אולפן שישי – דצמבר 2014 – חוה לוי עובדת סוציאלית ארצית לחוק הנוער מציגה כיצד רשויות הרווחה תולשות ילדים מקבוצות במדינת ישראל. השיטה מורכבת מארבעה שלבים: שלב 1 – הגדרת אוכלוסית היעד לתלישת הילדים מביתם ומשפחתם, כגון: עניים, מזרחיים, חד הריות, יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר העמים, ועוד.. שלב 2 – תלישת הילד מביתו ומשפחתו ע"פ שמועות בדלתיים סגורות ללא ראיות שלב 3 – הפקרת הילד במוסדות הרווחה ללא פיקוח לחסדי רשויות הרווחה להזנחה, אונס, התעללות…. לגרום לשבר במשפחה שלב 4 – הפצת דברי בלע והבלים להשחיר את הילד ומשפחתו
החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה…" נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.
הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.
אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.
כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.
מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.
בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.
השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.
אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".
על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.
מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.
אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.
בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.
השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".
הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.
ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.
המדיניות האלימה והדורסנית של משרד הרווחה – ממתין בתאוותנות לקריסת המשפחות כדי שיוכל לסחור בילדיהן במוסדות הכליאה, אומנה ואימוץ. זהו סיפורה של האמא אתי דאוד שרשויות הרווחה המתינו באכזריות ותאוותנות לקריסתה. במקום לסייע לה בכ- 5,000 שקל לחודש מה שללא ספק היה היה פותר בעיותיה, החליטו רשויות הרווחה במדיניותן המזוהמת להיפטר ממנה ולהעניק מידי חודש כ- 50,000 שקלים למקורביהן המושחתים במוסדות הרווחה שיסחרו שילדיה.
בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא אמרה לי: "אני כל כך מאושרת שאני רוצה לנשק את הקירות של הבית". השבוע, 3.5 שנים אחרי, היא התאבדה. סיפורה הטראגי של אתי דאוד, אם ל- 6 והיא רק בשנות השלושים לחייה. היא חיה למען הבנות שלה וחששה תמיד שגורמי הרווחה (אשדוד) ייקחו אותן ממנה. את אתי ז"ל הכרתי אישית ברגעים בהם הייתה בדרכה לתהום וברגעים המאושרים בחייה ואני מביא את סיפורה העצוב בפן האישי
זה התחיל כסיפור עצוב מאוד, המשיך כמה שנראה כהפי אנד והסתיים בטרגדיה נוראה –
צעירה בשנות ה- 30, אם ל- 6 ילדים מבעלים שונים, שהכרתי באופן אישי ברגעים הקשים של חייה, עזרתי לה להתרומם מהתהום ומאז 3.5 שנים לא שמעתי ממנה.
השבוע נודע לי שהיא קפצה מחלון ביתה.
יצאתי ללמוד מה היה איתה מאז שהיא הצהירה כי היא סוף סוף מאושרת ועד היום בו היא החליטה להתאבד.
ב 2/11/2009 פרסמנו באשדוד נט, כתבה על אתי דאוד שכבר יותר מארבעה חודשים היא וילדיה גרים באוהל בחוף הים באשדוד בזמן שבחוץ משתוללת סערת חורף. מצוקה כלכלית גדולה הובילו אותה למצב כאשר אנשים טובים עוברים ושבים מסייעים למשפחה.
ברגע שנחשפתי לסיפור שהעלה כתבנו עופר אשטוקר, מיהרתי למקום במטרה אחת ויחידה, לנסות ולשנות את גורלה או לפחות להציל אותה ואת בנותיה מחרפת החיים באוהל בזמן שהסופה בחוץ משתוללת.
באוגוסט 2009 הקימה אתי אוהל בחוף הים באשדוד, היא לא עשתה זאת כמחאה או כדי למשוך תשומת לב, להפך, היא פחדה שידעו שהיא שם בלית ברירה, היא חששה שידעו על כך גורמי הרווחה וכך סיפרה לעוברים ושבים ש…היא שם עם ילדיה רק כדי "לנפוש" בחוף הים.
ארבעה חודשים עברו, החורף הגיע והתברר שאתי וילדיה עדיין גרים באוהל בחוף הים של אשדוד. מהגשמים הכבדים הם הסתתרו באוהל, אותו הם עטפו בניילון, כדי שהמים לא יחדרו. עוברים ושבים שלמדו כבר שזהו מקום מגוריה הקבוע, הביאו להם מעת לעת מזון.
המפגש הראשון שלי עם אתי:
זה היה יום חורפי במיוחד. עופר אשטוקר התקשר אלי וסיפר לי על האישה שנמצאת מזה זמן רב באוהל. בו במקום עזבתי הכול, התנעתי את הרכב ונסעתי לחוף הים. עוד לפני שהבנתי מה הסיפור, היה ברור לי ששם היא לא תישאר!
כשהגעתי למקום יצאה אלי אישה מבוהלת, מוזנחת למראה ושאלה אותי בחשדנות לרצוני. חייכתי אליה ואמרתי שאני כאן כדי לעזור. הבטתי בבתה הקטנה שכבר נרדמה ואתי גוננה עליה בגופה מהקור. הילדה הייתה לבושה בבגדים קצרים, אולי כי לא היו לה בנמצא בגדי חורף…
הסתבר לי שמספר שעות בטרם הגענו למקום, הגיעו גורמי הרווחה אל האוהל ולקחו שתיים מבנותיה האחרות לבית אומנה באשקלון. את ביתה שהייתה אז בת – 3.5 היא סירבה למסור לידי שירותי הרווחה, ואלו החליטו להמתין עוד ימים מספר(בנה הבכור גר אז עם הגרוש).
לאחר שהצלחתי לדובב אותה היא פרצה בבכי ושפכה את ליבה:
"נחתך לי הלב. עכשיו הילדה הקטנה תהיה לבד, כבר לא יהיה לה עם מי להיות". נחמתה הייתה שבנותיה האחרות לא הופרדו ושהן הועברו לאותו בית אומנה באשקלון.
מסתבר שלאתי יש דירה השייכת לעמיגור אך גם היו לה חובות גדולים לעירייה, למים (שנותקו), לחברת חשמל (אשר ניתקו לה את החשמל) לגן של הילדה (שלא יכלו יותר להחזיק אותה), למד"א ועוד. החיים סגרו עליה מכל כיוון והיא ברחה מהם לים.
"הכול יהיה בסדר כבר היום " אמרתי לה בבטחון והוספתי – "קפלי את האוהל, כנסי לרכב כי היום מתחיל יום חדש!"
במקביל פנינו לרווחה לשאול הכיצד היא הגיעה למצב זה ותגובתם הייתה:
"מדובר במשפחה המוכרת ומטופלת ברווחה במשך שנים רבות. כבר בקיץ נודע לרווחה כי המשפחה מתגוררת באוהל בחוף הים, על אף העובדה כי למשפחה יש דירת עמיגור ברובע ו', אך היא לא משלמת את התשלומים השוטפים. נערכו מספר ביקורים באוהל בה היא מתגוררת וניכר כי המשפחה התארגנה לסיפוק הצרכים הבסיסיים של הילדים.
ב-5/8/09, התקיימה ועדה אודות הבנות והומלץ על הוצאה חוץ ביתית עבור שתי הבנות הגדולות וסידור הבת הקטנה בצהרון רב תכליתי (עד 19:00). האם צברה חוב למעון בו שולבה הילדה. הובהר לה כי הילדה לא יכולה לשהות עוד בחוף הים ואם זה יימשך נאלץ לפעול באמצעים החוקיים. במקביל יצאה פנייה לבית המשפט שיכיר בילדי האם כקטינים נזקקים".
כך הייתה תגובת הרווחה לאשדוד נט בסוף 2009.
לאחר שהבנתי שמהרווחה לא תבוא הישועה, החלטתי לטפל אישית באתי כדי לתת לה נקודת זינוק חדשה לחיים שפויים:
הסדרתי מידית את נושא החובות לדירה באופן שהיא וילדיה יוכלו לחזור ולגור בדירה.
בקשתי מידידה טובה שלי שתצא איתה לקניות ותדאג שיהיה לה כל טוב בבית.
כמו כן שתצא עמה לשופיינג ותרכוש לה ולילדיה קולקציית ביגוד ראויה.
את הילדה בת ה3.5 דאגתי להחזיר לגן, ואגב הגננת סיפרה לי שמדובר בילדה מחוננת והיא שמחה לשמוע שהיא חוזרת לגן ולצהרון.
משם נסעתי עם רעייתי לבקר את 2 בנותיה של אתי בבית האומנה באשקלון.
למרות שהמקום נראה מטופח מאוד, דמעות עלו בעיניי – הכיצד הילדות נקרעות מזרועות אימן אל מקום זר, באמצע החיים, באמצע הלימודים.
שוחחתי עם האחראים שנראו לי אנשים טובים מאוד והם הבטיחו לי שהן ישתלבו תוך זמן קצר.
דאגתי שאתי תיסע לבקר אותן ביום שישי עם מתנות. אתי ספרה לי על המפגש המרגש עם הבנות. היא פרצה בבכי מר ורק בקושי הצלחתי להסתיר ממנה את דמעותיי.
פניתי לידידה טובה שלי, לבנת אלבו,הבעלים של חנויות קסטרו באשדוד, בקשתי שתשמש כמנטורית של אתי ותעסיק אותה במקום כעובדת מהשורה וליבנת עשתה זאת בשמחה ומכל הלב ואף דאגה לעדכן אותי הכיצד היא משתלבת בעבודה. מסתבר שהיא הפכה לעובדת מצטיינת.
חודש לאחר מכן, אתי נשמעה הכי מאושרת בעולם:
"אני כל כך מאושרת עד כדי שאני מרגישה כאילו אני ישנה בגן של ורדים ומרוב שכיף לי אני רוצה לנשק את הקירות של הבית". כך היא אמרה לי בהתלהבות גדולה.
התקופה שהיא עבדה בקסטרו, ללא גיבנות של חובות ועם הבנות בבית, הייתה התקופה היפה ביותר בחייה.
מה החלום שלך שאלתי אותה והיא ענתה:
"לראות את עצמי עוד שנה עם כל הילדים בבית כשאני דואגת להם ומעניקה להם את מה שהם צריכים". זאת הייתה בקשתה הצנועה, זה היה חלומה.
שמחתי שהיא נמצאת בחלום. סימנתי V בסיפוק ומאז לא שמעתי ממנה.
ביום ראשון בלילה ה 14/9/2014, אתי התאבדה:כתבנו עופר אשטוקר מדווח באשדוד נט על מקרה טרגי –
" צוותים של מד"א וכוננים של איחוד הצלה לכיש הוזעקו הלילה לרובע ו' באשדוד, זאת בעקבות
דיווח על נפילה מגובה רב. לצוותי הרפואה שהגיעו למקום לא נותר אלה לקבוע את מותה של האישה, אימא לילדים קטנים. צוותים של זק"א הגיעו למקום וטיפלו בזירה. במשטרה בודקים אם מדובר בנפילה או קפיצה מגובה".
למחרת בבוקר הסתבר לי שמדובר באתי. שמאז נולדו לה 2 ילדים נוספים ובסה"כ היו לה שישה ילדים. אחת מהן, בת ה16 ראתה את המראה המזעזע – אימא שוכבת על רצפת הבטון לאחר הנפילה.
ליבי נקרע ושאלת השאלות ניקרה בי שוב ושוב – אילו רק הייתה מתקשרת אלי..???.
יצאתי לברר מה קרה עם אתי מאז חורף 2009?
עברו 3.5 שנים – אתי הכירה בן זוג חדש והולידה לו 2 תינוקות נוספים. השכנים מספרים שכל הילדים מחונכים, מטופחים, מטופלים היטב ושהיא שמרה עליהם כמו במעטה צמר גפן.
חברה מספרת: "התקופה שהיא עבדה בחנות הבגדים קסטרו הייתה התקופה היפה בחייה, היא הייתה שמחה, היא חזרה לחיים".
אולם עם הזמן היא חזרה אט אט למקום אותו היא הכי מכירה הכי טוב מאז נולדה – אל עולם המצוקה.
שכנות ספרו שהיא הייתה מאוד ממורמרת מהחיים, עברה תלאות קשים עם בן זוגה, אך חששה מאוד מכל אזכור השם של הרווחה.
אתי עברה משברים נפשיים עד כדי אשפוזים במרכז לבריאות נפש. היא אף ניסתה להתאבד קודם לכן וגם איימה שתעשה כן (למה אף אחד לא התריע ולא עשה משהו בנדון???).
חברה טובה אחרת מספרת: "הרגשנו ממנה שהיא פחדה כל הזמן, הייתה במצוקה, אמרה חצאי מילים והייתה צריכה כל הזמן עזרה אך תמיד קונן בה הפחד שייקחו ממנה את הילדים. היא הייתה בנאדם אבוד".
טרגדיית השבעה של אתי:
רציתי ללכת אל ביתה של אתי ברובע ו' כדי לנחם בשבעה ולשאול לשלום הילדים. מסתבר שגם בשבעה אין לה נחת. האם מתאבלת על אתי בביתה שברובע ב', האחות התארגנה לשבעה בביתה שברובע ג' ובן זוגה של אתי עם הבנות נמצאים בביתה של אתי ברובע ו'.
מה יהיה עם הילדות הקטנות?
האם הבנות הגדולות (האחת חיילת והשנייה תלמידת תיכון) יצליחו לשנות את גורלן ולצאת ממעגל המצוקה? מה יהיה עם הבנות הקטנות??? האם אתי דאוד ז"ל, ממרומי השמיים תוכל לעזור לילדיה הרבה יותר מאשר יכלה לעשות כן כבשר ודם?
