רדיפתן האכזרית של רשויות הרווחה והפרקליטות אחר אימהות שמתנגדות למסור ילדיהן למוסדות משרד הרווחה

ינואר 2018 – מועתק מתוך ספרה של ד"ר מילי מאסס, בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ עמ' 126

בת "דור המדבר" – לזכרה של "דלית" (רעות איש שלום), שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.

פקידת סעד - רדיפת רעות איש שלום
"טקס החניכה" של דלית ל"דור המדבר" היה דרמטי. בהמשך למסקנת "ועדת ההחלטה", לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית ללדת.

ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה. העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה. בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.

שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה: "לא רציתי להוציא את הילדה!".

לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
"כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה. בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות "אכזריותם של נציגי המערער (רשויות הרווחה) אינה יודעת גבול". ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת."

פרקליטות המדינה חותכת בחופש הביטוי וחופש העיתונות – איור

ינואר 2018 – הפרקליטות משתמש בסדרת חוקים כגון לשון הרע, פגיעה בפרטיות, העלבת עובד ציבור, הטרדה מינית בפרסומים ועוד, כדי לנטרל בלוגרים, גולשים בפייסבוק ועוד פעילים חברתיים למען המוחלשים.
הפרקליטות אינה מקבלת את העיתונות החופשית בעידן הסייבר ומעצימה את העונשים נגד הבלוגרים נוכח השינויים הטכנולוגים.

פרקליטות המדינה חותכת בחופש הביטוי בשיטת הסלמה

 

אלימות סוהרים מיחידת נחשון בית המשפט העליון נגד לורי שם טוב.

10.01.2018 – בעקבות שני אירועי אלימות שספגה מצד סוהרי יחידת נחשון ירושלים ליד בית המשפט העליון ביקשה לורי לא להביא אותה לערר הבא בבית המשפט העליון.

נגד הסוהרים הוגשו תלונות במשטרה אולם ניכר כי זה לא מרתיע אותם, והם המשיכו בפעולות האלימות נגד לורי בעודה אזוקה בידיים וברגליים.

אלימות הסוהרים נובעת בשל הסתות בתקשורת המשודרת והאינטרנטית של פרקליטות המדינה, כינו את הבלוגרים העצורים "טרור רשתי" תוך שהם מובילים אותם אזוקים בפומבי.
לורי שם טוב עיתונאית עצורה מזה כ- 11 חודשים על פרסומים ברשת האינטרנט, משפטה טרם החל וטרם ניתן לה לעיין בכמות האדירה של חומר הראיות נגדה.
לורי שם טוב ספגה גם ביטויי הטרדה מינית והסתה משני שופטי בית משפט עליון ומחוזי שהשוו אותה ל"זרה" על פי ציטוט מספר משלי שמשמעו זונה, אפיקורסית . נציב תלונות הציבור על שופטים טען כי השופטים לא התכוונו לחלק זה של הפסוק שציטטו.

התנהלות פרזיטית קלוקלת הפרקליטים עו"ד אביתר אסף ואהרון גל מול בית משפט לתביעות קטנות

שופט משפחה נפתלי שילה רמת גן - התנהגותו מדיפה שחיתות ורמיה - פוגע קשות באמות הציבור בבית המשפטתחלואי מושב הליצים של שופט בית משפט לענייני משפחה נפתלי שילה שמונע מאמא וילדיה להיפגש במשך 5 שנים בדלתיים סגורות, ללא ראיות, וללא סיבה אובייקטיבית בהתנהגותם ותפקודם, אלא ע"פ עלילות ומעללי פקידות סעד.

אוקטובר 2014 – מדובר במעצר ברוטלי של האמא ל' על ידי מאבטחי בית משפט לענייני משפחה רמת גן בראשות המאבטחת מרינה אוסיפוב באיזור פתוח לקהל של בית המשפט למשך כשעתיים ועשרים דקות כשהיא אזוקה בידיה – חלק מן הזמן כשהידים מוחזקות מאחורי הגב וחלק מן הזמן מלפנים. עילת המעצר היתה כי ל' מחזיקה מכשיר הקלטה מה שלא נמצא בחיפוש מאוחר יותר. האמא ל' פנתה לבית משפט לתביעות קטנות לבירור ההתפרעות האלימה של מאבטחי הנהלת בתי המשפט – מרינה אוסיפוב. בפסק הדין מה- 16 בספטמבר 2014 ת"ק 3758-06-14 שם טוב נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט, קבע כב' השופט איתי הרמלין (סעיף 36): "סך הכל תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 2,200 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום בפועל". – נכון ל- 21.10.2014 לא שילמה הנתבעת (המדינה מיוצגת ע"י עו"ד פרקליטים אביתר אסף ואהרון גל)

