אפוטרופוס במינוי בית משפט לענייני משפחה

מטפלים ללא בושה – החלק השני , מקו , אדוה דדון | החדשות | פורסם 04/06/18
מטפלים חסרי בושה – החלק השני: המדינה ממנה אפוטרופסים שיסייעו לקשישים ולחסרי ישע לנהל את חייהם. כך אפוטרופסית אחת כזו ניצלה לכאורה את תפקידה, הפכה להיות מוטבת בצוואה של האיש שהיה תחת חסותה וניסתה להשתלט על חלק מרכושו. וזה לא המקרה היחיד.

מודעות פרסומת

התעללות בקשישים בבית אבות "גן דוד" ברחובות ובבית אבות "רום גני זהב" בקרית מטלון פתח תקוה

תיעוד: ההתעללות בקשישים בבתי האבות , אלי סניור ,   01.01.18 ,  ynet

משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, משיכה בשיער של קשיש אחר: כך נראתה ההתעללות בבתי האבות בפתח תקווה וברחובות

כך נראתה ההתעללות בקשישים במקום שהיה אמור לשמור עליהם: המשטרה פרסמה סרטונים קצרים שבהם נראית התעללות בקשישים בשני בתי האבות בפתח תקווה וברחובות שנחשפה היום (ב').

הבוקר הותר לפרסום כי שישה מטפלים בשני בתי האבות בחשד להתעללות בקשישים. במשך חודשים פעלו ביחידה המרכזית של מחוז מרכז והצליחו לתעד שורת מקרים של פגיעה, חלקם בתשושי נפש בני יותר מ-90.

על פי החשד, המטפלים הפעילו כוח נגד הקשישים, לרבות משיכה בשיערם, משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, הטחת מגבת בפניו של קשיש לאחר ניגובו, משיכת קשישה מראשה כדי להעבירה מכיסא גלגלים והטחתה במיטה, זריקת חיתול על פניה של קשישה, הכאת קשישה ברגלה, הכאת קשישה אחרת בפניה וכן הטחת כריות בראשו של קשיש.

בצהריים שחרר בית משפט השלום ארבעה מהחשודים בתנאים מגבילים, לרבות איסור כניסה לבית האבות בפתח תקווה (שניים מהחשודים), איסור כניסה לבית האבות ברחובות (שניים מהחשודים), איסור עיסוק בסיעוד ואיסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים למשך 30 יום.

התעללות בקשישים בבתי אבות

חשד להזנחה קשה בבית אבות סיעודי "עמל בשרון" רעננה

"הצוות הזניח, הוא מת מקור" , יואב אבן | חדשות 2 | 22.01.2018

חשד להזנחה קשה בבית אבות סיעודי "עמל בשרון" ברעננה: משפחתו של קשיש שנפטר תובעת את המוסד וטוענת – הצוות הזניח אותו במשך ימים ארוכים והוא מת מקור. "כשהגעתי לבקר הוא שכב במיטה, בלי שמיכה ועם חולצה קצרה בדצמבר"

בחורף שעבר, לפני כשנה, החלה לימור לחשוד שמשהו לא בסדר עם אבא שלה, אבינועם. הוא היה אז בן 72, מאושפז כבר חמש שנים בבית האבות "עמל בשרון" ברעננה. מדי ערב הם נהגו לדבר בטלפון הקווי של בית האבות, אבל במשך 3 ימים בכל פעם שלימור התקשרה ענו לה: "אבא עייף, הוא לא יכול לדבר". לימור חשדה שמשהו קרה והגיעה למקום, ומצאה את אביה לטענתה במצב מחפיר.

"אבא בבית אבות היה אדם מאוד חברותי, הוא השתתף אני חושבת בכל הפעילויות שיש שם, שיתף פעולה, אפילו במסיבת פורים האחרונה במקום", היא מספרת. "אפילו צילמו אותו שם רוקד עם אחת מנשות הצוות. אבל כשהגעתי לבקר הוא שכב במיטה, עם חולצה קצרה בדצמבר. התקרבתי אליו, הוא היה בלי שמיכה עם החולצה הקצרה".

"מיד כיסיתי אותו", היא מוסיפה. "אחי התקשר אלי באותו זמן, אני אומרת לו: 'אבא עם עיניים פקוחות, נראה שהוא בהכרה, אבל אני מדברת אליו והוא לא עונה'". לאחר התייעצות קצרה לימור הזמינה אמבולנס של מד"א ואבינועם פונה בדחיפות לבית החולים מאיר בכפר סבא.

