כבוד חותמת הגומי, אנא אשר את המעצר

כבוד חותמת הגומי, אנא אשר את המעצר , פרופ. בועז סנג'רו , פורסם ב-17.02.20 , הארץ

חשוד מובא למעצר
חשוד מובא להארכת מעצר. לפי החוק חומרת העבירה אינה עילה למעצר , צילום: מגד גוזני

 

בשיח המקובל בישראל, בית המשפט הוא השומר על זכויות האדם. אך בעוד שבארצות הברית בית המשפט העליון ביצר את זכויות החשודים והנאשמים, הנה אצלנו ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בראשות יושבי ראש משני עברי המתרס הפוליטי, היא שהביאה לחקיקה המגוננת על זכויות חשודים ונאשמים, ודווקא בתי המשפט מצרים אותן.

חוק מרכזי שנועד להגן על חירות האדם הוא חוק המעצרים. מבקר המדינה הצביע בדו"ח מ–1994 על הקלות הבלתי נסבלת של המעצר בישראל: רבים מדי נעצרים, ונגד רובם לא מוגשים כתבי אישום. בעקבות הדו"ח נחקק ב–1996 חוק מעצרים, שקבע שחומרת העבירה אינה עילה למעצר, והגדיר שלוש עילות מעצר מצומצמות: יסוד סביר לחשש לסיכון ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה; יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי החקירה (כלומר: הנתמך במידע ספציפי), ו"מנימוקים מיוחדים שיירשמו", לצורך הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר. ואולם, גם לאחר החוק התרבו המעצרים, והגענו לכ–60 אלף בשנה. ריבוי המעצרים, לצד ריבוי המאסרים, הוא גורם מרכזי לצפיפות הרבה בבתי הסוהר.

במחקר חדש המתפרסם בכתב העת "הסניגור", בדקו עורכי הדין נתנאל לגאמי ואלכסי גלפגט מהסניגוריה הציבורית 170 בקשות מעצר שנדונו ביוני־נובמבר 2019 במחוז הדרום ושנאספו אקראית. הממצאים מאלפים: עילת החשש לשיבוש הליכי החקירה נטענה כדבר שבשגרה ב–93% מהבקשות, וב–91% מהמקרים שבהם בית המשפט נדרש לכך, הוא קבע שהעילה מתקיימת.

החשש משיבוש הליכי חקירה, משמש כעילה כמעט גנרית בבקשות לאישור מעצר, אפילו אחרי שהחקירה הסתיימה

משמעות הדבר היא, שכביכול 91% מהחשודים, "שלעתים קרובות הם נעדרי כל עבר פלילי והעולם העברייני זר להם — ינסו בפועל לשבש את החקירה אם ישוחררו ממעצרם". כלומר: השופטים הפכו את "עילת השיבוש" לעילת מעצר אוטומטית, הנטענת ומתקבלת כמעט בכל בקשות המעצר. כדבר שבשגרה, השופטים לא בודקים אם קיים "יסוד סביר לחשש" ששחרור יביא לשיבוש הליכים, כמצוות החוק, אלא מסתפקים בכך שהפעולות שמבקשת המשטרה לבצע ניתנות לשיבוש באופן תאורטי.

יתרה מזו: גם במקרים שבהם בעליל לא מוצדק להעלות את עילת השיבוש, השופטים מאשרים את התקיימותה ועוצרים את החשודים. כך, למשל, עילת השיבוש נטענת ומתקבלת גם כשהחשוד כבר הודה בחקירתו; כשהעבירות לכאורה בוצעו כנגד שוטרים או עובדי ציבור שלחשוד אין אפשרות להשפיע על עדותם; כשיש ראיות אובייקטיביות, כגון סרטון מצלמת אבטחה, ואפילו במקרים שבהם החשוד וכל העדים כבר נחקרו והעידו.

לא בלב קל בחרתי בתיאור החלטות המעצר של חלק מהשופטים כ"חותמות גומי". הדבר נעשה במיוחד לנוכח הממצאים שלפיהם יחידות החקירה בדרך כלל אפילו לא מנסות להוכיח "יסוד סביר לחשש", כנדרש בחוק; והשופטים ברוב המקרים לא מנמקים את החלטתם שלפיה מתקיימת עילת השיבוש, אלא מסתפקים בקביעה פשטנית, כגון "חלק מפעולות החקירה המבוקשות הן בנות שיבוש". זהו ניסיון נואש להמחיש לשופטים מה הם עושים יום יום, ולהזכירם כי ניתן וצריך לחקור מבלי לעצור.

אסיים בתזכורת: מעצר פוגע בשמו הטוב של העצור ומכתימו בכתם של עבריין. לפי הספר "המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין" מאת רינת קיטאי־סנג'רו (גילוי נאות: הח"מ הוא בעלה), חופש התנועה של העצור נפגע, "תכניותיו האישיות נגדעות; הוא מורחק ממשפחתו, מחבריו, מעבודתו". עוד נכתב, כי "העצור חשוף בבית המעצר למפגש עם עבריינים ולסכנת התחברות עמם, וכן לסכנה של הפעלת אלימות פיזית ומינית כלפיו… מעצר צפוי ליצור תחושות של השפלה, בושה וחוסר אונים… מרבית ההתאבדויות בכלא מתרחשות בקרב עצורים… סבלו ונזקיו האישיים של אדם עקב מעצרו עלולים להיות בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לפיצוי כלשהו".

פרופ' סנג'רו מלמד במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האקדמי למשפט ולעסקים, והוא מייסד האתר "ביקורת מערכת המשפט הפלילי"

כבוד חותמת גומי
 כבוד חותמת הגומי, אנא אשר את המעצר , פרופ. בועז סנג'רו , פורסם ב-17.02.20 , הארץ

מדוע הבלוגרים המואשמים על הכפשות ברשת האינטרנט עצורים עד תום ההליכים?

בית המשפט - מעצר עד תום ההליכים על הכפשות ברשת האינטרנטפברואר 2018 – מדוע עצורים הבלוגרים לורי שם טוב, מוטי לייבל וצבי זר 11 חודשים על עבירות שמקורן הכפשות ברשת האינטרנט שלכאורה עשו ומשפטם טרם החל?

עילות מעצר עד תום ההליכים, לפי ס' 21 לחוק המעצרים:
(1) עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;
(2) עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);
(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג–1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;
(4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;
(5) עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א–1991

אלא שבבתי המשפט החליטו להוסיף עילה חדשה והיא לשון הרע, פגיעה בפרטיות וכדומה.
מה עומד מאחרי ההיגיון?
הרעיון הוא שאם אדם מוציא לשון הרע ברשת האינטרנט נגד חבירו זה יכול להיות במצבים מסוימים כמו סקילה באבנים, וזריקת אבן והיא יכולה להיות עבירת אלימות קשה בנשק קר, גם אם לא הוצגה דוגמא אחת של פגיעה.

מעצרו של נאשם הופך להיות מבוסס על אוסף של מטפאורות ובמילה "אם" או "עלול". וכך מעגלים את חוק המעצרים סעיף 21 ומכניסים לתוך סל מעצר עד תום ההליכים עוד ועוד עבירות שנעשו לכאורה.

השופט יורם דנצינגר וחרפת הניצוץ הראייתי

חופש ביטויהניצוץ הראייתי והבעייתי , עו"ד נוגה ויזל , 26 ספטמבר 2017 , פוסט

העו"ד נוגה ויזל על הביטוי שצץ לאחרונה ואמור להפחיד לא רק בלוגרים בוטים שעצורים עד תום ההליכים, אלא גם את כל מי שחרד לזכויות האזרח ואפילו את ראש הממשלה

הפרקליטות מבקשת לעצור מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים עשרות אלפי אזרחים בשנה, עוד לפני שבכלל הוכחה אשמתם. לרוב זוהי פשוט דרך של מערכת המשפט לגבות מקדמות ימי מאסר על חשבון העונש, ולגרום לאותו אדם לבוא על ארבע לפרקליטות ולהתחנן לעסקת טיעון.

מאז שהוחלט כי תחנות המשטרה יימדדו על פי מספרי המעצרים וכמויות המעצרים עד תום ההליכים, המערכת זקוקה לבני אדם כדי לעצור אותם.

כדי לעצור בני אדם, גם כשאין עילת מעצר סטנדרטית עד תום ההליכים (כלומר: עד שייגמר המשפט הפלילי) יש צורך להוריד את סף הראיות הנדרש כדי לשכנע שופטים שלמשטרה יש ראיות טובות להרשעה. אמנם, כדי להרשיע נדרשות ראיות חזקות ברמה של מעבר לספק סביר שהנאשם אכן אשם בעבירה המיוחסת לו, אבל כדי לעצור – מסתבר שכמעט לא צריך הרבה. אפשר לעצור אנשים גם באמצעות ראיות קלושות ונסיבתיות, וגם אין צורך לבחון את האמינות של אותן ראיות. בעבר קראו לזה "ראיות לכאורה" אך לאחרונה צץ לו הביטוי "הניצוץ הראייתי". הניצוץ הזה מפחיד את כל מי שחרד לזכויות האזרח בישראל.

הבלוגרים כמשל

לפני כחצי שנה עצרה המשטרה קבוצת פעילי מחאה ובלוגרים שקראו תיגר נגד עוולות המערכת, פרסמו מאמרי ביקורת ארסיים במיוחד נגד פסקי דין של שופטים, אותם כינו "אנטי דמוקרטיים" ונגד פעולות של עובדות סוציאליות שאותן כינו "חוטפות ילדים" ו"זונות משוקמות". פורסמו גם כתבות על פרקליטים ותובעים משטרתיים שנכשלו ולא הצליחו לגרום להרשעה והם כונו "תופרי תיקים לחפים מפשע שניזונים מדם חפים מפשע".

שבעה חודשי מעצר על פי הלכת הניצוץ הראייתי
הלכת הניצוץ הראייתי

לאחר שנעצרו מעל עשרים איש ואישה, וגם נחקרו מספר לא מבוטל של עורכי דין, הוגש בחודש אפריל 2017 כתב אישום נגד שני בלוגרים פעילי מחאה ידועים, ועורך דין אחד. כתב האישום מבוסס כולו על עבירות של חופש ביטוי.

מאז, למעלה משישה חודשים ששלושת הנאשמים מוחזקים ב"מעצר ביניים", מעצר ללא ראיות, וכל זאת על סמך "ניצוץ ראייתי". בסופו של דבר, מדובר בעבירות של חופש ביטוי, עבירות שיימינג מסוג העלבת עובדי ציבור וזילות בית משפט. אמנם הכתבות היו וולגריות במיוחד, וחלקן משובצות בקללות מיניות עסיסיות וגם חלק מהשופטים קיבלו "ביקור בית" מסוג "עושים שכונה" – הפגנה קולנית באמצעות מגפון. אולם, אלה עדיין עבירות חופש ביטוי, עם הסברים מפורטים מדוע אותם שופטים ועובדות סוציאליות זכו למטר הקללות והביקורות.

בערעור על המעצר, שהגיע אל שולחנו של כב' השופט יורם דנצינגר מבית המשפט העליון, קבע השופט כי הפרקליטות בכלל לא צריכה להציג ראיות כלשהן בעלות סיכוי להרשיע לצורך מעצר ביניים, וזאת לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, היות וכעת שופט המעצרים רשאי להגיע למסקנה שיש "ניצוץ ראייתי" רק על סמך הצהרות התביעה. השופט דנצינגר קבע שניתן לסמוך על "חזקת ההגינות המנהלית" – כלומר: שהתביעה היא תמיד "הוגנת" ואף פעם לא הטעתה את בית המשפט – והתביעה לא תצהיר שקיימות ראיות בעלות סיכויים טובים להרשעה, אם הן לא קיימות.

יורם דנצינגר
יורם דנצינגר

הפרדת הרשויות

למעשה, מה שקבע השופט דנצינגר הוא, שהבקשה למעצר עד תום ההליכים היא זו שמייצרת "ניצוץ ראייתי". כלומר, הבקשה שניסח הפרקליט התובע היא בעצמה ראיה, ובית המשפט בכלל לא צריך לראות ראיות של ממש, והוא יכול לסמוך על התביעה שתהיה הוגנת ולא תשקר או תנפח או תמציא ראיות שלא באמת קיימות.

זוהי למעשה המצאה חדשה שמבטלת את עיקרון הפרדת הרשויות, ובמילים פשוטות – מזמינה את השופט להפוך לחותמת גומי של הפרקליטות. שכן, אם שופט אומר לנאשם ולסנגורו בבית המשפט שלפרקליטות יש יתרון מובנה ועדיפות, בגושפנקא של בית המשפט העליון, באמצעות חזקת ההגינות המנהלית, המסר הוא שהמשפט מכור מראש לטובת התביעה.

וכך, יום יום ברחבי הארץ, מובלים אנשים באזיקים לאולמות שופטי המעצרים, לשמש תפאורה בדיונים שהתוצאות שלהן ידועות מראש. תמיד יהיה ניצוץ ראייתי, כי בית המשפט העליון קבע מראש שהתביעה תמיד הוגנת ולא צריך ראיות.

יודגש שגם הסמכות לעצור מעצר ביניים היא תוצר של הפסיקה ולא של החוק הקיים. הכנסת לא חוקקה סמכות מעצר כזו. חוק המעצרים החדש, שנחקק בשנות ה-90 לאור הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נועד להקל על מעצרים ולא להחמיר אותם.

עתה, לא נותר אלא לשאול: אם הפרקליטות מדליפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו שישנן כנגדו ראיות לקבלת שוחד, אם וכאשר התיק יגיע לבית המשפט – איך יתגבר ראש הממשלה שלנו על הניצוץ הראייתי וחזקת ההגינות המנהלית, אם חזקה שהתביעה תמיד צודקת?

חוק המעצרים או בשמו הרשמי – חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) דורש תיקוני חקיקה דחופים על מנת להחזיר על כנו את עיקרון הפרדת הרשויות ואת כבוד האדם וחירותו, ולבטל את חרפת הניצוץ הראייתי, שאין לה זכר בחוקים שחוקקה הכנסת.

 

הניצוץ הראייתי והבעייתי

הפרקליטות כפתה – אורי שוהם פסק בניגוד לחוק המעצרים וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו

פרקליט
פרקליט

04.06.2017 – מאה ימים במעצר ללא כתב אישום, חומר ראיות והקראת כתב אישום שטרם נסתיימה ימשכו לפחות עוד יומיים עבור העיתונאית לורי שם טוב. למה? משום שאין לה לובי שיוכל להגן עליה ופרקליטות המדינה ובית המשפט העליון דורסים את החלשים. זאת ניתן להסיק מהחלטת כב' השופט אורי שוהם על המשך מעצרה של העיתונאית שם טוב.

לצפיה / הורדת החלטת השופט אורי שוהם בש"פ 4311/17 – הקלק כאן

עו"ד יהונתן רבינוביץ' המייצג את העיתונאית שם טוב טען כי מרביתם הגדול של חומרי החקירה, לא נמסרו לו וליתר הסנגורים בתיק, וזאת בחלוף כ- 60 ימים מאז הוגש כתב האישום נגד שם טוב ויתר הנאשמים.

הפרקליטות ע"פ עיקרון הדפוס הבירוקרטי טענה מנגד כי בדיון במחוזי בעוד יומיים תועמד "המסה הקריטית" של חומר החקירה.

כב' השופט אורי שוהם הביע הזדהות עם שם טוב ואמר כי מדובר במצב שאיננו משביע רצון, וזאת בלשון המעטה אולם לבסוף יישר קו עם הפרקליטות בניגוד לחוק המעצרים, והניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וקבע כי מן הראוי להמתין לדיון במחוזי שיתקיים ביום 6.6.2017 , בתוך יומיים יודיע בא כוח העוררת אם הוא עומד על הערר ובמידה שזו תהיה עמדתו, ייקבע הדיון בערר בתוך ימים ספורים.

להלן החלטת השופט אורי שוהם

Document-page-001Document-page-002