ילדת פנימייה נמצאה ללא הכרה עם כוויות סיגריות וחשד לאונס – משרד הרווחה ומרחב מוריה מטייחים

07.01.2018 – עושים צהריים עם יעל דן – מחדל: ילדת פנימיית משרד הרווחה נמצאה ללא הכרה עם כוויות סגריות וחשד לאונס. משרד הרווחה מטייח.

הילדה נעדרה במשך כ-3 ימים, וכשסוף סוף נמצאה – גופה היה חבול בכוויות מסיגריות וחשד משמעותי לאונס. מי אחראי לגורלה? אמה קוראת לעזרה בשיחה עם יעל דן, בה נחשפות תגובות המשטרה והרווחה.

מודעות פרסומת

יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

משטרת ישראל ורווחה פתח תקוה – הוצאת ילד מרשות הוריו באלימות על לא כלום

משטרת ישראל ולשכת הרווחה פתח תקוה – הוצאת ילד מרשות הוריו באלימות על לא כלום
גלי צה"ל, יעל דן, מרץ 2015

יעל דן: הסיפור הבא הוא סיפור מטריד. הוא חושף באיזה קלות חוטפים ילד ממשפחתו, ועד כמה לא באמת נותנים למשפחות הללו הזדמנות חדשה. רק בזכות מצלמות אבטחה הילד הוחזר לרשות אימו.

עו"ד יוסי נקר המייצג את האם. תמצית הסיפור: אישה אם לפעוט בן שנתיים ושלושה חודשים. יש לה בן זוג. הבן זוג חוזר יום לפני כן מרוסיה, רוצה לצאת עם הילד לטייל איתו במדרחוב ההגנה בפתח-תקווה. איזור מוכר, אין מכוניות. ילדים והורים, סבים וסבתות משחקים שם. האבא משחק עם הילד, קונה לו נעליים, קונה לו כדור, קונה לו פיצה.

אישה עוברת אורח בשעה 19:12 בערב, מתקשרת למשטרה ואומרת "אני רואה פה ילד עם שיכור. השיכור לא מחזיק היטב את הילד".

המשטרה מגיעה, עוקבת אחרי הבן הזוג והפעוט, כמספר מטרים לפני הבית, ניידת עוצרת לפני הבית, מתנפלת עליהם, עוצרת אותם ואוזקת את האב.

המשטרה עקבה אחריהם. ידוע לנו שההודעה הייתה ברחוב מוהליבר על יד הפיצה, ואז מובל בן הזוג והילד למשטרה. אוזקים את האב כשהילד איתו. בתחנת המשטרה מופרד הילד מאביו. לא מתקשרים לאמא. האמת שזו היתה גם טעות של בן הזוג, כי הוא לא הבין מה רוצים ממנו. במשך 3 שעות לא שיתפו איתו פעולה. הוא ביקש עורך דין לא נתנו לו עורך דין, ביקש להתקשר לא נתנו לו להתקשר, לפי טענתו, רק אחרי 3 שעות הוא אומר מה השם של האמא, ואז ניידת משטרה נוסעת לבית של האמא. עוצרים את האמא וחוקרים אותה על הזנחה. משאירים אותה עד שעה 03:30 לפנות בוקר בתחנת המשטרה. היא לא ראתה כבר את הילד בתחנת המשטרה, משום שלשם הובאה פקידת סעד תורנית שאומרת: "שלוש שעות אף אחד לא בא לראות את הילד, סימן שהילד גם מוזנח, כי אף אחד לא בא לראות אותו".

זה שהאמא כבר יצאה מספר פעמים לחפש את הילד והבן זוג…

לקח עשרה ימים בזכות המאבק של עורך דין יוסי נקר, ובזכות מצלמות האבטחה הילד בסופו של דבר הוחזר להוריו. הילד הוחזר לאחר קיום דיון שני בבית המשפט, בדיון הראשון שהתקיים בבית המשפט, השופט לא התרשם מהטיעונים שלנו שבסוף הוכחו כנכונים.

מה שהיה בפני בית המשפט זה תצהיר של פקידת סעד שאומרת שלוש שעות לא באו לקחת את הילד ועוד עדות עלומה של עוברת אורח, ועל סמך זה לקחו את הילד, ורק בזכות מצלמות האבטחה.

יעל דן: מה ששכנע אותם זה הסרטון ממצלמות האבטחה. אני ראיתי את התמונות של מצלמות האבטחה. הילד נראה מבלה עם גבר שמשחק איתו נחמד. משחק איתו בכדור.

עורך דין יוסי נקר: בסופו של דבר לאחר הדיון הראשון שהיה, יומיים לאחר הלקיחה, הגענו לפתח-תקווה, עברנו חנות-חנות ממדרכוב ההגנה, והצלחנו להוציא מחנות הספורט שם את הסרטון ממצלמות האבטחה. ממש, 12 דקות לפני שאותה עוברת האורח טוענת שיש שם שיכור. ניתן לראות שיש שם ילד משחק ומבלה עם אבא שלו. האיש יציב, כורע. שום שיכרות.

דוד (שם בדוי) האבא: לא הסבירו לי למה. ביקשו ממני תעודת זהות ואני אמרתי שהשארתי תעודת זהות בבית. אמרו לי "תעלה לניידת". לא אמרו לי כלום, לא הסבירו כלום. אני אומר 50 מטרים לפני הבית, אין לי תעודת זהות. כשהגענו למשטרה הם ביקשו לשחרר את הילד. לא רציתי לתת להם את הילד, אבל שלושה שוטרים לקחו את הילד בכוח מהידיים שלי.
ניקול (שם בדוי) האמא: האבא והבן טיילו כשעתיים. לא הבנתי למה הם לא חזרו. בשעה 20:00 הגיעה המשטרה ולקחו אותי ולא הסבירו לי שום דבר. אני רואה את הבן זוג שלי עם אזיקים בידיים וברגליים, וגם לי שמו אזיקים בידיים וברגליים.

עוברים עשרה ימים עד שהילד הוחזר הביתה.

עורך דין יוסי נקר: "לפי חוק הנוער טיפול והשגחה, יש סמכות לפקידת סעד לקחת כל ילד, כולל הילד שלי ושלך, בלי ביקורת שיפוטית. היא יכולה להחזיק כל ילד שבעה ימים, ורק בתוך שבעה ימים היא יכולה לפנות לבית משפט ולאשר את הצעדים, וזה מה שקרה בפועל. לקראת היום השביעי היא הגישה בקשה לבית המשפט, ובית המשפט באופן אוטומטי אישר לה את הצעדים שהיא נקטה. כעבור מספר ימים נערך דיון ובית המשפט התרשם. כשהראינו לו את הסרטונים הוא התרשם".

אני לא יכול לדעת שבגלל שהאמא הייתה מוחלשת בגלל זה לקחו לה את הילד. אני מדבר על סמכות דרקונית. אין ספק שכאשר במשטרה, האמא באה וסיפרה שהילד בעבר היה ילד נזקק, אז כמובן שלאותה פקידת סעד קל יותר להשתכנע הנה זה המקרה שצריך לקחת את הילד.

כשאני הגעתי לבני הזוג, 24 שעות לאחר שלקחו להם את הילד, הם היו במצב נוראי. אף אחד מהרווחה לא ניגש אליהם, לא ניסה להגיד להם איך אפשר לעזור לכם. זה לא חוכמה לקחת את הילד, הרי מן הסתם, אדם שלוקחים לו את הילד עובר חוויה טראומטית. לא היה שום ליווי. ואני מצאתי את עצמי די לבד, כי אני בסך הכל עורך דין ואני לא פסיכולוג ולא עובד סוציאלי, ופה הרגשתי חוסר אונים. למזלי, ביקשתי מנחמה דר, פעילה חברתית, לבוא ולעזור.

ברגע שלוקחים לאמא את הילד שלה, המרחק להידרדרות הוא קטן מאוד.

ההמלצה שלי למשרד הרווחה, זה לא חוכמה לקחת את הילד. ברגעים הללו תלוו את המשפחה ואת זה לא היה.

משרד הרווחה: אין באפשרותנו להתייחס לעניינים אלו.

צפה גם:

יהודית פינקלשטיין עו"ס מנהלת לשכת רווחה פתח-תקווה – אלימות בירוקרטית נגד הורים ובאי כוחם בועדות החלטה


יהודית פינקלשטיין עו"ס מנהלת לשכת רווחה פתח-תקווה – אלימות בירוקרטית נגד הורים ובאי כוחם בועדות החלטה

אלימות בירוקרטית של עובדת סוציאלית יהודית פינקלשטיין נגד משפחות כדי לסחור בילדיהן. 
אפריל 2014 – יהודית פינקלשטיין עו"ס מנהלת לשכת רווחה פתח-תקווה לא מאפשרת לעו"ד יוסי נקר לייצג משפחה בוועדת החלטה בטענה: "מסקנות ועדת סילמן הן בגדר המלצות"

מסקנות ועדת סילמן פורסמו בחודש מרץ 2014 . שר הרווחה מאיר כהן ומנכ"ל משרדו יוסי סילמן מיהרו להתראיין בתקשורת על המהפכה המתחוללת במשרד הרווחה. עמוד יא' סעיף 6 למסקנות סילמן קובעות:

"הסדרה והבטחה של ייצוג משפטי על ידי המדינה למשפחות נזקקות (הורים וילדים) בדיוני הוועדות להגנת הילד."

ומה קורה בפועל? מסקנות לחוד והמציאות מוכיחה שאין שום שינוי בנוגע להתנהלות לא תקינה של ועדות החלטה. עו"ד יוסי נקר, מומחה לחוק הנוער, זומן לוועדת החלטה על ידי משפחה לצורך ייצוגה המשפטי להשבת ילדיהם שהוצאו מהם למשפחת אומנה, בלשכת רווחה פתח-תקווה.
עו"ס יהודית פינקלשטיין מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים ומנהלת וועדת ההחלטה, מונעת מעו"ד יוסי נקר לייצג משפחה בטענה כי מסקנות ועדת סילמן הן בגדר המלצות ואין מקום לייצוג המשפחה על ידי עורך דין. עוד מוסיפה עו"ס פינקלשטיין כי מדובר בוועדה טיפולית ועורך דין יכול לייצג אך ורק בבית משפט.

ויודגש: מדובר בועדה משפטית לכל דבר ועניין ומסקנות ועדת החלטה הן הקובעות והסופיות בבית משפט לענייני משפחה.

בתי משפט לעניני משפחה או נוער מקבלים את מסקנות ועדות ההחלטה המגובות בדרג מקצועי כסוף פסוק. מדובר בועדות סטטוטוריות שעל החלטותיהן לא ניתן לערער, חרף העובדה כי במסקנות ועדת סילמן נקבע, עמ' יב' סעיף 7:

"הפעלה של ועדת ערר מחוזית אשר תדון בערעור מצחד משפחות אשר, לטענתן, בהתנהלות הוועדה להגנת הילד בנוגע אליהן נפל פגם מינהלי".

בפועל, המערכת מגוננת על עצמה ולא מאפשרת קבלת ביקורת חיצונית על החלטות הדרג הסוציאלי. מאחורי ועדת הערר לא עומד שום כלום. הורים מוצאים עצמם ללא ילדיהם וללא יכולת התגוננת להשבת ילדיהם.
הקלטת ועדת החלטה מיום 24/4/2014 – עו"ד יוסי נקר, עו"ס יהודית פינקלשטיין ובשיחה הטלפונית עו"ס חוה לוי, פקידת סעד ארצית, שאף היא טוענת כי אין מקום לייצוג המשפחה על ידי עורך דין.
תמלול חלקי של ההקלטה:
עו"ס יהודית פינלקשטיין מנהלת ועדת החלטה ומנהלת המחלקה לשירותים חברתיים עיריית פתח-תקווה: התכנסנו פה כדי לדון במשפ' XXXX כדי שנדע מה מצבם. אנחנו נעשה סבב שמות, אחר כך נקרא דוח. אנחנו מאפשרים להכניס עורכי דין לוועדות, אבל אנחנו מבקשים שעורכי דין לא יציגו פה עמדה או יביעו דעתם, אלא על תקן של ידיד, או על תקן חבר.
עו"ד יוסי נקר: את בטוחה במה שאת אומרת? מה שאת טוענת…
עו"ס פינלקשטיין: כן.
עו"ד יוסי נקר: אני מציע לך להתקשר לחוה לוי (פקידת סעד ארצית בירושלים) ולבדוק את העניין הזה, משום שמה שאת טוענת הוא לא נכון, ולהיפך! אני רואה את זה גם קצת בחומרה את העובדה שאת טוענת את הטענה הזו עכשיו, לאור ועדת סילמן האחרונה, שלא רק אמרה שיש מקום לזה שעורכי דין ישתתפו בוועדות, אלא שהמדינה מתכוונת לממן את עורכי הדין! אז מה שאת אומרת עכשיו, הוא כל כך לא נכון, גם מבחינה משפטית, גם בניגוד להוראות של חוה לוי (עו"ס ארצית בירושלים) ושל פקידת סעד ארצית (סימונה שטיינמץ), ואני מציע לך לבדוק את הדברים, כי זה חבל מאוד שאת אומרת דברים שהם בפירוש לא נכונים, ואומרת עובדת סוציאלית כאילו שיש פה מלחמה. אני שמעתי את ההערה שלך, זה לא מלחמה, "את מרגישה את האווירה". לא יכול להיות שיגידו דברים שהם לא נכונים. עשר שנים אני מסתובב בוועדות, מכיר את כל המערכת, ואת באה ואומרת שהאווירה לא נכונה.
עו"ס פינלקשטיין: אני רוצה לעשות פה סדר ברשותך. ועדת סילמן, כמו שאמרו פה, ההחלטות שלה הן בגדר המלצות! הן עוד לא בוצעו!!! דבר שני, אנחנו לא בבית משפט. בבית משפט ניפגש, תייצג אותה. עם כל הכבוד, אנחנו כמחלקה, המדיניות שלנו לא תמיד אנחנו מאפשרים נוכחות עורכי דין. במקרה זה, אמרתי לך אנחנו שוקלים כל מקרה לגופו. הכנסו אותך, ואני אומרת לך שוב על תקן של אורח!
עו"ד יוסי נקר: אני לא מקבל את זה לחלוטין, כי אם את תוציאי אותי, אני אומר לך את האמת, אם אתם תמנוע מעורך דין לייצג…
עו"ס פינלקשטיין: אתה לא מייצג אותה פה. אתה לא בבית משפט.
עו"ד יוסי נקר: אם אתם תמנוע מעורך דין לייצג, או קיי, בוועדת החלטה שהיא ועדה משפטית פר-אקסלנס, אני אשמע עוד מעט את הדעה "שזה לא ועדה משפטית, זו ועדה לענייני טיפול, ומה פתאום". זה לא נכון לחלוטין. זו ועדה משפטית לעילא ולעילא, ולכן אני גם אשאר פה ואייצג אותה. אני ועוד איך אייצג. אני אמלא תפקידי במסגרת הייצוג, או קיי, וזה מה שאני אעשה.
עו"ס פינלקשטיין: אתה מקבל כסף והכל, אבל לא כאן.
עו"ד יוסי נקר: את בדיוק מקבלת כסף להוציא את הילדים מהבית. גם אני מקבל כסף להחזיר את הילדים לבית.
עו"ס פינלקשטיין: אתה משתלח. אנחנו לא בבית משפט.
עו"ד יוסי נקר: לא. היא השתלחה. היא אמרה 'אתה מקבל כסף'.
עו"ס פינלקשטיין: נכון, כי אתה מקבל כסף על הייצוג.
עו"ד יוסי נקר: ואת גם מקבלת כסף על העבודה שלך. זו ועדה משפטית לעילא ועילא.
עו"ס פינלקשטיין: אני רוצה להוציא אותו. תחליטו אתם. זה עורך דין שלכם.
עו"ד יוסי נקר: אתם לא יכולים להוציא אותי.
עו"ס פינלקשטיין: אני כן יכולה.
עו"ד יוסי נקר: מה שאת אומרת כרגע זה נורא נורא חמור. את לא יכולה לקיים ועדה בלי לאפשר לאנשים האלה ייצוג.
עו"ס פינלקשטיין: האנשים האלה אני מכירה אותם, לפני שאני מכירה אותך ולפני שהם מכירים אותך. הם ייצגו את עצמם עד עכשיו וכך ימשיכו!
עו"ד יוסי נקר: את חייבת לאפשר להם את היצוג שמגיע להם על פי חוק. את לא יכולה למנוע מהם.
עו"ס פינלקשטיין: אתה לא יכול להביע עמדות.
עו"ד יוסי נקר: אני אביע עמדות. את לא יכולה להוציא אותי. זה חמור מאוד. אני מציע לך להתקשר לחוה לוי (עו"ס ארצית מירושלים), אם את רוצה אני אתן לך את הטלפון שלה. יש לי את הסלולרי שלה. אין לי שום בעיה. את יכולה להתקשר לחוה לוי. בבקשה.
עו"ס פינלקשטיין: אתה באת בגישה… אני חייבת להפסיק. אם אתה לא יוצא, אז הוועדה לא מתקיימת.
עו"ד יוסי נקר: אז תפסיקי. מה שאתם עושים זה דבר מאוד מאוד חמור.
הורה: מה העניין בעצם? שהוא ישאר או לא ישאר?
עו"ס פינלקשטיין: כן. אם הוא נשאר, הוא לא …
עו"ד יוסי נקר: אני לא על תקן חבר! אני על תקן עורך דין מייצג.
עו"ס פינלקשטיין: עקיבא (עו"ס נוסף משתתף בוועדה), תעזור לנו להוציא אותו בחוץ!!!
עו"ד יוסי נקר (מתקשר לחוה לוי פק"ס ארצית) – השיחה על רמקול:  חוה, זה יוסי, אני מצטער שאני מפריע לך. אני פה בוועדת החלטה. איך שהתחילה ועדת ההחלטה, הם החליטו שעורך דין לא מייצג את ההורים בוועדת החלטה, וזה לא יכול להיות מצב כזה, שכבר בתחילת הוועדה יגידו שעורך דין לא מייצג. אתם הלכתם עכשיו לשינוי ועדת סילמן.
עו"ס פינלקשטיין: זה עוד לא קרה.
עו"ד יוסי נקר: לא יגידו לי שזה לא קרה. אתם הולכים בוועדת סילמן לממן עורכי דין לוועדות החלטה, וכבר בתחילת ועדת החלטה, אומרים לי שאני בכלל, אין לי מעמד פה. על זה לא יקום ולא יהיה וזה לא מקובל.
פק"ס ארצית חוה לוי: אתה לא חלק מהוועדה.
עו"ד יוסי נקר: למה הזמינו אותי, שאני אשב ואשתוק?
עו"ס פינלקשטיין: לא הזמנתי אותך.
פק"ס ארצית חוה לוי: אתה לא מנהל את הוועדה, אתה לא מגיע כדי לדבר.
עו"ס יוסי נקר: פקידת סעד ארצית חוה לוי, מה שאת אומרת עכשיו מנוגד לדין, וגם מנוגד לחוות דעת זכויות האזרח שקיבלתי ממש לאחרונה. הוועדה הזו היא משפטית לעילא ולעילא.
פק"ס ארצית חוה לוי: הועדה היא לא ועדה משפטית.
עו"ד יוסי נקר: הוועדה היא ועדה משפטית לעילא ולעילא.
פק"ס ארצית חוה לוי: אין לנו ויכוח בעניין הזה לכל אורך הדרך. זו ועדה מקצועית, היא לא ועדה שמתנהלת עלן פי כללים של בית משפט.
עו"ד יוסי נקר: ולכן הם יכולים לנהל את הוועדה שלהם איך שהם רוצים. הם לא יכולים למנוע ממני לייצג את ההורים בוועדת החלטה. חיה, את שומעת אותי? חיה, חד וחלק. הם לא יכולים למנוע מהורים להיות מיוצגים בוועדה. הם לא יכולים למנוע מעו"ד לדבר בוועדת החלטה.
פק"ס ארצית חוה לוי: למה התקשרת אלי?
עו"ד יוסי נקר: היא (עו"ס יהודית פינלקשטיין) אמרה לי שהיא תמנע ממני לדבר בוועדה. זה לא עוד כך.
עו"ס פינלקשטיין: בגלל שאתה תוקפני.
עו"ד יוסי נקר: הכל מוקלט וזה גם יעלה ליוטיוב.
עו"ס פינלקשטיין: ברגע זה סיימנו את הוועדה!!!
עו"ד יוסי נקר: סיימנו את הוועדה? מעולה . הסתיימה הוועדה (סוגר את שיחת הטלפון).
עו"ס פינלקשטיין: חוות דעת של פקידת סעד ארצית…
עו"ד יוסי נקר: אתם לא יכולים למנוע ממני לדבר בשם הלקוחות שלי בוועדה.
עו"ס פינלקשטיין: הלקוחות שלך זה בבית משפט. לא כאן.
עו"ד יוסי נקר: אמרת שהסתיימה הוועדה? הסתיימה הוועדה, תודה רבה.
עו"ס פינלקשטיין: לא. מבחינתנו הם אמורים להישאר. אנחנו נתחיל את הוועדה. הוא לא ינהל אותי. אתם יכולים לקחת 2 דקות להתייעץ, ואתם תחליטו.
הורה: בעצם אנחנו כן רוצים לקיים את הוועדה, אבל העורך דין רוצה כן לדבר. זה לגיטימי.
עו"ס פינלקשטיין: אתם רוצים יצוג של עו"ד? שניה, זה לא לגיטימי. יש לנו את החוקים. אנחנו כולנו שמענו את פקידת סעד ארצית שהיא אמרה שפה זה לא בית משפט, שזו ועדה מקצועית, זו לא ועדה משפטית. אני שמעתי את זה במו אוזניי. אנחנו עובדים על פי נוהלים. אדם שמאיים עלי, שמקליט אותי, שמתלהם, שמגלה תוקפנות, אני לא רוצה אותו. זכותי. הזמנו אותו מלכתחילה לשבת על תקן של חבר, ידיד משפחה. פה זה לא בית משפט. הוא מוכן בתנאים שלנו, בשמחה. ולא – אנחנו נקיים ועדה במועד אחר. אני גם יזמין ייצוג משפטי שלי, אני יזמין עוד אנשים ונעשה ועדה. אנחנו לא בבית משפט. עד עכשיו גם בכרמיאל וגם כאן, אתם ייצגתם את עצמכם, והכל, ועשיתם את זה בצורה מכובדת.
הורים: עשינו את זה בצורה , שאני חושב שעו"ד יעזור לנו טוב, כי אני פחות בקיא בחומר.
עו"ס פינלקשטיין: אתם רוצים? בבית משפט, פה זה ועדה טיפולית, החלטה שלכם. אנחנו נדחה את הוועדה למועד אחר, נבדוק את הכל ונקיים. הוא מקליט אותי. איך שאתם רוצים. שהוא יהיה נוכח – בלי ייצוג! בשמחה.
עו"ד יוסי נקר: זו ועדה משפטית לעילא ולעילא. אפילו בית משפט עליון מתייחס לזה כך.
עו"ס פינלקשטיין: אז נקבע מועד אחר. הוא מהרגע שהוא נכנס עם כל הכבוד, הוא ניסה להשתלט…
עו"ד יוסי נקר: ניסיתי להשתלט?
עו"ס פינלקשטיין: איומים!
עו"ד יוסי נקר: להגיד שזה מוקלט, זה איום? לא! זה לא איום.
הורה: אני רוצה שיוסי ייצג אותנו.
עו"ס פינלקשטיין: לא! בבית משפט הוא ייצג אתכם. לא פה.
עו"ד יוסי נקר: הייצוג הוא גם בוועדה. אתם צריכים ללמוד את זה.
עו"ס פינלקשטיין: הוא רוצה לדבר בשמכם.
עו"ד יוסי נקר: גם. זה הייצוג.
עו"ס פינלקשטיין: זה חילוקי הדעות. שניכם תדברו, הוא יישב ויהיה נוכח.
הורים: יוסי, אתה מסכים?
עו"ס פינלקשטיין: לא. אני לא באתי לפה כעציץ. רוצים לסגור את הוועדה?
עו"ס פינלקשטיין: שוב. אני חוזרת שישמעו אותי בבירור בהקלטה, או שאנחנו מקיימים את הוועדה רק עם ההורים בלעדיך, או בנוכחותך בלי שאתה מייצג. בית משפט פוסק. בשביל זה יש ערכאה משפטית שהיא מחליטה. פה זה החלטה טיפולית. זו לא ועדה משפטית.
עו"ד יוסי נקר: זו ועדה משפטית לעילא ולעילא.
עו"ס פינלקשטיין: אנחנו לא מקבלים שום חוות דעת מראש. אוסנת פה, מהאומנה.
עו"ס אוסנת: אני עו"ס לחוק הנוער. שלא נתבלבל.
עו"ס פינלקשטיין: אני הזמנתי את עו"ס האומנה שהיא מספרת את המצב של הילדים, ובהתאם למצב של כל המשפחה אנחנו בונים החלטות, מוציאים המלצות לגבי הטיפול למשפחה. זה הכל. בית המשפט מחליט. אלא אם כן, יש הסמכות. יש מקרים שההורים חותמים על הארכת צו או כל מיני דברים, אבל הוועדה פה היא לא תוכננה מראש, היא בשקיפות מלאה. אתם פה מהתחלה עד הסוף. אתם שומעים את הדוח, קוראים את הדוח כמו כולם, אתם חותמים על החלטות כמו כולם. אתם חברים מן המנין לכל דבר. זה גם אחד השינויים בשנים האחרונות של משרד הרווחה. פעם הורים היו נכנסים רק לקטע קטן, לא היו קוראים את הדוח. היום אתם שותפים מהתחלה עד הסוף, ומותר לכם להכניס עורך דין…
[הערת בעלת הבלוג: מדובר בהורים הנלחמים להשבת ילדיהם למשמורתם. הם אינם 'חברים מן המניין' ואינם חלק מחברי הוועדה הסוציאלית שהאינטרסים הברורים שלה היא השארת הילדים של ההורים במשפחת האומנה. לורי שם טוב]
עו"ד יוסי נקר: אבל שישתוק…
עו"ס פינלקשטיין: בטח שלא לייצג אותם!
עו"ד יוסי נקר: לא תהיו מיוצגים – זה מה שאומרת יהודית פינקלשטיין לשכת רווחה פתח תקוה.
עו"ס פינלקשטיין: הם יכולים להיות מיוצגים רק בבית המשפט. חבל על הזמן.
הורה: אני רוצה שהוא כן יהיה איתנו בוועדה.
עו"ס פינלקשטיין: הוא יכול לשבת, לא לייצג.
עו"ד יוסי נקר: אני היחיד שמתעסק בנושאים האלו באופן פרטי ולא מהסיוע. אני מחזיר ילדים הביתה. גם במקרה הזה אני אחזיר את הילדים!

קישורים:

עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח מסבירה על ועדות החלטה וועדת סילמן – אפריל 2014 – רדיו ללא הפסקה עם גיא זוהר – עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח מסבירה על הדורסנות של ועדות ההחלטה הסטטוטוריות הפועלות במחשכים ברשויות מקומיות ללא סדרי דין ללא ראיות תולשות מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם למסגרות משרד הרווחה ללא פיקוח ובקרה ואין מושיע. ההורים עומדים חסרי אונים מול ה"מומחים" בועדות ההחלטה המדברים בשפה אחת ודברים אחדים ובתי משפט רואים המלצותיהם כסוף פסוק (חותמת גומי) – הרקע לראיון הוא התנגדותה של עובדת סוציאלית יהודית פינקלשטיין מלשכת הרווחה פתח תקווה לאפשר ייצוג להורים (עדי איוון) בוועדת החלטה כדי להגן על בניהם מפני דורסנות הממסד…
פרשת הילדים האבודים – יואב יצחק – כיצד קורה שגם בשנים אלה מועברים מדי שנה אלפי ילדים מבית הוריהם, לפי המלצת "ועדות החלטה" – הפועלות באופן בלתי חוקי, ….
דוח מבקר המדינה 2013 – משרד הרווחה תולש בכפייה וברמיה ילדים מבתיהם בוועדות החלטה בניגוד לחוק ולנהלים – מאי 2013 – מבקר המדינה ערך במהלך שנת 2012 ביקורת על סדרי עבודתן של ועדות לתכנון טיפול והערכה (ועדות החלטה בלשכות רווחה ברשויות מקומיות) בעניין זכויותיהן של משפחות חלשות בהוצאת ילדים מהם בכפייה…

תחלואי תאוות הבצע וסחר בילדים במשרד הרווחה – הורים שילדיהם נלקחו בכפייה לא יכולים לערער – דוח מבקר המדינה 2013 – מה החזון של שר הרווחה מאיר כהן: טיוח פשעי משרדו והפצת גימיקים חלולים בתקשורת שאין מאחוריהם מאומה. – הכתבה ההורים שילדיהם נלקחו לא יכולים לערער , יובל גורן | 8/5/2013 , nrg – זאת בגלל שלא הוקמו ועדות לכך על אף שאושר להן תקן. דו"ח מבקר המדינה מצא גם כי הרפורמה שנקבעה לפני עשור טרם יושמה..

הוצאת ילדים מהבית נעשת בחיסיון בהליך לא הוגן – ד"ר ישראל צבי גילת – פוליטיקה – ערוץ 1 – יוני 2011 – ראיון עם ד"ר ישראל צבי גילת בנושא הוצאת ילדים מביתם ע"י רשויות הרווחה. – צבי גילת עמד בעבר בראש ועדה (ועדת גילת) שבדקה דרכי פעולה של ועדות החלטה ומצא כי הליך הוצאת ילדים מביתם בכפייה ע"י רשויות הרווחה לא היה הוגן. – בתי משפט לנוער אינם מפרסמים פסקי דין לרבות בעניין הוצאת ילדים מבית כך שלא ניתן לבקר הליך שאינו פומבי. "ועדת החלטה" ופקיד הסעד – שיקולים זרים וניגוד עניינים להוצאת הילד מהבית – בעיות ניגוד העניינים והשיקולים הזרים של פקידי הרווחה ו"ועדת ההחלטה" ברשות המקומית מביאה להחלטות שגויות אשר פוגעות באופן קשה ביותר הקטין/חסוי ובני משפחתו. על מנת להתמודד עם תקלות קשות אלו נדרשת המשפחה להשקיע משאבים אדירים להציל את יקירם. בית משפט לענייני משפחה המקיים את הדיונים בדלתיים סגורות משמש כחותמת גומי של מערכת הרווחה הקלוקלת….