אני רוצה להאמין שהסבל שהיא עברה עוד מינקותה נועד כדי לזכות אותה להיות מלאך שומר לילדיה. מלאך שילווה אותם בכל אשר ילכו ויעניק להם גורל טוב יותר, הרבה יותר טוב….הרבה, הרבה יותר טוב….אמן!
למה היא התאבדה?? מהתהום לרגעי האושר וחזרה אל התהום , אשדוד נט , ספטמבר 2014 , אייל בן שומרון
בתאריך 30 ביוני 2014 הוציאה השופטת טובה פרי, בימ"ש לנוער תל אביב, החלטה מעוולת והרסנית להוצאת קטינות ממשמורת אימן, בלא שהיא מקיימת דיון, ללא נימוק פשר הוצאת הקטינות מאימן הטובה והכשירה, כשהיא נוקטת בהליכי משפט בניגוד לחוק. קישור לפוסט בעניין החלטת השופטת טובה פרי.
טובה פרי שופטת בימ"ש לנוער ת"א – חריגה מסמכות והוצאת ילדות ממשמורת אימן שלא כדין
השופט שאול שוחט בימ"ש מחוזי ת"א, קיבל את ערעור עו"ד נקר, והורה על ביטול החלטת השופטת טובה פרי, תוך העלאת ביקורת נוקבת על התנהלותה והתנהגותה הבלתי תקינה של השופטת, כשהוא מתאר התנהגות שיש בה משום נכלוליות ופעולות פוגעניות בזכויות האימא ובנותיה.
עו"ד יוסי נקר, ב"כ האם, נחשב לבכיר עורכי הדין בייצוג משפחות בנושא חוק ונוער. עו"ד נקר נוהג באומץ, ולא פוחד לחשוף את שמן ואת דמותן של העובדות הסוציאליות לחוק הנוער, כולל שופטי נוער מול הציבור "בפריים טיים" כשהן פועלות בניגוד לטובת המשפחה ורווחתה. עו"ד נקר, נחשב לעו"ד פורץ דרך, מומחה בדיני משפחה עם יכולת חשיבה אנליטית להבנת הליכי המשפט.
פסק דין ע"א 1315-07-14 מ' נ' היומ"ש לממשלה, מדבר בעד עצמו. להלן קטעים נבחרים מפסק הדין:
המשיבות 3-4 (להלן: "הקטינות") הוכרזו כקטינות נזקקות ביום 28.5.13 והוצאו לגביהן צווי השגחה.
ביום 11.5.14 הוגשה בקשה להארכת צווי הנזקקות אשר היו אמורים לפוג ביום 28.5.14, לשנה נוספת.
בבקשה צוין בזו הלשון:
"ה' ילידת 2007 תלמידת ביה"ס. מדיווח בית הספר עולה כי ה' היא ילדה חרוצה ואינטליגנטית, בעלת אוצר מילים רחב. מגיעה לבית הספר מטופחת, מסודרת עם הציוד הנדרש. האם עומדת בקשר עם בית הספר, מתוארת כאכפתית ומסורה.
ב' ילידת 2009, תלמידת גן. מדיווח הגן עולה כי הילדה מגיעה שמחה לגן, ילדה חייכנית ושמחה, המבצעת את משימות הגננת. האם מתוארת כאחראית ומסורה, המביאה אותה מדי יום לגן.
בדיון שהתקיים ביום 29.5.14 התייצבה המערערת בעצמה יחד עם הקטינות. בקשותיו של ביהמ"ש להוציא את הקטינות מהאולם לא נענו. בתום הדיון הורה ביהמ"ש על הארכת צווי הנזקקות וההשגחה לקטינות וכן הורה, כי הקטינה ה' תילקח לאבחון פסיכיאטרי.
החלטה זו כפי שניתנה איננה מנומקת.
לא מצאתי בה ולו נימוק אחד שבאמצעותו מצדיק ביהמ"ש קמא את ההחלטה בדבר הארכת צווי הנזקקות.
כל מה שמציין ביהמ"ש הוא – סירובה של האם להוציא את הקטינות מן האולם, ותו לא.
זאת ועוד, ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי הוא הבהיר לעו"ס לחוק הנוער כי יש לפעול בהקדם להוצאת הקטינות ממשמורת האם, שכן לטעמו של ביהמ"ש "מצבן של הקטינות ילך ויתדרדר, שכן אין האם מסוגלת לספק את צרכיהן של הקטינות, אינה מסוגלת לתת לקטינות הללו בית יציב ובטוח".
ביהמ"ש לא ראה לנכון, משום מה, להסביר על בסיס מה הגיע הוא למסקנה האמורה.
בהמשך להחלטה זו ונוכח המלצת ביהמ"ש, החליט המשיב (משרד הרווחה), ביום 5.6.14, לנקוט בהליך לא שגרתי והגיש בקשה למתן צו ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער.
העובדת הסוציאלית לחוק הנוער מורן אסולין (לשכת הרווחה תל אביב) הפכה עורה והחלה להרעיל מפיה נגד האם ובנותיה כדי להתאים חוות הדעת להחלטת השופטת טובה פרי לתלישת הילדות מביתן (הערת הבלוג)
ביסוד הבקשה התנהגותה של המערערת בדיון ביום 29.5.14, אשר התייצבה אליו, כאמור,יחד עם הקטינות והפנייה לאותה המלצה של בית המשפט בדבר הפעולה המיידית הנדרשת להוצאתן של הקטינות.
אודה ולא אכחד כי התלבטתי קשות בכל הנוגע להחלטה שיש ליתן בערעור שלפניי. לא יכול להיות ספק כי התנהלותו של בית משפט קמא לא היתה תקינה.
מוכן אני להכיל מצב שבו בית המשפט, נוכח אשר רואות עיניו, יורה או יפנה את תשומת לב שירותי הרווחה, שהרי בעניינם של קטינים עסקינן, לנקוט בדרך כזו או אחרת. ואולם, אם ננקטה דרך זו יש לנהל את הדיון לגביה "על פי הספר".
לא יעלה על הדעת שבית המשפט, אשר אף התבקש לקבוע מועד לדיון בבקשה זו, יחליט, בפתקית, להאריך את תקופת הנתק שבין הקטינות ובין אמן לפרק זמן של 60 ימים נוספים מבלי לקיים דיון כהלכתו.
בית המשפט קמא עצמו ציין כי הוא לא נוהג ליתן החלטות בנושא של הוצאה ממשמורת מבלי לשמוע את ההורה, בענייננו המערערת.
לא היתה כל סיבה שלא לזמן את האם לדיון. התוצאה שהתקבלה מהתנהלות זו של בית המשפט שלאם, זו שהקטינות היו בהשגחתה, לא ניתן לה בכלל יומה בבית המשפט, לא ביום 5.6.14 ולא בבקשה להארכה בנושא כה גורלי וחשוב.
מצב כזה הוא אינו ראוי ואין להסכים עמו.
אוסיף ואומר, כי תמה אני על הבהילות שבה התקבלה ההחלטה בדבר הוצאתן ממשמורת של הקטינות.
לא בכדי ציטטתי מדברי העובדת הסוציאלית בבקשה להארכת צווי הנזקקות וההשגחה, מהם עולה כי לא עלתה בשלב זה בכלל האפשרות של הוצאת הקטינות מהשגחת האם.
כן לא ברור גם מדוע נקט המשיב (משרד הרווחה) בהליך לפי סעיף 12 לחוק הנוער, שהוא הליך לא שגרתי במקום לפנות לבית המשפט בהליך מסודר לשינוי של דרכי הטיפול.
נופך הבהילות שעטה את הבקשה הוא הביא לטעמי למתן החלטה תוך פגיעה בזכות בסיסית יסודית, זכות הטיעון של האם, אשר בנותיה נלקחו ממנה מבלי שקולה ישמע.
התנהלות בלתי תקינה זו מחייבת התערבות של ערכאת הערעור.
סוף דבר
אני מורה על ביטול החלטתו של בית המשפט קמא מיום 30.6.14 ועל השבת הקטינות להשגחת האם.
בשולי הדברים אוסיף ואומר כי מצופה היה גם מהמשיב (משרד הרווחה) אשר קיבל לידיו את ההחלטה מיום 30.6.14, ומותר לי לומר החלטה שהוא לא ציפה לה, שהרי הוא בעצמו ביקש לקיים דיון, לפנות לבית משפט קמא ולהפנות את תשומת לבו לכך כי יש לקיים דיון בבקשה טרם מתן החלטה.
בהתאם לבקשת עו"ד יוסי נקר, אני מתיר את פרסום פסה"ד ללא פרטים מזהים".
פסק דין כבוד השופט שאול שוחט בימ"ש מחוזי ת"א – ע"א 1315-07-14 מ' נגד היועמ"ש לממשלה – פסק דין המורה להשיב קטינות שהוצאו שלא כדין ממשמורת אימן ומבטל את החלטת השופטת טובה פרי מבימ"ש לנוער ת"א. עו"ד יוסי נקר ייצג את האם. קריאה בקובץ PDF
שופטת נוער טובה פרי ופקידת סעד לחוק הנוער מורן אסולין – דרכי רמיה להרס המשפחה לסחר בילדים
שופטת נוער טובה פרי ופקידת סעד לחוק הנוער מורן אסולין – דרכי רמיה להרס המשפחה לסחר בילדים
יולי 2014 – החלטת השופטת מיכל קפלן רוקמן, הותירה אמא ואת עורך דינה, המומים מדרך התנהלותה, פעולותיה ושקריה.
ענייננו בקטין בן 6 שנים שהוצא בכפיה ממשמורת אימו על ידי לשכת הרווחה בת ים בשנת 2011, בטענה כי לאמא אין מסוגלות הורית לגדל אותו. לאמא 2 ילדים, והילד הגדול הושאר במשמורת האם ומתגורר עימה. האמא מנהלת מאבק משפטי להשבת בנה הקטן שנלקח ממנה שלא כדין.
בתחילת שנת 2014, בעת שפגשה האמא את בנה במרכז קשר מפוקח, סיפר הקטין לאימו בנוכחות עובדת סוציאלית ממרכז הקשר: "האומן נוגע לו בגוף ועושה לו מעשים לא נעימים עם הבולבול".
האמא נחרדה מדברי בנה והחלה לתחקר אותו מה עושה לו האומן. העובדת הסוציאלית של מרכז הקשר, הפסיקה לאם את הביקור וטענה, כי הילד נסער וטובת הילד מחייבת לא לשוחח על דברי בנה.
מבועתת ומבוהלת הגישה האם תלונה במשטרת בת-ים נגד האומן ועל דברי בנה שבנה סיפר לה בנוכחות העובדת הסוציאלית של מרכז הקשר.
האם הגישה תביעה דחופה לבית המשפט, בה תיארה את מחזה האימים שסיפר לה בנה, תוך שהיא מגוללת, כי מאותו מפגש עם בנה, היא נגררה לסיוט חייה, ודרשה להחזיר את בנה למשמורתה.
תלונתה של האם טוייחה על ידי משטרת בת-ים ונאמר לה, כי מאחר והילד מוגדר כנזקק, הדיווחים על החקירה הועברו לעובדת הסוציאלית במשרד הרווחה בת-ים, ואילו משרד הרווחה בת-ים טענו, כי האומן מכחיש את טענות הילד, והשאירו את הילד אצל אותו אומן. במקביל, הופסקו הביקורים של האמא עם בנה במרכז הקשר, בטענה כי ביקורי הילד עם אימו, גוררים את הילד לספר לאימא שלו את הנעשה באומנה וזה לא לטובתו.
התנהלות משרד הרווחה בת-ים לכל אורך הדרך, מאופיינת ברמיה, חוסר רגישות והיעדר בושה: מי שביצע מעשי אינוס בקטין – ממשיך לפגוע בו, וכשהאמא פונה לתקשורת, בכלי היחיד העומד לרשותה: סיפור סיפורה האישי הכואב על בנה – נתקלת בדלתיים סגורות, כשהיא מאוימת שלא תפגוש יותר את בנה. העיניים קוראות – והבטן מתהפכת.
למסכת השקרים שהובילו להוצאת בנה של האם ממשמורתה על ידי משרד הרווחה בת-ים, מצטרפים כעת שקריה של פקידת הסעד לבית המשפט בכל הקשור לאונס הקטין אצל האומנה.
מיכל קפלן רוקמן, במקום לבדוק לעומק את טענות האם בדבר אונס בנה, פטרה את הפגיעה בקטין במשפט הסתמי:
"נושא הפגיעה המינית הנטענת – נבחן ובורר – דיווח מפורט הוגש, תלונה למשטרה הוגשה, קוימה חקירה מיוחדת ונדרש בית המשפט לנושא זה לבירור ממוקד, על מנת לוודא שנמצא הקטין במקום מוגן ונבחנה עניינית כנדרש התלונה.
בעניין זה בפני – תיעוד שיחתו של כב' השופט שילו ביהמ"ש מיום 12.3.2014 לצד עדכון מהרווחה מיום 10.3.14 והעתק התלונה שהוגשה למשטרה ודיווח אודות האירוע במרכז הקשר.
מעיון בכל אלו – נחה דעתי שנבדק וטופל הנושא".
לאור העובדה, כי תיק החקירה של המשטרה לא הובא לעיון בפני השופטת, לא ברור כיצד "נחה דעתה" שהנושא "טופל". הילד נשאר אצל אותו אומן הפוגע בו, ובמקביל הילד נותק מאימו, מרגע שדיווח לה על הפגיעה בו. זוהי השופטת וזוהי דרכה. מדובר בשופטת שפיה וליבה אינם אחד.
ההחלטה מחזיקה 3 עמודים העמוסים בפרשנויות הזויות של השופטת, שעה שמן המפורסמות הוא שבית המשפט יקבל ראיות ממשטרת ישראל אודות המקרה ולא דיווח חד סיטרי מפקידת הסעד שהוציאה לאם את הילד לאומנה והיא בעלת עניין לא להשיבו לאם.
מיכל קפלן רוקמן מקוששת עילות מן הגורן ומן היקב, ומבלי לבור את המוץ מן התבן, מעמיסה עילות שאינן מוסיפות נופך של כבוד להחלטת בית המשפט (די להזכיר בדוגמא את המשפט: "העדר שינוי מקדם אצל המשיבה והן את ההצדקה להארכת דרכי הטיפול הנוכחיות נוכח מצבו המיטיב של הקטין במקום החסות אצל אומנה חסויה"), כדי להבין שהשופטת נגועה בשיקולים הזרים לטובת הילד ואמו. האמא מגדלת את בנה הבכור, מדוע היא טובה לגדל ילד אחד ואת הילד השני לאו?
השופטת אינה מפרטת עובדות בהחלטתה. כל ההחלטה היא טיעונים פופוליסטיים בגנות האימא מפי פקידת הסעד. נדמה שהשופטת מתבלבלת: כשהיא כותבת "נוכח מצבו המיטיב של הקטין במקום החסות אצל אומנה חסויה" – מצבו של הילד אינו מיטיב והוא חווה פגיעה מינית באומנה, כשבנוסף הוא אינו רואה את אמא שלו וגם לא את אחיו, וחמור מכל, הילד אינו מקבל טיפול לפגיעה המינית שהוא חווה מהאומן. מדובר במצב שלא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת.
מביך לקרוא את החלטת מיכל רוקמן קפלן שמצדיקה את המשך ניתוק הקטין מאימו בטענה שאינה מחזיקה כוס מים "העדר שינוי מקדם אצל המשיבה".
ונתהה, מהו "השינוי המקדם", שהיה גורם להשבת הקטין לאימו? דומה כי השופטת "שכחה" לרגע, כי האמא הביולוגית היא הדמות המיטיבה עם בנה ולא אומן זר שפוגע מינית בבנה של האם.
החלטת השופטת בהחלט מוזרה שכן קמה לה חובה מוסרית להשיב את הקטין לאימו משנותק ממנה ומאחיו בעוולה חמורה ולאור העובדה, כי האמא הוכיחה בראיות ובעדות עובדת סוציאלית ממרכז הקשר, כי בנה נפגע מינית באומנה, ובכל זאת השופטת מעוותת לחלוטין את המציאות ופועלת בניגוד לדין מתוך שיקולים זרים.
האמא כתבה לשופטת מכתב בו תיארה את היותה חסרת אונים מול הפגיעה בבנה. בקושי רב, באומץ, בצניעות – סיפרה את סיפורה האינטימי, חשפה תהליכים רגשיים ונפשיים שעברו עליה ועל בנה הבכור מאז שבנה הקטן נלקח מהם ותיארה וביקשה מהשופטת לשנות את רוע הגזירה ולהשיב לה את בנה. המכתב נכתב בדם לבה של האם.
מיכל קפלן רוקמן שופטת אטומה, החליטה כי קמה הצדקה להארכת הצווים להוצאת הקטין מאמו עד ליום 31.12.14.
כל הכבוד לעיתונאיות האמיצות נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי שחשפו את אחד הנושאים הכי מזעזעים במדינת ישראל והוא שירות הדוב שלעיתים ניתן על ידי פקידי הסעד למשפחות.
מי שאמור לסייע למשפחות בישראל, מפריד ילדים מהוריהם. כמי שנתקלה בלא מעט הורים אומללים, נורמטיביים לחלוטין, הניצבים חסרי אונים מול מערכת האוסרת ומסממת את ילדיה, אין לי אלא להודות על עבודתן המסורה והמעמיקה של צמד עיתונאיות אלו, מהסוג הישן והחשוב. כלבות השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.
הילה קומם
מבחן כלכלי מסוכן
לצערנו, בישראל יש מגמת שחיקה של מעמד המשפחה הביולוגית בקרב גורמי הרווחה ובתי המשפט לענייני משפחה. האלטרנטיבות הקיימות למקום סביבתו הטבעית של הילד הפכו לאופציה מהירה ונוחה עבור גורמי המקצוע. בישראל 2013 הקלות בהוצאת ילדים מהבית היא בלתי נסבלת, בייחוד כשלא אחת בחינת טובת הילד על ידי הגורמים המקצועיים נעשית באמות מידה של מעמד כלכלי. אסור שהזכות להורות ולגידול ילדים תיבחן על פי מבחן מסוכן זה, אשר מפלה אוכלוסיות מוחלשות. הפתרון במקרים אלה צריך להינתן על ידי המדינה במעטפת ובסיוע כלכלי והוליסטי, ובמתן כלים וסיוע לאלה שידם אינה משגת, כדי לדאוג לשלומו ולטובתו של הילד.
העובדות בכתבה "איפה הסעד" מזעזעות. לא ייאמן שכל כך קל לתלוש את הילד מאמא שלו ואין לה אפילו זכות לומר מילה. אם אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שבה אמורה להיות לנו זכות דיבור – זאת שלילת זכויות האדם הבסיסיות: לגדל את הילדים שלך ולדאוג להם. שמעתי לא מעט סיפורים מאבות גרושים שלא יכולים לפגוש את הילדים שלהם, שכל חייהם הפכו לסיוט. הדבר הזה ממש חייב להיפסק.
ברצוני לומר תודה על האומץ להוציא את הדברים האלה לאור תודה וכל הכבוד. בדבר הזה צריך להילחם!
אירנה סלומוב
הצגה חד-צדדית
הכתבה "איפה הסעד" משמיצה ציבור שלם של עובדים מסורים במערכת הרווחה הישראלית, באופן חד-צדדי ולא הוגן. העובדים הסוציאליים לחוק הנוער נחשפים מדי יום למקרים כואבים וקשים של הזנחה והתעללות בילדים, ותפקידם לראות לנגד עיניהם את טובת הילדים, ולהגן עליהם. כמו כן, עליהם לעמוד אל מול משפחות מתוסכלות וכועסות אשר איבדו אמונן בשירותי הרווחה.
הכלים העומדים לרשות העובדים הסוציאליים לטיפול בהזנחה והתעללות כיום הם דלים, ומסתכמים לא פעם בתורים ארוכים לפתרונות חלקיים בקהילה. המחסור בכלים ובמשאבים, וכן אי קביעת מדיניות רווחה מיטיבה, פוגעים ביכולתם של העו"סים לספק מענים הולמים למצבים חברתיים. כאשר עובדים סוציאליים מתריעים על הקיצוץ בתקציבי מועדוניות היום, הצהרונים ומרכזי הטיפול למשפחות בקהילה, הם מתריעים נגד היעדר מדיניות המטיבה עם האזרח, ונגד היעדר כלים מקצועיים להתמודדות עם המציאות היום-יומית בתחומי הקהילה.
החלטות "חירום" של עו"סים לחוק הנוער ושל מערכת בתי המשפט להוצאת ילדים מביתם מתבצעות מדי יום, ובמסגרתן ייתכן כי נעשות גם החלטות שגויות, המתבססות על קושי בקריאה של המציאות והמצב המשפחתי. אכן תפקידה של התקשורת הוא להצביע על מחדלים אלו ולהציפם. עם זאת, האופן שבו הוצגו הבעיות בכתבה הוא חד-צדדי, ולכן חוטא למטרה זו ואינו מציג את המציאות המורכבת.
תמר גל, עמותת עו"סים שינוי – עמותה סטודנטיאלית למען עתיד העבודה הסוציאלית ושירותי הרווחה בישראל
גילויים של אומץ
כתבתן של נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי ראויה לפרס פוליצר. גם בשל התחקיר החרוץ והעיקש, גם בשל חשיבותם המצמררת והמחרידה של הגילויים, וגם בשל האומץ לצאת, פשוטו כמשמעו, נגד הגדולים, רושפי האש וחדי השיניים שבדרקונים. כי אנחנו כולנו מסרבים להאמין שבמדינה שלנו ייתכן שיהיו אנשים שיעשו כל דבר בעבור עוד חופן שקלים. כולנו מסרבים להאמין כי ייתכן שאפילו אדם אחד על פני הגלובוס יתייחס לילדים רכים כאילו היו, מילולית, כבשים חסרות נשמה וחסרות חשיבות בתעשיית השווארמה. אלוהים אדירים! מעבר לתשוקה העזה המתעוררת לטפל עכשיו ומייד ביד הברזל של החוק במי שלכאורה תאוות הבצע הביאה אותם אל שיאה המבחיל של שאול תחתיות, לפני הכל צריך עכשיו ומייד לסובב באחת את הגלגל הנורא לאחור, ולבטל עכשיו ומייד כל החלטה איומה ונואלת שהתקבלה, לכאורה, ממניעים זרים ולהחזיר את הילדים חזרה אל חיק הוריהם.
אריה גל, כפר סבא
הגיע הזמן לביקורת
הזדהיתי מאוד עם הכתבה "איפה הסעד." כתבה אמיתית המספרת מה עושות פקידות הסעד.
לצערי על גוף זה אין כמעט ביקורת. הרבה אבות מנותקים מהילדים שלהם במשך שנים, ואני אחד מהם, שזה 14 שנה מנותק מילדיי. וזאת מכיוון שלדעתי פקידות הסעד תומכות בנשים ולכן מעבירות את הילדים לחזקת האם, ולא חושבות על טובת הילדים כמו שהן טוענות, כלומר שהילדים יהיו בקשר עם האבות שלהם. הרי הן יודעות שניתוק הילד מאביו יגרום לו טראומה, אך לא עושות דבר כדי למנוע ההסתה של האם נגד האב.
אני מקווה שתמשיכו לפרסם סידרת כתבות על מה שנעשה בגוף זה כדי שתתברר האמת ויופסקו המעשים האלה נגד הילדים.
יוסי
אימהות, אל תוותרו
את מה שאני ושלושת ילדיי הקטנים עברנו עם פקידת הסעד ולשכת הרווחה ניתן להגדיר כסיוט. אני אמא שעוברת גירושים קשים ביותר זה שלוש שנים. לפקידת הסעד, המנהלת שלה וללשכת הרווחה לא תהיה כפרה וסליחה לעולם, לא ממני, ולא מילדיי הקטנים שהיו בני 3 ,4 וחצי ושנה וחצי. ילדיי ואני איננו עוד נתוני סטטיסטיקה במאגר הנתונים של לשכת הרווחה ולעולם לא נהיה. נקיטת העמדה לטובת אבי הילדים, חוסר רגישות מוחלט ואי הבנה קיבלו ביטוי בחקירת פקידת הסעד בבית הדין הרבני, שם גם הרבנים טענו שנהגה בצורה לא נאותה, והכל מתועד. אני יכולה לכתוב רבות על מסכת הייסורים, אולם אני רוצה רק להציע לאימהות לא לוותר. גם כשלא היו לי אמצעים ביקשתי מינוי חיצוני של פסיכולוג קליני מטעם בית הדין ואכן, הוא שינה את כל ההחלטה המעוותת של פקידת הסעד. אל תוותרו, תילחמו עד הסוף, כי המלחמה שלכן היא מלחמתם של ילדים קטנים, לא של בובות ולא של מספרים ונתונים סטטיסטיים של הרווחה. ולאלה היושבים בדיונים, בוועדות, בכנסת וכן לשרת המשפטים, אני מציעה שתהיו חכמים והכי חשוב, תהיו אנושיים.
אמא ר'
החמלה נעלמה
יישר כוח על אומץ הלב ועל הרצון לספר את האמת. לצערי אני עד למעשי פקידי הסעד כבר שנים רבות.
ניתוק הילדים מהוריהם והרס המשפחה וההורות הם כה אכזריים. אסור שדברים כאלה יקרו במקומותינו ובטח שלא בידי עובדי מדינה, שתפקידם לסייע, לעזור ולשקם קשרי משפחה שנפגעו. החמלה וההומניות נעלמו וצריך להחזיר אותן.
כל הכבוד על עבודה עיתונאית נפלאה.
יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם
ילדים ככלי נקמה
אני חוויתי כמעט אחד לאחד את מה שנכתב בכתבה "איפה הסעד," ואני שמח שסוף סוף הוצאו לאור הדברים שמתבצעים. הרווחה, כפי שאפשר לראות בתגובה לכתבה, מיתממת. אולי בכלל מדובר בהאשמות של כמה מטורפים. אנחנו? אנחנו עושות עבודת קודש, רק טובת הילד לנגד עינינו, הכל מקצועי. יש לי ראיות חד-משמעיות שלא כך הדבר. לדעתי הילדים כיום הם יותר כמו כלי שליטה ולעיתים אף כלי נקמה בידן של פקידות הסעד, וזו האשמה שהכי קל לי להוכיח. לתפיסתי, הפשע של ניתוק ילד מהוריו מסיבות בלתי מוצדקות, כוחניות המערכת, גדרות התיל של מרכזי הקשר והחירום והוועדות השונות – אלה מתחרים בעוצמתם רק עם זיכרון קולקטיבי אחד, ולטעמי אין מנוס מלהשוות. אני ובתי בת הארבע חווינו זוועות מול הרווחה. כטייס, כסמנכ"ל בחברת הייטק עד לא מזמן, וכאדם שהיה במסלול חיים מובטח, מצאתי את עצמי מול רשויות הרווחה ומול תלונות שווא למשטרה, שהשמידו לי את החיים. חיסלו אותי. ממצב שהייתי הכי גבוה, על הסוס, היום אני מרוסק על הקרשים.
יש חשש כה גדול להתעמת עם פקידות הסעד, עד כדי כך שהן תמיד בסוף חומקות מעונש. הן מחסלות משפחה שלמה, וממשיכות בדרכן בקריירה הלאה. כתבות כמו הכתבה הזאת ממחישות לי שאני לא לבד. יישר כח!
ראובן
סלוצקי לא מצטערת
ברכות ויישר כוח לעורך ולמערכת על הפגנת אומץ לב אזרחי במתן גיבוי לכותבות ובפרסום הכתבה, ולכותבות על כתבה אחראית, מקיפה וממצה.
קראנו בעיון רב את דברי התגובה של שר הרווחה (מאיר כהן). נאה דורש ואינו נאה מקיים. השר אינו נפגש עם הורים רבים, או אף הגיב לפניותיהם. נכון, לעיתים הם מתלהמים ומאוד לא מנומסים. אבל מה אפשר לצפות מאם שזועקת את כאבה הנורא ואת כאב ילדה שנעקר מחיקה?
אשר לוועדת סילמן, כאשר מנכ"ל המשרד בודק את עובדיו הסיכוי לתוצאות שווה לאפס. האם מיוצגות בוועדה העמותות המלוות את ההורים (נדחתה בקשה לייצוג עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים?( עורכי דין המייצגים הורים בבתי המשפט? האם פורסמו בציבור שמות ותוארי החברים בוועדה? האם במשך חודשי פעילותה פורסם דיווח כלשהו מדיוניה? התשובה לכל אלה שלילית.
ובינתיים, פקידי הסעד נוהגים בסכין קצבים ולא "בשיא הדיוק, כמו בסכין מנתחים" כפי שהשר טוען שהיה רוצה.
כאשר כבוד השר כהן התמנה לתפקידו התמלאנו תקווה שהנה מגיע אדם שצמח מתוך המעברה ויביא את השינוי המיוחל. שר שנוכל לשבת איתו ולדון יחד, מתוך שיתוף פעולה מלא, איך ניתן לשנות ולתקן את המעוות. בינתיים זה לא קורה. ואולי בכל זאת יש עוד תקווה.
ולבסוף, מעניינים דבריה של הגב' (חנה) סלוצקי, פקידת הסעד הראשית לחוק הנוער כי "עם יד על הלב, אני לא חשה צער על אף מקרה שבו הוצאתי ילד מביתו." לדעתי אדם שבטוח כי לעולם אינו שוגה, ברור שהוא חסר כל ביקורת עצמית.
נחמה דיכנה, מנכ"לית משותפת, ע.ל.י.ה – עמותה לזכויות ילדים והורים
הזעם מלמד על הצלחה
יש מעט כתבים שמוכנים להעמיק ולהביא את האמת לציבור כל הכבוד לכתבות "ישראל היום." כעת בוודאי יהיו הטחות בהן מצד העובדים הסוציאליים. אך ככל שיהיו יותר תגובות זועמות, כך יידעו הכתבות שעשו עבודה יותר טובה. ככה אנחנו, עורכי הדין, יודעים לזהות את ההשפעה שלנו.
הכתבה בעיתון הפכה את פקידי הסעד לאימת החברה הישראלית. כעובד סוציאלי ותיק, המכיר ומוקיר את עבודת פקידי הסעד זה שנים רבות, אני מוחה על הצגת התמונה המעוותת.
פקידי הסעד עושים עבודתם נאמנה, וכל החלטה שלהם עוברת דיון מקצועי נרחב בוועדת תכנון וטיפול. הוועדה מורכבת מגורמים מקצועיים מחוץ לשירותי הרווחה כגון: בריאות, חינוך, שפ"ח ועוד. נעשית הכנה למשפחה לקראת הוועדה. המשפחה מקבלת את הדו"ח המוגש לוועדה לפני קיומה. בוועדה ניתן למשפחה להביע את עמדתה, וההחלטה מתקבלת לרוב ברגישות רבה כלפי המשפחה ורצונותיה. לנגד עיני הוועדה עומדת טובת הילד והבטחת שלומו הפיזי והנפשי.
במקרים שבהם יש שיתוף פעולה של ההורים עם גורמי הטיפול נבנית תוכנית טיפול למשפחה. במקרים שבהם המשפחה מתנגדת להמלצות גורמי הטיפול ואין שיתוף פעולה, מתבצעת פנייה לבית המשפט, שם דנים במקרה, והמשך הטיפול מותנה בהחלטת בית המשפט לנוער. קשה לקבל את קביעת הכתבה שבתי המשפט משמשים חותמת גומי להמלצות פקידי הסעד. אם כך, זו טענה קשה כלפי מערכת המשפט, והכותרת צריכה להיות "זהירות שופטים מובלים וכבולים."
כאחד שנכח בדיונים רבים אני יכול לציין ששופטי בית המשפט אינם מקבלים את המלצות פקידי הסעד כמובנות מאליהן. הייתי עד להרבה מקרים שבהם השופט דחה את המלצת פקיד הסעד.
תהליך הוצאת ילד מהבית הוא קצה הדרך לפעילות שירותי הרווחה, כאשר כלו כל הקצין. אנו מפעילים שירותים בקהילה, ובהם מעון רב-תכליתי, מועדוניות, סומכים למשפחה ועוד. בעזרתם עושים מאמצים רבים להשאיר את הילדים עם ההורים למרות הסיכון הרב. רק כאשר אין יכולת ו/או מסוגלות לשיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, רק אז ישנה חשיבה להוצאה חוץ ביתית.
בימים קשים אלה, שבהם ילדים נרצחים בידי הוריהם וילדים נפגעים מינית מהורים ומבני משפחה, פקידי הסעד הם קרן האור של ילדים הנמצאים בסיכון. עליהם נאמר: "אל תיגעו במשיחיי."
יגאל לוי, עובד סוציאלי, שדרות
זר לא יבין זאת
במילה אחת, תודה. מילה נוספת היא וואו. אני בסיפור 25 שנים. מי שלא חווה לא יבין זאת. אני מדבר על לחוות משך 25 שנים את האלימות נגד הילדים. אני לא חושב שהיתה כתבה כל כך נכונה וארוכה. מסמך היסטורי. לדעתי יש כאן הוכחה לחוק פרקינסון: איפה שאתה תקוע בהיררכיה שם אתה הכי לא מתאים. כל הברכות.
יעקב
פוחדים מהפקידים
קראתי בשקיקה את כתבת התחקיר שערכתם. הרשו לי לברך אתכם על אומץ הלב הכרוך בחשיפת התנהלותם הקלוקלת והמקוללת לעיתים של פקידות הסעד ומשרד הרווחה. לא בכדי הנני מציין את עניין אומץ הלב, שכן כפי שבוודאי כבר נוכחתם, ובהמשך סביר שעוד תיווכחו ותיחשפו להתנכלויות ולדה-לגיטימציה שוודאי ינקטו נגדכם מטעם הרווחה ושותפיהם. שימו לב כי כל מי שהעיד בכתבה ועדיין בקשר כזה או אחר עם פקידות הסעד, החליט שלא לחשוף את עצמו פן יאונה לו רע, והכוונה היא במיוחד לאנשי המקצוע שהעידו בכתבה.
יחד עם הברכות על עבודה עיתונאית מאומצת, מקצועית ומבורכת, הרי שבשלב זה ככל הנראה עדיין אינכם מעכלים שהמקרים וההתנהלות הבעייתיים והקשים שנחשפו בכתבה, משקפים לצערי רק את קצה קצהו של הקרחון ששמו התנהלותן המזיקה של פקידות הסעד והרווחה. יש לדעתי להעניק משקל גדול יותר בכתבה נוספת לאופן התערבותן הקלוקלת של פקידות הסעד בהליכי גירושים, ולאופן שבו הן מגבירות את המחלוקות בהליכים, תוך כדי קיפוח קשה של האבות ושלילת זכויותיהם כהורים. כולי תקווה שהכתבה תהיה אבן דרך לשינוי מהותי והיסטורי של דרכן הנפשעת של פקידות הסעד והרווחה.
יגאל
שמבקר המדינה יבדוק
בהמשך לתחקיר "איפה הסעד"? שפורסם בעיתונכם, ולנוכח ריבוי התלונות והעובדה שנושא זה שב ועולה בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי, אין בליבי ספק שהגיעה העת שתיעשה בדיקה מעמיקה של הנושא על ידי גורם ממשלתי מוסמך או על ידי מבקר המדינה.
ח"כ איתן כבל
מחדל חמור מנזקי הסערה
מהיכרות עם נושא ניתוק הילדים מהוריהם והוצאתם מבתיהם אני יוצא בקריאה למבקר המדינה לבדוק נושא זה לעומקו. מדובר בשערורייה מוסרית ממדרגה ראשונה, ומחדל חמור פי כמה מנזקי הסערה שאותם אץ המבקר לבדוק בלי להתייחס לעובדה שמתחת לאפו מתרחש מחדל חמור ומתמשך פי כמה.
ח"כ משה פייגלין
תחקיר ישראל היום על פשעי משרד הרווחה – ראיון עם נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי
קישורים:
זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה , נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי , דצמבר 2013 – יותר מעשרת אלפים ילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד • בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט לנוער, הקורסים מעומס התיקים, נוטים להסתמך על חוות דעתם ללא עוררין…
תחקיר: טראומת מרכזי הקשר – בקלות בלתי נסבלת יכולים הורים גרושים נורמטיבים לגמרי, בעיקר אבות, להישלח לראות את ילדיהם לשעה בשבוע, במקום קר ומנוכר, ולעיניהן הבוחנות של עובדות סוציאליות שמשגיחות ומעירות על כל צעד. לפעמים אסור אפילו לחבק ולנשק את הילד – תחקיר: טראומת מרכזי הקשר , ישראל היום , מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי , פברואר 2014…
משרד הרווחה מטייח עבירות מין חמורות בילדים במוסדותיו – תחקיר – משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקיר אותם להתעללות והזנחה במסגרות חוץ ביתיות – תחקיר "ישראל היום" – פגיעות פנימיות (להורדת קובץ PDF) – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר , ישראל היום ,נעמה לנסקי , מיכל יעקב יצחקי , אפריל 2014…
דצמבר 2013 – הנבזות והצביעות של צמרת משרד הרווחה תולשים ילדים מביתם ומשפחתם בכפייה בדלתיים סגורות ללא ראיות וברמיה, ומשתמשים בתמונותיהם ליחצ"ן בתי ילדים כד שיוכלו לתלוש עוד ילדים מביתם.
סעיף 24 לחוק הנוער קובע:
(א) אלה דינם מאסר שנה אחת או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין):
(1) המפרסם שמו של קטין או כל דבר אחר העשוי להביא לידי זיהויו של קטין, … ובין בדרך אחרת, באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות אחד מאלה:
(א) הקטין הובא בפני בית משפט;
(ב) עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) פעל או פועל לגבי הקטין לפי חוק זה;…
במאמר מציינת הכתבת בשם בית הילדים סנהדריה כי "הילדים באים מבתים שאינם ראויים. הוריהם אינם יכולים ואינו מוכנים לטפל בהם. במצבים רבים, משמורת ההורים על ילדיהם בוטלה. נערים רבים סבלו התעללות נפשית ופיזית קשה ו / או הזנחה בשנים הראשונות שלהם, ולכן משרד הרווחה התערב ושלח אותם לסנהדריה".
הכתבה מגמתית ואינה מציגה את תגובת ההורים נוכח ההאשמות הקשות.
בית ילדים סנהדריה – שימוש בתמונות ילדים לייחצון תלישתם מביתם ומשפחתם בניגוד לחוקי העונשין והנוער
קישורים:
זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים – דצמבר 2013 – זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה , נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי , דצמבר 2013 – יותר מעשרת אלפים ילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד • בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט לנוער,
הקורסים מעומס התיקים, נוטים להסתמך על חוות דעתם ללא עוררין • כתוצאה מכך
נקרעים ילדים רבים מהוריהם, לעיתים שלא לצורך – וההורים חשים חסרי אונים
מול המערכת • השופטת בדימוס חנה בן עמי:
"תפקידם של פקידי הסעד הוא לאסוף את הנתונים ולבדוק את העובדות לאשורן,
כדי שבית המשפט יקבל תמונה אמיתית ויוכל להגיע להכרעה נכונה. נתקלתי בלא
מעט מקרים שלא כך היה…
נפתלי שילה – שופט לענייני משפחה – תלונה חמורה על התנהגות מריונטית של פקידת הסעד – יולי 2013 – תלונה חמורה נגד שופט בית משפט לענייני משפחה נפתלי שילה. מדובר באמא ל'
לשני ילדים אשר אינה רואה רואה את בנה הבכור בן ה- 10 כ- 4 וחצי שנים ואם
בנה בן ה- 8 רואה במרכז קשר מזה כשנתיים, שעה בשבוע לאחר שלא ראתה אותו
כשנתיים. האמא עובדת ללא רבב. הנימוק החוזר ונשנה להחלטותו התמוהה של נפתלי
למניעת מפגשים בין האמא לילדיה היא כי כך סבורה פקידת הסעד. להלן תלונה
שהוגשה נגד השופט נפתלי שילה בעניין…
