פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים

9895759_9887275_rumble
פנימיית "יובלים" כפר סבא משרד הרווחה

פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים , ידיעות אחרונות

לצפייה / הורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

ברוכים הבאים לפנימיית "יובלים" בכפר–סבא. לכאן שולחת המדינה כמה מהילדים המוחלשים בישראל, חלקם ממשפחות מצוקה, אחרים סובלים מסוגים שונים של הפרעות לימוד או התנהגות. עבור כמה מהם, זוהי הזדמנות חינוכית כמעט אחרונה. אלא שתחקיר "ידיעות אחרונות" חושף עדויות קשות על שימוש וסחר בסמים, מפגשי מין עם נערות מרקע קשה ותלונות על אלימות, בריונות, מזון ירוד ועוד. מדריך לשעבר בפנימייה: "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה". תגובת "משען", הרשת שמפעילה את "יובלים": "מדובר במידע שגוי שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח". בעקבות התחקיר הקים משרד הרווחה ועדת בדיקה מיוחדת. הסיפור המלא

בשעה 21:30 נקרא המדריך יצחק טיים לחדרו של מנהל הפנימייה. היו אלו הימים האחרונים של שנת הלימודים שעברה, והילדים, בגילאי 13־18, התארגנו לכיבוי אורות בחדריהם. טיים (35) הרגיש שהוא אינו יכול להישאר אף לא יום נוסף במקום הזה. שבוע וחצי לפני החופש הגדול, חש כי זוהי ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלו לזעוק את הכאב שמחלחל בו חודשים ארוכים, כמעט למן היום שהחל לעבוד ב"יובלים", פנימייה טיפולית לילדים ולנוער.

כשצעד לשם, נזכר בפעמים הרבות שבהן דיבר, התריע והתחנן שיקשיבו לו: "כל השנה נלחמתי בעצמי לא לעזוב. ראיתי דברים שהיו נוראים בעיניי. דיווחתי להנהלה, ניסיתי להילחם בשיטה שלהם, לשנות משהו, לעזור לילדים. מבחינתי לעזוב זה לבגוד בילדים, לנטוש אותם, לשבור להם שוב את האמון בעולם. אבל לא יכולתי יותר להיות שם". בפגישתנו, כמה חודשים אחרי שעזב, הוא מתפרק בבכי. "מגיעים לשם ילדים קטנים בני 13 ו־14, חלקם מבתים טובים שלא ידעו מה זה עישון ומה זה סמים, ובפנימייה הזאת הם למדו מה זה, כי אחרת הם לא היו שורדים. אני פה כי אני דואג לכל אחד ואחד מהם. אני חייב להם את זה".

גם באותו לילה של 6 ביוני, כאשר ישב מול המנהל רועי אזולאי וסגנו ד', לא הצליח טיים להסתיר את הכאב: "יש לי הרבה מה לומר, יש לי המון. קרוב לארבעה חודשים אני לא ישן בלילות. קורים פה דברים לא תקינים", הוא טען בפני השניים, ובמשך זמן רב הטיח בפניהם את דעתו על המתחולל בפנימייה.

בחודשים האחרונים נפגשנו עם אנשי צוות לשעבר, הורים ותלמידים שלמדו בפנימייה. הם טענו כי החוויות שלהם בשנה שעברה כוללות אירועים של בריונות, יחסי מין עם נערות בפנימייה, חלקן נפגעות תקיפה מינית, סחר ושימוש בסמים ובסמי פיצוציות בתוך הפנימייה, תלונות על מזון ירוד ואפילו רעב מתמשך של ילדים ועוד. ברשת "משען", המפעילה את פנימיית "יובלים", דוחים את הטענות על הסף. "הנהלת הפנימייה רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה, בראש סדר החשיבות", אמרו בתגובה לכתבה. "מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח" (לתגובה המלאה – ראו מסגרת).

מי שחזק מי שבריון
חניכים ב"יובלים". אחד החניכים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח"

לפני מספר חודשים, פנינו גם למשרד הרווחה בבקשת תגובה מפורטת לתחקיר. אחרי פנייתנו הקים המשרד ועדה מיוחדת לבדיקת הנעשה ב"יובלים", שהגישה לאחרונה דו"ח מסכם. חשוב לציין כי הדו"ח נערך בשנה הנוכחית – בעוד שהעדויות הקשות שנביא כאן הן, כאמור, לגבי אירועים שהתחוללו לכאורה בשנה שעברה. חניכים שעימם שוחחנו השבוע מספרים כי השנה, לאחר פניית "ידיעות אחרונות" ל"יובלים" ולמשרד הרווחה, אכן חל שיפור במספר תחומים בחיי הפנימייה, ושיפור זה מתבטא בדו"ח הבדיקה. בתחומים אחרים – כך לפי הדו"ח – עדיין יש ל"יובלים" הרבה מה לתקן. על כל פנים, למען ההגינות, אנו מפרסמים גם את עיקרי הדו"ח (ראו במסגרת), כפי שהובאו בתגובת משרד הרווחה.

במהלך הכנת התחקיר שוחחנו עם מספר מדריכים שעבדו בפנימייה עד תחילת השנה הנוכחית. כמה מהם תיארו תחושה טראומטית שרודפת אותם, ייסורי מצפון קשים על כך שלא יכלו לעשות יותר למען ילדים, שלחלקם אין הורים או קרובי משפחה שיכולים להילחם למענם. "בסוף מאי האחרון כבר הייתי חנוקה, לא מסוגלת להגיע לעבודה. ישבנו חלק מהמדריכים לילות על גבי לילות ערים, לא מסוגלים להירדם, התחלתי לעשן בפנימייה, לפרק חבילה אחרי חבילה", מספרת "אור" (שם בדוי), שהדריכה במקום שנתיים. "הייתי יוצא, מסתובב בלילות, העיקר לצאת משם לנשום", נזכר המדריך טיים, "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה".

yair 080118 yamim 4.JPG
יצחק טיים. "אני חרד קשות לילדים"

גם "אלה" (שם בדוי) מוותיקות הסגל, לא שרדה את השנה שעברה: "היו לי חניכים מדהימים", היא אומרת, "זה כמו לראות מגדל קלפים שמתמוטט עליך". או כפי שהגדיר אחד התלמידים בפנימייה איך הוא ראה את הדברים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח".

"אחד מרגעי השפל" פנימיית יובלים היא חלק מקומפלקס גדול יותר בכפר החינוכי "אונים" בכפר־סבא, ויש בה שש קבוצות של ילדים בגילאי 13־18. חלק מהילדים נשלחו לפנימייה בצו של בית משפט, אחרים הגיעו עקב חוסר תפקוד שלהם או של המשפחה או שלא נקלטו במסגרות אחרות. על פי האתר של "יובלים", החניכים מאופיינים ב"קשת רחבה של קשיים וחסכים על רקע סביבתי ומשפחתי ומתאפיינים בבעיות התנהגות, וקשיי הסתגלות במסגרות חינוך". נאמר מראש: לצד העדויות שהגיעו לידינו על תופעות כמו שימוש בסמים ובריונות ב"יובלים", רבים מאוד מחניכי הפנימייה הינם ילדים טובים ונורמטיביים, שאינם מעורבים כלל במעשים הללו. רוב הצוות במוסד עושה עבודת קודש, ומטרת התחקיר היא אחת: לתקן את מה שדורש תיקון.

ארבע מתוך שש קבוצות החניכים הן מעורבות, בנים ובנות, ובשתיים האחרות יש הפרדה. בסך הכל מתגוררים ב"יובלים" כמה עשרות חניכים. את הפנימייה כאמור, מפעילה "משען". הרשת, שהוקמה בשנת 1931, שייכת להסתדרות העובדים הכללית ומתמחה בעיקר בהפעלת בתי אבות, מפעילה גם שלושה כפרי ילדים, אחד מהם הוא "יובלים". הפיקוח והאחריות על הפנימייה היא של משרד הרווחה – כן, אותו משרד שמינה את ועדת הבדיקה. במהלך היום, ילדי "יובלים" לומדים בבתי ספר שונים באזור, והפנימייה היא למעשה ביתם למשך ארבע שנים, ולעיתים יותר. רק לחלקם יש משפחה לחזור אליה בסופי שבוע ובחגים.

כמו בפנימיות דומות נוספות, בשנה שעברה הוחלט להקים ב"יובלים" מה שמכונה "בית בנות". מדובר במעין מחלקה נפרדת המיועדת לנערות, שמגיעות מרקע קשה במיוחד, ולעיתים כוללת בין השאר גם נפגעות תקיפה מינית. הטיפול באוכלוסייה זו נחשב למורכב ומקצועי יותר, וכזה שדורש הכשרה מקיפה יותר.

"בחופש הגדול של שנה שעברה התברר שפותחים 'בית בנות' ביובלים", מספרת המדריכה "אור". "זה אומר שמתחילים להפנות לבית הזה ילדות ונערות, בהן גם כאלו שעברו תקיפה מינית. ביקשנו מההנהלה הדרכה, הכנה מקצועית, איזו השתלמות מקצועית, שמוכוונת לטיפול בבנות כאלו. בפועל חשנו שנשלחנו למערכה בלי שצוידנו בכלים המתאימים".

חניכים אוכלים באחד הבתים
חניכים אוכלים באחד הבתים. מדריכה: "היו ימים שאתה לא יכולת לגעת באוכל"

הסגל המקצועי שיועד בשנה שעברה ל"בית הבנות" – שתי מדריכות בשכר ושתי בנות שירות לאומי – שובץ לתפקידו זמן קצר לפני תחילת הלימודים. המדריכות שעימן שוחחנו חשו כי הכשרתן אינה מותאמת לאוכלוסייה שב"בית הבנות". "אלו צעירות שעברו גיהינום, וצריך לדעת איך להתמודד איתן", ממשיכה המדריכה "אור". "כל מה שאני יודעת היום זה מה שלמדתי מהשטח בעצמי. רק אחרי שלחצנו והצקנו, הביאו לנו מישהי ממרכז לנפגעות תקיפה מינית, שנפגשנו איתה פעמיים במהלך השנה, בכל פעם לשעה אחת. במהלך השנה קיבלנו גם עוד הרצאה חד־פעמית בנושא מאשתו של אחד מאנשי הצוות. איך מצפים שבחורה כמוני, עם הרבה כוונות טובות ואפס ניסיון וידע מקצועי, תתמודד עם משימה כזאת?"

במשען מכחישים את הטענה לגבי בעיית הכשרה. "כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת על ידי גורמים מקצועיים בפנימייה", נמסר בתגובה. "בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם בשנה זו". גם ועדת הבדיקה של משרד הרווחה מצאה כי "קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף" בנושא.

חניכים בחצר הפנימיית יובלים
חניכים בחצר הפנימייה. "יובלים"

בתגובה: " נותנים מענה שלם ומקיף" אבל בצוות שהדריך בשנה שעברה ב"בית הבנות" היו שחשו אחרת. המדריכה "חגית" (שם בדוי): "הרגשנו שהפנימייה לא הייתה ערוכה לקבל את הבנות. אני יודעת איך בית בנות נראה בפנימיות אחרות, מהניסיון שלי, זה אמור להיות שטח סטרילי ומוגן, כדי לאפשר להן התרפאות ושיקום. אצלנו הן שוכנו במרכז הכפר, החלונות שלהן פונים לרחבה המרכזית. התרענו בפני המנהל והסגן שלדעתנו אין מספיק צוות בבית בנות, ויש הרבה שעות מתות שלא היה אף אחד איתן. שבתות היו המוקש העיקרי, כי בנות השירות הלאומי היו יוצאות הביתה".

במכתב שנשלח מעורכי הדין של רשת "משען" נטען כי "בשום שלב לא נותר צוות ההדרכה חסר".

כפי שצפו המדריכות, הבעיות החלו כבר בימים הראשונים של שנת הלימודים הקודמת: "נכנסתי כמה פעמים למנהל רועי ואמרתי לו שאין לנו שום דרך להגן על הבנות", אומרת "אור". "החניכות יוצאות ל'אפטרים' יחד עם שאר הילדים, ואין לנו שליטה על מה שקורה בשעות האלה. מה הבעיה להוציא אותן לאפטר בערב אחר? היו לי משמרות של 11 שעות בשבת, אבל אחר כך לא הייתי מסוגלת לנוח או לישון. ידעתי שהן לבד, חששתי שיקרה משהו רע. הרגשנו שאף אחד לא הקשיב לנו".

ואז הגיע יום השבת ההוא, ש"אור" מכנה "השבת השחורה": "הייתי אמורה להגיע לתורנות שלי בארבע אחר הצהריים. בסביבות 14:00 קיבלתי טלפון מאחת החניכות: 'בואי מהר לפנימייה'. רצתי לשם, נכנסתי למועדון וחשכו עיניי. חניכה שוכבת עם חניך על הספה בסלון המועדון, מחובקים, צופים יחד בטלוויזיה, לידם חניכה עם סיגריה, ובכל אחד מארבעת החדרים – חניכה סגורה עם חניך. זעמתי. הרגשתי בגידה, ניצול. כעסתי, כי ידעתי שזה יקרה, התרעתי ואף אחד לא הסכים לעזור לי. החניכים התחילו לרוץ מכל החדרים ואני עמדתי אילמת. כשנשארתי עם הבנות התחלתי לצעוק עליהן מתוך כאב. הן הסתכלו עליי במבט כזה של 'אנחנו מצטערות, אבל אנחנו לבד ומשעמם לנו'. כל פעם שהן היו נשארות לבד, זה היה, 'מתי תבואי? מתי תחזרי? מתי תשבי איתנו?' הן זקוקות למסגרת, צריכות שישגיחו עליהן, שיהיו איתן. שמישהי תפנק, תתייחס, תחבק אותן. אלה בנות שעברו הרבה בחיים".

המתחם מרושת במצלמות, ובפני המנהל וסגנו הוצג סרטון שתיעד את אותה שבת. "זה היה נורא", משחזרת המדריכה "חגית". "ישבנו במשרד וצפינו בסרטים שתיעדו מה שהלך שם. אנדרלמוסיה גדולה משבת בבוקר. בנים נכנסים ויוצאים, כולם מעשנים חופשי בחדרים ובמועדון, ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה עלול היה לקרות מאחורי הדלתות הסגורות".

"אור": "ראינו קבוצה של חמישה בנים, כל אחד נכנס עם מישהי לחדר אחר, הייתה ילדה שנכנסה עם שניים. ילדה אחרת שוכבת בסלון על מישהו. זה שעות ארוכות לאור יום, כל החמישה היו שם אצל הבנות בלי שום הפרעה. אבל בעיניי מה שהיה הכי נורא, זה שחלק מהבנים לא נענשו, אבל הילדה ההיא ששכבה בסלון על אחד הבנים נענשה, קיבלה עונש כתיבה. זה מבחינתי היה אחד מרגעי השפל".

מה השתנה אחרי "השבת השחורה"?

"בעיניי לא הרבה. אלו בנות שחייבות טיפול צמוד ואוהב וגם אני, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה להיות שם 24 שעות ביממה. עם המיקום של החדרים שלהן, והמחסור בהכשרה המקצועית שלנו, ידענו מראש שזה מתכון לאסון".

זה ממש לא היה האירוע האחרון ב"בית הבנות" בשנה שעברה. "באחד הבקרים הגעתי להעיר אותן", מספרת "אור". "זה תמיד היה קשה, אבל בבוקר ההוא הרגשתי שזה יוצא דופן. הבנות היו עייפות, לא רצו להתעורר, פשוט סירבו לקום. זה היה לי מוזר, כי כשהיו דברים חריגים – וקרו כאלה בלי סוף – הייתי מקבלת טלפון משומר הלילה. אחת הבנות הקטנות, 'רקפת' (שם בדוי), התחילה לצעוק ולבכות ש'כואב לה למטה'. שאלתי, 'אולי את צריכה לקבל מחזור?' הבטחתי לה שאם זה יימשך ניקח אותה לרופא אבל היא חייבת לקום וללכת עכשיו לבית הספר.

"בעשר התקשרו אליי מבית הספר, אמרו לי שהיא ממש על הפנים. דיברתי אתה, והיא רק בוכה, 'כואב לי שם למטה, כואב לי'. לא ויתרתי לה. הרגעתי אותה בטלפון, ואמרתי לה, 'אני מבטיחה שנטפל בזה. תסיימי את הלימודים ונראה מה עושים'. שמתי לב שהיא הולכת בצורה משונה, שהיא רגע בוכה ורגע צוחקת. הרגשתי שהיא משדרת מסרים סותרים".

"רקפת" הופנתה לטיפול רפואי. "עד היום לא דווח לי מה קרה בבדיקה הרפואית", אומרת אור. "כיום, כשאני מנוסה יותר, רצים לי תסריטים איומים בראש".

רבים מהחניכים ידעו מה התחולל באותה תקופה "בית הבנות". "בנים נכנסו לשם חופשי”, אמר אחד החניכים ב”יובלים”, “וסיפרו שהם מזדיינים שם".

חניך אחר מספר: "הייתה ילדה אחת ב'בית הבנות'. אחד הבנים הלך אליה לחדר וצילם אותה בפלאפון שלו, אמר לה, 'תרדי לי'. הוא הראה לי הודעות ממנה והראה לי את הסרטונים בטלפון שלו. שמענו שהילדה סובלת, הייתה עושה שחנ”שים (שיחות נפש – מ"ב) עם המדריכה. כולם ידעו למה. הילד אמר לכולם שהיא זונה. פעם אחת הוא שלח סרטון בקבוצת ווטסאפ של הילדים בפנימייה, ילדים הראו לי את הסרטון שהיא יורדת לו".

גם בשיחת הסיכום שלו עם המנהל, העלה טיים את עניין מגורי הבנות: "אתה יודע מה קורה פה כל יום בסביבות 11 בלילה? חלק מהן פותחות את החלונות, וכבר אמרתי למדריכות שלהן כמה פעמים שכאשר אני יוצא בלילה, אני מפחד להפנות את הראש שלי לכיוון הזה".

המנהל אזולאי: "למה?"

טיים: "חלקן מתערטלות בכוונה, בלי חזיות. יש כאן ילדים קטנים, הם יושבים שם על הספסל ממול עם הידיים בתוך המכנסיים. קורה פה דבר דפוק! זה בלתי נתפס! הדירה שלי כאן צמודה אליהם. אני שומע ורואה הכל, הדברים שאני שומע ורואה, צמרמורת אני מקבל מהם".

לדברי "אור", במשך קרוב לחצי שנה העלתה בקשות להחלפת מיקומו של "בית הבנות". "רק על זה דיברתי איתם, לא עניין אותי שום דבר אחר. ידעתי שרק ככה הבנות יוכלו לקבל את הטיפול שמגיע להן. אני אגיד לך משהו שיישמע לך מוזר, אבל השתחררתי משירות קבע כקצינה. ספגתי ערכים של אהבת אדם ועזרה לזולת, ומה שראיתי באותה שנה, שבר אצלי את כל האמון במערכת. אלו ילדות שהורים הפקידו אותם בידי המדינה כדי שתטפל בהם. אני לפנימייה כזו בחיים יותר לא מתקרבת".

ההנהלה תוכל לטעון שלא ידעה?

"אין מצב. השיח שלי איתם היה בעיקר סביב זה. החלונות שלהן היו פתוחים והחדרים צמודים למשרד ההנהלה. לא יכול להיות שלא ידעו".

אלא שבמשען טוענים כי לא ידעו מהבנות המתערטלות וגם לא מסרטון הווטסאפ שתיעד לכאורה מין אוראלי. "אירועים אלו מעולם לא הובאו לידיעת הנהלת הפנימייה", טוענים פרקליטי הרשת. "הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים", מוסיפה דוברת הרשת בתגובה רשמית. "בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך". בכל אופן, בפסח בשנה שעברה הועבר "בית הבנות" למיקום אחר. ועדת הבדיקה מצאה כי "בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות", וכי "הטענות לגבי התערטלות ואוננות נמצאו כלא נכונות".

"אני מריח פחד"

חיי הפנימייה, והיציאה מהסביבה הטבעית, הם עניין מורכב עבור רבים מהילדים הצעירים, חלקם עזב לראשונה את ביתו. אלא שההתאקלמות ב"יובלים", כך עולה מעדויות חניכים ומדריכים, הייתה בשנה שעברה אפילו קשה עוד יותר. קוד ההתנהגות הפך קשוח, וחניכים מסוימים, שחצו גבולות אסורים בידיעת הנהלה, הפכו דווקא למועדפים עליה.

"יש ילדים שיותר מחוברים למנהל", מספר חניך בפנימייה. "אחד מהם, למשל, הוא סוחר, מחלק ג'וינטים לילדים ב־15 שקל. מכר להרבה ילדים, קטנים וגדולים. אבל לא עושים לו שום דבר".

למה הילדים האלה לא נענשים?

"הם עוזרים להנהלה. נניח, כששני חניכים רבים מכות, אפשר לבקש מהם, 'לכו תביאו אותם למשרד'. והם מביאים. כולם מבינים שיש כאן שתי מערכות חוקים".

"למשל, אחרי ארוחת שישי הם יכולים לעמוד ליד הדלת של חדר האוכל ולא לתת לאף אחד לצאת עד שמנקים", הוסיף חניך אחר. "שנה שעברה הייתה השנה הכי נוראית שהייתה בפנימייה".

מי היו הילדים שהמערכת הגנה עליהם?

"ילדים שהמנהל שולח אותם לעשות תפקיד של מדריכים, להשתיק ילדים אחרים. אני ראיתי בעיניים שלי שהם מאיימים על ילדים: אחד מהם היה עושה לילד מהקבוצה שלי חיפוש בחדר, היה מפחיד אותו, לוקח לו סמים וסיגריות. הבן אדם מפחד לדווח, כי זה סמים וסיגריות, אז מה הוא ילך להנהלה?"

היו מדריכים שלא שתקו. לדברי יצחק טיים, הוא התעמת עם ההנהלה כבר בחודש הראשון: "הבנתי שקורים כאן דברים נוראים, ילדים שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד, מסתובבים פה כמו בריונים, מפחידים ומאיימים על ילדים קטנים שרק הגיעו מהבית, ולא קורה להם כלום, הם לא נענשים".

גם בשיחת הסיכום עם המנהל אמר טיים: "אני חרד לילדים, חרד להם קשות. חלקם כבר עברו דברים קשים, חלקם חוטף מכות. אני כבר מריח את הפחד שלהם".

במשען טוענים בתגובה כי "אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה". גם ועדת הבדיקה קבעה כי "לא נמצא לטענות הללו בסיס".

"זה מידע קריטי"

כמו ברבים ממוסדות החינוך, גם ב"יובלים" מתמודדים עם בעיית הסמים הקלים וסמי הפיצוציות. "בשנה הראשונה היה לי קשה ב'יובלים', אבל ידעתי שיש מי שיקשיב: עובדת סוציאלית, מדריכה, רכז", מספר חניך בפנימייה. "פעם, אם מישהו היה מעז להכניס 'פַייסֵל' (ג'וינט – מ"ב) לפנימייה מיד היו מעיפים אותו. היום יש ילדים שמגיעים לפנימייה נקיים ולא מעשנים, ופה הם מתחילים לעשן ואז מעיפים אותם".

במשך שנים היה נהוג ב"יובלים" – כמו ברבות מהפנימיות הדומות – כי התלמידים יעברו בדיקת שתן לגילוי סמים. אלא שבשנה שעברה, כך על פי עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", גם ההליך הזה הפך לכלי שרת בידי ההנהלה.

"לאה" (שם בדוי), מדריכה ב"יובלים": "אחד החניכים נכשל בבדיקה. בשיחת צוות שהייתה עם ההנהלה הודיעו לנו שלא נדווח הלאה למשטרה או למשפחה שלו; ולחניך נגיד שלא נעביר את זה הלאה, בתנאי שיגיד לנו שמות של ילדים אחרים שצורכים או סוחרים בסמים".

איך אתם המדריכים הגבתם להחלטה הזאת?

"בגדול, הצוות ממש לא הסכים להחלטה הזו, אבל ההנהלה עשתה מה שהיא רוצה. אחרי השיחה הזאת, כשהנער הבין שהוא מסובך או מגזים – הוא היה פונה ביוזמתו לחדר המנהל, מטיח בפניהם שבגלל ההסכם ביניהם, החניכים מנדים אותו וחושדים שהוא 'מלשין'. מי שספג וסבל מזה בסופו של דבר היו אנחנו, המדריכים, שהיינו אובדי עצות, והחניכים האחרים, שראו התנהלות לא הוגנת ושווה בין הילד הזה לשאר. מה אני אמורה להגיד להם? לא היו לי תשובות".

על פי אחד המדריכים, אחרי שלאורך שנים בוצעו בדיקות סמים לכל התלמידים עם שובם ל"יובלים" מדי יום א', לפני כשנתיים הוחלט לעבור לבדיקות מדגמיות בלבד. "אחרי זמן קצר גם נדרשנו שמדריכים לא יהיו בזמן הבדיקה. אני אישית סירבתי", טוען אחד מאנשי הצוות. "רציתי לראות את התוצאות של החניכים שלי במו עיניי, הם כמו הילדים שלי".

יש חשיבות גדולה לכך שמדריכים יידעו על חניך שמשתמש בסמים, מכיוון שדרך הטיפול בו משתנה ואפשר להדק את הפיקוח עליו או לעדכן גורמים מטפלים. אלא שמדריך לשעבר ב"יובלים" מעיד כי היו מקרים שבהם הוסתרה ממדריכים העובדה שחניך שלהם השתמש בסמים. "היה חניך, שהבדיקה שלו יצאה מלוכלכת פעמיים, ובפעם השלישית קיבלתי הוראה להגיד למדריכים שהילד הזה יצא נקי", מספר המדריך. "היו מקרים שבהם יצאה לילד בדיקה מלוכלכת, ורציתי לדווח למדריכים הרלוונטיים או לעובדת הסוציאלית. שאלתי מיליון פעמים: אני יכול להגיד למדריך? אני יכול לעדכן אותם לשים עין על חניך מסוים, להגביל אותו בשעות, לעקוב אחרי ההתנהגות שלו? זה מידע קריטי, חשוב שהם יידעו שחניך שלהם מעשן סמים! אבל היו פעמים שקיבלתי הוראה לא לספר ולא להגיד, כי 'אולי הבדיקה לא נכונה, אי־אפשר לדעת בוודאות'".

במשען אומרים בתגובה כי "הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים", ומוסיפים כי "למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה".

יצחק טיים: "הם ידעו לגבי ילדים שעישנו סמים. אני מאמין שבחלק מהמקרים, הם העדיפו לשמור את המידע הזה לעצמם. זה יצר מתיחות בין המדריכים ואווירה עוינת. ראיתי שמסתירים ממני מידע כל כך חשוב, אז לקחתי כמה ערכות, ולפני שהייתי מגיש את הדגימות להנהלה, בדקתי בעצמי כמה חניכים שידעתי שהם מעשנים, אבל הבדיקות שלהם יצאו נקיות. לאט־לאט התחלתי לגלות שקורה פה משהו מאוד לא תקין, מלא בדיקות יצאו מלוכלכות, ואף אחד לא מעדכן אותי. הרגשתי שמעלימים מאיתנו מידע במתכוון".

למה לא הלכת להנהלה עם התוצאות?

"כי הם היו מגלים שעשיתי בדיקות מאחורי הגב שלהם".

המדריכה לשעבר "אור" מספרת על מקרה לדוגמה, שאירע בשנה שעברה: "חניכים שלי נתנו לי שמות של סוחרים בפנימייה, כולל כמויות, וסיפרו לי אפילו איפה הם מחביאים את החומר. הם סיפרו לי על שני בנים מקבוצה אחרת, שיש להם שקית מלאה בנייס גאי, וציינו את המקום. מיד פניתי למנהל רועי ולסגן ד', ומסרתי להם את המידע, מבלי להגיד ממי קיבלתי אותו. רועי כינס שיחת צוות והודיע לנו שהולך להיות חיפוש משטרתי, ושכמובן לא נגיד שום דבר לחניכים. הגיע יום חמישי, היום שבו יש שיחת פנימייה לכל החניכים עם המנהל. בשיחה הוא אמר לילדים: אני יודע שיש כאן סמים, אני מתכוון להתייחס לזה ברצינות ולהביא הנה משטרה. המדריכים היו בשוק! הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. החניכים שמסרו לי את המידע, סיפרו שבתוך דקות העלימו משם את השקית עם הסמים".

המדריכה לשעבר "לאה": "בוקר אחד קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית של אחד מבתי הספר. היא אמרה שחניך שלי התעלף והם מפנים אותו באמבולנס לבית החולים. מיד יצאתי לשם וכשהגעתי לבית חולים, התברר לי שאותו ילד עישן נייס גאי במחשבה שזו מריחואנה, והסם השפיע עליו רע. בעקבות המקרה נערכה שיחה של המנהל עם כל החניכים בפנימייה, ובה הוא אמר שיש מכת סמים בפנימייה והוא יודע עליה, והוא ינקוט אמצעים להילחם בתופעה הזו".

המדריכה "אור": "באיזשהו שלב נוצרו כאן סיטואציות כל כך אבסורדיות, לא נתפסות: באחד מערבי שישי בחדר האוכל, רועי דיבר שוב על הסמים, ואמר שיעיפו ילדים מהפנימייה אם יתפסו אותם וכל הנאומים הרגילים. הסתיימה הארוחה, כולם יוצאים, והתלמידים שמעשנים סיגריות הולכים כרגיל הצידה לעשן. עברתי שם, ואני מריחה חזק וברור ריח של מריחואנה. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני מתעלמת מזה. מילא סיגריות, אבל ג'וינט ככה באמצע הפנימייה? הסתובבתי, ורועי ו־ד' עדיין היו שם ליד חדר האוכל. לקחתי אותם פיזית ואמרתי להם: בואו, הם מעשנים עכשיו. כמובן ברגע שהם הגיעו כל הילדים מחביאים מהר את מה שהם עישנו שם.

"ד' התקדם לעברם, לא שמעתי מה אמר להם. אני ורועי נשארים מאחורה, ואני שואלת אותו, 'רועי, אתה מריח את זה?' והוא עונה לי כזה בחיוך, משהו בנוסח: וואלה אי־אפשר לפספס את זה, וצחק. שם זה נגמר, כמובן בלי תגובה או עונש".

פרקליטי משען טוענים כי הדברים "מעולם לא נאמרו על ידי מנהל הפנימייה, והטענה כאילו המנהל העלים עין מאירוע שימוש בסמים שנעשה בקרבתו היא מקוממת". חניכים שעימם שוחחנו השנה, לאחר תחילת התחקיר, טוענים כי מדיניות הלחימה בסמים בפנימייה הוקשחה.

"כשהברז סגור"

העדויות לגבי מה שהתחולל בפנימיית "יובלים" במהלך השנה שעברה לא נעצרות רק בבעיות סמים, בריונות והיעדר קווים אדומים ביחסים בין המינים, אלא עוסקות גם בדבר הבסיסי ביותר: אוכל.

רבים מהמרואיינים לכתבה סיפרו כי בפנימייה הוגש לעיתים קרובות מזון ירוד. היו חניכים שאף סיפרו על רעב יומיומי. "זה לא שהאוכל 'רק' לא טעים – הוא הרבה פעמים מגעיל, יבש", מספר חניך ב"יובלים". "הם לא מקשיבים ואנחנו כל הזמן מבקשים שיחליפו את האוכל".

קרה שהלכת לישון רעב?

"הרבה".

אז איך הסתדרת?

"הבעיה שאני לוקח ריטלין (במשך השפעת הכדור, התיאבון יורד דרמטית ‑ מ"ב). ואז אני מגיע לפנימייה, מת מרעב – ואין מה לאכול. ככה זה חצי מהילדים. כולם לוקחים ריטלין. יודעת מה עשיתי? הפסקתי עם הריטלין, הייתי מחביא מתחת ללשון ויורק, שהמדריך לא יראה. אם לא, הייתי נשאר רעב".

היו עוד ילדים שעשו את זה?

"מלא".

"האוכל היה זוועה, מפוצץ בשמן", מספרת חניכה. "לחם עם שוקולד או טוסטים פעם ב… וגבינה צהובה יש רק לעיתים נדירות. כמעט כל לילה הייתי הולכת לישון רעבה. גם ילדים אחרים".

המדריכה "אור": "הילדים לא הפסיקו להתלונן. הרבה מאוד חניכים היו מזמינים אוכל מבחוץ. בצהריים, שזו יחסית הארוחה הכי טובה, רבים מהם על כדורים לקשב וריכוז ואז הם לא אוכלים. מגיע הערב ואז פשוט היו ימים שאתה לא יכול לגעת באוכל, פשוט לא אכיל. קציצות פלאפל עם טעם של קרטון, שקשוקה שנראית חייזרית, והכל ספוג בשמן. על ארוחת הערב אין בכלל מה לדבר. זה פשוט נורא לנסות להשביע ילד שלא אכל כל היום במזון כל כך ירוד".

מה עשית?

"הרבה פעמים נאלצתי לארגן להם אוכל: עשיתי להם ערב פיצה, קניתי מכספי הפרטי מצרכים ובישלתי להם משהו".

איך זה משפיע על הילדים?

"כשלא היה מה לאכול, הם נשארו רעבים, וזה לא היה נדיר. כשכבר יש משהו טעים כמו פיצה – וזה נדיר שזה קורה, אז כל ילד קיבל מקסימום שני משולשים קטנים. כמובן שהמדריכים לא נגעו, כדי שיישאר יותר לילדים. אתה רואה איך כולם אוכלים מהר־מהר בלחץ, להספיק כדי לקחת עוד מנה לפני שייגמר, וכמובן היו החלשים, שלא הספיקו ונשארו יותר רעבים".

פניתם לתזונאית של הפנימייה?

"כמה פעמים. פעם אחת גם הראיתי לה תפוחי אדמה שרופים לגמרי כמו פחם. אבל הילדים יודעים מתי התזונאית מגיעה, לפי זה שפתאום יש אוכל נורמלי. היא נותנת לילדים לכתוב חוות דעת, אבל יום למחרת הכל חוזר להיות אותו הדבר".

המדריכה "חגית": "אני עצמי מעולם לא נגעתי באוכל. הוא לא אכיל, לא טעים. הבשר מזעזע".

הילדים היו מתלוננים על רעב?

"כל הזמן, זו הייתה השיחה היומית. בארוחת ערב אני יושבת עם החניכים שלי, השולחנות ריקים. הם אפילו לא לוקחים מגש לשולחן, רק כוס מים. יש מקרים שאף אחד לא אוכל כלום, והם יוצאים מחדר אוכל עם בטן ריקה. אני הייתי מכינה להם סנדוויצ'ים אצלי בדירה, מכינה חביתות ומביאה להם למועדון, אף על פי שנאסר עלינו לעשות את זה".

המדריך יצחק טיים: "את לא תאמיני, אבל זה הכי כואב לי מכל מה שהילדים האלה עברו. מאות שקלים הוצאתי מכספי הפרטי כדי להאכיל חניכים. הרבה פעמים הם היו רעבים, ובעיניי זאת בגידה בייעוד הכי בסיסי שלנו. מה הבעיה להביא פסטרמה, גבינה צהובה, קצת פירות, ירקות במצב נורמלי? מה הבעיה? אלה ילדים, מדי פעם רוצים פנקייק נורמלי, פרוסה עם שוקולד, משהו מתוק ומנחם".

המדריכה "לאה": "זה היה נורא מתסכל. כשפנינו לאם הבית היא הציעה פתרונות וניסתה לעזור, אבל כשהברז סגור, אי־אפשר להוציא ממנו מים".

פרקליטי "משען" טוענים כי "מעולם לא הגיעו לידי הנהלת הפנימייה תלונות באשר לחוסרים כאלו ואחרים במזון". "כל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר", אומרת דוברת "משען" בתגובה. "הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון" (התגובה המלאה – במסגרת). הוועדה, לעומת זאת מצאה כי "מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון".

בערב ראש השנה שעברה, כונסו כל עובדי הכפר להרמת כוסית עם אחד מסמנכ"לי רשת משען. "הייתה אווירה חגיגית של תחילת שנה", נזכר טיים, "הסמנכ"ל בירך את כל העובדים, איחל שנה טובה, ואז אמר, 'סוף־סוף השנה יצא לנו רווח מפנימיית יובלים, סוף־סוף נכנס כסף מהפנימייה'. כל המדריכים היו נבוכים מהאמירה הזאת. אז אנחנו פה כדי להרוויח כסף?"

גם "חגית" זוכרת את הרמת הכוסית ההיא: "כששמעתי אותו מברך ככה על ההישג הכספי, הבנתי כבר למה הדברים נראים כמו שהם נראים".

פרקליטי משען טוענים כי "הדברים נאמרו מתוך רצון להודות לצוות המקצועי על העבודה הקשה שעשה. הא ותו לא". •

תגובת ההנהלה: "הטיפול המקצועי בראש סדר החשיבות" מ"משען", הרשת שמפעילה את פנימיית "יובלים", נמסר בתגובה:

"הנהלת הפנימייה, רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה בראש סדר החשיבות. בהתאם לכך, מיד עם קבלת פנייתכם, בוצע בירור מעמיק אשר מעלה כי נפלה טעות חמורה באופן שבו הוצגו העובדות על ידיכם. מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח.

"מדובר בפנימייה ותיקה הפועלת זה 40 שנה. הפנימייה טיפולית במהותה, קולטת ומטפלת בחניכים במצבי סיכון גבוה. הפנימייה פועלת בשיתוף פעולה צמוד עם משרד הרווחה ותחת פיקוחו השוטף ומוערכת מאוד בתחומה. בפנימייה קיים צוות מקצועי רחב ומיומן, בתקינה העולה על זו הנדרשת על ידי משרד הרווחה וכן ניתנים על ידה לחניכים טיפולים נוספים (פסיכו־דרמה, טיפול בבעלי חיים ועוד). כל אלה נותנים מענה שלם ומקיף למגוון צורכיהם של החניכים.

"כל מקרה חריג שמגיע לידי מי מהגורמים המקצועיים, מטופל באופן מיידי בהתאם לשרשרת הטיפול הרלוונטית ומדווח למשרד הרווחה. כל זאת מתוך דאגה כנה לשלומם של החניכים בפנימייה.

"כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת ע"י גורמים מקצועיים בפנימייה, המתאימה לטיפול בחניכים, הן במסגרת קבוצתית והן במסגרת פרטנית, בהתאם לדרישות משרד הרווחה. במקביל, חלקם יוצא לקורס מדריכים מטעם משרד הרווחה.

"מעבר לכך, ומתוך רצון להעניק למדריכים כלים נוספים להתמודד עם קשיי החניכים, ניתנת למדריכים הדרכה שבועית מטעם עובדת סוציאלית. בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם שנה זו.

"חשוב להבהיר, כי הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים, אף לא בהסכמה ואף לא בקרב חניכים בגירים, והמסר הזה הועבר (ומועבר), הן לצוות המקצועי והן לחניכים, באופן שוטף. בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך.

"אנו מנועים מלהתייחס פרטנית למקרה זה או אחר, מאחר שמדובר בקטינים וקיים חיסיון בעניינם. עם זאת, יובהר כי העובדות שונות בתכלית מכפי שמוצג בפנייתכם. בהקשר זה יצוין, כי אותו אירוע פרטני המוזכר בפנייתכם טופל באופן מיידי ובהתאם לנוהלי הפנימייה ולנוהלי משרד הרווחה.

"מטבע הדברים, מעת לעת, נעשים ניסיונות מצד בנים ובנות בפנימייה להיכנס זה לחדרו של השני, והפנימייה מתייחסת ומטפלת, באופן מיידי, באירועים שכאלו. בשעות היום, כאשר החניכים מצויים בפנימייה, מלווה אותם צוות המדריכים. בשעות הלילה עורך מדריך לילה סיור בחדרים לשמירת כללי המשמעת והמוגנות המתחייבים.

"בכל הקשור לנושא של שימוש בסמים, נוקטת הפנימייה גישה של איסור מוחלט. הנהלת הפנימייה איננה מקלה ראש בנושא של שימוש בסמים כאשר מדיניות הפנימייה בעניין זה היא של חינוך, הגברת מודעות, טיפול ומשמעת.

"הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים. בהיבט הטיפולי, קיימות תוכניות טיפול, הן פרטניות והן קבוצתיות, שמלוות על ידי אנשי מקצוע מתאימים, ומבחינה משמעתית כל אירוע של שימוש בסמים מטופל באופן נקודתי ובהתאם לנסיבותיו.

"יתרה מכך, מנהל הפנימייה קידם ביוזמתו הקמת סניף של עמותת אל־סם בשטח הפנימייה, אשר מעניקה טיפול, ייעוץ והדרכה לבני נוער בנוגע לבעיות הקשורות בשימוש בסמים ו/או אלכוהול, זאת ככלי טיפולי נוסף. למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה.

"אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה, ואיש מחברי הנהלת הפנימייה ו/או הצוות המקצועי מעולם לא שיתף פעולה עם חניך כזה או אחר באופן המתואר בפנייתכם, או בכל אופן אחר.

"בנושא המזון, הפנימייה מעניקה לחניכים שש ארוחות מסודרות ביום (ארוחת בוקר; ארוחת עשר; ארוחת צהריים; ארוחת ארבע; ארוחת ערב, וארוחה נוספת בלילה). נוסף על כך, בכל בית קיים מקרר ובו מזון בכל עת וכל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר.

"באשר לאיכות המזון, יצוין כי אחת לחודש נערכת בדיקה מטעם חברה חיצונית שמטרתה לבדוק את איכות ובטיחות המזון המוגש בפנימייה. מעבר לכך ובמסגרת מדיניות האיכות, נערכים סקרי שביעות רצון בקרב החניכים, על מנת ללמוד לעומק את תחושות החניכים ולהתחשב ברצונם.

"הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון, בין היתר על ידי הקצאת תקציב גדול יותר לנושא, וכן על ידי שכירת שירותי הסעדה טובים יותר".

ועדת הבדיקה: "מטפלים בטענות" זמן קצר אחרי ש"ידיעות אחרונות" העביר בקשת תגובה מפורטת, עם הטענות והממצאים שהועלו בתחקיר, מינה משרד הרווחה ועדת בדיקה ל"יובלים". כששאלנו מהם חברי הוועדה נעננו כי מדובר באנשי מקצוע של המשרד וכי "הרכב הועדה היה ניטרלי לחלוטין". חשוב לציין כי הוועדה בדקה את המצב בפנימייה בדיעבד ולאחר הפנייה ששוגרה מהעיתון, בעוד העדויות שהבאנו כאן עוסקות בשנת הלימודים שעברה. חניכים ציינו בפנינו השבוע כי זמן קצר לאחר שפנינו בבקשת תגובה, חל שיפור בחלק מהתנאים בפנימייה. נותר רק לברך על כך, ולקוות שגם בשאר הנושאים שעליהם הצבענו בתחקיר – יחול שיפור בהקדם.

כשביקשנו לקבל את ממצאי הוועדה או לפחות את החלקים הנוגעים לטענות שהועלו בתחקיר, ענו ברווחה: "התשובות בתגובה הינן מתוך מסקנות הוועדה. פרסום הדו"ח במלואו עלול לפגוע בצורה בוטה בפרטיות של חניכי הפנימייה".

להלן תגובת משרד הרווחה:

"משרד העבודה והרווחה הקים ועדת בדיקה לבדיקת התלונות שהגיעו לגבי פנימיית יובלים. להלן תגובת המשרד, לאור ממצאי והמלצות הוועדה:

† באשר לטענות לגבי 'בית הבנות' וכי מתקיימים יחסי מין ללא השגחה: בקרב האוכלוסייה המגיעה לפנימיות, קיימות סוגיות טיפול רבות ובכללן גם פגיעות מיניות. הוועדה בדקה ומצאה כי לא קיים מבנה מגורי נוער אחר פרט למבנה מרכזי אחד שבו דרים כל בני הנוער, לרבות קבוצת הבנות. הוועדה מצאה כי קיים פיקוח נאות על הנערים והנערות בפנימייה לרבות בנושא קיום יחסי מין.

† באשר לטענה כי פרטיותם של בני נוער (בין שהם בנים או בנות) אינה מוגנת וכי ניתן לתצפת לחדרם הפרטי משטח הכפר: הוועדה בדקה ומצאה כי בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות. הוועדה ממליצה לשקול הפרדה מגדרית במתחמי מגורי החניכים.

† בהתייחס לטענה כי לא ניתנה הדרכה מקצועית מספקת לקראת טיפול בנערות נפגעות תקיפה מינית: לכל צוות הטיפול ניתנת הדרכה על ידי עובדת סוציאלית מומחית בטיפול בנפגעי תקיפה מינית וטראומה. בנוסף לכך, עוברים חברי הצוות סדנה מקצועית על ידי המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, וכן קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף בתחום פגיעות מיניות לרבות כללי התנהגות ברורים וכתובים וכי כל עובד חדש נדרש לעבור על הנהלים לפני תחילת עבודתו בפועל.

† בהתייחס לטענה כי היו בפנימייה חניכים מועדפים שנוצלו על ידי ההנהלה או הצוות למטרות שונות בתמורה להעלמת עין מהתנהגויות חריגות ואסורות: במסגרת הבדיקות שערכה הוועדה לא נמצא לטענות הללו בסיס. יתרה מכך, הוועדה ראיינה חניכים ומצאה כי החניכים רואים בצוות הפנימייה כתובת למענה עבורם.

† באשר לטענה על שימוש וסחר בסמים בפנימייה: ועדת הבדיקה מצאה כי הפנימייה נתנה דגש מיוחד ובנתה תוכנית טיפול מניעה ואכיפה נרחבת עם עמותת "אל סם".

† באשר לטענות לגבי המזון המוגש בפנימייה: על אף שהוועדה התרשמה ממטבח נקי, מאורגן ותפריט מאוזן, מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון. בנוסף החניכים דיווחו על קניית אוכל מחוץ לפנימייה. הפנימייה מפוקחת באופן קבוע ותדיר על ידי דיאטנית קלינית שמפקחת על תחום התזונה מטעם המשרד ודורשת מהמסגרות שינויים ושיפורים על פי הצרכים. המשרד יפעל לתיקון המצב בנושא זה בפנימייה.

† באשר לטענות על תחלופה של מדריכים: הוועדה מצאה כי קיימת תחלופה גבוהה וחוסר יציבות בצוות המדריכים. הוועדה ממליצה על עיבוי צוות המדריכים בהתאם לדרישות המשרד לאלתר וכי הפנימייה תגיש תוכנית לשימור עובדי ההדרכה כך שיועסקו שנתיים ברציפות לפחות.

† לסיכום: המשרד קיבל את המלצות הוועדה. פנימיות ילדים ונוער במשרד העבודה והרווחה מטפלות בילדים בגיל ההתבגרות המתמודדים עם קשיים מגוונים בתחומי חיים שונים. קשיים ייחודיים אלו, בשילוב עם מאפייני גיל ההתבגרות באופן כללי מייצרים אתגרים מורכבים, המועצמים לאור העובדה כי הילדים חיים במסגרת 24 שעות ביממה.

הוועדה מצאה כי המסגרת מטפלת בנושאים שעלו בטענות, גם אם לעיתים המענים אינם מספקים דיים או דורשים שינוי מדיניות.

נדגיש כי המשרד שוקד בימים אלו על הקטנת גודל הפנימיות והתאמת המענים לצורכי החניכים, וכן כי המשרד פועל על מנת לפתח תוכניות לשימור עובדי הדרכה".

עוד ביקשו במשרד להוסיף כי, "באחרונה הוקמה נציבות תלונות ילדים, גוף עצמאי ובלתי תלוי, הזמין, מונגש ומותאם לילדים ונוער, ומיועד לקבלת תלונות מילדים באומנה ובמסגרות חוץ־ביתיות, כגון פנימיות, וזאת באופן פרטי, חשאי וחופשי, ובלא כל חשש מפגיעה בעקבות הגשת התלונה. הנציבות זמינה לפניות ילדים (או מי מטעמם) טלפונית ובאמצעות חשבון ווטסאפ במספר 050־6222600, באמצעות דף הפייסבוק "נציבות פניות ילדים", ובאמצעות מייל בכתובת im4u@molsa.gov.il".

meravbetito@bezeqint.net

משרד הרווחה גרם לרציחתה של מעיין ספיר

רשויות הרווחה תולשות ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקירות אותם במוסדות סגורים לאורך שנים, תוך סימומם בסמים פסיכיאטריים כדי להוזיל עלות החזקתם. השבר וההרס נגרם לא רק וילדים ומשפחתם אלא גם למשפחות אחרות ולחברה כולה. הרצחה של מעיין ספיר בוצע ע"י נער שהופקר וסומם ע"י משרד הרווחה והפך לרוצח מסוכן. יום לאחר רצח מעיין ספיר טשטש משרד הרווחה את נסיבות הרצח בכך שהעלים כל תיקי הרווחה של הנער הרוצח.

תחקיר "7 ימים" – התיק הנעלם – מאת מרב בטיטו – ידיעות אחרונות – 1.5.2009

המדינה סערה כשמעיין ספיר בת ה- 15 נרצחה ע"י נער בן 16 ממעון "מצפה ים" של משרד הרווחה. עכשיו חושף "7 ימים" את מה שקרה במוסד הסגור בשבועות שקדמו לרצח. הכדורים הפסיכיאטריים שהנער סרב לבלוע, ניסיון הבריחה, ההחלטה לשררו ביום הרצח, התיק הרפואי שנעלם והחורים השחורים בחקירה…

לקריאת התחקיר השלם הקלק כאן

תחקיר - התיק הנעלם - מאת מרב בטיטו - ידיעות אחרונות - 1.5.2009

סיוט במחלקה 5 – ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

סיוט במחלקה 5ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

לאחר שהובא לבדיקה פסיכיאטרית בכפייה אשפז מרצונו ירון קנר כתב "ידיעות אחרונות" בבית חולים אברבנאל בת ים. הוא נשלח לישון במסדרון על מזרון מסריח משתן. ראה קשישה מוטלת על הרצפה רגלה נפוחה ואיש לא עוזר. אחות שטלטלה בפראות חולה ישישה. ארוחה שכללה תירס מקולקל מקופסאות שעבר זמנן. שירותים מטונפים. סכיני גילוח המחולקים לחולים. ושמע איך תכנן הסגל לשנות גרסת פציעה של חולה.

קרוב לשעה אחת עשרה בלילה נכנסו לחדר המיון ארבעה אחים בחלוקים לבנים ומאבטח חמוש. האחים היו שקטים למדיי, אבל הבעת פניהם, כמו גם ממדי גופם, הייתה מהסוג, שמשכנע אותך להיכנע ללא קרב. תחושת העוצמה שהתחלתי להתמלא – מעטים הרגעים בחיי שבהם מצאתי את עצמי מוקף שומרי ראש, התחלפה מהר מאוד באכזבה קלה. התברר שהליווי המרשים לא הוזמן לכבודי, אלא עבור המאושפז הנוסף ששהה עימי במיון.

האיש, שהגיע לבית החולים עם הוריו, בחר להעלות כמה הסתייגויות מלומדות להחלטת הרופאה לאשפזו, ואף גילה כוונות לתרגם אותן לשפת המעשה, כשראה את האחים ("חצי בית חולים הבאתם עלי"), בחר להתלוות אליהם בשקט למחלקה הסגורה.

אחר כך הגיע האח דודי. הוא לא לבש חלוק לבן, והיה נעים סבר. אחרי ששאל לשמי, ביקש בנימוס שאתלווה אליו. ההליכה המשותפת למחלקה הייתה חוויה מעניינת, שהזכירה במידה מסוימת את המבוכה הנלווית לפגישות עיוורות. דודי, שמאוחר יותר יתגלה כאח אנושי ורגיש, ניסה להחליף כמה מילות נימוס, וגם ענה באדיבות על השאלות שהצגתי. עם זאת ריחפה מעל השיחה הנעימה עובדה מעט קשה לעיכול: אחד מהמשוחחים לוקה, כנראה, בנפשו, והשני מוביל אותו לאשפוז. רק מאוחר יותר נזכרתי שדודי הקפיד תמיד שאכנס ראשון בכל דלת, כדי שלא להפנות אלי את גבו.

מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב. חיצונית, היא לא שונה בהרבה ממחלקה ממוצעת בבית חולים רגיל: מסדרון ארוך, חדרים ודלפק שמאחוריו האחיות. בניגוד למחלקה רגילה, מפרידה מחיצה בין הדלפק לבין החולים, בסגנון המזכיר קופת קולנוע. הבדל נוסף: דלת ברזל כבדה ניצבת בכניסה למחלקה, שננעלת עם רדת החשיכה.

כשנכנסנו היו החולים ישים. שתי אחיות ענייניות וחמורות סבר קיבלו את פניי. היותר נחמדה פתחה בהליך הרגיל של קליטת חולה – רישום פרטים ומדידת גובה ומשקל. אחר כך בדקה את לחץ הדם שלי. "יש לך מחשבות?" שאלה תוך כדי הבדיקה. "מחשבות?" לא הבנתי. "מחשבות אובדניות", הסבירה, "כי אם יש, כדאי שתבוא קודם אלינו. חבל שתפצע את עצמך ואחר כך ניאלץ להעביר אותך למחלקה סגורה". הבטחתי ליידע אותה לפני כל מחשבה משמעותית.

עם סיום הבדיקה התבקשתי למסור את כל החפצים שהבאתי איתי. מסרתי צרור מפתחות, ושאלתי אם אוכל לשמור אצלי את האיתורים. מאחר שמעט מאוד חולים, אם בכלל, מגיעים לאשפוז עם איתורית, החלה התייעצות קצרה בין אנשי הצוות. הוחלט לבסוף לדחות את בקשתי. דודי נתן לי פיג'מה, וביקש שאמסור לו את בגדיי. "הם יוחזרו על פי החלטת הרופאה", הסבירה האחות. מתברר שהחזרת הבגדים היא פריווילגיה המוענקת לחולים ממושמעים, שאין חשש שיברחו. ההבדל העיקרי בין לובשי הפיג'מה ללובשי הבגדים היא אפשרותם של האחרונים לצאת דרך שער בית החולים, כדי לקנות בקיוסק הסמוך, בלי שיעוכבו על ידי השומרים.

כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון ברצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון. פה ושם נשמעו צעקות מן החדרים. 'מתפרצים', כך מכנים במחלקה חולים, הנתקפים בפרץ של צעקות. בהיתי בתקרת המסדרון. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם.

היום הראשון

התעוררתי סמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו במהלך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים יקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג.

ניסיתי להבחין אם החולה, אשה צנומה שבקושי עומדת על רגליה, הראתה אי אילו גילויי אלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית זקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגריסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות. לא יכולתי שלא להיזכר במשפט המיוחס למלכה אליזבט, שעה שאנו בבית משוגעים: "אתם השפויים", אמרה לחוסים "אבל אנחנו הרוב".

מאוחר יותר ראיתי אחות, שחולה נגעה קלות בידה כדי להסב את תשומת לבה. האחות הרחמנייה הדפה אותה מיד בחבטה חזקה על זרועה, תוך שהיא נוזפת בה "לא נוגעים!".

מקלחת הבוקר היא חובה. כאן התחלתי להתקרב בראשונה אל החולים. כארבעים חולים, גברים ונשים. מונה המחלקה בתפוסתה המלאה. הופתעתי לראות שרבים מהם זקנים סיעודיים.

למקלחת נכנס אחד הישישים. הוא נשען על מקל וגרר אחריו שקית שתן, שחוברה אליו בקטטר. תוכן השקית, יתברר בהמשך, משמש לא אחת נושא לדיונים סוערים בין החולים. "יש לך דם בפיפי", זעקה חולה כשהיא מעיינת בתוכן השקית. "זה בטח בגלל התרופות", הציע אחר. הזקן נהג להתעלם מן הנעשה סביבו, וצפה בטלוויזיה.

באותו בוקר, במקלחת, לא הצליח הזקן לפתוח את ברז המים החמים. נצרת הברזיה, נראתה ישנה, והוא, כנראה, הסתבך ופנה לעזרת אחת האחיות. במקום לעזור לו לפתוח את ברז המים החמים, השיבה האחות לתדהמתי: "לא נורא, תתקלח במים קרים. עכשיו קיץ". השעה הייתה שעת בוקר קרירה, והזקן, שנראה בן למעלה משבעים, הביט כלא מאמין באחות המתרחקת.

לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת עמידה על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין. בדרך חזרה מן המקלחת הייתי עד לסיטואציה מזעזעת לא פחות: חולה, שלפי סיפורי המאושפזים האחרים נאנסה באכזריות על ידי ארבעה גברים ומאז היא במחלקה, ונהגה לדבר בשל מחלתה באיטיות מוגזמת, משהו כמו מילה כל חמש שניות, באינטונציה מיוחדת ש'מורחת' את המילים, ביקשה מהאחות תחתונים נקיים לאחר המקלחת. כשסיימה את בקשתה, ענתה לה האחות באותו טון מתנגן ואיטי: "אין עכשיו תחתונים", תוך שהיא מחקה בלעג, לאוזני החולים האחרים, את צורת דיבורה של החולה.

ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, בלי שאפילו הביטה לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת.

ירדתי לחדר האוכל. בבסיסי צבא יותר נידחים ומאובקים זכיתי לראות חדרי אוכל משמחים יותר. לא שציפיתי לפרחים על השולחנות אבל חלף בראשי הרעיון המהפכני, שמאחר שמדובר בחולים הסובלים ברובם ממחלות דיכאוניות שונות, היה ראוי להכניס מעט צבע לעולמם האפור.

נטשתי את הרעיון והבטתי בתפריט. על השולחן היו חתוכים בגסות כמה מלפפונים ועגבניות, והיו גם גבינה לבנה ולחם יבש. כשהאחיות חילקו דייסה תפלה, נזכרתי בגעגועים בלוף הצבאי. "ברוך אתה מלך העולם, שאני אוכלת עם כולם", פתחה אחת החולות בברכה המסורתית, ומיד עם תחילת הארוחה הפכתי למוקד ההתעניינות בשולחן שבו ישבתי: "מתי הגעת, בחור נחמד?", "איזה מסכן", "למה הביאו אותך?", "אני מאניה דיפרסיה", אמרה בפתיחות אחת החולות.

לאחר ארוחת הבוקר מתפזרים החולים בחצר ושוקעים בחוסר עשייה. למאושפזי המחלקות הפתוחות אסור להיכנס למחלקה עד לאחר ארוחת הצהריים, כדי לאפשר לנקות את החדרים. חלק מחפשים פינות מוצלות מפני החום הכבד וכך הם שוכבים עד לארוחת הצהריים. ניצלתי את הזמן להתקשרות, דרך הטלפון הציבורי שבחצר, עם מערכות הגיבוי שהכנתי בחוץ. עורכי '7 ימים', כרמלה מנשה ברדיו ואחרים היו אמורים להיכנס לפעולה, אם האשפוז שלי יתארך מעל למצופה.

לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצדו תירס מקופסאות שימורים שעברן זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב.

חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", היתה תשובת המחץ.

הגשת שתייה בארוחות, התחוור לי בהמשך, היא שירות הנתון למצב רוחן של עובדות המטבח. אם מחולקת שתייה, הרי שמדובר במים פושרים המוגשים לרוב בקערות במקום בכוסות. מיץ פטל מוגש באירועים חגיגיים במיוחד.

כשחזרתי למחלקה, נקראתי לשיחת היכרות עם הרופאה המטפלת. כמו רוב הפסיכיאטרים שאפגוש בביה"ח, הייתה הרופאה מאירת פנים ואדיבה. לאחר שהסבירה לי את נוהלי המחלקה ואת סדר היום, שוחחה איתי בעדינות על מצבי, תוך שהיא מקפידה שלא לשאול שאלות מביכות מדיי. המשכתי לנקוט קו, שבו בחרתי עם אשפוזי: להתנהג יפה ונורמלי, אבל לאשר את סיפורי השכנים על התפרצויותיי, כדי שלא יוחלט לשחרר אותי בטרם אספיק למצות את הביקור. עם סיום השיחה בישרה הרופאה שתאשר להחזיר את בגדיי, וביקשה בנימוס שלא אברח מביה"ח. הבטיתי.

סדר היום של החולים, מלבד קבלת התרופות בזמנים קבועים, לא כלל, התברר לי, כלום. פשוט חוסר עשייה מתמשכת. יצאתי לחצר לבדוק את אפשרויות הפעילות המוצעות באחד החדרים במבנה סמוך ראיתי שלט על הדלת: "דיאטניות". בחדר ישבה בחורה משועממת. ניכר היה על פניה שהופתעה מהביקור הלא צפוי. בהמשך, למרות תצפיות ארוכות על חדרה, לא הצלחתי להבחין בחולה כלשהו המתקבל אצלה לייעוץ. שאלתי אם ניתן לקבל ייעוץ דיאטטי. היא הסבירה לי שהייעוץ ניתן בתוך המחלקות, ביקשה את שמי ואת מספר המחלקה שלי, והבטיחה שתחזור אלי.

חזרתי למחלקה. חלק מן החולים, שישנו במשך רוב שעות היום, כי לא מצאו דבר אחר לעשות, קיבלו מן האחיות כדורי שינה, שניים לכל חולה. חלקם סיפרו שהם נוטלים את הכדורים באופן קבוע. אינני יודע עד כמה הנוהל הקבוע של מתן גלולות השינה מיטיב עם החולים, אבל ברור שהוא מיטיב עם כאב הראש של אחיות משמרת הלילה.

היום השני

שש בבוקר. קולות רמים של קרקור תרנגול וחולים מבוהלים מרעידים את המחלקה. ד', חולה בן גילי, גנב תרנגול מחצר סמוכה לבית החולים, והחליט לערוך למחלקה השכמה מקורית. וכך מוקדם בבוקר נצפו האחיות רודפות אחרי תרנגול.

ד' הוא סטודנט בטכניון שאשפז את עצמו מרצון. תרופה לא נכונה שקיבל מרופאו האישי גרמה לו, לדבריו, לנטיות אובדניות בלתי נשלטות, והוא העדיף להיות תחת השגחה עד שיתייצב מצבו. כשהיה הטלפון מצלצל בדלפק האחיות, נהג לחטוף את השפופרת ולענות: "בית משוגעים שלום". עם זאת הוא היה החולה היחיד, שאיתו יכולתי לשחק שח או לנהל שיחה בת יותר משלושה משפטים.

בעיה שהחלה להחריף הייתה השימוש בשירותים. מטעמי מצפון סירבתי לשבת על האסלה, שהייתה מרוחה בצואה. עם זאת נראה שזהו מצבם הטבעי של בתי השימוש במחלקה. למרות שזוהמו תמיד זמן קצר לאחר ניקוי הבוקר, לא טרח איש לשמור על ניקיונם במשך היום, וכך נאלצתי לעטות על פניי ארשת של אדם נורמלי, ולנסות את מזלי בשירותי בניין הסגל.

חדרתי אל היעד בלי לעורר חשד, ואפילו זכיתי לברכה המקורית: "בוקר טוב, דוקטור", מאחת העובדות בבניין. השימוש בשירותים מאווררים, ריחניים ומצוידים בנייר טואלט, היה, איך לומר, חוויה מזככת.

במהלך היום שוב נתקלתי בדוגמאות מאלפות ליחסן המזלזל של האחיות. לאחר חלוקת התרופות חש אחד הזקנים כאבים ברגלו. מלבד הכאבים, הוא נתקף גם בהיסטריה קלה והחל לבכות. "אף פעם לא כאב לי אחרי התרופות", ייבב. ניגשתי לאחות וסיפרתי לה על הזקן שנמצא במצוקה. "מה בדיוק יש לו?" שאלה באדישות. "אני לא יודע", השבתי. "אבל מה אתה רואה?" איבדה האחות את סבלנותה. "אם תואילי לקום מכיסאך", השבתי, "ותפסעי שני צעדים לכיוון הזקן, נוכל לסיים את השיחה המיותרת הזאת". לבסוף טרחה האחות לקום בחוסר חשק מופגן והחלה להסביר לחולה באותה רמת מוטיבציה ש"אין לו מה לדאוג, ושהכל יעבור".

העישון במחלקה אסור בתכלית האיסור, למעט בפינת העישון הנמצאת בקצה המדרון. האחיות מעירות מיד, ובצדק, לכל חולה שמעשן מחוץ לפינה. עם זאת האחיות מעשנות בכל מקום ובכל זמן שנראה להן. אל אחד החדרים נכנסה אחות עם עגלת תרופות, כשבידה האחת סיגריה דולקת, ובשנייה חילקה את התרופות. במקרה אחר ראיתי, לתדהמתי, כיצד אחות מעירה לחולה שעישן, כאשר היא בעצמה אוחזת בסיגריה מאחורי גבה.

ואולם הדבר שמדגיש יותר מכול את שלילת החירות, ומזכיר לך בכל רגע היכן אתה נמצא, הוא היעדר מוחלט של פרטיות כלשהי. על כל הדלתות במחלקה – של החדרים, המקלחות ואפילו השירותים – ישנם חלונות שקופים. אף דלת לא ניתן, כמובן, לנעול. הדבר נועד לאפשר לצוות להשגיח בכל מצב על החולים, העלולים לנסות להתאבד. עם זאת לא ראה ביה"ח לנכון למצוא סידור, שבו יוכל רק הצוות לתצפת מן החלונות. וכך, במחלקה שבה מאושפזים ביחד גברים ונשים, יכול כל מי שעובר במסדרון להתבונן בכך כשאתה מתלבש בחדר, מתקלח או עושה את צרכיך. גם האחיות אינן מקישות על דלתות החדרים או מודיעות בדרך אחרת לפני כניסתן.

חלליות ענק לא נחתו במחלקה, אבל קרה דבר מרגש לא פחות: נתבשרתי שבצהריים ייערך לכבודי קונסיליום, דהיינו ראיון עם כמה רופאים מלומדים, שינסו להבין מה בעצם השתבש אצלי. עד להתכנסות המיועדת חזרתי לבדוק את אפשרויות התעסוקה בביה"ח. לא ייתכן, חשבתי, שהחולים מקבלים כאן רק טיפול תרופתי. הרי מדובר במחלות נפש, המצריכות גם איזשהו מערך נפשי תומך: חוגים, הפעלה כלשהי, ואפילו טיולים קצרים להתאוורוות ולשיפור מצב הרוח.

מצאתי חדר ועל דלתו הכתובת: 'ריפוי בעיסוק'. צירפתי למסעי חולה אחר, ויצאנו לבדוק במה עוסקים שם. "בעיקר בתפירה", הכין אותי חברי, מהנדס, שזה לו האשפוז השמיני. "באמת, הזדמנות טובה ללמוד לתפור כפתור".

בחדר עצמו ישבו אחות, שני חולים שבהו באוויר ועוד שניים, שעסקו בהרכבה של מסמרים לריבועי פלסטיק. "כן?", שאלה האחות בקול של מרכזנית לחוצה בתחנת מוניות. "אני רוצה ללמוד לתפור כפתור", גמגם המהנדס. "סליחה?" שאלה האחות כאילו שמעה בזה הרגע הצעה מגונה. על הקירות היו כמה גובלנים ובפינה שכנה לבטח מכונת תפירה מכוסה בבד.

"אשתי אומרת שאני לא יודע לתפור כפתור", ניסה שוב המהנדס. "חשבתי, אולי לנצל את ההזדמנות". "הזדמנות למה?" לא הבינה האחות. "ללמוד לתפור כפתור", השיב המהנדס בשפה רפה. "אין עכשיו חוג תפירה", פסקה קצרות האחות. "תיכנסו בעוד שבוע". זאת לא מכונת תפירה, שם בפינה? ניסיתי. מה יש? געשה פתאום האחות, גם אתה רוצה ללמוד תפירה? מאיפה באתם לי שניכם פתאום. מה זה פה, חוג מלאכת יד? תעלו מהר למחלקה. יש לכם בכלל שיחה עכשיו.

לפני שגורשנו בבושת פנים, הספיקה עיני לקלוט את הספרייה שבחדר. היו בה, בערך, שישה ספרים מצהירים משנות החמישים: 'דברי ימי עמנו' ועוד כמה ספרי איכות בסגנון דומה.

כשעלינו למעלה התברר שאכן הפסדנו את שיחת המחלקה הנערכת, כנראה, אחת לכמה ימים, ובה משתפים החולים אלו את אלו בבעיותיהם השונות. בסיומה התפזרו החולים, ואחד מהם ניגש לאחות וביקש סכין גילוח. האחות שלפה מתוך מגירה סלסלת עץ, שבה היו מונחים בערבוביה כמה סכיני גילוח לא ארוזים. "הם חדשים?" שאל החולה. "חדשים, חדשים", ענתה האחות או אז שלף החולה את כיסוי הסכיןץ בין הסכינים בצבצו, כצפוי, שערות. אין חדש? אמר החולה "יש שיערות על הסכין". "אני אומרת לך שהוא חדש", כעסה האחות. נראה לך שאני משקרת? אבל יש שערות, התעקש החולה. הנה. לבסוף הוחלפה הסכין. לא ברור אם ניתנה לו חדשה, אבל היא לפחות הייתה בלי שערות.

אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לקונסיליום. מולי ישבו חמישה רופאים, ששוחחו איתי למעלה מחצי שעה. די מלחיץ בהתחלה, אבל אם לומדים להשתחרר, אפשר אפילו ליהנות קצת. בשלב הראשון, כמו בכל השיחות הקודמות, נשללו אפשרויות של מחלות ידועות אני לא חושב שאלוהים מדבר איתי, ואני לא שומע קולות בלילה, השבתי באורך רוח.

אחר כך סיפרתי, תוך הנחיית הרופאים, על עצמי. רוב הדברים היו נכונים. גם כדי שלא להסתבך בשקרים וגם כדי לחוש בעונג שתראפיה. את מקרי האלימות שתיארו השכנים הסברתי כהתפרצויות ספונטניות מהסוג, שיכול לעבור על כל אדם שהרגיזו אותו מאוד. דיברתי בשקט ובהיגיון, על פניה של המנהלת היו סימנים של משהו פה לא בסדר.

נתבקשתי לצאת לכמה דקות. כשחזרתי נתבשרתי "שאין לנו מניעה לשחרר אותך מיד, אבל היינו רוצים להיפגש קודם עם אחיך, יובל". הודעתי להם שאחי יוכל להתפנות רק מחר בצהריים וביקשתי לצאת בינתיים לחופשה של כמה שעות. בקשתי אושרה מיד.

מיד עם צאתי מבית החולים פניתי לחוקר הפרטי מוקה קריגר ממשרד "העוקץ", שצייד אותי במצלמת וידיאו. אחר כך החלפתי, בראשונה זה שלושה ימים, את בגדיי, וחזרתי לאברבנאל.

עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהוצב על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני.

האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. נכתוב, אמרה אחת מהאחיות שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית. לא שמעתי את המשך השיחה, אבל היה ברור שהם הבינו שפריסת מזרונים על הרצפה במחלקה, שמאושפזים בה קשישים, אינה מעשה בטיחותי ביותר, ולכן ניסו לנסח גרסה משלהם לאירוע.

היום הרביעי – יום השחרור

יום השחרור. לאחר חלוקת התרופות ראיתי את ל', החולה הקשישה שהוכתה ביום הראשון, שוכבת על הרצפה. "היא קיבלה זריקה קשה", סיפרו לי חולים אחרים. למעלה משעה שכבה כך באמצע המסדרון. כשקמה, סיפרה לי שקשרו אותה בלילה למיטה. "חמש פעמים, ובכל פעם השתחררתי". היא הראתה לי את רגלה. כף הרגל היתה נפוחה כאשכולית. "לאף אחד לא איכפת", אמרה.

לא רק מצבם הגופני של החולים שראיתי היה ירוד. רובם היו מוזנחים מכל בחינה אפשרית, תספורת, לבוש. רבים מהם הזכירו מקבצי נדבות. לא ראיתי מישהו מאנשי הצוות המנסה לדאוג להם לביגוד סביר. בתום ארבעה ימים האווירה שנותרה היא של מושבת מצורעים. אנשים מנודים, חלקם ערירים, חלקם חסרי תמיכה כלכלית. קשה להאמין שחולה אמיד או בעל משפחה תומכת, ימצא את עצמו מאושפז כאן, גם אם יוגדר כמסוכן.

הגיע זמן ארוחת הצהריים האחרונה שלי במוסד. גם בה הייתי עד לפגם בטיחותי חמור: אסור לעובדות המטבח לחלק את האוכל ללא השגחת האחיות. ידיהם של חלק מן החולים רועדות כתוצאה מהתרופות, ומרק חם עלול להישפך על ידיהם. גם קטטות עלולות להתפתח. למרות זאת החלה אחת העובדות לחלק את המרק. אחראית המטבח העירה לה על כך, ובין השתיים התפתח ויכוח קולני, שעם סיומו הסתיימה גם חלוקת המרק, לפני שצוות האחיות ירד לחדר האוכל.

עובדות המטב, אגב, אינן שונות בהרבה מרוב האחיות, בכל מה שקשור לכבוד החולה ולחירותו. חולה שסיפרה בגאווה לעובדת המטבל על חבר חדש שיש לה במחלקה, זכתה לתשובה צעקנית ומלגלגת: "בטח חבר, למה לא? עוד מעט תגידי שאתם מתחתנים. יאללה, יאללה". "אבל למה את אומרת את זה?", אמרה בשקט החולה, ודמעות החלו לבצבץ בעיניה. "אנחנו באמת רוצים להתחתן".

אחרי הארוחה הגיע למחלקה אחי. תדרכתי אותו לומר דברים טובים, כדי שאשתחרר בשקט. לאחר ששוחחו איתי, הודיעה לי רופאת המחלקה שאני משוחרר, אבל ביקשה שאשמור על קשר כדי שנחשוב ביחד על המשך טיפול אפשרי.

נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל מתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל.

הפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל: "אבא בוא מהר – מרביצים לי"

תחקיר – אלימות משרד הרווחה נגד ילדים בפנימייה טיפולית בכפר אעבלין בגליל – מאת אביבה לורי

אבא, בוא מהר, מרביצים לי – מה קורה בפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל? החניכים, כולם ילדים למשפחות ערביות במצוקה, מתלוננים על הכאות, הרעבה, התעללות גופנית והשפלות שנמשכות שנים. המנהלים, בני משפחת נששיבי המכובדת, מכחישים. לפני שבועיים פתחה המשטרה סוף סוף בחקירה – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98, קובץ pdf

לפני שבועיים הגישו ארבעה קטינים, שתי בנות ושני בנים, תלונה נגד מנהלי פנימייה טיפולית בכפר אעבלין שבגליל.

התלונה נרשמה ביומן מחלק הנוער במשטרת חיפה תחת הסעיף "תקיפה והתעללות בקטין" והועברה לטיפולו של ראש אגף החקירות במרחב הגליל. מאחוריה מסתתרים סיפורים נוספים של ילדים מוכים ומושפלים באותה פנימייה שאין באפשרותם להושיע.

הפנימייה באעבלין נועדה לענות על צורכיהן של משפחות ערביות במצוקה, אנשים בשולי החברה; הורים גרושים, עבריינים, צרכני סמים ודלפונים גמורים, שמפרנסים את לשכות הרווחה וסמוכים על שולחנם של המוסדות.

לאנשים האלה יש בעיה כפולה, אומרת עו"ד פמלה בטר, מהאגודה הבינלאומית לזכויות הילד, שסייעה לארבעת הקטינים בהגשת התלונה במשטרה. אלו משפחות עם בעיות רבות ששייכות לאוכלוסייה מקופחת, שבדרך כלל לא נהגה להתלונן. במשך עשר שנות קיומה של האגודה, לא היו אלינו כמעט פניות מהמגדר הזה. רק בתקופה האחרונה, חלה שם קצת התעוררות.

מניסיונה למדה, היא אומרת, שאם ילד ערבי או דרוזי מגיע אלינו ופותח את הפה, סימן שהמצב ממש קיצוני. הקבוצה הזאת ניסתה כמה פעמים בעבר להתלונן בתחנת שפרעם על הנעשה בפנימייה, אבל שום דבר לא יצא משם החוצה. השוטרים התקשרו לפנימייה והמנהלים באו והחזירו את הילדים. אחר כך הרביצו להם והענישו אותם על שהעזרו להתלונן.

– הילדים, התרשמת, מספרים אמת?

בכל הקריירה שלנו, תמיד האמנו לילדים ועוד אף פעם לא קרה שהיו קריאות סרק. תמיד הצלחנו לאמת את התלונות במקומות נוספים.

דובר מרחב הצפון במשטרת ישראל, רפ"ק דוד הראל: נכון שמתנהלת חקירה, אבל מאחר שזוהי חקירה רגישה שבה מעורבים קטינים, שנמצאים תחת השגחה, אין למשטרה אפשרות להגיב, כי זה יכול לשבש את מהלך החקירה.

אל תגעו לי בילדים

את הפנימייה באעבלין, כפר שתושביו נוצרים, הקימו בשנת 1978 ג'ודאת נששיבי ואשתו קמאר, כמעון קטן שטיפל בתריסר ילדים.

מאז התפתח המקום לשני מוסדות גדולים למדי פנימייה לבנות – "בית אלחנאן", ובה חוסות, ופנימייה לבנים ובה 95 חוסים, בפיקוח משרד הרווחה.

ג'ודאת נששיבי מת לפני ארבע שנים וכיום מפעיל את הפנימייה הדוד השני והשלישי של המשפחה: האחים הישאם ואיברהים את הפנימייה לבנים; בן דודם ז'וזף ובנו וסאם, את הפנימייה לבנות.

משרד הרווחה משלם לפנימייה בכל חודש כ- 4,000 ש"ח על כל ילד. מי שאמור לבדוק שהכסף הזה מגיע לתעודתו ומנוצל כראוי הוא המפקח האזורי, אליצור בלום, הפוקד את הפנימייה פעם בשבועיים ואמור לדווח למשרד, אם מתגלים אי סדרים.

בדירה קטנה וריקה מאוד בהדר הכרמל בחיפה גרות וידאד עבד אל גני ובתה א', בת 17, שמוצאן ממשפחה בדווית במושב הדו לאומי יערה.

א' ברחה בשנה שעברה מהפנימייה. וידאד, נרקומנית לשעבר וחולת לב, עברה לאחרונה ניתוח מעקפים ומנסה להשתקם. בתה השנייה, בת 15, נמצאת עדיין בפנימייה.

לא רחוק מהן גרות נדא ובתה ה', בת 15: גם היא ברחה מהפנימייה. שני אחיה, ע' בן 13 ו- כ' בן 9, גרים בעפולה עם אביהם, אמנון מונדר.

מונדר, דרוזי מדלית אל כרמל, נכה שיתוק ילדים, התגרש מאשתו נדא ונאלץ לשלוח את הילדים לפנימייה. אחרי ארבע שנים, הוא אומר, הגיעו מים עד נפש: נשברתי כלכלית, פיזית ונפשית. לפעמים אני ממש שוכח את העולם. הראש שלי רק בילדים.

עלילות הפנימייה נחשפות בהדרגה. מונדר, למשל, נזכר עכשיו שבכל התקופה הזאת הוא לא ידע שהילדים שלו מסתובבים רעבים. הם אף פעם לא סיפרו לו, הוא אומר, ואולי בעצם, לא כל כך רציתי לדעת. כי מה יכולתי לעשות? להוציא אותם מהפנימייה? לא היה לי לאן לקחת אותם.

התגרשתי מאמא שלהם לפני ארבע שנים בערך ואז שלחנו אותם לפנימייה בכפר יאסיף, שהייתה בסדר. אחר כך התחתנתי שוב והחזרתי את הילדים, אבל אשתי החדשה לא רצתה לטפל בהם, אז התגרשתי גם ממנה ואת הילדים שלחתי לאעבלין. עכשיו החזרתי אותם סופית הביתה.

הרעב לא היה הדבר הכי גרוע בפנימייה הזאת, הוא אומר. מה שהיה נורא היו המכות, ההשפלות וההתעללויות בילדים, שגם ככה החיים לא פינקו אותם.

הם בוקסרים שם, והילדים – שקי איגרוף. אני לא מוכן לשתוק.

הילדים היום לא מתנהגים כמו שאני מכיר אותם, מפחדים ממני. הילד הקטן לא מרוכז, צורח בלילה, עברה עליו כנראה איזו טראומה. הם רוצים לשלוט בהם, שלא יספרו כלום להורים. גרביים – כל אחד אחר; תספורת – כמו אסיר. אמרתי להם, אל תגעו לי בילדים, אני מספר אותם על חשבוני. לפעמים הילדים היו מתקשרים אלי בגוביינא ובוכים 'אבא, בוא מהר, מרביצים'. הייתי לוקח את האוטו ונוסע כמו משוגע. רבתי איתם הרבה. פעם הזמינו משטרה.

תמיד מאמינים למורים

נוהאד עבד אל גני, אחותה של וידאד, היא המשכילה בחבורה. העברית שלה קולחת. לפני שנתיים היא שמעה לראשונה על דברים מוזרים שמתרחשים בפנימייה באעבלין: שכנה של אחותי בנהריה סיפרה על הבן שלה, שעיקמו לו את היד וגילגלו אותו ממדרגות ועל הבת שלה, שהכניסו לה מכות, ושהיו מעמידים אותם שעות על רגל אחת בתור עונש, אבל האמת, לא האמנתי לה.

לפני שבוע היו פה הילדה של אחותי והילדים של נדא והילד התחיל לצחוק על האוזן של אחיו, אז שאלתי אותו 'מה קרה לך באוזן?' והוא סיפר לי שהרביצו לו. התחלתי לתחקר אותם ושמעתי את כל הסיפורים.

א', בתה של וידאד, נשלחה לפנימייה בנובמבר 96'. קודם לכן היא היתה בחזקתו של אביה בעכו ושם גם למדה בבית הספר. כאשר אביה נידון למאסר, היא באה לאמה בחיפה ומשם הועברה יחד עם אחותה הצעירה לפנימייה, בהמלצת שירותי הרווחה. וידאד: מהתחלה היתה בוכה, לא רצתה ללמוד ולא רצתה להישאר שם.

א': כלום לא עניין אותם, לא המצב שלי ולא אם יש לי בעיות. מה דחוף להם לדעת? הרכילות בבית. מה קורה עם אמא שלי ואיפה אבא שלי. חוץ מזה, מתעללים, מכות, לא היו נותנים לאכול טוב. רק שלוש פעמים ביום ואם מישהו רעב, לא איכפת להם. לא נתנו להם לצאת, נתנו עונשים, לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה על רגל אחת. פעם ברחתי והתלוננתי אצל פקידת סעד. הם שנאו שברחתי.

הילד כ' מראה את האוזן, גדולה ונפוחה, "כמו חמור", הוא אומר. המדרי בפנימייה הוריד מכות והרביץ במקום.

לקריאת התחקיר השלם הקלק כאן

אבא בוא מהר מרביצים לי - אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98
אבא בוא מהר מרביצים לי – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98

ביטוח לאומי של משרד הרווחה – תחקיר פנים אמיתיות

//player.vimeo.com/video/106722127

ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו. אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט – לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.
המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים כל כך מפחדים ממנו.
כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.
"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."
במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.
סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.
ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?
– לא.
שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.
שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות השפלת נכים בועדות רפואיות

שירלי מספרת:

"עכשיו אני נלחמת בהם. אני ניגשתי פעם ראשונה לביטוח לאומי כשחברה אמרה לי "תלכי עם עורך דין". אמרתי לה: לא, תעזבי, רואים את הילדה עם קביים. היה לי ברור שאני יכולה להתמודד איתם בכוחות עצמי.

הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.

"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.

המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.

הסיפור של יעקב
יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור. כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.
המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.
יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.
"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".
חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה. מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.
הם חשבו שהם נפלו על פרייר.
הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר. המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על הקופה הציבורית.
"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".
זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.
הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר. לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.
"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה, יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".
וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.
"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום, אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."
הזעקה השנייה נאמרה במכתב.
נכתב בו כך:
"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".
לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.
המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא תוכלו לקבל חברה מתחרה.
רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין, בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך יקבל את היחס."
נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.
אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:
"זה לעבור התעללות. זה להוריד את המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים.  אחות נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".
האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?
אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"
ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:
"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות.  אפשר כל בדיקה וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."
בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות מושפל.
אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".
הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.
אתי וזאנה מספרת:
 
"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד, אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."
אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.
"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."
– הוא עזב אותך?
"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."
– הוא ישר הולך לשבת?
"כן".
"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."
– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?
"כלום. שום דבר."
– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?
"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".
אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".
מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.
שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:
"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה לא נתפס בכלל."
אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.
המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17 עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים, נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.
300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?
עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:
"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר, הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."
אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.