מרינה אוסיפוב - מאבטחת בית משפט לענייני משפחה רמת גן
מאבטחת מרינה אוסיפוב – עצרה בברוטליות את האמא ל' והוחזיקה אותה באיזור פתוח לקהל של בית המשפט למשך כשעתיים ועשרים דקות כשהיא אזוקה בידיה – חלק מן הזמן כשהידים מוחזקות מאחורי הגב וחלק מן הזמן מלפנים.

רמיית פרקליטות המדינה ונציגיה עו"ד אסף אביתר ואהרון גל

הפרקליטים מטעם המדינה (הנתבעת) פעלו בדרך רמיה. מצד אחד שלח עו"ד אביתר אסף ב- 2.10.2014 מכתב לתובעת האמא ל' בו הוא מבקש פרטי חשבון הבנק לשם יעביר סכום הפיצויים שקבע בית המשפט, מה שלא ביצע. מצד שני כעבור 4 ימים שלח עו"ד אהרון גל ערעור לבית משפט מחוזי בן 228 עמודים לבטל הפיצויי של 2200 ש' שקבע בית המשפט. שופטת המחוזי עופרה צ'רניאק דחתה את הערעור של עו"ד אהרון גל, וחייבה את המדינה לשלם 5,000 שקלים לתובעת האמא ל'.. ראה החלטה שופטת צ'רניאק מה- 18.01.2015.

ביזו בית משפט לתביעות קטנות –  הפרקליטות ונציגיה עו"ד אביתר אסף ואהרון גל ביזו את בית משפט לתביעות קטנות בכך שלא שילמו סכום הפיצוי בסך 2200 שקלים ע"פ המועד שקבע בית המשפט בפסק הדין.

מרמים את האזרח הקטן – עו"ד אביתר אסף ואהרון גל פעלו גם בדרך רמיה בכך שלא ציינו מאומה במכתבם לתובעת האמא ל' על הכוונה בעוד 4 ימים להגיש ערעור של 224 עמודים, ומקום זה מרחו הבלים לכאורה הם מבקשים את פרטי חשבון הבנק שלה מאחר ואינם מצליחים לאתר אותה, בעוד שברור להם שלא יבוצע שום תשלום.
התנהגותו של עו"ד אביתר אסף, אהרון גל והפרקליטות מדיפים ריח נקמנות, בזבוז משאבי הציבור לשימוש בכוח השררה למטרות אפלות.

מזלזלים בהליך השיפוטי – להוסיף חטא על פשע טוען עו"ד אהרון גל בעזות ובזלזול כעילה בכתב הערעור כי בית משפט לתביעות קטנות נמנע מלהעביר את התיק לבית משפט השלום, בעוד שיכל לערער במועד ההחלטה ב- 16 ביולי, אלא משלא היה פסק הדין מה- 16 לספטמבר לרוחו החליט לערער גם על עניין זה.

להלן קטע מכתבת "הפרופורציות של הפרקליטות – החיוב: 2,200 שקל; הערעור: 228 עמודים" news1 , איתמר לוין, 21.10.2014

ההתנהלות של הפרקליטות נראית כמו נקמנות לשמה במי ש"העזה" לנצח חלק מהמערכת: הנהלת בתי המשפט. תראו אלו משאבים מגויסים כאן – לא כדי להגן על אינטרס ציבורי כלשהו, אלא כדי להגן על המערכת עצמה.

אולי במקום להתמודד עם ל', תבדוק הפרקליטות את ממצאיו העובדתיים של השופט איתי הרמלין? אולי היא תבחן האם יש הצדקה לאזוק אדם במשך שעות במקום פומבי, במקום לקחת אותו מיד לתחנת המשטרה? ואולי הפרקליטות גם תברר מדוע המשטרה משלמת מדי שנה עשרות מיליוני שקלים על פשלות שלה, והנהלת בתי המשפט לא מוכנה להשלים עם חיוב של 2,200 שקל? ובעברית פשוטה: אולי במקום לריב עם המראה, תפיקו לקחים?

….

הנהלת בתי המשפט הגישה (6.10.14) לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשת רשות ערעור בת 228 עמודים על פסק דין נגדה שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות. הבקשה עצמה כוללת 28 עמודים, ועוד 200 עמודים של מסמכים ומוצגים – והיא נוגעת לפסק דין שהיקפו הכספי 2,200 שקל.

מדובר בפסק דינו של השופט איתי הרמלין, שחייב את המדינה לפצות את שם-טוב ב-1,500 שקל ולשלם לה הוצאות בסך 700 שקל בשל איזוקה הממושך לאחר שנחשדה (שלא בצדק) כאילו היא מקליטה בניגוד לחוק דיון משפטי. הרמלין קבע, כי לא הייתה הצדקה להחזיק את שם-טוב אזוקה בפומבי שעות רבות, אלא היה צורך להעביר אותה מיד לתחנת המשטרה הקרובה.

עצם הגשת הבקשה היא מעשה חריג, ודאי מצד המדינה, שכן בתי המשפט המחוזיים נוהגים שלא להתערב בפסקי הדין של בתי המשפט לתביעות קטנות – בעיקר משום שכל מטרתם של בתי משפט אלו היא לסיים את ההליכים במהירות וביעילות. היקפה של הבקשה גם יקשה על שם-טוב להתמודד לבדה עם הערעור ועשוי לחייב אותה להזדקק לשירותי עורך דין, במיוחד כאשר הנהלת בתי המשפט מיוצגת בידי הפרקליטות – וגם זאת בניגוד לעקרונות היסוד של בתי המשפט לתביעות קטנות, החוסכים את הצורך בייצוג משפטי.

המדינה אומרת בפה מלא, כי היא הגישה בכוונה בקשה כה נרחבת – לדבריה, כדי להוכיח שבית המשפט לתביעות קטנות טעה כאשר דן בתביעה מלכתחילה. בערעורים מקובל לצרף אך ורק את פסק הדין עליו מוגש הערעור, ולא את התיק כולו – המצוי ב"נט המשפט" ומועבר לערכאת הערעור. במקרה זה, נראה שהמדינה צירפה את מלוא התיק מבית המשפט לתביעות קטנות, כולל כתב התביעה וכתב ההגנה, וכן בקשות ותגובות להן שעלו במהלך הדיון.

יצויין, כי אם היה בית המשפט לתביעות קטנות מחליט להעביר את התביעה לבית משפט השלום, הייתה המדינה יכולה ליהנות מייצוג משפטי. בכך היא הייתה זוכה ליתרון בלתי הוגן על שם-טוב, או שהאחרונה הייתה נאלצת לשכור עורך דין בתביעה שעמדה במקור על 5,000 שקל בלבד.

עוד תופעה חריגה בערעור היא העובדה, שאורך הבקשה עצמה יותר מכפול מפסק אליו היא מתייחסת. פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות השתרע על פני 12 עמודים, ובקשת רשות הערעור תופסת כאמור 28 עמודים.

טענה תמוהה בולטת של המדינה היא ש"פסק הדין נשוא בקשה זו מעורר שאלות משפטיות הראויות לבחינת ערכאת ערעור". כידוע, פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות אינם מחייבים אפילו שופטים אחרים באותה ערכאה, כך שקשה להבין מדוע המדינה טוענת שבמקרה זה יש צורך בהכרעה של בית המשפט המחוזי בשאלות המשפטיות. המדינה גם מסתכנת בכך שהמחוזי יאמץ את קביעותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, ובכך יקבע הלכה שתנחה את בתי משפט השלום. לפיכך עולה תהייה, האם הפרקליטות הביאה בחשבון סיכון זה.

בבקשת רשות הערעור טוענת המדינה, כי בפסק דינו של הרמלין היו שלוש טעויות קשות המצדיקות ערעור: הימנעותו מהלהעביר את התיק לבית משפט השלום, סירובו לאפשר להנהלת בתי המשפט להיות מיוצגת בידי עורך דין והטלת החבות על המדינה בשל איזוקה של שם-טוב. הבקשה הוגשה בידי עו"ד אהרון גל מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי).

מכתב עו"ד אביתר אסף ב- 2.10.2014  לתובעת האמא ל' בו הוא מבקש פרטי חשבון הבנק לשם יעביר סכום הפיצויים שקבע בית המשפט