"אזהרת לידה"

סיפורה של יולדת שתויגה על ידי עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה ב"אזהרת לידה" וילדיה נלקחו לאימוץ סגור.

"אזהרת לידה"

"אזהרת לידה" היא פרקטיקה של מערכת הרווחה, ומערכת הבריאות שתכליתה תפיסת התינוק מידי היולדת מיד לאחר לידתו. עוד לפני הלידה מתגבשת החלטה של גורמי הרווחה, על סמך ספקותיהם בכשירותם של ההורים, שיש להרחיק מהם את התינוק כבר בבית החולים. על ההחלטה ניתן לערער רק מאוחר יותר, בבית משפט.
"אזהרת לידה" הוא מצב שבו כבר בבית החולים מבקשים גורמי הרווחה לקחת תינוקות שזה עתה נולדו מידי הוריהם, בגלל ההערכה שההורים, במקרים רבים אימהות חד־הוריות, אינם מסוגלים לגדל את התינוק.
הוצאת התינוק מרשות הוריו בבית החולים בניגוד להסכמתם המלאה נעשית מכוח סעיף בחוק הנוער, המאפשר לעובדות הסוציאליות להוציא, על פי שיקול דעתן, "צו חירום" ללקיחת התינוק. בעת שהיולדת משוחררת מבית החולים, פקידות הסעד של משרד הרווחה (עובדות סוציאליות לחוק הנוער) אינן מאפשרות להורים להוציא את התינוקות מהתינוקייה.
במידת הצורך, הדבר מובטח באמצעות שוטרים או מאבטחים, שמרחיקים את ההורים ומפקחים על מחלקת היולדות עד להעברת התינוקות למסגרות מפוקחות וחסויות, כמעון תינוקות בפיקוח הרווחה או משפחות אומנה המשמשות כקלט חירום – שם ישהו עד שתימצא להם משפחת אומנה.
"אזהרת לידה" היא מושג בלתי פורמלי, שעורכי דין המייצגים את ההורים עושים בו שימוש. משרד הרווחה אינו נוהג להשתמש בה, אם כי היא נזכרת לעתים בתצהירים של המדינה. ההליך, החריג בקיצוניותו, עטוף בערפל רב ובחשאיות; הוא אינו מפורט בתקנות לעבודה סוציאלית או בחוק הנוער, שמכוחם פועלים גורמי הרווחה. על פי ההערכות, מופעל ההליך הזה עשרות פעמים בשנה.
עדויות מצביעות כי "אזהרת לידה" הוא תהליך שמתנהל מתחילתו ועד תומו באופן בלתי תקין וכמעט חד־צדדי, תוך הפרה של זכויות אדם בסיסיות ומהותיות – כמו הזכות לחיי משפחה, זכות הייצוג, זכות הערר והזכות לסודיות רפואית. מדובר בדרך כלל באימהות חד־הוריות מוחלשות, ששעות ספורות לאחר שילדו נאלצות להתמודד לבדן עם גזירה בלתי אנושית כשהן נטולות כוחות פיזיים ונפשיים ואינן בקיאות בזכויותיהן.
גורמי הרווחה, לעומת זאת, נערכים לכך מבעוד מועד ושולחים הודעה למשרד הבריאות המופצת לכל בתי החולים שבועות רבים לפני מועד הלידה. כך, כשהיולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת או כדי להיבדק טרם הלידה ומוסרת את פרטיה האישיים, יודעים שם מהרגע הראשון שיש לדווח עליה. הדבר נעשה כ"שירות לרווחה", עכל ידי משרד הבריאות – על פי בקשות הרווחה, מבלי להכיר בהכרח את ההורים בעצמם.
"אזהרת לידה" מייצרת תווית על האם כבר בבית החולים, כך שכל פעולה שלה נבחנת ומבוקרת. פוגעים לה בביטחון, מגדילים את הלחץ שיש עליה בלאו הכי, ולמעשה יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. מניסיון, כל אמא שנמצאת תחת איום ולחץ של הרווחה, גם אמא לילדים גדולים, התפקוד ההורי שלה לא משתפר, אלא דווקא נפגע ומידרדר.
ברגע שמפרידים בין אמא לתינוק בבית החולים, שעות אחרי הלידה, מתחילה להיסלל דרך בטוחה לכיוון אימוץ וניתוק תמידי של האם מהתינוק. "אזהרת לידה" מקשה לאמא או להורים לפתח מסוגלות הורית כשמתחילת החיים של הילדים שלהם הם לא פוגשים אותם, או במקרה הטוב, פוגשים אותם לשעה בשבוע במסגרת מפוקחת של הרווחה. איך ייווצר איזשהו קשר בין תינוק להורים שהוא לא מכיר בכלל? להורים האלה גם אין שום סיכוי לעבור את מבחני המסוגלות ההורית, שהרווחה דורשת מהם לעבור אצל פסיכולוגים מטעמה.

א1א2א3

מודעות פרסומת

פייק אימוץ

אוגוסט 2019 – מדוע השירות למען הילד מסתיר מידע מההורים וילדיהם שנמסרו לאימוץ גם לאחר הגיעם לגיל 18? הסיבה לכך היא שבישראל מקובל אימוץ סגור (שיטת אימוץ אדיפוס), כלומר מחיקת הזהות הקודמת של המאומץ ויצירת זהות חדשה עם המאמצים.
שיטת האימוץ הסגור כושלת, אולם רשויות הרווחה אינם מוחקים לעולם אף מתודולוגיה גם אם היא כושלת משום שמדובר באוכלוסיה חזקה הנהנת מסבלה של אוכלוסיה מוחלשת.

פייק תיק אימוץ

ת2.PNGעדויות מטרידות של מאומצים ושל הוריהם הביולוגיים • במשך שנים אבדו בשירות למען הילד מכתבים ומתנות ששלחו ההורים לילדיהם • הסיפור המלא – ב"שישבת"
חגית רון רבינוביץ' , 15.08.2019 , ישראל היום.
מחדל תיקי האימוץ: "בהינף יד מחקו לי את ההיסטוריה"

לצפייה / הורדה תחקיר חגית רון רבינוביץ' – ישראל היום מה- 16.08.2019 הקלק כאן

"שיקרו לנו, טייחו אותנו, מסרו לנו פרטים לא נכונים על נסיבות הולדתנו והאימוץ שלנו, ונורא מכך, העלימו מכתבים ותמונות שההורים הביולוגיים השאירו לנו, מכתבים שמשוועים ליצירת קשר איתנו".
כך טוענים בנים ובנות מאומצים שבגרו והורים ביולוגיים על מה שמתרחש בין כותלי השירות למען הילד, שאחראי לפתיחת תיקי האימוץ. לטענתם, השירות עושה זאת באופן פטרוני וחסר נהלים מסודרים.

סיתוונית עצמון נמסרה לאימוץ מייד עם היוולדה, וכשמלאו לה 18 החליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה. "ישבתי מול העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד בחיפה", היא מספרת בדמעות, "והיא אמרה לי 'מעולם לא שאלו עלייך, מעולם לא השאירו לך כלום בתיק'. מרוב תסכול ואכזבה עזבתי את הארץ מייד אחרי שחרורי מצה"ל. 22 שנה אחרי שהוריי ואחיי הביולוגיים מצאו אותי בקנדה, שם אני גרה, התוודעתי לגודל השערורייה כשהבנתי שהשאירו לי עשרות מכתבים ותמונות במהלך השנים. זרקו את המכתבים שההורים שלי השאירו לי, ובהינף יד מחקו את ההיסטוריה שלי ורצחו לי את הנשמה. אני רק רוצה לשאול מי אחראי לטירוף הזה של העלמת המכתבים, ואיך הוא ישן בלילה? איך?"

מורן תמיר, אחותה הקטנה של סיתוונית, כועסת. "איבדנו שנים חשובות כל כך עם סיתוונית בגלל התנהלות רשלנית שהיא עילה לתביעה בבית משפט", היא אומרת, "היא לא היתה יורדת מהארץ אילו ידעה שמחכה לה כאן משפחה חמה ואוהבת".
בשבועות האחרונים הגיעו לידי "ישראל היום" עשרות עדויות של מאומצים ושל הורים ביולוגיים בנושא פתיחת תיקי אימוץ. מכולן עולה חשד למחדלים חמורים בהתנהלות של השירות למען הילד, הפועל במסגרת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. רבים מהמאומצים שפתחו את תיקי האימוץ שלהם, נתקלו בתיקים ריקים, אף שהוריהם הביולוגיים השאירו להם מכתבים, תמונות ופרטים ליצירת קשר, ליום שבו יבקשו להתחקות אחר עברם ואחר מוצאם. רק לאחר שפגשו את הוריהם ואת אחיהם, הם למדו על קיומם של המכתבים.
דינה מימון ילדה את בנה כשהיתה קטינה ונאלצה למסור אותו לאימוץ. כשבנה פתח את תיק האימוץ והם נפגשו, היא התפלאה לשמוע שהוא לא קיבל מהעובדות הסוציאליות מכתבים שהשאירה, מתנות, ואף תכשיטי זהב. "בבר מצווה שלו השארתי לו שרשרת לב חצוי מזהב", היא מספרת, "כשהיה בן 16 השארתי צמיד גורמט. הוא לא קיבל את הדברים האלה, וגם לא כמה וכמה מכתבים שהשארתי לו".
מהשירות למען הילד נמסר בתגובה: "יש מכתבים שמגיעים ללא זהות ולא ניתן לאתר למי הם מיועדים".
ממשרד העבודה והרווחה מסרו: "מדובר בתהליכי אימוץ שהחלו לפני כ־20 שנה לפחות. פרקטיקת העבודה עברה מאז שינויים משמעותיים, בארץ ובעולם".

ש1ש2מחדל תיקי האימוץ_page-0002מחדל תיקי האימוץ_page-0004מחדל תיקי האימוץ_page-0005מחדל תיקי האימוץ_page-0006מחדל תיקי האימוץ_page-0007מחדל תיקי האימוץ_page-0008

תקיפה רחבה ושיטתית מתמשכת של מנגנוני הרווחה נגד האמא רעות איש שלום ז"ל

יוני 2018 – רעות איש שלום נרצחה בהיותה בת 21 בדקירות סכין. הרצח לא פוענח עד היום. רעות איש שלום נרדפה כל חייה הקצרים ע"י רשויות הרווחה החל מגיל ינקות שנשלחה לאימוץ במשפחה מתעללת. בגיל 11 הועברה בין מוסדות משרד הרווחה שם נחשפה לעולם הפשע ועברה התעללות.
תאריך הולדתה בסביבות 1990.
רעות ע"פ סיפרה של מילי מאסס נכנסת לקטגוריה של הורים נפגעי משרד הרווחה המכונים: "דור המדבר". כלומר אלו שאמורים למות ולא להיות בארץ המובטחת.

נסיבות רצח רעות איש שלום בהיותה בת 21

 

מועתק מתוך ספרה של ד"ר מילי מאסס, בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ עמ' 126
בת "דור המדבר" – לזכרה של "דלית", שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.

"טקס החניכה" של דלית ל"דור המדבר" היה דרמטי. בהמשך למסקנת "ועדת ההחלטה", לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית ללדת.

ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה. העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה. בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.

שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה: "לא רציתי להוציא את הילדה!".

לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
"כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה. בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות "אכזריותם של נציגי המערער (רשויות הרווחה) אינה יודעת גבול". ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת."

ברוכה הבאה ל"דור המדבר".

 

אחרי 16 שנה: בת אל דהאן מצאה את ילדיה שנחטפו במרמה לאימוץ על ידי רשויות הרווחה

יוני 2017 – ערוץ 10, רפי רשף – רשויות הרווחה חטפו את לאימוץ את ילדיה של בת אל דהאן מקרית גת בשל מצבה הכלכלי הקשה.

בת אל איתרה את ילדיה כעבור 16 שנים ברשת הפייסבוק.

בת אל: "ביקשתי עזרה כלכלית מרווחה, הם הציעו להוציא את הילדים למשפחה אומנה, וזה מה שעשיתי והאמנתי בהם, וכשהילדים היו מגיעים לחופשות אצלי ואצל הגרוש שלי, הם היו מגיעים עם דלקות בעיניים, עם כינים וכל מיני תפרחות חיתולים וכאלו, וביקשתי להעביר אותם למשפחה אחרת או שיחזירו לי אותם הבית, אז הם אמרו לי לבוא לחתום, הם קראו לי ולגרוש שלי, ופשוט חתמנו על אימוץ לצערנו".

במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.

"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות ביולוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".

 

השירות למען הילד ניסה להפריע לבת המאומצת הבוגרת ואמה להיפגש

"אמא" – מלכה שחם דואון , העולם הזה ,  17.07.1991

שםש שנים מחפשת האם את בתה. ארבע שנים – הבת את אמה. למרות שהחוק עומד לצידן, היו כאלה במשרד הרווחה ובשירות למען הילד, שהפריעו במקום לעזור. "העולם הזה" נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות, 26 שנים אחרי שמסרה את בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית…

"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים… אבל דבר לא העשה. הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לרעיה תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".

לקריאת הכתבה המלאה הקלק כאן

 

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה', 17.7.1991, קובץ pdf
שש שנים מחפשת האם את בתה.
ארבע שנים – הבת את אמה.
למרות שהחוק עומד לצידן, פקידות הסעד ממשרד הרווחה ובשירות למען הילד, הפריעו במקום לעזור.
'העולם הזה' נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות ו- 26 שנים אחרי שנלקחה בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית.
"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים, אבל דבר לא נעשה.
הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפק"ס רעיה אגמון תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".אמא!

ביום חמישי, יולי 1991, בחמש אחר הצהריים, באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, באה הפרשה אל סופה הטוב. שש שנים של חיפושים, צער, דאגה וחשש הסתיימו בפגישה מרגשת. שרית (50) פגשה את אמה הביולוגית, ויקטוריה רז (77).
במשך שש שנים תמימות, התעלמו עובדות משרד הרווחה מבקשותיה של האם להפגיש בינה לבין בתה. צוות 'העולם הזה' ששמע את שרית, נרתם למשימה ואיתר את האם בניו יורק. משרד הרווחה יוצא לא טוב מהסיפור הזה. לא ברור למה לא לקחו שם ברצינות את פניותיה של שרית, למה התעלמו מהאם ולמה כעסו על שדרן הרדיו דוד בן בסט, שפרסם בידיעות אחרונות את בקשת האם ליצור קשר עם בתה.
שרית נולדה בבית חולים צהלון ביפו, ב- 6 בפברואר 1965. שלושה חודשים אחרי לידתה, אומצה על ידי זוג חשוך ילדים באיזור המרכז. על מסמכי האימוץ היתה חתומה פקידת אימוץ בשם בלומה מלצר.
שרית: "כבר מגיל צעיר, שמעתי מכל מיני אנשים שאני ילדה מאומצת. חשבתי שזה לא נכון. אמא שלי אמרה שהכל סתם דיבורים. נטיתי לחשוב שזה סתם רוע לב של ילדים, שמציקים לי בבית הספר. אבל היתוש הזה של אי הוודאות המשיך לנקר במוחי. בגיל 11 כבר ידעתי בביטחון שאני מאומצת. אמא עדיין הכחישה, אבל אני חיטטתי בארון ומצאתי את מסמכי האימוץ.
אמא סיפרה לי בסופו של דבר שאני מאומצת, ואפילו הביאה לי ספר על אימוץ ילדים. למרות הגילוי הזה המשיכו חיי להתנהל על מי מנוחות. הורי המאמצים נתנו לי מכל טוב, הם השתדלו מאוד לעשות אותי מאושרת, אבל בפנים ניקרו תמיד המחשבות: מאיפה באתי? מי הם הורי? ולמה נתנו אותי לאימוץ?"
לשתינו, לאמא ולי, היה קשה להתמודד עם גילוי האימוץ. בכינו, כל אחת מהסיבות שלה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את הורי המאמצים שגידלו אותי בנאמנות כזאת, ואיפשרו לי לחיות טוב. החיפוש אחרי הורי האמיתיים לא נראה לי כמו בגידה בהם, אלא שלב שאני צריכה לעבור. לפני שלוש שנים דיברתי על הנושא עם אבי, והוא עודד אותי ואמר: 'לכי ועשי מה שאת צריכה וחושבת לנכון'. חשבתי שבגיל 23 אני מספיק בוגרת, כדי להתמודד ולדעת מי הם הורי הביולוגיים. לא היו לי שום ציפיות מהם. רק רציתי לדעת. להורי המאמצים חשוב לי לומר: שום דבר ביחסים בינינו לא יפגע. יש לי המון מקום בלב בשבילם, ובשביל זוג הורים נוסף.
היא חששה, אבל החליטה לפתוח בחיפושים.
לפני כשלוש שנים, הגישה שרית בקשה בכתב לשרות למען הילד בתל אביב. לשרות לא היו כל פרטים על אביה הביולוגי. פקידת הסעד אמרה לה, כי אביה לא השאיר שום פרטים שלפיהם ניתן לאתרו, אבל את האם הבטיחו לאתר.
"פקידת הסעד, רעיה אגמון, הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה זאת בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים".
אבל דבר לא נעשה. הפגישות ביני לבין הפק"ס נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפקידת הסעד רעיה, תירוצים שונים, החל ממזג האוויר וכלה בזה שהיא חולה.
כשהגענו סוף סוף לעיקר, לפני כחודש, נפגשנו במשרדה של פקידת הסעד רעיה אגמון. באתי לשם וראיתי אותה יושבת מעברו השני של שולחן משרדי. התפלאתי שלא היה מונח לפניה שום תיק מסמכים. היא החלה בסידרת שאלות כמו: 'בת כמה את היום? את ידועת מאיזה מוצא את? מה יקרה אם תיפגשי עם אימך האמיתי, והיא תגלה היכן את מתגוררת ותטריד אותך?'
"השיחה היתה כביכול ידידותית. היתה לה נחמדות מזוייפת ומצועצעת. מן מתקתקות כזאת. סידרת השאלות התמוהות הגבירה את המתח בחדר. הרגשתי שהיא מתחמקת מלגעת בעיקר. פקידת הסעד אמרה ששם אימי הביולוגית הוא ויקי, שהיא ממוצא תורכי ושהיא ילדה אותי בגיל 27 ולא נישאה מעולם. לדבריה, אבי היה ממוצא פולני, ושמו יצחק. את הגיל המדוייק שלו לא ידעה למסור. שום פרטים נוספים לא נמסרו לי. יצאתי מהפגישה הזו במבוכה גדולה, והחלטתי לחפש את האמת ויהי מה".
התחקיר מעלה מספר סימני שאלה לגבי השרות למען הילד, אופן תפקודו והדרך בה פעל במקרה של שרית.
לא ברור מדוע דחתה אגמון את שרית בלך-ושוב. מדוע לא העבירה לה פרטים אמיתיים על הוריה הביולוגיים, ומדוע לא סייעה לה.
כך או כך, ב- 27 ביוני 1991 התייצבה שרית שוב במשרדי השרות למען הילד (אז ישבו ברחוב קרליבך 23 ת"א, כיום בשד' ירושלים 28 יפו), הפעם ללא הודעה מוקדמת.
רעיה אגמון לא היתה במשרדה. שרית ביקשה מאחת הפקידות לראות את התיק שלה, ונענתה מיד: "לא נותנים לראות את התיק". שרית לא הבינה מדוע. "ידעתי שאני רשאית לעיין בתיק על פי החוק. וזה בסך הכל, כל מה שביקשתי".
פגישה נוספת עם אגמון נערכה ב- 1 ביולי 1991.
"שוב ביקשתי לראות את התיק. פקידת הסעד רעיה אגמון סירבה, וישבה מולי ללא תיק וללא מסמכים. היא שוב שאלה אותי בת כמה אני, ואמרה: 'את בת 24 היום?' אמרתי לה שזה לא בסדר שהיא לא יודעת בת כמה אני. היא אמרה: 'נכון, זה באמת לא בסדר'.
ביקשתי ממנה מכתב, שינמק מדוע היא מסרבת למסור לי פרטים מתוך התיק. היא סירבה לתת לי מכתב כזה".
הזמן דחק לה, לשרית. היא היתה מוכנה נפשית להתמודדות, אבל השרות למען הילד לא טרח לסייע לה. שרית החליטה לפנות ל'העולם הזה', וביקשה עזרה. היא גוללה את סיפורה, והציגה מסמכי אימוץ.
במערכת העיתון ניסו לאתר את פקידות הסעד של השרות למען הילד, אך המשימה היתה קשה.
התברר כי פקידות ההסעד ופקידת האימוץ, אלה בלאס, איננה נמצאת במשרד מפאת בחינות באוניברסיטה. גם עמיתותית נחמה טל ורעיה אגמון לא נמצאו במשרדן.
ב- 4 ביולי, בשעות אחר הצהריים התקשרה אלה בלאס לביתה של כותבת שורות אלו. בעייתה של שרית הוצגה בפניי בהרחבה, והיא נתבקשה להשיב על השאלות הבאות:
  1. מדוע לא התפאשר לשרית לעיין בתיק האימוץ שלה?
  2. מדוע מועברת אינפורמציה בשיחה בעל פה ולא בכתב?
  3. מדוע נמסרו לשרית פרטים שונים מאלו הידועים להורים המאמצים?
  4. מי הם הוריה הביולוגיים של שרית?

בלאס נשמעה מוטרדת. היא אמרה שבימים אלו ממש, היא עומדת בפני קבלת התואר השני. "אינני מכירה את תיק האימוץ", אמרה. היא הבטיחה שביום א', 7 ביולי 1991, תשיב נחמה טל על השאלות.
ביום א', ה- 7 ביולי 1991 בבוקר, החלו הניסיונות לאתר את טל. בסניף התל אביבי לא ידעו איפה היא. בירושלים התקשרו לטלפון מנהלת השרות אביבה ליאון, משהוסבר לה העניין, הבטיחה ליאון טיפול מיידי וקבעה לנו פגישה למחרת, במשרד התל-אביבי.
הפגישה התקיימה בשעה אחת בצהריים. נכחו בה שרית, אביבה ליאון, נחמה טל, רעיה אגמון וכותבת שורות אלו. טל היתה היחידה שהסכימה להצטלם לכתבה זו. שאר פקידות הסעד סרבו. לפני הכניסה לחדר אחזה אחת מהן בידי, ואמרה לי:


"יש לך שיחת טלפון". היא הכניסה אותי לחדר אחר, ואמרה שהן חוששות לספר מי היא אימה. שרית נראית לי לא יציבה", נימקה פקידת הסעד נחמה טל.

נדהמתי.
"יש לה רישיון נהיגה, היא עשתה שרות מלא בצה"ל, וככל הידוע לנו לא אושפזה מעולם בבית חולים פסיכיאטרי", עניתי.
לאחר מכן, הסכימה פקידת הסעד שהשיחה תתחיל. שרית הסבירה שוב את בקשתה לקבל את תיק האימוץ, כדי לדעת מי הם הוריה הביולוגיים. אביבה ליאון אמרה כי לפי בדיקתה, שרית אכן פנתה לשרות לפני שלוש שנים. כשהורמו בחדר כמה גבות, הסבירה פק"ס ליאון כי:


"בשרות למען הילד גורסים שהילד המאומץ צריך לשמור על קשר רצון עם העובדות הסוציאליות ו'לנדנד להן'. הן מיוזמתן לא מיידעות את הילד".

לפי גירסת ליאון, לא שמרה שרית על קשר עם הפקידות, ולא היתה עקבית בדרישתה.

שרית סתרה טענה זו. היא הסבירה כי מזה שלוש שנים היא מחפשת אחרי אימה. וכיום, בגיל 26, היא בשלה לדעת את האמת:

"לא איכפת לי אם אמא שלי היא זונה מעזה, או מסוממת. אני לא מצפה לכלום, רק תגידו לי מי אמא שלי. איך יושבים איתי בלי ניירת בעניין כל כך עדין? איך אפשר לזכור בעל פה מידע, שחייב להיות מדוייק?

 

הדיאלוג התנהל בין הפק"ס ליאון לבין שרית. שאר הפקידות שתקו. ליאון הסבירה לשרית כי השרות למען הילד אינו מוסר פרטים למאומץ, אלא אם קיימת הסכמה כזו מצד האם הביולוגית. מכיוון שלא הצליחו לאתר אותה, ומכיוון שהיא עצמה לא פנתה בבקשה לדעת מה עלה בגורל בתה, לא ניתן למסור את השם והכתובת.
הפרטים הללו, כפי שיתברר יום אחר כך, היו שקריים.
באותה שיחה הסכימה ליאון למסור רק את שמה הפרטי של האם: ויקטוריה. נסיבות האימוץ נמסרו באופן כוללני: אישה בת 27 שילדה בת מחוץ לנישואין, לגבר ממוצא רומני, בניגוד לגירסת אגמון, כי האב ממוצא פולני. הגבר לא הסכים להינשא ואף סירב להודות באבהותו.
בשלב זה הבנתי שהשיחה עומדת להגיע למבוי סתום. ניסיון נואש אחרון היה לזרוק לחלל החדר את שמה המלא של האם ולצפות לתגובה.
השיטה הזו פעלה היטב.
בחדר השתררה דממה. אחרי כמה שניות וכחכוחי גרון, פלטה ליאון: "טוב, זה נכון. ויקטוריה רז, זו האמא הביולוגית. את אמרת את זה. אני שקלתי, ואני לא יכולתי להסתיר". שרית הרכינה את ראשה והתחבקה איתי. היו לנו דמעות בעיניים.
באותה פגישה מסעירה, סירבו פקידות הסעד לגלות את כתובתה של האם בארה"ב. הן טענו כי ניסו להתקשר לבית אחיה בארץ, אך מספר הטלפון לא נמסר להן. הפקידות אמרו שניתן לנסות לאתר אותה בארה"ב, אבל הסבירו שהתהליך יכול לארוך זמן רב.
בשלב זה, איבדה שרית את סבלנותה. היא החליטה לחזור לביתה, ולערוך סדרת טלפונים כדי לגלות את אימה הביולוגית. בצהרי יום קיץ, ברחוב קרליבך בתל אביב, הלכה על המדרכה ילדה בת 26 ובדמעות מלמלה לעצמה: "יש לי אמא! מצאתי את אמא שלי!".
שמה המלא של האם התגלה באקראי, באמצעות ידיעה קטנה שפורסמה בידיעות אחרונותת בשנת 1987.
לפני כארבע שנים, פנתה לשדרן הרדיו דויד בן בסט מזכירתו. בפיה של המזכירה, רחל רוזיו, היה סיפור מרגש על גיסתה, המתגוררת בארה"ב. קוראים לה ויקטוריה בן רוזיו, סיפרה רחל לשדרן, והיא מחפשת את בתה, שנלקחה ממנה לאימוץ לפני 21 שנים. "אתה יכול לעשות משהו בעניין?", שאלה אותו.
בן בסט פעל במהירות, ופנה לידיעות אחרונות. העיתון פרסם את הידיעה. בן בסט: "הכתבה אכן פורסמה. בעקבותיה הגיעה למערכת בחורה בת 22, יחד עם הוריה המאמצים. מאחר ולא היה ברור אם זו אכן הילדה, פנינו אל פקידת הסעד אלה בלאס ממשרד הרווחה. בלאס, כזכור, טענה כי התיק לא מוכר לה. הדבר לא מצא חן בעיניה והיא כעסה על עצם הפרסום. זאת, למרות ששם הילדה לא פורסם מאחר וגם לא היה ידוע. פקידת הסעד בלאס בדקה והודיעה לי שהפרטים אינם מתאימים ולכן זו אינה הילדה המבוקשת. עוד נאמר לאם, שהיתה אז בארץ, כי משרד הרווחה יפנה אל הבת האמיתית ויבדוק האם היא מוכנה לפגוש את אמה הביולוגית.
אבל אלה בלאס לא טרחה ליצור קשר עם הבת! שרית מעידה כי מעולם לא פנו אליה ולא סיפרו לה שאימה הביולוגית מחפשת אותה, מזה ארבע שנים.
למזלה של שרית, כותבת שורות אלו זכרה את אותה ידיעה קטנה. מיהרתי לטלפן לדוד בן בסט. הוא זכר את הידיעה שפורסמה לפני ארבע שנים, ופנה אל גיסתה של ויקטוריה, רחל, כדי לאמת את הפרטים וכדי למנוע טעויות מביכות. מאוחר יותר נזכרה שרית שגם היא נתקלה באותה ידיעה. שכנה שלה ראתה באותו יום את הידיעה, אבל שרית פחדה להתקשר. עכשיו התקשרה דודתה, רחל, לניו יורק, כדי לבשר לויקטוריה כי ילדתה האבודה נמצאה.
ויקטוריה היתה נרגשת ונסערת. במהלך השיחה עימה נמצאה התאמה מוחלטת בין המידע שבידי שרית, לבין הפרטים שויקטוריה זכרה. אפילו משקלה המדוייק של שרית בלידתה – 2.880 ק"ג, היה זכור לה. הפרט הזה היה רשום גם במסמכים.
עכשיו, בפגישה הראשונה של שרית עם דודיה, נפרשו לפניה גם תמונות האם. הדמיון במבנה הגוף, בעיניים, היה מדהים. גם העיסוק של שתיהן בקוסמטיקה היה הפתעה מעניינת.
ממשרדי 'העולם הזה' טילפנה שרית לניו יורק. הקול מעברו השני של הקו כמעט ונשנק.
"שלום, אני יודעת שזה מביך לשתינו, אז בואי ניפגש כמה שיותר מהר". כך בפשטות אמרה שרית את המילים הראשונות. ויקטוריה ענתה: "אני עולה על המטוס הראשון, ומגיעה תוך 24 שעות".
ויקטוריה רז רוזיו קנתה כרטיס טיסה בטאוור אייר: "אפילו אם היו אומרים לי לשלם אלפיים דולר בשביל כרטיס, הייתי קונה". אחר כך עוד הספיקה למלא מזוודה במתנות. "כמעט ונדרסתי פעמיים ברחובות ניו יורק בגלל שהייתי כל כך מבולבלת. שעתיים לפני הטיסה צילצלו לי מלשכת הרווחה. פחדתי מהם. אמרתי שאני מגיעה, אבל לא רציתי לספר מתי.
ביום חמישי האחרון, בשעה חמש, עמדה שרית בנתב"ג כשהיא אוחזת תמונה של אימה, שאותה נתנה לה הדודה רחל. ציון, צלם העולם הזה, אמר לה: "חבל שלא הכנת שלט, וכי איך תכירי אותה?"
ברגע שהחלו לצאת לרחבה הנוסעים מטיסה 300, אחזה שרית את התמונה בחוזקה. פתאום הופיעה דמות קטנה של אישה בעלת שיער אדמוני מתולתל, עיניים חומות ומבט מחפש. התקרבנו אליה: "את ויקטוריה? כן? אני שרית!"


שתיהן הביטו זו בזו, והדמעות שטפו את פניהן. חיבוקים, מגעים מגששים של ידיים. אמא ובת שמצאו זו את זו אחרי ניתוק של 26 שנים, לא ידעו את נפשן מרוב שמחה.

אחרי סידרה של נשיקות וחיבוקים יצאו להכיר את המשפחה החדשה. דודים ודודות ממשפחת רוזיו, כשבראשם הדודה קלרה, הכינו חאפלה כדת וכדין בראשון לציון. כך התוודעה שרית לראשונה למשפחה גדולה ואועהבת. הרבה דודים ודודנים, והעיקר, המון חיבה, ובלי ניסיון לטשטש ולייפות את העבר. ויקטוריה הרימה כוסית לחיים, ואמרה: "שהחיינו".

אחר כך התיישה על הספה והסבירה לשרית: "בגיל 26 נכנסתי להריון. הגבר הבטיח להתחתן איתי. אימו התנגדה לנישואין, כי היה צעיר ממני בשלוש שנים. בתקופה ההיא לגדל ילד לבד, זה לא היה מקובל במשפחה שלנו. החלטתי לא לעשות הפלה, וללדת. מסרתי אותך לאימוץ, כדי שיהיו לך חיים טובים. רציתי בשבילך בית טוב עם אבא ואמא, והרבה אהבה. לא הייתי בטוחה אז, שאני אוכל לתת לך את כל זה. אחרי זמן מה הצטערתי שנתתי אותך, אבל זה כבר היה מאוחר".

מאז, לא היה לויקטוריה קשר עם האב. היו לה ימים קשים, וסיוטים בלילות.

הלב רצה את הבת האבודה: "חלמתי שאני הולכת ללשכת הרווחה ומשחדת את השומר. מציצה בתיקים, ומוצאת אותך. פעם חלמתי שאני חוטפת את העובדת סוציאלית בלומה מלצר, ומכריחה אותה לגלות איפה התינוקת שלי".
מרוב צער לא מצאה את מקומה בארץ. היא נסעה לניו יורק ופתחה עסק: "ברוך השם מרוויחה יפה, ומפרנסת את עצמי בכבוד. מאז לא נישאתי, ואין לי ילדים חוץ משרית".

כל השנים הללו, חיכתה לרגע שבו הבת שלה תרצה לדעת: "לפני שש שנים פניתי לאביבה ליאון ולשרה אשכנזי, פקידות סעד בתלפיות בירושלים. כתבתי להן מכתב נוגע ללב. התחננתי שימצאו את התינוקת שלי. הן אמרו שהיא צריכה לפנות ולבקש בעצמה.

לפני כארבע שנים פנתה גיסתי לדוד בן בסט, דרך ידיעות אחרונות. אז התפרסמה הכתבה. אבל במשרד הרווחה התעלמו מפניותי. נתתי להם כתובת ומספר טלפון שלי בניו יורק, ומספרי טלפון של כל האחים שלי בארץ. אבל הם לא טרחו להודיע לי. רק אחרי ששרית מצאה אותי בעצמה דרך 'העולם הזה', הם התקשרו.

"זה היה היום המאושר בחיי. אני מרגישה הקלה גדולה. יש לי שייכות בעולם. יש לי למי להוריש את הכסף ואת התכשיטים שלי. אני מודה להורים המאמצים שגידלו לנו בת כזאת נהדרת. אני מבינה שיהיה להם קשה לקבל את כניסתי לחייהם, אבל אלו הם עובדות החיים. אני מקווה שהם ירצו להיפגש, ולהיות גם איתי בקשר ובידידות".

שלוש שעות אחרי הפגישה אמרה שרית: "לפני שפגשתי את אמא, חשבתי שאני צריכה לעשות בדיקת רקמות כדי לברר בוודאות שזאת היא. עכשיו, אחרי שהייתי איתה, אני בטוחה. אני לא צריכה בדיקת רקמות. זאת בטוח האמא שלי".