שי "גורש" מהוסטל ללוקים בנפשם – ומת; "הרשויות הרגו אותו"

שי "גורש" מהוסטל ללוקים בנפשם – ומת; "הרשויות הרגו אותו" , יוסי אלי ומור שמעוני , וואלה חדשות, 03 במרץ 2015

בשבוע שעבר נמצאה בים המלח גופתו של שי יעקב נועם, לוקה בנפשו שנעלם במהלך הסופה האחרונה. בשיחה עם וואלה חדשות, טוען דודו שרשלנות משרדי הבריאות והתחבורה הביאה למותו: "הושלך מההוסטל לרחוב ולא ביטלו את רישיונו"

"זו טרגדיה אנושית ורשלנות קשה של משרד הבריאות", כך טוענים בני משפחתו של שי יעקב נועם, הגבר הלוקה בנפשו שגופתו נמצאה בשבוע שעבר באזור ים המלח בתום חמישה ימי חיפושים. בשיחה עם וואלה חדשות, הפנה אתמול (שני) דודו של נועם אצבע מאשימה לרשויות, שלדבריו אפשרו את שחרורו של נועם מהוסטל ללוקים בנפשם ואף לא נענו לבקשה לשלול את רישיון הנהיגה שלו.

נועם, בן 31 מרחובות, הגיע ביום חמישי, 19 בפברואר, לאזור שמורת הטבע עין גדי. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי הוא נראה בפעם האחרונה באכסניית הנוער בעין גדי. לאחר שרכבו נמצא נטוש במגרש החנייה של נחל ערוגות, החלו חיפושים נרחבים אחריו – במזג האוויר הסוער של אותו סוף שבוע. ביום שלישי, 24 בפברואר, מסוק שהשתתף במאמצי האיתור זיהה את גופתו צפה במי הים, בסמוך ליישוב אבנת שבצפון ים המלח.

מודעות פרסומת

רופאים ללא גבולות: טיוח וכשלים במחיר סיכון החולים , רן רזניק , ישראל היום , 14.01.2015

רופאים ללא גבולות: טיוח וכשלים במחיר סיכון החולים , רן רזניק , ישראל היום , 14.01.2015

מדי שנה נופלים מאות חולים קורבן לניסיונות הסתרה של טעויות שעשו הרופאים במהלך הטיפול • תחקיר "שישבת" חושף שורה של פרשות קשות, שבהן נטען כי רופאים בכירים ובתי חולים טייחו טעויות בניסיון להגן על שמם הטוב

רק לאחר יותר מעשרים שנה גילו הוריה של ס', היום בת 24, על הכשלים הקשים שאירעו בעת הטיפול בבתם בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לטענתם במשך כל אותן שנים הסתיר מהם בית החולים את מה שבאמת אירע לס' והפרטים המלאים התגלו להם רק בעקבות החלטתם לערוך בירור משפטי בנושא.
 

תחילתו של המקרה באפריל 93', כשהוריה של ס', אז בת שנתיים וחצי, הבחינו, לחרדתם, שליד מיטתה יש בקבוק פתוח של אקמול נוזלי. מחשש שהתינוקת שתתה ממנו, הם הבהילו אותה לחדר מיון ילדים בבית החולים סורוקה, ושם הסתמכו על דברי המשפחה וטיפלו בילדה כאילו היא סובלת מהרעלת אקמול. היא קיבלה תרופה נוגדת הרעלה, שאמורה לנטרל את האקמול מהגוף.
אלא שהתרופה הזו היא כשלעצמה בעלת סיכונים גדולים מאוד, ולטענת ההורים היא גרמה לתינוקת לפגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. מאז, בין השאר, סובלת ס' ממחלת האפילפסיה ומפגיעה קשה בראייה.
הוריה של ס' היו בטוחים שהתופעות שמהן היא סובלת קשורות להרעלת האקמול; אולם לפני כשנה החליטו בכל זאת לפנות לייעוץ משפטי. רק אז התברר להם, לתדהמתם, כי הרופאים הבכירים במחלקת הילדים בסורוקה ידעו כל השנים כי בטיפול הרפואי שקיבלה ס' היו כשלים רבים, וכי התרופה שגרמה לה נזקים ניתנה במשך זמן רב מדי – מאחר שבעת הטיפול, בסוף השבוע, לא פעלה בבית החולים מעבדה שיכלה לבדוק בזמן אמת אם התינוקת בכלל סובלת מהרעלת אקמול.
עובדות אלו התבררו לא מדו"ח פנימי חסוי, אלא ממאמר מדעי שפירסמו ב־1996 ארבעה רופאי ילדים בכירים בסורוקה בכתב עת בינלאומי לרפואה. במאמר הם מתארים את המקרה של ס' וכותבים כי הטיפול בתרופה נוגדת האקמול הוא שהביא כנראה לפגיעה המוחית אצלה.
הרופאים כותבים כי למדו מהמקרה שאסור לסמוך רק על דברי ההורים בקביעת היקף ההרעלה מתרופה שנלקחה בבית, וכי חשוב שהמעבדה תפעל סביב השעון – כדי לוודא את הרמה האמיתית של התרופה החשודה כמרעילה וכדי לתת את הטיפול נגד הרעלה רק במקרים הנחוצים. גם אז, יש לתת טיפול רק במינון הנכון ולמשך הזמן המתאים. ממצאים אלה לא דווחו מעולם למשפחתה של ס'.
בעקבות המידע החדש, הגישה המשפחה במאי האחרון תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית, הבעלים של בית החולים סורוקה, באמצעות עורכי הדין צפריר אושרי ושי פויירינג. בכתב התביעה נטען כי אילו נבדק דמה של התינוקת (באמצעות דגימת דם ובדיקת מעבדה בזמן אמת), היה מתברר כי התינוקת לא סבלה כלל מהרעלת אקמול, וקיבלה את התרופה נוגדת האקמול לשווא.
לטענת התביעה, "דגימת הדם נלקחה רק אחרי 48 שעות, ואז התברר כי לא היתה כלל הרעלת אקמול, ולכן הטיפול בתרופה היה בלתי סביר ומיותר לחלוטין, ורק הזיק לתובעת. אולם הרופאים לא דיווחו להורים על ממצאי דגימת הדם". התביעה גובתה בשתי חוות דעת, שכתבו שניים מבכירי רופאי הילדים בארץ.
"מאז פרסום המאמר, במשך כמעט 20 שנה, הסתירו הרופאים מהמשפחה את העובדות והתובנות הללו", אומר עו"ד פויירינג. "תחת זאת הם סיפרו למשפחה שמה שקרה נגרם מהרעלת אקמול שקרתה בביתם. הדבר רק העצים את רגשות האשם של ההורים כאילו הנזק נגרם בגללם". 
בית החולים דחה בתוקף את כל טענות המשפחה וטען בין השאר כי "בזמן אמת, לאור הסיכון הנמוך הגלום במתן התרופה נוגדת האקמול, והסיכון המשמעותי והממשי לנזק בלתי הפיך לכבד – לא היה מקום לפעול אחרת. כל טענות התביעה והמומחה מטעמה אינן אלא בגדר חוכמה שלאחר מעשה…
"עד למקרה של התובעת לא דווח בספרות הרפואית על סיכון להתפרצות אפילפסיה כתוצאה ממתן התרופה נוגדת האקמול. לא אחת מתרחש אצל הילדים התקף אפילפטי ראשון בשנות הילדות המוקדמות, ולכן אין בנסיבות האירוע כל דבר חריג שיש בו כדי להוכיח קשר סיבתי…
"ס' טופלה במסירות ובמקצועיות ובאופן הולם וראוי על ידי בית החולים, והתייחסו אליה במלוא כובד הראש, האחריות והרצינות. להוריה ניתנו הסברים מלאים על אודות הסיכונים והסיבוכים בהתייחס למצבה ובאשר לאפשרויות הטיפול השונות".

כעס, מרירות ותחושת בגידה

המקרה החמור של ס' עדיין מתברר בבית המשפט, אולם הוא לא היחיד שבו מיוחסים לרופאים ניסיונות טיוח של מחדלים שעשו לכאורה. תחקיר "שישבת" חושף כיצד רופאים, אנשי צוות רפואי ובתי חולים בישראל אינם מדווחים, מטייחים ואף מסתירים באופן יזום טעויות וכשלים שביצעו במהלך טיפולים – הכל בניסיון להגן על שמם הטוב, לעיתים אפילו במחיר סיכון חייו של החולה.
משיחות עם עשרות רופאים, מנהלים, מטופלים ועורכי דין, ועל פי נתונים שאוספים בכירים במערכת הרפואית בישראל, עולה כי מאות חולים נופלים מדי שנה קורבן לניסיונות הסתרה וטיוח של תקלות שהתרחשו במהלך טיפול רפואי שעברו. הטיוח הוא לעיתים כל כך מוצלח, שהטעויות מתגלות במקרה רק אחרי שנים, לאחר שלחולה כבר נגרמו נזקים קשים ובלתי הפיכים. שורה של פרשות רפואיות קשות, הנחשפות כאן לראשונה, מאפשרות לשפוך אור על התופעה, ששותפים לה מיטב המוסדות הרפואיים ובכירי הרופאים בארץ.
נוסף על ניסיונות הטיוח, בתי החולים מסתירים פעמים רבות את תוצאותיהן, ואפילו את עצם קיומן, של בדיקות פנימיות שהם עורכים בעקבות מקרים של טעויות ותאונות רפואיות. לאחרונה ניתנו בנושא שני פסקי דין חשובים, שכפו על שני בתי חולים גדולים להעביר למטופלים את ממצאי הבדיקות שערכו בשני מקרים של טיפולים כושלים, בדיקות שאכן העלו שאלות רבות על טיב הטיפולים.
חשוב להבהיר: התשתית החוקית למלחמה בתופעת הטיוח במערכת הרפואית קיימת, והיא מקיפה וברורה מאוד. כבר ב־1995 קבע פסק דין מכונן של נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, כי "מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון, אלא פתיחות וגילוי האמת".
פסק הדין, שעליו חתומים גם שופטי העליון מישאל חשין ודליה דורנר, ניתן בפרשה של חולה שהצליח לקפוץ אל מותו מחלון הקומה השמינית בבית החולים הדסה עין כרם ביולי 1991, וזאת לאחר שאושפז בעקבות ניסיון התאבדות קודם. בעקבות ההתאבדות בדק בית החולים את הטיפול בחולה על ידי צוות רופאים פנימי. משפחתו של החולה דרשה לקבל את ממצאי החקירה הפנימית, ונתקלה בסירוב; אולם בית המשפט המחוזי בירושלים לא קיבל את עמדת בית החולים והורה לו להעביר למשפחה את דו"ח הבדיקה הפנימי. בית החולים הדסה עירער לבית המשפט העליון – וערעורו נדחה.
בפסיקתו קבע ברק כי חובה על בית חולים למסור לידיהם של המטופלים וקרוביהם כל מידע על הטיפול שהם עוברים, כולל דו"חות של בדיקות פנימיות שערך בית החולים. "עניינו של הרופא הוא האדם החולה ולא המחלה שבאדם", נכתב בפסק הדין, "ועל כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל ומהו הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב שבו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול".
הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית קבעה כבר במאי 2004 כי "בכל מקרה של תקלה בטיפול בחולה יש ליידע אותו בדבר התקלה. גילוי התקלה לחולה ייעשה מוקדם ככל האפשר, וזאת תוך הבעת אמפתיה וצער על התקלה שהתרחשה. הגילוי ייעשה על ידי הרופא האחראי, והוא יכלול מידע שישיב על השאלות: מה קרה, מתי קרה, כיצד קרה ואילו צעדים ננקטו כדי שתקלה כזו לא תישנה בעתיד. הגילוי יכלול גם מידע לגבי השפעה אפשרית של התקלה על בריאותו של המטופל ועל הצעדים הננקטים כדי לתקן תקלה זו.
"עבודות מחקר רבות מורות כי אנו, הרופאים, נוטים להעלים מידע מהחולים שלנו, ואין אנו נוטים לחשוף טעויות שעשינו. פער זה, הנגלה במהירות בפני החולה, פוגם קשות ביחסי האמון בינו לבין הרופא, והוא שעומד ביסודן של מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית המוגשות נגד רופאים. מרבית החולים התובעים מבטאים תחושות של כעס, מרירות, בגידה והשפלה כאשר הם חשים כי מידע חיוני הוסתר מהם".
עו"ד ד"ר פויירינג, שהוא רופא בהכשרתו, טוען כי במאות מקרים של פרשות ותביעות רשלנות שבהם טיפל, "היה זה מחזה נדיר שהרופא והצוות הרפואי מסרו לחולה בפתיחות, בהגינות ובתום לב שחלה תקלה בטיפול. היו גם מקרים של הסתרה מכוונת מהחולה, ובכמה מהמקרים הדבר העמיד אותו בסכנת חיים. אין ספק שהדבר הזה מנוגד באופן גמור לפסיקות בית המשפט, לאתיקה הרפואית ולחובה המוסרית והחוקית שחלה על הרופא.
"עם זאת, פעמים רבות, כשמתרחשת תקלה או טעות בטיפול, חל שינוי מחפיר ביחס של הצוות הרפואי לחולה, שהופך בבת אחת ממטופל לתובע ולאויב, לאיום שיש להיפטר ממנו ולהסתיר ממנו את מה שקרה. ברגע זה, כל האתיקה הרפואית מתפוגגת ומגיעים כללים חדשים של ניתוק, ניכור, התעלמות, הסתרה והכחשה. מערכת שלמה מתגייסת כדי לסכל את האפשרות של החולה האומלל, שנפגע מהטיפול הרפואי, לקבל פיצוי שיאפשר לו לחיות חיים ראויים למרות הנזקים שגרם לו הצוות הרפואי".
פויירינג מספר על מקרה שבו נתקל, של אישה שחשדה כי טיפול רשלני שקיבלה באחד מבתי החולים במרכז הארץ גרם לכך שהעובר ברחמה נפטר. "בעקבות התלונה, זימן בית החולים את האישה לפגישה עם גינקולוג בכיר מאוד. בהתחלת השיחה שלל הרופא את האפשרות שהעובר מת כתוצאה מטעות של הצוות הרפואי, אבל בהמשך אמר לה, 'לאוזניה בלבד', שאכן היתה שם רשלנות קשה. בסוף הפגישה הוא נתן לה מכתב שבו טען שהטיפול שקיבלה היה ראוי. לאחר הפגישה התקשרה האישה לרופא ושאלה אותו שוב לפשר הפער, והוא אמר לה: 'את לא באמת מצפה שאני אכתוב את האמת במכתב. אני לא יכול לעשות דבר כזה'".
מקרה נוסף שבו טיפל פויירינג אירע לפני כארבע שנים. חולה בשנות ה־60 לחייו, שעבר ניתוח להסרת גידול בראשו בבית חולים ציבורי גדול, נותר בעקבותיו עם נזק מוחי. בני משפחתו סברו שמדובר בסיבוך אופייני למקרים כאלה, אבל לאחר שבדקו את התיק הרפואי גילו כי במהלך הטיפול נתקלו הרופאים המרדימים בבעיה בביצוע ההרדמה, אך לא הודיעו על כך בזמן לרופא המנתח, שאילו ידע, היה מפסיק את הניתוח.
"גם במקרה הזה הצוות הסתיר מהחולה את מה שקרה באמת בניתוח, את הכשלים בהרדמה ואת העובדה שהיה נתק חמור בתקשורת בין הרופאים", אומר עורך הדין. "הנתק הזה יצר נזק מוחי קשה ובלתי הפיך".

רגישות הציבור לנושא עלתה

"התמונה בנושא הזה עגומה מאוד", מודה אריה פז, שכיהן כ־30 שנה כמבקר הפנים של משרד הבריאות. "ההסתרה נעשית בדרכים שונות ומשונות. מדובר בתופעה מבישה שמנוגדת לחוק זכויות החולה, לשבועת הרופא ולבסיס האתיקה הרפואית. אבל קשה מאוד למגר אותה, בעיקר מכיוון שפעמים רבות שותפים לה גורמים רבים במערכת הרפואית, נוסף על הרופא שביצע את השגיאה.
"התופעה הזו זוכה לסלחנות גלויה או סמויה של חלק מהממסד הרפואי, שרואה בהסתרה אמצעי לגיטימי במאבק של רופאים בכירים נגד תביעות רשלנות. היה מצופה שהנהלות בתי החולים יפעלו למיגור התופעה".
פרופ' אלכסנדר (אליק) אבירם, יו"ר המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות ומי שכיהן בעבר כמנהל של בתי חולים ושל קופת חולים מכבי, טוען שמדובר בבעיה ארוכת שנים, שבתקופה האחרונה ניכר בה שיפור. "כללי המשחק השתנו", הוא מסביר, "האווירה הציבורית בנושא השתנתה, והרגישות הציבורית לשקיפות גדלה. ברור שלא כל הרופאים הפנימו את זה ושעדיין יש מקום רב לשיפור, ברור שיש רופאים שמתנהגים בדרך של הסתרה ויש כאלה שמנצלים את התמימות של החולים ואת הפרצות בחוק. אבל אני זוכר מקרים שבהם לפני 50-40 שנה ממש רימו את החולים בכוונה.
"אני זוכר מקרה שבו השאירו מכשיר כירורגי בבטן של חולה ואמרו לו שהוא צריך ניתוח נוסף בגלל שהתפתח בגופו זיהום. לאף אחד לא נעים לספר על הפאשלות שלו, ובתחום הזה, ההתנהגות של הרופא תלויה תמיד בחינוך הרפואי שקיבל ובאופי שלו".
גם ד"ר מיקי דור, מרצה בכיר למינהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל ולשעבר ראש אגף בתי החולים במשרד הבריאות, סבור שמדובר בבעיה מערכתית. "בעקבות הפסיקות של בתי המשפט, שמחייבות את בתי החולים להעביר לחולים את הבדיקות הפנימיות על כשלים בטיפול הרפואי, מחנכים את הרופאים שכל מילה יכולה לשמש נגדם בתביעה אזרחית או פלילית. למעשה, מחנכים אותם שהכסת"ח חשוב יותר מהטיפול בחולה.
"המצב הזה רע מאוד. הוא פוגע ביושרה של הרופאים ובהפקת הלקחים המערכתית בגלל טעות או תקלה רפואית. כולנו נפגעים מזה, גם הרופאים וגם החולים".

אביאל שיפמן. "לפרופ' שכנר היה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה"  // צילום: אפרת אשל

המשפחה התריעה

א', בשנות השישים לחייו, עבר ביוני 2012 טיפול שיניים שכיח ומקובל במרפאה של רופא השיניים שלו, ולקה בזיהום. כשהזיהום התפשט מחלל הפה אל הצוואר ודרכי הנשימה, אושפז א' בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.
הצוות הרפואי החליט כי יש לנתחו, כדי לנקז את הזיהום. הוא עבר ניתוח אחד שלא עלה יפה, ואחריו עוד אחד, שגם בו לא הצליחו הרופאים להפסיק את הזיהום. אחרי שגם ניתוח שלישי כשל, והזיהום הלך והתפשט, אושפז א' ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים.
בשעת לילה, למרות שא' היה מונשם, מורדם וקשור בשתי ידיו כדי שלא יוציא את המכשירים שאליהם היה מחובר, הוא התעורר מההרדמה והתכופף במיטתו, וכך שלף וניתק את צינור ההנשמה. האחות המבוהלת הזעיקה מייד צוות רפואי וסיעודי בכיר למחלקה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: ניסיונות ההחייאה כשלו, ומותו נקבע ב־3 לפנות בוקר.
בני משפחתו של א' הוזעקו לבית החולים. לדבריהם, הם דרשו מהרופאים לבצע נתיחה שלאחר המוות, כדי לברר באופן מדויק את נסיבות המוות. רעייתו של א' מספרת כי למחרת היא שוחחה עם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, פרופ' פייר זינגר, שהבטיח לה כי "בית החולים יבדוק את נסיבות הפטירה וימסור לך את הממצאים לאחר תום ימי השבעה". אולם כמו במקרים רבים נוספים, השבעה הסתיימה, ובית החולים סירב להעביר למשפחה את ממצאי הבדיקה שערך. 
באפריל 2013 פנו בני המשפחה לבית המשפט המחוזי מרכז באמצעות עורכי הדין דורי כספי ונאוה לאונר, ממשרד עורכי הדין כספי סרור ושות', בדרישה שיחייב את המרכז הרפואי רבין להעביר למשפחה את כל ממצאי הבדיקה הפנימית בנושא. מנהל המרכז, ד"ר ערן הלפרין, סירב, והצדדים נגררו לעימות ארוך וקשה בבית המשפט.
בעדותה בבית המשפט סיפרה רעייתו של א' כי בשעות שלפני מותו, הבחינו בני המשפחה כי ההרדמה אינה משפיעה על אביהם כנדרש ואף יידעו את הצוות הרפואי, אך זה, לטענתם, התעלם מהאזהרות. "שמנו לב שהפחיתו לו את ההרדמה, הוא נע במיטתו כמו אריה מסוגר, בכאב נורא. זה היה מחזה מאוד קשה. בפעם האחרונה שראינו אותו בחיים ידיו היו קשורות.
"באותו ערב היתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם רופא במחלקה. ביקשנו ממנו שיחזק לו את ההרדמה, כפי שנאמר לנו שצריך היה לעשות, אבל הוא לא התייחס אלינו".
באוגוסט האחרון החליטה השופטת בלהה טולקובסקי, באופן חסר תקדים וחשוב לקידום זכויות החולה בישראל, כי חובה על ד"ר הלפרין להעביר לידי המשפחה את כל מסמכי הבדיקות הפנימיות שעשה בית החולים – כולל אלו שאינן מוגדרות רשמית כ"ועדת בדיקה" בחוק זכויות החולה, ואין זו זכותו להסתירם תחת כותרות כגון "חסוי", "סודי" או "פנימי". השופטת דחתה אחת לאחת את כל טענות בית החולים מדוע יש לשמור על סודיות המסמכים, ואף מתחה ביקורת קשה על מה שנראה כניסיון מכוון להסתיר את נסיבות מותו של א'.
"בתיקו של החולה לא נזכר אף לא ברמז כי המנוח, שהיה אמור להיות מונשם ומורדם, התכופף קדימה במיטתו ובכך נשלף אביזר ההנשמה מאפו", הדגישה השופטת. בית החולים החליט לא לערער על ההחלטה, והעביר לידי המשפחה את תיק הבדיקה. 
אבל רק כשמשרד הבריאות הגיש לידי המשפחה את ממצאי ועדת החקירה שהוא הקים לצורך בדיקת המקרה, נודע למשפחה על חומרת הכשלים. ועדת החקירה של המשרד שפעלה לאורך שנת 2013 שמעה עדויות מבני משפחתו של א' ומ־19 אנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים בטיפול בו מאז אושפז לראשונה עם זיהום, בעקבות טיפול השיניים שעבר. בין הרופאים שהעידו – גם מנהל המחלקה לכירורגיית פה ולסת בבילינסון, פרופ' גבי צ'אושו, ומנהל מחלקת טיפול נמרץ, פרופ' זינגר.
ממצאי הדו"ח, שנחשפים כאן לראשונה, מזעזעים ומקוממים. על פי קביעת משרד הבריאות, רופאי המחלקה, ובהם המנהל, פרופ' צ'אושו, לא העריכו נכונה את חומרת מצבו של א', ש"חייבה התייחסות שונה לחלוטין" מהטיפול שאותו קיבל. גם לאחר האבחון השגוי, הטיפול שקיבל א' לא היה מקיף מספיק, והניתוח שבוצע לניקוז הזיהום בגופו לא היה נרחב מספיק.
הדו"ח חשף שורה של תקלות מערכתיות בבית החולים: במחלקה לכירורגיית פה ולסת יש רופא תורן רק עד חצות, ולא 24 שעות 7 ימים בשבוע; המנהל פרופ' צ'אושו אינו מכיר את חוזר מנכ"ל משרד הבריאות הקובע כי האחריות מוטלת עליו ככונן־העל בתחומו בבית החולים; והטיפול שניתן לא' לא נוהל בידי מומחה יחיד, אלא בידי יותר מעשרה רופאים מארבע מחלקות שונות.
"מקרה מורכב כזה, מן הראוי שלא יתנהל על בסיס 'מי שנמצא היום יטפל בחולה'", קבעה הוועדה, "ועניין זה בולט על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שחלק מהרופאים המטפלים היו מתמחים בשנתם הראשונה ומומחים המועסקים בחצי משרה.
"כתוצאה ממחסור בשיח בין הרופאים, הטיפול בחולה היה בלתי מתואם, והעברת המידע והמסרים העיקריים היתה לקויה. בשום שלב לא נעשה ביקור משותף של כל הגורמים המטפלים בחולה, ובהיעדר ייעוץ מסודר, הוגדר החולה כנמצא במצב 'יציב', בעודו למעשה במצב של הלם זיהומי".
הוועדה מצאה כשלים בטיפול גם לאחר הניתוח השלישי: במרבית ימי האשפוז שכב א' במחלקת ההתאוששות במקום במחלקת הטיפול הנמרץ, בגלל היעדר מיטות פנויות, והצוות הרפואי לא פעל כנדרש לאחר שהתגלה כי הוא הצליח לנתק את צינור ההנשמה.
הבדיקה הפנימית שערך בית החולים לאחר מותו של א' מוגדרת כשטחית, דלה, לא מסודרת ולא מספיקה לצורך הפקת לקחים. "בית החולים לא ערך תחקיר מסודר, שיכלול את כל התחומים הרפואיים המעורבים, ולא הופקו הלקחים הדרושים", קבעה הוועדה.
בשיחה איתנו מתח מנהל בית החולים, ד"ר הלפרין, ביקורת על החלטת בית המשפט לחייב את הצוות הרפואי למסור למשפחתו של א' את כל המסמכים הנוגעים לבדיקת הטיפול. "אני סבור כי פסק הדין עלול להביא לשיתוק של הבדיקות והחקירות הפנימיות במקרים של תקלות רפואיות, ובדיקות כאלה הן עניין יומיומי. אם הצוותים הרפואיים יבינו שבדיקות אלה יכולות לשמש נגדם, הם לא ישתפו פעולה ולא יתקיימו דיונים פנימיים על מקרים של טעויות. הציבור עלול לצאת מופסד מכך, כי לא יופקו לקחים".
למרות זאת, הלפרין מדגיש כי הוא "מעודד את הרופאים העובדים תחתיי לספר לחולים את האמת, גם במקרים של טעויות או כשלים שהם עשו. רק לאחרונה פנינו ביוזמתנו למשפחתו של חולה שנבדק בבית החולים, והתברר שהמידע שנמסר לו בזמן הטיפול בו לא היה מדויק. לחולה הזה נמסר תחילה שהגידול שאובחן אצלו אינו ממאיר, ואז גילינו שטעינו ושהגידול ממאיר. קראנו לו ואמרנו לו שטעינו בפענוח הבדיקה".

שארית אלקטרודה בלב

תקלות רפואיות מסוכנות וטענות לניסיונות טיוח והסתרה התרחשו על פי הטענות גם במקרה של אביאל שיפמן, היום בן 69 מקריית טבעון. שיפמן נותח בליבו בנובמבר 1997 בידי פרופ' אריה שכנר, מוותיקי מנתחי הלב בישראל ומי שעמד אז בראש מחלקת ניתוחי הלב בבית החולים וולפסון בחולון. שכנר ביצע לשיפמן ניתוח מעקפים באופן פרטי בבית החולים אסותא בתל אביב, שבמהלכו הושתלו בליבו אלקטרודות אלקטרוניות, שהיו אמורות להיות מחוברות בעתיד לקוצב לב חיצוני. במכתב השחרור מבית החולים רשם הרופא: "מהלך הניתוח היה תקין וללא סיבוכים".
בשבועות שלאחר הניתוח סבל שיפמן מכאבים הולכים ומחריפים, ובעקבותיהם החליט לחזור לבדיקה נוספת במרפאתו הפרטית של פרופ' שכנר. בכתב התביעה שהגיש נגד פרופ' שכנר באפריל 2013, טוען שיפמן כי הרופא איתר זיהום באחת מצלקות הניתוח, והחליט בשל כך לתלוש מגופו את האלקטרודות שהושתלו בניתוח – אך עשה זאת באופן לא מוצלח, כך שאחת האלקטרודות נקרעה, וחלק ממנה, באורך של 16 ס"מ, נותר בגופו.
על פי התביעה, משהבין הרופא את הטעות שהתרחשה, הוא נקט צעדים רבים על מנת להסתירה, לטשטשה ולטייחה. כך, למשל, הוא לא תיעד את הביקור הזה של שיפמן. "אין כל ספק שפרופ' שכנר היה מודע בזמן אמת לתקלה שאירעה – שהרי האלקטרודה ששלף היתה קצרה ב־16 ס"מ מזו שהוכנסה על ידו – ולמרות זאת, לא מסר מידע זה לתובע, לא הסביר לו את משמעות הדברים ולא הורה לו להיות במעקב קפדני כדי לוודא כי לא נגרמו סיבוכים.
"מקוממת במיוחד העובדה שהמנתח הסתיר משיפמן, באופן מודע, יזום ומכוון את התקלה שאירעה, כשהוא אדיש לגמרי להשלכות של הותרת האלקטרודה בגופו. הוא גם לא טרח לצייד אותו במכתב לרופא המשפחה המפרט את הבעיה הנוכחית ואת הפעולות שיש לנקוט במידה שיופיעו סיבוכים". כתב התביעה מתבסס על חוות דעת רפואית של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל.
שיפמן טוען בכתב התביעה כי במשך שנים לא היה מודע לכך שחלק גדול מהאלקטרודה נותר בגופו. "במשך עשור הוא פנה עשרות פעמים לרופא המשפחה ולרופאים מקצועיים בתלונות על כאבי חזה, כיח דמי, קוצר נשימה ושיעול. הוא עבר בדיקות רבות, אך לשווא: הגורמים המטפלים לא יכלו לקשור בין הסימפטומים שמהם סבל לבין ניתוח המעקפים שעבר, וזאת בהיעדר כל מידע על אודות הסיבוך שאירע לאחר הניתוח".
רק באוקטובר 2007, כעשור לאחר ניתוח המעקפים, הופנה שיפמן למומחה למחלות ריאה ואלרגיה בבית החולים איכילוב בתל אביב – שהצליח, בתום שורה ארוכה של בדיקות, לאבחן לראשונה כי גוף זר נמצא בריאתו. 
בינואר 2012, כ־15 שנים לאחר ניתוח המעקפים ובתום שורה של התייעצויות של מומחים ומנתחי לב רבים, עבר שיפמן ניתוח נוסף, הפעם בבית החולים איכילוב, להוצאת האלקטרודה שהושארה בריאתו. בתום הניתוח העניקו הרופאים לשיפמן את חלק האלקטרודה שהוצא מגופו למזכרת, והיא שמורה עד היום אצל פרקליטיו, עו"ד ויקי בקשי ודני סרור.
"הבעיה התגלתה אצלי באופן אקראי לאחר יותר מעשר שנים", אמר לנו שיפמן. "לפרופ' שכנר היה כנראה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה, ודווקא בגלל שעברתי את הניתוח בבית חולים פרטי ולא הייתי מטופל על ידי מחלקה קבועה, למעשה נפלתי בין הכיסאות. האחריות כולה היתה על הרופא המנתח".
בכתב ההגנה שהגיש שכנר לבית המשפט הוא דוחה בתוקף את כל הטענות נגדו – ובראשן את הטענה שהסתיר ממטופלו מידע חיוני. "אין כל קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של שכנר לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים", כתבו פרקליטיו, בעוד הם מתבססים על חוות דעת רפואית שכתב מנתח לב בכיר. "לשיפמן הוענק טיפול ראוי, הולם, מסור, מקצועי, אחראי ומיומן, שבמהלכו ננקטו כל אמצעי הזהירות הראויים והדרושים בנסיבות העניין".
לדברי עו"ד דני סרור, "פעולות ההסתרה חמורות לא פחות, אם לא יותר, מהכשל הטיפולי עצמו. בעוד בדרך כלל, הכשל הוא תוצאה של התרשלות בטיפול כתוצאה מעייפות, פזיזות, חוסר מחשבה או היסח דעת, ללא כוונת זדון, הרי הסתרת המידע נעשית במכוון. הסתרת מידע על כשל במהלך טיפול רפואי, בפרט כשמדובר בהתנהלות החוזרת על עצמה שוב ושוב בכל המערכות הרפואיות, היא כשל מוסרי חמור, פגיעה אנושה באתיקה הרפואית, הפרה בוטה של חוק זכויות החולה, ובמקרים מסוימים אף עבירה פלילית. בנוסף, התנהלות פסולה זו מונעת הפקת לקחים, ומהווה בעיניי תעודת עניות של ממש למערכת הרפואית בארץ.
"גם במישור הפרקטי, פעולת ההסתרה אינה מועילה ולעיתים אף חמורה יותר מהכשל עצמו, ועלולה להזיק מאוד למערכת הרפואית. אירוע כשל בנאלי, שאילו נמסר למטופל בזמן אמת היה מסתיים בצורה שקטה, בהתנצלות או בפיצוי לא משמעותי, עלול להתפתח לתסבוכת שלמה, לעיתים ללא כל פרופורציה לכשל עצמו. כשמטופל מגלה כי רוּמה או כי הוסתר ממנו מידע במכוון, כעסו על הגורמים המטפלים גובר, והוא חדור מוטיבציה לבוא איתם חשבון".

מנחם ועמליה קלך. "הרופא היה מוכן להסתיר את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה" // צילום: זיו קורן

"רק עוד שפיץ קטן"

באוקטובר 2011, לאחר שהתגלה ממצא חשוד בריאותיו, נותח מנחם קלך בן ה־72 בבית חולים פרטי בתל אביב על ידי ד"ר מילטון סאוטה, מנהל המחלקה לניתוחי ריאה במרכז הרפואי רבין. על הניתוח המליצו ד"ר סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר, מנהל המערך למחלות ריאה במרכז הרפואי רבין שבמרפאתם הפרטית טופל קלך. שניהם נחשבים מבכירי הרופאים בישראל בתחומם.
לדבריה של אשתו של מנחם, עמליה, לאחר הניתוח ניגש אליה ד"ר סאוטה ואמר לה: "בעלך עבר את הניתוח בהצלחה". היא מספרת כי ד"ר סאוטה סיפר שהניתוח היה קשה מהמצופה, בעיקר מכיוון שהרופאים נתקלו בקושי להגיע לגידול, אבל לבסוף הצליחו. כעבור שלושה חודשים, היא מספרת, הודיעו הרופאים לבעלה שהתברר כי בכל זאת נשאר "רק עוד שפיץ קטן" שנותר להסיר בריאה. 
גם לאחר שמנחם שוחרר מבית החולים, כשבני הזוג באו למרפאה הפרטית של סאוטה וקרמר, הם שמעו דברים דומים: לדברי עמליה, הבהיר להם פרופ' קרמר כי הגידול הוסר, וכך גם האונה התחתונה של הריאה.
ההתאוששות מהניתוח המסובך היתה קשה, אבל עמליה ומנחם חשבו כי מדובר בתופעות טבעיות. חשדם התעורר כשחלפו שבועות וחודשים, והכאבים בחזה נותרו. קוצר הנשימה אף הלך והחריף. בצר להם, פנו בני הזוג לבדיקה אצל רופא נוסף, אחד מבכירי הקרדיולוגים בישראל. הוא ערך למנחם בדיקות מקיפות, וכשחזר עם הממצאים, מנחם ועמליה לא האמינו למשמע אוזניהם. "הגוש הסרטני בריאות כלל לא הוסר", אמר הרופא למנחם ההמום. "אין ברירה, חייבים לנתח שוב כדי להוציא אותו".
בספטמבר 2012 אושפז קלך שוב, הפעם בבית החולים רמב"ם בחיפה, ועבר ניתוח נוסף להסרת הגידול בריאותיו. הניתוח היה קשה ומורכב אף יותר מקודמו, אבל לפי הדו"ח הרפואי, הגידול הוסר בשלמותו.
ביוני האחרון החליטו בני הזוג להגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד פרופ' קרמר וד"ר סאוטה, שבה טענו כי לא רק שהשניים התרשלו בביצוע הניתוח הראשון – הם אף הסתירו את הטעות וניסו לטייח את הכשל המסוכן.
"באופן פסול ומקומם, משהבינו הרופאים, באיחור ניכר, כי הגידול כלל לא הוסר, הם הסתירו את הדבר הזה מהחולה ומסרו לו ש'נותר רק שפיץ קטן להסיר'", נטען בכתב התביעה. "הם פעלו בניסיון להסתיר ולטייח את מחדליהם, וזאת בניגוד לחוק, לכללי האתיקה ולחובותיו הבסיסיות ביותר של הרופא".
כתב התביעה מתבסס גם על חוות דעתו של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל, שקבע כי "הגידול שאובחן אצל קלך היה "גידול ממאיר שדרש ניתוח מיידי, אולם טופל תוך כדי שילוב בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית. הניתוח שערך ד"ר סאוטה לא תוכנן כהלכה ובוצע באופן רשלני, והדיווחים עליו, בכתב ובעל פה, אינם תואמים את המציאות. ההתנהלות לאחר הניתוח מהווה אחיזת עיניים והפרה בוטה של יחסי רופא־חולה".
בכתב ההגנה דחו פרופ' קרמר וד"ר סאוטה על הסף את כל הטענות נגדם, ובעיקר את הטענה כי פעלו במתכוון להסתיר את טעותם. לדבריהם, העניקו לקלך "טיפול רפואי מקצועי ומיומן, בהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים ובהתאם לממצאים שהיו בפניהם בזמן אמת". המקרה עדיין מתנהל בבית המשפט.
פרקליטיו של קלך, עו"ד דורון כספי ושירה פרידן, ממשרד כספי, סרור ושות', אומרים כי "רופא עלול לטעות במהלך עבודתו או להיכשל בהשגת התוצאות הטיפולית, אבל אסור לו בתכלית להסתיר את הדבר מהמטופל. כאן, הרופאים לא דיווחו למטופל שהגידול נותר בגופו, אף שהדו"ח הפתולוגי הראה זאת בבירור. גם בהמשך, לאחר שגם בדיקות נוספות העידו על כך, נמסר למטופל כי נותרה רק 'שארית גידול'".
גם היום, שלוש שנים אחרי הניתוח, לא שוכך הזעם שחשים מנחם ועמליה קלך על הטיפול שקיבלו מד"ר סאוטה ופרופ' קרמר. "בחרנו לקבל טיפול פרטי אצל רופאים בכירים והאמנו בהם", אומרת עמליה, "וזו הפגיעה הכי גדולה – בתחושה שהרופאים היו מוכנים להסתיר את האמת מהחולה שלהם ולקבל החלטות שנועדו להציל את שמם הטוב. אנו מרגישים שנבנה כאן שקר על שקר ושהם ניסו לטשטש את הפאשלה שלהם, בגלל יוהרה".
ומנחם מודה שבעקבות המקרה הוא אינו מצליח לתת אמון ברופאים שמטפלים בו. "אני מרגיש שהרופא שטיפל בי היה מוכן להסתיר ממני את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה, ובכך להציל את שמו".
•  •  •  •  •  • 

"אם היו מגלים לחולים – היו הרבה פחות תביעות"

"הנתון המספרי של מקרי כשל רפואי בישראל הוא מפחיד", אומר עו"ד דורון כספי, שמתמחה בתביעות רשלנות רפואית. "בכל שנה מתרחשות בישראל כמה אלפי פטירות בשל תקלות רפואיות. מכאן ברור כי מספר המקרים שבהם נגרם נזק מטיפול רפואי כושל, שלא מסתיים במוות, מגיע לעשרות אלפים.
"אל מול אלה, מספר תביעות הרשלנות הרפואית המוגשות בפועל הוא זעום. המשמעות היא שאלפי נפגעים מרשלנות רפואית לא יודעים בכלל כי נזקיהם הם תוצאה של טיפול רפואי רשלני, וכי יש להם עילה לתבוע את נזקיהם. נפגעים אלה מתמודדים עם נכותם בעזרת הסכומים הזעומים שמשלם להם המוסד לביטוח לאומי, למרות שיש גורם שאמור לפצותם על הנזקים, והם כלל לא יודעים על כך".
לדברי כספי, "המערכות הרפואיות משקיעות משאבים ומאמצים רבים כדי לזהות את מקרי הכשל הטיפולי העלולים להסתיים בתביעה, והן מתארגנות סביב מקרים אלו ומדווחות עליהם מבעוד מועד לחברות הביטוח שלהן. כל אותה עת, לנפגע עצמו אין מושג שהמערכת שטיפלה בו מודעת היטב לכשל הטיפולי שגרם לו נזק.
"חדשות לבקרים אנו מגישים לבתי משפט עתירות משפטיות לחשיפת מידע פנימי הנמצא בידי המערכות המטפלות, ומתמודדים מול מאמצים כבירים המושקעים על ידי גופים אלה אך ורק למטרה אחת: להסתיר מהמטופל את מה שהמוסד המטפל יודע לגבי מה שקרה לו, ומדוע קרה, ומה חושב על כך המוסד הרפואי עצמו. את מצב הדברים הזה, שבו יודעת המערכת כולה שכשלה ושלמטופל נגרם עקב כך נזק, ובו בזמן היא משקיעה מאמצים עליונים כדי להסתיר מהמטופל מידע זה – יש להכחיד.
"שקיפות וגילוי יזום, הנסמך על תשתית ארגונית תומכת, יפחיתו משמעותית את המתח שבו נתונים אנשי צוות רפואי לאחר ביצוע טעות, ויתפוגג הצורך הרגשי של מטופלים 'לנקום' במערכת מסתירה ומסוגרת. מספר תביעות הסרק צפוי לרדת, ומספר המקרים שיפוצו בפועל יעלה. עלויות משפטיות יפחתו בשל יישוב מוקדם ונקי של תביעות פוטנציאליות, ללא צורך בבית המשפט כמתווך. וחשוב מכל – תישמר זכותו היסודית של האדם לדעת את שנעשה בגופו".

עו"ד כספי. לא להסתיר מהציבור

•  •  •   •

תגובת משרד הבריאות: "נוהגים בשקיפות, אין טיוח"

ממשרד הבריאות נמסר"המשרד תומך ונוהג בשקיפות ומצפה כי במקרה של טעות בטיפול רפואי, הצוות המטפל יעדכן את המטופל ובני משפחתו, כי ידווח למשרד במקרים המחויבים בדיווח, וכי יעדכן את התיק האישי של החולה בהתאם. בחוזר של משרד הבריאות, המתייחס לאירועים רפואיים שאסור שיקרו, הומלץ לנהוג בצעדים הבאים:
* לדווח למטופל ו/או לבני משפחתו הרלוונטיים ולשתף אותם בפעולות שננקטו ויינקטו למניעת הישנות האירוע.
* לדווח על האירוע לנוגעים בדבר, בהתאם לתקנות ולנהלים הקיימים, ככל שהאירוע מחייב דיווח.
* לבצע תחקיר מיידי ומעמיק, ואף להורות במידת הצורך על בדיקת האירוע במסגרת ועדת בקרה ואיכות (ובמידת הצורך – ועדת בדיקה), כדי להבין מה היתה השתלשלות העניינים, ללמוד ולהפיק לקחים מהמקרה ולהטמיעם במהירות, מתוך מטרה למנוע את הישנותו.
* לוודא כי המטופל לא נושא בעלות הטיפול או האשפוז, שבמהלכו התרחש האירוע. 
"בהתאם להוראות חוק זכויות החולה התשנ"ו 1996, על כל מטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי במטופל, לרבות טעויות או תקלות. למטופל עומדת זכות לקבל את העתק המידע הרפואי על אודותיו, כפי שתועד ברשומה הרפואית.
"משרד הבריאות עומד לרשות המטופלים לשם בירור תלונות ספציפיות באתר משרד הבריאות ובמוקד קול הבריאות (5400*)".
לגבי המקרה של מנחם קלך מסרו ד"ר מילטון סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר: "מדובר בחולה עם גידול זעיר לא סרטני, שגדל באופן איטי במשך יותר משנתיים. בעקבות שינוי בצורתו בבדיקת סי.טי, בוצעה בבילינסון ברונכוסקופיה על ידי פרופ' קרמר, מנהל מערך הריאות. במהלך הבדיקה נצפה גידול ונלקחה דגימה גדולה לביופסיה שאישרה את האבחנה של גידול שפיר.
"החולה הופנה לניתוח לד"ר מילטון סאוטה, מנהל מחלקת ניתוחי ריאות בבית החולים, הידוע כמנתח מקצועי בעל ניסיון עשיר בניתוחי והשתלות ריאה. הניתוח בוצע בבית חולים פרטי ואחריו, באופן בלתי צפוי, לא נמצא גידול בבדיקה הפתולוגית שנלקחה בזמן הניתוח. הועלתה ההשערה כי הגידול נכרת כולו בעת הביופסיה, אולם ליתר ביטחון, המטופל עבר בדיקות אבחון חוזרות, שכללו סי.טי וברונכוסקופיה חוזרת על ידי פרופ' קרמר בבית חולים בילינסון. 
"בדיקת הסי.טי והברונכוסקופיה החוזרת הראו כי הגידול עודנו בגופו של המטופל. עוד במהלך הברונכוסקופיה התייעץ פרופ' קרמר עם ד"ר סאוטה, ונקבע כי הגידול לא הוסר וכי יש לבצע ניתוח חוזר להסרתו. דבר זה הוסבר לחולה ומשפחתו מייד בתום הבדיקה וגם לאחר מכן, בצורה ברורה.
"ד"ר סאוטה ופרופ' קרמר נהגו לפי כל אמות המידה המקובלות ביחסי רופא ומטופל ושוחחו באופן גלוי וישיר עם החולה על ממצאי הניתוח, על כך שהנגע לא הוסר ועל הצורך בניתוח חוזר. ניתן להבין את סבלו ותחושותיו הקשות של החולה שנדרש לניתוח נוסף, אולם אין כל מקום לטענה בדבר הסתרה או טיוח".
לגבי בדיקת נסיבות פטירתו של א' מסר בית החולים בילינסון: "בית החולים מביע את תנחומיו ומשתתף בצערה של משפחתו של א'. בית החולים הוא מוסד רפואי אקדמי, שקיבל תו תקן בינלאומי יוקרתי של ארגון JCI, על איכות ובטיחות של הטיפול הרפואי. כחלק מתהליכי בקרה ושיפור מתמיד, בית החולים מקיים תהליכי למידה ותחקור של אירועים למניעת הישנותם באמצעות צוות ניהול איכות של בית החולים.
"משפחת הנפטר קיבלה את דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, שבו מתוארת בפירוט התנהלות המחלקה באירוע זה, וכן מידע ממנהל המחלקה, ששוחח עימה ארוכות. מסמכי הבקרה שבית המשפט הורה למסור למשפחה אינם מוסיפים דבר על המידע שנמסר לה. מאידך, חיוב בית החולים להעבירם לגורמים חיצוניים עלול לפגוע בתהליכי בקרה ואיכות עתידיים, שנועדו אך ורק לטובת כלל הציבור. לא מדובר בתקדים, אלא בקביעה הנוגעת למקרה זה בלבד".
לגבי המקרה של אביאל שיפמן מסרו פרקליטיו של פרופ' אריה שכנר: "אין בעניינו של שיפמן, ולא היתה, כל הסתרת מידע, לא מצד פרופ' שכנר ולא מצד בית החולים אסותא, ואין זאת אלא שהולדתה של התביעה הזאת בטעות, שלא לומר הטעיה מכוונת. התביעה וחוות הדעת מטעמה מסתמכות על ההנחה שהאלקטרודות לא הוצאו. האמת היא שהתביעה החמיצה את העובדה שהאלקטרודות הוצאו לאחר הניתוח של מר שיפמן וטרם שחרורו מבית החולים.
"למען שלמות התמונה נציין כי יש אמנם טענה שלפיה הושאר חלק מהאלקטרודה, אולם על כך יש מחלוקת עובדתית משמעותית: בעוד טענת התביעה היא שהאלקטרודה שהושארה היא באורך 16 ס"מ, אזי בבדיקות הדמיה שבוצעו שנים אחרי הניתוח לא הודגם גוף זר כלשהו. סי.טי מאוחר, שבוצע לאחר שבתובע בוצעו פרוצדורות פולשניות אחרות, הדגים מבנה באורך 45 מ"מ בלבד – כנראה מתאים לקטטר ולא לאלקטרודה שהיא מתכתית – ובמיקום אחר מהנטען.
"אפילו הושארה שארית אלקטרודה מניתוח המעקפים, כי אז מדובר בפרקטיקה נוהגת, שנועדה למנוע נזק לדופן הלב כתוצאה מהוצאתה כליל, כפי שכותב מנתח הלב שחיווה דעתו מטעם פרופ' שכנר.
"באשר לטענה כי נגרם נזק לתובע, חשוב לציין כי נזקיו של התובע קשורים להיותו מעשן כבד, הם דו־צדדיים וממוקמים במיקום אחר לגמרי מהמיקום שאליו מתייחסת טענת התביעה בהתייחס לאלקטרודה. מחמת סודיות רפואית, לא נטען להוסיף ולפרט בעניין. פרופ' שכנר ובית החולים אסותא אינם חולקים על הצורך לשמור על שקיפות מלאה ביחסי מטפל־מטופל, אך דומה שהמקרה הנ"ל פשוט אינו מתאים לנושא של הסתרת מידע מחולים".
לגבי המקרה של ס' מסר בית החולים סורוקה: "אנו שוללים מכל וכל את הטענה בדבר טיפול רשלני ו/או הסתרה של מידע רפואי כלשהו מהמשפחה. על פי האנמנזה ודיווח ההורים, הילדה שתתה כמות רבה של אקמול – מינון רעיל שעלול לגרום לנמק כבדי קשה ובלתי הפיך, לעיתים עד צורך בהשתלת כבד, ועלול לגרום אף למוות, במידה שלא מקבלים טיפול נכון ובזמן הנכון.
"הטיפול באנטידוט זה הוא מציל חיים, בטוח ומקובל, עם מיעוט תופעות לוואי, שהן קלות בדרך כלל. נציין כי הסיבה הראשונה בעולם לנזק כבדי ולהשתלת כבד היא הרעלת אקמול שלא מטופלת בזמן. הסימנים החריגים שפיתחה הילדה לא דווחו לפני כן בספרות הרפואית, ולא ידוע על מקרים נוספים. בניגוד להיום, בזמן המקרה לא פעלו במרבית בתי החולים בארץ מעבדות טוקסיקולוגיות לניטור רמות של תרופות בדם, שיכלו לתת מענה בתוך זמן קצר, למעט מעבדה אחת במרכז הארץ, שלא יכלה לתת מענה בפרק הזמן הנדרש.
"בשום שלב לא מנע הצוות המטפל מידע לגבי הטיפול הרפואי שניתן לילדה. מאחר שהטיפול הרפואי שניתן היה בהתאם לפרוטוקולים המקובלים בספרות הרפואית ובהתאם למצבה הקליני של הילדה, לא מונתה כל ועדת בדיקה למקרה זה".

לשכת הרווחה ירושלים כפו סמים פסיכיאטריים על ילד עד שנהיה שבר כלי

מרץ 2014 – מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.
כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.
לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.
התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול
בתרופות פסיכיאטריות.
חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.
למידע נוסף,
יהודה קורן
דובר העמותה
3350928 052

רשלנות שני פסיכיאטרים ירושלמיים גרמה לכליאת בן 9 במחלקה סגורה למשך שנה תמימה

מרץ 2014 – מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.
כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.
לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.

התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול
בתרופות פסיכיאטריות.
חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.
למידע נוסף,
יהודה קורן
דובר העמותה
3350928 052

בית חולים אלישע חיפה – התעללות קשה בחוסה – לשכת הרווחה מנותקת מהמתרחש במוסדות

לשכת הרווחה חיפה ומשרד הרווחה מנותקים מהתעללות בחוסים במוסדות.

אוקטובר 2013 – יואב איתיאל – מגזין המושבות – בית חולים אלישע חיפה: חשד להתעללות מחרידה במאושפזת ביה"ח – אמה של צעירה בת 23 מספרת: "ביום הם מפחדים מאחראי המחלקה. אבל כשהוא הולך, הגיהנום מתחיל", היא מספרת, "הראש שלה הפך לידית משיכה. במקום להרים אותה מושכים אותה מהשערות בכל הכוח, פשוט אנשים אכזריים. אין לי מילים. חסרי לב. מלאים שנאה כלפי אדם ללא כל סיבה. זה לא שהיא קמה. אין לי איך להסביר את זה. ככה נראה הרוע". כשד' לא יכולה היתה להתאפק, והתעמתה עם אחד מאנשי כוח העזר במחלקה, ענה לה לדבריה, "שקרנית". היא אומרת שאחות שעמדה לצידו אמרה "אל תדאג אני אעיד בשבילך".

פרשת התעללות מחרידה נחשפת היום בבית החולים אלישע בחיפה. הוריה של צעירה בת 23 מהכרמל, המאושפזת שם מזה שנים במצב של "צמח", מחוסרת הכרה, חשדו בכך מזה זמן.

הם מצויים לצידה של בתם יום-יום, כל היום, למעט בשעות הלילה. הם התלוננו אצל מנהל המחלקה ומנהל בית החולים ונתקלו בהכחשה. "הוא התנפל עלי", מספרת ד', אמה של הצעירה, על תגובתו של מנהל בית החולים אלישע, ד"ר גיורא וינטרשטיין, לאחר שלפני כחדשיים, העלתה בפניו את החשדות כי מתעללים בבתה, "הוא אמר לי שבדק את התלונה, הוא אמר 'את צריכה לנשק לצוות את הידיים, את הרגליים ואת התחת'. כך, בנוכחות בעלי והעוזרת שלו. כל כך נעלבתי. עליתי למחלקה ופשוט הייתי חסרת אונים. כל הצוות החרים אותנו, לא דיברו איתנו. ישבתי עם הזנב בין הרגליים. התנהגו איתנו ממש כמו זבל".

בעצת עורך הדין שלהם, הם החליטו להציב בחדרה של בתם מצלמה נסתרת. הם רכשו אותה בתל אביב, והתקינו אותה בעצמם. לכשצפו במה שזו תיעדו בשעות שהם אינם עמה – הזדעזעו. "תמונות מהגיהנום", מתארת האם בגרון חנוק את מה שחשפו הצילומים, "אני לא יכולה לתאר לך את מה עברתי בבית, נפלתי על הרצפה, רציתי לרוץ לבית החולים, פחדתי שיהרגו אותה, אתה רואה איש צוות שהיה רופא שמדבר איתנו כל כך יפה, הוא עומד לידה, הוא תופס אותה מהשערות, מושך אותה ואת השערות שהוא מרט לה הוא זורק אל מאחורי המיטה. היא רוצה להתעטש ומתנשפת, והוא נותן לה 'זאפטה' בכל הכוח שלו על הרקה הימנית. הוא מסתכל שלא רואים אותו, מהר נותן את המכה ויוצא. את האדם הזה הייתי צריכה לפגוש בבוקר ולהגיד לו שלום, כי לא רצינו להיחשף. אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה".

לדבריה של האם, היא והאב המתינו שבוע נוסף, תוך שהמצלמה ממשיכה לתעד את הקורה שם בלילות, "ביום הם מפחדים מאחראי המחלקה. אבל כשהוא הולך, הגיהנום מתחיל", היא מספרת, "הראש שלה הפך לידית משיכה. במקום להרים אותה מושכים אותה מהשערות בכל הכוח, פשוט אנשים אכזריים. אין לי מילים. חסרי לב. מלאים שנאה כלפי אדם ללא כל סיבה. זה לא שהיא קמה. אין לי איך להסביר את זה. ככה נראה הרוע". כשד' לא יכולה היתה להתאפק, והתעמתה עם אחד מאנשי כוח העזר במחלקה, ענה לה לדבריה, "שקרנית". היא אומרת שאחות שעמדה לצידו אמרה "אל תדאג אני אעיד בשבילך".

"מנהל המחלקה מטפל בחולים במסירות מעל ומעבר", אומרת האם, "הבעיה שלו זו האמונה שלו בצוות שלו וחוסר הרצון שלו להאמין למשפחות. הוא לא מקשיב ולא מאמין למשפחות. לא מאמין שאצלו במחלקה יכולים להיות דברים כאלה. אני מאשימה אותו בדבר אחד. בזה שהוא לא הקשיב לנו. בזה שהוא צפצף עלינו. פעם סיפרתי לו שאחת האחיות שכעסה על שנאלצה להישאר אחרי השעה שמונה בערב, כינתה את הבת שלי ’זונה, חידק’, ברוסית ואח"כ מישהו תירגם לנו. המנהל בא וחיבר ונישק את האחות לידנו, כאילו הוא אומר: ’קחו, אני מצפצף עליכם’. על זה אני כועסת עליו".

מדובר בטרגדיה בעקבות טרגדיה. לדברי עו"ד דורון ניב המלווה את המשפחה, כתוצאה מרשלנות רפואית של בית חולים בחיפה, נגרם לצעירה נזק מוחי בלתי הפיך ומאז דצמבר 2008 היא שרוייה במצב של חוסר הכרה. עו"ד ניב הוא מי שהמליץ להורים על בית החולים אלישע, כמקום טוב. מדובר באישפוז בעלות של כשלושים-ארבעים אלף ש"ח בחודש.

"לצערנו, לאחר שהותקנו המצלמות, הסתבר שקורה בדיוק מה שההורים חששו ממנו", אומר עו"ד ניב, "אמרו להם שהסימנים עליה הם מזריקות ותרופות ומסתבר שבצילום רואים שאחד מאנשי הצוות נותן לה אגרוף בפנים. בפעמים אחרות רואים את אנשי הצוות מושכים אותה בשערות. למשפחה היה מאד קשה לראות את הסרטים שנעשו בלילות, אבל הסברתי להם שבית החולים מן הסתם יטען שמדובר במעידה חד-פעמית ורק של עובד אחד ולכן צריך להמשיך ולתעד, כדי לראות מה קורה לאורך ימים. זה מה שעשינו ולצערנו הסתבר שהצעירה שהיא חסרת ישע במובן הכי קשה שניתן להעלות על הדעת סובלת מהתעללות אכזרית ושיטתית. תבין, היא לא עושה כלום. היא לא יכולה להזיז יד, היא לא יכולה להזיז רגל. מדובר באנשים רעי לב ואכזריים".

באמצעות עורך דינם, פנו ההורים בתחילת השבוע למנהל בית החולים, הפעם עם התיעוד. "פניתי בכתב למנהל בית החולים וסיפרתי לו בדיוק מה שמתחולל שם. הוא לא ענה לי. מי שענתה לי היא עורכת הדין של בית החולים שהודיעה לי שמשעים את ארבעה העובדים המדוברים לאלתר".

אח"כ הגישו תלונה במשטרת חיפה. "במשטרה בכו כמו תינוקות", אומרת האמא ד’, המבקשת בהזדמנות זו שאעביר את תודתה לסנ"צ אלי מגן, קצין אגף החקירות והמודיעין במשטרת חיפה ולרס"מ אריאלה פייביש בוגנים, החוקרת מקרי התעללות בחסרי ישע, "המפקד אמר לנו שהוא 20 שנה שם ולא ראה דבר כזה. כולם שם היו מזועזעים. הם נתנו לי קצת ביטחון שאנחנו לא לבד".

אחר כך היא אומרת, "אתה יודע, כמו בשיר חופים. ’עם לב שבור של חול ואבן’, גם אני, כמו האדם בשיר, ’והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף’. כך הרגשנו כשלא האמינו לנו".

משטרת חיפה פתחה בחקירה, אמש עצרה גבר תושב קרית אתא ושלושה גברים תושבי חיפה, כולם אנשי הצוות הרפואי בבית החולים. הם חשודים בהתעללות הקשה בצעירה חסרת הישע. שלושה מהעצורים הם תושבי חיפה והרביעי תושב קריית אתא בשנות השלושים והחמישים לחייהם. הבוקר בבית משפט השלום בחיפה, ביקשה המשטרה את הארכת מעצרם ב-12 יום, להמשך החקירה. השופטת אספרנצה אלון נעתרה חלקית והאריכה את המעצר בארבעה ימים, עד יום שני. אז, יובאו שוב בפני שופט, אם תא תשחרר אותם משטרת חיפה קודם לכן.

עד פרסום הידיעה לא ניתן היה לקבל את תגובת מנהל בית החולים אלישע.

צפויים מעצרים נוספים.

קישורים:

לשכת הרווחה חיפה – יחצנות עובדות סוציאליות לסחר בילדים – נובמבר 2012 – עובדות סוציאליות, חנה כהן, זויה ארקין, ופיני נוימן מלשכת הרווחה חיפה מלינות כי הן מותקפות ע"י משפחות שילדיהם נתלשים ע"י משרד הרווחה. העו"סיות טוענות כי הן "מגנות" על הילדים, בעוד שבפועל העובדות הסוציאליות תולשות ילדים למוסדות מופרטים ללא ראיות, ובדלתיים סגורות. הילדים עוברים התעללות קשה במכלאות הרווחה ואין מושיע…

לשכת הרווחה חיפה מפקירה קשישים לסבול מקור בחורף – אטימות התעלמות והתעללות רשויות הרווחה חיפה באזרחים ותיקים בעיר – הכתבה בוטל מענק החימום לקשישי חיפה , דורון סולומון , mynet , ינואר 2013 – בניגוד לעבר, בחורף הזה גמלאים חיפאים בני 65 ומעלה לא קיבלו "מענקי חימום". הסיבה: חיפה הוצאה מרשימת "הערים הקרות" בישראל…

הוצאת תינוקת מחזקת אמה בניגוד לחוק ולכללים – השופט אריה נאמן בית משפט לנוער ופקידת סעד לשכת הרווחה חיפה – מרץ 2011 – מדובר בערעור עמ"ש 53278-02-11 על שתי החלטות מפברואר 2011, שניתנו על ידי בית משפט לנוער בקריות השופט אריה נאמן. המערערת כבת 38, אם חד הורית, התגוררה כ-13 שנים בארה"ב. בינואר 2011 חזרה ארצה עם בתה כבת שנה וארבעה חודשים (להלן – "הקטינה"). המערערת גידלה את הקטינה כאם חד הורית…

קלונם של לשכת הרווחה חיפה ובית משפט לנוער – טרטור אם ושלושת ילדיה במשך 4 וחצי שנים – אוגוסט 2010 – שלשה אחים קטנים מטורטרים כבר 4 וחצי שנים ממסגרת חוץ ביתית אחת לשניה והאם טוענת כי לא קיבלה הסבר מדוע הוצאו הילדים מחזקתה. ארבע וחצי שנים נאבקת אם חד הורית גרושה בנצ'י טקלה להשיב אליה את שלשת ילדיה שחטפו ממנה אגף הרווחה בעיריית חיפה…

לשכת הרווחה עיריית חיפה – עובדת סוציאלית פנינה איגרא – זרוע ממסד דורסני מתנכל ומשפיל עיוורים – אוגוסט 2010 – התוקפנות וההונאה של עיריית חיפה נגד העיוורים באמצעות האצלת סמכויות לעובדת סוציאלית פנינה איגרא אשר נוקטת בכל דרך נבזית להשפיל ול"אלף" את העיוורים בעיר על מנת לחסוך תקציבים לעירייה. ..

ראש עיריית חיפה יונה יהב – גירוש אנשים עם מוגבלויות מהקהילה – רשת ב – אפריל 2010 – קבוצה של תושבי קרית חיים זועמת והקימה ועד פעולה ששם לו למטרה להרחיק את הדיור המוגן מקרית חיים והתושבים הצליחו לגייס את תמיכתו של ראש עיריית חיפה יונה יהב…

פקידת הסעד מוניק מלשכת הרווחה חיפה – התחמקות מפתיחת תיק אימוץ כמתחייב על פי חוק – נובמבר 2009 – מדוע מסרב משרד הרווחה לפתוח את תיק האימוץ של נערה בת 18, והיא זכאית לכך ע"פ חוק. – הכתב אלירן טל: "עד כמה חשוב לך לגלות את האמת?" , "מאוד חשוב" , עונה הנערה. – כבר ארבעה חודשים דנה (שם בדוי) מבקשת לגלות מי הם הוריה הביולוגים, מיד לאחר שנולדה היא אומצה, וכשהגיעה לגיל 18 פנתה ללשכה לרווחת הילד.

ההתנהגות המלוכלכת של פקידת הסעד בתיה זכי מלשכת הרווחה חיפה – תביעה על לשון הרע ופגיעה בפרטיותפקידות הסעד נוהגות להרבות להשתמש בתסקיר בלשון הרע, פגיעה בפרטיות עד כדי רצח אופי. הסיבה לכך היא כי זה מותר להן ע"פ חוק, וזה מקדם את סיום התיק בטיפולן, שכן בלשון הרע והרכילות הן משתמשות על מי שחולק עליהן בתסקיר, מדובר בניצול לרעה של הגנת לשון הרע ופגיעת הפרטיות בחוק…

מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

התחקיר מי מטפל בך , ישראל היום ,  רן רזניק , יוני 2012

כך בכל בתי החולים: הרופאים הבכירים הולכים הביתה והטיפול באלפי חולים נותר בידיהם של רופאים צעירים, מתמחים וסטאז'רים. וכך, חוסר ניסיון ורשלנות גורמים למקרים טרגיים

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

מי מטפל בך - מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים
מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

 הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה – פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ־20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'" בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.
חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.
מנהלת בית החולים "כרמל" מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד שהמתמחה – "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה – החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.
למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי – מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים, הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית חולים.

איפה התיעוד?

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים "כרמל", במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב כרשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול – החל מחוסר הליווי של רופא מומחה, דרך הביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.
הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה…
"לא ברור האם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור האם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

דלקת הגרון הפכה קטלנית

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב־10 בינואר באותה שנה, היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף־אוזן־גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטראגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן – רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה – הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.
הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".
בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.
פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, מבלי שלכל אורך הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".
הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי־ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו… אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה – סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.
פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי־נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד לנקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר – הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם – לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".
במקביל להליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".
התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.


"הילד סובל מהתייבשות"

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה – ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד לבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.
רק ב־7:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה־8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.
חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה – שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה – הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".
הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.
בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. במקביל, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורי כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.
הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.
ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.
על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל – את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוזיקה – ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה… התירוץ לפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".
גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.


הרופא התורן ייעץ בטלפון

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה – ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר – והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין כתורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".
רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' – והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.
במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר סירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמחָה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן – מנהל המחלקה האונקולוגית־המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.
על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה – שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.
תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, התדרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.
באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.
משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

הכתובת על הקיר

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים־בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ ניתן למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.
הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעתים אף להציל את חייהם.
הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.
רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת, למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.
במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות – ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".
קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצדו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

אז מה עושים – לדרוש בדיקה של רופא בכיר

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. בכל מקרה קשה או מסובך כדאי לדרוש מהרופא התורן במחלקה לערב את הרופא הבכיר ולנסות לשכנעו שהמומחה יגיע פיזית לבית החולים ויאבחן את החולה בעצמו. צריך להדגיש: גם רופא מתמחה יכול לתת אבחון וטיפול טובים, אולם אין תחליף לידע ולניסיון של הרופאים המומחים. בכל מקרה, אפשר לשאול את הרופא שמטפל בכם מהי הכשרתו – הוא מחויב להשיב על כך.
כדאי לזכור גם שלכל מחלקה בבית החולים יש תמיד כונן בכיר, וגם מנהל המחלקה נמצא בכוננות מתמדת. שניהם מקבלים על כך תשלום גבוה. רופאים בכירים מחויבים להגיע לבית החולים אם הרופא הזוטר מבקש זאת מהם, ורק במקרים נדירים מתעקשים הזוטרים להימנע מכך, גם במחיר של עימות עם החולים ומשפחותיהם. אם בקשותיכם נענות בסירוב או בהתחמקות, דרשו מהרופא שירשום בתיק הרפואי שהחולה ביקש להיבדק על ידי רופא בכיר. לרוב, אמירה כזאת תגרום לרופא מומחה להגיע במהירות למיטת החולה.
ועוד משהו: אם הרגשתם שהטיפול הרפואי שניתן אינו מספיק טוב – אל תהססו לפנות למנהל המחלקה שיתערב בעניין, או אפילו ישירות אל הנהלת בית החולים. בשל החשש מתביעות, פניות אלו מטופלות לרוב באופן מהיר מאוד.
ויש גם לקח חשוב עבור ציבור הרופאים. רופאים זוטרים, ש"ימחלו על כבודם" ויקראו לכונן הבכיר להתערב בטיפול, עשויים למנוע מעצמם ומהחולים טעויות טראגיות; רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצוּוים, על פי הוראות משרד הבריאות, להתעדכן מיוזמתם במצב החולים במחלקה, לערוך ביקור בבית החולים לפחות פעם אחת בתורנות ולהיות זמינים וקשובים לרופאים הזוטרים.

מבית החולים לבית המשפט – א' מאשימה: "שיבא הסתיר וטייח"

תביעתה של א' נגד בית החולים שיבא בתל השומר, שבה היא טוענת כי התעוררה באמצע הניתוח, כוללת גם טענות רבות נוספות על התנהלות בית החולים והנהלתו – רובן תקדימיות מבחינה ציבורית ומשפטית.

כתב התביעה, אותו הגישו עורכי הדין דורון כספי ומאיה סופר־פלדמן ממשרד כספי־סרור ושות', כולל באופן חריג גם את מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ש"מתווה את התנהלות בית החולים במקרי כשל רפואי… אופן התנהלות בית החולים בזמן אמת מלמד על מדיניות פסולה של הסתרה וטיוח, לה, מן הסתם אחראי רוטשטיין בתוקף תפקידו, וזאת גם במחיר הפרתם הבוטה של הכללים הבסיסיים ביותר לניהול רשומה רפואית, ואף יותר מכך – במחיר פגיעה אפשרית בבריאותה של א'…
"למרות חומרת המקרה, ולמרות שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, גברו שיקולי הסתרת המקרה וטיוחו על שיקולי טובת המטופלת, ואיש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא: לתובעת נעשה תחקור קצר, שכל מטרתו דיווח לניהול סיכונים (המחלקה המטפלת באירועים רפואיים חריגים, ר"ר), ולאחר מכן היא 'נזרקה' במהירות לביתה, ללא כל עזרה".
בית החולים שיבא טרם הגיש כתב הגנה, ואולם בתגובתו להליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא טען כי "בית החולים נהג בשקיפות מלאה וכל טענה אחרת ראוי שלא תישמע. ניסיון להטיל דופי במניעים ובכוונות להעברת התיעוד שבידי בית החולים, כאילו מדובר בניסיון התחמקות מתוצאות משפטיות, הינו ניסיון נואל ופסול… בית החולים דאג להעביר לתובעת את תיקה הרפואי המלא, לרבות תיעוד תלונותיה, כפי שנרשמו בכתב ידו של הרופא ששימש כתורן המרדים בחדרי הניתוח".
עם זאת, בית החולים הודה כי לא הקים ועדת חקירה לבדיקת המקרה, ואף לא דיווח על המקרה למשרד הבריאות, מאחר ולטענתו, מקרה זה אינו מצוי ברשימת האירועים המחייבת דיווח.


"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות"

בפרשת מותו של אלי בסון מסרה מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא: "מר בסון ז"ל פנה למיון בשל קוצר נשימה, שהופיע כ־8 חודשים לאחר ניתוח מעקפים. לאחר צילום חזה, ובהמשך CT של בית החזה, הוא אובחן כסובל מנוזל בבית החזה. בהתייעצות של התורן עם הכונן הוחלט להכניס נקז בין־צלעי, כמקובל במקרים אלה, לחבר את הנקז לשאיבה על מנת לנקז את האוויר שהצטבר בבית החזה. עוד הוחלט שלא לבצע את הפעולה בחדר מיון, אלא לקבלו לאשפוז ולבצע את הכנסת הנקז במחלקה לניתוחי לב וחזה.
"מדובר בפעולה בסיסית ביותר בניתוחי לב וחזה, המבוצעת עשרות פעמים על ידי כל אחד מהמתמחים בניתוחי לב לאורך השנה, ולעתים אף מספר פעמים במהלך תורנות אחת. פעולה זאת מבוצעת בדרך של שיגרה על ידי רופאים מתמחים, למעט במקרים יוצאי דופן המוערכים מראש כמסובכים, אך בוודאי שלא במקרים כמו זה. זאת, משום שמדובר בפרוצדורה בטוחה יחסית. הרופא התורן באותו יום הכניס טרם האירוע מספר רב של נקזי חזה. המנקז שהוכנס פצע את הכבד. מדובר בסיבוך נדיר של הכנסת מנקז מימין. התורן הזעיק מייד לבית החולים את הכונן, שהיה בקרבת מקום והגיע תוך דקות, את צוות ההחייאה של בית החולים וכן כירורג כללי ומרדימים. בחולה בוצעו פעולות החייאה שכללו מתן נוזלים, עירויי דם ועיסוי לב. בהמשך בוצעה פתיחת החזה מימין, ותפירת החתך בכבד. יש לציין כי מיידית הצטרף לטיפול בחולה ולהחייאה רופא בכיר נוסף, ששהה במחלקה באותו זמן. לא היה איחור במתן הטיפול, במקום נכח מנתח לב בכיר מתחילת האירוע, וצוות ההחייאה הגיע מייד.
"לאחר חזרת פעילות הלב והתייצבות המודינמית (הדופק ולחץ הדם), הורד החולה לחדר ניתוח לעצירת דימומים וסגירת בית החזה. כל פרטי האירוע נמסרו למשפחה מייד לאחר האירוע על ידי הכונן אישית, אשר המשיך לעדכנם לאורך האשפוז באופן שוטף, כמו גם שאר הצוות, בלי להסתיר דבר. לצערנו הרב, החולה נותר מחוסר הכרה ונפטר לאחר מספר חודשים מחוץ לכותלי בית החולים.
"יש תיעוד מלא המפרט את כל ההתרחשויות באותו ערב ולילה וביום למחרת, שנכתב על ידי התורן ועל ידי הכונן. ייתכן וחלה תקלה בהדפסת כל החומר הקיים בתיק הרפואי הממוחשב. במידה ויורשיו החוקיים של מר בסון ז"ל יבקשו, נוכל להעביר העתק נוסף של הרשומה הרפואית. האירוע נבחן, נלמד ונדון על ידי צוות המחלקה בישיבות הצוות בסמוך לאירוע, ולא נמצא צורך בשינוי נוהלי העבודה במחלקה בנוגע להכנסת מנקזים.
"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות. הצוות עשה את המירב על מנת לטפל במר בסון ז"ל בעת האירוע ולאחריו והקפיד על עדכון של המשפחה ועל התיעוד המלא בתיקו של החולה. אנו מבינים את תחושותיה הקשות של המשפחה ומשתתפים בצערה הכבד. במידה ואכן המקרה לא דווח למשרד הבריאות, זוהי תקלה. לאחר שלא נראתה התאוששות של מר בסון ז"ל היה צורך לעדכן את משרד הבריאות על פי הנוהל. אנו נעשה זאת כעת, בדיעבד".
בפרשת מותה של שני ברוקמן נמסר מבית החולים רמב"ם: "בעקבות האירוע ודו"ח ועדת הבדיקה נערכו מספר ישיבות של הנהלת ביה"ח עם צוות מחלקת אף־אוזן־גרון. הליקוי של היעדר תרשומת רפואית ע"י רופאי המחלקה הובהר היטב, ומנהל המחלקה וסגנו קיבלו על עצמם להקפיד, באמצעות הרופאים הבכירים, על תרשומת רפואית מסודרת וראויה.
"ביחס לנהלים וסדרי העבודה במחלקה, נערכו ריענון וכתיבה חדשה של חלק מהנוהל. מנהל המחלקה מחויב שהנוהל מצוי בידיו של כל רופא במחלקה, כולל תורני חוץ, וכולם מודעים לו ופועלים על־פיו". לגבי שני הרופאים התורנים שהיו מעורבים בטיפול בברוקמן נמסר: "לאחד מהם נערך שימוע קפדני ומפורט, שבסיומו הוחלט לאפשר לו להמשיך בהתמחותו אולם הוכנסה הערה לתיקו האישי. המתמחה השני היה רופא ברוטציה מבית חולים אחר. הרוטציה שלו הופסקה, והוא חזר לעבודתו בבית החולים האחר, ואינו מבצע עוד תורנויות במחלקת אף־אוזן־גרון ברמב"ם".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "ההליך המשמעתי טרם הסתיים, ותגובת המשרד לעתירה המנהלית תוגש לביהמ"ש על ידי הפרקליטות בימים הקרובים".
בפרשת ההרדמה הכושלת במהלך הניתוח של א' נמסר מבית החולים שיבא: "למיטב ידיעתנו, התובעת התלוננה על כך שהיא התעוררה בשני ניתוחים שונים שהתקיימו בשני בתי חולים שונים. הטיפול בתלונותיה הגיע לבירור בבית המשפט, בתום הדיון המשפטי נדע את תוצאותיו".
בפרשת מותו של הנער מאור שריקי נמסר מבית החולים מאיר:
"ד"ר פנחס פיינמסר עוסק ברפואת ילדים וברפואה דחופה זה עשרות שנים, שבמהלכן הגיש טיפול מסור ואיכותי לעשרות אלפי ילדים והציל את חייהם של ילדים רבים. ברצוננו להביע צער על מותו של מאור שריקי ז"ל. במקרה זה הוקמו שתי ועדות בדיקה נפרדות – של קופת חולים כללית ושל משרד הבריאות, ובאף אחת מהן לא נקבעו כל ממצאים או מסקנות המעידים על פגם כלשהו, וכל שכן רשלנות, מצדו של ד"ר פיינמסר.
"יתרה מכך, תוכן הקובלנה והאישומים המועלים סותרים את קביעתם של מומחים ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ילדים ונוירו־כירורגיה, שהשתתפו בוועדות הבדיקה. מעבר לכך, חוזר משרד הבריאות קובע כי במקרים של חבלת ראש ניתן להעביר ילדים למחלקת ילדים להמשך השגחה, כפי שנעשה, ואין הכרח לבצע בדיקת סי.טי. לאור כל אלה, לא ברור לנו מדוע הוחלט להגיש את הקובלנה בנושא זה, ומדוע היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ד"ר פיינמסר".
בפרשת כריתת רגלה של הנערה בת ה־14 נמסר מבית החולים איכילוב:
"כבר לאחר הבדיקה הראשונית של פרטי האירוע ביקש בית החולים ממשרד הבריאות למנות ועדת בדיקה חיצונית של המשרד, שתחקור את האירוע המצער. מסקנות הוועדה מצאו כי אי בדיקת הדופק בגפה המנותחת בזמן הביקור היתה חריגה משמעותית מבדיקה סבירה, היות שזו רוטינה הכרחית. לאור ההמלצות הוחלט לקיים בירור משמעתי עם ד"ר נירקין, שעדיין לא הסתיים. בעקבות המקרה החליט מנהל המחלקה על החלת חובת נוכחות של רופא בכיר אחד לפחות בזמן ביקור רופאים".
בפרשת מותה של הילדה מהדרום נמסר מבית החולים סורוקה:
"אנו משתתפים בצערה ובכאבה של המשפחה. מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. מייד לאחר פטירתה של הילדה נבחן המקרה לעומק על ידי צוות החטיבה לרפואת ילדים בבית החולים ונלמדו מסקנות ועדת הבדיקה של משרד הבריאות.
"הסימנים הראשונים למחלתה של הילדה לא היו ספציפיים. מדובר במחלה נדירה בילדים, סוערת ופרוגרסיבית מאוד במהלכה, שהתדרדרותה עלולה להיות פתאומית ולהסתיים במוות, כפי שלדאבוננו קרה במקרה הנוכחי. פרופ' קפלושניק הוא רופא מוערך בבית החולים, בעל ניסיון רפואי עשיר, שטיפל באלפי ילדים חולי סרטן והציל חיים של רבים מהם. אופי ופרטי הקובלנה כלפי הרופא יתבררו בזמן הקרוב מול משרד הבריאות".

קישורים:

רשלנות רפואית בית חולים סורוקה – סיפורה של שירה חצרוני

עובדה 2012 – התחקיר המלא על שירה חצרוני שנכנסה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה ושמה קבעו שהיא סובלת מהרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי ולאחר מכן היא נשארת בהשגחה בבית החולים ולאחר כמה ימים הגיעה לטיפול נמרץ ומשמה הכל מסתבך – שירה חצרוני הגיעה לבית החולים סורוקה, ילדה תאומים בניתוח קיסרי, אושפזה ולבסוף שוחררה עם נזק מוחי קשה. איך זה קרה? שרית מגן ורוני זינגר יוצאות עם הוריה למסע לגילוי האמת.
רוני זינגר | שרית מגן | עובדה | 03/04/12

כשההורים של שירה חצרוני הביאו אותה לבית החולים סורוקה בחודש השמיני להריונה, הם לא תיארו לעצמם שלידת הנכדים שלהם תסתיים כך. אחרי שנים של טיפולי פוריות הצליחה שירה להיכנס להריון, ולשמחתה נודע לה שהיא נושאת ברחמה תאומים. בחודש השמיני להריונה הגיעה לבית החולים, שם אבחנו כי היא סובלת מרעלת הריון והחליטו ליילד אותה בניתוח קיסרי דחוף. בשל מצבה, הושארה שירה להשגחה בבית החולים.

ההורים של שירה, איווה ואביה, לא עזבו את מיטתה יום ולילה. אחרי חמישה ימים החליטו לראשונה לנסוע הביתה לישון קצת, אלא שבשלוש בבוקר הגיע הטלפון ששינה את חייהם. "התקשרו ואמרו ששירה בטיפול נמרץ נשימתי", מספר אביה, "איך בטיפול נמרץ? הרי עזבנו אותה לפני כמה שעות".

כשההורים מגיעים לבית החולים הם מגלים ששירה חסרת הכרה. ההסבר שהם מקבלים הוא ששירה התמוטטה במחלקת יולדות, הונשמה והורדמה ולאחר מכן הועברה לבדיקת סיטי ולטיפול נמרץ. לתדהמתם, כשהיא מתעוררת כעבור שבועיים, היא לא הבת שהיתה להם. מתברר שהיא סובלת מנזק מוחי.

הם לא שוכחים את מה שלחשה להם אחת האחיות באותו לילה ראשון בטיפול נמרץ: "שירה הגיעה לכאן כחולה לגמרי", היא אמרה, "לא היינו בטוחים בכלל שנצליח להחזיר אותה לחיים". ההורים לא מצליחים להבין: בבית החולים סיפרו להם ששירה הונשמה היטב כל הדרך, ממחלקת יולדות ועד טיפול נמרץ, אם כך – איך זה שהגיעה לטיפול נמרץ כשהיא כחולה, ללא דופק, ונזקקת להחייאה דחופה? ואיך זה שבסופו של דבר יש לה נזק מוחי?

כשהם מנסים לחלץ תשובות מבית החולים, נתקלים ההורים בקירות אטומים ומחליטים לצאת למסע משלהם כדי לגלות את האמת. יחד עם צוות "עובדה", מצוידים במצלמות נסתרות, הם מסתובבים במסדרונות בית החולים ושואלים את הצוות הרפואי את השאלות שלא נותנות להם מנוח.

העובדות המקוממות שמתגלות להם בדרך מותירות אותם עם סימן שאלה אחד גדול. "שמישהו יעמוד מולי ויגיד לי את האמת פעם אחת… אני מאמין שהמצפון של אנשים שם מעיק עליהם. מותר לרופאים לטעות, אבל אסור לשקר", אומר אבא של שירה.