בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלהכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לפני כמה שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. כל אחד מהמאושפזים ידע שמי שמתפרע – מסרב לקחת תרופות או נוהג באלימות – סופו שיעבירו אותו לאברבנאל. זה היה האיום. וזה הספיק בשביל לאלף ולביית 98 אחוז מהמטופלים שהקפידו להיות כמה שיותר צייתנים וממושמעים.

אף פעם לא ממש הבנתי את זה. המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר הייתה מקום טוב להיות בו – מבחינה היגיינית והיחס בין מספר אנשי הצוות הרפואי למספר המטופלים – אבל לא ממש הבנתי מה כל כך נורא באברבנאל, מה הופך את המוסד הזה למקום מעורר אימה. בחלוף כמה שנים נחתתי בארץ, שמתי את המזוודות בתא המטען של הרכב של הוריי ונסעתי לבית החולים. הספיק לי יום וחצי במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל בבת ים, בשביל להבין על מה הם דיברו אז בתל השומר. בארבעת החודשים האחרונים קמתי והלכתי לישון באברבנאל. בשביל הדיוק העיתונאי אומר שהייתי שייך למרכז גמילה פרטי ששוכן בתוך אברבנאל ולא לאחת המחלקות הישירות של המרכז.

ועדיין, בארבעת החודשים האלה אברבנאל היה הכתובת שלי. בתקופה הזאת אכלתי את המזון של אברבנאל שלוש פעמים ביום והשתגעתי לאיטי על הספסלים מול הגריאטרית ועל הדשא מול המיון יחד עם עוד 300 משוגעים. מכל האשפוזים שלי במרכזים פסיכיאטריים במהלך חיי, זה היה האפרורי, החלוד, והמשעמם מכולם. לא היה שום דבר פואטי בשהייה באברבנאל. לו הייתי מבקר של מרכזים פסיכיאטריים הייתי נותן לאברבנאל ציון 2 מתוך 10, והייתי כותב שעל אף שהוא הוותיק מכולם, אברבנאל הוא מרכז טיפולי שמעליב ממש את המטופל בו ולא נותן לו את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות להשתגע כמו שצריך.

בהשוואה למוסדות פסיכיאטריים אחרים שבהם הייתי מאושפז, אברבנאל הוא מקום עצום בגודלו שנותן לך את ההרגשה שהגעת לסוג של בית חרושת לייצור משוגעים, או לחלופין – שהגעת ללונה פארק של הפרעות פסיכיאטריות. כשהייתי במחלקה פסיכיאטרית ג' בתל השומר ובפסיכיאטרית של בית חולים העמק בעפולה, שררה גאוות יחידה בקרב המאושפזים. אני חושב שבגלל העובדה שבשניהם המחלקות הפסיכיאטריות הן חלק קטן מבית החולים, נולדת ההרגשה המטורפת שאתה נמצא בסיירת מטכ"ל של בית החולים. כאילו העולם מתחלק להמון כללי פסיבי של חולים עם בעיות בריאותיות קלאסיות (אורתופדיות, כירורגיות, אונקולוגיות וכו') ולמיעוט אליטיסטי ואקטיבי מאוד של חולי נפש שאיש לא ממש יודע לאבחן.

אינני יודע אם מישהו שלא זחל על גחונו בין מחלקות פסיכיאטריות ופסיכיאטרים יוכל להבין זאת אבל לעומת המחלות הפיזיות הקלאסיות, שלהן הגדרות ברורות וגבולות קבועים, המחלות הנפשיות לא ממש ברורות – לא למטופל ולא לרופא המטפל – והן לא מוגדרות באופן סופי. בהרבה מקרים מישהו שיאובחן אצל פסיכיאטר אחד כלוקה בפסיכוזה פרנואידית חולפת, יאובחן אצל קולגה כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, אצל אחר כסובל מהרעלה של חומר כימי כלשהו, ורופא רביעי יגדיר אותו כבעל הפרדת בורדרליין עם מאפיינים אישיותיים פרנואידיים.

מי שמכיר את ה-DSM – התנ"ך של הפסיכיאטריה שמסווג את ההפרעות הנפשיות למחלקות ותתי מחלקות – יודע שרוב הדיאגנוזות הפסיכיאטריות הן סוג של הימור פרוע ושהפסיכיאטרים הם קצת כמו גששים בדואים שמנסים לפענח את עקבותיה של ההפרעה/תסמונת/מחלה שהם רואים לפניהם. שום דבר לא סופי, שום דבר לא ודאי. בקיצור, בפסיכיאטריה הבלגן חוגג, איש לא ממש יודע להסביר את המטופלים, וזה מה שנותן לך, המטופל, את גאוות היחידה, את הרגשת העליונות הלא ברורה על החולים "הרגילים" – אלה עם ההפרעות "הברורות" בגב, בלב, במעיים.

מאחר שאברבנאל הוא קומפלקס משוגעים אחד ענק, ובגלל שהוא מטפל אך ורק בחולי נפש, הדבר הראשון שחשתי כשהגעתי לשם הוא החוסר העצום באותה גאוות יחידה שהייתה לי בבתי חולים אחרים. באברבנאל אתה מרגיש שאתה חלק מפס ייצור ענק של מטורפים שבאו להירקב במקום על אש קטנה. רוח החופש הטוטאלי והכאוטיות המרדני שמאפיינת מרכזים פסיכיאטריים לא קיימות כאן. אפילו המאנים וההיפומאנים – שהם תמיד החולים המטורפים והאקטיביים ביותר – לא ממש מפגינים נמרצות יתר במקום – פשוט מביש. רוב המטופלים באברבנאל נראים כמו זומבים שהולעטו במינונים גבוהים של הלידול ונוזינן. באחד מתאי השירותים של המחלקה שלי ראיתי שמישהו כתב בעט שחור עבה: "ברוכים הבאים לזומבילנד". מצחיק כמה שזה נכון.

כמבקר מוסדות לבריאות הנפש שחווה אשפוז באברבנאל הייתי מסיים את הרשימה שלי במשפטים הבאים: "בתום האשפוז יצאתי מהשער הראשי של אברבנאל ונפלטתי אל עבר בת ים בכוח ובעוצמה. הבטתי אחורה, אל עבר בית החולים שאני משאיר מאחוריי, וחשבתי לעצמי: אכזבה, אכזבה, אכזבה".

הצפיפות, הדוחק, העובש

בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. את האידיוטים האלו צריך להכניס לקפסולות ענק, כמו אלו שבעזרתן משו את הכורים הצ'יליאניים ממעמקי האדמה, להחדיר אותן לתוך תחת של קרנף למשך שנה וחצי ולחייב אותם לקרוא מדי שבוע את הגיליון החדש של TIME OUT תל אביב.

הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לא פעם שכבתי על מיטתי באברבנאל, הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אפשר להשתגע במקום כזה? איך אפשר לנהל שיחות לילה עם חברים דמיוניים כשהטיח מתפורר עליך ואין מים חמים? איך אפשר לשקוע בדיכאון אמיתי כשאין לך מיטה ראויה להיכנס אליה ולא לצאת ממנה במשך כמה חודשים רצופים? איך אפשר לטעון ולהאמין שאתה המשיח בזמן שהתנאים הסניטריים נותנים לך את ההרגשה שאתה אסיר בשבי החמאס? איך אפשר להצהיר שהמציאות שכולנו רואים לפנינו היא הולוגרמה שאתה יצרת בעצמך כשהיא כל כך מגעילה ומכוערת?
.


.
חופשה במחלקה ג'

מי שמכיר אותי יודע שאני חובב גדול של מחלקות פסיכיאטריות, אספן כפייתי של חוויות ממחלקות סגורות. פעם ביקשו ממני באחד מעיתוני הנשים להמליץ על יעד חופשה אידאלי ואני בחרתי ב"מחלקה ג' בתל השומר. אין כמו מחלקה פסיכיאטרית טובה בשביל להתרענן כמו שצריך מתלאות החיים. אני חושב שכל אדם צריך, לפחות אחת לחצי שנה, להיכנס לשבוע-שבועיים למחלקה פסיכיאטרית".

מאז שאני זוכר את עצמי אני חי עם מין רעש לוואי בראש שלא נפסק לרגע ולא נותן לי מנוחה. הפעמים היחידות בחיי שהרעש הזה נפסק – או לפחות נחלש בצורה משמעותית – היו כשהייתי מאושפז במחלקות פסיכיאטריות. רוב האנשים מפחדים מאוד ממחלקות כאלה והרעיון שהם צריכים לישון תחת אותה קורת גג עם כמה עשרות משוגעים מדופלמים מכניס אותם ללחץ עצום. אצלי, משום מה, הקרבה אל המשוגעים דווקא מרגיעה אותי ואני ישן ביניהם כמו תינוק (תינוק משוגע כמובן). אני יודע שזה יישמע קלישאתי לחלוטין אבל אני מרגיש שההיגיון האמיתי, ההיגיון האבסולוטי, נמצא דווקא בחוסר ההיגיון של חולי הנפש.

הרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שמסביר לי שהסיבה שהוא לא מפסיק להזיז את הראש בתנועות מעגליות היא כי אם הוא יעצור הוא "יהרוס אנשים בכוח הטלפתיה", מאשר לדבר עם מנהל הבנק. כוח הטלפתיה נשמע לי הרבה יותר הגיוני וחברותי מאשר כוח הכסף והריבית הצמודה למדד. בכלל, משוגעים הם המגזר היחיד של אנשים שמגיעים בפורמט "נקי", נטולי גינונים חברתיים והשפעות חיצוניות של המדיה ותרבות המותגים. הנאמנות היחידה שלהם היא לאמת הפנימית שלהם. אולי זו אמת מטורפת בעיניי רוב האנשים, אבל זו אמת והיא עדיפה על שקריות או זיוף. וזו האמת שלי: רוב הזמן אני מפחד לחיות.

כבר שנים שכל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח ועשרות מחשבות לא הגיוניות (רובן חרדתיות וכפייתיות) שרצות בקצב של סכין קצבים. רוב הזמן אני מרגיש שאני בובה שמונעת על ידי מערכת רגשות שיצאה משליטה. את רוב הרגשות שחולפים עליי אני מעכל בצורה לא טובה ולא בריאה וכמעט מדי בוקר, כשאני פותח את העיניים, אני חושב לעצמי שאולי עדיף להישאר במיטה מאשר לקום לעוד יום שהולך לנער אותי ולטלטל אותי באכזריות של מתאבק ממולדובה.

אני בטוח שזה הולך להישמע קצת מגוחך אבל לעתים אני פשוט רוצה לקפוץ ראש למכונת גריסה ענקית ולתת לעצמי להיגרס לרצועות. כאדם שמרגיש כך רוב הזמן, רק כשאני נכנס לסביבה "מבוקרת" של בית חולים פסיכיאטרי, עם עוד עשרות חולים שגם הם רוצים לזנק למגרסות – אני מרגיש מוגן מאימת הקיום האנושי ומאימת הרגשות האנושיים. זו הסיבה שבגללה עוד לפני ששבתי ארצה מארצות הברית, החלטתי לעשות את החודשים הראשונים שלי במולדת בסביבה המבוקרת של אברבנאל. ידעתי שרק מקום כזה יכול להציל אותי מצונאמי של רגשות שהיה שולח אותי לכל מיני כיוונים – כולל תחנות מרכזיות ישנות ובתי מרקחת בכפרים ערביים.

ונכון שזה הציל אותי ובמשך ארבעת החודשים שלי באברבנאל הצלחתי לשמור על איזון כלשהו ולא מצאתי את עצמי צועד את צעדות המוות בין בתי מרקחת וסוחרים, אבל אלוהים, זה היה משעמם. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי כשאכנס לאם כל המרכזים הפסיכיאטריים בארץ ישראל, זה שאשתעמם – אבל כך קרה. שום דבר מטורף באמת וחסר היגיון לחלוטין לא קרה שם. שום דבר שאני יכול לספר לכם עליו בגאווה של מטורף עם רישיונות וקבלות. לפני חמש שנים, כשהתאשפזתי בתל השומר בפעם הראשונה, הייתי נוהג לקחת את המטופלים מהמחלקה לסיורים מודרכים בבית החולים.

באחד הימים הגענו, אני ופלוגת המשוגעים, לביתן ההוספיס. האחות בכניסה שראתה אותנו – עם הפיג'מות של בית החולים – שאלה מאיזו מחלקה הגענו. מיד קפץ עליה אחד המשוגעים בפלוגה – עטיה, בחור מתוק מבאר שבע – ולחש לה שאנחנו מהפסיכיאטרית. היא הסבירה שההוספיס זה לא מקום לשוטט בו, אמרה שיש כאן אנשים שבאו לבלות את השבועות האחרונים בחייהם, והציעה שנחזור למחלקה שלנו. עמי – משוגע מתוק נוסף מהפלוגה – אמר לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג. "אנחנו באנו לכאן לעזור להם ולהגיד להם שיש דברים יותר גרועים מהמוות, כמו למשל לחיות כל החיים תחת זהות בדויה ולא לדעת שאתה בעצם ילד מעבדה מערבוב זרע של שמונה שייחים מהמפרץ הפרסי ולהקת מדוזות מהים השחור".

ואז שלומי – שהיה רב משוגע, אחד כזה שהספיק להיות מאושפז בכל בית חולים ומחלקה בישראל – הוסיף בטון סמכותי של קצין בצבא הרוסי: "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על המוות, אז אני רוצה להבהיר לך שכולנו כאן בני אלמוות. אנחנו משוגעים, אנחנו לעולם לא נמות". האחות השיבה: "אני יודעת". "אם כך", הוא חייך אליה ואמר ברצינות תהומית: "אז אל תגלי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יקנאו". באברבנאל דברים מהסוג הזה לא קרו. יכולתי רק להתגעגע.



קישורים:

דרושה חקיקה שתאסור על מערכת החינוך לכפות אבחונים כתנאי לקבלת עזרה חינוכית

האם משרד החינוך הישראלי הפך להיות מאבחן בשירות תעשיית התרופות?
.
להלן המאמר "דרושה חקיקה שתאסור על מערכת החינוך לכפות אבחונים כתנאי לקבלת עזרה חינוכית" , מבט לחצור ולגליל – שבועון, מקומון – קצרין , אוגוסט 2009
.
התקפה על ילדים
מאז שהתאחדות הפסיכיאטרים האמריקנית הכניסה את הקריטריונים של 'הפרעת קשב ריכוז' למדריך ההפרעות הפסיכיאטריות (DSM), הפך החיפוש אחר הפרעות וליקויים אצל תלמידים גם בארץ למגיפה. במקום שמורים יאטו את הקצב כדי לאפשר לכולם להדביק את החומר, הם שולחים את מי שמתקשה ו'מתפזר' לאבחון, וממשיכים לרוץ קדימה בחומר.
על פי הערכות, לפחות 40% מהתלמידים בארץ נשלחים לאבחונים לאחר שהם 'נחשדים' ב'הפרעות קשב' ו'הפרעות' אחרות. עשרות אלפים מהם מקבלים תרופות ממריצות כדוגמת ריטלין ותרופות פסיכיאטריות אחרות. מידי שנה נרשמת עליה חדה במספר הילדים שנשלחים, למסגרות בחינוך המיוחד והמשולב, לאחר שאובחנו כ'לקויים'.
וועדות השמה, שמזרימות את התלמידים אל מסגרות החינוך המיוחד הפכו מגוף ממליץ לגוף מאיים ופוסק, שנעזר בפסיכולוגים ועובדי רווחה כדי לכפות את החלטותיו על ההורים.
למרות הכחשות של משרד החינוך, בתי הספר הפכו להיות "חדרי מיון" המשרתים תעשיה אדירה של אבחונים, המבוססים על תאוריות פסיכיאטריות, ומזרימים הון לחברות החינוך. מנהלות בבתי הספר הפכו ל'אחיות רחמניות' שנותנות כדורי מרץ לילדים, ולא מבינות שבכך הן בעצמן הופכות בהדרגה את התנהגותם לחסרת שקט, חסרת שליטה ופסיכוטית.
.
תוצאות מחרידות
התוצאה המחרידה הבולטת לעין: תוהו ובוהו מערכתי, הידרדרות חסרת תקדים בהישגים הלימודיים של תלמידי ישראל, שימוש נפוץ בהשעיית תלמידים מבתי ספר עקב מדדי אלימות גואים, כמות שיא של לקויי למידה במוסדות להשכלה הגבוהה, רמה אקדמית מבישה עקב אלפים שזוכים להקלות בבחינות, ומגיפה של נטילת סמים ממריצים לפני בחינות גמר ובחינות רישוי.
.
התלמידים לא אשמים
הגישה שמנסה לעזור לתלמידים, באמצעות חיפוש כפייתי אחר ההפרעות הפסיכיאטריות והליקויים שלהם פשטה את הרגל, והוכיחה עצמה כשגויה, כושלת ומזיקה. מסתבר שהיא מונעת ע"י אינטרסים כספיים של מאבחנים ושל פסיכיאטרים בכירים אשר מסתירים את הקשרים הכספיים שלהם עם חברות התרופות. הם מופיעים בתכניות הבוקר ובעיתוני הנשים וטוענים שריטלין אינו סם, או שהוא איננו גורם תלות, בשעה שהוא מופיע בפקודות הסמים המסוכנים, ושעלון התרופה מציין בפירוש כי הוא עלול לגרום לתלות.
.
מה אפשר לעשות?
אין להורים ברירה בינתיים, אלא להילחם בחירוף נפש נגד המגמה המערכתית להכפיש את ילדיהם באמצעות אבחונים, ולכפות עליהם "טיפול תרופתי", שברור לאנשי מקצוע כי הוא אינו מרפא דבר, ואף מחמיר בהדרגה את המצב. ההורים צריכים לעמוד על זכותו של הילד לחינוך סבלני ולא מלחיץ. חינוך שמעדיף איכות ומקצוענות על פני ריצה מהירה בחומר ולמידה שטחית, ללא הזדמנות שניה במקרה של אי הצלחה. חינוך שמבוסס על הסיסמה: "כל אחד יכול", במקום חינוך שמאמין שאם הפסיכיאטר אמר שהוא לא יכול, אז כנראה שהוא לא.
.
אלה שנר, נשיאת עמותת 'מגן לזכויות אנוש' אומרת: "בחברה של היום, שבה בעלי אינטרסים כספיים הם אלה שמושכים בחוטים, דרושה ערנות רבה ותקיפות יתר בהדיפתן של עצות אפלות מצד משרתי ציבור, אשר נאמנותם לאינטרסים המערכתיים קודמת לטובת הילדים שלנו". אלה מציעה להורים להגיש תלונה למשרד החינוך על רשלנות חינוכית, חוסר סובלנות, ואפליה, בכל פעם שאיש חינוך מציע לשלוח את הילד לאבחון כתנאי לקבלת העזרה החינוכית שנחוצה לו.
בנוסף אומרת אלה: "לאור האינטרסים הכספיים המנוגדים של בעלי הממון וההשפעה, העומדים מאחורי מינויים פוליטיים. אין מנוס מחקיקה דחופה, שתאסור על מערכת החינוך במדינת ישראל לכפות אבחונים על ילדים כתנאי לקבלת כל עזרה חינוכית נחוצה".

——————— סוף מאמר ——————-
.

פקידי סעד, עובדי רווחה וחינוך, הפכו לכלי שרת של בעלי הון על גבם של קטינים וחסרי ישע

 פקידי סעד, עובדי רווחה וחינוך, הפכו לכלי שרת של בעלי הון על גבם של קטינים וחסרי ישע
קישורים:

דרושה חקיקה שתאסור על מערכת החינוך לכפות אבחונים כתנאי לקבלת עזרה חינוכית

האם משרד החינוך הישראלי הפך להיות מאבחן בשירות תעשיית התרופות?
.
להלן המאמר "דרושה חקיקה שתאסור על מערכת החינוך לכפות אבחונים כתנאי לקבלת עזרה חינוכית" , מבט לחצור ולגליל – שבועון, מקומון – קצרין , אוגוסט 2009
.
התקפה על ילדים
מאז שהתאחדות הפסיכיאטרים האמריקנית הכניסה את הקריטריונים של 'הפרעת קשב ריכוז' למדריך ההפרעות הפסיכיאטריות (DSM), הפך החיפוש אחר הפרעות וליקויים אצל תלמידים גם בארץ למגיפה. במקום שמורים יאטו את הקצב כדי לאפשר לכולם להדביק את החומר, הם שולחים את מי שמתקשה ו'מתפזר' לאבחון, וממשיכים לרוץ קדימה בחומר.
על פי הערכות, לפחות 40% מהתלמידים בארץ נשלחים לאבחונים לאחר שהם 'נחשדים' ב'הפרעות קשב' ו'הפרעות' אחרות. עשרות אלפים מהם מקבלים תרופות ממריצות כדוגמת ריטלין ותרופות פסיכיאטריות אחרות. מידי שנה נרשמת עליה חדה במספר הילדים שנשלחים, למסגרות בחינוך המיוחד והמשולב, לאחר שאובחנו כ'לקויים'.
וועדות השמה, שמזרימות את התלמידים אל מסגרות החינוך המיוחד הפכו מגוף ממליץ לגוף מאיים ופוסק, שנעזר בפסיכולוגים ועובדי רווחה כדי לכפות את החלטותיו על ההורים.
למרות הכחשות של משרד החינוך, בתי הספר הפכו להיות "חדרי מיון" המשרתים תעשיה אדירה של אבחונים, המבוססים על תאוריות פסיכיאטריות, ומזרימים הון לחברות החינוך. מנהלות בבתי הספר הפכו ל'אחיות רחמניות' שנותנות כדורי מרץ לילדים, ולא מבינות שבכך הן בעצמן הופכות בהדרגה את התנהגותם לחסרת שקט, חסרת שליטה ופסיכוטית.
.
תוצאות מחרידות
התוצאה המחרידה הבולטת לעין: תוהו ובוהו מערכתי, הידרדרות חסרת תקדים בהישגים הלימודיים של תלמידי ישראל, שימוש נפוץ בהשעיית תלמידים מבתי ספר עקב מדדי אלימות גואים, כמות שיא של לקויי למידה במוסדות להשכלה הגבוהה, רמה אקדמית מבישה עקב אלפים שזוכים להקלות בבחינות, ומגיפה של נטילת סמים ממריצים לפני בחינות גמר ובחינות רישוי.
.
התלמידים לא אשמים
הגישה שמנסה לעזור לתלמידים, באמצעות חיפוש כפייתי אחר ההפרעות הפסיכיאטריות והליקויים שלהם פשטה את הרגל, והוכיחה עצמה כשגויה, כושלת ומזיקה. מסתבר שהיא מונעת ע"י אינטרסים כספיים של מאבחנים ושל פסיכיאטרים בכירים אשר מסתירים את הקשרים הכספיים שלהם עם חברות התרופות. הם מופיעים בתכניות הבוקר ובעיתוני הנשים וטוענים שריטלין אינו סם, או שהוא איננו גורם תלות, בשעה שהוא מופיע בפקודות הסמים המסוכנים, ושעלון התרופה מציין בפירוש כי הוא עלול לגרום לתלות.
.
מה אפשר לעשות?
אין להורים ברירה בינתיים, אלא להילחם בחירוף נפש נגד המגמה המערכתית להכפיש את ילדיהם באמצעות אבחונים, ולכפות עליהם "טיפול תרופתי", שברור לאנשי מקצוע כי הוא אינו מרפא דבר, ואף מחמיר בהדרגה את המצב. ההורים צריכים לעמוד על זכותו של הילד לחינוך סבלני ולא מלחיץ. חינוך שמעדיף איכות ומקצוענות על פני ריצה מהירה בחומר ולמידה שטחית, ללא הזדמנות שניה במקרה של אי הצלחה. חינוך שמבוסס על הסיסמה: "כל אחד יכול", במקום חינוך שמאמין שאם הפסיכיאטר אמר שהוא לא יכול, אז כנראה שהוא לא.
.
אלה שנר, נשיאת עמותת 'מגן לזכויות אנוש' אומרת: "בחברה של היום, שבה בעלי אינטרסים כספיים הם אלה שמושכים בחוטים, דרושה ערנות רבה ותקיפות יתר בהדיפתן של עצות אפלות מצד משרתי ציבור, אשר נאמנותם לאינטרסים המערכתיים קודמת לטובת הילדים שלנו". אלה מציעה להורים להגיש תלונה למשרד החינוך על רשלנות חינוכית, חוסר סובלנות, ואפליה, בכל פעם שאיש חינוך מציע לשלוח את הילד לאבחון כתנאי לקבלת העזרה החינוכית שנחוצה לו.
בנוסף אומרת אלה: "לאור האינטרסים הכספיים המנוגדים של בעלי הממון וההשפעה, העומדים מאחורי מינויים פוליטיים. אין מנוס מחקיקה דחופה, שתאסור על מערכת החינוך במדינת ישראל לכפות אבחונים על ילדים כתנאי לקבלת כל עזרה חינוכית נחוצה".

——————— סוף מאמר ——————-
.

פקידי סעד, עובדי רווחה וחינוך, הפכו לכלי שרת של בעלי הון על גבם של קטינים וחסרי ישע

 פקידי סעד, עובדי רווחה וחינוך, הפכו לכלי שרת של בעלי הון על גבם של קטינים וחסרי ישע
קישורים:

הונאת הפסיכיאטריה – לא מדעי, אין ריפוי

http://albums.tapuz.co.il/albums/flixBlogPlayer.swf?autoStart=false&MID=931608

פסיכיאטריה – הונאה מושלמת
ד"ר פרד באומן: "עד היום אין בפסיכיאטריה אף רישום, מקרה, המדווח על מחלה אמיתית אחת בעלת תוקף. מה שהם (הפסיכיאטרים) עושים הוא בעצם נועדים יחד בהתאחדות לדיון על ה-DSM, ספר האבחון הסטטיסטי להפרעות נפשיות. ואז הם מחליטים בהצבעה ברוב קולות על קיומן של הפרעות רגשיות והתנהגותיות חדשות. ובלי דיחוי נוסף מתחילים, לאחר הצבעה, לקרוא להן מחלות, ואומרים לציבור כי אלו מחלות. זו הונאה מושלמת, הונאה מושלמת".
.
חוסר איזון כימי במוח – שקר מוחלט
ד"ר תומאס זאס: "למען האמת, חוסר איזון כימי במוח הוא שקר מוחלט. אף אחד לא מדד, לא הדגים, ולא ערך בדיקה – שתראה שלמישהו יש חוסר איזון כימי במוח שלו. נקודה".
.
פסיכיאטריה – מדע לא אובייקטיבי – ללא בסיס עובדתי
ד"ר גרייס ג'קסון: "מה שהציבור האמריקאי צריך לדעת הוא שכאשר אתה או אנשים אהובים עליך או חבריך, עוברים אבחון פסיכיאטרי, צריכים המאובחנים לשאול את הרופא הפסיכיאטר: 'בבקשה אדוני הרופא, איפה הבדיקה הכימית של זה? איפה הבדיקה המדעית האובייקטיבית לזה?' , ואני מבטיחה לכם שהפסיכיאטר ישיב לכם ויאמר: 'אין לנו בדיקה כימית לזה'אין שום מדע הגיוני במה שהם חושבים שהוא הגורם לסמפטומים האלה. כל התרופות שניתנות לאנשים, ללא יוצא מהכלל פועלות באמצעות כימיקלים, הגורמים שינוי במוח באופן שעלול לגרום נזק רב מאוד. אלך צעד אחד נוסף ואומר שבהעדר הוכחה לחוסר איזון כימי שאותו התרופות במרכאות "מאזנות מחדש" או "מתקנות", התרופות האלה הן למעשה רעל".
.
פסיכיאטרים עונים לשאלה: "האם קיימות בכלל בדיקות רפואיות או מדעיות כלשהן ל'הפרעות' נפשיות?"
.
"אין שום בדיקה ביולוגית לשום מחלה נפשית שאני מכירה". .. "כרגע לא קיימות שום בדיקות כדי לוודא את האבחון שלך". .. "אין שום בדיקות, אין שום בדיקות ספציפיות היכולות להבדיל בין סכיזופרניה להפרעת מניה, דיפרסיה, אף לא בדיקה אחת". .. "אין לנו למעשה שום בדיקות, שמוכיחות את נכונות האבחונים שלנו". .. "אין שום בדיקות, אין איזושהי ביופסיה שאפשר לעשות, שתקבע אם אדם זה הוא מדוכא או מאני דיפראסיבי". .. "כרגע אין לנו שום דבר שהתפרסם לאחרונה, ומאפשר לזהות מחלה נפשית" … "אין שום בדיקות ספציפיות כדי לאמת את האבחנה, או להראות את השיפור, כמו בדיקות דם, או בדיקות של קרני רנטגן, או משהו כזה" … "בפרקטיקה שלי אני לא מבצע שום בדיקות, אני פשוט מדבר עם אנשים ומקשיב להם, ואז אני מחליט איזו מחלה יש להם"…" אין לנו למעשה שום בדיקות דם ספציפיות, או בדיקות אחרות שמגדירות מחלת נפש כלשהי"
.
פסיכיאטרים עונים לשאלה: "כמה מטופלים ריפאת?"
.
"הייתי אומרת אחד" … "אין כרגע שום ריפוי אמיתי בפסיכיאטריה" … "אתה שואל אותי כמה מטופלים ריפאתי, .. אני לא יודע אם יש מאיתנו מישהו שאי פעם ריפא בכלל" … "לא ריפאתי אף אחד מהמטופלים שלי" .
.
נקודות:

  • פסיכיאטרים מודים שאין בדיקות רפואיות היכולות להוכיח כי למישהו יש "מחלה נפשית".
  • פסיכיאטרים מודים שהם אינם מסוגלים לרפא את המטופלים שלהם.

קישורים:

הפסיכיאטריה וחברות התרופות – תעשיה שיוצאת מדעתה

המאמר "השראה: כולנו מופרעים" , כלכליסט , טלי שמיר , אוגוסט 2009
המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה
הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה – יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.
מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.

ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון – הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות מורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.
.

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה – קריקטורה

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.
מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי – ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית – חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח – ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה-־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".
ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית – ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע
תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם

המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה – או לפחות לא רעה – ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.
דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות – כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים – שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם – לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו – לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה
קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר

דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות – כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ-90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם – ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות
מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי

הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן – וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.

עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים – יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה".

קישורים: