עיריית ירושלים מאיימת להפעיל סעיף חיסיון חוק הנוער נגד עו"ד גם כאשר הנער אינו בחיים

יוני 2018 – אחד ממאפייני מדיניות משרד הרווחה הוא החיסיון על דרכי פעולתם ובעיקר כאשר נדובר במחדל או רשלנות מצידם. דוגמא לכך הוא פרשת רצח הנערה בת ה- 15 באחריותם אודל שולמית אמבש.
גם לאחר מותה של אודל ז"ל מאיימים רשויות הרווחה על מי שמפרסם אודות אודל בתואנה כי חל איסור בשל חוק הנוער. אלא שחוק הנוער חל על חיים ולא על מתים.
מדובר במדיניות אלימה תוקפנית אשר אינה מוכנה לסבול ידיעת הציבור או הביקורת הציבורית על מעשיה. אודל ז"ל נרצחה עקב תקיפה מערכתית נגדה ומשפחתה באמצעות פקידות סעד, מאבחנים מטעמם ובתי משפט המוציאים צווים כחותמת גומי. גורמי הרווחה ממשיכים במדיניותם התוקפנית גם נגד עיתונאים ובאי כוחם על המשפחות החושפים את הפרשה לציבור.
להלן מכתב איומים מעיריית ירושלים נגד עו"ד יוסי נקר ב.כ. המשפחה על פרסום הפרשה.

 

א1

א2

ת1
סטטוס פייסבוק יוסי נקר 19.06.2018
מודעות פרסומת

הגיחון – דרישה לתשלום אגרות מים ממי שלא צרך אותם בפועל – מתוך דו"ח נציבות תלונות הציבור 38 פורסם מרץ 2012

חברת הגיחון בע"מ – דרישה לתשלום אגרות מים ממי שלא צרך אותם בפועל

בנציבות התקבלו כמה תלונות שבהן הלינו מתלוננים על כך שחברת הגיחון בע"מ, תאגיד הביוב והמים של ירושלים (להלן – הגיחון או התאגיד) דרש מהם לשלם חוב בגין צריכת מים בנכס אף שהם לא התגוררו בנכס בפרק הזמן שבגינו נוצר החוב. להלן תיאורן של שתיים מהתלונות:

1. מתלוננת הלינה על כך שהגיחון דרש ממנה לשלם חוב בגין צריכת מים בדירה עד יולי 2009 אף שלטענתה מיולי 2005 היא אינה מתגוררת בדירה.

בירור התלונה העלה כי המתלוננת התגוררה בדירה בשכירות מיולי 2003 ועד יולי 2005 וכשהסתיימה השכירות היא הודיעה על כך לעיריית ירושלים אך לא לגיחון. עקב כך היא הייתה רשומה בגיחון כמחזיקה בדירה עד דצמבר 2009.

עוד העלה הבירור כי בעת שהמתלוננת שכרה את הדירה האחריות לענייני המים בירושלים כבר הייתה בידי הגיחון, אך עדיין נשמרה זיקה בין העירייה ובין הגיחון, ומחזיקי הנכסים בעיר דיווחו לעירייה בלבד על תחילת חזקה בנכס או על הפסקתה הן לעניין תשלומי הארנונה והן לעניין תשלומי אגרות המים. משנת 2004 המחזיקים היו אמורים לדווח לגיחון על חזקה או על הפסקת חזקה בנכס לעניין תשלום אגרות מים.

המתלוננת טענה כי בעת ששכרה את הדירה היא הודיעה על כך לעירייה ועקב כך חשבונות הארנונה והמים הוסבו על שמה. ביולי 2005, כשעזבה את הדירה, היא דיווחה על כך לעירייה וסברה כי הדיווח יחול גם על חשבונות המים.

הן הגיחון והן עיריית ירושלים לא המציאו לנציבות ראיות המעידות על כך שהובא לידיעת צרכני המים בירושלים שעליהם לדווח לגיחון על הפסקת החזקה בנכס.

הנציבות בפנייתה לגיחון, עמדה על כך שמרישומי העירייה עולה כי המתלוננת לא התגוררה בדירה לאחר יולי 2005 ולכאורה בעת שהודיעה לעירייה על עזיבת הדירה

היה לה יסוד סביר להניח כי די בהודעה זו כדי להפסיק גם את החיוב באגרות המים. בנסיבות אלה, מן הראוי שהגיחון לא יחייב את המתלוננת לשלם עבור מים שנצרכו בדירה בתקופה שהיא לא התגוררה בה, בייחוד לנוכח העובדה שלפי פסיקת בתי המשפט רק מי שהחזיק בדירה וצרך את המים בפועל חייב לשלם את אגרות המים[1].

בעקבות זאת הודיע הגיחון לנציבות כי העביר את חשבונות המים על שם הדיירים שהתגוררו בדירה לאחר שהמתלוננת עזבה אותה.

2. בדצמבר 2010 הלין מתלונן על כך שהגיחון דורש ממנו לשלם חוב בסך של כ-5,000 ש"ח בגין אי-תשלום עבור צריכת מים בחודשים אוקטובר 2006 – מרץ 2008 בדירה שבבעלותו, אף שבפרק זמן זה התגורר שוכר בדירה. לטענתו, בעת שהתבצעו חילופי מחזיקים בדירה הוא הודיע על כך לכל הרשויות הרלוונטיות (לרבות הגיחון), אך כבר אין ברשותו העתקים של ההודעות ששלח.

הגיחון טען כי לא דווח לו על חילופי מחזיקים בדירה, ומכיוון שהמתלונן היה רשום אצלו כמחזיק בתקופה הרלוונטית עליו לשלם את החוב.

בתגובה על האמור לעיל המציא המתלונן לנציבות חוזה שכירות מהתקופה שעליה נסבה התלונה, ולפיו באותה תקופה התגורר השוכר בדירה. הוא הוסיף וטען כי הגיחון ידע כבר בשנת 2008 כי בנכס מתגורר שוכר, שכן הגיחון הגיע עם השוכר להסדר תשלומים בהוראות קבע לכיסוי החוב, וככל הנראה רק לאחר שלא כובדו הוראות הקבע פנה הגיחון אל המתלונן בדרישה לתשלום החוב.

הנציבות פנתה לגיחון והטעימה כי גם אם מסיבה כלשהי לא בוצעו חילופי מחזיקים ברישומי התאגיד, נודע לגיחון עוד בשנת 2008 כי אדם אחר שכר את הנכס בתקופת החוב והוא אף החל לפעול לגבייתו מהשוכר. זאת ועוד, לטענת המתלונן הגיחון לא שלח אליו הודעות בעניין החוב, ולכן לא היה באפשרותו לדעת כי לא בוצע שינוי מחזיקים בדירה.

בעקבות פניית הנציבות הסב הגיחון את החוב על שם השוכר שגר בדירה.

(511430, 513541)

[1] ראו למשל: ע"א (תל-אביב) 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל אביב-יפו, תקדין.

אחות מחבל רוצח בבית כנסת בירושלים היא עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה בעיר

נובמבר 2014 – המדיניות המסוכנת של עיריית ירושלים, יהרסו את בית המחבל אבל טוענים כי אחותו היא עובדת סוציאלית מצטיינת בלשכת הרווחה בעיר וגם ישבה בסוכת האבלים של אחיה הרוצח עם משפחתה. מהי מדיניות ה"רווחה" בעיר?

אחות המחבל הרוצח רבנים ושטר בבית כנסת היא עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה ירושלים
אחות המחבל הרוצח רבנים ושטר בבית כנסת היא עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה ירושלים

עובדת סוציאלית לשכת הרווחה ירושלים - אחות אחד הרוצחים בפיגוע
עובדת סוציאלית לשכת הרווחה ירושלים – אחות אחד הרוצחים בפיגוע

לשכת הרווחה ירושלים – מדיניות סוציאלית

לשכת הרווחה ירושלים כפו סמים פסיכיאטריים על ילד עד שנהיה שבר כלי

לשכת הרווחה ירושלים השליכה לרחוב אם חד הורית נכה ובנה בן הארבע לרחוב – בעוד פקידי הסעד והיועצת המשפטית יעל הס מלשכת הרווחה ירושלים עסוקים בשקרים ומניפולציות להשתלטות בכפייה על גופם ורכושם של קשישים, מסממים אותם, ומרחיקים אותם ממשפחתם, שאר הפקידים משליכים לרחוב ומתנערים מאחריותם ממי שזקוק לסיוע, כגון חסרי דיור. – הכתבה "אין לילד שלי מקום לישון בו" , עמיחי אתאלי , מעריב , יולי 2012 – אתי חן, אם חד הורית לילד בן 4, לא מצליחה להתקיים. אף שהיא סובלת משחמת הכבד, היא אינה זכאית לדיור ציבורי, ובמקום זה החל משלשום היא מתגוררת בגן ציבורי….

הבשורה על פי חביבי – המדיניות המעוותת של משרד הרווחה – אוקטובר 2010 – ויולט וחיים חביבי עלו לכותרות לפני כארבע שנים, כשהתבצרו בכנסיית הבשורה בנצרת. הם מחו על כך שילדיהם נלקחו בידי רשויות הרווחה בירושלים, והציתו מהומות של תושבים שחשבו כי מדובר בפיגוע. רשויות הרווחה רדפו באובססיביות אחרי משפחת חביבי במשך שנים…

הדרך הקשה של הנכים ללשכת הרווחה בירושלים – הכתבה הדרך הקשה של הנכים ללשכת הרווחה , דפנה ליאל , חדשות 2 , נובמבר 2009 – לשכות הרווחה אמורות לטפל באוכלוסיות שנזקקות להן. אבל מסתבר שבירושלים, רובן כלל אינן נגישות להם. בדרך לפגוש את הפקיד צריכים הנכים להתגבר על אינספור מדרגות ועוד שלל מכשולים…

בלתי נסלח – על חטא שחטאנו ל"אם המרעיבה" – המאמר על חטא שחטאנו ל"אם המרעיבה" , פרופ. אסתר הרצוג , YNET , ספטמבר 2009 – לתקשורת כמו גם לארגוני הנשים וזכויות האדם לא ייסלח על שלא קמו וזעקו את זעקת האם הנרדפת, שלא יצאו נגד ציד המכשפות המודרני ההולך ומתפתח נגד אמהות בישראל…

שופטת תמר נמרודי – תחלואי תאוות גביית קנסות

שופטת תמר נמרודי - בית משפט לעניינים מקומיים ירושלים - תחלואי תאוות גביית קנסותתאוותה של השופטת תמר נמרודי נחשפה בעת התגאתה על שיתוף הפעולה שלה עם עיריית ירושלים לגביית קנסות מהאזרחים. אולם מה קורה שתאוותה לא באה לידי מימוש והאזרח לא משלם הקנס.

המאמר המחיר היקר של מוכרי הבייגלה, יוסי שריד , הארץ , יולי 2013

גזר הדין שניתן למוכר הבייגלה זכי סבאח הוא רק אחד מגזרי דין שרירותיים ומופרכים, שניתנו לאחרונה, והיו למשל ולשנינה.

אתם כבר מכירים את זכי סבאח. ניר חסון כתב עליו ב"הארץ": זכי הוא ערבי כבן 60, אב לשבעה ילדים, חולה סוכרת, וכבר 15 שנה הוא מוכר בייגלך בשער יפו, במזרח ירושלים, ללא רישיון.

על מרכולתו הנפשעת הוא מקבל קנסות מדי יום, ונצברו לחובתו מאות דו"חות מטעם הפקחים; הוא לא שילם אותם. רק לעתים רחוקות מגלים העיריה ושלוחיה דבקות כזאת במשימה: את עגלת הכעכים מנוי וגמור אתם לסלק. סוף סוף הם הצליחו וניצחו. זכי הועמד לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים.

השבוע התקבלה החלטה בעניינו. את הסיפור הזה לא ראיתי בשום עיתון; סיפורים כאלה נדחקים בדרך כלל אל מעבר לשוליים. אבל אשתי נסעה אתמול במכוניתה והאזינה לתוכנית של גבי גזית. היא לא כל כך האמינה למשמע אוזניה, על כן שיתפה גם אותי.

אני לא יודעת אם שמעתי היטב, אמרה, או רק נדמה לי. תן ניחוש, דחקה בי, מה אתה חושב העונש שנקבע לו. היססתי: אל תגידי לי שהוא נשלח לבית הסוהר. נשלח גם נשלח, אבל לכמה זמן, ניסתה אותי שוב. אולי ל-30 יום, שיערתי, ולעצמי חשבתי שהרחקתי לכת. שוב יצאת אידיוט, נאנחה אשתי.

השופטת, תמר נמרודי, אישרה לסבאח 3,554 יום מאסר, או 80 אלף שקל תמורתם. לרוכל הכעכים אין כרגע סכום כזה, על כן התחיל לרצות את עונשו בפועל. לעורך הדין שלו, אמיר שניידשר, טלפן מבית הכלא וחלק אתו חוויות: יחד אתו, בתא אחד, יושב פלוני, שנתפסו בכליו 38 ק"ג הרואין, הוא נתפס ונשפט לשש שנים. לזכי שלנו עוד יהיו הרבה הזדמנויות להיפגש עם רוצחים ואנסים וסוחרי סמים ודורסים למוות וסרסורים ונותני שוחד ומקבליו, ולהכירם מקרוב. מי מביניהם ישווה לו בתקופת המאסר.

למה לי להתגולל על השופטת – קלת דעת ומקלדת – שדווקא במקרה זה מצאה לנכון למצות את כל חומרת הדין לפי "החוק היבש" והעבש. חיברה השופטת החרוצה דו”חות וקנסות, הכפילה בימים ובשנים, עשתה יפה חשבון, והגיעה לתוצאה המדויקת. 
אגיד מלה בגנות ירושלים, שביום בהיר ניתן לראות ממנה את כל כיכר סדום, עריה וסביבותיה. אך הימים ימי שנאה וחושך, ואין רואים דבר, אפילו לא את עצמנו, ואיך שאנחנו נראים. והקריה, שהיתה פעם נאמנה, כך טוענים, מלאתי משפט וצדק ילין בה, היתה לזונה.

האם עדיין יש שופטים בירושלים? הרי גזר הדין הזה הוא רק אחד מגזרי דין שרירותיים ומופרכים, שניתנו לאחרונה, והיו למשל ולשנינה. לו יהודי ולא ערבי מכר כעכים בלי היתר, לא היו לשים את חייו כעיסה בלי נחתום. אותו חוק יבש אוסר לשלוח נדון למאסר שלא בפניו. זכי לא היה נוכח בבית המשפט, כששלחו אותו לעשר השנים בפנים. אולי, מי יודע, לו ראתה אותו השופטת בעיניה, היתה נוטה לו חסד; אולי. אבל ערבים לא רואים כאן ממטר, הם תמיד נוכחים-נפקדים, גם כשהם כבר תשושים, חולים ומטופלים בילדים. 

מחדלי לשכת הרווחה ירושלים – כבר שבוע: ניצולת שואה ובנה ישנים ברחוב בירושלים

שר הרווחה משה כחלון - משרד הרווחה מסייע ב'תחום אחריותו' בלבד
שר הרוווחה והשירותים החברתיים – משה כחלון

מחדלי לשכת הרווחה ירושלים – הכתבה כבר שבוע: ניצולת שואה ובנה ישנים ברחוב בירושלים
ניצולת השואה אדית וארגה ובנה דוד, שברחו לאחרונה מגרמניה לישראל, ישנים ברחובות ירושלים כבר שבוע: "חשבנו שפה בארץ יעזרו לנו, אבל נשארנו לבד"

מאיה הורודניצ'אנו | 1/4/2012

אדית וארגה (68), ניצולת אושוויץ, ובנה דוד (38), הגיעו לארץ לפני כחודשיים. בשבוע האחרון הם מסתובבים ברחובות העיר, וסוחבים איתם עגלה ובה כל רכושם.

אדית וארגה

אדית וארגה צילום: פלאש 90

וארגה עלתה לארץ מגרמניה בשנות השבעים וחיה בארץ עם בעלה בטרם נולד בנה. לאחר כשנתיים הם החליטו לחזור לגרמניה, ושם נולד בנה דוד. לאחר מכן היא ובעלה התגרשו. "בשנת 1989 אבא שלו התגייר פתאום. הוא עבר לגור בערד, אבל הוא לא רוצה שום קשר איתנו", מספרת וארגה.

מסמכים שווארגה נושאת עמה לכל מקום מעידים על סיפור חיים קשה. באחד המסמכים המתורגמים מפורטת עדותה על האירועים שפקדו אותם בשנתיים האחרונות ששהו בגרמניה. על פי העדות, בנה דוד היה מורה בבית ספר תיכון, אך מדינת בוואריה אסרה אליו לעסוק בהוראה והוא הוכנס ל"רשימה השחורה" – לטענת וארגה, ללא כל סיבה.

וארגה העידה כי בשל האיסור שהוטל עליו דוד לא הורשה לעבוד כמורה בכל רחבי המדינה, וניתן לו צו איסור לעסוק במקצועו ללא הגבלת זמן. הוא עבר לעבוד כמורה מחליף במינכן, שם לא חל האיסור, אך לדבריה גם שם התעוררו בעיות שונות. הוא ובית הספר הגישו זה נגד זה כמה תביעות, ובסופו של דבר הוא הוגדר כבלתי כשיר לעבודה. אך תביעתו לגמלה נדחתה.

מכאן ואילך העניינים רק הידרדרו, ווארגה לא מצליחה לעצור את הדמעות כשהיא מספרת על כך: "דוד אושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. הוא עבר שם טיפולים קשים, כמו שוק חשמלי, ומאז איבד חלק מזיכרונו", היא מעידה. לדבריה, רק לאחר ששהה כחודש בבית החולים אפשרו לה להוציא משם את בנה, והוא נהפך ל"גרוטאה אנושית". מיד לאחר מכן היא נאסרה לחמישה חודשים בשל העלבת שופט.

נשארנו לבד

"היינו מוכרחים לברוח מגרמניה כדי שלא יאשפזו אותו שוב", מספרת וארגה. "חשבנו שבגלל ההיסטוריה נקבל פה בארץ עזרה. לפני שהגענו לפה עברנו דרך בודפשט, כי פחדתי שאם נקנה כרטיס טיסה בגרמניה לא יתנו לנו לעזוב. קנינו שם כרטיס וטסנו לארץ".

לדבריה, משדה התעופה נסעו היא ובנה ישירות למשרד הקליטה בירושלים. "חשבנו שהניירות שיש לנו על ההיסטוריה של דוד יעזרו לנו, אבל סילקו אותנו משם והלכנו עם כל הדברים למלון. פנינו שוב למשרד הקליטה ואמרו לנו שישלמו לנו רק יומיים לא יותר.

"גם אם לא מגיע לנו סל קליטה יש זכויות הומאניטריות, אבל אנחנו לא מקבלים שום עזרה. משרד הקליטה שלח אותנו למשרד הרווחה, ושם הסכימו לשלם לנו על שבוע אחד במלון", היא מספרת.

אחרי השבוע שמימן משרד הרווחה נשארו השניים במלון ככל שכספם אפשר להם, אך הכסף אזל והם נאלצו לעבור לרחוב ולקחו עמם את החפצים המועטים שהצליחו להביא מגרמניה. "היינו חייבים לברוח משם. חשבנו שפה בארץ יעזרו לנו, אבל נשארנו לבד. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו מפחדים לישון פה ברחוב כי אנחנו מפחדים שיפגעו בנו", מסיימת וארגה בבכי.

במשרד הקליטה הפנו אותנו לקבלת תגובה מהעירייה.

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה כי "מדובר באם ובנה, בן כ~40, אשר הגיעו לארץ מגרמניה לפני כחודשיים (האם תושבת חוזרת והבן עולה חדש). תחומי הסיוע בדיור ובכלכלה נמצאים באחריות משרד השיכון ומשרד הקליטה, והבן אכן קיבל סל קליטה למחצית השנה הקרובה.

"לפנים משורת הדין, אגף הרווחה של העירייה סייע לאם ולבן בתחומים הבאים: תיווך בינם ובין משרדים ממשלתיים לסיוע במיצוי הזכויות; סיוע זמני בדיור עד שבוצעה העברת כספים מחו"ל; הפניה למסגרות שונות לסיוע בקבלת מזון באופן שוטף; תיווך עם גורמים בגרמניה למען מיצוי זכויותיהם ומימון הוצאות רפואיות ואחרות. אגף הרווחה ימשיך לסייע לאם ולבן בכל אשר בתחום אחריותו".

הדרך הקשה של הנכים ללשכת הרווחה בירושלים

oBnrHolder.addBanner('mako', 'news', '180X150XARTICLE', 'article', 'article1', '/vertical1=News_country/vertical2=News_country_education');הכתבה הדרך הקשה של הנכים ללשכת הרווחה , דפנה ליאל , חדשות 2 , נובמבר 2009

לשכות הרווחה אמורות לטפל באוכלוסיות שנזקקות להן. אבל מסתבר שבירושלים, רובן כלל אינן נגישות להם. בדרך לפגוש את הפקיד צריכים הנכים להתגבר על אינספור מדרגות ועוד שלל מכשולים
.


.
הבוקר של ליאון פלג, פעיל בעמותת "נכים עכשיו", התחיל באנחות רווחה. למרות שלשכת הרווחה בשכונת עיר גנים בירושלים לא מצאה לנכון להקצות חניה לנכים, הוא איתר מקום פנוי וירד למדרכה בבטחה. מהר מאוד הוא גילה שאת הדרך הזו עשה לחינם.
.
כל הדרכים שמובילות ללשכת הרווחה, שאמורה לטפל באוכלוסייה החלשה ביותר כוללות אינספור מדרגות, דבר שמקשה מאוד גם על קשישים ואמהות.

דוח שחיברה מבקרת עיריית ירושלים מראה שהלשכה הזו היא אחת מרבות. ב-72% מהלשכות אין נגישות למבנה או לתוכו, ב-65% מהן אין חניית נכים וב-62% אין שירותים המותאמים לצרכיהם.

עיריית ירושלים: נשפר את הנגישות

אבל גם כשהנכים מצליחים להיכנס פנימה, הם מגלים לעיתים קרובות שאין להם שום סיכוי לראות להגיע לפקיד. בלשכות רבות יש מדרגות בלי מעקה ולפעמים צריך לעלות יותר מקומה אחת.

מעיריית ירושלים נמסר כי הדוח מתייחס לקדנציה הקודמת ויצאה ביוזמה לאתר ליקויים ולשפר את הנגישות אף הקצתה מיליון ו-200 אלף שקלים לצורך התחלת הפעולות וביצוע סקר, אבל כפי שמראות התמונות, הדרך עדיין ארוכה.

קישורים: