השירות למען הילד ניסה להפריע לבת המאומצת הבוגרת ואמה להיפגש

"אמא" – מלכה שחם דואון , העולם הזה ,  17.07.1991

שםש שנים מחפשת האם את בתה. ארבע שנים – הבת את אמה. למרות שהחוק עומד לצידן, היו כאלה במשרד הרווחה ובשירות למען הילד, שהפריעו במקום לעזור. "העולם הזה" נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות, 26 שנים אחרי שמסרה את בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית…

"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים… אבל דבר לא העשה. הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לרעיה תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".

לקריאת הכתבה המלאה הקלק כאן

 

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה', 17.7.1991, קובץ pdf
שש שנים מחפשת האם את בתה.
ארבע שנים – הבת את אמה.
למרות שהחוק עומד לצידן, פקידות הסעד ממשרד הרווחה ובשירות למען הילד, הפריעו במקום לעזור.
'העולם הזה' נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות ו- 26 שנים אחרי שנלקחה בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית.
"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים, אבל דבר לא נעשה.
הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפק"ס רעיה אגמון תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".אמא!

ביום חמישי, יולי 1991, בחמש אחר הצהריים, באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, באה הפרשה אל סופה הטוב. שש שנים של חיפושים, צער, דאגה וחשש הסתיימו בפגישה מרגשת. שרית (50) פגשה את אמה הביולוגית, ויקטוריה רז (77).
במשך שש שנים תמימות, התעלמו עובדות משרד הרווחה מבקשותיה של האם להפגיש בינה לבין בתה. צוות 'העולם הזה' ששמע את שרית, נרתם למשימה ואיתר את האם בניו יורק. משרד הרווחה יוצא לא טוב מהסיפור הזה. לא ברור למה לא לקחו שם ברצינות את פניותיה של שרית, למה התעלמו מהאם ולמה כעסו על שדרן הרדיו דוד בן בסט, שפרסם בידיעות אחרונות את בקשת האם ליצור קשר עם בתה.
שרית נולדה בבית חולים צהלון ביפו, ב- 6 בפברואר 1965. שלושה חודשים אחרי לידתה, אומצה על ידי זוג חשוך ילדים באיזור המרכז. על מסמכי האימוץ היתה חתומה פקידת אימוץ בשם בלומה מלצר.
שרית: "כבר מגיל צעיר, שמעתי מכל מיני אנשים שאני ילדה מאומצת. חשבתי שזה לא נכון. אמא שלי אמרה שהכל סתם דיבורים. נטיתי לחשוב שזה סתם רוע לב של ילדים, שמציקים לי בבית הספר. אבל היתוש הזה של אי הוודאות המשיך לנקר במוחי. בגיל 11 כבר ידעתי בביטחון שאני מאומצת. אמא עדיין הכחישה, אבל אני חיטטתי בארון ומצאתי את מסמכי האימוץ.
אמא סיפרה לי בסופו של דבר שאני מאומצת, ואפילו הביאה לי ספר על אימוץ ילדים. למרות הגילוי הזה המשיכו חיי להתנהל על מי מנוחות. הורי המאמצים נתנו לי מכל טוב, הם השתדלו מאוד לעשות אותי מאושרת, אבל בפנים ניקרו תמיד המחשבות: מאיפה באתי? מי הם הורי? ולמה נתנו אותי לאימוץ?"
לשתינו, לאמא ולי, היה קשה להתמודד עם גילוי האימוץ. בכינו, כל אחת מהסיבות שלה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את הורי המאמצים שגידלו אותי בנאמנות כזאת, ואיפשרו לי לחיות טוב. החיפוש אחרי הורי האמיתיים לא נראה לי כמו בגידה בהם, אלא שלב שאני צריכה לעבור. לפני שלוש שנים דיברתי על הנושא עם אבי, והוא עודד אותי ואמר: 'לכי ועשי מה שאת צריכה וחושבת לנכון'. חשבתי שבגיל 23 אני מספיק בוגרת, כדי להתמודד ולדעת מי הם הורי הביולוגיים. לא היו לי שום ציפיות מהם. רק רציתי לדעת. להורי המאמצים חשוב לי לומר: שום דבר ביחסים בינינו לא יפגע. יש לי המון מקום בלב בשבילם, ובשביל זוג הורים נוסף.
היא חששה, אבל החליטה לפתוח בחיפושים.
לפני כשלוש שנים, הגישה שרית בקשה בכתב לשרות למען הילד בתל אביב. לשרות לא היו כל פרטים על אביה הביולוגי. פקידת הסעד אמרה לה, כי אביה לא השאיר שום פרטים שלפיהם ניתן לאתרו, אבל את האם הבטיחו לאתר.
"פקידת הסעד, רעיה אגמון, הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה זאת בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים".
אבל דבר לא נעשה. הפגישות ביני לבין הפק"ס נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפקידת הסעד רעיה, תירוצים שונים, החל ממזג האוויר וכלה בזה שהיא חולה.
כשהגענו סוף סוף לעיקר, לפני כחודש, נפגשנו במשרדה של פקידת הסעד רעיה אגמון. באתי לשם וראיתי אותה יושבת מעברו השני של שולחן משרדי. התפלאתי שלא היה מונח לפניה שום תיק מסמכים. היא החלה בסידרת שאלות כמו: 'בת כמה את היום? את ידועת מאיזה מוצא את? מה יקרה אם תיפגשי עם אימך האמיתי, והיא תגלה היכן את מתגוררת ותטריד אותך?'
"השיחה היתה כביכול ידידותית. היתה לה נחמדות מזוייפת ומצועצעת. מן מתקתקות כזאת. סידרת השאלות התמוהות הגבירה את המתח בחדר. הרגשתי שהיא מתחמקת מלגעת בעיקר. פקידת הסעד אמרה ששם אימי הביולוגית הוא ויקי, שהיא ממוצא תורכי ושהיא ילדה אותי בגיל 27 ולא נישאה מעולם. לדבריה, אבי היה ממוצא פולני, ושמו יצחק. את הגיל המדוייק שלו לא ידעה למסור. שום פרטים נוספים לא נמסרו לי. יצאתי מהפגישה הזו במבוכה גדולה, והחלטתי לחפש את האמת ויהי מה".
התחקיר מעלה מספר סימני שאלה לגבי השרות למען הילד, אופן תפקודו והדרך בה פעל במקרה של שרית.
לא ברור מדוע דחתה אגמון את שרית בלך-ושוב. מדוע לא העבירה לה פרטים אמיתיים על הוריה הביולוגיים, ומדוע לא סייעה לה.
כך או כך, ב- 27 ביוני 1991 התייצבה שרית שוב במשרדי השרות למען הילד (אז ישבו ברחוב קרליבך 23 ת"א, כיום בשד' ירושלים 28 יפו), הפעם ללא הודעה מוקדמת.
רעיה אגמון לא היתה במשרדה. שרית ביקשה מאחת הפקידות לראות את התיק שלה, ונענתה מיד: "לא נותנים לראות את התיק". שרית לא הבינה מדוע. "ידעתי שאני רשאית לעיין בתיק על פי החוק. וזה בסך הכל, כל מה שביקשתי".
פגישה נוספת עם אגמון נערכה ב- 1 ביולי 1991.
"שוב ביקשתי לראות את התיק. פקידת הסעד רעיה אגמון סירבה, וישבה מולי ללא תיק וללא מסמכים. היא שוב שאלה אותי בת כמה אני, ואמרה: 'את בת 24 היום?' אמרתי לה שזה לא בסדר שהיא לא יודעת בת כמה אני. היא אמרה: 'נכון, זה באמת לא בסדר'.
ביקשתי ממנה מכתב, שינמק מדוע היא מסרבת למסור לי פרטים מתוך התיק. היא סירבה לתת לי מכתב כזה".
הזמן דחק לה, לשרית. היא היתה מוכנה נפשית להתמודדות, אבל השרות למען הילד לא טרח לסייע לה. שרית החליטה לפנות ל'העולם הזה', וביקשה עזרה. היא גוללה את סיפורה, והציגה מסמכי אימוץ.
במערכת העיתון ניסו לאתר את פקידות הסעד של השרות למען הילד, אך המשימה היתה קשה.
התברר כי פקידות ההסעד ופקידת האימוץ, אלה בלאס, איננה נמצאת במשרד מפאת בחינות באוניברסיטה. גם עמיתותית נחמה טל ורעיה אגמון לא נמצאו במשרדן.
ב- 4 ביולי, בשעות אחר הצהריים התקשרה אלה בלאס לביתה של כותבת שורות אלו. בעייתה של שרית הוצגה בפניי בהרחבה, והיא נתבקשה להשיב על השאלות הבאות:
  1. מדוע לא התפאשר לשרית לעיין בתיק האימוץ שלה?
  2. מדוע מועברת אינפורמציה בשיחה בעל פה ולא בכתב?
  3. מדוע נמסרו לשרית פרטים שונים מאלו הידועים להורים המאמצים?
  4. מי הם הוריה הביולוגיים של שרית?

בלאס נשמעה מוטרדת. היא אמרה שבימים אלו ממש, היא עומדת בפני קבלת התואר השני. "אינני מכירה את תיק האימוץ", אמרה. היא הבטיחה שביום א', 7 ביולי 1991, תשיב נחמה טל על השאלות.
ביום א', ה- 7 ביולי 1991 בבוקר, החלו הניסיונות לאתר את טל. בסניף התל אביבי לא ידעו איפה היא. בירושלים התקשרו לטלפון מנהלת השרות אביבה ליאון, משהוסבר לה העניין, הבטיחה ליאון טיפול מיידי וקבעה לנו פגישה למחרת, במשרד התל-אביבי.
הפגישה התקיימה בשעה אחת בצהריים. נכחו בה שרית, אביבה ליאון, נחמה טל, רעיה אגמון וכותבת שורות אלו. טל היתה היחידה שהסכימה להצטלם לכתבה זו. שאר פקידות הסעד סרבו. לפני הכניסה לחדר אחזה אחת מהן בידי, ואמרה לי:


"יש לך שיחת טלפון". היא הכניסה אותי לחדר אחר, ואמרה שהן חוששות לספר מי היא אימה. שרית נראית לי לא יציבה", נימקה פקידת הסעד נחמה טל.

נדהמתי.
"יש לה רישיון נהיגה, היא עשתה שרות מלא בצה"ל, וככל הידוע לנו לא אושפזה מעולם בבית חולים פסיכיאטרי", עניתי.
לאחר מכן, הסכימה פקידת הסעד שהשיחה תתחיל. שרית הסבירה שוב את בקשתה לקבל את תיק האימוץ, כדי לדעת מי הם הוריה הביולוגיים. אביבה ליאון אמרה כי לפי בדיקתה, שרית אכן פנתה לשרות לפני שלוש שנים. כשהורמו בחדר כמה גבות, הסבירה פק"ס ליאון כי:


"בשרות למען הילד גורסים שהילד המאומץ צריך לשמור על קשר רצון עם העובדות הסוציאליות ו'לנדנד להן'. הן מיוזמתן לא מיידעות את הילד".

לפי גירסת ליאון, לא שמרה שרית על קשר עם הפקידות, ולא היתה עקבית בדרישתה.

שרית סתרה טענה זו. היא הסבירה כי מזה שלוש שנים היא מחפשת אחרי אימה. וכיום, בגיל 26, היא בשלה לדעת את האמת:

"לא איכפת לי אם אמא שלי היא זונה מעזה, או מסוממת. אני לא מצפה לכלום, רק תגידו לי מי אמא שלי. איך יושבים איתי בלי ניירת בעניין כל כך עדין? איך אפשר לזכור בעל פה מידע, שחייב להיות מדוייק?

 

הדיאלוג התנהל בין הפק"ס ליאון לבין שרית. שאר הפקידות שתקו. ליאון הסבירה לשרית כי השרות למען הילד אינו מוסר פרטים למאומץ, אלא אם קיימת הסכמה כזו מצד האם הביולוגית. מכיוון שלא הצליחו לאתר אותה, ומכיוון שהיא עצמה לא פנתה בבקשה לדעת מה עלה בגורל בתה, לא ניתן למסור את השם והכתובת.
הפרטים הללו, כפי שיתברר יום אחר כך, היו שקריים.
באותה שיחה הסכימה ליאון למסור רק את שמה הפרטי של האם: ויקטוריה. נסיבות האימוץ נמסרו באופן כוללני: אישה בת 27 שילדה בת מחוץ לנישואין, לגבר ממוצא רומני, בניגוד לגירסת אגמון, כי האב ממוצא פולני. הגבר לא הסכים להינשא ואף סירב להודות באבהותו.
בשלב זה הבנתי שהשיחה עומדת להגיע למבוי סתום. ניסיון נואש אחרון היה לזרוק לחלל החדר את שמה המלא של האם ולצפות לתגובה.
השיטה הזו פעלה היטב.
בחדר השתררה דממה. אחרי כמה שניות וכחכוחי גרון, פלטה ליאון: "טוב, זה נכון. ויקטוריה רז, זו האמא הביולוגית. את אמרת את זה. אני שקלתי, ואני לא יכולתי להסתיר". שרית הרכינה את ראשה והתחבקה איתי. היו לנו דמעות בעיניים.
באותה פגישה מסעירה, סירבו פקידות הסעד לגלות את כתובתה של האם בארה"ב. הן טענו כי ניסו להתקשר לבית אחיה בארץ, אך מספר הטלפון לא נמסר להן. הפקידות אמרו שניתן לנסות לאתר אותה בארה"ב, אבל הסבירו שהתהליך יכול לארוך זמן רב.
בשלב זה, איבדה שרית את סבלנותה. היא החליטה לחזור לביתה, ולערוך סדרת טלפונים כדי לגלות את אימה הביולוגית. בצהרי יום קיץ, ברחוב קרליבך בתל אביב, הלכה על המדרכה ילדה בת 26 ובדמעות מלמלה לעצמה: "יש לי אמא! מצאתי את אמא שלי!".
שמה המלא של האם התגלה באקראי, באמצעות ידיעה קטנה שפורסמה בידיעות אחרונותת בשנת 1987.
לפני כארבע שנים, פנתה לשדרן הרדיו דויד בן בסט מזכירתו. בפיה של המזכירה, רחל רוזיו, היה סיפור מרגש על גיסתה, המתגוררת בארה"ב. קוראים לה ויקטוריה בן רוזיו, סיפרה רחל לשדרן, והיא מחפשת את בתה, שנלקחה ממנה לאימוץ לפני 21 שנים. "אתה יכול לעשות משהו בעניין?", שאלה אותו.
בן בסט פעל במהירות, ופנה לידיעות אחרונות. העיתון פרסם את הידיעה. בן בסט: "הכתבה אכן פורסמה. בעקבותיה הגיעה למערכת בחורה בת 22, יחד עם הוריה המאמצים. מאחר ולא היה ברור אם זו אכן הילדה, פנינו אל פקידת הסעד אלה בלאס ממשרד הרווחה. בלאס, כזכור, טענה כי התיק לא מוכר לה. הדבר לא מצא חן בעיניה והיא כעסה על עצם הפרסום. זאת, למרות ששם הילדה לא פורסם מאחר וגם לא היה ידוע. פקידת הסעד בלאס בדקה והודיעה לי שהפרטים אינם מתאימים ולכן זו אינה הילדה המבוקשת. עוד נאמר לאם, שהיתה אז בארץ, כי משרד הרווחה יפנה אל הבת האמיתית ויבדוק האם היא מוכנה לפגוש את אמה הביולוגית.
אבל אלה בלאס לא טרחה ליצור קשר עם הבת! שרית מעידה כי מעולם לא פנו אליה ולא סיפרו לה שאימה הביולוגית מחפשת אותה, מזה ארבע שנים.
למזלה של שרית, כותבת שורות אלו זכרה את אותה ידיעה קטנה. מיהרתי לטלפן לדוד בן בסט. הוא זכר את הידיעה שפורסמה לפני ארבע שנים, ופנה אל גיסתה של ויקטוריה, רחל, כדי לאמת את הפרטים וכדי למנוע טעויות מביכות. מאוחר יותר נזכרה שרית שגם היא נתקלה באותה ידיעה. שכנה שלה ראתה באותו יום את הידיעה, אבל שרית פחדה להתקשר. עכשיו התקשרה דודתה, רחל, לניו יורק, כדי לבשר לויקטוריה כי ילדתה האבודה נמצאה.
ויקטוריה היתה נרגשת ונסערת. במהלך השיחה עימה נמצאה התאמה מוחלטת בין המידע שבידי שרית, לבין הפרטים שויקטוריה זכרה. אפילו משקלה המדוייק של שרית בלידתה – 2.880 ק"ג, היה זכור לה. הפרט הזה היה רשום גם במסמכים.
עכשיו, בפגישה הראשונה של שרית עם דודיה, נפרשו לפניה גם תמונות האם. הדמיון במבנה הגוף, בעיניים, היה מדהים. גם העיסוק של שתיהן בקוסמטיקה היה הפתעה מעניינת.
ממשרדי 'העולם הזה' טילפנה שרית לניו יורק. הקול מעברו השני של הקו כמעט ונשנק.
"שלום, אני יודעת שזה מביך לשתינו, אז בואי ניפגש כמה שיותר מהר". כך בפשטות אמרה שרית את המילים הראשונות. ויקטוריה ענתה: "אני עולה על המטוס הראשון, ומגיעה תוך 24 שעות".
ויקטוריה רז רוזיו קנתה כרטיס טיסה בטאוור אייר: "אפילו אם היו אומרים לי לשלם אלפיים דולר בשביל כרטיס, הייתי קונה". אחר כך עוד הספיקה למלא מזוודה במתנות. "כמעט ונדרסתי פעמיים ברחובות ניו יורק בגלל שהייתי כל כך מבולבלת. שעתיים לפני הטיסה צילצלו לי מלשכת הרווחה. פחדתי מהם. אמרתי שאני מגיעה, אבל לא רציתי לספר מתי.
ביום חמישי האחרון, בשעה חמש, עמדה שרית בנתב"ג כשהיא אוחזת תמונה של אימה, שאותה נתנה לה הדודה רחל. ציון, צלם העולם הזה, אמר לה: "חבל שלא הכנת שלט, וכי איך תכירי אותה?"
ברגע שהחלו לצאת לרחבה הנוסעים מטיסה 300, אחזה שרית את התמונה בחוזקה. פתאום הופיעה דמות קטנה של אישה בעלת שיער אדמוני מתולתל, עיניים חומות ומבט מחפש. התקרבנו אליה: "את ויקטוריה? כן? אני שרית!"


שתיהן הביטו זו בזו, והדמעות שטפו את פניהן. חיבוקים, מגעים מגששים של ידיים. אמא ובת שמצאו זו את זו אחרי ניתוק של 26 שנים, לא ידעו את נפשן מרוב שמחה.

אחרי סידרה של נשיקות וחיבוקים יצאו להכיר את המשפחה החדשה. דודים ודודות ממשפחת רוזיו, כשבראשם הדודה קלרה, הכינו חאפלה כדת וכדין בראשון לציון. כך התוודעה שרית לראשונה למשפחה גדולה ואועהבת. הרבה דודים ודודנים, והעיקר, המון חיבה, ובלי ניסיון לטשטש ולייפות את העבר. ויקטוריה הרימה כוסית לחיים, ואמרה: "שהחיינו".

אחר כך התיישה על הספה והסבירה לשרית: "בגיל 26 נכנסתי להריון. הגבר הבטיח להתחתן איתי. אימו התנגדה לנישואין, כי היה צעיר ממני בשלוש שנים. בתקופה ההיא לגדל ילד לבד, זה לא היה מקובל במשפחה שלנו. החלטתי לא לעשות הפלה, וללדת. מסרתי אותך לאימוץ, כדי שיהיו לך חיים טובים. רציתי בשבילך בית טוב עם אבא ואמא, והרבה אהבה. לא הייתי בטוחה אז, שאני אוכל לתת לך את כל זה. אחרי זמן מה הצטערתי שנתתי אותך, אבל זה כבר היה מאוחר".

מאז, לא היה לויקטוריה קשר עם האב. היו לה ימים קשים, וסיוטים בלילות.

הלב רצה את הבת האבודה: "חלמתי שאני הולכת ללשכת הרווחה ומשחדת את השומר. מציצה בתיקים, ומוצאת אותך. פעם חלמתי שאני חוטפת את העובדת סוציאלית בלומה מלצר, ומכריחה אותה לגלות איפה התינוקת שלי".
מרוב צער לא מצאה את מקומה בארץ. היא נסעה לניו יורק ופתחה עסק: "ברוך השם מרוויחה יפה, ומפרנסת את עצמי בכבוד. מאז לא נישאתי, ואין לי ילדים חוץ משרית".

כל השנים הללו, חיכתה לרגע שבו הבת שלה תרצה לדעת: "לפני שש שנים פניתי לאביבה ליאון ולשרה אשכנזי, פקידות סעד בתלפיות בירושלים. כתבתי להן מכתב נוגע ללב. התחננתי שימצאו את התינוקת שלי. הן אמרו שהיא צריכה לפנות ולבקש בעצמה.

לפני כארבע שנים פנתה גיסתי לדוד בן בסט, דרך ידיעות אחרונות. אז התפרסמה הכתבה. אבל במשרד הרווחה התעלמו מפניותי. נתתי להם כתובת ומספר טלפון שלי בניו יורק, ומספרי טלפון של כל האחים שלי בארץ. אבל הם לא טרחו להודיע לי. רק אחרי ששרית מצאה אותי בעצמה דרך 'העולם הזה', הם התקשרו.

"זה היה היום המאושר בחיי. אני מרגישה הקלה גדולה. יש לי שייכות בעולם. יש לי למי להוריש את הכסף ואת התכשיטים שלי. אני מודה להורים המאמצים שגידלו לנו בת כזאת נהדרת. אני מבינה שיהיה להם קשה לקבל את כניסתי לחייהם, אבל אלו הם עובדות החיים. אני מקווה שהם ירצו להיפגש, ולהיות גם איתי בקשר ובידידות".

שלוש שעות אחרי הפגישה אמרה שרית: "לפני שפגשתי את אמא, חשבתי שאני צריכה לעשות בדיקת רקמות כדי לברר בוודאות שזאת היא. עכשיו, אחרי שהייתי איתה, אני בטוחה. אני לא צריכה בדיקת רקמות. זאת בטוח האמא שלי".
מודעות פרסומת