"כשהגענו לבית חולים אמרו לי שהוא במצב מאוד קשה של היפותרמיה", היא מתארת. "אני זוכרת שהרופא אמר לי 'כמה זמן הוא כבר נמצא ככה?'". היפותרמיה היא פגיעת קור. על פי המסמכים בבית החולים מאיר, חום גופו של אבינועם היה 30 מעלות בלבד כשפונה אליהם, תוצאה של דלקת ריאות שהלכה והסתבכה. הבלבול והעייפות הם סימן מובהק להיפותרמיה מסכנת חיים. למרבה הצער אבינועם ז"ל לא שרד, והוא נפטר בבית החולים.

היום בבוקר הוגשה לבית המשפט תביעה נגד בית האבות מטעם משרד עורכי הדין כספי סרור, על פיה ההזנחה בבית האבות הסיעודי גריאטרי הביאה למותו של אבינועם ז"ל, ואם היה מטופל בזמן – הוא היה בחיים היום. התביעה תתברר בבית משפט, אבל דבר אחד בטוח: קשיש בבית אבות, לא אמור למות מקור בחורף.

מבית אבות "עמל בשרון" נמסר בתגובה: "מר פלדמן ז"ל שהה במוסדנו כארבע שנים וחצי, בהן קיבל טיפול מסור לשביעות רצון המשפחה. הוא הופנה על ידינו לבית חולים לאחר שלא חש בטוב, ורק כחודש לאחר אשפוזו נפטר. אנו מכבדים ואוהבים את דיירינו ולא חוסכים כל מאמץ לרווחתם ובריאותם. התלונה נבדקה על ידי המנהלת הרפואית ונמצאה נטולת בסיס עובדתי.

אין ביכולותנו להציג את החומר הרפואי, היות והעניין הופנה לבית המשפט".

אילו דברים הפרקליטות לא תחקור לעולם?

סימום שיטתי של קשישים בבתי אבות
סימום שיטתי של קשישים בבתי אבות עד אובדן צלם אנוש – היכן האכיפה?

ינואר 2018 – נחשפנו בשבוע האחרון לתופעות מזוויעות של סימום קשישים בבתי אבות עד אובדן צלם אנוש ומוות. אין שום הגיון בלסמם כשיטה קשישים עד אובדן צלם האנוש אולם מבחינת גופים בעלי כוח יש הגיון רב.
מדובר ביצרני תרופות, פסיכיאטרים, אפוטרופוסים המנהלים את רכושם של הקשישים, מוסדות סיעודיים ועוד, הגורפים הון מהמפעל העברייני של סימום הקשישים כשיטה.
נשאלת השאלה היכן מערכות האכיפה ובראשם פרקליטות המדינה נוכח מעשי הזוועה. הלא מדובר בפשעים מערכתיים קשים מאוד.

התשובה לכך היא אותה תשובה לשאלה היכן היתה הפרקליטות בפרשת העלמותם של ילדי תימן? והיכן הפרקליטות בהזנחה והתעללות בילדים במסגרות חוץ ביתיות בימינו?
הפרקליטות נמנעת מלחקור עניינים העלולים לפגוע באינטרסים של בעלי כוח משום שלהם דריסת רגל במסדרונות הפרקליטות. יתרה מכך, הפרקליטות רודפת אחר עיתונאים או כל מי שיחקור בעניינים אלו.

 

סימום קשישים שיטתי בבתי אבות

פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים
פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול

סימום שיטתי בבתי אבות: "מטשטשים את הקשישים" , אריאלה שטרנבך , 16.01.18 , ידיעות אחרונות

ההורים הוכנסו לבית אבות סיעודי והפכו לישנוניים ולא מתקשרים? מנהלים, אחיות ואנשי כוח עזר חושפים את האמת שאיש לא רוצה לדעת: כך דוחפים לקשישים כדורי שינה והרגעה במינון עצום, לעתים בלי אישור רופא, רק כדי שהצוות שמתמודד עם מחסור בכוח אדם יזכה לשקט. התוצאה: זיהומים ואפילו מוות

"מפקירים את הקשישים": תיעוד מבתי האבות (כתבת: אריאלה שטרנבך צילום: עידו ארז, אריאלה שטרנבך עריכה: שיק)

כשחיים שמולי הגיע לביקורים הראשונים אצל אימו בבית האבות הסיעודי בו אושפזה, משהו נראה לו מוזר. "שמתי לב שכל המאושפזים יושבים מטושטשים", מספר אביו של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). "לא הבנתי את זה. חשבתי שהם פשוט לא ישנים טוב בלילה, אבל אז זה התחיל לקרות גם לאמא שלי. בכל פעם שהגעתי ראיתי אותה ישנה. בתחילה חשבתי שזה מקרה, אבל אחרי שלושה שבועות רצופים הבנתי שמשהו לא בסדר.

"התחלתי להגיע בהפתעה, ותמיד היא ישנה. כשנכנסתי לרופאה, היא הודתה בפניי: 'אנחנו נותנים לה תרופות כדי שתישן'. שאלתי, למה? 'כדי שהיא לא תצעק'. כעסתי. אמא שלי בכלל לא הייתה צועקת, אולי קצת מנדנדת ומבקשת דברים, אבל להרדים אותה אני יכול גם בבית. ביקשתי שלא יתנו לה יותר תרופות, ואחרי איזה זמן היא חזרה לעצמה".

לתחושה הזאת של שמולי שותפים אלפי אנשים בישראל שהוריהם חיים בבתי האבות, בעיקר הסיעודיים. הם מכניסים אותם לשם בלב כבד, וכמעט בן רגע הוריהם הופכים מאנשים — לסמרטוטים. "חשבתי שזה משהו פסיכולוגי", אומרת טליה, שטיפלה בסבא שלה כשנכנס לבית אבות, ומיד הפך גם הוא למת-מהלך.

ת1
העדר הענות ממשרד הבריאות

"אבל אז סיימתי את לימודי הסיעוד, עבדתי קצת בבית אבות והבנתי: מסממים אותם, כי לכי תתמודדי לבדך עם 20 קשישים בלילה", היא אומרת. "נותנים להם כדורים והם ישנים טוב, והצוות ישן טוב, ומדי פעם קורות תקלות – למשל, קשיש מת מזיהום שנגרם מפצעי לחץ — אז מורחים את הילדים שלהם בסיפורים והילדים, שגם ככה סובלים מרגשות אשם, מעדיפים לא לחפור. ככה נשמר השקט".

למראה הקשישים שמרוחים על כיסאותיהם נחשפנו באופן אישי כמעט בכל אחד מ־14 בתי האבות שבהם ביקרנו בתחקיר שערכנו על ההתעללות וההזנחה במוסדות האלה לפני שנה. בזמן שחלף מאז קיבלנו עוד ועוד עדויות שלא השאירו מקום לספק: בבתי אבות בישראל מלעיטים את הקשישים הסיעודיים בכדורי שינה והרגעה שלא לצורך (אלה מכונים בשם הקוד SOS – א"ש), לעיתים אף בסתר וללא אישור רופא.

מנהלי בתי אבות לשעבר, רופאים, אחים סיעודיים וגם אנשי כוח עזר הודו שראו ואף היו שותפים לסימום השיטתי. ההסבר של כולם פשוט וכואב: בהיעדר כוח אדם מיומן, כל אחד עושה מה שאפשר כדי להעביר את המשמרת בשלום. בדיוק כפי שנחשף בתחקיר שפורסם כאן סמוך לסוכות האחרון על ההוסטלים לאוטיסטים: כשאנשים לא מיומנים מקבלים שכר נמוך מדי ועובדים יותר מדי שעות, הם כבר לא רואים את האדם שמולם אלא רק את שעות השינה והשקט. החלוקה הבלתי מבוקרת של כדורים היא האמצעי הכי נוח.

"לא יכולים להתמודד"

סימה עבדה כאחות סיעודית במשך כמה עשורים, עד לאחרונה. "מגיל 17 אני בתחום", היא אומרת. "בזמן הזה השתנו השיטות והתחלפו ההגדרות, אבל דבר אחד לא השתנה: ה־SOS, הקוקטייל המוכר של תרופות להרגעה, לשינה או להקלה על כאבים. יש המון דברים שהיו עושים פעם והיום לא יעלו על הדעת, גם בגלל חוקים שונים כמו חוק זכויות החולה, ששינה לחלוטין את הכל. אבל ה־SOS עדיין איתנו, ומדובר בטירוף מוחלט".

כולם בעצם מקבלים את הכדורים האלה?

"כולם. זה מגיע מבקשות של אנשי הצוות. כבר בקבלה את שומעת 'דוקטור, יש לך בשבילו SOS?'. בבתי החולים נותנים את התרופות האלה נגד כאבים. בבתי האבות, לא נעים לומר, נותנים את זה כדי לשמור על שקט. תראי, זה נשמע בוטה, אבל בואי נסתכל על הנסיבות: בכל חדר יש ארבעה אנשים ויש אדון אחד שצועק ומפריע, ויש חולה שתולש את הקטטר, והחברה לא מסוגלת להתמודד עם כל זה".

"השאלה", ממשיכה סימה, "היא מה האלטרנטיבה. האם החברה היום מסוגלת לספק תקן של אחות על ארבעה חולים כמו בטיפול נמרץ? אם לא, יש לך משמרת לילה שבה יש אחות אחת וכוח עזר על 60 חולים. אז ברור שהיא תנסה לשמור על שקט, וברור שהיא תיתן לקשיש SOS. את יודעת כמה קשה למצוא כוח אדם בתחום הסיעודי? זו עבודה שלא ברא השטן. זה הפרצוף של החברה שלנו, שלא שמה בראש סדר העדיפויות שלה את הקשישים. הנכים יודעים לצעוק, הקשישים כאן שקופים, אין להם פה, אין להם דעה, המוח שלהם מחוק, אלוהים שכח אותם והם יושבים כמו שק של תפוחי אדמה. 'תעבירי את אדון כהן לחדר 2', אפילו לא אומרים לו. פשוט לוקחים אותו ומעבירים למחלקה אחרת. אנחנו פשוט לא יודעים להתמודד".

לדבריה, הבעיה העיקרית היא היעדר הבקרה, וההידרדרות הזוחלת בהתנהלות אנשי הצוות עם התרופות הללו. "זה עניין של מינון", היא מסבירה. "צריך לשקול את החולה ולתת לו את המינון שמתאים למשקל, וצריך לתת רק כדור אחד ולא תמהיל של שניים־שלושה כדורים, אבל ככל שהחולה שלילי או אגרסיבי יותר, נותנים את הכדורים במינון גבוה יותר, ולפעמים מערבבים כמה סוגים של תרופות. וזה עוד לפני שדיברנו על התרופות הפסיכיאטריות".

שמואל (שם בדוי) עסק יותר מעשרים שנה בניהול מחלקות ומוסדות גריאטריים: בתי אבות, בתי חולים סיעודיים ודיור מוגן. תחתיו עברו במהלך השנים מאות אנשי צוות ואלפי קשישים, והוא ראה בעיניו איך הם בבת־אחת כבים, כאילו מישהו לחץ על מתג נסתר. "כן, בפירוש זה קורה", הוא מודה. "כל הקשישים שראית מסטולים בבתי האבות, זה בכוונה. נותנים להם כדורים, דואגים שהם יבלעו, וזה קורה בחשכת הליל. לפעמים אפילו לא הרופאים ולא האחיות הם שנותנים את הכדורים".

על הסוגיה הזאת צריך להתעכב רגע. על פי הנהלים, רק רופאים מוסמכים לקבוע האם ומתי צריך לתת כדורים ובאיזה מינון, ורק איש צוות רפואי יכול לתת את הכדורים. בפועל, מתברר, איש הישר בעיניו יעשה. וזה כולל אנשי כוח עזר, שלא מבינים דבר וחצי דבר בתרופות. למשל חוסאם, איש כוח עזר שעובד בשנים האחרונות בכמה בתי אבות ברחבי הארץ.

"אני עובד משמרת כפולה, ערב ולילה, ואנחנו משתדלים לישון כמה דקות בלילה כדי לגרש את העייפות", הוא אומר. "אבל כשרוצים לישון ויש מישהו שצועק ומפריע, נותנים לו כדור שינה, שימשיך לישון ולא יפריע לנו. לפעמים הייתי עובד במחלקה לבד, בלי אחות – כי האחות אחראית על שתי מחלקות, ולפעמים אפילו שלוש מחלקות. אני מדווח לה בלילה 'יש לנו כאן חולה שלא רוצה לישון', והיא עונה 'תן לו כדור'. לפחות במקרה שלי לא ראיתי שמישהו מכוח העזר נותן בעצמו אלא רק באישור האחות, אבל אני לא יודע אם היא צריכה לבקש אישור מרופא לפני שהיא אומרת לי לתת כדור או לא. הבעיה היא שכשנותנים כל כך הרבה כדורים, זה מפסיק להשפיע ולכן מעלים את המינון. קרה, למשל, שנתנו כדור ב־11 בלילה והזקן התעורר ב־3 לפנות בוקר, אז מעלים את המינון ונותנים יותר".

רועי (שם בדוי), בחור צעיר שסיים את לימודי הסיעוד לפני כשנתיים וכבר הספיק לעבוד בשלושה בתי אבות סיעודיים, מהסס בתחילה. "זה תלוי בסיטואציה", הוא אומר. רק כשאני משתפת אותו בעדויות של אנשי צוות נוספים ומבטיחה לא לחשוף אותו, הוא מתרכך. "שמעתי הרבה מהחבר'ה שהם נותנים, כמעט כל הזמן", הוא מודה. "כשהתחלתי לעבוד הרבה אנשים מהתחום אמרו לי 'תן, תן'. אמרתי להם שאני לא אתן, כי אני לא רוצה להפסיד את הרישיון שלי ואת ההשקעה בלימודים".

מה הציעו לך לתת?

"בעיקר כדורי שינה. אני יכול לתת ואף אחד לא ידע, זה אפשרי".

ת3
סמים פסיכיאטריים שלא לצורך

מינון מסוכן

מחלקה סיעודית בבית אבות, היכנשהו במרכז הארץ. התמונה מול עיניי מוכרת להחריד: שורה של קשישים מתגלגלים כזומבים, נראים מסוממים לחלוטין. פה ושם אפשר לראות אנשי צוות מחלקים כדורים עם האוכל, אבל בעיניים שאינן מקצועיות אין שום דרך לדעת האם מדובר בתרופות השגרתיות או בכדורי שינה או הרגעה, וגם אין לי את ההבנה הרפואית כדי לאבחן האם זה המינון הנדרש עבור אותו קשיש.

לילדיהם של אותם קשישים, שרבים מהם מרגישים מספיק רע עם עצמם על כך ששמו את הוריהם במקום שבו הם מופקרים לגורלם, אין את הכוח להתחיל לרדוף אחרי הצוות הרפואי. יותר מכך, גם אם מתרחשת חלילה "תקלה", כפי שהגדירה האחות טליה, וההורה שלהם נפטר, ברוב המוחלט של המקרים הם לא ישלחו אותו לניתוח לאחר המוות, משום שבסופו של דבר המעבר מהמחלקות הסיעודיות לבתי העלמין הוא כמעט טבעי.

מקרה כזה אירע לאבי, בשנות הארבעים לחייו. "אבא שלי היה מאושפז באחת המחלקות הסיעודיות הגדולות בארץ", הוא מספר. "כמה שבועות אחרי שהוא נכנס לשם ראינו שהוא הולך ומידרדר. בהמשך התפתחו אצלו פצעי לחץ שהזדהמו מאוד. בהתחלה חשבנו שזה חלק מההידרדרות הקוגניטיבית והבריאותית של גיל הזיקנה, אבל אז מישהו מהמחלקה אמר לנו שזה בגלל התרופות. התברר לנו שהוא שוכב במשך שעות, ובגלל שהוא מסומם אף אחד מהצוות לא טורח להפוך או להזיז אותו. זה מה שגרם לפצעי הלחץ. הוצאנו אותו משם והתחלנו בתהליך של גמילה, כמו שעושים לנרקומנים. הוא אמנם נגמל, אבל הזיהום החריף. אני יודע שהיו עוד מקרים כאלה, שהילדים של אותם קשישים לא עשו איתם דבר כי מבחינתם מוות זו אופציה מתקבלת".

ת2
סימום קשישים עד אובדן צלם אנוש

סימה, האחות הסיעודית הוותיקה, חוותה מקרה טראגי אחר שקשור למינונים המוגזמים של התרופות. "הרופא במחלקה הורה לי לתת עירוי עם תמהיל תרופות שנראה לי מסוכן", היא אומרת. "אמרתי לו, 'סליחה דוקטור, החולה לא יקום מזה' וסירבתי לתת את העירוי. אחות לא יכולה להעיר לרופא, אבל החלטתי שאני לא יכולה לעשות את זה. אז אחות אחרת נתנה את העירוי, ואחרי שעה וחצי החולה נפרד מהחיים. כל מי שעובד בבית חולים מכיר מקרים כאלה, זה לא חריג".

כל המרואיינים לכתבה הדגישו שוב ושוב שהם לא מאשימים את הרופאים, האחיות וכוח העזר, אם כי צריך להתייחס לדברים בהסתייגות מסוימת; הלא הם עצמם אנשי צוות רפואי או כוח עזר. "אין פה טובים ורעים", אומרת סימה. "המעבר לבית האבות קשה מאוד למבוגרים. אותו זקן היה עד עכשיו בבית: הוא יודע איפה השירותים ואיפה המיטה, וזה הביטחון שלו. המבוגרים האלה לא עוזבים את הבית מרצונם, בית אבות זו ברירת המחדל. גם אם היה מדובר באדם נוח מזג, ברגע שהוא לא עצמאי ולא אחראי לסדר היום שלו הוא מפתח תסכול ורגרסיה.

"כשזה קורה, הולך איש הצוות לרופא ומבקש SOS. מספיק שהאחות רואה קשיש ששוכב במיטה עם עיניים פקוחות בלילה כדי שהיא תיתן לו את תרופת הפלא. הרופאים רושמים את התרופות האלה כביכול בגלל סיבות נכונות, אבל ברגע שמתחילים עם זה אי אפשר לעצור. את מורידה את הקשיש בבוקר על כיסא הגלגלים שלו, מניחה את ארוחת הבוקר, והראש שלו צונח על הצלחת. אני יכולה לומר שגם אם אתן לך, בחורה צעירה, חצי ממה שדוחפים להם — את לא תקומי בבוקר".

ד"ר בוריס פינקל, מומחה לפסיכיאטרייה ופסיכוגריאטרייה ומנהל המערך הגריאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב השרון", מבקש לסייג מעט את הדברים. "ראשית, זו עבירה על החוק", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שלא נותנים סתם, אלא תרופות שהמבוגרים צריכים. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שברוב המקרים סובלת מירידה קוגניטיבית, ועל כן יש צורך לטפל תרופתית בשני אספקטים: האטת קצב ההידרדרות, וטיפול במצבים נפוצים כמו תוקפנות, דיכאון ופסיכוזות, שנגרמים בין השאר בגלל הירידה הקוגניטיבית. המציאות היא שאין פתרונות לא תרופתיים יעילים. כעיקרון, מתן תרופות מיותרות זה אף פעם לא טוב. תרופה צריכה להיבחר לא רק בגלל היעילות שלה אלא בהסתכלות על מכלול פרופיל התרופות של הקשיש. יש פה גורם סיכון לתופעות לוואי קיצוניות".

מה ההשלכות של מתן תרופות הרדמה והרגעה?

"החולים יהיו רדומים יותר ועלולים ליפול. קשישים צריכים לקבל תרופות, אבל צריך לתת להם את התרופות המתאימות. ותרופות אנטי־פסיכוטיות במינונים גבוהים עלולות לסכן את החולה".

את החולים הרדומים הללו ראתה סימה כמעט בכל מקום שבו עבדה, ולא בהכרח בגלל הירידה הקוגניטיבית. "מרגע שנכנסים למחלקות האלה, יש קו ישיר למטה", היא אומרת. "אתן לך דוגמא: אחת התגובות של מבוגרים לשינוי הפתאומי הזה היא הפסקת אכילה. אז האחות באה לרופא, מספרת לו, ונותנים לקשיש ארבע יחידות אינסולין. זה מוריד לו את רמות הסוכר בדם והוא אוכל. תביני, זו תרופה שנותנים לחולי סוכרת. אם תגידי לרופא שלך שאין לך תיאבון, הוא ישלח אותך לבדיקות ויעשה מה שצריך. אף אחד לא ייתן לך אינסולין. בבתי האבות פשוט דוחפים תרופות. זה מעגל".

מה שסימה אומרת, במילים קצת פחות עדינות, זה שאנחנו כחברה מתייחסים לקשישים כאל מתים־מהלכים. מבחינתנו הם גם ככה הולכים למות בקרוב, אז יאללה. כמו תמיד, האוכלוסיות שנפגעות יותר מכל הן החלשות: אנשים שאין להם כסף למוסדות יוקרתיים, או למטפלים בבית, כאלה שאין להם את האמצעים לזעזע את המדינה, או לגרום להעברת תקציבים ממשלתיים לתחום. גם כאן, אם היה יותר כסף אפשר היה למנות אחות או איש צוות כאחראים על מספר מצומצם יותר של חולים. ואם לא כסף, לפחות אישור להעסיק יותר עובדים זרים שמוכנים לעבוד בעבודות כאלה.

"זו התוצאה", אומר שמואל. "כשיש אדם אחד על מחלקה, איך הם יכולים להתמודד עם סיטואציה כזאת? אז קושרים ומסממים אותם. זה איום ונורא, וזה קורה ברוב המוסדות הסיעודיים בארץ. בגלל שיש מצוקת כוח אדם, יש אנשים שעובדים 16 שעות ביממה ואפילו יותר, שבעה ימים בשבוע. הם עבדים. נסי את לעבוד ככה, ועוד בשכר מינימום. את תהפכי לעצבנית, לחסרת סבלנות וגם לאלימה. הקורלציה בין מחסור בכוח אדם לבין אלימות או לחלוקה היסטרית של כדורים ברורה. כשיש לי מעט כוח אדם, אני מעביד אנשים במשך יותר שעות, הם נעשים עצבניים ונוקטים באלימות, וכשהם רוצים לישון הם פשוט מסממים את הקשישים".

מה היית עושה כדי לפתור את זה? יש בכלל פתרון?

"אם אני הייתי שר הבריאות, לא הייתי ישן בלילה. הקשישים שלנו, שבנו את הארץ ולחמו את מלחמות ישראל, מופקרים על ידי הממשלה. אני אומר לשרים, תסתכלו במראה – אתם צריכים להתבייש. כל יהודי מאמין אומר 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. וממשלת ישראל משליכה את הקשישים, עוזבת אותם".

ח"כ איציק שמולי טרם התאושש מהחוויה של סבתו בבית החולים. "במקום לטפל בסבתא הפכו אותה לזומבי", הוא אומר. "נכנסה לשם אישה אצילית, ובמקום טיפול סיעודי תומך, חיבוק או טיול בחצר היא הואבסה בתרופות ובסמי הרגעה במינון סיטונאי שגמרו אותה. בימים הראשונים שם הזיכרון והכושר המנטלי היו בסדר גמור. בהמשך היא הגיעה למצב שאפילו לא ידעה איך קוראים לה. זה הסיפור של אלפי קשישים סיעודיים חסרי ישע שנמצאים במקומות האלה ולא מסוגלים להתלונן או להתגונן. אפילו כשהמשפחה מנסה לעשות משהו, אין סיכוי להתווכח כשאומרים לך שזו ההנחיה המקצועית והרפואית של הרופא, אבל זה שקר.

"האצבע קלה מדי על המזרק, והמדיניות הזו לא באה מתוך דאגה למטופלים אלא כדי שיהיה קל יותר וזול יותר במקומות האלה לשלוט במה שקורה. מה כבר עשתה סבתא שהמחט צריכה להידחף בה אינספור פעמים? התלוננה או ביקשה משהו? מבחינתי, התעללות היא לא רק המכות המחרידות שראינו בתחקירים האחרונים אלא גם הזנחה והפקרות כלפי חסרי ישע, שמובילה אותם לאובדן צלם אנוש".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר בפעולה אסורה ומנוגדת לכל המלצה רפואית. במידה ויש בידכם מידע על מקום ספציפי – יש ליידע את משרד הבריאות על כך. כל טיפול תרופתי, ובמיוחד תרופות הרגעה ושינה, ניתן רק לאחר הוראת רופא, ומומלץ שההנחיה תיבדק על ידי יועץ מומחה בגריאטרייה, שיש כבר במרבית המוסדות הסיעודיים. הטיפול התרופתי ניתן רק על ידי אחיות, וחל איסור למתן על ידי כוחות עזר. בשנה האחרונה יצאה הנחיה לא לתת תרופות שינה לפני השעה שמונה בערב, אלא רק בבחינת כל שינוי מהנחיה זו. בביקורות המרובות שנעשות בשנה אחרונה — גם בשעות לא שגרתיות — נבדקו אי עמידה בהנחיות אלו, כולל אם נמצאה חתימה טרם מתן או מתן לא ראוי, והדבר נאכף באופן חמור".

מאיגוד בתי האבות נמסר בתגובה: "אנחנו מזועזעים מהגילויים האחרונים ומגנים בכל לשון את המקרים המתוארים בכתבה. מדובר בתופעה חריגה ואין שום דרך למצוא לה תירוצים. מאידך, יש לזכור כי אנחנו מתריעים כבר למעלה משש שנים כי תחום הסיעוד סובל ממחסור חמור בכוח אדם. מוסדות רבים נתקלים בבעיה בגיוס כ"א ראוי, והמכרז להפעלת מחלקות הסיעוד עומד בחוסר תקצוב.

הגיע הזמן לסיים את עידן הדיבורים וההצעות הלא ראויות שמציע משרד הבריאות, ולהתחיל את עידן המעשים. לק גדול מהמטפלים, הרופאים, האחיות וכוח העזר שעושה מלאכת קודש סובל בימים אלה מ'השחרה' של עולם הטיפול. אנו מצפים ממשרד הבריאות שיפעל מיידית להבאת עובדים זרים. משרד הבריאות ממשיך להזניח את בתי האבות ואף פוגע בתפקודם וברמת השירות לזקנים הסיעודיים".

כך מסממים קשישים בבתי אבות - ידיעות אחרונות - 17.01.2018ת4ת5ת6ת7

ייסורים בדרך לסיוע מהביטוח הלאומי: "הושפלתי"

נדמה שמצבם של הקשישים בישראל רק הולך ומחריף, והם מוצאים את עצמם שוב ושוב נאבקים במדינה, שבמקום לעזור להם משפילה ומעבירה אותם ייסורים עד שיקבלו את שמגיע להם. בסדרת כתבות מיוחדת נספר על התחנות השונות שהקשישים וקרובי משפחותיהם עוברים כשהם מגיעים למצב סיעודי

יונה לייבזון | חדשות 2 | 31/07/17

בישראל חיים יותר מ-900 אלף בני 65 ומעלה, מתוכם 200 אלף קשישים סיעודיים. כ-90% מהם מטופלים בבית והיתר בבתי אבות. כשקשיש מגיע לגיל שבו אינו יכול לבצע לבד את הפעולות הבסיסיות, המקום הראשון שהוא ובני משפחתו פונים אליו הוא הביטוח לאומי, שם יקבעו האם מגיעה לו עזרה מהמדינה.

רחל, ניצולת שואה, נותרה לבדה בדירתה הקטנה בצפון. ילדיה עוזרים לה כמה שניתן, מבקרים מדי יום, אבל בסופו היא לבד, מתמודדת עם כל מה שגיל 90 מביא עימו. "אני בוכה המון, כל השנים לא נזכרתי כל כך הרבה במחנות כמו שעכשיו", היא מספרת.

"הגשנו בקשה להחמרה לביטוח הלאומי, לא ציפינו שישלחו אחות", מספר דוד (שם בדוי), בנה של רחל. "חשבנו שבגיל הזה כבר לא משפילים אנשים, אבל מתברר שטעינו. היא אמרה לי 'תראי לי איך את מתלבשת' ושאלה עוד כל מיני דברים אינטימיים. זה מאוד משפיל, בייחוד אדם כמו אימא שלי, שעברה את השואה עם השפלות שאי אפשר לתאר בכלל".

"הרגשתי השפלה, בכיתי אחר כך כמה ימים", תיארה רחל. "שאלו אותי איך היד בגבס, איך את לובשת גרביים, איך את סוגרת את הדלת. השפלה כזו שלא תיארתי לעצמי שזה הגיע לדברים כאלה".

הם לא הסתפקו רק בבדיקה של ביטוח לאומי שנקראת "מבחן תלות" ובו נדרש הקשיש להדגים אילו פעולות בסיסיות הוא יכול לבצע, וצרפו את חוות הדעת של הרופאה הגריאטרית מקופת החולים. בחוות הדעת נכתב: "המטופלת נמצאת בסיכון שנשארת לבד… זקוקה להשגחה 24 שעות, ועזרה רבה בתפקוד יום יומי".

אבל בביטוח הלאומי לא התרשמו, ולא נתנו לה את הסיוע המרבי. "ההבדל בין המסמכים לבין הביטוח הלאומי כאילו בדקו בן אדם אחר, כאילו לקחו בטעות מסמכים של מישהו אחר", אמר דוד. "לאיזה מצב אדם צריך להגיע כדי לקבל את שעות הסיוע? איך ייתכן שאישה בודדה אלמנה, ניצולת שואה בת 90, עיוורת, לא מקבלת את מה ש-50-60 שנה שילמה עבורו דמי ביטוח לאומי? למי כן מגיע?".

לא קיבלה את הסיוע. שמחה כהן

"אני לא מבינה את זה, מי יושב שם?", מוסיפה רחל. "מי מחליט את זה? למי כן מגיע?". רחל נותרה עם 9 שעות שבועיות בלבד שקיבלה מהביטוח הלאומי, וזה פשוט לא מספיק.

"אני אחרי גיל 90, אבל במה שנשאר לי אני רוצה ליהנות קצת", אומרת רחל. "לא להיות תקועה כל הזמן בבית וגם קצת עזרה. אני רוצה עוד קצת להמשיך כמו בן אדם. והביטוח הלאומי הורס לי את החיים".

"מוציאים לקשישים את הנשמה"

גם שמחה כהן בת ה-86 לא יכולה להישאר לבד. כבר שבע שנים היא לא יצאה מהבית, היא בקושי הולכת ומצבה הבריאותי רק מידרדר. היא ביקשה מהביטוח הלאומי עזרה נוספת, וגם ממנה, למרות מצבה, הם דרשו לעבור את אותן הבדיקות. ילדיה עושים תורנויות על הטיפול בה, וגם הם כבר אינם צעירים בעצמם.

גם מי שמקבל את כל זכויותיו בביטוח הלאומי נדרש לא פעם להתמודד עם השלב הבא: הביטוח הסיעודי. ביטוח שיש למיליוני אזרחים אבל גם כאן הדרך לקבל את הקצבה החודשית לא פשוטה. בכתבה הבאה בסדרה נראה איך למרות שמשלמים כל החיים בדיוק בשביל הרגע שנזדקק לכסף, בחברת הביטוח יעשו הכול כדי לא לשלם.

מה ארע לסבתא בבית אבות "נאות אביב" ביפו

אלימות נגד קשישים21 ביוני 2014 מתוך סטטוס פייסבוק אביבה גריידי – אנשים יקרים, זה משהו שכולם צריכים לדעת ולראות כדי להאמין, זוהי סבתא שלי אשה וסבתא מדהימה שאין שניה לה. מה שאתם רואים נגרם לה בבית אבות "נאות אביב" ביפו שבו שהתה פחות משבועיים. את הכאב העצום, הפחד האיום מכל רופא או אח שמתקרב והאין אונים אי אפשר לתאר, סבתא שלי נמצאת מיום רביעי בבית החולים, עם שלושה שברים ביד והמון סימנים ברוב גופה העליון. אני מתחננת בפניכם, תפיצו, שתפו, ספרו לכל מי שאתם מכירים על מנת שנוכל למנוע את המקרה הבא

אביבה גריידי
21 ביוני 2014 מתוך סטטוס פייסבוק אביבה גריידי – על הסבתא ששהתה בבית אבות "נאות אביב" ביפו