התעללות בחוסה בית חולים מעלה הכרמל

מתוך "סדר יום עם קרן נויבך" – 18.03.2018 – "עדי", שם בדוי, נקשרה והוכנסה לבידוד 14 פעמים בפרק זמן של שבועיים, במהלך אשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מעלה הכרמל. באחת הפעמים היא נקשרה ל14 שעות רצופות. ע"פ מסמכים ועדויות שהגיעו לידנו, בשום שלב, עדי לא היתה מסוכנת לעצמה או לאחרים.
‏בין הסיבות לקשירה שצוינו במסמכים שמצוטטים במכתב תלונה של ארגון בזכות למנכ"ל משרד הבריאות: אי שקט, צעקות, סירוב לקחת תרופה, זריקת טלפון, דפיקה על השולחן, התעמתות מילולית עם הצוות וניבול פה וגרימת נזק לרכוש.
‏אין ספק, זה לא פשוט לצוות, זו התמודדות לא קלה, אבל ע"פ מסקנות הוועדה לצמצום הקשירות במערכת הבריאות, מסקנות שאומצו במלואן ע"י משרד הבריאות, הן אינן מצדיקות, בשום שלב קשירה של מטופל. קשירה שהיא פגיעה קשה בגופו, בנפשו ובכבודו של האדם. ‏יותר מזה: השימוש בקשירות הופך את הטיפול למועד לכישלון מראש. הוא מביא לפגיעה אנושה בכבודה, בגופה ובנפשה של עדי, להתנהגות סוערת יותר מצידה, לקשירה נוספת, להתנגדות נוספת וכך, מעגל אינסופי ומיותר שלא יביא מזור לאיש. האם לא הבינו בביה"ח מעלה כרמל שהמטרה אינה לשבור את רוחו של המטופל?

מודעות פרסומת

הזנחה וזלזול במאושפזים בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

הזנחה וזלזול במאושפזים: תיעוד מתוך המוסד לבריאות הנפש "אברבנאל" ,  ליאור אילתי , 11.01.2018 , ynet
תנאים פיזיים עלובים, הזנחה וזלזול בחולים הם רק מחלק מהדברים שנחשפו לכתבת "ידיעות אחרונות", שהתקבלה לעבודה ללא הכשרה או בדיקת רקע. משרד הבריאות: "המוסד בעיצומו של תנופת פיתוח והתחדשות". צפו בתיעוד

הזנחה, תנאים פיזיים עלובים, זלזול בחולים המאושפזים. במשך ימים אחדים, בלי שום הכשרה או בדיקת רקע, עבדה כתבת "ידיעות אחרונות" במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל. הדברים שראתה שם אמורים להדיר שינה גם מעיניהם של אלה שלעולם לא יאושפזו שם.

בחרנו להתמקד בתמונה הכוללת – איך נראית השגרה של אנשים שחייהם התרסקו ונקלעו לשם. כיצד מתייחסים אליהם אנשי הצוות הרפואי, ומה הם תנאי המגורים שלהם. בדרך ראינו גם את האלמנטים הבעייתיים שחוזרים במוסדות רבים: פרקטיקת הקשירות השנויה במחלוקת; הפעלת האלימות – לרוב מילולית ולעיתים גם פיזית, כדי להשתלט על המטופלים; תלונות על שימוש מוגזם בכדורי הרגעה ועוד. נתקלנו שם בסיטואציות ששברו את ליבנו.

ניסינו להימנע משיפוט. הרי מדובר במרכז לבריאות נפש, ובלתי אפשרי לשים את עצמנו במקומם של הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוות שמתמודדים מדי יום עם סיטואציות שקשה אפילו לדמיין. יש בהם מלאכים אמיתיים, אנשי שליחות. אבל יש למרבה הצער גם כאלה שמנצלים את כוחם מול המאושפזים והמאושפזות, החלשים והחלשות. כפי שהגדירה את זה אחת מהן: "אני לא יכולה להתקשר למשטרה או לתקשורת ולהגיד שאני מאושפזת באברבנאל ועושים לי ככה. אף אחד לא יתייחס".

אלה לא רק התנאים הפיזיים הירודים בחלק מהמחלקות – קירות מתקלפים, חלודה, טחב, זוהמה, ריחות נוראיים – ואפילו לא היחס הכוחני לעיתים שמקבלים המטופלים. זו בעיקר התחושה הכללית שחוזרת ברוב המוסדות שקשורים לבריאות ורווחה בישראל, שאין על מי לסמוך, שאנשים שנותרו מאחור מופקרים לגורלם.

כבר ביציאה מהמעלית – בחור שרוע במשך דקות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו (צילום: ליאור אילתי)

כבר ביציאה מהמעלית ביום הראשון לעבודה, בחור שרוע על הרצפה במשך דקות ארוכות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו. בהמשך, רוב המחלקות הסגורות התגלו במצב פיזי רע: ריחות של שתן וצואה, חורים מסיגריות על המצעים ועוד. במקום שבו אוכלים המטופלים, ממש מעל ראשיהם, ניצבת מלכודת ובתוכה מאות זבובים. נראה שהם מתים שם כבר זמן רב ולא ברור איך לא מחליפים אותה. מעת לעת הם נופלים למטה, סביב הצלחות של החולים.

במחלקה הסגורה לנשים, שלושה גברים גדולי גוף נראו אוחזים בבחורה שאושפזה לאחר שעברה בעבר תקיפה מינית, ואחר כך הם איימו עליה שיזריקו לה את התרופות בכוח. לטענתה, במינון מוגזם. רק לאחר תחנונים, ולאחר שהבהירה שהיא לא מוכנה שגברים ייגעו בה, הם הניחו לה, אבל בהמשך חזרו. "אתמול העירו אותי משינה, קשרו אותי והזריקו לי בתחת משהו שאני אלרגית אליו. הם לקחו לי את כל הדברים. לא שמים עליי, אף אחד לא עונה פה לאף אחד", אמרה.

ת2

ת3
(צילום: ליאור אילתי)
ת4
כבר ביציאה מהמעלית – בחור שרוע במשך דקות ואיש מהצוות הרפואי לא ניגש אליו(צילום: ליאור אילתי)

ת1

המבקר בודק: מה קורה בבתיה"ח הפסיכיאטריים? , רן רזניק , 19.12.2017 , ישראל היום

בעקבות החשיפה ב"ישראל היום": מבקר המדינה חוקר את התלונות החמורות על קשירות, בידוד חולים ותנאים פיזיים קשים • במוקד: בית החולים אברבנאל

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

בחודשים האחרונים משרד מבקר המדינה מנהל חקירה על תפקוד בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים שנמצאים בבעלות משרד הבריאות בעקבות התלונות על תנאי האשפוז והטיפול הקשים והבלתי הולמים בבתי חולים אלה. כמו כן מבקר המדינה בודק את עבודתן של הוועדות הפסיכיאטריות שאחראיות על הוראות האשפוז בכפייה של מטופלי נפש, ואת התלונות הקשות על הגבלות החולים בבתי החולים: קשירות ובידוד חולים, כך נודע ל"ישראל היום".

החקירה של מבקר המדינה מתנהלת בין היתר בעקבות החשיפה ב"ישראל היום" באוגוסט 2016 על תנאי האשפוז הקשים בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "אברבנאל" בבת ים, שבה פורסמו עדויות על מחסור קשה במיטות אשפוז שגורם לחולים לישון במסדרונות או בצפיפות קשה בחדרים, על תנאי ניקיון ותברואה גרועים מאוד ועל המצב פיסי קשה מאוד בחלק מהמחלקות. כמו כן נחשפה ב"ישראל היום" בספטמבר 2016 פרשת קשירה לא חוקית במשך שעות של מטופלים במחלקות הסגורות ללא כל השגחה של הצוות הרפואי והסיעודי.

חקירת מבקר המדינה, שמתפרסמת כאן בראשונה, מתנהלת גם בעקבות החשיפה במאי השנה ב"ישראל היום" של דו"ח הוועדה המיוחדת במשרד הבריאות שהמליצה לאסור על קשירה ובידוד של חולי נפש למעט מקרים חריגים מאוד. כפי שפורסם, הוועדה הוקמה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב בעקבות הזעזוע הציבורי לאחר החשיפה המהדהדת המתמשכת ויוצאת הדופן של התלונות המחרידות על קשירות ובידוד של חולים, בתכנית הרדיו "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב' בשנה וחצי האחרונות (גם החתום מעלה היה שותף בשידורי התכנית בנושאים אלה).

ל"ישראל היום" נודע עוד כי במאי השנה, במקביל לחקירת מבקר המדינה, נערכה בקרה של משרד הבריאות בבית החולים אברבנאל שהעלתה בין השאר כשלים רבים ומדאיגים מאוד בטיפול במניעת זיהומים אצל החולים. הבקרה נערכה בעקבות התפרצות חריגה ויוצאות דופן של זיהום של חיידק שעמיד לרוב התרופות האנטיביוטיות אצל יותר מ־10 חולים בשתי מחלקות אשפוז לחולים כרוניים.

ואכן, בבקרה התגלו במחלקות אלה ליקויים רבים ועבודה בניגוד להוראות משרד הבריאות: החדר להכנת תרופות למטופלים שמשמש גם לחדר הקפה של הצוות, עגלת החייאה שנמצאת בתוך פינת האוכל של העובדים. מים עומדים בתוך ציוד ההחייאה ובתוך בלוני חמצן, ובנוסף לא נמצאו חומרים לניקוי משטחי עבודה של הצוות הסיעודי.

כשלים רבים וחמורים מאוד התגלו בחדר שבו ניתנים הטיפולים הרפואיים המורכבים בנזעי חשמל ("מכות חשמל") בהרדמה לעשרות חולים מדי חודש. על פי הדו"ח, נעשה בחדר הטיפולים שימוש חוזר בציוד חד־פעמי, לא היו חומרים זמינים לחיטוי וניקוי ידיים, והפחים נמצאו פתוחים. בנוסף, המקרר עם חומרי ההרדמה נמצא בתוך המטבחון ולא נוטר על ידי מד טמפרטורה רציף, ונמצא בו חומר הרדמה פתוח ללא ציון של תאריך הפתיחה, כמתחייב. מחברי דו"ח הבקרה התריעו עוד כי "לא הובהר לנו איפה מכינים את חומרי ההרדמה ובאילו תנאים".

מהנהלת אברבנאל נמסר בתגובה כי "בית החולים עובר הליך של שינוי ושיפור בהיבטים רבים. בצד ציון לחיוב בדוח הבקרה, צוינו הליקויים אשר תוקנו ברובם. בית החולים למד את הדו"ח ובהליך יישום ההמלצות בנושא מניעת הזיהומים ביחידה זו".

 

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – חוסר תפקוד מוחלט של בית החולים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדל%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9aתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014 

שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים" ■ משרד הבריאות: "אם המנהל לא יפרוש – נפעל בהתאם"

"אמרתי לעצמי, חבל שלא היתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכל, בונים בית חולים חדש". את המלים הקשות האלה אמר לפני ארבע שנים מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי־עם, לאחר סיור מצמרר בבית החולים שנהפך לסמל לחצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית. גם סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, אמר אחרי ביקור בבית החולים כי "בתי חולים כאלה לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים", ולא מעט כתבות וצילומים נסתרים וגלויים מהמקום חשפו הזנחה פיסית קשה ועזובה נוראה.

מזועזע מהמראות שנגלו לפניו, תיאר חי־עם בדיון בכנסת את רשמיו מהביקור באברבנאל: "…אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא… ואז אתה שואל את עצמך את השאלה – נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שייצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא ייצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף… הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שם".

ארבע שנים חלפו מאז הסיור ההוא, שבעקבותיו משרד הבריאות הקצה תקציבים מיוחדים לפיתוח בתי החולים הפסיכיאטריים, אבל באברבנאל, שנמצא בבת ים, לא הרבה השתנה. קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות.

אברבנאל הוא אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בישראל, וכנראה הידוע שבהם. יש בו יותר מ–300 מיטות, קרוב ל–400 עובדים, ומשויכים אליו יותר ממיליון איש – תושבי תל אביב, יפו, חולון ובת ים, שלפי החוק מחויבים להתאשפז בו, ולא רשאים לבחור בבית חולים אחר.

המוניטין הגרוע שיצא לבית החולים אינו חדש. לא מעט כתבות סיפרו על תנאי התברואה הקשים ועל ההזנחה והאדישות שלה זוכים המטופלים. ההסבר הקבוע למוניטין הגרועים היה תקציבי: בכירי בית החולים התראיינו ודיברו לא אחת בפורומים פומביים על מצבו הקשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לממשלת ישראל שהפקירה תקציבית את המוסד, בעיקר לאחר שהחליטה לסגור אותו ב–2003 – בהחלטת ממשלה שעד היום לא בוטלה באופן רשמי.

ואולם, נראה כי מדובר בהסבר פשטני או לכל הפחות חלקי לתיאור מצבו הקשה של המוסד. תחקיר Markerweek חושף שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים, שהלכו וגברו עם הזמן, והובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים". המחדלים האלה לא קשורים ברובם לתקצוב המוסד, אלא לניהול בעייתי ולתרבות ארגונית רעה שפשתה בו. "זהו בית החולים הכי לא מנוהל בישראל", קובע בכיר במערכת הבריאות.

אנשי צוות רפואי בכירים מאברבנאל שעמם שוחחנו אומרים כי קצרה היריעה מלתאר את כל תחלואיו של המוסד. "אין כמעט אספקט אחד בבית החולים הזה שמתפקד כמו שצריך – הצוות, הניהול, התחזוקה, ההוראה – הכל בתת־תפקוד", אומרים אנשי הצוות (כל השמות שמורים במערכת). "בבית החולים שוררת אווירה קשה מאוד, אין היררכיה ואין סמכות, וכשאומרים משהו, אף אחד לא מתייחס לזה – מראש הפירדמידה ועד לתחתית. יש גם מעשי השפלה של אנשי צוות בכירים כלפי זוטרים, או מצד אנשי צוות כלפי מטופלים. חלק מהמנהלים הם נוכחים נפקדים בבית החולים, אם כי המצב השתפר במידת מה לאחר הכנסת שעון הנוכחות לפעולה".

לדברי אחד מאנשי הצוות, "חולים במחלקות מסוימות מספרים לנו שהם ספגו יחס מהצוות משפיל ומזלזל, לעתים אפילו אלים. העומס, השחיקה, העובדה שכמעט לא נכנסים לבית החולים אנשי צוות צעירים, העובדה שאין קידום ואקדמיזציה של הצוות הסיעודי המבוגר – כל אלה גורמים לשחיקה של העובדים ולהידרדרות ביחסי מטפל־מטופל. בכלל, בבית החולים יש רוח של אנטי גאוות יחידה. אנשים מפחדים לדבר. שורר כאן דיכאון ארגוני".

רופאים שעמם שוחחנו מספרים כי מתמחים בפסיכיאטריה לא רוצים להגיע לבית החולים, בוודאי שלא כעדיפות ראשונה. "התורנויות בבית החולים הן זוועה בגלל שילוב של מחסור בכוח אדם, העובדה שזה בית חולים אזורי גדול יחסית שבית המשפט שולח אליו חולים להסתכלות והתנאים הפיסיים. תורן המיון נמצא במשמרת כמעט לבד, לפעמים עם חולים שחלקם מסוכנים, שיכולים להיות אלימים או לברוח", הם מספרים לנו.

"המנהל אומר כן לכולם"

מנהל בית החולים אברבנאל בעשור האחרון הוא ד"ר יהודה ברוך, שמוכר לרבים בציבור דווקא בשל תפקיד אחר שמילא – האחראי על הקנביס הרפואי במשרד הבריאות. ברוך, שהיה לפני כן קצין בכיר בחיל הרפואה וראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ניהל במשך שנים ארוכות שלושה ארגונים גדולים ומורכבים: אברבנאל; המרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו, הכפוף לאברבנאל; ופרויקט הקנביס הרפואי של מדינת ישראל. לפני כשנתיים, בנובמבר 2012, סיים את עבודתו כמנהל תחום הקנביס (ראו מסגרת).

עובדים שאתם דיברנו שולחים אצבע מאשימה לעברו של המנכ"ל, בטענה לניהול בעייתי לכאורה. "הוא מוכן להקשיב, הוא מבין עניין ויודע איך דברים אמורים להתנהל – אך כל זאת בתיאוריה", אומר לנו איש צוות. "אחת הבעיות שלו היא שהוא אומר 'כן' לכולם. הוא יכול להגיד למתמחים מה שהם רוצים לשמוע, ומיד לאחר מכן להגיד 'כן' גם למנהלי המחלקות שרוצים משהו אחר. יום אחד זה מתפוצץ, כי מגיע השלב שצריך לחתוך".

עם זאת, כפי שנחשף פה לראשונה, ברוך אינו רק מנהל חלש בעיני עובדיו: הוא גם הסתבך בכמה החלטות תמוהות שהביאו לחקירה פנימית כנגדו. כדור השלג שמשך את תשומת לבם של הרגולטורים – משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה – למתרחש בהנהלת אברבנאל, מעבר לתנאים הפיסיים הקשים הידועים לכל כבר שנים רבות, החל להתגלגל סביב פרשה שולית לכאורה – סערה שהתחוללה בבית החולים סביב מינוי אחות ראשית (מנהלת סיעוד) לבית החולים.

ד"ר ברוך לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מהמועמדת שנבחרה לתפקיד במכרז בניגוד לדעתו, והעדיף מועמדת אחרת שנפסלה לפני כן במכרז פנימי. באופן חריג, הוא עירער לנציבות על החלטת ועדת המכרזים, וכשהערעור לא התקבל, הביע את מורת רוחו במכתב נוסף, הפעם למשרד הבריאות, ועליו חתומים לצדו גם סגניו. חוסר שביעות הרצון הזה נהפכה עד מהרה למוקד מלחמה פנימית חריגה ומכוער בבית החולים בין חברי הנהלה לבין עובדים, שכללה השמצות, מחנאות, תלונות על התנכלות ועימותים חריגים.

בעקבות העימות החריג, שהדיו הגיעו עד לאוזניו של מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ולממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה יוני דוקן, הוחלט למנות ועדה בראשותו של מנהל בית החולים פוריה לשעבר, ד"ר יעקב פרבשטיין, "שילווה מקרוב את התנהלות הנהלת בית החולים בעניינה של האחות הראשית, והוא שיחליט בעניין עמידתה בתקופת הניסיון", כתב דוקן. כך נוצרה הוועדה בראשותו של פרבשטיין, שעקבה אחר המתרחש באברבנאל וחזרה אל גמזו עם מסקנות מטרידות.

למרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לחברי הוועדה – להעריך במקומו של ברוך את תפקודה של האחות הראשית ולהחליט אם להעניק לה קביעות בתום שנה – חבריה חשו שאינם יכולים להתעלם מהדברים שראו באברבנאל, וכך נהפכה הוועדה למעין ועדת בדיקה לתפקודה של הנהלת אברבנאל. "למרות התקופה הממושכת, שבה נפגשנו כמה פעמים עם מנהל בית החולים, חברי הוועדה אינם מתרשמים כי ד"ר יהודה ברוך מפנים את העובדה כי יש מנהלת סיעוד חדשה בבית החולים", כתבו חברי הוועדה. "נוכחנו כי (ברוך) נותן, לא פעם אחת, הנחיות לעובדים הכפופים למשית (האחות הראשית החדשה, רל"ג), מאפשר לאחות הקודמת (השם שמור במערכת, רל"ג) להסתובב ללא מעש בבית החולים, וזו ממשיכה לשבש בזדון את עבודתה של משית".

באשר לתפקוד הכולל של בית החולים כתבו חברי הוועדה: "במהלך התקופה הוצפו בעיות קשות על ידי הצוותים שרואיינו, החל ביחסי צוות קשים וכלה בחוסר תפקוד של מחלקות השירות השונות בבית החולים (מטבח, כביסה, תחזוקה)… ד"ר יהודה ברוך, חרף נכונות מילולית לשפר את המצב ולתקן עבודה סדורה, אינו עושה דבר לקידום הנושא. נוצר לנו הרושם שבית החולים פועל מתוך אינרציה ואין כל רצון לשינוי".

רודפים אחרי מלשינים

ד"ר ברוך אינו המנהל הבכיר היחיד באברבנאל שעלה על הכוונת של הרגולטורים. לפני כמה שבועות רעדה שוב האדמה מתחת לבית החולים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות נגד שני המנהלים הבכירים ביותר בבית החולים: סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח; והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן.

על פי התובענות, במשך תקופה ארוכה נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח בהזדמנויות רבות בתחילתו או בסופו של יום העבודה. בכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה שעות לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו. עוד הואשם משיח, כי בהזדמנויות שונות יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן ממושכים, ובכל אותם מקרים לא החתים כרטיס ליציאה.

גם הפרשה הזו, כמו פרשת מינוי האחות הראשית, העכירה את האווירה בבית החולים: להגשת התובענות קדמה תקופה ארוכה שבה העובדים ידעו כי משהו מתרחש וכי השניים מסובכים בהליך משמעתי. חלק מהעובדים גם נחקרו על ידי אנשי הנציבות, והעידו נגד שני הבכירים. עובד באברבנאל סיפר ל-Markerweek כי במהלך תקופה זו שררה בבית החולים תחושה של רדיפה וחיפוש אחר "המדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. ברוך, מצדו, מאשר בשיחה עמנו כי התקופה היתה מתוחה וקשה, אך מבהיר כי הוא עצמו ניסה לעצור את מחול השדים, ואף אמר בישיבת הנהלה כי אין מקום לרדוף אחר "המלשינים" וכי יש לאפשר לנציבות לעשות את עבודתה.

באחרונה הגיעה הנציבות להסכם טיעון עם השניים, שלפיו יסיים משיח את תפקידו בבית החולים בקרוב, ואילו שפיגלמן ימשיך לעבוד בבית החולים. ממשרד עוה"ד רונאל פישר, בלום־דוד ושות', פרקליטיו של ד"ר משיח, נמסר בתגובה: "ד"ר משיח תרם תרומה משמעותית לבית החולים במשך יותר מ–25 שנה, ודאג במסירות למטופלים ולבני משפחותיהם. באחרונה החליט ד"ר משיח על סיום עבודתו כסגן מנהל בית חולים אברבנאל, וזאת מסיבות אישיות (רפואיות), וכן מתוך תחושת מיצוי ורצון להתפתח ולתרום בדרכים נוספות".

"יש תחושה קשה של דה־מורליזציה ומרמור בבית החולים, בעיקר בחודשים האחרונים", מסכם איש צוות רפואי בכיר אחר. "החל מחרושת שמועות סביב מה שקרה עם בכירי בית החולים, ועד התחושה שכל אחד מחפש מי הדליף לעיתונות ומי הלשין לנציבות. אבל זה קשה בעיקר כשמדובר ברמה הרפואית של בית החולים: התחושה היא שמתמחים לא רוצים להגיע לבית החולים, שגם החולים ממש לא רוצים להגיע לכאן, ושאין עתודה ניהולית – רבים ממנהלי המחלקות יפרשו בשנים הקרובות וכרגע אין באופק מי שיחליף אותם מתוך בית החולים". לדבריו, הפרשות האחרונות חילקו את בית החולים למחנות, גרמו לחשדנות בין העובדים, והאווירה במוסד קשה מאוד.

אף אחד לא רוצה 
להתאשפז באברבנאל

ואיפה החולים בסיפור הזה? דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, מובילים בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירה. כיום זכות הבחירה במוסד המאשפז מצומצמת ביותר, והחולים מאושפזים לפי מקום מגוריהם. ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חושף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע לגבי העדפות האשפוז של פגועי הנפש. "אם הייתי צריכה לעשות סקאלה של ביקוש לבתי חולים פסיכיאטריים, אברבנאל נמצא בתחתית הסקאלה", אומרת וירצברג־רופא – מה שעולה בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות שעמם שוחחנו.

לדבריה, הסיפורים שהיא שומעת ממטופלים במוסד קשים במיוחד: "פנתה אלי אשה שממש התחננה שנעזור לה להתאשפז בבית חולים אחר. היא סיפרה שבאשפוז הקודם שלה באברבנאל היא היתה צריכה ללבוש שתי פיג'מות אחת על השנייה, כי שתיהן היו מחוררות מסיגריות. יש עוד המוני סיפורים כאלה, שהמשותף להם הוא פחד וכאב ודיווחים על אשפוז נורא. אנשים אמורים לפחד מהמחלה, אבל למה שיפחדו מהמקום שבו הם עומדים לקבל טיפול?", היא תוהה.

לדבריה, "לא מעט אנשים מחליפים כתובת במשרד הפנים לכתובת של קרובי משפחה או חברים באזור אחר כדי להימנע מאשפוז באברבנאל. הדבר כל כך נפוץ, עד שמשרד הבריאות עלה על הטריק, והוחלט שגם במקרה שהוחלפה כתובת יש להתאשפז בבית החולים באזור המגורים הקודם – אלא אם כן חלפה לפחות חצי שנה מהאשפוז האחרון".

מצבם הפיסי של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים קשה למדי, אך נדמה כי יש קונצנזוס על כך שמצבו של אברבנאל הוא הקשה מכולם – בעיקר מצבן של שתי המחלקות הכרוניות הסגורות שפועלות בו, אך גם של מחלקות אחרות. רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

ד"ר ברוך מזכיר כי מאז שהוחלט לסגור את אברבנאל ב–2003 ועד 2012 קיבל בית החולים תקציב שוטף בלבד, ולא קיבל תקציבי פיתוח. "נעצרנו במשך עשור בגלל החלטת הממשלה, עבדנו בצורה של תחזוקת שבר", הוא אומר. אך לא כולם מקבלים את ההסבר הזה: "התקצוב הוא הסבר חלקי בלבד", אומר לנו איש צוות בכיר במוסד. "תקציב הפיתוח הוא חלק קטן, והתקצוב השוטף של בית החולים לא שונה מהותית מזה של בתי חולים אחרים – וזה לא ההסבר לתרבות העוני שהתפתחה פה. רבות מהבעיות הן ניהוליות והיו יכולות להיפתר ללא תקציב נוסף, אלא באמצעות שינוי גישה".

לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–50% בשנים האחרונות: מ–74.6 מיליון שקל ב–2008 ל–116 מיליון שקל ב–2014 – גידול שאמנם נמוך מהגידול בכלל בתי החולים הפסיכיאטריים בשנים אלה (כ–70% בממוצע), אך לדעת צמרת משרד הבריאות ועובדים במוסד, אין בו כדי להסביר את מלוא תחלואי המקום.

במכתב אנונימי, אחד מבין רבים שנשלחו בשנה האחרונה למשרד הבריאות, כתבו עובדים מהמוסד כי "הבעיות באברבנאל נמשכות כבר כמה שנים. בית החולים מוזנח בכל המובנים. ההזנחה הפיזית איומה ונוראה… אין בית חולים ממשלתי בישראל שנראה כמו אברבנאל. הרמה המקצועית־רפואית ירודה ואינה תחת פיקוח. חולים לא רוצים להתאשפז באברבנאל בגלל שמו הרע. אין הרגשה שיש הנהלה שמובילה את בית החולים, יש אווירה של תככים, פחד וחתרנות". העובדים מסיימים בקריאה כמעט נואשת לפעולה: "לחולי אברבנאל ולעובדיו מגיע שינוי והחזרת בית החולים לתפקוד תקין. אנחנו מבקשים שהמשרד יפעל במהירות ונחישות להסדרת הניהול בבית החולים".

תגובת עו"ד משה אוסטרובר, בא כוחו של ד"ר יהודה ברוך: "ההתקשרות להקמה, הפעלה ותחזוקה של מערכת מחשוב לניהול פניות ואישורים לקנביס רפואי ולניהול ספקים ומגדלים, הגורם שנבחר להקים ולהפעיל את המערכת, וכל עניין אחר הקשור בכך, היו בידיעה מלאה של הנהלת משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא. בכוחו של ד"ר ברוך להוכיח את הדבר על נקלה, כמו גם להוכיח כי הטענה כאילו היתה הפרה של סודיות רפואית של אלפי מטופלים או בעניין העברת המידע אודות צרכני הסם אינה אמת.

"אברבנאל פועל תחת החלטת ממשלה מ–2003 שעניינה סגירת בית החולים. בעשור האחרון היה תקצוב בית החולים נמוך מתקציבי בתי החולים האחרים, ופער זה נשמר. תקציבי פיתוח שהופנו היו מזעריים ונועדו לטיפול בצרכים נקודתיים שנדרשו על פי החוק. ד"ר ברוך פעל בעניין זה ללא לאות וכיום נמצא בית החולים בעיצומם של שיפוצים ובניית מחלקות חדשות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו כ–30 אנשי צוות חדשים, בהם רופאים מומחים, מתמחים ועוד, והוחלפה כמעט כל הנהלת הסיעוד. ד"ר ברוך התווה נהלי טיפול בכל תלונה על אנשי הצוות באופן אישי ומקיף, לרבות בדיקת מצלמות שהוצבו בשטחים הציבוריים.

"דו"ח פרבשטיין לא נמסר לידיו של ד"ר ברוך עד היום, הוא לא ידע שהועלו טענות נגדו אשר נבדקו בדו"ח, איש לא הודיע לו מהן הטענות נגדו, לא כל שכן שלא נתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהגיב.

"אף אחד מהגורמים הרשמיים הנזכרים בכתבה לא הציג מעולם בפני ד"ר ברוך את שורת הטענות כנגדו כפי שהוצגה בפניו לראשונה מכתבת העיתון, הוא לא התבקש ולא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על הטענות ולהזים אותן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיות הקשות הקיימות בתפקודו של בית החולים אברבנאל. בעקבות פניות שהגיעו למשרד, מונתה ועדת בדיקה בראשותו של ד"ר יעקב פרבשטיין אשר הגישה את מסקנותיה למנכ"ל. המנהל האדמיניסטרטיבי והאחות הראשית הקודמת הוחלפו. בעקבות מסקנות הוועדה החלו תהליכי הבראה בשיתוף עם נציבות שירות המדינה. ד"ר ברוך מנהל מזה זמן שיחות עם משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה לגבי בקשתו לפרוש. אנו ממתינים לתשובתו של ד"ר ברוך להצעה שגובשה בנציבות שירות המדינה. במידה שלא תתקבל הסכמתו, משרד הבריאות יפעל בכל אמצעי העומד לרשותו ובהתאם לנסיבות מתוך דאגה לבית החולים ולמטופלים".

צרכן הקנביס מנהל את המערכת

אחת ההסתבכויות של מנהל בית החולים אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, נוגעת לתפקידו כמנהל תחום הקנביס, שגררה הסתבכות של משרד הבריאות כולו ועלתה למדינה לא פחות ממיליון שקל.

שתי פגישות מכריעות התקיימו בינואר ובמרץ במשרדו של עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר על המשמעת בנציבות שירות המדינה. בין הנוכחים היו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו; הסמנכ"ל למינהל במשרד הבריאות, דב פסט; ונציגי המחלקה המשפטית של המשרד. על הפרק היה עתידו של ד"ר ברוך, בעקבות הפיאסקו שהתחולל סביב פרויקט המחשוב של הקנביס הרפואי.

ממכתב שהעביר רוזנברג אחרי הפגישה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ושהגיע לידי Markerweek, עולה כי ב–2008 החל משרד הבריאות לחלק רישיונות לשימוש בקנביס רפואי. שנתיים לאחר מכן, ב–2010, עם התרבות מספר מקבלי האישורים, החליט ד"ר ברוך להתקשר עם חזי (שם בדוי), שהתנדב להקים מערכת ממוחשבת לניהול חלוקת הקנביס הרפואי ופיקוח על המגדלים והרישיונות. חזי, כך התברר בדיעבד, היה צרכן קנביס רפואי בעצמו, ואף בעל רישיון לגידול קנביס לשימוש עצמי. לצדו עבד מנהל מערכות המידע של אברבנאל, פליקס וכשטיין.

לטענת הנציבות, ד"ר ברוך, עובד מדינה בכיר, התקשר עם חזי על דעת עצמו, "באופן לא מוסדר וללא יידוע או קבלת אישור מגורם כלשהו בהנהלת המשרד". חזי עבד למעשה "מתחת לרדאר" הממשלתי על אחד הפרויקטים הרגישים – מחשוב החלוקה של מה שמוגדר כסם מסוכן ושל מאגר המשתמשים בו, חולים במחלות קשות.

בשלב מסוים נכנסה לתמונה חברת דרונט, שעוסקת בפיתוח תוכנות מחשב, שפיתחה ותיחזקה את המערכת עבור משרד הבריאות – אך גם זה, כפי שעלה באותו דיון בנציבות, נעשה "ללא ידיעת מי מהנהלת המשרד ומבלי שיש התקשרות חוזית או אחרת מולה".

שלוש שנים לאחר תחילת התהליך, ב–2011, החלו גורמים במשרד הבריאות להבין כי יש בעיה עם מחשוב תחום הקנביס הרפואי וכי יש לצאת במכרז לפיתוח מערכת חדשה. רק אז, באפריל 2011, נודע למשרד לראשונה כי לצד חזי עובדת דרונט כשותפה להליך הפיתוח – בלי חוזה, בלי מכרז ובלי להסדיר את זכויות היוצרים על התוכנה.

מכאן העניינים החלו להסלים, ומה שהחל כהתנדבות נהפך לתביעה נגד משרד הבריאות, לאחר שהמכרז שפירסם המשרד ביולי 2012 נוסח באופן שהשאיר את דונרט בחוץ. התוצאה: איומי תביעה של החברה נגד משרד הבריאות, שהסתיימו בהליך גישור שבו סוכם כי המשרד ישלם לחברה פיצוי של מיליון שקל.

למרות הניסיון של משרד הבריאות לסגור את הסיפור "בתוך הבית", הדבר נודע לנציבות – שביקשה לבדוק את הפרשה. כך התגלה לאגף המשמעת בנציבות כי "לאורך תקופה ממושכת התנהלה תכתובת ענפה בין העובד (ד"ר ברוך, רל"ג) ומנהל המחשוב של בית החולים לבין אגף מערכות מידע של המשרד בנוגע להיבטים שונים של אבטחת מידע בכל הנוגע למערכת. אנשי אגף המחשוב של המשרד התריעו בפני העובד ומנהל המחשוב של בית החולים כי המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של המשרד בהיבטי אבטחת מידע…". כך למשל, מנהל אבטחת המידע במשרד הבריאות התריע כי "במצב הקיים יש חשש כבד כי מאגר הנתונים שבמערכת יגיע לידי המתנדב, שהינו מגדל קנביס בעצמו". למרות ההתרעות, המשיך חזי לעבוד על המערכת, מתוך שרת שהוצב בביתו ובו המידע המלא והסודי על מטופלים שמקבלים אישור לשימוש בקנביס רפואי.

מסקנות הנציבות היו קשות: יש עילה לכך שהפרקליטות תשקול חקירת משטרה בחשד להפרת סודיותם הרפואית של אלפי מטופלים משתמשי קנביס רפואי. רוזנברג הוסיף במכתבו לפרקליטות "כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, קבע כי ברוך היה האדם היחיד שראה את התמונה המלאה לאורך כל התהליך, היה מעורב בו, שלט בו וניהל אותו".

בסופו של דבר, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ד"ר ברוך, אך לנציבות היו גם מסקנות שנגעו להמשך דרכו של ד"ר ברוך בתפקידו באברבנאל. "המלצתי בפני מנכ"ל המשרד לשקול בחינת המשך תפקידו של העובד כמנהל בית החולים", כתב רוזנברג, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים שאליהם נחשף מנכ"ל המשרד ביחס לעובד בתקופה האחרונה, ובראש וראשונה האירועים נשוא מכתב זה (פרשת דרונט, רל"ג)… התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד סכום של כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים". מארגון רופאי המדינה (אר"מ) נמסר בתגובה: "ארגון רופאי המדינה רואה בחומרה את טקטיקת ציד המכשפות, בה משתמשת נציבות שירות המדינה כדי להכפיש מנהלי בתי חולים, שעה שאין בידיה תשתית ראייתית מספיקה להעמידם לדין או להעבירם מתפקידם, כפי שבסמכותה לעשות. אנו דורשים מיחידת החקירות בנציבות שירות המדינה לחקור כיצד הגיע חומר חקירה חסוי לידי התקשורת ומיהו בעל האינטרס שהדליף אותו".

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלהכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לפני כמה שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. כל אחד מהמאושפזים ידע שמי שמתפרע – מסרב לקחת תרופות או נוהג באלימות – סופו שיעבירו אותו לאברבנאל. זה היה האיום. וזה הספיק בשביל לאלף ולביית 98 אחוז מהמטופלים שהקפידו להיות כמה שיותר צייתנים וממושמעים.

אף פעם לא ממש הבנתי את זה. המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר הייתה מקום טוב להיות בו – מבחינה היגיינית והיחס בין מספר אנשי הצוות הרפואי למספר המטופלים – אבל לא ממש הבנתי מה כל כך נורא באברבנאל, מה הופך את המוסד הזה למקום מעורר אימה. בחלוף כמה שנים נחתתי בארץ, שמתי את המזוודות בתא המטען של הרכב של הוריי ונסעתי לבית החולים. הספיק לי יום וחצי במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל בבת ים, בשביל להבין על מה הם דיברו אז בתל השומר. בארבעת החודשים האחרונים קמתי והלכתי לישון באברבנאל. בשביל הדיוק העיתונאי אומר שהייתי שייך למרכז גמילה פרטי ששוכן בתוך אברבנאל ולא לאחת המחלקות הישירות של המרכז.

ועדיין, בארבעת החודשים האלה אברבנאל היה הכתובת שלי. בתקופה הזאת אכלתי את המזון של אברבנאל שלוש פעמים ביום והשתגעתי לאיטי על הספסלים מול הגריאטרית ועל הדשא מול המיון יחד עם עוד 300 משוגעים. מכל האשפוזים שלי במרכזים פסיכיאטריים במהלך חיי, זה היה האפרורי, החלוד, והמשעמם מכולם. לא היה שום דבר פואטי בשהייה באברבנאל. לו הייתי מבקר של מרכזים פסיכיאטריים הייתי נותן לאברבנאל ציון 2 מתוך 10, והייתי כותב שעל אף שהוא הוותיק מכולם, אברבנאל הוא מרכז טיפולי שמעליב ממש את המטופל בו ולא נותן לו את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות להשתגע כמו שצריך.

בהשוואה למוסדות פסיכיאטריים אחרים שבהם הייתי מאושפז, אברבנאל הוא מקום עצום בגודלו שנותן לך את ההרגשה שהגעת לסוג של בית חרושת לייצור משוגעים, או לחלופין – שהגעת ללונה פארק של הפרעות פסיכיאטריות. כשהייתי במחלקה פסיכיאטרית ג' בתל השומר ובפסיכיאטרית של בית חולים העמק בעפולה, שררה גאוות יחידה בקרב המאושפזים. אני חושב שבגלל העובדה שבשניהם המחלקות הפסיכיאטריות הן חלק קטן מבית החולים, נולדת ההרגשה המטורפת שאתה נמצא בסיירת מטכ"ל של בית החולים. כאילו העולם מתחלק להמון כללי פסיבי של חולים עם בעיות בריאותיות קלאסיות (אורתופדיות, כירורגיות, אונקולוגיות וכו') ולמיעוט אליטיסטי ואקטיבי מאוד של חולי נפש שאיש לא ממש יודע לאבחן.

אינני יודע אם מישהו שלא זחל על גחונו בין מחלקות פסיכיאטריות ופסיכיאטרים יוכל להבין זאת אבל לעומת המחלות הפיזיות הקלאסיות, שלהן הגדרות ברורות וגבולות קבועים, המחלות הנפשיות לא ממש ברורות – לא למטופל ולא לרופא המטפל – והן לא מוגדרות באופן סופי. בהרבה מקרים מישהו שיאובחן אצל פסיכיאטר אחד כלוקה בפסיכוזה פרנואידית חולפת, יאובחן אצל קולגה כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, אצל אחר כסובל מהרעלה של חומר כימי כלשהו, ורופא רביעי יגדיר אותו כבעל הפרדת בורדרליין עם מאפיינים אישיותיים פרנואידיים.

מי שמכיר את ה-DSM – התנ"ך של הפסיכיאטריה שמסווג את ההפרעות הנפשיות למחלקות ותתי מחלקות – יודע שרוב הדיאגנוזות הפסיכיאטריות הן סוג של הימור פרוע ושהפסיכיאטרים הם קצת כמו גששים בדואים שמנסים לפענח את עקבותיה של ההפרעה/תסמונת/מחלה שהם רואים לפניהם. שום דבר לא סופי, שום דבר לא ודאי. בקיצור, בפסיכיאטריה הבלגן חוגג, איש לא ממש יודע להסביר את המטופלים, וזה מה שנותן לך, המטופל, את גאוות היחידה, את הרגשת העליונות הלא ברורה על החולים "הרגילים" – אלה עם ההפרעות "הברורות" בגב, בלב, במעיים.

מאחר שאברבנאל הוא קומפלקס משוגעים אחד ענק, ובגלל שהוא מטפל אך ורק בחולי נפש, הדבר הראשון שחשתי כשהגעתי לשם הוא החוסר העצום באותה גאוות יחידה שהייתה לי בבתי חולים אחרים. באברבנאל אתה מרגיש שאתה חלק מפס ייצור ענק של מטורפים שבאו להירקב במקום על אש קטנה. רוח החופש הטוטאלי והכאוטיות המרדני שמאפיינת מרכזים פסיכיאטריים לא קיימות כאן. אפילו המאנים וההיפומאנים – שהם תמיד החולים המטורפים והאקטיביים ביותר – לא ממש מפגינים נמרצות יתר במקום – פשוט מביש. רוב המטופלים באברבנאל נראים כמו זומבים שהולעטו במינונים גבוהים של הלידול ונוזינן. באחד מתאי השירותים של המחלקה שלי ראיתי שמישהו כתב בעט שחור עבה: "ברוכים הבאים לזומבילנד". מצחיק כמה שזה נכון.

כמבקר מוסדות לבריאות הנפש שחווה אשפוז באברבנאל הייתי מסיים את הרשימה שלי במשפטים הבאים: "בתום האשפוז יצאתי מהשער הראשי של אברבנאל ונפלטתי אל עבר בת ים בכוח ובעוצמה. הבטתי אחורה, אל עבר בית החולים שאני משאיר מאחוריי, וחשבתי לעצמי: אכזבה, אכזבה, אכזבה".

הצפיפות, הדוחק, העובש

בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. את האידיוטים האלו צריך להכניס לקפסולות ענק, כמו אלו שבעזרתן משו את הכורים הצ'יליאניים ממעמקי האדמה, להחדיר אותן לתוך תחת של קרנף למשך שנה וחצי ולחייב אותם לקרוא מדי שבוע את הגיליון החדש של TIME OUT תל אביב.

הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לא פעם שכבתי על מיטתי באברבנאל, הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אפשר להשתגע במקום כזה? איך אפשר לנהל שיחות לילה עם חברים דמיוניים כשהטיח מתפורר עליך ואין מים חמים? איך אפשר לשקוע בדיכאון אמיתי כשאין לך מיטה ראויה להיכנס אליה ולא לצאת ממנה במשך כמה חודשים רצופים? איך אפשר לטעון ולהאמין שאתה המשיח בזמן שהתנאים הסניטריים נותנים לך את ההרגשה שאתה אסיר בשבי החמאס? איך אפשר להצהיר שהמציאות שכולנו רואים לפנינו היא הולוגרמה שאתה יצרת בעצמך כשהיא כל כך מגעילה ומכוערת?
.


.
חופשה במחלקה ג'

מי שמכיר אותי יודע שאני חובב גדול של מחלקות פסיכיאטריות, אספן כפייתי של חוויות ממחלקות סגורות. פעם ביקשו ממני באחד מעיתוני הנשים להמליץ על יעד חופשה אידאלי ואני בחרתי ב"מחלקה ג' בתל השומר. אין כמו מחלקה פסיכיאטרית טובה בשביל להתרענן כמו שצריך מתלאות החיים. אני חושב שכל אדם צריך, לפחות אחת לחצי שנה, להיכנס לשבוע-שבועיים למחלקה פסיכיאטרית".

מאז שאני זוכר את עצמי אני חי עם מין רעש לוואי בראש שלא נפסק לרגע ולא נותן לי מנוחה. הפעמים היחידות בחיי שהרעש הזה נפסק – או לפחות נחלש בצורה משמעותית – היו כשהייתי מאושפז במחלקות פסיכיאטריות. רוב האנשים מפחדים מאוד ממחלקות כאלה והרעיון שהם צריכים לישון תחת אותה קורת גג עם כמה עשרות משוגעים מדופלמים מכניס אותם ללחץ עצום. אצלי, משום מה, הקרבה אל המשוגעים דווקא מרגיעה אותי ואני ישן ביניהם כמו תינוק (תינוק משוגע כמובן). אני יודע שזה יישמע קלישאתי לחלוטין אבל אני מרגיש שההיגיון האמיתי, ההיגיון האבסולוטי, נמצא דווקא בחוסר ההיגיון של חולי הנפש.

הרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שמסביר לי שהסיבה שהוא לא מפסיק להזיז את הראש בתנועות מעגליות היא כי אם הוא יעצור הוא "יהרוס אנשים בכוח הטלפתיה", מאשר לדבר עם מנהל הבנק. כוח הטלפתיה נשמע לי הרבה יותר הגיוני וחברותי מאשר כוח הכסף והריבית הצמודה למדד. בכלל, משוגעים הם המגזר היחיד של אנשים שמגיעים בפורמט "נקי", נטולי גינונים חברתיים והשפעות חיצוניות של המדיה ותרבות המותגים. הנאמנות היחידה שלהם היא לאמת הפנימית שלהם. אולי זו אמת מטורפת בעיניי רוב האנשים, אבל זו אמת והיא עדיפה על שקריות או זיוף. וזו האמת שלי: רוב הזמן אני מפחד לחיות.

כבר שנים שכל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח ועשרות מחשבות לא הגיוניות (רובן חרדתיות וכפייתיות) שרצות בקצב של סכין קצבים. רוב הזמן אני מרגיש שאני בובה שמונעת על ידי מערכת רגשות שיצאה משליטה. את רוב הרגשות שחולפים עליי אני מעכל בצורה לא טובה ולא בריאה וכמעט מדי בוקר, כשאני פותח את העיניים, אני חושב לעצמי שאולי עדיף להישאר במיטה מאשר לקום לעוד יום שהולך לנער אותי ולטלטל אותי באכזריות של מתאבק ממולדובה.

אני בטוח שזה הולך להישמע קצת מגוחך אבל לעתים אני פשוט רוצה לקפוץ ראש למכונת גריסה ענקית ולתת לעצמי להיגרס לרצועות. כאדם שמרגיש כך רוב הזמן, רק כשאני נכנס לסביבה "מבוקרת" של בית חולים פסיכיאטרי, עם עוד עשרות חולים שגם הם רוצים לזנק למגרסות – אני מרגיש מוגן מאימת הקיום האנושי ומאימת הרגשות האנושיים. זו הסיבה שבגללה עוד לפני ששבתי ארצה מארצות הברית, החלטתי לעשות את החודשים הראשונים שלי במולדת בסביבה המבוקרת של אברבנאל. ידעתי שרק מקום כזה יכול להציל אותי מצונאמי של רגשות שהיה שולח אותי לכל מיני כיוונים – כולל תחנות מרכזיות ישנות ובתי מרקחת בכפרים ערביים.

ונכון שזה הציל אותי ובמשך ארבעת החודשים שלי באברבנאל הצלחתי לשמור על איזון כלשהו ולא מצאתי את עצמי צועד את צעדות המוות בין בתי מרקחת וסוחרים, אבל אלוהים, זה היה משעמם. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי כשאכנס לאם כל המרכזים הפסיכיאטריים בארץ ישראל, זה שאשתעמם – אבל כך קרה. שום דבר מטורף באמת וחסר היגיון לחלוטין לא קרה שם. שום דבר שאני יכול לספר לכם עליו בגאווה של מטורף עם רישיונות וקבלות. לפני חמש שנים, כשהתאשפזתי בתל השומר בפעם הראשונה, הייתי נוהג לקחת את המטופלים מהמחלקה לסיורים מודרכים בבית החולים.

באחד הימים הגענו, אני ופלוגת המשוגעים, לביתן ההוספיס. האחות בכניסה שראתה אותנו – עם הפיג'מות של בית החולים – שאלה מאיזו מחלקה הגענו. מיד קפץ עליה אחד המשוגעים בפלוגה – עטיה, בחור מתוק מבאר שבע – ולחש לה שאנחנו מהפסיכיאטרית. היא הסבירה שההוספיס זה לא מקום לשוטט בו, אמרה שיש כאן אנשים שבאו לבלות את השבועות האחרונים בחייהם, והציעה שנחזור למחלקה שלנו. עמי – משוגע מתוק נוסף מהפלוגה – אמר לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג. "אנחנו באנו לכאן לעזור להם ולהגיד להם שיש דברים יותר גרועים מהמוות, כמו למשל לחיות כל החיים תחת זהות בדויה ולא לדעת שאתה בעצם ילד מעבדה מערבוב זרע של שמונה שייחים מהמפרץ הפרסי ולהקת מדוזות מהים השחור".

ואז שלומי – שהיה רב משוגע, אחד כזה שהספיק להיות מאושפז בכל בית חולים ומחלקה בישראל – הוסיף בטון סמכותי של קצין בצבא הרוסי: "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על המוות, אז אני רוצה להבהיר לך שכולנו כאן בני אלמוות. אנחנו משוגעים, אנחנו לעולם לא נמות". האחות השיבה: "אני יודעת". "אם כך", הוא חייך אליה ואמר ברצינות תהומית: "אז אל תגלי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יקנאו". באברבנאל דברים מהסוג הזה לא קרו. יכולתי רק להתגעגע.



קישורים: