מה מניע את העובדות הסוציאליות להוציא ילדים מהבית?

דצמבר 2017 – עובדת סוציאלית אינה יכולה לדווח לממונה עליה בסוף החודש ולומר כי לא מצאה ילדים בסיכון שיש להוציאם מהבית. אמירה כזאת תתפרש כאילו העובדת הסוציאלית אינה מבצעת עבודתה. גם הממונה על פקידת הסעד נמדדת על מספר הילדים שהאגף מוציא מבתיהם כל חודש. העובדת הסוציאלית מפחדת לאבד את מקום עבודתה ולכן מוציאה ילדים מהבית, כדי להראות תפוקות.

מה מניע את העובדות הסוציאליות להוציא ילדים מהבית

מודעות פרסומת

האם פקידת הסעד מסייעת למשפחה?

זה מתחיל בפגישה עם עובדת סוציאלית חייכנית ונחמדה שרוצה "רק לעזור" או לפעמים מלל תוקפני, אולם לאט לאט מתברר שיש גם מעורבות של בית משפט, צווי חירום להוצאת הילד מהבית, הסדרי ראיה והוצאות של עשרות אלפי, וגם מאות או מליוני שקלים להחזרת הילד מה שלא מצליח כ"כ מהר, וכאב לב עצום על חוסר האונים של היקר שנלקח מהבית. משפחות מתרוששות, הורים וילדים נפגעים נפשית וכלכלית.
ופקידת הסעד? היא מכוסה ומגובה במסמכים ואינה אחראית על כלום.

האם פקידת הסעד מסייעת למשפחה

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, 4)

המשל מדבר על "זרה" שע"פ המפרשים היא זונה או אפיקורסית, ובהחלקת לשון מפתה אנשים לעשות מעשים שפוגעים בהם בצורה קשה.

והנמשל הוא פקידת הסעד המציגה עצמה כפועלת לטובת הילד, ובאה לעזור ומפתה בני המשפחה לדבר ולמסור לה מידע, ומשתמשת במידע להרס וחורבן התא המשפחתי.

מתוך "יתומי הרווחה" – ידיעות אחרונות, פברואר 2008 , מאת מרב בטיטו , איור מירה פרידמן:

"העניין המטריד ביותר הוא הפגיעה במשפחות" אמר ד"ר צבי גילת מי שעמד בראש הוועדה "אלו אנשים פונים לגורמי הרווחה בבקשת עזרה, העובד סוציאלי הוא המושיע שלהם, הם מספרים לו את מצוקותיהם ואת כאבם, בתקווה לקבל סיוע, העובד סוציאלי הזה יישב בוועדת ההחלטה ויספר שם את כל מה ששמע תוך הפרה בוטה של חיסיון בין המטפל למטופל, ועל סמך זה יוציא את הילד מרשות הוריו. כל מה שאומר ההורה בחדרי חדרים בדם לבו יצוטט בתסקירים ובחוות הדעת שימליצו להוציא מידיו את הילד".

יתומי הרווחה
פקידת סעד – אילוסטרציה

 

העובדות הסוציאליות מחוייבות לחקור כל דווח

לשכת הרווחה - חדר טיפולים
לשכת הרווחה – חדר טיפולים

אוקטובר 2017 – אולי שמעתם את זה קודם, אבל זאת האמת. פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות בלשכת הרווחה הן חוקרות משטרה לכל דבר ואף יותר מכך ומחויבות לחקור כל דווח שהן מקבלות על המשפחה. הן מכנות את זה "טיפולים" אבל אלו חקירות לכל דבר שמובאות בסופו של יום לבית המשפט בצורת תסקיר והמלצה להוציא את הילד מהבית לאומנה או אימוץ סגור, למוסד פסיכיאטרי או פנימייה. בתי המשפט מוציאים צווים על פי המלצות חקירות אלו.

כאשר מזהות העו"סיות משפחה בעלת סיכון גבוה ע"פ קריטריונים שקבעו למשל אוכלוסיות מוחלשות כגון עולים, חד הוריות, גירושים בסכסוך ועוד.., הם ירחיבו את החקירה לנושאים נוספים בנוסף לנושא הדווח.

מקרה שהעובדת הסוציאלית לא תחקור

למשל, דווח כי ילד בן 14 נשאר בבית לבד לאחר הלימודים. אם לילד אין צרכים מיוחדים ואינו גורם לנזק לרכוש או לסכנה אחרת, נראה כי הילד הוא תלמיד שנה רגילה בבית הספר התיכון ללא גורמי סיכון אחרים. לכן, במקרה זה העובדת הסוציאלית תסגור את התיק כי אין הזנחה אמיתית מתרחשת. מאידך, אם אותו דווח מראה כי לילד יש תסמונת דאון, הדו"ח עשוי להפוך לחקירה.

סוגי החקירה וכמה זמן הם עלולים להימשך

קיימים מספר סוגים של חקירות, החל משיחה אחת עם הורה ועד חקירה מלאה. בכל מקרה, אם הדו"ח יגיע לשולחן של לשכת הרווחה, הם מחויבים להגיב על כך. זו אינה מדיניות; זה הנוהל. זמן התגובה במקרה יכול להיות מיידי או להימשך ימים תלוי בנסיבות בהתאם למקרה. התגובה יכולה לנוע בין לראות את כל המשפחה כדי לראות רק את הילד או לדבר עם כל אדם על המקרה.

כמה זמן נמשכת חקירה של עובדות סוציאליות?

החקירה של העוסיות יכולה להסתיים לאחר מספר ימים אם הן לא מתכוונות לעשות מאומה אך יכולה להימשך שנים רבות. לדוגמא אם הילד נשלח לאימוץ, פנימיה או אומנה, במצב זה הילדים וההורים ממשיכים להיות מאובחנים, וחוות הדעת מתויקות בתיקי החקירה, ונשקלת מחדש הערכת מצב האם להחזיר הילד למשפחתו או המשך הטיפול.

אם הורה או הורים ניגשים ללשכת הרווחה לבקש סיוע, האם זה נחשב דווח?

בהחלט כן. כאשר ניגשים ללשכת הרווחה לבקש סיוע או לומר שיש בעיות בבית ולמצוא פתרון, העובדת הסוציאלית פותחת תיק חקירה, ותיבחן הבעיה, האם מדובר באלימות, או חוסר מסוגלות הורית ותישקל הכרזת נזקקות, הוצאת הילדים מהבית וכדו'.

החקירה מתחילה כסמויה

המשפחה אינה בהכרח יודעת על החקירה מתחילתה. העובדת הסוציאלית החוקרת תיפגש בד"כ קודם עם המדווח שיזם את החקירה. לפעמים מסתפקת העובדת הסוציאלית במכתב או בשיחת טלפון אפילו אנונימית.

מה על טענות מגוחכות או שקריות?

לא משנה עד כמה טענה מגוחכת או שקרית יכולה להיות. כאשר העובדת הסוציאלית מקבלת את הדווח עליה לחקור. גם אם הילד, ההורים, העדים, ועשרה אנשים שאינם קשורים, אומרים לחוקר שמאומה לא קרה, יש להשלים את החקירה.

כאשר החקירה מתחילה, העובדות הסוציאליות מתחילות לאסוף ראיות ולגבות עדויות. אין מדובר על עדויות בשבועה אלא התרשמות של העובדת הסוציאלית משיחות או ממה שראו או שמעו כדי לכתוב את הדו"ח  שישמש אותן בבית המשפט מאוחר יותר להכרזת נזקקות או הוצאת הילד מהבית.

מה אם יש דווחים חוזרים ונשנים מאותו אדם?

זה לא משנה כמה פעמים מדווח אותו אדם העובדת הסוציאלית מחוייבת לחקור כל דווח. וגם ההורים עשויים להישאל על אותם דווחים מאותו אדם מספר פעמים.

עובדת סוציאלית משקרת ומאיימת על ילדה בת 10

דברו מעט ככל האפשר בפני פקידות הסעד

שתיקה
 דברו מעט ככל האפשר בפני פקידות הסעד

אוקטובר 2017 – כמובן, כאשר אתה רואה עובדות סוציאליות לחוק (פקידות סעד) על סף דלת ביתך, אתה רוצה שהן יסתלקו ויסגרו את המקרה שלהן נגדך. זה עלול לגרום לך לרצות לספר להם דברים כדי להבהיר כי אתה לא מהוה סכנה לילדים שלך. תיזהר מה שאתה אומר. כל מה שאתה אומר עלול להתהפך ולשמש נגדך!

לדוגמא אם עברת בעבר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ויש לך אפילו חוות דעת טובות, הם ישתמשו בזה נגדך ויאמרו כי יש לך בעיות התמודדות וכי יש לעקוב על המשמורת שלך בילדיך.

דבר נוסף שלא צריך לספר לעובדות הסוציאליות הוא אם היית פעם במשמורת המדינה. כאשר אתה אומר להם שאתה ילד אומנה, אימוץ, פנימיה וכדו' קודם כל הם יודעים שיש לך קובץ עם השם שלך שממנו הם יכולים למשוך מסמכים להשתמש כ"ראיות" נגדך.
דוגמא היא מקרה של מטופל שהיה במשמורת המדינה. רוב הניירת בתיק העבה שלו נשלפה מקובץ משמורת המדינה. הם טענו שיש להם הוכחות שהוא אלים מאז שהיה בגן, והם השתמשו בתיק שהיה ילד נגדו. שנית, אם אתה אומר להם שאתה ילד רווחה, זה מסמן אותך כקורבן וגורם להם לחשוב שאתה יכול להיות קורבן פעם נוספת. ילדי רווחה נקלעים למעצר בשיעור גבוה בהרבה מאשר רוב, אז פשוט להיות בצד הבטוח הימנעו להזכיר את העובדה הזאת אם זה נוגע לך. זה באמת לא העסק שלהם. אתה לא צריך לפתוח את הפה כדי לעזור להם לתפור קייס נגדך.

זה גם לא חכם להגיד להם משהו כמו, "אני לא מתעלל – אני מודע לזה כי עברתי את זה בילדות." זה אומר להם כי עברת התעללות ולכן אתה צפוי להיות מתעלל. לא משנה באיזה מצב נורא עבר עליך כילד, מוטב שלא להזכיר זאת לעובדת סוציאלית. הם לא ירגישו צער או חמלה ויסתלקו, זה לא עובד ככה. הם מחפשים דברים רעים לכתוב עליכם לרפד דו"ח התסקיר שלהם כשיציגו אותו בפני השופט.

דבר נוסף שאתה לא צריך לומר הוא אם הילד שלך הוא ילד רווחה או שהיה בטיפול רשויות הרווחה. היסטוריה של ילד בשירותי הרווחה במשפחה שלך אומר לעובדת הסוציאלית שאתה על רשימת הלהיט שלהם.

דבר נוסף להיזהר: הם עשויים לבקש ממך הפניות לאנשים כדי לעזור להוכיח את הכושר שלך להורות, כגון מיהו המעסיק שלך, שכנים וחברים. יש להיזהר משום שהם יחפשו רק עובדות וסיפורי מעשיות לכתוב בתסקיר שלהם כדי לפגום ברושם שיש לכם יכולת הורות.

אם פקידות הסעד עומדות ליד דלת ביתך, יש לעמוד איתן ולומר מעט ככל שאתה יכול! אם אתה מרגיש שהם עושים קייס נגדך בכל מקרה, לשכור שירותי עורך דין.

פלייליסט – פקידת סעד

לא לסמוך על עובדות סוציאליות לחוק (פקידות סעד)

פקידת סעד אין כניסהאוקטובר 2017 – במילים אחרות, למד להכיר את האויב. לדעת מי הן פקידות סעד. הן סוכנות ממשל, אם מרשות המקומית או ממשרד הרווחה. פקידת הסעד הטיפוסית נמצאת ברווחה רק בשביל תלוש השכר בסוף החודש ואינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את מקום עבודתה, לכן היא פועלת על פי הנחיות המפקח שלה כדי לשמור על מקום עבודתה.

פקידת הסעד אינה יכולה בסוף חודש לומר למפקח שלה כי לא הוציאה אף ילד מהבית אחרת היא תאבד את מקום העבודה שלה, לכן היא חייבת לספק מכסה של ילדים "עצורים" במסגרות אומנה, חירום, פנימיות וכדומה. כאשר פקידת הסעד בבית שלך היא חושבת לעצמה: "מה אני יכולה לגלות על המשפחה הזאת לבנות מקרה שמטרתו לקחת את הילד שלהם?" הן צריכות להביא קייס לבית המשפט, והן שם כדי למצוא עדויות.

גם אם פקידת הסעד נראת נחמדה ולא מזיקה, זכור מהי פרנסתה של פקידת הסעד. כדי לשמור על עבודתה, היא חייבת לקחת ילדים ממשפחותיהם. פקידת הסעד היא זאבה בבגדי כבש. הן באות אל הדלת ואומרות: "אני כאן רק כדי לעזור". הדבר הבא שאתה יודע זה שהילדים שלך נמצאים במשמורת המדינה ואתה בבית המשפט מנסה להוכיח את חפותך. זכור, גם אם אתה אוהב את האדם, מאחורי כל אישיות נעימה היא צריכה לשמור על מקום עבודתה. מאחורי כל עובדת סוציאלית נחמדה, יש פקידת סעד מנוסה יותר שהורתה לה "למצוא משהו" להשתמש בו כדי לקחת את הילד שלך. לא תאמינו כמה טענות מטופשות יש בדוחות של העוס"יות האלו… אבל אם הן מקבלות שופט חותמת גומי בצד שלהן, הילדים שלך בידיים שלהן. אל תסמכו על העובדות האלה!

 

פלייליסט – פקידת סעד

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

תמר בת השבע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה השתכנעו שאמה של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין. אחר כך הוציאו אותה מהבית. האם טוענת שבתה נלקחה ממנה שלא בצדק. שנתיים אחרי תמר רוצה לחזור לאמא, אבל המדינה לא מרשה.

במרכז הסיפור הסבוך הזה ניצבת תמר (שם בדוי), בת תשע וחצי. למרות גילה הצעיר, סיפור חייה מורכב ועגום. לפני שנתיים התלוננה כי נאנסה. החשוד הכחיש. בבדיקת פוליגרף הוא נמצא דובר שקר, אך תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. מנגד הורה בית המשפט להוציא את תמר, בת למשפחה חד הורית, מביתה ולהעבירה לפנימייה. "יש חשש שאמה של תמר משפיעה עליה להתלונן על התעללות מינית", מתריעים גורמי הרווחה. "תמר מנסה לרצות את אמה".

האם, חוה (שם בדוי), מנהלת מאבק על בתה. "את תמר הוציאו מהבית במרמה. היא כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה את נותנת להם לקחת אותי? למה את לא מחזירה אותי הביתה?'".

ותמר? מה היא רוצה? במהלך חופשה בביתה, לפני שבועיים, אמרה לעורך הדין המייצג את אמה: "בבית ממש כיף לי. אני רוצה לחזור הביתה".

האם מתלוננת במשטרה
 

לפני כשנתיים התריעה המורה של תמר באסיפת הורים: "תמר בעננים. היא מרחפת. לא מרוכזת".

תמר אובחנה בעבר כאינטליגנטית ברמה גבוהה, חכמה, בוגרת, בעלת פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, ובאבחון שכלי נקבע כי יש לה איי.קיו 121. גם למורה היה ברור שהבעיה אינה נובעת מקשיי לימוד.

"המורה אמרה לי: 'תשמעי, הבת שלך בזמן האחרון מרחפת'", מספרת האם חוה. "חשבתי שתמר עייפה, כי היא היתה צופה הרבה בטלוויזיה, משחקת במחשב. אמרתי לה: 'תמר, מהיום אין טלוויזיה'. אבל היא נלחמה ואמרה: 'לא, אמא, אל תקחי לי את הטלוויזיה. זה בגלל משהו אחר שאני לא יכולה לספר'. היא סירבה לדבר על זה בנוכחות המורה".

בדרך הביתה היא שיחקה בגן השעשועים שבקירבת בית הספר. כשראיתי שהיא רגועה, שאלתי: 'מה מציק לך?', ואז היא סיפרה לי שאברהם (שם בדוי) נהג ההסעות שמסיע את הילדים מבית הספר הביתה, אנס אותה. היא סיפרה שאברהם נהג להפחיד את הילדים בהסעה ולהוריד את השיניים התותבות שלו. היא אמרה: 'אמא, הוא אמר לי שאם אוריד את המכנסיים, הוא ייתן לי ממתקים'.

"תמר סיפרה לי שהנהג היה מכריח אותה לעמוד לידו. היא אמרה לי: 'אמא, הרגליים היו כל כך כואבות לי, אבל הוא היה מכריח אותי לעמוד לידו בנסיעה. פעם אחת הוא הפך לי את כל התיק, זרק לי הכל, ואיים עלי. הוא הביא סכין ושם לי בגרון. הוא הביא חרב והצמיד לי לגרון ואמר שאם אני אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויזרוק אותי מהאוטו. הוא היה גם מגן עלי. כשילדים היו מציקים לי, הוא היה מפחיד אותם שיש לו שיניים תותבות'. תמר סיפרה על תגובות פיזיולוגיות במהלך ההתעללות המינית. מאיפה ילדה בגילה יודעת דברים כאלה אם לא ראתה אותם?".

חוה פנתה מיד למשטרה ושחזרה בפני החוקרת את כל מה שסיפרה לה בתה זמן קצר קודם לכן. תמר אף נחקרה על ידי חוקרת נוער.

"זה היה ממש מיידי. חזרנו מאסיפת ההורים אחר הצהריים, ישבנו בגן השעשועים, תמר סיפרה לי הכל, ובשעה שמונה בערב בערך היינו בתחנת המשטרה", משחזרת חוה.

בתחנת המשטרה, כשהמתנו לחוקרת, תמר כל הזמן אמרה לי: 'אמא, תודה רבה לך שהצלת אותי', 'אמא, את יודעת, אברהם אמר לי שאם אני אספר למישהו, אני חייבת להגיד לו למי סיפרתי. אני חייבת לספר לו מחר שסיפרתי לך'.

"היה לי ברור שגם אם תמר לא תיסע עוד בהסעה, אני לא שולחת אותה למחרת לבית הספר. פחדתי שהיא איכשהו תגיד למישהו שהתלוננתי במשטרה נגד הנהג.

"אני חושבת בדיעבד, איך תמר היתה קמה בבוקר ומתחננת: 'אמא, בבקשה, אני לא רוצה ללכת לבית הספר, רק היום לא'. לא ידעתי שהיא עברה אז סיוט גדול, והכרחתי אותה להתלבש מהר, כי עוד מעט ההסעה מגיעה. באותה תקופה היו לה סיוטים בלילה, בתדירות גבוהה. היא היתה קמה באמצע הלילה ואומרת: 'היה לי חלום בלהות'. הייתי מרגיעה אותה. אף פעם היא לא זכרה על מה חלמה".

תיק החקירה נסגר
 

הנהג הכחיש במשטרה את החשדות: "זה לא נכון. לא היה לי איתה שום מגע פיזי, אפילו לא נגיעה".

בחקירתו אישר הנהג כי לעיתים תמר נותרה עימו לבד במיניבוס, שכן ביתה הוא התחנה האחרונה במסלול ההסעה. הוא התייחס לטענות נגדו והסביר: "בהסעות תמר באה אלי בוכה שמרביצים לה. אמרתי לה שתשב מאחורי. במידה שאין מקום במושב מאחורי, היא יושבת במדרגה לידי. כשהיא יושבת לידי, אני צועק עליהם שיעזבו אותה".

החוקרת: "יש לך שיניים תותבות?"

הנהג: "כן, כשאני צועק על הילדים הן נופלות לי, והילדים יודעים שיש לי שיניים תותבות. הפלטה העליונה, כשאני צועק, עפה לי, וככה הילדים גילו את זה".

הנהג הביע מיוזמתו נכונות להיחקר בפוליגרף. לאחר שנבדק שאלה החוקרת: "על פי בקשתך נבדקת במכונת אמת, ויצאת דובר שקר. יש לך הסבר לכך?".

הנהג: "מאוד התרגשתי. הרגשתי סחרחורת ואני מרגיש רותח מבפנים, במיוחד שהחוקר שאל אותי שאלות כאלה. לא נגעתי בילדה, לא בכוונה ולא באקראי".

הוא סיפר לי כי לוח מועדי ההסעות צפוף ולא מאפשר לו להתעכב, שכן איחור קל גורם לטלפונים מצד הורים או מורים מודאגים. "אין לי אפילו עשר דקות מרווח בין הסעה להסעה בשעות האלה".

תיק החקירה הועבר לפרקליטות, לידי עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג, תובעת בכירה. היא בדקה את העדויות ביסודיות, ובחלוף שנה הורתה לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. ההחלטה נבעה, בין היתר, מסתירות בעדותה של תמר. כך, למשל, תמר טענה שהנהג אנס אותה, ובד בבד אמרה שנגע באיברים אינטימיים בגופה בהיותה לבושה, ובגרסה נוספת סיפרה שנגע בגופה בהיותה עירומה.

סיבה נוספת: תמי סיפרה בעדותה פרטים שהעלו חשד כי היא מדמיינת שההתעללות בוצעה בה. לדבריה, הנהג גרר אותה למחסן, ובעת שביצע בה את זממו, הבחינה בשלד של ילד. בפרקליטות סברו כי לא ייתכן שתמר נגררה למחסן מבלי שיהיו עדי ראיה לאירוע. חוקרת הנוער ציינה בפרוטוקול החקירה כי תמר סיפרה על כמה אירועים שבוצעו בה על ידי הנהג "ובתיאורם משולבים אלמנטים שנשמעים דמיוניים. דיבורה מעט תאטרלי ודרמטי. כשהיא נשאלה לפרטים היא טענה לעתים שהיא אינה זוכרת".

בנוסף, לא נמצאו ראיות התומכות בתלונתה של תמר. היא נבדקה במכון הפתולוגי באבו כביר, ולא נמצאו ראיות כי נאנסה. היא התלוננה גם על מעשים מגונים, שלגביהם לא ניתן למצוא ראיות פיזיולוגיות, אולם התיק נסגר גם לגבי הטענה על מעשים מגונים.

אמנם כדי להוכיח את אשמתו של נאשם באונס דרושות לפרקליטות ראיות מוצקות, מעל כל ספק סביר, אולם במרבית מקרי האונס אין עדי ראייה, ולעיתים אף לא ראיות תומכות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתב אישום ולהותיר לשופטים את ההכרעה בין אמינות המתלוננת ובין מהימנות גרסת הנאשם. ההנחה היא שהצד שהינו דובר שקר יישבר בחקירה הצולבת על דוכן העדים.

תמר, אז ילדה בת שבע וחצי, התלוננה על סדרת עבירות מין שבוצעו בה במהלך התקופהץ האם ייתכן כי הסתירות בעדותה אינן אלא התייחסות למקרים השונים שבהם בוצעו בה העבירות?

בנוסף, בדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל מנגד, היא משמשת את חוקרי המשטרה לבחון את גרסת החשוד על מנת שניתן יהיה לבחון אם יש להמשיך לחקור. יש לזכור כי תמר מסרה בעותדה, בצד פרטים דמיוניים, תיאורים פיזיולוגיים מפורטים, שמעלים חשד כי היתה עדה להם.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "התיק נסגר ביום 14.4.02 מחוסר אשמה. לאחר בדיקה מדוקדקת ועניינית של חומר הראיות, נתגלו סתירות מהותיות בעדות המרכזית של התיק, ולא היתה כל ראיה להוכחת האשמה. באשר לבדיקת הפוליגרף, הרי שהיא אינה קשורה לסיבת סגירת התיק, וכידוע היא אינה קבילה בבית המשפט".

ילדה נעולה בבית

התלונה במשטרה הביאה לתפנית חדה בחייה של תמר. גורמי הרווחה חשדו שתמר נתונה תחת השפעה שלילית מצד אמה. בשלב הזה עוד לא הסתיים הטיפול בחקירה, לא הוברר אם החשוד אכן ביצע את העבירות, אבל נקבע בוודאות שאמה של תמר מהווה גורם שלילי בחייה והוחלט להעביר את הילדה למרכז חירום ולאחר מכן לפנימייה, שבה היא שוהה עד היום.

על השתלשלות האירועים יש מחלוקת קשה בין האם לבין גורמי הרווחה, אבל קיימת הסכמה על כמה עובדות: בתוך חצי שנה דיווחה חוה למשטרה, לגורמי הרווחה ולמנהלת בית הספר של בתה, על שלושה מקרים שונים של התעללו מינית בתמר. כחמישה חודשים לןפני שהוגשה התלונה נגד הנהג, דיווחה חוה למנהלת בית הספר כי תמר סיפרה לה שבוצע בה מעשה מגונה על ידי תלמיד אחר. ואילו חודש לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, פנתה האם למשטרה ולמנהלת בית הספר וסיפרה שתמר חשפה בפניה התעללות מינית מצד אב הבית בבית ספרה. שתי התלונות, נגד התלמיד ואב הבית, נבדקו ואומתו.

באותו שלב עדיין לא הסתיים הטיפול בתיק החקירה נגד הנהג, אבל ריבוי התלונות בדבר עבירות המין והפרטים הדמיוניים שמסרה תמר בחקירתה עוררו את חשדם של גורמי הרווחה.

פקידת הסעד ביקרה בביתן של חוה ותמר, שוחחה עימן כמה פעמים והסיקה שיש להוציא את תמר מרשות אמה. במסמך שהגישה לבית המשפט התריעה פקידת הסעד:

"1. חוה מנעה מתמר לשוב לבית הספר לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, מחשש שתמר תיפגע.
2. חוה סילקה מהבית את בתה הבכורה, בת 18, שנולדה אף היא כבת למשפחה חד הורית, מאב אחר, לאחר שחששה שהיא תרעיל את האוכל בבית.
3. חוה החלה באותה תקופה לעבוד ותמר נותרה בבית לבדה במשך שעות ארוכות, ללא ארוחות מסודרות. תמר מבטאת מצוקהק, התלוננה בפני אמה שהיא רוצה למות, הביעה משאלה לצאת לפנימייה לחברת ילדים.
4. בגופה של תמר נמצאו פצעים זיהומיים המעידים על הזנחה.
5. חוה חתמה על מסמך שבו הסכימה כי תמר תועבר למרכז חירום".

הגרסה של חוה שונה: "כשתמר סיפרה לי בכל פעם על התעללות מינית, עשיתי כל מה שאם צריכה לעשות, לדווח לגורמים המתאימים. לו הייתי שותקת, היו אומרים שהתרשלתי כאם. בגלל שביקשתי מהגורמים לבדוק, לחקור, חשבו שאני משפיעה על תמר להמציא תלונות כוזבות. חששתי לשלוח את תמר לבית הספר. היא התלוננה על נהגף על תלמיד, על אב הבית, וחששתי שמישהו מהם יפגע בה, כי עדיין לא היו תוצאות חקירה. ביקשתי שימצאו לתמר מסגרת חינוכית חלופית.

באותה תקופה היו ויכוחים רבים ביני לבין בתי הבכורה, שהיתה אז בשלב של מרד גיל הנעורים. ויכוחים רגילים, שקיימים בכל משפחה. בשלב מסוים לא יכולתי להתמודד עם בתי הבכורה, ואמרתי לה לעבור לגור עם אביה. בינתיים היא כבר חזרה הביתה, והיום יש בינינו הסכמה על איך הדברים צריכים להתנהל ביחד בבית.

בנוסף לכל, הייתי חייבת לעבוד כי המצב הכספי שלי היה קשה. כיוון שתמר לא הלכה לבית הספר, נעלתי את הדלת כי חששתי שהיא תצא מהבית ויקרה לה משהו. צריך להבין שאין לי עזרה מהמשפחה או מחברים. תמר היתה לבד בבית מהבוקר עד אחר הצהריים רק במשך יומיים. התפטרתי מיד בגלל שתמר חזרה ללימודים וליוויתי אותה מדי יום לבית הספר ובחזרה.

מעולם לא הזנחתי את הבריאות של תמר. יש לה אלרגיה לחול, ובגלל זה היו לה פצעים בגוף. התרופות יקרות, וביקשתי מפקידת הסעד עזרה במימון התרופות. כשנודע לי שהיא מייחסת לי טענה שקרית, כאילו חששתי שבתי תרעיל את האוכל בבית, נוצר מבחינתי משבר אמון. סירבתי לשתף איתן פעולה. הרגשתי שהיא נגדי. וכאן התחילו הבעיות.

היציאה למרכז חירום

בקשתה של פקידת הסעד להעביר את תמר למרכז חירום נתמכה בחוות דעת פסיכיאטרית, שבה הומלץ להוציאה מרשות אמה על אף שהאבחון לגביהן לא היה חד משמעי. כך, למשל, תמר אובחנה כילדה אינטליגנטית שדיבורה קולח, אולם כשהיא מדברת על עבירות המין, היא "מדקלמת ואינה שומרת על קשר עין".

בעניין זה נקבע בחוות הדעת: "דקלום יבש מאפיין לפעמים נפגעי טראומה, המשתמשים במנגנון הגנה כדי להפריד עצמם מהאירוע ולהפחית בכך את הכאב".

אולם מנגד נקבע, כי יש חשש שתמר מדקלמת דברים שהושמו בפיה על ידי אמה או גורם אחר.

חוה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטרים, אולם נכחה בבדיקות. לגביה נקבע כי היא חשדנית, וכי "עולה אפשרות, אם כי לא ודאית בשלב זה, שתמר נאלצה להאמין ולאמץ לעצמה את מחשבות השווא של אמה".

מנגד נכתב בחוות הדעת: "בשלב זה לא ניתן להכריע אם מדובר במקרים שאכן קרו, או בתיאורים שאינם אלא ציטוט, או בשילוב של השניים. ברור לנו שלאם יש חלק חשוב בבניית התיאורים".

חוות הדעת אינה שוללת כי תמר אכן נפלה קורבן להתעללות מינית, וקובעת: "קשה לדעת מה מהדברים אירע. האפשרות כי הדברים האלה אינם פרי דמיונה של תמר עדיין לא נשללה לחלוטין, אם כי מאופי ומפרטי התיאורים שהיא מסרה אין כמעט ספק כי היא נחשפה לפחות לתיאורים מפורטים, אם לא לאירועים עצמם".

על אף שהאבחון לא היה חד משמעי, קבעו הפסיכיאטרים: "בשל אי יכולתה של האם לענות על צריכה של תמר, עולה צורך דחוף להפריד את האם מהילדה".

פקידת הסעד ביקשה מהשופט להטיל חיסיון על חוות הדעת הפסיכיאטרית, בנימוק כי אם יוודע לחוה תוכנה "הדבר עלול להביא להתפרצויות זעם קשות של האם, שיפגעו בהמשך שיתוף הפעולה של האם עם הגורמים המטפלים, ותשפיע קשות על קליטתה של תמר במרכז החירום".

בשלב זה חוה לא ידעה כי הוחלט להוציא את תמר מאחריותה. לבקשת פקידת הסעד היא חתמה על מסמך המאשר את הסכמתה כי תמר תועבר למרכז חירום.

"לתומי חשבתי שפקידת הסעד מעבירה את תמר למרכז חירום לנפגעות תקיפה מינית, כמו שביקשתי בעבר", מסבירה חוה את נסיבות החתימה על המסמך.

"אחרי שתמר התלוננה על עבירות מין, ביקשתי שיתנו לה טיפול פסיכולוגי, כדי שתוכל להתגבר על הטראומה. כשהתחיל החופש הגדול, ביקשתי מפקידת הסעד שימצאו לתמר מסגרת שתשב קייטנה עם טיפול פסיכולוגי. פקידת הסעד אמרה לי שהיא מצאה מקום טוב לתמר, וביקשה שאחתום על אישור שבו אני מסכימה להעביר אותה למרכז חירום. שמרתי על קשר טלפוני עם תמר וביקרתי אותה במרכז, אבל אין שם שלט שחושף את אופי המקום, כי מדובר במוסד לקטינים. רק אחרי חודשיים נודע לי במקרה שבמקום הזה נמצאים ילדים בעם בעיות לאימות וסמים, ממשפחות מצוקה.

התברר לי שהיה דיון בבית המשפט, מבלי שזומנתי. האדם הכי יקר בחיי נלקח ממני מבלי שניתנה לי אפשרות להתגונן, להילחם. פקידת הסעד הוליכה אותי שולל, והחתימה אותי במרמה. הרי אם היא פעלה באופן חוקי, למה היא היתה צריכה את ההסכמה שלי? היא ידעה שרק במקרים קיצוניים מאוד בית המשפט מוציא ילדים מרשות הוריהם, וזה לא היה המקרה. פקידת הסעד היתה נחושה להוציא את תמר מהבית, והיא ידעה שבלי הסכמה שלי היא לא תצליח".

תוקף הצו הוארך מפעם לפעם. חוה נעדרה מהדיונים. גורמי הרווחה ציינו כי זימנו אותה. חוה מכחישה.

גורמי הרווחה וגורמי הטיפול במרכז החירום בפנימייה טענו שחוה התלוננה על מדריך שביצע עבירות מין בבתה, שחוה מרבה להתלונן על אופן הטיפול בבתה ועל תנאי השהות במקום, ושהיא אינה משתפת עימם פעולה.

חוה טענה כי תלונותיה מבוססות על טענות בתה. חוות דעת פסיכולוגיות על אודות תמר תמכו חלקית בטענות האם, וכן בטענות גורמי הטיפול.

כך למשל, חוות דעת של מרכז החירום מאבחנת: תמר הינה ילדה בוגרת. היא משתדלת ליהנות, אולם ניכרים בה עצב ודיכאון מסוימים. תמר חשה שלא בנוח עם גופה. חששה להתקלח, נלחצה שלא יציצו או יראו לה. יש לה סיוטים בלילה והיא חולמת ששני ילדים מתעללים בה מינית.

העובדת הסוציאלית במרכז החירום ציינה שתמר רוצה להישאר בפנימייה אך מביעה געגועים לאמה. היא המליצה על "המשך הקשר עם האם, מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

במקביל, חוות הדעת התריעו על השפעתה השלילית של חוה על תמר.

פסיכולוג קליני של מרכז החירום: "תבנית היחסים בבית הזינה עד כה את עולם החרדות והעצבות של תמר". הוא המליץ להותיר את תמר במסגרת חוץ ביתית, אולם הורה להקפיד על "שמירת קשר עם האם מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

בית המשפט שקיבל את חוות הדעת האלה ושמע לראשונה את טענותיה של חוה, האריך את תוקף הצו ונימק: "התרשמתי כי אמה של הקטינה מתקשה לאפשר לה להשתלב באופן תקין בפנימייה".

החלטת בית המשפט אינה מתייחסת למסוגלות של חוה לגדל את בתה.

ותמר? על רצונותיה ותחושותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת לגביה. היא לא מבינה למה בגלל שהתלוננה על התעללות מינית, היא לא בבית. תמר סיפרה שבמרכז החירום לא כיף. לדבריה, קצת עצוב, בודד.

פסיכיאטרית נוספת שבדקה את תמר קבעה: יש חשש שאמה של תמר ממציאה דברים עליה, כדי לזכות בתשומת לב לעצמה. תמר לא מסוגלת לסרב לאמה, מחשש שהיא תיפגע ותמות.

המאבק רק מתחיל

חלפו כמה חודשים. בית המשפט הורה לחוה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע: "חוה אינה סובלת ממצב פסיכוטי ואין ניכרים סימני התפתחוות מחלה נפשית פסיכוטית. יכולת השיפוט הכללית שלה תקינה, היא שפויה בדעתה ובת אחריות על מעשיה. היא סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית, המנתבטאת בדפוסי התנהגות חשדנית, לא גמישה, רגשית, ללא יכולת מספקת לשמור על פרופורציות נכונות. הטיפול בקשיים התנהגותיים ורגשיים אלה הוא במישור פסיכולוגי, ולא במישור פסיכיאטרי קליני.

מצוידת בחוות הדעת פנתה חוה לשופט: "אמהות רבות מטופלות בטיפול פסיכולוגי. זו לא עילה להוציא את הילדה מהבית".

גורמי הרווחה טענו מנגד שהפרנויה מונעת מהאם להבין את צורכי בתה, ודי בהפרעת אישיות כזו להוות גורם שלילי בחיי הבת.

לפני חודשיים הורה בית המשפט לחוה לקבל טיפול פסיכולוגי. בד בבד האריך השופט את תוקף הצו שהוציא את הילדה מביתה למשך שנה.

עו"ד משה יצחק אודסיטשר, שהחל בשלב זה לייצג את חוה, ערער על ההחלטה. בשיחה שניהל לפני שבועיים עם תמר, היא אמרה לו:

"טוב לי בבית. אני לא רוצה להיות בפנימייה. אני לא אוהבת להיות שם. בבית ממש ממש יותר כיף. אני מתגעגעת לחברות שלי בשכונה. בפנימייה יש ילדה שמציקה לי והיא מרשה לעצמה לעשות דברים, להרביץ, לקלל. בבית, כשאני אצל אמא, אני לא מרגישה לבד. אני יורדת לשחק עם חברות. אני מאוד מתגעגעת לאחותי, ואני בקשר איתה. אני ממש מתגעגעת לאמא.

ביום שאני עוזבת את אמא וחוזרת לפנימייה אני עצובה מאוד ולא כל כך נעים לי. אני בוכה. אני כל יום מדברת איתה בטלפון, או שאמא מתקשרת אלי, או שאני מתקשרת אליה".

עו"ד אוסדיטשר הקשה: "אולי לא נעים לך להגיד לאמא שאת מעדיפה להיות בפנימיה ולכן את אומרת שאת רוצה לחזור הביתה?"

תמר: "לא. אני אומרת את זה מרצון. אמא בכלל לא בחדר. היא לא שומעת עכשיו את השיחה".

תמר כתבה לאמה: "אני לא רוצה לחזור לפנימיה".

גורמי הרווחה טוענים כי היא כתבה מכתב אחר שבו ביקשה להישאר בפנימיה. המאבק על תמר רק מתחיל עכשיו.