שואת ילדי הגזזת – ניסויים משפילים וממיתים בילדים בשם "טובת הילד"

זו השואה הפרטית שלי" , דבורה גינזבורג , 04/12/03 , מעריב

אלפים מעולי צפון אפריקה שטופלו בשנות ה- 50 בהקרנות נגד מחלת הגזזת סובלים ממחלות קשות

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד… כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם". בכתובית זו מסתיים הסרט 'ילדי הגזזת' שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה. הסרט עוסק באחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה.

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים – שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל

לראשונה בתולדות המדינה, נוצר סרט תיעודי העוקב אחר עולי ארצות ערב, בעיקר מצפון אפריקה, שנחשפו לקרני רנטגן כאמצעי "ריפוי" למחלת הגזזת. בסרט מועלות טענות קשות על קשר השתיקה סביב הנושא ועל תביעת הנפגעים להסיר את החיסיון על הפרוטוקולים של משרד הבריאות מאותה תקופה. הגזזת היא מחלת עור פטרייתית הגורמת לנשירת השערות ויוצרת התקרחות בקרקפת הנראית כאילו נגזזה. בגיל ההתבגרות נעלמת המחלה מאליה. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפאה בעזרת חומץ ותרופות שונות. בסוף שנות החמישים, עם העלייה ההמונית מארצות ערב, החליט משרד הבריאות להילחם במחלה. חלק מהעולים נדרשו לעבור את תהליך הריפוי עוד בארצות מוצאם, כתנאי לעליה ארצה. משפחה שסירבה לעבור את הטיפול נאלצה להתעכב עד שהתרצתה. בין הטיפולים שעברו העולים, גם בארץ, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. גם כאלו שלא לקו במחלה עברו את הטיפולים כאמצעי מניעה.

על פי הסרט, כל אחד מילדי העולים קיבל מנת קרני רנטגן ששווה ל-35 אלף פעמים צילומי רנטגן של היום. כך להערכת פרופ' פוירמן מביה"ח סורוקה. עוד נאמר בסרט כי חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, נסע לארה"ב והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות מארה"ב לטיפול בגזזת. סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות בשנים 58'-48', שנות הטיפול המאסיבי בגזזת, הסתכם בכ-60 מיליון לירות. לטענת היוצר, הסכום גויס לצורך ביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי נאסר השימוש בקרני הרנטגן לזמן ממושך. מהסרט עולה כי משרד הבריאות הפדרלי בארה"ב, אשר נאלץ להפסיק את המחקר על השפעת קרני הלייזר על חולי הגזזת בשל האיסור, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקר. מדינת ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים, מה שיביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני שקלים ארצה.שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלו עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, עסק במסע למיגור הגזזת.
האשמה חמורה נוספת מפנים יוצרי הסרט לפרופסור ברוך מודן, שהיה אחראי למחקר הגזזת שנמשך עד דצמבר .1960 בשנות ה-70 היתה בידו רשימה של עשרות אלפי מוקרנים. אם היתה הרשימה מתפרסמת כבר אז, טוענים היוצרים, היה אפשר ליידע את הנפגעים לסייע בגילוי מוקדם ואיתור מחלות, ולהציל חיים.עם התבגרותם החלו להופיע אצל העולים צורות שונות של מחלת הסרטן ומחלות הקשורות למערכת העצבים. בשל חוסר מידע על התיקים הרפואיים של המטופלים נחשדו חלקם בהתחזות והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.רק בשנת 1994 החלו מוקרני הגזזת להגיש תביעות נגד המדינה בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף בשל התיישנות ובשל הנימוק שזה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים, נימוק המוכח לטענת יוצרי הסרט כשקרי. נימוק נוסף של הממסד הוא שההקרנות נעשו בתום לב וכי המדינה לא ידעה על הסכנה שבקרינה.הכנסת, שחששה מתביעות נוספות, חקקה מיד את חוק הגזזת. היום, על פי החוק, לא רק שהמדינה אינה מודה באשמה אלא שולחת את הנפגעים לקבל פיצויים זעומים על פי קריטריונים של ועדות רפואיות מחמירות. הסרט מספר את סיפורם של 100 אלף עולים שה"טיפול" שקיבלו אז משפיע עליהם עד היום.

במשאיות למחנה בחיפה

"למעלה מ- 60% מהקורבנות מתגוררים בנגב", טוען דוד דרעי מבאר שבע, ממייסדי עמותת נפגעי הגזזת. "על פי המחקר שלנו רוב הקורבנות נמצאים במשולש של הנגב המערבי והמזרחי". עבור דרעי, הצורך לחשוף את הפרשה הוא תכלית חייו. במכשיר הפלאפון שלו מתקבלות כל יום עשרות פניות ורשימת הקורבנות שבידו הולכת ומתארכת. לדרעי, הסובל מגידול סרטני בראשו. אין צל של ספק שהקרחת, כמו גם הגידול הממאיר, נובעים מאותו טיול תמים, לכאורה, אליו נלקח בכיתה א'. הוא לעולם לא ישכח איך יום אחד, בבית הספר 'בר אילן' בבאר שבע, ביקשה המורה מהילדים לעמוד בטור עורפי. בחדר ניצבו גם אחות ורופא. המורה קראה בשמות התלמידים,"דרעי, בוזגלו, אבוטבול…", ואלו הופנו לקצה אחד של החדר. מי ששם משפחתו הסתיים ב'סקי', 'ברג' או 'ביץ' נשלח לקצה השני. בתום המיון הגיעו לשערי בית הספר משאיות רעועות והתלמידים הובלו למחנה עולים בפאתי חיפה בשם 'שער העליה'. המחנה היה מוקף גדרות תיל והילדים הסתובבו עם מספרים על הצוואר. "התרוצצנו שם כמו חיות, מכל צד צעקו 'אמא', 'אבא', אבל אף אחד לא שמע. הדמעות, הזיעה, שאריות המשחות שמשחו על הראש, הכל שי מש בערבוביה, היה ריח נורא של ליזול (חומר חיטוי). הכניסו אותי לחדר, מרחו לי על הראש משחה והכניסו למכונת ההקרנות, שנראה כמו מתקן אינקוויזיציה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לזוז. צעקתי עד לב השמים" מספר דרעי. אחרי שבועיים חזרו הילדים לבאר שבע. חצי שנה לאחר הטיול ההוא לא יצא דוד מביתו, הוא התבייש והאשים את אימו במשך שנים. הוא לא הבין איך מכל בני משפחתו רק הוא נפגע. הוא שירת בצה"ל 30 שנה ושרד את המלחמות הקשות. "היו לי חיים רגילים שעלו בהרבה מאמץ. חייתי במערכת הדחקות לא ברורה. ראיתי מסביב אנשים שהוקרנו ונפגעו ולא ידעתי מתי זה יגיע אליי". במחקרו המעמיק החל דרעי רק אחרי שנתגלה הגידול בראשו. עד היום הוא נאלץ לעבור הקרנות מכאיבות בתל השומר. "אני חושב כמה זה סימבולי שלפני 48 שנה המדינה כבלה אותי למיטה והקרינה עליי והנה היום אני מוצא את עצמי קשור בבית החולים על שם "שיבא" וחוטף הקרנות שמנסות לפתור את ההקרנות של אז".

אברהם ששון, בן 57 אבל נראה כבן 80. מבטו כבוי, הוא מתקשה בהליכה ונעזר במקל, שיערו נשר ברובו, והוא סובל מכאבים חזקים בעיניים ומלחץ דם גבוה. בגיל 48 עבר אירוע מוחי ולפני כחצי שנה עבר אירוע נוסף. "אני חי על כדורים" הוא מתאר בכאב. ששון עלה ב-1949 וגדל בבאר שבע ברחוב ההגנה. בגיל 7 נלקח ל"ריפוי" במחנה 'שנלר' בירושלים, מחנה צבאי שהוסב למחנה ריפוי לאלפים מילדי העולים. "יום אחד באו משאיות ולקחו אותנו, אמרו שיש לנו גזזת, לא הסבירו יותר מידי, אמרו שנוסעים לטיול. לקחו אותנו כמו שהעירייה אוספת כלבים מהרחוב".
גם ששון היה הילד היחיד ממשפחתו שקיבל את הטיפול, אחיו הצעיר הצליח לברוח מהמשאית. את מה שהיה במחנה 'שנלר' הוא מתקשה לשכוח: "שמו לנו ניילון בראש ויוד אדום. קרקפו אותנו, עשו לנו קרחות, הוציאו את השערות אחת אחת, אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו. שבועיים היינו שם, בנים, בנות, עשו את זה לכולם. בכיתי, זה היה סיוט". כשהוחזרו הילדים לבאר שבע, זכו לתגובות לעגניות, אפילו מהוריהם שלא ממש הבינו מה היה בירושלים, ובתמימות של עולים חדשים האמינו לממסד שהכול נעשה לטובת הילדים. ששון לעולם לא התאושש מהחוויה ההיא, הוא הסתגר בתוך עצמו, בטחונו העצמי אבד לו לעד והיום הוא שבר כלי.

במשפחתו של ציון אלקובי מבאר שבע היכה המוות ללא רחם. רק לפני שבועיים נפטר אחיו הבכור , כתוצאה מאירוע מוחי. בין השנים 1980-1988 איבד ציון שבעה מבני משפחתו, כולם לקו בראשם. דודתו, חנה אלקובי, נפטרה בגיל 36 מגידול במוח. חודשיים לאחר מכן נפטר אחיה יצחק, ,48 מגידול זהה. ביום השנה למותה של הדודה נפטר הדוד שלום, ,52 כתוצאה מגידול סרטני. מחול המוות נמשך וביום השנה למותו של שלום נפטר אח נוסף, אביו של ציון, יעקב אלקובי בן .54 שנה לאחר מכן נפטר, רפאל .43 לא עברה שנה ואברהם, ,48 ואליהו, ,50 אחי האב, נפטרו. הדוד מרדכי שנפטר מגידול סרטני בגיל 52 בשנת 1988 סגר את המעגל. במשפחה המורחבת ייחסו את מכת המוות לעין הרע. "היינו משפחה תוססת, של זמרים, בדרנים, הלכנו לרבנים והם אמרו לנו 'תתפזרו בארץ שלא יהיה עליכם עין הרע', אז המשפחה התפזרה, לחיפה, לקרית גת, לבאר שבע. נאחזנו בזה, האסימון לא נפל במשך שנים, היינו תמימים ומאמינים". ציון מספר כי את ההקרנות עברו דודיו וארבעה מאחיו הגדולים עוד במרוקו, אמרו להם שזה טיפול במחלה שנקראה 'טוניה', הוא עצמו לא טופל. "לקחו את האחים שלי לתלישת שיער בעודם ממררים בבכי, אני משווה את זה לאותם ילדים שהובלו כצאן לתנורים באירופה. אחיי אומנם לא הובלו למוות באופן מיידי אלא 40 ,30 שנה לאחר מכן. זו השואה הפרטית שלי. אנחנו יושבים שבעה ומסתכלים אחד על השני, מנסים לנחש מי הבא בתור". מאז שגילה, לטענתו, באמצעות תחקירני הסרט, כי הקרנות הרנטגן הם המקור לכל האסונות שפקדו את משפחתו, החליט לא לשתוק עוד. "התרגלנו עם הזמן שכל מה שקשור אלינו כספרדים, מרוקאים, צריך לטייח, אם אתה מתחיל לדבר אז אתה מרוקאי בכיין. לא עוד. אני כועס על המדינה, על מרוקו ועל אמריקה. אני כועס על הטיפול המזלזל של הוועדות הרפואיות, הראש של אחי שרוף לגמרי, נשארו לו כמה קצוות, בוועדת הגזזת הוא טעה בתאריך ההקרנה, הוא היה ילד, דחו אותו ומאז אין לו הזדמנות נוספת. זה בושה וחרפה, הם מתייחסים אלינו בזלזול, לא כמו אל בני אדם".

לאילנה פחימה, ,52 אם לשישה וסבתא ל-,18 יש רק שאלה אחת: למה הרסו לה את החיים? היא סובלת מחוסר שיווי משקל וכאבי ראש איומים שתוקפים אותה לעיתים תכופות. שיערה הלבן והדליל אינו מכסה את הצלקות הארוכות בקרקפתה. כל בני משפחתה, 12 אחיה, הוריה, כולם עברו במרוקו את התהליך המכאיב, בבית החולים לילדים בקזבלנקה. "לקחו אותנו כמו עדר של כבשים", היא מספרת, "סגרו מאות ילדים בגדר והכניסו אחד אחד אל מתחת למכונה. עמדו שם שני שחורים גברתניים שרק מלראות אותם מתנו מפחד. אם מישהו היה מצייץ היו מכניסים לו אגרוף. תפסו אותנו בכתפיים והושיבו אותנו על הרצפה עם הראש בין הרגליים. מרחו לנו שעווה רותחת ומסריחה על הראש וקרקפו אותנו בצורה הכי אכזרית. שמו שעווה, אחר כך בד, ואז משכו… אני בכיתי והאחים שלי בכו, היה שם צרחות כמו בבית מטבחיים. השחורים תמיד דיברו בצרפתית וצעקו לנו 'תסתמו את הפה יהודים מלוכלכים', ככה בלי רחמנות. היה לי שיער בלונדיני מסולסל וארוך, אחרי הטיפול באתי לארץ קרחת עם מטפחת כמו איזו מסכנה שיצאה מן הגיטו".
כשהגיעה המשפחה לארץ החלו להתגלות ההשלכות של ההקרנה. אביה החל מאבד את הכרתו לעיתים תכופות. פעמים היה מתפרץ ושובר חפצים ללא שליטה. הוא אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. המשפחה התגוררה בבתי השיכון הראשונים בבאר שבע. אילנה ואחיה, שנשלחו לבתי הספר בעיר, לא יכלו להתרכז בלימודים. את יכולת הריכוז שלהם איבדו בבית החולים במרוקו. "לא היינו יכולים לשבת רגע אחד, היינו עסוקים בהשפלות, במטפחות, בכובעים, הרגשתי כמו ליכלוכית, העליבו אותי, ה רביצו לי. אחים שלי היו נערים יפי תואר ולא היו מעזים לדבר עם בחורות עד שגדל להם השיער".
אמה נפטרה מצער בגיל ,60 עד יום מותה לא הפסיקה לבכות ולא השלימה עם ההשפלה. מאז הכאב והסבל שוכנים דרך קבע בבית המשפחה, "אחד האחים שלי מתמודד כעת עם גידול סרטני בראש, אחר פניו הצטרעו מההקרנות, אחותי שהיתה יפיפייה מצאה את עצמה בבית חולים לחולי רוח, כל השנים היפות נלקחו ממנה, אח אחר הוא קטוע רגליים ואבא חולה נפש". לדידם לא הייתה זו הארץ המובטחת. "אין שום פיצוי בעולם שיחזיר לי את הנעורים שנלקחו ממני". היא גם מאשימה את עצמה על הדרך בה גדלו ילדיה, על העוול שגרמה להם שלא באשמתה: "הייתי נתקפת בכאבי ראש, הרגשתי כמו שקומקום רותח על הראש שלי, הייתי מתפרצת, הילדים פחדו ממני כאילו מפלצת מגיעה הביתה. הייתי הולכת לאינספור צילומים, והרופאים אמרו לי שאני משוגעת, שאין לי כלום". אבל פחימה לא שקטה עד שגילתה את הסיבה למכאוביה. "אני לא יודעת אם לקלל או לברך אותו אבל ד"ר הלמוש מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע אמר לי לפני מותו שהכל בא מההקרנות שקבלתי בילדותי".

בשבוע שעבר הגיעו חלק מהנפגעים לוועדת הבריאות העבודה הרווחה של הכנסת. הוועדה התכנסה בשל הצעת משרד האוצר שנפגעי הגזזת יקבלו פיצוי רק מיום הגשת תביעתם ולא מיום תחולת חוק הפיצוי לנפגעים (1995). בעקבות הסרט הודיעו חברי הוועדה על התנגדותם להצעה וקראו למשרד האוצר למשוך ידו ממנה. ארבע שנים נמשכה עשיית הסרט שעלה ליוצריו 30 אלף דולר, ומומן גם מתרומתם של הנפגעים עצמם. דוד בלחסן ואשר נחמיאס, מורים במרכז לתקשורת בדימונה, שימשו כתחקירנים וליוו את הסרט מתחילתו ועד סופו. אף קרן לעידוד קולנוע לא ראתה לנכון לסייע ליוצרים בהפקת הסרט. המטרה העיקרית שלשמה נוצר היא לגרום לפתיחת הארכיונים של משרד הבריאות "השתיקה והסגירה של הארכיונים מלמדת שיש להם משהו להסתיר", סובר דודי ברגמן, מפיק הסרט ומנהל המרכז לתקשורת בדימונה. מטרה נוספת היא להגיש תביעת נזיקין מחודשת נגד המדינה ולערער על הקביעות שנקבעו בחוק ב-.95 "אנחנו רוצים שהממסד יתייחס למוקרנים בצורה יותר אנושית, שהם יקבלו פיצויים שיכולים להציל להם את החיים, שיממנו להם טיפולים פסיכיאטרים", אומר בלחסן. נכון לעכשיו לא שודר הסרט בטלוויזיה. ברגמן מסביר כי מדובר בחשש לפתוח תיבת פנדורה. במקר ים אחרים נתקל בחוסר התעניינות מצד חלק מהרשתות או בטענה שמדובר במהומה על רקע עדתי. בינתיים מבטיח ברגמן כי הסרט יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. ובקרוב גם בארצות הברית, צרפת וגרמניה. (ההקרנה הבאה תתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק שדרות).דוד בלחסן נחוש בדעתו למצות את התחקיר על הגזזת, בין השאר הוא מתכוון לבקר גם בקונצרן 'פיקר', שסיפק את מכשירי הרנטגן, ובמשרד הבריאות האמריקני. "אני לא מאמין לתזת התם של הממסד, מי שעשה משהו בתום לב לא היה מסתיר אותו". לבלחסן, כמו לצופים נשארו סימני שאלה רבים. מדוע המדינה אינה מאפשרת גישה לארכיוני משרד הבריאות? מדוע בכירי המשרד דאז סירבו להתראיין לסרט? האם המדינה נפלה קורבן? האם ארצות הברית אשמה? מדוע, לדברי ברגמן, מנסה משרד הבריאות למנוע, לכאורה, את הקרנת הסרט? מה יש להם להסתיר? יום יבוא, וגם שאלות אלו תבואנה על פתרונן.

חוק הגזזת

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יזם את חוק הגזזת ב-1995 מתוך מפגש עם הנפגעים "המדינה התנגדה לחוק אבל הוא עבר, אחרי שנה של דיונים. מאז שיצא החוק הצליחו אלפים לקבל פיצויים ותמיכה".מה מציע החוק לנפגעי הגזזת?"זו פעם ראשונה שחוקק חוק בישראל שבו אין צורך להוכיח קשר בין הפגיעה ובין הנכות. הקצבה שנקבעה בחוק היא אחת הקצבאות היחידות שאינה מבטלת זכאות לקצבה אחרת שמגיעה לנפגעים".מה דעתך על הטענה שהטיפול בגזזת היה ניסוי במימון אמריקאי?"זוהי אמירה חדשה שהושמעה. אין לי עובדות להצביע על כך שהיא נכונה".מה דעתך על יחסן של הוועדות הרפואיות לנפגעים?"היחס לא טוב. למדינה יש שיטה שהיא לא מקיימת את החוקים של עצמה. לצערנו, אחת הבעיות הקשות במדינה היא הפער בין מטרת החוק ליישומו. החוק גם דיבר על הקמת מכון לטיפול בגזזת אבל הוקמה רק מחלקה בתל השומר".ההסתדרות, בעדודו של עמיר פרץ ייחדה משרד למלכה כהן, יו"ר עמותת נפגעי הגזזת, לאחר שהעמותה התקשתה לקבל סיוע מגורמים אחרים.

מודעות פרסומת

התעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים – מאמר מאת ענבל בראון

המאמר למה זה קורה , ענבל בר און , news1 , יולי 2009

בשבועות האחרונים נחשפה כאן השתלשלות חמורה של פרשת האשפוז הכפוי של הנער בן ה-13: חשד לאונס. הכיצד מקרי ההתעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים רבים כל כך? האם יש קשר לפגיעה המובנית באשפוז כפוי בריבונות האדם על גופו?

במסגרת חשיפת 'פרשת האשפוז הכפוי הבלתי חוקי' של נער בן 13, באתר זה, נחשפה השתלשלות חמורה ונוספת של הפרשה: חשיפה של חשד לאונס הנער בידי עובדי בית החולים זיו בצפת, חשד אשר לפי מה שפורסם ונחשף כאן, טופל ברשלנות תוך אי-קיום הנהלים לטיפול בחשדות לעבירות מין כלפי קטינים. בשלב זה לא ידוע אם החשד נכון והדברים נבדקים. ובכל זאת, חשד זה אשר מועלה על-ידי אמו של הנער מצטרף לשורה ארוכה של מעשי אלימות אשר בוצעו כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, ואשר נחשפו במהלך העשור האחרון בכלי התקשורת:


כך לדוגמה באוגוסט 98' נחשפה במקומון החיפאי `העיר` פרשיית אלימות קשה של אנשי צוות כלפי כלואים-פסיכיאטרים בבית החולים `טירת הכרמל`. דובר על פציעתם של שני אנשים בידי הצוות, שנחקר במשטרה.

ב-19 במרס 2000 פורסמה בעיתון הארץ ידיעה מאת דוד רטנר לפיה ב-16 במרס 2000 הגיע גבר בן 47 למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, מלווה באחיו, על-מנת להתאשפז. לפי הידיעה נפטר אותו אדם, למחרת היום, בעקבות "ניסיון השתלטות" של אנשי הצוות הרפואי.

באוגוסט 2002 נחשפה בעיתונות פרשייה של אלימות אשר הפעיל אח מ`אברבנאל` בשם סמיון חיות, כלפי מאושפזים רבים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. האלימות כללה אונס, מעשי סדום, האכלה בכוח, שבירת צלעות לאחד המאושפזים, הטחת הראש בקיר. האלימות נמשכה כ-8 שנים, תחת מעטה של קשר שתיקה האופייני למוסדות כוללניים. מתוך הכתבה: "סמיון חיות, אח סיעודי בבית החולים אברבנל, חשוד באונס ובהכאת חולים שהיו תחת השגחתו. בין היתר שבר את צלעותיו של אחד החולים והטיח את ראשו של אחר בקיר. למה אף אחד לא התלונן? 'כולם פחדו ממנו, הוא ענק ששוקל 140 קילו', סיפרו במשטרה".

בינואר 2005 נחשפה פרשת התעללות בחוסים בבית החולים `איתנים`. בפרשת ההתעללות החמורה דובר בין היתר גם על השפלות בעלות אופי מיני, מניעת סיפוק צרכים בסיסיים של החוסים, התעללות נפשית, לעג ועוד.

בתאריך 14.05.07 פורסמה ב- ynet כתבה על אלימות מזעזעת אשר הופעלה כלפי מאושפז במוסד פסיכיאטרי: "המשפחה הזדעזעה: פגוע הנפש נכפת ונפצע". הכתבה מתארת כיצד "באשפוזו האחרון, כך על-פי תלונה שהוגשה למשטרה, הוא נקשר בכוח למיטתו בבית החולים הפסיכיאטרי 'לב השרון' עד שנוצרו בידיו וברגליו פצעים עמוקים ומוגלתיים". פרשה זו סוקרה גם בתוכניתו של עמנואל רוזן, קופסא שחורה.

ביום 11.09.07 פורסמה בעיתון מעריב כתבתן של הילה אלרואי ואלה הר-נוי, "גיהנום במחלקה הסגורה", שם סופר על ה"תנאים" בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה אשר חשף דוח בן 200 עמוד שנכתב על-ידי ועדה שהוקמה בדצמבר 2006 על-ידי מנהל בית החולים פרופ' אילן מודעי ז"ל, לאחר שהתקבלו תלונות מחולה שהיה מאושפז במחלקה. הכתבה מתארת בין היתר "המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות, כל אלה היו כמעט חלק קבוע בשגרת יומם של המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' שליד פרדס חנה".

תוכנית של עמנואל רוזן, אשר שודרה בערוץ 10 במרס 2008, חשפה התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים.

ריבוי המקרים מלמד כי מדובר בתופעה, ולא בארועים מקריים או נקודתיים.

בכתבתו של רן רזניק בהארץ מיום 28.05.04, "אווירת פחד וטיפול כושל בבתי חולים פסיכיאטרים" נכתב:

"חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על-ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו'נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו'".

פגיעה באוטונומיית הרצון

מתעוררת שאלה – מדוע שיעור האלימות כלפי אנשים המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, חלקם בכפייה, הוא כה גבוה (ניתן להניח כי קיימת אלימות נוספת שאינה נחשפת, משום שהמאושפזים הכלואים במקום והנתונים למרותו של הצוות חוששים להתלונן)?

חוק העונשין, התשל"ז – 1977 מגדיר תקיפה כך:

378. תקיפה – מהי

המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זו תקיפה; ולעניין זה, הפעלת כוח – לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.

אינוס מוגדר כך בחוק העונשין בין היתר כ"בעילת אישה שלא בהסכמתה החופשית" (ההדגשות אינן במקור).

הדגש הן בעבירת האינוס והן בעבירת התקיפה, מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, הינו על "שלא בהסכמתו/ה החופשית", שכן קיום יחסי מין הינו דבר שנעשה ברגיל באופן יומיומי בין אנשים, ומה שמבדיל בין ה'דבר המענג ביותר' לבין ה'דבר הנוראי ביותר', הינו הרצון החופשי או יותר נכון היעדרו: באותו אופן, אנשים יכולים 'לחטוף' מכות כואבות מרצון, וזו לא תהא תקיפה (לדוגמה במסגרת ספורטיבית), אך נגיעה, ולו קלה, באדם בניגוד לרצונו תיחשב כתקיפה. חשין כבר קבע בפסק דינו בעניין טייב ( ע"פ 161 ,115/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 289 (2000)) כי:

עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על האני. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי-מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית. הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל-עוד לא תפלוש לשדה הזולת).

מה שהופך אם כן נגיעה לתקיפה ומעשה מיני לאינוס, הינו הפקעת רצון הזולת, או פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו.

אלימות בחסות החוק

אישפוז כפוי הינו פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו, על-ידי כפיית טיפולים פסיכיאטרים שאינו חפץ בהם, עליו. בפועל, זוהי אלימות ממוסדת שמופעלת כלפי אזרחים מכוח חוק. עצם העובדה שהפלישה לגופו ולנפשו של הזולת מכונה 'רפואה' אינה צריכה להטעות: הפסיקה הגדירה טיפול רפואי בניגוד לרצונו של אדם כתקיפה (ראה לדוגמא: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3), 574).

גם עצם העובדה שהדברים, בחלקם, נעשים מכוח חוק, אינם צריכים להטעות: במאה ה– 19 עבדות הייתה חוקית לחלוטין, ועד לפני כמה עשורים גבר היה יכול לאנוס אישה, כל עוד היא הוגדרה בחוק כאשתו ה'חוקית'.

גם עצם העובדה שחרף הפרקטיקה האלימה, הרטוריקה הינה "טיפולית", אינה צריכה להטעות. לכאורה, תכליתו של אשפוז כפוי הינה "ריפוי" הנפש. אך האם כפייה ואלימות כלפי הזולת עולים בקנה אחד עם "ריפויו" הנפשי?

השופט חשין, בפסק דינו המאלף בעניין טייב תיאר את עבירת האינוס כך:

פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת-במאוד. פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.

הכיצד ייתכן שפלישה בכוח לגופו של אדם, כזו אשר "רומסת את האני" ואשר "דורסת את הכבוד" יכולה לרפא איזושהו אדם? אם הפרקטיקה במוסדות פסיכיאטרים כוללת פלישה בכוח לגופם של המאושפזים בכפייה (קרי- הפעלת אלימות), אין תימה שלעיתים האלימות ה"חוקית" גולשת לשוליים של אלימות בלתי חוקית. כאשר אנשי הסגל במוסדות פסיכיאטרים מקבלים מסר ולפיו גופם של המאושפזים בכפייה הכלואים שם אינו שייך להם, והסגל יכול לפלוש (רפואית) לגופם בניגוד להסכמתם, אין תימה שלעיתים הפלישה לגופם של המאושפזים בעל-כורחם גולשת גם לצורת אחרות, לא רפואיות. הרי אין למאושפזים בכפייה זכות על גופם…

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – בת ים

קישורים:

  • אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"הכתבה  אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"  , עמנואל רוזן , ערוץ 10 , ספטמבר 2012נטלי קארין לב הייתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי עקב מחשבות אובדניות. למרות שהסכימה לאשפוז, דבר לא הכין אותה למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הקשה בארץ "אברבנאל", וליחס המזעזע שקיבלה מהצוות המקצועי, המתעמר ומתעלם מהחולים. "כל בית חולים, במיוחד פסיכיאטרי, הוא מקום רע, אני מקווה שהרע במיעוטו", אמר מנהל בית החולים…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות… 
  • פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – משרד הרווחה משתמש בבתי חולים פסיכיאטריים כ'חדר המתנה' לפנימיות – אוקטובר 2010 – הצביעות והחזירות של מוסדות הרווחה – למרות אלפי מוסדות חוץ ביתיים, סוגי פנימיות: פוסט אשפוזית, טיפולית, חינוכי, שיקומי, .. מלכ"ריות, רשות חסות הנוער, .. אומנה, הוסטלים… – כאשר נדרשים מוסדות אלו לתת מענה טיפוסי למקרה שאליו יועדו, מתברר כי הם לא זמינים…

הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות – פסיכיאטר מחוזי ד"ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 – עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובבשימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, "קשר השתיקה של הרופאים" וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד"ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד"ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר – ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד"ר מיטרני – כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה – הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד"ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב "מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד" וכן "אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה".
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: "נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.")
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: "הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב"גהה", העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז".

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה "נחוצה באופן סביר" מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין – עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט "קשר השתיקה של הרופאים" ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, "גובל בפלילים" אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.

קישורים:

ילדים חוסים נאנסו במעון של אקי"ם בשרון – משרד הרווחה מטייח ומאשים את הורי החוסים

שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג - טיוח תחקירי אונס ילדים בפנימיותנערה חוסה במעון של אקי"ם בשרון נאנסה על ידי אחד מעובדי המעון. היא גם נדבקה ממנו באיידס. אבל, למרות הכל, ועדת בדיקה של משרד הרווחה קבעה שהאשמים הם דווקא הורי החוסים במעון

הכתבה שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס – וההורים מואשמים , חיים ריבלין , חדשות 2 , יולי 2010 ,

הוריה של ע', חוסה במעון אקים למפגרים, עדיין לא מעכלים. לפני כשנתיים התבשרו שבתם נאנסה על ידי המטפל שלה במעון אקים בשרון, ונדבקה באיידס. כעת ההורים מגלים כי ועדת הבדיקה שהוקמה במשרד הרווחה לחקור את הפרשה, מצאה דווקא אותם – אשמים במצב.

חבר ועדת הבדיקה הטיח דברים קשים בהוריה של ע', בפגישה שהתקיימה עם סיום עבודת הוועדה לפני כמה חודשים. לא הנהלת המעון, לא אקים שמפעיל את המקום, ודאי שלא משרד הרווחה שאמור לפקח על הנעשה שם – איש מהם לא אשם. "ההורים", נכתב בדו"ח, "היוו מוקד לחץ בלתי פוסק על הצוות, וזו הסיבה, לדעת חברי הועדה, למצוקה שאפשרה את המקרה".

האונס התגלה לפני כשנתיים, כששני חוסים במעון פתחו סימני מחלה. בדיקה העלתה כי הם נדבקו באיידס. בתום חקירת משטרה נעצר מאיר אבוהי, שהיה מטפל במקום, בחשד שאנס את השניים. כעת, מגלים אנשי משרד הרווחה, אפשר שהוא פגע בחוסים נוספים.

הנהלים לא השתנו

לאור הממצאים הללו, אפשר היה להניח שמשרד הרווחה ישנה נהלים ויגביר את הפיקוח על העובדים שמועסקים במעונות לחוסים, אולם בחדרי חדרים מודים בכירים במשרד הרווחה שזה לא קורה. לא רק שלא נעשות בדיקות תקופתיות לעובדים, במשרד הרווחה מודים שהם לא מצליחים למנוע ממטפלים אלימים לשוב ולפגוע בחוסים.

מאקי"ם נמסר הערב בתגובה לכתבה: "האגודה יזמה תיקון בחוק, המחייב אדם הרוצה לעבוד עם אנשים עם פיגור שכלי להביא אישור מהמשטרה שלא ביצע עבירות מין. בעקבות המקרה, יוזמת אקי"ם הרחבה של החוק כדי שיחייב אישור גם לגבי היעדר עבירות אלימות".

מוסד של אקים: שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס - וההורים מואשמים

קישורים:

עבדים ברהט: 'טרנזיטים מלאי ילדים בגובה מטר' – מערכות החינוך והרווחה ידעו אך לא נעשה דבר

ילדים בעבדות- למצולמים אין קשר לכתבההכתבה עבדים ברהט: 'טרנזיטים מלאי ילדים בגובה מטר' , אילנה קוריאל ויעל ברנובסקי , 03.06.10 , ynet

ברהט לא הופתעו לשמוע על הילדים הקטנים שהועסקו במושבי האזור – מערכות הרווחה והחינוך היו מודעות, ומועצת העיר דנה בתופעה. גם במושבים התופעה היומיומית מוכרת: "כואב הלב לראות אותם בחממות". אחד החקלאים סיפר על אב מרהט שניסה "לשווק" לו את ילדיו: "הם לא רוצים ללמוד אז הם עובדים"

כולם ידעו על הילדים העבדים, אבל זמן רב חלף בטרם מישהו פעל. בדרום סוערות הרוחות בעקבות חשיפת ynet אתמול (יום ד'), לפיה ההמשטרה בודקת חשד כי ילדים קטנים תושבי העיר רהט, הנמצאים במסגרת חינוך חובה, מועסקים בתנאי עבדות במקום ללמוד, ואף סופגים מכות, צעקות ויחס פוגעני ממעסיקיהם היהודים ביישובים באזור.

יחד עם זאת, למרות הזעזוע, קשה לומר שמישהו הופתע. דן (שם בדוי) אחד מחקלאי האזור, סיפר בשיחה עם ynet כי הוא מכיר את התופעה של ילדים קטנים העובדים בחקלאות שנים רבות, ולדבריו אף פנה לרשויות ונענה שהעניין יטופל, אך הדבר לא קרה.

"ראיתי את התופעה הזו יום יום במושבים לידי", סיפר. "הם באים עם טרנזיטים מלאים בילדים בגובה של מטר, וממש כואב לראות אותם עובדים בחממות, מרימים ארגזים, גם אליי הם הגיעו והציעו שאעסיק אותם, אך סירבתי. לפעמים זה אפילו אבות של כמה מהילדים. כמה פעמים ניסיתי לפנות אליהם ולומר שעדיף שישלחו אותם לבית הספר, אך הם ענו שהילדים לא רוצים ללמוד, ולכן הם עובדים".

"זו תופעה שנמשכת שנים", הוסיף. "זו פשוט זוועה שיש חקלאים שמוכנים להעסיק אותם. מדובר בילדים קטנים, זו ממש זוועה. פניתי לרשויות והבטיחו לי לטפל בתופעה, אבל דבר לא קרה. שמחתי היום לראות את הפרסום, ואני מקווה שאולי עכשיו זה יעזור והתופעה הנוראית הזו תיפסק". אותו חקלאי יצר אתמול קשר עם המועצה לשלום הילד, ומסר דיווח על כל הידוע לו בפרשה.

"מדובר ב-30 ילדים. נשלבם חזרה במערכת החינוך"

גם ברהט עצמה לא נדהמו מהפרסום. "התופעה ידועה", אמר בשיחה עם ynet ראש העיר, פאיז אבו סהיבן. לדבריו, מדובר בסדר גודל של כ-30 ילדים, בני שמונה עד 15. "כששמעתי על המקרה התקוממתי כאיש חינוך (אבו סהיבן היה היה מנהל בית ספר – א.ק). מדובר בכמה משפחות בודדות שעושות זאת בגלל מצוקה כלכלית. יחד עם זאת, המצוקה שלהן לא פוטרת אותן ממתן חינוך לילדים שלהם". עוד סיפר כי העירייה הצליחה להחזיר כמה ילדים לבתי הספר, ופועלים כדי להשיב את כולם. "חובתנו לתת לילדים האלה חינוך".

ראש אגף הרווחה ברהט, סעיד אל עוברה, סיפר כי הפרשה התגלתה בעקבות תלונה אנונימית שהופנתה למועצה לשלום הילד. הוא לשמור על עמימות בנושא, והסכים רק לומר כי "המשטרה כעת עושה את עבודתה וחוקרת את המקרה. אנחנו מתייחסים לסיפור בחומרה. כשיהיו לנו פרטים אודות הילדים שנשרו ממסגרת הלימודים אנחנו נבנה תוכנית התערבות מקיפה כדי לשלבם חזרה במערכת החינוך". רצונו של ראש אגף הרווחה לשמור על הפרשה בשקט מתיישבת עם החקירה הסמויה שעדיין מנהלת המשטרה, מתוך חשש שהעיסוק התקשורתי בנושא יפגע בחקירה.

"זה יכול לפגוע בעתיד הילדים", התריע יו"ר ועד הורים של אחד מבתי הספר היסודיים ברהט. "הזמן רץ, ואם הילדים לא ילמדו – מה יהיה? אני תומך ורוצה שכל הילדים שלנו ילמדו ויהיו להם ציונים טובים ויהיו להם חיים טובים יותר, שיהיו עורכי דין ורופאים. חבל על הילדים. אנחנו צריכים שהם ילמדו ותהיה להם מסגרת".

חבר מועצת רהט, אחמד אבו מדיעם, המתגורר באחת השכונות שמהן נשלחו ילדים לעבודה, סיפר כי לפני כחודשיים נערך דיון במועצת העיר דיון בנושא נשירת צעירים ממערכת החינוך, בו השתתפו גם גורם ממשרד החינוך ונציגי בית הספר והשכונות. אז התגלתה התופעה. "גינינו את התופעה", אמר אתמול. "מדובר בתופעה שלילית וצריך להיאבק ולטפל בה. זו עבודה קשה ויש לערב גם את המשפחות".

"קשר שתיקה": טענות נגד שירותי הרווחה ומשרד החינוך

במועצה לשלום הילד התקבלו אתמול עוד שיחות טלפון רבות מהחקלאים באזור. "כל הטלפונם שקיבלנו הבהירו, כי מימדי התופעה גדולים מהמשוער", אמר מנכ"ל המועצה, יצחק קדמן. "מצערת העובדה שקיים קשר שתיקה. יותר מדי אנשים, גם אזרחים וגם בעלי תפקידים ברשויות – ידעו וראו וכולם העדיפו להתעלם. זה לא פחות חמור מעצם קיום התופעה המחרידה".

ל-ynet נודע, כי כבר לפני שלושה חודשים פנתה יועצת חינוכית של בית הספר לעובדת סוציאלית במועצה, וסיפרה לה על היעדרות הילדים מבית הספר. העובדת הסוציאלית הבהירה כי העניין אמור להיות מטופל על ידי קצין ביקור סדיר של משרד החינוך, ולא על ידי שירותי הרווחה. כלומר, במידה ושירותי הרווחה של המועצה היו מטפלים כראוי, כבר לפני יותר משלושה חודשים היה ניתן למנוע את התופעה.

מנהל אגף הרווחה מסר בתגובה לטענות כי "זה אינו תפקיד שירותי הרווחה. היועצת החינוכית הייתה צריכה לפנות למחלקת החינוך של העירייה. אנחנו לא הכתובת הנכונה".

ממשרד החינוך מחוז דרום נמסר בתגובה, כי מיד עם קבלת הדיווח על היעדרות של קבוצת תלמידים מבית הספר, החל קצין ביקור סדיר לטפל בעניין, בהתאם לנהלים: "קצין ביקור סדיר, מחנכי התלמידים ומנהל בית הספר קיימו שיחות עם הורי התלמידים וביקורים בביתם, אך לא זכו לכל שיתוף פעולה מצד ההורים. יצוין, כי הקצין פנה ליועץ המשפטי ולמנהל מחלקת החינוך של הרשות המקומית, התריע בפניהם על סירובם של ההורים וביקש התערבותם בנושא".

עוד מוסיפים במשרד החינוך, כי "גורמי מקצוע מטעם משרד החינוך והרשות המקומית פעלו במטרה להשיב את התלמידים לבית הספר. בין השאר, קיימו דיון בהשתתפות הגורמים המעורבים ונציגי המשפחות. משלא צלחו גם ניסיונות אלה, ביקש משרד החינוך מהרשות המקומית, האמונה על אכיפת חוק חינוך חובה, לפעול באופן מיידי, במסגרת הכלים המשפטיים העומדים לרשותה, על מנת להבטיח את ביקורם הסדיר של התלמידים בבית הספר. במקביל הוגשה תלונה במשטרה".

קישורים:

  • עיריית רהט: "ילדי חינוך מיוחד ברהט – על הרצפה עם זבובים" – המאמר "ילדי חינוך מיוחד ברהט – על הרצפה עם זבובים" , YNET , אוגוסט 2009 , אילנה קוריאל – לאחר בדיקת ynet אודות מצוקת הילדים הנכים שלא מקבלים סיוע – נראה ששורת המחדלים הולכת ומתארכת. הורים ואנשי מקצוע מצביעים על ליקויים חמורים ברהט: ילדים מוזנחים, שוכבים בתוך הפרשות, בעוד האחראים שותים קפה או מפצחים גרעינים. העירייה: ירשנו מציאות קשה, נטפל..

 

עבדים ברהט

תביעת ענק נגד משרד הרווחה ואקי"ם – הפקירו והזניחו חוסה במעון מפגרים להתעללות, אונס ואיידס

הכתבה "הילדה סובלת כתוצאה מהזנחה שלהם" , פז שוורץ , חדשות ערוץ 10 , דצמבר 2009

הוריה של חוסה בת 24 הסובלת מפיגור תובעים את אקי"ם ואת משרד הרווחה. לדבריהם אווירת הפקרות וחוסר פיקוח בהוסטל שבו שהתה בתם הביאו לכך שנאנסה על ידי אחד המטפלים שגם הדביק אותה באיידס
.

.
חוסה בת 24 בהוסטל של אקי"ם, הסובלת מפיגור, נאנסה על פי החשד על ידי אחד המטפלים שגם הדביק אותה באיידס. הוריה תובעים את המוסד ואת משרד הרווחה. לדבריהם חוסר פיקוח בהוסטל שבו שהתה בתם הביאו לכך.

"התרענו על טיפול לא נאות בילדים, על הזנחה בתחזוקת המקום, ילדים שהושארו בממ"ד לבד ללא מטפלת", מספר האב. במשך שנים כתב האב מכתבים להנהלת אקי"ם. הוא שב והתריע על ליקויים בטיפול בבתו.

לפני כשנה כאמור כל החששות שלו התבררו כנכונים. במשך חודשים ארוכים בתו חלתה שוב ושוב ואז התברר כי חלתה באיידס. ההורים הבינו שבתם נדבקה לאחר שנאנסה. "הם פשעו, הם בגדו בילדה. הילדה סובלת כתוצאה מההזנחה שלהם", הוסיף האב.

מאיר אבוהי, אחד המטפלים בהוסטל של אקי"ם הואשם כי אנס את הצעירה בעת שהתקלחה והדביק אותה בנגיף האיידס. "בחיים, בעולם לא היה דבר כזה, במה שאתה מאשים אותי", הוא אומר. בבדיקה הסתבר כי היה לו עבר פלילי אבל באקי"ם לא בדקו זאת לפני שהעסיקו אותו.

מאקי"ם נמסר בתגובה: "בבדיקה חיצונית ופנימית התנהלותו של ההוסטל נמצאה ללא רבב. לכל העובדים בהוסטל היו אישורים שאין להם מחלות מדבקות. ממשרד הרווחה נמסר כי לפי החוק אסור למעביד לבקש או לקבל מידע אודות עברו הפלילי של עובד, למעט מידע בדבר עבירות מין. לנאשם לא היה לו עבר פלילי בתחום עבירות המין, וכן הוא הציג אישור רפואי כמקובל".

מוסד בשרון: מטפל אנס שני חוסים והדביק אותם באיידס (ישראל היום, ספטמבר 2008)

מטפל אנס שני חוסים והדביק אותם באיידסהפוסט נערך בסיוע הרהורים על משפחה וילדים

קישורים:

חולה נפש תקף מינית, בית חולים "מזרע" בעכו לא דיווח, התוקף הוחזר למחלקה

הכתבה פסיכיאטר מחוז צפון: להעניש את הנהלת "מזרע" , הארץ , נובמבר 2007

הפסיכיאטר המחוזי ממליץ על צעדים משפטיים ומנהליים נגד הנהלת ביה"ח – עקב התנהגותה בפרשת התקיפה המינית שנחשפה ב"הארץ" לפני כשבועיים

פסיכיאטר מחוז הצפון של משרד הבריאות, ד"ר אלי גרינר, ממליץ לנקוט צעדים משפטיים ומנהליים נגד הנהלת בית החולים הפסיכיאטרי ממשלתי "מזרע" בעכו עקב התנהגותה בפרשת התקיפה המינית שנחשפה ב"הארץ" לפני כשבועיים – כך עולה מדו"ח בדיקה חדש של הפרשה שנערך בלשכת הבריאות המחוזית בצפון והועבר בשבוע שעבר למנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' אבי ישראלי.

מדו"ח הבדיקה עולה כי הנהלת "מזרע" לא דיווחה על המקרה למשטרה ולפקידי הסעד כפי שמחייב במפורש החוק, וכי הפרשה לא דווחה למשרד הבריאות כפי שמחייבות הוראות המשרד. עוד התגלה כי הצוות הרפואי הסיעודי לא ביצע כל בדיקה רפואית, גינקולוגית, נפשית או טיפולית לחולת הנפש שהותקפה מינית, וכן כי המקרה לא דווח למשפחת החולה למרות שבעלה ביקר אותה בבית החולים למחרת אירוע התקיפה ואף נפגש עם העובדת הסוציאלית של המחלקה. כמו כן, מצטט הדו"ח בכיר בהנהלת בית החולים שאמר כי לא היה צורך לדווח על מקרה התקיפה המינית "כמו שלא צריך לדווח על כל חולה שמאונן פה בבית החולים".

מקרה התקיפה אירע ב-10 ביולי השנה, כשהחולה נכנס בלילה לחדר של החולה, נשכב עליה במיטתה כשהוא לבוש בבגדיו, ניסה להפשיטה בכוח, ואף הצליח למשש את שדיה. הצוות הרפואי נכנס לחדר והפסיק את התקיפה המינית בעקבות צעקות שנשמעו מחדרה של החולה. ל"הארץ" נודע כי המותקפת, בת כ-60, אינה עצמאית ומצבה הנפשי ירוד. החולה התוקף סובל מסכיזופרניה ומאושפז ב"מזרע" מאז מאי השנה לאחר שהורשע ברצח אשתו ואחת מבנותיו וריצה 24 שנות מאסר, מחציתן במחלקה הפסיכיאטרית של שירות בתי הסוהר. לאחר המקרה החולה התוקף אמר לרופאה התורנית במחלקה כי "ניסה לקיים יחסי מין עם החולה".
.

השתלשלות פרשת התקיפה המינית בבית חולים מזרע בעכו

השתלשלות פרשת התקיפה המינית בבית חולים מזרע בעכוהפסיכיאטר המחוזי שמע על המקרה רק כעבור כארבעה חודשים

המקרה נודע ללשכת פסיכיאטר מחוז הצפון במשרד הבריאות רק בסוף אוקטובר השנה, כארבעה חודשים לאחר המקרה, זאת לאחר שהועברה לסגנו, הד"ר נאביל ג'ראיסי, התכתבות פנימית יוצאת דופן בחומרתה בין רופא בכיר במחלקה הפסיכוגריאטרית ב"מזרע", הד"ר מיכאל סגל, לבין מנהל המחלקה, הד"ר יולי ווצ'קוב. סגל התריע על החזרת החולה התוקף למחלקה הפסיכוגריאטרית שבה מאושפזים גברים ונשים במקום השארתו באשפוז במחלקה סגורה מס' 4 שבה מאושפזים רק גברים, אליה הועבר אחרי התקיפה. בעקבות זאת, הוחזר החולה למחלקה המיועדת לגברים.

הפרשה נחשפה לפני כשבועיים ב"הארץ", אז מסרו הנהלות "מזרע" ומשרד הבריאות כי הן "אינן מקלות ראש במקרה", אבל זהו "אינו מסוג האירועים החייבים דיווח להנהלת משרד הבריאות או לפסיכיאטר המחוזי". זאת, בהתבסס על ההנחיות הקובעות כי חובה לדווח במקרים בהם נגרם נזק משמעותי לחולה או במקרי מוות.

אולם ממצאי הבדיקה שנערכה בלשכת פסיכיאטר מחוז הצפון עומדים בסתירה מוחלטת לתגובה זו. בעקבות הפרסום, מינה פסיכיאטר מחוז הצפון צוות בדיקה שחברים בו סגן הפסיכיאטר המחוזי, הד"ר ג'ראיסי, ועוזרת הפסיכיאטר המחוזי לבקרה, איה ארבל. בדיקתם נערכה על בסיס בחינת התיקים הרפואיים של שני החולים ושיחה עם סגן מנהלת "מזרע", הד"ר לאונרדו מוגילנסקי. על פי דו"ח הבדיקה, מדובר במעשה של תקיפה מינית של חולה חסדת ישע כפי שעולה מהגדרת החוק. אולם למרות זאת, לא נמצא כל תיעוד שהנהלת "מזרע" דיווחה על המקרה למשטרה או למשרד הבריאות.

בכיר במשרד הבריאות הביע תמיהה על התנהלות המשרד

על פי מסקנות הבדיקה, הנהלת "מזרע" הפרה שורה של חוקים והוראות באי הדיווח על מקרה התקיפה. לדברי בכיר במשרד הבריאות, ממצאי הבדיקה מעלים גם תמיהות קשות מאוד על עמדתה של הנהלת משרד הבריאות שנתנה גיבוי להנהלת "מזרע" שלא דיווחה על המקרה. ד"ר גרינר כתב השבוע לפרופ' ישראלי בעקבות ממצאי הבדיקה כי המקרה עצמו "חמור", אבל גם "מדאיגה עד מאוד ההתייחסות מקלת הראש והבלתי נאותה של הנהלת 'מזרע' כלפי הנפגעים והמשפחה וכלפי החוק". עוד כתב גרינר כי "לשמוע מבכיר בביה"ח שלא היה צורך לדווח על האירוע כמו 'שלא צריכים לדווח על כל חולה שמאונן פה בביה"ח', הוא דבר חמור מאין כמוהו".

ממשרד הבריאות נמסר אתמול (שבת) כי הוא "רואה בחומרה את העובדה כי המקרה לא דווח למשטרה". עוד נמסר כי המשרד "ישקול לפתוח בהליכים משפטיים נגד המעורבים". מהנהלת "מזרע" בראשותה של ד"ר אילנה טל נמסר כי "ההנהלה לא ראתה מקום לפנות למשטרה אלא לנקוט צעדים פנימיים".

ממצאי הבדיקה

1 הנהלת "מזרע" לא דיווחה על מקרה התקיפה המינית למשטרה, לפקידי הסעד ולמשרד הבריאות

2 הצוות הסיעודי לא ביצע כל בדיקה רפואית, גניקולוגית או נפשית לחולה אחרי שהותקפה

3 הנהלת ביה"ח לא חקרה את האירוע בסמוך להתרחשותו או קיימה דיון לצורך הפקת לקחים

קישורים: