דוד גולן בעלים "דוד גולן – תקשורת ואסטרטגיה" ודובר איגוד העו"ס מתערב במינוי פקידות סעד

יולי 2014 – מדובר בפקידת סעד לחוק הנוער רותם אלבז אלקובי מלשכת הרווחה כרמיאל אשר הוכרזה כפושטת רגל.
פקידות סעד קובעות גורלות של ילדים קשישים ומשפחות בבתי משפט המתנהלים בדלתיים סגורות וללא ראיות, כאשר השופט רואה בהמלצותיהן סוף פסוק. בנוסף פקידות הסעד מקבלות סמכויות שיפוטיות מבתי המשפט בנוגע לקביעת מקום הימצאו של קטין, קשיש, הסדרי ראיה, ועוד.
לפיכך אין זה ראוי ומסוכן כי פקידת סעד הנתונה ללחצים ותלות פשיטת רגל תקבע גורלות בדלתיים סגורות ללא ראיות, ע"פ סמכויות שיפוטיות הנתנות להן ע"פ הנורמות והכללים במערך פקידי סעד – בתי משפט. בשל כך בוצעה פניה ליועץ המשפטי לממשלה להעביר את רותם אלבז אלקובי מתפקידה כפקידת סעד.

בעקבות הפניה הורה דוד גולן בעלי "דוד גולן – תקשורת ואסטרטגיה" ודובר איגוד העובדים הסוציאליים למנהלת לשכת הרווחה כרמיאל שולה מנחם לערב את היועץ המשפטי של עיריית כרמיאל בעניין.
אין זה מסמכותו של דובר איגוד העו"ס להתערב במינוין של פקידות סעד או הישארותן בתפקיד, במיוחד שהוא בעל עסק פרטי ליחצנות עמותות המקבלות טובות הנאה מהמלצותיהן של פקידות סעד בבתי משפט.
מי שמעניק את המינוי לפקידות הסעד הוא שר הרווחה.

התערבותו של דוד גולן בתפקודה של פקידת הסעד רותם אלבז אלקובי כפושטת רגל תמוהה ומדיפה ריח שיקולים זרים ושחיתות.

מן הראוי כי איגוד העובדים הסוציאליים לא יהיה מעורב במינויים של פקידות סעד לתפקיד כזה או אחר מאחר מדובר בנושא רגיש בענייני נפשות המתנהל בדלתיים סגורות ובסמכות שר הרווחה בלבד. עניין זה חמור במיוחד לאור העובדה שדוד גולן הוא בעל עסק פרטי שלו אינטרס מובהק בקשר בין פקידות סעד ללקוחותיו כדוגמת המרכז הישראלי לאפוטרופסות.

תמוהה גם הענותה המידית של שולה מנחם לבקשתו של דוד גולן, מה שמעמיד בספק רב את היותה ראויה לשמש כאחראית על פקידות סעד בכרמיאל.

להלן פנייתו של דוד גולן לשולה מנחם בעניין מינויה של רותם אלבז אלקובי כפקידת סעד:

דוד גולן מתערב במינויה של פקידת הסעד רותם אלבז אלקובי
מודעות פרסומת

מינהל השירותים החברתיים כרמיאל הפקיר ילד להתעללות ואונס – סיוט לכל החיים

ערוץ 1 , מבט לחדשות ו- news1, אוגוסט 2010 – מח"ש הגיש כתב אישום נגד שלשה שוטרים מתחנת המשטרה כרמיאל שהכו ילד על לא עוול בכפו. כתב אישום הוגש (א', 8.8.10) לבית משפט השלום בחיפה נגד שלושה שוטרים ממשטרת כרמיאל הנאשמים כי תקפו קטין שנעצר על ידם ושיבשו את חקירת המקרה. כתב האישום מייחס לשוטר אמיר רבאח עבירה של תקיפה סתם ולשוטרים עאטף ברכאת ורימון חינאוי עבירה של שיבוש מהלכי משפט .

הפרשה נחשפה לראשונה בינואר 2010 ב"יומן". ילד בכרמיאל עבר מסכת התעללות ואונס בתחנת משטרה כרמיאל ובבית המעצר קישון על לא עוול בכפו. מינהל השירותים החברתיים כרמיאל בראשות שולה מנחם לאורך כל הדרך לא סייע לילד גם לאחר כל האירועים הטראומטיים שאותם ישא כל ימי חייו. לילד אח בוגר אשר שרת ביחידה קרבית בצה"ל, המשפחה החליטה לעזוב את הארץ.
.

.
זה התחיל במכות שהיכו שוטרים את ש', בן 17 מכרמיאל, שנחשד בהחזקת גרם אחד של מריחואנה או שניסיון פריצה לבית. זה נמשך באונס קבוצתי בתא המעצר בקישון, וברציעת אוזנו של הנער. הפרשה נחקרת בימים אלו במחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. מנחם הדר מביא תעוד קשה על הפקרה של אדם לסיוט שימשך כל חייו. אביו של הנער פנה לעיריית כרמיאל לקבל סיוע אך אלה התחמקו ממתן מענה.
הנער מספר: "זה כואב, אני לא מצליח לישון, אני מקבל פלשבקים, אני לא מצליח לדבר עם אנשים. פשוט לא מצליח להעביר את היום בלי לחשוב, על מה שקרה לי, מה שהם עשו לי".

הכתבה סיוט בכרמיאל – אף אחד לא רצה לשמוע , גלי גינת , מעריב , מוספשבת , 27.08.2010
סיוט בכרמיאל - אף אחד לא רצה לשמועקישורים:

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – מונולוג של נערה נמלטת – חלק ב

המאמר פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – מונולוג של נערה נמלטת – חלק ב , חנה איסלר , אוקטובר 2009.
לאחר שאושפזה בכפייה ב"הדרכת הילד", מחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בביה"ח בנהריה ובפנימייה האנתרופוסופית בהרדוף, והבינה כי לא תוכל לשחרר עצמה מכבליהם אלא על-ידי מנוסה, הצליחה הנערה לצאת אל החופש עתה, כל שנותר, הוא השאלות המתמיהות על רמיסת זכויות האדם והילד בישראל

[המשך למונולוג הנערה הנמלטת מפנימיית הרווחה, פנימיית טוביה בהרדוף, זאת לאחר שאושפזה שלא-מרצונה במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בבית החולים הממשלתי בנהריה].

אל הפנימייה נשלחים הילדים להשלמת ה"טיפול"; באם טיפולם לא הושלם, הם מוחזרים חזרה ל"הדרכת הילד" בבית החולים בנהריה. להלן חלקו השני של מונולוג הנערה (ציטוט):

"הבנתי שעלי לברוח ולהסתתר. חברים של המשפחה בחיפה עזרו לי לכמה ימים. וסיפרו לי על פרופ' אסתר הרצוג, התקשרתי אליה והיא מצאה לי כמה משפחות שהיו מוכנות להחביא אותי. אצל אחת הייתי שבוע, עשרה ימים, ושלושה חודשים אצל נחמה – מה יש לומר…

"אסתר דיברה במקומי עם איציק [איציק מעוז, פקיד הסעד, מכרמיאל] שרדף אחריי, פחדן חסר חוליות, והוא הפסיק לחפש עם המשטרה… הוא כל הזמן ניסה לפתות את אימא שלי ואותי לבוא להיפגש איתו. אבל היה ברור לי שזאת מלכודת. לא באתי. לא יצאתי מהבית. אימא שלי הלכה לפגישה, והייתה איתו עוד פקידת סעד חדשה שעמדה להחליף אותו, שמעתי שהיא רעה גם כן.

"את שואלת על התרופות? זרקתי אותן במעטפה שנתנו לי לחופש – שיחפשו אותה בזבל! שווה הרבה כסף…

"כל כרמיאל היו בפרויקט מבצע – להחזיר את החוצפנית לפנימייה.

"כתבתי מכתב לשופטת קרוואני – אעביר לך אותו – שתוך חמש דקות הפסיכיאטר החליט שאני חולת נפש, שלא יודע אפילו עברית. שזאת לא בדיקה – זאת בדיחה! השופטת החליטה שהיא אוסרת לתת לי תרופות בכוח, שיעשו לי אבחון מחדש. מי רוצה את האבחונים שלהם? לא האמנתי בחוות הדעת שלהם. נראה לך שהגעתי לשם?

"קיבלתי אישור לבקר את אבא שלי בטורקיה, שלא ראיתי אותו שלוש וחצי שנים. לחופש הגדול. הייתי צריכה לחדש את הדרכונים שלי – גם הטורקי וגם הישראלי, ואימא שלי חתמה. עד הרגע האחרון איציק הטריד אותי, רצה שאבוא לפגישה ביום הטיסה לחתום איתו הסכם, לא יודעת איזה הסכם… התפללתי לאלוהים שתהיה שביתה ברווחה. והוא שמע לי… הייתה שביתה! את זוכרת, עם המשאיות שרצו לחסום כבישים? זה היה ביום הטיסה. אבל היא הסתיימה ב-4… ברווחה… ואני מה זה פחדתי שהוא יבוא לשדה, כל הזמן בדקנו אם אין לי עיכוב יציאה מהארץ… אין לך מושג איזה מתח!

"נחמה וכולם ליוו אותי לשדה והלכו איתי עד ביקורת הגבולות, עד שסוף סוף עברתי… אל תשאלי, היה עיכוב בטיסה של 45 דקות. פחדתי שזה הוא, איציק בא להוריד אותי מהמטוס. איזה רגע של ההמראה… ושל אבא שלי שחיכה לי, בן דוד שלא הכרתי וגם סבתא שלי מצד אבא.

"רציתי להירשם לתיכון, הייתי צריכה תעודת גמר כיתה ח', והייתי רק שבוע בחטיבה, בנהריה יש בית ספר בדיחה ובפנימייה תקעו אותי בכיתה ז', למרות שסיימתי ז' בהצטיינות. הם שלחו בסוף מהחטיבה אישור שלמדתי בכיתה ח' – לא שסיימתי, בהתחלה בלי חותמת, אחר כך שלחו בדואר רגיל… אבל בסוף עשו לי מבחן קבלה. עברתי בקלות. ואני לומדת בתיכון היהודי באיסטנבול. פה הכל שונה, היחס… אני אטרקציה. אין להם ילדים שבאים מישראל, אלא ההפך… הם שואלים אותי הרבה שאלות. בהתחלה שנאתי את ישראל, אבל אני מספרת להם גם דברים טובים.

"יש לי הרבה מסמכים וצילומים מהשנה הזאת וכואב לי שחברות שלי עדיין שם פוחדות לדבר ונורא סובלות. זה מאוד יפה שאת מתעניינת בזה. תודה. אבא שלי מה זה מאושר שאני איתו. יש לנו חופשים של כל הדתות – זה ממש טוב. חג שמח, ביי…".

"התרופות הפסיקו לה את המחזור והצמיחה. ישנה עם אורות דלוקים יותר משבועיים. עם יד קפוצה בגלל בדיקות הדם הכוחניות. הייתה בטראומה…"

"כאילו יצאה ממחנה ריכוז"
ערכתי ראיון עם נחמה, האישה שנתנה לנערה מסתור במשך כמה חודשים. נחמה גוללה בפניי את הדברים הבאים:

"אינני יכולה להירגע מסיפור הזה. הילדה הזאת נכנסה ללבי, נכנסה למשפחה שלי, כולנו אוהבים אותה. אסתר הרצוג פנתה אלי בחודש יוני השנה, ושאלה אם אני מוכנה להסתיר ילדה שברחה מפנימיית רווחה. הגיעה ילדה בת 14, שדופה, עיניים שקועות, עם עיגולים צהובים, מבט מבוהל – משהו נוראי! כמו אחרי מחנה ריכוז. כולה מסוממת. דיברה בווליום נורא גבוה, מכונת ירייה. וזה אחרי עשרה ימים שלא הוציאה הגה אצל הקודמת שהסתירה אותה. אי-אפשר היה להבין אותה. דיברה בנסערות עם כל אחד שנכנס – אבל מאוד מתודית.

"התרופות הפסיקו לה את המחזור והצמיחה. ישנה עם אורות דלוקים יותר משבועיים. עם יד קפוצה בגלל בדיקות הדם הכוחניות. הייתה בטראומה מאיציק הזה. לא יכלה לאכול, התרופות גורמות לאובדן תיאבון, וגם בכלל שהאכילו אותה בכוח. הצלחנו בהמון סבלנות ואהבה לפתוח אותה. את יודעת שאני בשלנית… חנה, אני לא יכולה למצוא מנוחה, כל עוד מלא ילדים נמצאים בסבל כזה…

"מאוד רציתי שיביאו אותי בפני שופט על ההסתרה הזאת, ממש רציתי, ואני מוכנה להסתיר את כל הילדים שיברחו משם. תכתבי את זה! רוצה להביט לשופט בעיניים ולומר לו את מה שאני חושבת, ושיגיד לי שהוא מוכן שהילד או הילדה שלו יקבלו כזה טיפול. אני אלחם עד הסוף לשינוי הזוועה הזאת".
קולות ילדים קוראים במדבר
עולות הרבה שאלות נוקבות משני הראיונות הללו שקיימתי. אך הגדולה מכולן והמרכזית:

הכיצד עומדת נערה כזאת חכמה, אמיצה ומדהימה, מיניאטורית, ונאבקת מול מערכת כל-כך אימתנית ל-ב-ד-ה – בישראל של 2009? איך ייתכן שכולם נגדה?

  • האימא שלה, חסרת האונים – מול בת מתבגרת מרדנית.
  • הרווחה – פקידי הסעד לחוק הנוער – עם סמכויות עוצמתיות כמעט ללא גבול.
  • בית הספר שהפקיר אותה ולא פתר את בעייתה החברתית – ודחף אותה לאשפוז, יועצת שלא שמעה על סודיות פסיכולוגית. במי על הילדה להאמין?
  • בית החולים – שמפקיע ממנה את זכויות החולה והאדם וממכר אותה לתרופות – באיומים, בקשירות ובאלימות.
  • הפנימייה האנתרופוסופית שפועלת בניגוד לכל עקרונות האנתרופוסופיה מבודדת אותה מהעולם – וממשיכה במלאכת הסימום – ענישה בתרופות ובהכפלת מינונים. ומנצלת אותה לעבודות שירותים.
  • בתי המשפט לנוער שפועלים בחשאי ונענים בקלות מדהימה לבקשות הרווחה והפסיכיאטריה ללא ייצוג והגנה למשפחות.
  • הסיוע המשפטי, שמעסיק עורכי דין מהדרגה הירודה ביותר, שמשתפים פעולה עם המערכת ואינם מגנים באמת על הילדים והוריהם. וזאת בתשלום.
  • הפסיכיאטרים המחוזיים שמשמשים כחותמת גומי, וכולם צוחקים עליהם. לא ממש מתעניינים במתרחש במוסדות הבלתי מבוקרים.


שללו לילדה זו ולכל הילדים המאושפזים את הזכות על גופם, על תודעתם, על רצונם – בניגוד לזכויות האדם, לזכויות הילד. גזלו מהם את הבית, את ההורים, ומבקשים מהם להסתגל לזה?!?!?! וגם להיות ילדים טובים ושקטים – בקיצור – זומבים.

עת לביטול השערוריה המחרידה
עוד כמה שאלות להעמקת החשיבה:

  • מדוע הסיוע, שאינו מסייע, מתנגד להגשת ערעורים על החלטות בית המשפט לנוער? כמה אכן הוגשו?
  • האם פסיכיאטר במדינת ישראל אמור לדעת את השפה העברית על בוריה, או שרוסית מספיקה?
  • הכיצד פנימיית רווחה, שמקבלת תקציבי ענק כדי לשקם ילדים, הופכת אותם לעבדים?
  • מהיכן לקוחות שיטות הכליאה האכזריות והקשירות? מרוסיה? מארגנטינה? או מהאינקוויזיציה?
  • מדוע כוח העזר, הגברים, מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק? האם אין זו התעללות מינית במסווה של טיפול?
  • מדוע לא בודקים את תופעות הלוואי האיומות הנגרמות מהשימוש הבלתי-אחראי והבלתי-מבוקר בתרופות הפסיכיאטריות? שיניים מרוסקות, עיוותים גופניים – דיס-טוניות, בעיות הורמונליות, אובדן פוריות, רעד בלתי פוסק, בעיות מוחיות ועוד…
  • מי אחראי על שיקום הקורבנות? מי משלם עבור זה?
  • מדוע הסניגוריה הציבורית לא נותנת הגנה לאסירים הללו – שהם גם במאסר וגם באונס תרופתי?
  • מדוע שמים תווית על ילד בגיל ההתבגרות שעובר משבר והורסים לו את החיים?


השופט יצחק עמית, שפסק בערעור על אשפוז כפוי של נער בן 14 ב-12 ליולי 2009 להחזירו לחיק אימו, כשהוא קורא למחוקק לשנות את חוק הנוער בהקדם; ואני, שמשמשת לילדים צינור לזעקתם, קוראת לכל הקוראים להצטרף למאבק לביטול האשפוז הכפוי ולבניית מערך טיפולי חומל, אוהב ומטפל. הן לילדים ולנוער והן לכל אדם באשר הוא אדם.

תגים: פסיכיאטר ויקטור חזנוב, רחוב גוט לוין 10 חיפה, עמותות הרווחה, בדיקה פסיכיאטרית, פקיד הסעד יצחק (איציק) מעוז, פסיכיאטר ילדים ונוער, בדיקה פסיכיאטרית "ממוחשבת", TOVA, אשפוז כפוי, טיפול פסיכיאטרי, בדיקה פסיכיאטרית של שתי דקות, מרפאת כרמיאל, מרכז רפואי לבריאות הנפש ע"ש פליגלמן (מזרע) כרמיאל, משרד הבריאות, משרד הרווחה, המינהל לשירותי הרווחה כרמיאל, בית חולים נהריה, בית חולים פסיכיאטרי נהריה, "הדרכת הילד" נהריה, עובדת סוציאלית שרית פישל עבאדי, לימור עופרת אוסטרובסקי – יועצת בית ספר הורוביץ – כרמיאל, אילנית כץ – רכזת ועדת החלטה – כרמיאל, סטייסי שוורצגלס – טיפול במשפחה – רווחה כרמיאל, שרונה שטיינברג – עובדת סוציאלית ילדים ונוער – רווחה כרמיאל, מרגריטה סלוב – עובדת סוציאלית כרמיאל, עובדת סוציאלית לנערות – שרית פישל עבאדי – כרמיאל, שולה מנחם – ראש מינהל הרווחה כרמיאל, איליה לוי – פסיכולוג – שירות פסיכולוגי כרמיאל, ויקטור חזנוב – פסיכיאטר מחוזי בגוש משגב, פסיכיאטר ד"ר מרסלו שפיץ – מנהל המחלקה הפסיכיאטרית "הדרכת הילד" נהריה, רותם אלקובי אלבז – פקידת סעד ועובדת סוציאלית – רווחה כרמיאל, צביקה שחורי – צלם של תמונות הילדים "בסיכון" בפנימיית טוביה, שמחה שחורי – אם הבית בפנימיית טוביה, איתי אושינסקי – מדריך בפנימיית טוביה, פסיכיאטר מיכאל קוזולין – מחלקה פסיכיאטרית "הדרכת הילד" נהריה,
.
קישורים:

סיפורה של אם חד הורית שעובדי הרווחה בכרמיאל בראשותה של שולה מנחם ניסו לקרוע ממנה את ילדיה

שולה מנחם - ראש מינהל הרווחה כרמיאל - התעללות בילדים ומשפחותאוקטובר 2009 – סיפורה של אם חד הורית מכרמיאל אשר נקלעה למצב כלכלי קשה, ומינהל שירותי הרווחה בעיריית כרמיאל בראשותה של שולה מנחם, פעלו בדרכי אלימות ביורוקרטית על מנת להוציא את ילדיה מחזקתה.
האם מתארת ביקורי הבית נוראים ומפחידים של העובדים הסוציאליים, איומים בנוכחות הילדים לקחת אותם ממנה, ועל עלילות השקר של עובדי הרווחה.

למרות היותה אמא מסורה האוהבת את ילדיה, והם אוהבים אותה, עשו העובדים הסוציאליים כל שביכולתם לפרק את המשפחה.

.
//www.viddler.com/embed/f3e7fe8c/?f=1&autoplay=0&player=simple&disablebranding=0&loop=0&hd=0

קישורים:

פשעי הפסיכיאטריה והרווחה – חלק א – מונולוג של נערה נמלטת

המאמר פשעי הפסיכיאטריה והרווחה – מונולוג של נערה נמלטת , חנה איסלר , אוקטובר 2009

היא פנתה ליועצת בבית הספר לאחר שנתקלה בקשיים חברתיים. מאז סבלה מייסורים: תרופות בקשירה, אלימות ופנימיות מבודדות.

"הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה"

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים"

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה… התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים"

בכתבתי הקודמת "מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה", לא ציינתי את שם המוסד בו התרחשה הזוועה. התבקשתי על-ידי הקוראים לחשוף את שם המוסד ואני נעתרת לבקשתם – בית החולים שלוותה, במגדיאל – המחלקה הסגורה למבוגרים.

במאמר זה מדובר במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים בבית החולים הממשלתי בנהריה, והמחלקה "הנסתרת" שמאחורי בית החולים הנקראת "הדרכת הילד" ובשלוחה שלה, פנימיית טוביה, האנתרופוסופית, בהרדוף. לשם נשלחים הילדים להשלמת ה"טיפול" או שחוזרים חזרה ל"הדרכת הילד". אותו הפסיכיאטר, ד"ר שפיץ, אחראי על שתי המחלקות. להלן מונולוג של נערה הנמלטת מפנימיית רווחה (ציטוט):

"חזרתי לחיים. אני בטורקיה עם אבא שלי, רופא משפחה. התקבלתי לתיכון – בית הספר היהודי באיסטנבול. באתי לבקר את אבי, שלא ראה אותי שלוש שנים ונשארתי פה. בחיים לא חוזרת לישראל! יש לי אזרחות כפולה, נולדתי בטורקיה. הגעתי לארץ בגיל שנה וחצי. למדתי בחטיבת ביניים "אורט הורוביץ כרמיאל". לא הסתדרתי חברתית. את יודעת איך זה בארץ, הילדים מחפשים מישהי לרדת עליה. הייתי שעיר לעזאזל. הממוצע שלי בכיתה ז' היה 95. רק התחלתי כיתה ח', אולי שבוע…

"הלכתי ליועצת בית הספר כי היה לי רע, לא הסתדרתי עם אימא שלי ועם הילדים בכיתה, חשבתי שזה לא ייצא מהחדר, מה שאני מספרת לה. לא ידעתי שיש דבר כזה "חובת דיווח". אמרתי לה שרע לי, שבא לי למות. ותוך דקה היא מרימה טלפון למישהו ברווחה שאני אובדנית. תוך 10 דקות הגעתי לפסיכיאטר מכרמיאל שציטט את פקיד הסעד איציק מעוז הנוראי. וקראו לאימא שלי ולא נתנו לי להיכנס – היא לא טובה בעברית. הפסיכיאטר קבע שאני פרנואידית, במצב פסיכוטי חריף ואובדנית. ומיד הזמינו תרופות מבית המרקחת. לקחו אותי למרכז חירום עם נרקומנים ואלכוהוליסטים. הייתי שם שבוע.

"העובדת הסוציאלית מיד עזרה לאימא שלי עם ביטוח לאומי, ואמרו לאבא שלי (הוריי גרושים) בטלפון בטורקיה, עבדו עליו, שעלי "לנוח" כמה ימים בבית חולים. אמרו לאמי שכדאי לה לחתום נזקקות – היא לא הבינה מה זה. נתנו לי תרופה בשם רגזין, החומר הפעיל – מלורין, אסור לשימוש באיחוד האירופי – רק במקרים של סכיזופרניה קשה.

"נתנו לי פי חמישה מהכמות המותרת. אבל כתבו בדוח דברים אחרים, שזה ניתן בהדרגה… עד 25 מ"ג. שקרנים! מותר לתת 10 מ"ג ליום. אני קיבלתי 50 על היום הראשון!!! אבא שלי רופא, הוא בדק את זה.

"הפסיכיאטר המחוזי, ויקטור חזנוב מכרמיאל-משגב, הוא כמו חותמת גומי. הם קובעים אבחנה על-פי דיבור של חמש דקות. הוא בקושי מדבר עברית. כל החברות שלי רבות עם האימא שלהן – מי לא? ואומרות שבא להן למות – זה סתם!

"העברית שלו גרועה, לא מבינים מה הוא מדבר. לא הקשיב למה שאני אומרת: "טוב, טוב, טוב, תביאי את אימא שלך". אמר לה (לאימא): "הבת שלך חולה!". אני לא הייתי נוכחת באף שיחה איתה! "היא לא מבינה כלום. ילדה בסיכון!", המשיך ואמר לה. זהו! קבעו את העתיד שלי, מורידים פרופיל ל-21, זה מונע ממני גם לקבל עבודה. אחרי יומיים וחצי הייתי במחלקה סגורה. לא אמרו לי שאני במחלקה סגורה. יש שם נוער עד גיל 18. מגיל 6! הצעירים 13-6, הבוגרים 18-13. בנות ובנים ביחד – בחדר נפרד. גם דתיים. היו משאירים אותם לבד במחלקה בשבתות, בתור עונש. גם תלוי בהתנהגות. כל דבר שהם עושים הם אומרים, "זה חלק מהטיפול". לא אכפת להם מהתופעות לוואי של התרופות – העונש זה עוד תרופה!

"הם נותנים זריקות בקשירות, כאלו שמשתקות שרירים. יש חדר בידוד, "חדר חשיבה", שתחשוב, יעני, על מה שלא עשית בסדר. קשרו ילדה שקרעה ציור של ילד, מה כבר עשתה? עם ברזלים וחוטים ממוסמרים למיטה עם הידיים והרגליים, והרגיעו אותה בזריקות. היא לא דיברה מילה! תמיד הכוח עזר. הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה. הרופאים שם – אלוהים!!! רימו אותי, אמרו "מנוחה" שבועיים. הייתי באשפוז חודשיים פלוס תרופות בכוח.

"אחרי חופשת השבת הראשונה הייתי חייבת לחזור עד 20:30 במוצ"ש. אסור לאחר! כשחזרתי, שאל אותי ילד אם כבר עשו לי בדיקת דם, לבדוק אם לקחתי תרופות. אני פוחדת מאוד מבדיקות דם.

"… הבטיחו לי שלא יעשו לי בדיקות דם: "נדבר על זה" אמרו, כי אני פוחדת. שלחו אותי, כאילו, ל"חדר חשיבה" לעשות א.ק.ג., אבל אני רצתי לדלת לפני שהיא נטרקת, כי אז אי-אפשר לפתוח, כל הדלתות ככה, רק לא באמבטיה, למניעת אובדניות ולהצצה… לא עזר לי, ואני הייתי תמימה, התנפלו עלי ארבעה אנשים, ואני רזה, הרופא המטפל, אחות, מדריך ומאבטח.

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים. ילד שאמר שלא מרגיש טוב, לא מוותרים לו על פעילות, כי אחרים יכניסו אותו לחדר חשיבה, ראיתי אותו כמעט מתעלף בפעילות. סתמתי את הפה, למרות שאני מרדנית, אז נחלצתי מ"חדר חשיבה".

"הילד הדתי בן 15. השאירו אותו לבד במחלקה ביום כיפור! קם כל בוקר בחמש וחצי להתפלל. הוריו מהקריות, לא יכלו לבקר אותו כי הביקורים בשבתות.

"אחרי האשפוזים? רק מעטים חוזרים לחיים נורמליים. מוסיפים להם עוד כמה תרופות. ואתה חוזר לביקורת, לבדיקות דם, לבדוק אם אתה אכן לוקח. אם הפסקת, אתה נכנס חזרה לאשפוז.

"המחלקה ל"הדרכת הילד" נמצאת מאחורי הבית חולים, רק העובדים יודעים על זה. אין שם ביקורת. יש שם ילדים עם הפרעות אכילה. מקבלים כדורים, כל כדור 100 שקל, מקבלים חופשי!

"ילד בן שש וחצי, שהפרידו אותו מאימא שלו, לקח עיפרון מהחבר שלו, החליטו שהוא "קלפטומני" – תשעה חודשים באשפוז. מקבל טונה כדורים, חמש פעמים ביום. מסיעים אותו לבית ספר אחר. אומרים להם שזה סוכריות, מכל מיני צבעים. וחייבים לבלוע הכל!

"לאימא שלו מותר לבקר שלוש פעמים בשנה. לשעה וחצי – אז ראיתי את אחותו התאומה. ד"ר שפיץ אומר: "שיסתגלו לחיות בלי הבית". מי שלא מתנהג יפה לא יוצא לחופשה.

"חשבתי אחרי חודשים שאני יוצאת הביתה – אבל לא! רימו אותי, נשלחתי לפנימייה בהרדוף. לא נתנו לי להגיע לוועדות. ד"ר שפיץ אמר: "כדאי לך ללכת איתנו בטוב – תלכי לפנימייה. אם לא! תבוא משטרה ותיקח אותך לשם, באזיקים!"

"בפנימייה ביקשתי להוריד את מינון התרופות – בשום פנים ואופן לא! איך אני יכולה ללמוד במצב זומבי? יומיים אחרי שביקשתי הוסיפו לי עוד כדור – רספרדל! כעונש. אף אחד לא יכול לבקר אותך. רק אימא שלי – אין שם תחבורה, רק אוטובוס אחד ביום! יוצא ב-06:20 בבוקר. לחברים אסור לבוא. "בשביל מה?" למה לך לנסוע הביתה? מה תעשי שם? הקיבוץ מאוד מבודד. אי-אפשר לברוח. מאוד רחוק – שלוש שעות הליכה עד צומת עדי. ותכל'ס, אי-אפשר לברוח.

"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה. זה אותו פסיכיאטר, ד"ר שפיץ, ב"הדרכת הילד" ובפנימיית טוביה. התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים. לעולם לא מגיעים לכאן מנקים. הילדים חייבים לקרצף את הקירות. את המרזב מנקים ילדים בני 11!

"התייחסו אלי מגעיל בפנימייה. הבנתי אחרי הטיול הזה שרוצים שאשאר שם בפנימייה עד גיל 18. ועוד כיתת י"ג.

"איציק מעוז, פקיד הסעד, מכרמיאל, רצה להוציא לי צו חוק הנוער. שאם לא אחזור לפנימייה יבוא שוטר עם אזיקים. כאילו אני בסכנה איומה אם אימא שלי תרצה אותי. אמר שלא אבוא לדיון, וגם לא אימא שלי. אבל אני הגעתי. והוא איחר ב-25 דקות. השופטת היאם קרווני בבית משפט לנוער בקריות התעצבנה והוא לא קיבל את הצו. התחיל לגמגם ולהחוויר.

"החלטתי כחודש לפני חופשת הפסח לתכנן את הבריחה.

"שוב היה טיול חובה לחרמון, יצאתי מלאת תרופות. חזרנו בערב ואם הבית, בעלת הפנימייה, שמחה שחורי, רצתה שאתחיל לשטוף הרים של צלחות. העירה אותי שאתחיל לנקות. בצרחות! בבוקר היא מאיימת שאם לא נקום מיד היא תשפוך עלינו מים. "על גופתי את תצאי לחופשת הפסח". יצאתי בחשאי בבוקר עם האוטובוס של 06:20, השארתי חלק מהחפצים שלי, בקושי סחבתי את המזוודה שהתפרקה לי.

"כל יום בכיתי לאימא שלי בטלפון שעתיים – רע לי, תוציאי אותי מכאן, והיא לא יכלה. כשהגעתי סוף-סוף לאמי הביתה אמרתי לה – אני לא חוזרת לשם יותר לעולם! הם אמרו לאימא שלי – הבת שלך משקרת! "שמענו שכל-כך טוב לה שם". הלכתי ברוב טיפשותי לאיציק מעוז ואמרתי שאני לא רוצה לחזור. הוא אמר שאין אפשרות כזאת לעזוב שם.

"הרווחה מקבלים הון תועפות עבורנו. הם מתייגים ילדים נורמלים כבעלי מחלות נפש. זאת מדינה קטנה, אין מספיק ילדים.

"כמה טיפשי מצידי שפניתי לסיוע המשפטי לבקש עזרה. ביקשתי את התיק שלי. הזדעזעתי מכל השקרים! כל-כך הרבה דוחות איומים נגדי. כדי שיהיה תיאום בין הגרסאות, היו כולם מעתיקים את אותו הדוח ומוסיפים כמה מילים. ממש אותו הניסוח! גיליתי את כל השקרים.

"החלטתי לחזור לחטיבה – לבית הספר הקודם ללמוד שם. לא הסכימו לקבל אותי – רצו אישור של בית המשפט. המילה של איציק – היא הקובעת. הוא שיקר שהוציא נגדי צו של חוק הנוער! העורך דין שנתנו לי פחד מאיציק ואמר שאחזור לפנימייה. התעקש שאחזור לפנימייה! לעוד יומיים – עד הדיון! גם בית הספר שיתף פעולה עם הרווחה. פניתי למבקר המדינה, פניות הציבור – ענו לי במכתב קצר שלא יכולים להתערב. הם סתם!…".
.


.
קישורים:

הוצאת חוסה/ קשיש מביתו למוסד סיעודי עקב חשד התעללות

הוצאת חוסה קשיש מביתו למוסד סיעודי מתבצעת ע"י פקיד סעד ו/או עובד סוציאלי (בלשכת הרווחה) ע"פ חוק ההגנה על חוסים (החוק). סעיף 4: "היה פקיד סעד סבור, כי שלומו הגופני או הנפשי של חוסה בגיר נפגע, או עלול להיפגע, פגיעה חמורה מהעדר טיפול ראוי, וכי למניעת הסכנה יש צורך בהוראת בית-משפט, משום שאין החוסה או האחראי עליו מסכימים לטיפול הדרוש, רשאי הוא לפנות לבית המשפט בבקשה ליתן הוראות לעניין זה."
הוצאת הקשיש החוסה מביתו למוסד סיעודי מתבצעת בשלשה שלבים:

  • איתור – פקיד הסעד ראה או שמע משהו על החוסה.
  • כפיית הטיפול על החוסה או האחראי לו – טיפול כלשהו לרבות הוצאה מהבית למוסד סיעודי.
  • אישור בית משפט לענייני משפחה (באמצעות צווים) למימוש הטיפול של פקיד הסעד.

עובד סוציאלי לחוק החוסים יכול גם להוציא מיידית את החוסה מביתו לשבוע ללא צו בית משפט ע"פ סעיף 3 לחוק.

בכתבה של איגוד העובדים הסוציאליים משבח האיגוד, מנהלת אגף הרווחה בצפון שהצליחה ל"הכניס ידיעה יזומה שלה ב'ידיעות אחרונות', על פעילות אגף הרווחה בטיפול על-פי חוק ההגנה על חוסים" בהוצאת אשה חוסה מביתה למוסד סיעודי עקב חשד שעברה התעללות.
מדובר בעובדת סוציאלית מלשכת הרווחה כרמיאל הטוענת שראתה בת מתעללת באמה בת ה-81 חולת אלצהיימר. העו"ס 'הציעה' לבת הוצאת אמה מהבית למוסד סיעודי, משזו סרבה, הוציאה את האם מהבית למוסד סיעודי באמצעות צו בית משפט.
אמנם התעללות פיסית/ נפשית בכל אדם לרבות קשיש חולה אלצהיימר הנה מעשה מגונה ומסוכן אותו יש להוקיע ולהעניש את המתעלל. אולם די בכך שפקיד הסעד סבור כי שלומו הגופני של חוסה בגיר עלול להיפגע, הוא מוציאו מהבית למוסד סיעודי ללא הוכחות ו/או ראיות כלשהן. ההוצאה הפתאומית וכפייתית עקב חשד להתעללות יש בה גרימת נזק. בנוסף תנאי המגורים והיחס במוסד הסיעודי 'אינם מהטובים ביותר' בלשון המעטה.
בפרשת ההתעללות בחוסים במוסד 'אתגר' של משרד הרווחה, בגזר הדין של המטפלת המתעללת, הביע השופט תמיהה כיצד במשך כמה חודשים נהגה המטפלת בילדים כפי שנהגה ואיש לא הבחין בכך בתוך המעון. "ראוי היה כי כל הרואה או שומע על מעשים נוראיים שכאלה יזעק ויזעיק למען מנוע הישנותם", כתב השופט שיף בגזר הדין. בנוסף, השופט מתח ביקורת על אנשי המעון על כך שלא התלוננו על המטפלת וגם על העובדה שבכרטיס העובד שלה לא מולאו פרטים כמו השכלתה, תחומי התמחותה ומקומות עבודה קודמים בהם עבדה.
דוגמא נוספת היא התופעות מחרידות של התעללות בקשישים מתכנית התחקירים שתולים.
קישורים: