לורי שם טוב נרדפת כעשור על ידי רשויות הרווחה

21.06.2018 – בית משפט מחוזי תל אביב ליד חדר דיונים המשפט העיקרי – לורי שם טוב עיתונאית נרדפת ע"י רשויות הרווחה הפועלות נגדה בצורה רחבה ושיטתית.
הסתבכותה של טוב מול רשויות הרווחה החל לפני כעשור בעקבות "דווח" כלשהן בעניין ילדיה. שם טוב עברה מסכת השפלות מול גורמי רווחה שפעלו באופן מתואם "לתפור" עבורה תיק רווחה על מנת להוציא ילדיה מחזקתה.
מה שהחל כ"דווחה" נמשך בחוות דעת מכפישות ביותר המציגות אותה כתת אדם על מנת לנטרל יכולתה להתגונן מול רשויות הרווחה.
כים כעשור לאחר תחילת התהליך שם טוב נרדפת ע"י רשויות הרווחה בשל פעילותה העיתונאית המסקרת התנהלות גורמי רווחה מול הורים וילדים המוצאים מהבית. רשויות הרווחה פנו באופן מתואם עם עובדות סוציאליות אל גורמי האכיפה לתפור תיק פלילי של כ- 120 אישומים.

מודעות פרסומת

שופטת מרים נאור – דרכי טיוח פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים

שופטת מרים נאור - הטיית משפט נגד הורים וילדים
שופטת מרים נאור – הטיית משפט נגד הורים וילדים

מאי 2014 – מרים נאורפסק-דין בתיק ע"פ 1182/14 – מדובר בערעור על עונש של שנתיים מאסר לאם חד הורית ש"חטפה" את בתה ממרכז חירום של משרד הרווחה. הערעור הובא לעליון בערכאה של שלשה שופטים בראשות השופטת מרים נאור.
מהעובדות המקרה עולה כי ה"טיפול" שביצעו רשויות הרווחה לאם ובתה כשל משום שבסופו נגזר על האמא שנתיים מאסר בבית סוהר משום שניסתה לקחת את בתה מהמרכז חירום למתחם הרשות הפלסטינית.

במקרים מעין אלו החוק עומד לרעתם של ההורים והילדים בשל העדר חוק זכויות הילד הנגזר מאמנת האו"ם לזכויות הילד. מרים נאור לא רק שלא התחשבה בלקויות חקיקה אלו, אלא טייחה עובדות רבות באירוע לטובת האם ובתה, לדוגמא מה עשתה האמא שרשויות הרווחה הוציאו אותה מביתה ומשפחתה למרכז חירום? או מדוע הסתכנה האמא להוציא את בתה ממרכז החירום?

מרים נאור בהחלטתה אף ביקשה להשפיע על השופטים האחרים לדחות הערעור ופעמיים בהחלטתה הציעה לשופטים דנצינגר ושוהם לדחות את הערעור. (סעיפים 15, 19 בהחלטה).

מדובר בהתנהלות תוקפנית ומתעמרת של מרים נאור נגד אמא וילדה מוחלשות ללא זכויות חקיקתיות ע"פ אמנת זכויות הילד.

דוגמאות להתנהלות לקויה של מרים נאור:

סעיף 2 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע הוצאה הילדה מחזקת אמא:

"על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.9.2011 הורה בית משפט השלום לנוער בחיפה על הוצאת בתה של המערערת, קטינה ילידת שנת 2005 (להלן: הקטינה), מרשות המערערת למרכז חירום לילדים בסיכון לצורך אבחון והגנה. כמו כן הורה בית המשפט על מינויה של אפוטרופוסית לדין לקטינה. בית המשפט קבע כי המערערת סיכנה בהתנהגותה את שלומה הנפשי, הגופני, החומרי וההתפתחותי של הקטינה.".
 סעיף 4 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע הוטלו על האמא והילדה הגבלות להסדרי ראיה בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות הילד:
" בהתאם לצו המשמורת, המערערת היתה רשאית לפגוש בקטינה רק בשטח הפנימייה, במסגרת מפגשים מתואמים מראש, ונאסר עליה לפגוש בה בכל מקום אחר, לרבות בשטח בית הספר. על המערערת נאסר להוציא את הקטינה משטח בית הספר והפנימייה".

סעיף 5 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע ניסתה האמא להוציא בתה מהפנימיה לרשות הפלסטינית:
"על אף שהמערערת היתה מודעת לתנאים אלו, היא החליטה להוציא את הקטינה ממשמורת רשות הסעד ולהעבירה לשטחי הרשות הפלשתינית לצמיתות, וזאת ללא אישורה של האפוטרופוסית לדין".

סעיפים 15, 19 – מרים נאור מבקשת להטות המשפט נגד האמא ומבקשת פעמיים מהשופטים היושבים עמה בכס להחליט כמוה נגד האמא:

סעיף 15 – אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.
סעיף 19 – אציע לחברי לדחות את הערעור.

מרים נאור לא ציינה שם שופט בית משפט לנוער בחיפה, פקידת הסעד, מרכז החירום, האפוטרופסית לשכת הרווחה, ועוד. חלק בלתי נפרד מפומביות הדיון ע"פ חוק הוא ציון שמם של עובדי ציבור ומוסדות שנטלו חלק מהותי בהליך. מרים נאור לא עשתה כן ולא נימקה.

 

החלטת כבוד הנשיאה מרים נאור

 

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005

עדות מזעזעת נער באשפוז כפוי באיתנים – הליכי השתקה, תפירת תיקים וטיוח ע"י רשויות הרווחה

דצמבר 2014 – עדותו המחרידה של י' בן 16.5 ללא רבב בגופו או בנפשו כלוא באשפוז כפוי 3 חודשים בבי"ח פסיכיאטרי איתנים – פק"ס ליאת אשורי: "לא מוצאים לו מסגרת וטרם נערך לו אבחון"

את סיפורו של הקטין י' פרסמנו בתאריך 14/12/14 תחת הכתבה: "השופט שמעון לייבו ביהמ"ש לנוער ירושלים – אשפוז כפוי לקטין שזרק חפץ על מדריכה ושאינו חולה במחלת נפש מהסיבה כי לא נמצאה לו מסגרת עונשית טיפולית". בכתבה פורט בהרחבה, כי השופט שמעון לייבו, נזף בקטין "שאינו מבין את המצב לאשורו" ונזף בפקידת הסעד על "שאין הצעה קונקרטית למסגרת".
ברם, הקטין ממשיך להיות כלוא באשפוז כפוי מזה שלושה חודשים בניגוד לחוק, ללא שעבר אבחון.
נעילתו של י' במוסד סגור, נועדה להשתיק אותו ולמנוע ממנו לספר כיצד הפרקליטים מפרקליטות מחוז ירושלים, איימו עליו לתת עדות שקר נגד אביו בבית המשפט. הקטין שלח הודעה על חזרה מהודאה בעדותו ופירט את האיומים הברוטליים וההפחדות שנקטו נגדו הפרקליטים, אולם בית המשפט לא פעל להוסיף את הבקשה לחזרה בהודאת הקטין.
הקטין נמצא כיום באשפוז כפוי וסכנת חיים מרחפת מעל ראשו. פרקליטות המדינה כמו גם פקידת הסעד מעדיפים שהקטין ימות, מאשר יספר את הפשעים שחוללה המדינה לילד המחונן שבגיל 16 עבר בהצלחה בחינות בגרות באנגלית ומתמטיקה, והוא מתבלט בתחום האומנות כרקדן ונגן על כלי נגינה שונים לרבות פסנתר.
המכתב המלא שמור במערכת. לצורך הגנה על זהותו של הקטין הושמטו פרטים מזהים.

לכבוד

בית משפט עליון

אני, י' בן 16 וחצי ת.ז. xxx, ברצוני להתלונן על כל מה שפגעו בי במשך השלוש וחצי שנים האחרונות: המשטרה, הרווחה, פנימייה ועוד.

הוציאו אותנו מהבית, הפרידו בינינו (י' הופרד מאחיו).

בהילולה של רבי נחמן הודדענקר, נסענו לקבר שלו בטבריה להתפלל ובחזור לקראת היציאה מבית הקברות עלינו על הרכב, ופתאום נשמע רעש חזק מאחור על הרכב, כי המשטרה דפקו עליו.

עצרו את אבא שלי, שמו עליו אזיקים והכניסו אותו לניידת. עיכבו אותנו עד מאוחר.

בלילה ליד הניידת שבה הוא ישב, דאגנו לשלומו וחששנו שלא נראה אותו יותר, ואפילו שהשוטרים אסרו להתקרב אליו, עקפתי אותם ודפקתי על החלון להגיד לו שלום, והוא עושה לי שלום בחזרה. שרנו כל האחים נ-נח בתפילה לשלומו ולשלום כולם. היינו רק הבנים ביחד וגם לא כולם, ואת שאר המשפחה גם הוציאו מהבית.

התברר שהעיכוב היה בגלל שהמשטרה של טבריה חיכו שיגיעו ניידות מירושלים לאסוף אותנו וכשהגיעו נסעו בניידות לירושלים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

הגענו למגרש הרוסים בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר. את אבא שלי הכניסו למעצר ומאז לא ראיתי אותו יותר.

חקרו אותנו ולאחר מכן הכניסו אותי ואת אח שלי xxx למרכז חירום "מבטח עוז" שברמת שלמה, ושם נפגשתי עם אמא פעם בשבועיים בפיקוח שם.

המדריכים עלו לי "אחיזות" כואבות במשך שעות. כלומר, תופסים לי ידיים במשך שעתיים על הרצפה כשהידיים משולבות כמו X תופסים לי את שני הידיים צמוד עד שאני "נרגע". עשו לי את זה בדרך אלימה וגם המדריך מוטי מלכה, הפיל אותי בבעיטה לרצפה ואחז אותי. עשו לנו גם שיחות וטיפול הרסני.

מהמשטרה חקר אותנו חוקר ילדים בשם מיכה הרן, ששיקר לנו בחקירה ואמר לנו: "נכון שנפגעתם. נכון שאבא שלך היה כך וכך, ורצה שאאשר לו דברים", וגם איים שאם לא אשתף פעולה אצטרך להיחקר עם מכות בידי חוקרי המשטרה.

לאחר ארבעה חודשים של סבל וגם דאגה לשלום כל המשפחה, כי ידעתי שכולם סובלים לאחר פירוק הבית, העבירו אותי משם לפנימיית "בית חגי", ואני חשבתי שאולי יהיה לי טוב ושאוכל סוף סוף להיות בקשר עם המשפחה ושיתנו לי יציאות לאמא, אבל כשהתקבלתי הבנתי שטעיתי, ורק סגרו אותי יותר, ואחרי קצת זמן לקחו לי את הפלאפון וכל דרך להיות בקשר עם אמא שלי והמשפחה ובלי פגישות.

פגעו בי גם הצוות וגם הנערים במכות, השפלות, ובסחיטות כסף. באחד המקרים כשיצאנו, אני והמדריך xxx ועוד נער. חנינו בגן החיות התנ"כי בירושלים, על מנת לאסוף את המדריכה ושם המדריך הרים עלי ידיים והרביץ לי ברכב, וכן היו עוד כמה וכמה פעמים שהרביץ לי בפנימייה, בעט בחפץ לעברי, דחף אותי ועוד, וכשהייתי במקלחת הוא חיבק אותי מאחורה.

את הכסף שבשבילו עבדתי בפינת חי למשך תקופה מאוד ארוכה לא שילמו לי, ורק כשאיימתי בתלונה ועשיתי בלאגן שילמו לי וגם גנבו ממני כסף הנערים והצוות.

עשו לי גם טיפול הרסני שגרם לי הרבה כאב והרס, שהרס לי את כל העולם הפנימי.

ד"ר ויינשטיין הפסיכיאטר של בית חגי, שיחק לי עם כדורים פסיכיאטריים ובכלל לא הקשיב לי ושמע רק לשרית ורד העובדת הסוציאלית שטענה נגדי דברים שקריים. יומיים לאחר העדות הוא הפסיק לי את הכדורים.

יש עוד דברים שעברתי בפנימיית בית חגי, סבל. אבל הדברים הקשים ביותר שעברתי זה שהכריחו אותי באיומים להעיד נגד אבא שלי ונתנו לי כדורים פסיכיאטריים. על אף שהבטיחו לי שאחרי החקירות עם חוקר הילדים מיכה הרן, הכל יסתיים.

כשהיינו עוד בבית עם המשפחה, בחמישה החודשים האחרונים שלפני המעצר של אבא שלי, הייתי בן 13 וחגגו לי בר מצווה. חבר של אבא שלי שאמר שהוא סופר סת"ם, הכין עבורי את התפילים. הבת שלו הייתה בת 7 שנים והיינו חברים, וכשאבא שלי גילה שהוא כומר מיסיונר שמתחפש למפיץ דת, הם רבו ונחתך הקשר ביניהם ומאז לא יכולתי לראות אותה יותר.

שגיא אופיר וליזו וולפוס התובעים מהפרקליטות נגד אבא שלי, אמרו לי לפני העדויות: "תגיד שאנסת, לא נעמיד אותך לדין. מה איכפת לך גם אם זה שקר", גם אמרו שהעדות שלי לא תצא אמינה במידה ויוכיחו ההגנה שכן אנסתי. והוסיפו שגם אח שלך אמר ולא עשינו לו כלום.

רצו שאשקר על מנת שאוכל להכניס את אבי לכלא ולהשיג את שמם. שיתפתי פעולה ושיקרתי.

רק בדבר אחד לא הסכמתי לשקר: להגיד שאנסתי. גם ליזו וולפוס עודדה אותי שאני יכול להיות העו"ד הכי טוב בשביל להוריד מעצמי את הלחץ שעשו לי שגיא אופיר וליזו וולפוס, וכדי שלא אצטרך לשקר שאנסתי, סיפרתי מציאות אחרת: אמרתי שאבא היה אחראי על הכל, על כל הדברים, ובכלל שיקרתי.

– עמוד 3 הושמט. מכיל פרטים חסויים שעלולים לזהות את הקטין. –

לא היה משנה להם כל כך כי כבר העדתי ונגמרו שלבי העדויות וזה כבר לא יזיק לעדויות, ושלחו אותי לבדיקה ב-xxxx. שמחתי שסוף סוף הצלחתי לצאת משם, כי רק רציתי לצאת משם בכל דרך והצלחתי, ולכן שמחתי, אבל נפלתי לגיהינום חדש, שם נתנו לי כדורים והכניסו אותי סתם לחדר 'הרגעה', כשהתנגדתי פעם אחת לכדור, הביאו לי את זה בזריקה בישבן ובדרך אלימה תפסו לי את הידיים והרגליים בכוח, ודפקו לי את הראש במיטת הברזל שזרקו אותי עליה. גם בנוסף לזה גם שם שיקרו לי מהפנימייה, בעיקר העובדת הסוציאלית שרית ורד, שאמא רוצה לפגוע בי, ושכנעו אותי שלא אפגוש אותה. מה שעשו והצליחו דרך שקרים ומניפולציות כל השנים שהייתי שם.

בנוסף, מהפנימייה , באו אלי גם המדריכים ושרית ורד העו"סית כדי לחזק את המחשבות האובדניות שלי, כי העדיפו אותי בקבר. ממש כך.

הרגשתי כי פחדו שאתלונן עליהם, ובפרט כששמעו גם מהבית חולים שיש לי מטען גדול עליהם, ושאני לא רוצה לחזור לשם.

רק בסוף, אחרי שבאו ושכנעו אותי הרבה עם שקרים וממתקים ועוד, נתתי בהם אמון וחזרתי לפנימייה. שוב התעללו בי ואפילו שגם ידעו שסבלתי בבית החולים כי שיתפתי אותם בזה, כדי לאיים אלי שיחזירו אותי לשם ופעם אחת ניסו להחזיר אותי לשם וברחתי.

חזרתי באותו יום לפנימייה בתקווה שיניחו לי עם הבית חולים הפסיכיאטרי, כי חשבתי שאם אחזור, אפתור בעצם את הבעיה שהם חשדו בי שאברח מהפנימייה בתקווה שיניחו לי. בפרט כי ידעו שלא יוכלו להכניס אותי כשהרופאה ד"ר מרינה, המליצה עלי טוב.

לאחר מכן, ביום גזר הדין של אבא שלי, לא הסכימו שאלך לשם, הסירוב שלהם הראה לי שלא איכפת להם ממני ושיקרו לי שרוצים בטובתי, כי לעדויות נגד אבא שלי והנאשמים הסכימו שאלך, ומה קרה הפעם שלא הסכימו?

אני הייתי סקרן לדעת מה קורה עם גזר הדין. היו לי רגשות מעורבים, שמצד אחד היה חשוב לי לדעת מה קורה ומה יקרה עם אבא שלי ודאגתי, ומצד שני היה חשוב לי לדעת שהצלחתי להציל את המשפחה בזה שישב בכלא כמו שהסבירו לי ושיקרו לי.

ברחתי בלילה. יצאתי בלי כלום. רק עם עצמי וכסף לאוטובוס. הייתי בתחנה מרכזית, חיכיתי לאוטובוס ונסעתי. כיוון שהיה קר בחוץ אז היה לי רעיון להיות בכותל המערבי ושמה התפללתי שיהיה טוב. ביום נסעתי לבית המשפט המחוזי ופגשתי בחוץ את אמא שלי ואת אחותי, בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה כל כך.

מחוץ לבית המשפט פגשתי גם את עוה"ד שגיא אופיר וליזו וולפוס, והם אמרו לי שאתעלם מאמא ומכל הנשים.

בגזר הדין שלא בצדק אבא שלי קיבל 26 שנים.

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

תמר בת השבע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה השתכנעו שאמה של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין. אחר כך הוציאו אותה מהבית. האם טוענת שבתה נלקחה ממנה שלא בצדק. שנתיים אחרי תמר רוצה לחזור לאמא, אבל המדינה לא מרשה.

במרכז הסיפור הסבוך הזה ניצבת תמר (שם בדוי), בת תשע וחצי. למרות גילה הצעיר, סיפור חייה מורכב ועגום. לפני שנתיים התלוננה כי נאנסה. החשוד הכחיש. בבדיקת פוליגרף הוא נמצא דובר שקר, אך תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. מנגד הורה בית המשפט להוציא את תמר, בת למשפחה חד הורית, מביתה ולהעבירה לפנימייה. "יש חשש שאמה של תמר משפיעה עליה להתלונן על התעללות מינית", מתריעים גורמי הרווחה. "תמר מנסה לרצות את אמה".

האם, חוה (שם בדוי), מנהלת מאבק על בתה. "את תמר הוציאו מהבית במרמה. היא כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה את נותנת להם לקחת אותי? למה את לא מחזירה אותי הביתה?'".

ותמר? מה היא רוצה? במהלך חופשה בביתה, לפני שבועיים, אמרה לעורך הדין המייצג את אמה: "בבית ממש כיף לי. אני רוצה לחזור הביתה".

האם מתלוננת במשטרה
 

לפני כשנתיים התריעה המורה של תמר באסיפת הורים: "תמר בעננים. היא מרחפת. לא מרוכזת".

תמר אובחנה בעבר כאינטליגנטית ברמה גבוהה, חכמה, בוגרת, בעלת פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, ובאבחון שכלי נקבע כי יש לה איי.קיו 121. גם למורה היה ברור שהבעיה אינה נובעת מקשיי לימוד.

"המורה אמרה לי: 'תשמעי, הבת שלך בזמן האחרון מרחפת'", מספרת האם חוה. "חשבתי שתמר עייפה, כי היא היתה צופה הרבה בטלוויזיה, משחקת במחשב. אמרתי לה: 'תמר, מהיום אין טלוויזיה'. אבל היא נלחמה ואמרה: 'לא, אמא, אל תקחי לי את הטלוויזיה. זה בגלל משהו אחר שאני לא יכולה לספר'. היא סירבה לדבר על זה בנוכחות המורה".

בדרך הביתה היא שיחקה בגן השעשועים שבקירבת בית הספר. כשראיתי שהיא רגועה, שאלתי: 'מה מציק לך?', ואז היא סיפרה לי שאברהם (שם בדוי) נהג ההסעות שמסיע את הילדים מבית הספר הביתה, אנס אותה. היא סיפרה שאברהם נהג להפחיד את הילדים בהסעה ולהוריד את השיניים התותבות שלו. היא אמרה: 'אמא, הוא אמר לי שאם אוריד את המכנסיים, הוא ייתן לי ממתקים'.

"תמר סיפרה לי שהנהג היה מכריח אותה לעמוד לידו. היא אמרה לי: 'אמא, הרגליים היו כל כך כואבות לי, אבל הוא היה מכריח אותי לעמוד לידו בנסיעה. פעם אחת הוא הפך לי את כל התיק, זרק לי הכל, ואיים עלי. הוא הביא סכין ושם לי בגרון. הוא הביא חרב והצמיד לי לגרון ואמר שאם אני אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויזרוק אותי מהאוטו. הוא היה גם מגן עלי. כשילדים היו מציקים לי, הוא היה מפחיד אותם שיש לו שיניים תותבות'. תמר סיפרה על תגובות פיזיולוגיות במהלך ההתעללות המינית. מאיפה ילדה בגילה יודעת דברים כאלה אם לא ראתה אותם?".

חוה פנתה מיד למשטרה ושחזרה בפני החוקרת את כל מה שסיפרה לה בתה זמן קצר קודם לכן. תמר אף נחקרה על ידי חוקרת נוער.

"זה היה ממש מיידי. חזרנו מאסיפת ההורים אחר הצהריים, ישבנו בגן השעשועים, תמר סיפרה לי הכל, ובשעה שמונה בערב בערך היינו בתחנת המשטרה", משחזרת חוה.

בתחנת המשטרה, כשהמתנו לחוקרת, תמר כל הזמן אמרה לי: 'אמא, תודה רבה לך שהצלת אותי', 'אמא, את יודעת, אברהם אמר לי שאם אני אספר למישהו, אני חייבת להגיד לו למי סיפרתי. אני חייבת לספר לו מחר שסיפרתי לך'.

"היה לי ברור שגם אם תמר לא תיסע עוד בהסעה, אני לא שולחת אותה למחרת לבית הספר. פחדתי שהיא איכשהו תגיד למישהו שהתלוננתי במשטרה נגד הנהג.

"אני חושבת בדיעבד, איך תמר היתה קמה בבוקר ומתחננת: 'אמא, בבקשה, אני לא רוצה ללכת לבית הספר, רק היום לא'. לא ידעתי שהיא עברה אז סיוט גדול, והכרחתי אותה להתלבש מהר, כי עוד מעט ההסעה מגיעה. באותה תקופה היו לה סיוטים בלילה, בתדירות גבוהה. היא היתה קמה באמצע הלילה ואומרת: 'היה לי חלום בלהות'. הייתי מרגיעה אותה. אף פעם היא לא זכרה על מה חלמה".

תיק החקירה נסגר
 

הנהג הכחיש במשטרה את החשדות: "זה לא נכון. לא היה לי איתה שום מגע פיזי, אפילו לא נגיעה".

בחקירתו אישר הנהג כי לעיתים תמר נותרה עימו לבד במיניבוס, שכן ביתה הוא התחנה האחרונה במסלול ההסעה. הוא התייחס לטענות נגדו והסביר: "בהסעות תמר באה אלי בוכה שמרביצים לה. אמרתי לה שתשב מאחורי. במידה שאין מקום במושב מאחורי, היא יושבת במדרגה לידי. כשהיא יושבת לידי, אני צועק עליהם שיעזבו אותה".

החוקרת: "יש לך שיניים תותבות?"

הנהג: "כן, כשאני צועק על הילדים הן נופלות לי, והילדים יודעים שיש לי שיניים תותבות. הפלטה העליונה, כשאני צועק, עפה לי, וככה הילדים גילו את זה".

הנהג הביע מיוזמתו נכונות להיחקר בפוליגרף. לאחר שנבדק שאלה החוקרת: "על פי בקשתך נבדקת במכונת אמת, ויצאת דובר שקר. יש לך הסבר לכך?".

הנהג: "מאוד התרגשתי. הרגשתי סחרחורת ואני מרגיש רותח מבפנים, במיוחד שהחוקר שאל אותי שאלות כאלה. לא נגעתי בילדה, לא בכוונה ולא באקראי".

הוא סיפר לי כי לוח מועדי ההסעות צפוף ולא מאפשר לו להתעכב, שכן איחור קל גורם לטלפונים מצד הורים או מורים מודאגים. "אין לי אפילו עשר דקות מרווח בין הסעה להסעה בשעות האלה".

תיק החקירה הועבר לפרקליטות, לידי עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג, תובעת בכירה. היא בדקה את העדויות ביסודיות, ובחלוף שנה הורתה לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. ההחלטה נבעה, בין היתר, מסתירות בעדותה של תמר. כך, למשל, תמר טענה שהנהג אנס אותה, ובד בבד אמרה שנגע באיברים אינטימיים בגופה בהיותה לבושה, ובגרסה נוספת סיפרה שנגע בגופה בהיותה עירומה.

סיבה נוספת: תמי סיפרה בעדותה פרטים שהעלו חשד כי היא מדמיינת שההתעללות בוצעה בה. לדבריה, הנהג גרר אותה למחסן, ובעת שביצע בה את זממו, הבחינה בשלד של ילד. בפרקליטות סברו כי לא ייתכן שתמר נגררה למחסן מבלי שיהיו עדי ראיה לאירוע. חוקרת הנוער ציינה בפרוטוקול החקירה כי תמר סיפרה על כמה אירועים שבוצעו בה על ידי הנהג "ובתיאורם משולבים אלמנטים שנשמעים דמיוניים. דיבורה מעט תאטרלי ודרמטי. כשהיא נשאלה לפרטים היא טענה לעתים שהיא אינה זוכרת".

בנוסף, לא נמצאו ראיות התומכות בתלונתה של תמר. היא נבדקה במכון הפתולוגי באבו כביר, ולא נמצאו ראיות כי נאנסה. היא התלוננה גם על מעשים מגונים, שלגביהם לא ניתן למצוא ראיות פיזיולוגיות, אולם התיק נסגר גם לגבי הטענה על מעשים מגונים.

אמנם כדי להוכיח את אשמתו של נאשם באונס דרושות לפרקליטות ראיות מוצקות, מעל כל ספק סביר, אולם במרבית מקרי האונס אין עדי ראייה, ולעיתים אף לא ראיות תומכות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתב אישום ולהותיר לשופטים את ההכרעה בין אמינות המתלוננת ובין מהימנות גרסת הנאשם. ההנחה היא שהצד שהינו דובר שקר יישבר בחקירה הצולבת על דוכן העדים.

תמר, אז ילדה בת שבע וחצי, התלוננה על סדרת עבירות מין שבוצעו בה במהלך התקופהץ האם ייתכן כי הסתירות בעדותה אינן אלא התייחסות למקרים השונים שבהם בוצעו בה העבירות?

בנוסף, בדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל מנגד, היא משמשת את חוקרי המשטרה לבחון את גרסת החשוד על מנת שניתן יהיה לבחון אם יש להמשיך לחקור. יש לזכור כי תמר מסרה בעותדה, בצד פרטים דמיוניים, תיאורים פיזיולוגיים מפורטים, שמעלים חשד כי היתה עדה להם.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "התיק נסגר ביום 14.4.02 מחוסר אשמה. לאחר בדיקה מדוקדקת ועניינית של חומר הראיות, נתגלו סתירות מהותיות בעדות המרכזית של התיק, ולא היתה כל ראיה להוכחת האשמה. באשר לבדיקת הפוליגרף, הרי שהיא אינה קשורה לסיבת סגירת התיק, וכידוע היא אינה קבילה בבית המשפט".

ילדה נעולה בבית

התלונה במשטרה הביאה לתפנית חדה בחייה של תמר. גורמי הרווחה חשדו שתמר נתונה תחת השפעה שלילית מצד אמה. בשלב הזה עוד לא הסתיים הטיפול בחקירה, לא הוברר אם החשוד אכן ביצע את העבירות, אבל נקבע בוודאות שאמה של תמר מהווה גורם שלילי בחייה והוחלט להעביר את הילדה למרכז חירום ולאחר מכן לפנימייה, שבה היא שוהה עד היום.

על השתלשלות האירועים יש מחלוקת קשה בין האם לבין גורמי הרווחה, אבל קיימת הסכמה על כמה עובדות: בתוך חצי שנה דיווחה חוה למשטרה, לגורמי הרווחה ולמנהלת בית הספר של בתה, על שלושה מקרים שונים של התעללו מינית בתמר. כחמישה חודשים לןפני שהוגשה התלונה נגד הנהג, דיווחה חוה למנהלת בית הספר כי תמר סיפרה לה שבוצע בה מעשה מגונה על ידי תלמיד אחר. ואילו חודש לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, פנתה האם למשטרה ולמנהלת בית הספר וסיפרה שתמר חשפה בפניה התעללות מינית מצד אב הבית בבית ספרה. שתי התלונות, נגד התלמיד ואב הבית, נבדקו ואומתו.

באותו שלב עדיין לא הסתיים הטיפול בתיק החקירה נגד הנהג, אבל ריבוי התלונות בדבר עבירות המין והפרטים הדמיוניים שמסרה תמר בחקירתה עוררו את חשדם של גורמי הרווחה.

פקידת הסעד ביקרה בביתן של חוה ותמר, שוחחה עימן כמה פעמים והסיקה שיש להוציא את תמר מרשות אמה. במסמך שהגישה לבית המשפט התריעה פקידת הסעד:

"1. חוה מנעה מתמר לשוב לבית הספר לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, מחשש שתמר תיפגע.
2. חוה סילקה מהבית את בתה הבכורה, בת 18, שנולדה אף היא כבת למשפחה חד הורית, מאב אחר, לאחר שחששה שהיא תרעיל את האוכל בבית.
3. חוה החלה באותה תקופה לעבוד ותמר נותרה בבית לבדה במשך שעות ארוכות, ללא ארוחות מסודרות. תמר מבטאת מצוקהק, התלוננה בפני אמה שהיא רוצה למות, הביעה משאלה לצאת לפנימייה לחברת ילדים.
4. בגופה של תמר נמצאו פצעים זיהומיים המעידים על הזנחה.
5. חוה חתמה על מסמך שבו הסכימה כי תמר תועבר למרכז חירום".

הגרסה של חוה שונה: "כשתמר סיפרה לי בכל פעם על התעללות מינית, עשיתי כל מה שאם צריכה לעשות, לדווח לגורמים המתאימים. לו הייתי שותקת, היו אומרים שהתרשלתי כאם. בגלל שביקשתי מהגורמים לבדוק, לחקור, חשבו שאני משפיעה על תמר להמציא תלונות כוזבות. חששתי לשלוח את תמר לבית הספר. היא התלוננה על נהגף על תלמיד, על אב הבית, וחששתי שמישהו מהם יפגע בה, כי עדיין לא היו תוצאות חקירה. ביקשתי שימצאו לתמר מסגרת חינוכית חלופית.

באותה תקופה היו ויכוחים רבים ביני לבין בתי הבכורה, שהיתה אז בשלב של מרד גיל הנעורים. ויכוחים רגילים, שקיימים בכל משפחה. בשלב מסוים לא יכולתי להתמודד עם בתי הבכורה, ואמרתי לה לעבור לגור עם אביה. בינתיים היא כבר חזרה הביתה, והיום יש בינינו הסכמה על איך הדברים צריכים להתנהל ביחד בבית.

בנוסף לכל, הייתי חייבת לעבוד כי המצב הכספי שלי היה קשה. כיוון שתמר לא הלכה לבית הספר, נעלתי את הדלת כי חששתי שהיא תצא מהבית ויקרה לה משהו. צריך להבין שאין לי עזרה מהמשפחה או מחברים. תמר היתה לבד בבית מהבוקר עד אחר הצהריים רק במשך יומיים. התפטרתי מיד בגלל שתמר חזרה ללימודים וליוויתי אותה מדי יום לבית הספר ובחזרה.

מעולם לא הזנחתי את הבריאות של תמר. יש לה אלרגיה לחול, ובגלל זה היו לה פצעים בגוף. התרופות יקרות, וביקשתי מפקידת הסעד עזרה במימון התרופות. כשנודע לי שהיא מייחסת לי טענה שקרית, כאילו חששתי שבתי תרעיל את האוכל בבית, נוצר מבחינתי משבר אמון. סירבתי לשתף איתן פעולה. הרגשתי שהיא נגדי. וכאן התחילו הבעיות.

היציאה למרכז חירום

בקשתה של פקידת הסעד להעביר את תמר למרכז חירום נתמכה בחוות דעת פסיכיאטרית, שבה הומלץ להוציאה מרשות אמה על אף שהאבחון לגביהן לא היה חד משמעי. כך, למשל, תמר אובחנה כילדה אינטליגנטית שדיבורה קולח, אולם כשהיא מדברת על עבירות המין, היא "מדקלמת ואינה שומרת על קשר עין".

בעניין זה נקבע בחוות הדעת: "דקלום יבש מאפיין לפעמים נפגעי טראומה, המשתמשים במנגנון הגנה כדי להפריד עצמם מהאירוע ולהפחית בכך את הכאב".

אולם מנגד נקבע, כי יש חשש שתמר מדקלמת דברים שהושמו בפיה על ידי אמה או גורם אחר.

חוה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטרים, אולם נכחה בבדיקות. לגביה נקבע כי היא חשדנית, וכי "עולה אפשרות, אם כי לא ודאית בשלב זה, שתמר נאלצה להאמין ולאמץ לעצמה את מחשבות השווא של אמה".

מנגד נכתב בחוות הדעת: "בשלב זה לא ניתן להכריע אם מדובר במקרים שאכן קרו, או בתיאורים שאינם אלא ציטוט, או בשילוב של השניים. ברור לנו שלאם יש חלק חשוב בבניית התיאורים".

חוות הדעת אינה שוללת כי תמר אכן נפלה קורבן להתעללות מינית, וקובעת: "קשה לדעת מה מהדברים אירע. האפשרות כי הדברים האלה אינם פרי דמיונה של תמר עדיין לא נשללה לחלוטין, אם כי מאופי ומפרטי התיאורים שהיא מסרה אין כמעט ספק כי היא נחשפה לפחות לתיאורים מפורטים, אם לא לאירועים עצמם".

על אף שהאבחון לא היה חד משמעי, קבעו הפסיכיאטרים: "בשל אי יכולתה של האם לענות על צריכה של תמר, עולה צורך דחוף להפריד את האם מהילדה".

פקידת הסעד ביקשה מהשופט להטיל חיסיון על חוות הדעת הפסיכיאטרית, בנימוק כי אם יוודע לחוה תוכנה "הדבר עלול להביא להתפרצויות זעם קשות של האם, שיפגעו בהמשך שיתוף הפעולה של האם עם הגורמים המטפלים, ותשפיע קשות על קליטתה של תמר במרכז החירום".

בשלב זה חוה לא ידעה כי הוחלט להוציא את תמר מאחריותה. לבקשת פקידת הסעד היא חתמה על מסמך המאשר את הסכמתה כי תמר תועבר למרכז חירום.

"לתומי חשבתי שפקידת הסעד מעבירה את תמר למרכז חירום לנפגעות תקיפה מינית, כמו שביקשתי בעבר", מסבירה חוה את נסיבות החתימה על המסמך.

"אחרי שתמר התלוננה על עבירות מין, ביקשתי שיתנו לה טיפול פסיכולוגי, כדי שתוכל להתגבר על הטראומה. כשהתחיל החופש הגדול, ביקשתי מפקידת הסעד שימצאו לתמר מסגרת שתשב קייטנה עם טיפול פסיכולוגי. פקידת הסעד אמרה לי שהיא מצאה מקום טוב לתמר, וביקשה שאחתום על אישור שבו אני מסכימה להעביר אותה למרכז חירום. שמרתי על קשר טלפוני עם תמר וביקרתי אותה במרכז, אבל אין שם שלט שחושף את אופי המקום, כי מדובר במוסד לקטינים. רק אחרי חודשיים נודע לי במקרה שבמקום הזה נמצאים ילדים בעם בעיות לאימות וסמים, ממשפחות מצוקה.

התברר לי שהיה דיון בבית המשפט, מבלי שזומנתי. האדם הכי יקר בחיי נלקח ממני מבלי שניתנה לי אפשרות להתגונן, להילחם. פקידת הסעד הוליכה אותי שולל, והחתימה אותי במרמה. הרי אם היא פעלה באופן חוקי, למה היא היתה צריכה את ההסכמה שלי? היא ידעה שרק במקרים קיצוניים מאוד בית המשפט מוציא ילדים מרשות הוריהם, וזה לא היה המקרה. פקידת הסעד היתה נחושה להוציא את תמר מהבית, והיא ידעה שבלי הסכמה שלי היא לא תצליח".

תוקף הצו הוארך מפעם לפעם. חוה נעדרה מהדיונים. גורמי הרווחה ציינו כי זימנו אותה. חוה מכחישה.

גורמי הרווחה וגורמי הטיפול במרכז החירום בפנימייה טענו שחוה התלוננה על מדריך שביצע עבירות מין בבתה, שחוה מרבה להתלונן על אופן הטיפול בבתה ועל תנאי השהות במקום, ושהיא אינה משתפת עימם פעולה.

חוה טענה כי תלונותיה מבוססות על טענות בתה. חוות דעת פסיכולוגיות על אודות תמר תמכו חלקית בטענות האם, וכן בטענות גורמי הטיפול.

כך למשל, חוות דעת של מרכז החירום מאבחנת: תמר הינה ילדה בוגרת. היא משתדלת ליהנות, אולם ניכרים בה עצב ודיכאון מסוימים. תמר חשה שלא בנוח עם גופה. חששה להתקלח, נלחצה שלא יציצו או יראו לה. יש לה סיוטים בלילה והיא חולמת ששני ילדים מתעללים בה מינית.

העובדת הסוציאלית במרכז החירום ציינה שתמר רוצה להישאר בפנימייה אך מביעה געגועים לאמה. היא המליצה על "המשך הקשר עם האם, מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

במקביל, חוות הדעת התריעו על השפעתה השלילית של חוה על תמר.

פסיכולוג קליני של מרכז החירום: "תבנית היחסים בבית הזינה עד כה את עולם החרדות והעצבות של תמר". הוא המליץ להותיר את תמר במסגרת חוץ ביתית, אולם הורה להקפיד על "שמירת קשר עם האם מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

בית המשפט שקיבל את חוות הדעת האלה ושמע לראשונה את טענותיה של חוה, האריך את תוקף הצו ונימק: "התרשמתי כי אמה של הקטינה מתקשה לאפשר לה להשתלב באופן תקין בפנימייה".

החלטת בית המשפט אינה מתייחסת למסוגלות של חוה לגדל את בתה.

ותמר? על רצונותיה ותחושותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת לגביה. היא לא מבינה למה בגלל שהתלוננה על התעללות מינית, היא לא בבית. תמר סיפרה שבמרכז החירום לא כיף. לדבריה, קצת עצוב, בודד.

פסיכיאטרית נוספת שבדקה את תמר קבעה: יש חשש שאמה של תמר ממציאה דברים עליה, כדי לזכות בתשומת לב לעצמה. תמר לא מסוגלת לסרב לאמה, מחשש שהיא תיפגע ותמות.

המאבק רק מתחיל

חלפו כמה חודשים. בית המשפט הורה לחוה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע: "חוה אינה סובלת ממצב פסיכוטי ואין ניכרים סימני התפתחוות מחלה נפשית פסיכוטית. יכולת השיפוט הכללית שלה תקינה, היא שפויה בדעתה ובת אחריות על מעשיה. היא סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית, המנתבטאת בדפוסי התנהגות חשדנית, לא גמישה, רגשית, ללא יכולת מספקת לשמור על פרופורציות נכונות. הטיפול בקשיים התנהגותיים ורגשיים אלה הוא במישור פסיכולוגי, ולא במישור פסיכיאטרי קליני.

מצוידת בחוות הדעת פנתה חוה לשופט: "אמהות רבות מטופלות בטיפול פסיכולוגי. זו לא עילה להוציא את הילדה מהבית".

גורמי הרווחה טענו מנגד שהפרנויה מונעת מהאם להבין את צורכי בתה, ודי בהפרעת אישיות כזו להוות גורם שלילי בחיי הבת.

לפני חודשיים הורה בית המשפט לחוה לקבל טיפול פסיכולוגי. בד בבד האריך השופט את תוקף הצו שהוציא את הילדה מביתה למשך שנה.

עו"ד משה יצחק אודסיטשר, שהחל בשלב זה לייצג את חוה, ערער על ההחלטה. בשיחה שניהל לפני שבועיים עם תמר, היא אמרה לו:

"טוב לי בבית. אני לא רוצה להיות בפנימייה. אני לא אוהבת להיות שם. בבית ממש ממש יותר כיף. אני מתגעגעת לחברות שלי בשכונה. בפנימייה יש ילדה שמציקה לי והיא מרשה לעצמה לעשות דברים, להרביץ, לקלל. בבית, כשאני אצל אמא, אני לא מרגישה לבד. אני יורדת לשחק עם חברות. אני מאוד מתגעגעת לאחותי, ואני בקשר איתה. אני ממש מתגעגעת לאמא.

ביום שאני עוזבת את אמא וחוזרת לפנימייה אני עצובה מאוד ולא כל כך נעים לי. אני בוכה. אני כל יום מדברת איתה בטלפון, או שאמא מתקשרת אלי, או שאני מתקשרת אליה".

עו"ד אוסדיטשר הקשה: "אולי לא נעים לך להגיד לאמא שאת מעדיפה להיות בפנימיה ולכן את אומרת שאת רוצה לחזור הביתה?"

תמר: "לא. אני אומרת את זה מרצון. אמא בכלל לא בחדר. היא לא שומעת עכשיו את השיחה".

תמר כתבה לאמה: "אני לא רוצה לחזור לפנימיה".

גורמי הרווחה טוענים כי היא כתבה מכתב אחר שבו ביקשה להישאר בפנימיה. המאבק על תמר רק מתחיל עכשיו.