"מחקו את שמות המשפחה ממכתבי האימוץ" – עדות מרופא שעבד בבית שבתאי לוי

"מחקו את שמות המשפחה ממכתבי האימוץ" , ידיעות אחרונות , 25.12.2018 , תלם יהב

ד"ר פאול סטריהובסקי, שטיפל בילדי העולים בשנות ה־50, העיד לפני 20 שנה: "כאשר ילד יצא לאימוץ ממוסד רפואי, המכתב יצא עם שם פרטי למניעת זיהוי ההורים הביולוגיים. זה היה הנוהג" • "לאן הילדים נשלחו? את המידע הזה הסתירו מהרופאים ומהאחיות"

עדויות רבות נמסרו בפני ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן. חלק מהעדים, ובהם אחיות, עובדות סוציאליות ובני משפחות הילדים, אישרו את הטענות שנשמעו שוב ושוב: ילדים שעלו מתימן נלקחו ממשפחותיהם על ידי המדינה – ונמסרו למשפחות אחרות. "ידיעות אחרונות" מפרסם היום לראשונה את עדותו הדרמטית של ד"ר פאול סטריהובסקי, רופא שהעיד בוועדה.

ד"ר סטריהובסקי מסר את עדותו ב־1998 בעת ששהה בבית אבות. הוא סיפר כי לפני שעלה ארצה התמחה ברפואת ילדים בפראג, וכי בתחילת שנות ה־50 עבד בכמה בתי חולים ומוסדות רפואיים בישראל, ובהם מוסד "שבתאי לוי", שם הוקמה פנימייה טיפולית־רפואית שאליה הגיעו בעיקר ילדים שעלו מתימן. מספרם המדויק איננו ידוע עד היום.

עדותו מעלה תהיות על התנהלות מוסדות המדינה ומאששת טענות וזעקות מצד עולי תימן ומצד עדים שהופיעו בפני ועדת החקירה. "תינוקות וילדים נשלחו מהמחנות ומהמעברות לאשפוז בבתי חולים, שממש הוצפו בילדים באותן שנים. לאחר מכן הם הועברו למוסדות מיוחדים שהמשיכו לטפל בהם", הוא סיפר. אחד המוסדות הללו היה "שבתאי לוי", שבו עבד שנים רבות.

סטריהובסקי גם העיד על שחרורם של הילדים מהמקום. "הילדים שהו במוסד עד שהבריאו, עד שאומצו או עד שנמצאה להם משפחת אומנה", הוא הסביר והוסיף: "לכל ילד היה שם, גם לילדים התימנים. לי לא היה ספק שזה שמו הנכון של כל ילד. אני לא עסקתי במינהלה, אבל כאשר ילד יצא לאימוץ הייתי מוציא מכתב רפואי על מצבו ועל תולדותיו במוסד. המכתב הוצא רק עם שם פרטי למניעת זיהוי ההורים הביולוגיים. זה היה הנוהג ואני לא יודע מהיכן הוא צמח".

עוד סיפר ד"ר סטריהובסקי: "האינפורמציה לגבי המקום שממנו הגיעו הילדים למוסד, או לאן נשלחו בעוזבם את המוסד, הוסתרה מהרופאים ומהאחיות. אני לא יודע מי נתן את ההוראה להסתיר מאיתנו את המידע הזה, ומאוד הצטערתי על כך כי רציתי להתעניין בהמשכיות מצבו של הילד שאומץ. אבל לא איפשרו לי".

לדבריו, באותה תקופה הוא שמע שקיימת אפשרות להחזיר את הילד למשפחתו הביולוגית לאחר שנה, אם האימוץ לא מצליח. עם זאת ציין: "אני לא זוכר אם היו מקרים של החזרה, וגם נאמר לא להתערב בהליך האימוץ".

בחלק הדרמטי ביותר בעדותו סיפר הרופא כי רבים מעולי תימן חששו לשלוח את ילדיהם לבתי החולים, מכיוון ששמעו על ילדים רבים שהגיעו לשם – ומתו. השאלה המרכזית העולה מדבריו היא האם הילדים הללו אכן נפטרו, או שמא נשלחו לאימוץ, כשלהוריהם נמסרה הודעה כאילו הלכו לעולמם. עוד סיפר הרופא כי שמע על מקרים שבהם הורים לא הגיעו לאסוף את ילדיהם מבית החולים משום שכלל לא ידעו שהם נמצאים שם.

יו"ר הוועדה המיוחדת שהקימה הכנסת לחקר היעלמות ילדי תימן, המזרח והבלקן, ח"כ נורית קורן (ליכוד), אמרה בתגובה: "העדות הנוקבת של ד"ר סטריהובסקי איננה משאירה מקום לספק שהיה כאן פשע מאורגן בחסות המדינה דאז. כעת ברור שאלמלא הקמת הוועדה בראשותי המסמכים הללו לא היו נחשפים".

מחקו את שמות המשפחה ממכתבי האימוץ

מודעות פרסומת

שושנה שחם מעידה על פרשת חטיפת ילדי תימן

עדות נדירה בפרשת ילדי תימן: "לקחו תינוקות ונסעו, ואז שיקרו להורים שמתו" , ynet , תמר קפלנסקי , 03.10.18 ,
שושנה שחם (85) הייתה חניכה בקורס מטפלות במעון במעברת ראש העין בשנות ה-50, וראתה במו עיניה כיצד תינוקות ממוצא תימני נמסרים ללא ידיעת הוריהם למשפחות אחרות. 

המשפחות מספרות כבר שנים על התינוקות שנעלמו לפתע מבלי שוב, על השקרים ועל היחס המזלזל – אבל העדות המצמררת של שושנה שחם היא שונה. שחם (85), ניצולת שואה, למדה בשנות ה-50 בקורס מטפלות, וכחלק מההתמחות נשלחו היא וחברותיה למחנה ראש העין, שאוכלס בצפיפות ובתנאים קשים מנשוא בעולים חדשים, בעיקר מתימן. כעת, היא מספקת עדות נדירה מצד אנשי הממסד הרפואי והטיפול לדברים שראתה לנגד עיניה – ושחושפים חלק נוסף מפרשת ילדי תימן. (בווידאו שלמעלה – עדותה באדיבות עמותת עמר"ם).

"ראינו שהגיעו מכוניות, ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים כמו בני אדם, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. ראינו שהאנשים האלה מכניסים את התינוקות למכוניות. אז אמרתי: רגע, לאן לוקחים אותם? אז הם אמרו: אנחנו משפרים את המצב שלהם. הם הולכים להיות במשפחה אחרת, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי… התייבשות, כמו שאנחנו ידענו שזה נקרא. שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו להם אוכל".

ת1
בית התינוקות במעברת ראש העין בשנות ה-50(צילום: טדי בראונר לע"מ )

 

ת2
"אנחנו ידענו איפה הילדים". שושנה שחם כיום(צילום: תמר קפלנסקי)

ידעת שלוקחים אותם מההורים?

"כן!"

לא היה ספק בזה?

"לא היה ספק. זה היה ברור לגמרי. הם גם אמרו: אנחנו מעבירים אותם למשפחה, ששמה יש להם סיכוי להישאר בחיים. הבנו את זה פשוטו כמשמעו. אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר טובים, שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים".

ראיתן בעצמכן שלוקחים אותם?

"כן. ואז כשבאו ההורים, אה, הביולוגיים, שיקרו להם. שהילדים מתו. היינו עדות לזה. אבל לא היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם".

ואתן ידעתן שזו לא אמת?

"אנחנו ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים".

הכול החל לפני כחמש שנים, באירוע משפחתי שבו צוין יום הולדתה ה-80 של שחם, ביחד עם ארבעת ילדיה, הנכדים והנינים. שחם הביטה בצילום שחור-לבן ישן שלה, במדי מטפלת, מניפה באוויר תינוק כהה-שיער מצחקק. לפתע שמעה ממנה בתה הנדהמת את המשפט "הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה".

ת3
שושנה שחם במדי מטפלת עם תינוק. כאשר שחם נתקלה בתמונה הזו ביום הולדתה ה-80, היא אמרה לבתה לראשונה: "הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה"

בתחילת השנה פתאום החלה שוב לדבר על החטיפות. בנותיה החליטו להקליט את אמן כדי לתעד את הדברים. בקלטת נשמעת שחם מספרת כי בשנות ה-50, כחלק מקורס מטפלות של ויצו, היא נשלחה להתמחות בבית תינוקות במחנה ראש העין. "אחרי כמה זמן ראינו אמהות… נשים מוזרות, שלא כל כך ידענו מי הן", היא אומרת בהקלטה. "הן באו ואמרו שהן רוצות את התינוקות שלהן. אמרנו: אלה התינוקות שיש, אנחנו לא יודעות על מקום אחר. הן הסתכלו על התינוקות ואמרו: לא, התינוקת שלי לא פה. או, התינוק שלי לא פה".

התיאורים של שחם מאשרים את הטענות של מובילי המאבק למען חשיפת האמת על חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן (על הפרשה – ראו מסגרת משמאל). "אנחנו ראינו שבאו אנשים אחרים לפני זה, לבושים יפה, ולקחו תינוק או תינוקת", היא מספרת. "עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. מכוניות יפות. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? שאלתי את האחיות: למה לוקחים את התינוקות? יש הורים שאומרים שהם ההורים שלהם. אז הן אמרו: לוקחים אותם כדי לשפר את המצב שלהם. לתת להם תנאים יותר טובים, אפשרות להישאר בחיים. אני זוכרת שאמרו שהם (התינוקות) מתו. נדמה לי שההורים (הביולוגיים) עצמם לא כל כך האמינו. היו שם כמה תקריות של בכי וצעקות".

את ההקלטה שלחו בנותיה של שחם לעמר"ם, העמותה העוסקת במחקר ואיסוף עדויות על פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שבשנים האחרונות שבה והעלתה את הפרשה לתודעה הציבורית. בעמר"ם הבינו כי יש בידיהם אוצר, הן בשל עוצמת הדברים והן מכיוון שעדותה של שחם משתלבת היטב עם עדויות אחרות שהצטברו בארכיוני עמר"ם ובפרוטוקולים של ועדות החקירה שבדקו את הפרשה. במקביל, שחם הסכימה לספר את סיפורה גם ל"ידיעות אחרונות". בקורס המטפלות, היא מספרת, למדו החניכות בין השאר גם "איך לטפל בהורים (הביולוגיים, שהגיעו לדרוש את ילדיהם). איך לדבר איתם, להרגיע אותם".

מאיזו בחינה להרגיע?

"היו לנו גם מקרים לא קלים. מקרים ממש קשים של היסטריה, של צעקות. אז הם לימדו אותנו איך להרגיע את ההורים".

ראית בעצמך שבאו הורים?

"כן. צעקות, היסטריה. 'איפה יא וולדי ("הילד שלי" בתימנית), איפה התינוק שלי?' – 'הוא מת. לא הצלחנו לרפא אותו'. 'איפה הוא קבור, איפה הוא קבור?' איזה בכי. נקרענו מהסצנות האלה".

שחם שמרה כל השנים הללו על שתיקה. "אולי עכשיו, אם העניין מתעורר בארץ, אם מדברים על זה, אם כותבים בעיתונים על זה, אולי זה נותן גם לשאר זיכרון, להבין", היא אומרת. "ככה זה קרה אצלי. דיברו על זה ואמרתי: או! זה מוכר לי, זה ידוע לי, אני הייתי שם. הייתי עדה. עדה לסיפור רע – רע זו לא מילה. נורא ואיום. אחד הפשעים שלנו בדרך לעצמאות".

עדות נדירה