ד"ר נתן שיפריס – נתיב העלמותם של ילדי תימן

ינואר 2013 – אוניברסיטת בר אילן –  ד"ר נתן שיפריס מתאר את השיטה בה נקטו הרשויות לחטיפת ילדי תימן. מדובר במרכזי תינוקות שהוקמו במחנות עולים, התינוקות נלקחו בכפייה מהמשפחות לבתי התינוקות בתואנה כי בבתי התינוקות תנאי הגדילה טובים יותר. משפחות שלא הסכימו למסור התינוק, ננקטו נגדם דרכים אלימות.
התינוקות היו נעלמים מבתי התינוקות בקבוצות, בעיקר בלילה למשפחות נמסר כי מתו.
כיום ילדים מוצאים בכפייה מבתיהם באותה השיטה. בעזרת חוות דעת שונות, וצווים שיפוטיים (חותמות גומי) חוטפות פקידות סעד ילדים מבתיהם למכלאות הרווחה. ההליך מבוצע בדלתיים סגורות, ללא ראיות, וללא סדרי דין.
רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער מתישות הורים המבקשים את ילדים חזרה באמצעות בירוקרטיה ודרכים אלימות יותר.

משרד הרווחה - חטיפת ילדים מביתם ומשפחתם משנות החמישים ועד היום - מאפיינים

קישורים:

פרופ' בועז סנג'רו – ועדת החקירה הממלכתית על פרשת חטיפת ילדי תימן – באין חשד אין חקירה אמיתית – מאי 2013 – באין חשד אין חקירה אמיתית טוען פרופ. בועז סנג'רו על חקירת הועדה הממלכתית פרשת חטיפת ילדי תימן. הוועדה לא העמיקה כמצופה מוועדה כמותה על פרשת ילדי תימן ולמעשה טייחה את הפרשה…

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה – עדויות חסויות עד שנת 2066 – מאי 2013 – יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן. הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן…

חוטפי תינוקות יועמדו לדין – ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו – אפריל 2012 – חטיפת תינוקות מביתם ומשפחתם בספרד ע"פ ערכי הפאשיסטים נעשתה "לטובתם", "לחנכם לעשותם אנשים מוסריים". החוטפות הפאשיסטיות כונו "אחיות הצדקה". למשפחות נמסר כי התינוקות מתו בלידה. רשת הפושעים כללה רופאים ואחיות אשר הציבור נתן בהם אמון, הרשת המשיכה בסחר התינוקות גם לאחר שספרד חזרה לדמוקרטיה מפאשיזם…

פרשת ילדי תימן – הקשר הישראלי – פברואר 2012 – פרשת ילדי תימן, הקשר הישראלי, טלביזיה חינוכית, בן כספית

כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל – מבט שני פברואר 2012 – סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה. אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה…
המדור לחיפוש קרובים – רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949 – פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם…

המדור לחיפוש קרובים – חיפוש ילדים שנחטפו מבתי חולים – דצמבר 2010 – ירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים קורא מכתביהן של שתי משפחות המחפשות את ילדיהן שנחטפו מהן ע"י רשויות המדינה לפני כ- 50 שנה – מדובר בילדים שנחטפו מתוך בתי חולים ולמשפחותיהן נמסר כי הילדים נפטרו עקר מחלה…

מודעות פרסומת

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה – עדויות חסויות עד שנת 2066

מאי 2013 – יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן.
הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן.

שוש אומרת:"הממסד אני בהחלט מבינה למה הוא רוצה להשתיק, בהחלט היה משהו נוראי. והצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק, הכל נמצא בידיו…. השיטה של הממסד מהתחלה החלב על זלזול מוחלט בהורים.. כ- 100 הורים פנו למשטרה והמשטרה לא התייחסה כלל"

עדויות חסויות עד שנת 2066
"העדות של יהודית איבנר (אחראית מרשם התושבים)…  אני בתום לב רציתי לקרוא את העדות של עוד פעם (עדות בועדת חקירה על ילדי תימן)… תקופת החיסיון של העדות הזאת היא לעוד 70 שנה… אפשר יהיה לפתוח את העדות הזאת בשנת 2066… גם הרב אבידור הכהן שהעיד על 250 ילדים, גם העדות שלו חסויה לעוד 70 שנה"

קישורים

חוטפי תינוקות יועמדו לדין – ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו – אפריל 2012 – חטיפת תינוקות מביתם ומשפחתם בספרד ע"פ ערכי הפאשיסטים נעשתה "לטובתם", "לחנכם לעשותם אנשים מוסריים". החוטפות הפאשיסטיות כונו "אחיות הצדקה". למשפחות נמסר כי התינוקות מתו בלידה. רשת הפושעים כללה רופאים ואחיות אשר הציבור נתן בהם אמון, הרשת המשיכה בסחר התינוקות גם לאחר שספרד חזרה לדמוקרטיה מפאשיזם…

פרשת ילדי תימן – הקשר הישראלי – פברואר 2012 – פרשת ילדי תימן, הקשר הישראלי, טלביזיה חינוכית, בן כספית

.כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל – מבט שני פברואר 2012 – סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה. אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה…
המדור לחיפוש קרובים – רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949 – פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם…

המדור לחיפוש קרובים – חיפוש ילדים שנחטפו מבתי חולים – דצמבר 2010 – ירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים קורא מכתביהן של שתי משפחות המחפשות את ילדיהן שנחטפו מהן ע"י רשויות המדינה לפני כ- 50 שנה – מדובר בילדים שנחטפו מתוך בתי חולים ולמשפחותיהן נמסר כי הילדים נפטרו עקר מחלה…

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

נפתלי שילה – שופט לענייני משפחה – תלונה מוצדקת בגין שקרים מניפולציות ותסביך "טובת הילד"

דצמבר 2012 – שופט בית משפט לענייני משפחה נפתלי שילה פעל בדרך רמיה נגד בעל דין ופגע קשות בזכויות ההורה. נפתלי שילה השתמש בתרוץ פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים וטען כי עשה את המעשה ל"טובת הילד".

להלן הכתבה בניגוד לנוהל: שופט קיפח גבר במשפט גירושין , טובה צימוקי , ידיעות אחרונות, דצמבר 2012

נציב התלונות נגד שופטים אליעזר גולדברג מצא כמוצדקת תלונה שהוגשה נגד השופט נפתלי שילה מבית משפט לענייני משפחה ברמת גן.
התלונה הוגשה על ידי אבא בהליך גירושין אשר טען שהשופט לא זימן אותו להביע עמדה בדיון הנוגע למשמורת ולהסדרי ראיה לילדיו. לדבריו, בהסתמך על תלונה שקרית שהגישה נגדו אשתו במשטרה, החליט השופט שהילדים יהיו במשמורתה.
"מדובר בהחלטה אכזרית בשרירותה", כתב האבא בתלונתו – אשר נמצאה מוצדקת.
נפתלי שילה אמר להגנתו: "ההחלטה ניתנה בהתחשב בטובת הקטינים בלבד. למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".

דרכי הרמיה של השופט נפתלי שילה:

קביעת עובדות בשטח הפוגעות קשות בהורים וילדיהן מבלי לשמוע עמדתם – נפתלי שילה לא זימן את בעל הדין (האב) להביע עמדה בדיון הנוגע למשמורת ולהסדרי ראיה לילדיו. לדבריו, בהסתמך על תלונה שקרית שהגישה נגדו אשתו במשטרה, החליט השופט שהילדים יהיו במשמורתה.

היתממות, רמאות וזריית חול בעיני בעלי הדין והציבור – נפתלי שילה שילה טען להגנתו: "למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".נפתלי שילה יודע כי רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה לא נסוגים מהחלטותיהן המרושעות שניתנו במעמד צד אחד מחשש שקלונם ופשעיהן יחשפו, נפתלי גם מודע להוצאות המשפט הכבדות והקשות על בעלי הדין, נפתלי מיתמם וטוען כי טענה שיקרית כי "למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".

שימוש בתירוצי פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים לרשלנותו הפושעת – נפתלי שילה תרץ מעשיו כי "ההחלטה ניתנה בהתחשב בטובת הקטינים בלבד". נפתלי שילה זורה חול בעיני הציבור. טובת הילדים מחייבת שמיעת הוריהם, אם כן מדוע לא שמע את האב. נפתלי משתמש בתרוצי פושעים רוצחים ואנסים הטוענים כי עשו מעשיהם הנפשעים כביכול למען "הצדק", "הטוב", או "כבוד המשפחה" וכדו'.

סוף דבר

נפלי שילה בתירוציו מוריד את מערכת המשפט לרמת השוק על גבם של אזרחים טובים אשר שרתו ומשרתים את המדינה נאמנה ובית משפט לענייני משפחה נקרה בדרכם. נפתלי שילה השתמש בתרוץ פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים וטען כי עשה את המעשה ל"טובת הילד". נפתלי שילה גרם להורים ולילדים נזקים פיסיים, נפשיים, וכלכליים.

קישורים:

מדיניות מופקרת בית משפט לענייני משפחה – השופט נפתלי שילה – יוני 2011 – ה"משחק המכור" של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה נגד אמא וילדיה הרוצים להיפגש מזה שנים. אכזריות ושרירות לב בניגוד להיגיון, ולעובדות – מדובר באמא ושני ילדיה אשר לא נפגשו מעל שנתיים מאחר ועובדת סוציאלית רחל ולדומירסקי מלשכת רווחה רמת גן דורשת "מסגרת קלינית פסיכיאטרית הכוללת אבחון פסיכודיאגנוסטי עם המלצות לגבי קיום הביקורים ולגבי המסגרת הקלינית פסיכיאטרית שתלווה אותם". העו"סית לא נימקה דרישתה מאחר ונפתלי שילה מאפשר ומעודד הפקרות והתעמרות העובדות הסוציאליות באם וילדיה…

אכזריות ושרירות לב בנפשות ילדיה של ל' – שופט לענייני משפחה רמת גן: נפתלי שילה – ינואר 2011 – ל' אם חד הורית שילדיה נלקחו ממנה באכזריות ובפתאומיות ע"י רשויות הרווחה לחצי שנה למרכז חירום, לא ראתה את שני ילדיה מזה כשנתיים. לאחר דיונים בבית משפט לענייני משפחה בראשות השופט נפתלי שילה הוחלט כי האם ל' תפגוש את בנה הקטן בן ה-6 בהשגחת פסיכולוגית מטעם בית המשפט – לא די בכך שהשופט נפתלי שילה הפקיר לחלוטין את הקשר של הבן הבכור בן ה- 8 עם אימו אלא עצר את המפגשים האחדים של ל' עם בנה בן ה-6 אצל הפסיכולוגית בתואנות שונות ומשונות כגון מרחק המפגשים בעיר חולון ה"רחוקה" מרמת גן מקום מגורי הילדים (20 דקות נסיעה)…

האמא ל' עדיין אינה רואה את ילדיה – כישלון קונספציית "טובת הילד" – השופט נפתלי שילה – אוקטובר 2010 – מדובר באם חד הורית ל' אשר ילדיה נלקחו למרכז חירום בינואר 2009 מאחר ופקידת הסעד לחוק הנוער הייתה סבורה כי הילדים בסיכון. בעוד האמא ל' מתחננת בוועדת החלטה בלשכת הרווחה גבעתיים כי ילדיה לא ילקחו ממנה, יצאו עובדות סוציאליות לבית הספר ולגן הילדים ולקחו את ילדיה למרכז חירום שם שהו חצי שנה…

שופט תחת השפעת פקידת סעד – השופט נפתלי שילה אינו מאפשר לילדים לפגוש את אימם למעלה משנה בתואנה שלא עברה בדיקות שהומלצו ע"י פקידת הסעד – יוני 2010 – שופט בית משפט לענייני משפחה ברמת גן נפתלי שילה אינו מאפשר לילדים לראות, ו/או לדבר עם אימם כבר למעלה משנה מאחר שטרם ביצעה "בדיקות שהומלצו על ידי פקידת הסעד" – מדובר באישה עובדת, מתפרנסת בכבוד מימים ימימה, ללא הרשעה פלילית כלשהי, ואשר ביצעה ע"פ בקשת פקידות הסעד בדיקות שונות במכוני מסוגלות הורים, פסיכיאטר מחוזי, ונמצאה כשירה וטובה…

נפתלי שילה – שופט לענייני משפחה – תלונה מוצדקת בגין שקרים מניפולציות ותסביך "טובת הילד"

שופט משפחה נפתלי שילה רמת גן - התנהגותו מדיפה שחיתות ורמיה - פוגע קשות באמות הציבור בבית המשפטדצמבר 2012 – שופט בית משפט לענייני משפחה נפתלי שילה פעל בדרך רמיה נגד בעל דין ופגע קשות בזכויות ההורה. נפתלי שילה השתמש בתרוץ פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים וטען כי עשה את המעשה ל"טובת הילד".

להלן הכתבה בניגוד לנוהל: שופט קיפח גבר במשפט גירושין , טובה צימוקי , ידיעות אחרונות, דצמבר 2012

נציב התלונות נגד שופטים אליעזר גולדברג מצא כמוצדקת (ראה בקישור החלטת אליעזר גולדברג) תלונה שהוגשה נגד השופט נפתלי שילה מבית משפט לענייני משפחה ברמת גן.
התלונה הוגשה על ידי אבא בהליך גירושין אשר טען שהשופט לא זימן אותו להביע עמדה בדיון הנוגע למשמורת ולהסדרי ראיה לילדיו. לדבריו, בהסתמך על תלונה שקרית שהגישה נגדו אשתו במשטרה, החליט השופט שהילדים יהיו במשמורתה.
"מדובר בהחלטה אכזרית בשרירותה", כתב האבא בתלונתו – אשר נמצאה מוצדקת.
נפתלי שילה אמר להגנתו: "ההחלטה ניתנה בהתחשב בטובת הקטינים בלבד. למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".

דרכי הרמיה של השופט נפתלי שילה:

קביעת עובדות בשטח הפוגעות קשות בהורים וילדיהן מבלי לשמוע עמדתם – נפתלי שילה לא זימן את בעל הדין (האב) להביע עמדה בדיון הנוגע למשמורת ולהסדרי ראיה לילדיו. לדבריו, בהסתמך על תלונה שקרית שהגישה נגדו אשתו במשטרה, החליט השופט שהילדים יהיו במשמורתה.

היתממות, רמאות וזריית חול בעיני בעלי הדין והציבור – נפתלי שילה שילה טען להגנתו: "למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".נפתלי שילה יודע כי רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה לא נסוגים מהחלטותיהם המרושעות שניתנו במעמד צד אחד מחשש שקלונם ופשעיהן יחשפו, נפתלי גם מודע להוצאות המשפט הכבדות והקשות על בעלי הדין, נפתלי מיתמם וטוען כי טענה שיקרית כי "למתלונן ניתן יומו בבית המשפט בדיונים שהתקיימו לאחר מתן ההחלטה".

שימוש בתירוצי פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים לרשלנותו הפושעת – נפתלי שילה תרץ מעשיו כי "ההחלטה ניתנה בהתחשב בטובת הקטינים בלבד". נפתלי שילה זורה חול בעיני הציבור. טובת הילדים מחייבת שמיעת הוריהם, אם כן מדוע לא שמע את האב. נפתלי משתמש בתרוצי פושעים רוצחים ואנסים הטוענים כי עשו מעשיהם הנפשעים כביכול למען "הצדק", "הטוב", או "כבוד המשפחה" וכדו'.

סוף דבר

נפלי שילה בתירוציו מוריד את מערכת המשפט לרמת השוק על גבם של אזרחים טובים אשר שרתו ומשרתים את המדינה נאמנה ובית משפט לענייני משפחה נקרה בדרכם. נפתלי שילה השתמש בתרוץ פושעי רחוב, אנסים, ופדופילים וטען כי עשה את המעשה ל"טובת הילד". נפתלי שילה גרם להורים ולילדים נזקים פיסיים, נפשיים, וכלכליים.

קישורים:

מדיניות מופקרת בית משפט לענייני משפחה – השופט נפתלי שילה – יוני 2011 – ה"משחק המכור" של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה נגד אמא וילדיה הרוצים להיפגש מזה שנים. אכזריות ושרירות לב בניגוד להיגיון, ולעובדות – מדובר באמא ושני ילדיה אשר לא נפגשו מעל שנתיים מאחר ועובדת סוציאלית רחל ולדומירסקי מלשכת רווחה רמת גן דורשת "מסגרת קלינית פסיכיאטרית הכוללת אבחון פסיכודיאגנוסטי עם המלצות לגבי קיום הביקורים ולגבי המסגרת הקלינית פסיכיאטרית שתלווה אותם". העו"סית לא נימקה דרישתה מאחר ונפתלי שילה מאפשר ומעודד הפקרות והתעמרות העובדות הסוציאליות באם וילדיה…

אכזריות ושרירות לב בנפשות ילדיה של ל' – שופט לענייני משפחה רמת גן: נפתלי שילה – ינואר 2011 – ל' אם חד הורית שילדיה נלקחו ממנה באכזריות ובפתאומיות ע"י רשויות הרווחה לחצי שנה למרכז חירום, לא ראתה את שני ילדיה מזה כשנתיים. לאחר דיונים בבית משפט לענייני משפחה בראשות השופט נפתלי שילה הוחלט כי האם ל' תפגוש את בנה הקטן בן ה-6 בהשגחת פסיכולוגית מטעם בית המשפט – לא די בכך שהשופט נפתלי שילה הפקיר לחלוטין את הקשר של הבן הבכור בן ה- 8 עם אימו אלא עצר את המפגשים האחדים של ל' עם בנה בן ה-6 אצל הפסיכולוגית בתואנות שונות ומשונות כגון מרחק המפגשים בעיר חולון ה"רחוקה" מרמת גן מקום מגורי הילדים (20 דקות נסיעה)…

האמא ל' עדיין אינה רואה את ילדיה – כישלון קונספציית "טובת הילד" – השופט נפתלי שילה – אוקטובר 2010 – מדובר באם חד הורית ל' אשר ילדיה נלקחו למרכז חירום בינואר 2009 מאחר ופקידת הסעד לחוק הנוער הייתה סבורה כי הילדים בסיכון. בעוד האמא ל' מתחננת בוועדת החלטה בלשכת הרווחה גבעתיים כי ילדיה לא ילקחו ממנה, יצאו עובדות סוציאליות לבית הספר ולגן הילדים ולקחו את ילדיה למרכז חירום שם שהו חצי שנה…

שופט תחת השפעת פקידת סעד – השופט נפתלי שילה אינו מאפשר לילדים לפגוש את אימם למעלה משנה בתואנה שלא עברה בדיקות שהומלצו ע"י פקידת הסעד – יוני 2010 – שופט בית משפט לענייני משפחה ברמת גן נפתלי שילה אינו מאפשר לילדים לראות, ו/או לדבר עם אימם כבר למעלה משנה מאחר שטרם ביצעה "בדיקות שהומלצו על ידי פקידת הסעד" – מדובר באישה עובדת, מתפרנסת בכבוד מימים ימימה, ללא הרשעה פלילית כלשהי, ואשר ביצעה ע"פ בקשת פקידות הסעד בדיקות שונות במכוני מסוגלות הורים, פסיכיאטר מחוזי, ונמצאה כשירה וטובה…

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים – שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד

הכתבה "שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד"  , רנית נחום-הלוי |  עגל הזהב עיתונות בע"מ | news1 , נובמבר 2003

כך עולה מסרט שהוצג בוועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת; מתברר: משרד הבריאות בשנות ה-50' עשה ניסוי ביהודים יוצאי מרוקו בסיוע של האמריקנים

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל גם יחד. כל עוד לא תופרך האשמה החמורה כי בחסות אמריקנית בוצע ניסוי רפואי בילדי העולים, כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם".


כך עולה בסרט תעודה, המבוסס על תחקיר "ילדי הגזזת". התחקיר נערך על-ידי דוד בלחסן ואשר נחמיאס, שביקשו לבחון את מה שהם מכנים: "שואת עולי צפון אפריקה", אחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה. הסרט לא שודר עד עתה בשום תחנת טלוויזיה.

הסרט הוקרן בוועדת הבריאות, העבודה והרווחה של הכנסת (יום ב', 24.11.03), בראשה ח"כ שאול יהלום. במהלך ההקרנה התקשו חלק מהנוכחים להסתיר את כאבם ואת בכיים. ח"כ רוחמה אברהם, אשר גם משפחתה "נפלה" קורבן ל"טיפול" הגזזת, התקשתה להסתיר דמעותיה. ח"כ יהלום העדיף לבהות במהלך הסרט ב"צפיה" בכתביו שעל שולחנו.

הנושא עלה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בעקבות כוונת האוצר לבטל רטרואקטיביות את הפיצויים משנת 95' העומדים היום לזכות לנפגעי הגזזת (לפי החוק שחוקק ב-95', זכאי הקצבאות יקבלו פיצוי חד-פעמי בסך 57 אלף ש"ח. במקביל הוקמה ועדה ובה יקבעו אחוזי נכות לכל נפגע כתוצאה מהטיפולים. מי שייקבעו לו 40 אחוזי נכות זכאי לקיצבה חודשית בסך של 1,200 ש"ח ר.נ.ה).

כמו-כן מתכוון האוצר להעביר את האחריות לביצוע החוק למוסד לביטוח לאומי, ולהוריד את בית הדין לעבודה כסמכות ייחודית אליה פונים המבקשים לערער על החלטות ועדת המומחים. בוועדת הבריאות של הכנסת תיארו הנוכחים את צעדי האוצר הנוכחיים כ"מסע צלב" מספר 2.

ח"כ שאול יהלום, יו"ר הוועדה, קרא לאוצר למשוך ידו מההצעה לביטול הרטרואקטיביות משנת 95'. "לא ייתכן להעניש את נפגעי הגזזת שתביעתם התעכבה בשל חוסר ידע או בשל העובדה שהמחלה פרצה אצלם רק אחרי דצמבר 2003… המהלך להורדת בתי הדין לעבודה כערכאת ערעור יקשה על המערערים, ויגרום להם להוצאות תקציביות נוספות". ח"כ יהלום ציין עוד, כי לא השתכנע שהמהלך יביא תועלת לציבור החולים וייעל או ישפר את המערכת הטיפולית.

עו"ד גיא קריגר, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר, הסביר בוועדה כי ההצעה להעביר את האחריות לביצוע החוק למוסד לביטוח לאומי מקורה ברצון להוזיל ולייעל את השירות, מכיוון שתורי ההמתנה בביטוח הלאומי בוועדות רפואיות קצרים בהרבה יותר מאלה של משרד הבריאות. "מנתונים משנת 2001 עולה, כי משך ההמתנה לטיפול בתביעה במשרד הבריאות עלה על 300 ימים לעומת 80 יום בביטוח הלאומי", אמר.

הוא ציין עוד, כי בהצעת החוק מציע האוצר לשנות את המצב הקיים שבו מי שהוכר נפגע גזזת לא יהיה זכאי לפיצויים החל משנת 1995 (יום החלת החוק), אלא לפיצוי רטרואקטיבי רק 12 חודשים מיום הגשת התביעה – כפי שהדבר מקובל לגבי תגמולים אחרים של הביטוח הלאומי.

בן למשפחת אלקובי, אשר איבדה שמונה מבני משפחתה שעברו טיפול נגד הגזזת ומתו בעקבות כך, אמר ל-Nfc: "אנחנו לא באים בעקבות הכסף אלא מתלוננים על הזלזול. רק היום קמתי משבעה של דודי, יוסף אלקובי ז"ל, אשר עבר גם-כן טיפול נגד הגזזת. אני מצר על דברי ח"כ יהלום שאומר לא לקרוא לקורבנות הגזזת קורבנות שואה. הובילו ילדים בכוח, במודע לקראת מה שהם הולכים לעשות – מריטת שיער בפינצטה כמו עופות. 8 אחים בהם אחי הבכור איבדתי. הם מהווים את מרכז המשפחה, אז לא ראוי לקרוא לזה שואה?", אמר.

עו"ד איריס יורן-אונגר מסבירה, כי אין מדובר בהצעת חוק שנועדה לייעל את קבלת הפיצויים. "מדובר באנשים חולים ונזקקים, אשר רק פיצול ההליך לביטוח הלאומי מטעמי חיסכון, יסרבל את הכל. מה שקורה היום, זה שאדם לא יכול לקבל שני קצבאות בו זמנית והמטרה היא לחתוך ולקצץ. חוק הפשרה שיושם ב-95' מאפשר מינימום של פיצויים, זאת לעומת תביעות הנזיקין שהוגשו נגד המדינה קודם לכן בסך של מיליוני שקלים. החוק מגביל ומציב תקרה אבל מה שעושה משרד האוצר מאז הוא מקצץ ופוגע בזכותם של הנפגעים".

"קיימת אפשרות להגיש תביעה בגין רשלנות המגבלה היא בשל בעיית ההתייישנות. בית המשפט גם עשוי להפנות אותנו אל החוק בתואנה שיש מי שיגן עלינו. מדובר בהליך מורכב ובעייתי. עם זאת, אני ועו"ד איתן פלג שוקלים להגיש תביעות אזרחיות של פרטיים. כרגע יש לנו למעלה מ-1800 לקוחות", כך אמרה ל-Nfc, בהדגישה כי אף בועז לב המנכ"ל היוצא של משרד הבריאות הודה בפניה בשנת 99' כי יש קשר ישיר בין גידולים שפירים בבלוטת התריס להקרנות נגד גזזת.

על הגזזת

הגזזת הינה מחלת עור פטרייתית, הגורמת לנשירת השערות. היא נפוצה אצל ילדים כמו תופעת הכינמת המוכרת. המחלה נעלמת מאליה בגיל ההתבגרות המוקדם. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפא את הפצעים בעזרת חומץ ותרופות סבתא שונות.

בין הטיפולים שעברו יוצאי צפון אפריקה בהיכנסם ארצה, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. ידועים סיבוכים שונים הנגרמים בעקבות הקרנה מופרזת, דבר העלול לקרות גם במכוני רנטגן מעולים. התוצאות הן מקרי קרחות קבועה, שלמה או חלקית, מקרי שיער דליל ונודעו גם מקרים של שאתות בעור וכאלו שחלו במחלת הסרטן בעקבות כך.

עם התבגרותם של חולי הגזזת, החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן. אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים. בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של החולים, התקשו הרופאים בקביעת איבחון, חלקם נחשדו בהתחזות ואחרים והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.

בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על-ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנו רפואית. כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים. למרות פסיקת בית המשפט המחוזי, גבר החשש אצל פרקליטת המדינה, כי מוקרני הגזזת יעתרו לבית המשפט העליון. בשל כך מיהרה הכנסת לחוקק את חוק הגזזת.

מוקרני הגזזת חשבו שהם סוף סוף זוכים להכרה מהמדינה, ומדינת ישראל מודה באחריותה לרשלנות רפואית. מאוחר יותר התברר, כי "בסעיפים הקטנים" של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הטיפול. בהסתמך על דבר המחוקק, פטר עצמו בית המשפט העליון מלהגיע לידי הכרעה ושלח את העותרים בחזרה אל החוק, לקבלת פיצויים זעומים על-פי קריטריונים של ועדות רפואיות.

קשה היה לעצור את הדמעות



הסרט מגולל את סיפורם של 100 אלף ילדים עולי צפון אפריקה שנשלחו בתחילת שנות ה-50' למחנות ריפוי, שם בוצע בהם ניסוי רפואי אשר במהלכו נחשפו לקרינה רדיואקטיבית במשך שעות ארוכות. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי חל איסור גורף על שימוש בקרני רנטגן לזמן ממושך.

מהסרט עולה, כי משרד הבריאות הפדראלי בארה"ב אשר נאלץ להפסיק את המחקר, בהשפעות קרני הלייזר על חולי גזזת, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקרו. ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקנים – מה שהביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני ש"ח לארץ.

המתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו. שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלה עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, תיאר את משימתו כ"מסע צלב למיגור נגע הגזזת". כדי להציל את המדינה יצא שיבא לארה"ב כדי לגייס כספים להדברת הנגע ושם קיבל כ-300 מיליון לירות, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב הבריאות משנת 48'-58' הסתכם בכ-60 מיליון לירות.

מהסרט עולה, כי הסכום גויס לצורך ביצוע רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקנים. "ילדי העולים קיבלו מנת קרני רנטגן ששווה ל-35,000 פעמים צילום רנטגן של היום", נאמר בסרט.
חולי הגזזת המופיעים בסרט, טוענים כי הרופאים בוועדות הרפואיות סירבו להכיר בכך שמחלת הסרטן, בה חלו, נגרמה כתוצאה מטיפול לקוי. "אלו ועדות שנועדו לכיסוי תחת", אמר דוד דרעי, אחת הדמויות המרכזיות בסרט שלקה בסרטן בראשו. "הרי אם הם יודו שהמחלה פרצה כתוצאה מהטיפול וההקרנות הנוראיות, ייחשב הדבר כהודאה באשמה ובמחדל שבעצמם ביצעו".

הסרט מפנה אצבע מאשימה לפוליטיקאים שאמורים לייצג את יוצאי צפון אפריקה ואף סחטו קולות אלקטורליים מ-100 אלף נפגעי הגזזת ומשפחותיהם. ח"כ עמיר פרץ שיזם את חוק הגזזת, אשר פגע בהם לבסוף, מופיע בסרט כמי שמופתע ומתרעם מול השאלות הנוקבות. "אם יביאו לי איזה מסמך כלשהו שיוכיח כי נעשו ניסויים בבני אדם, אז אני אקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנושא הזה עד תום", הוא אומר בסרט.

פרץ מתפתל, מתחמק ומסרב לקחת אחריות, דבר שבסופו של דבר מוציא אותו די רע מכל הפרשה. בעניין הסתרת הפרוטוקלים (של פרופ' ברוך מודן – מנהל מכון הגזזת, אשר טען שהוא מחזיק באמתחתו קובץ של אלפי תיקים סודיים ובו מידע חסוי על ילדי הגזזת, ר.נ.ה), מפנה הסרט אצבע מאשימה גם כלפי ראשי תנועת ש"ס שניהלו את משרד הבריאות בשעתו, ועשו ככל שביכולתם כדי להשתיק את הפרשה.