כדורים פסיכיאטריים לשלוט על נערים במוסדות

כדורים פסיכיאטריים משמשים לשלוט בבני אדם במוסדות גם אם אינם סובלים מבעיה פסיכיאטרית כלשהי. השיטה הנה פברוק חוות דעת פסיכיאטרית על ידי הפסיכיאטר המאבחן המקבל שכר ממנהל המוסד. וכך הופכים השוהים במוסד לזומבים שקל לשלוט בהם.
פרקטיקה זו של שליטה בשוהים במוסדות על ידי חוות פסיכיאטריות מפוברקות נפוצה בעיקר במוסדות משרד הרווחה ובבתי אבות, אך גם בישיבות חרדיות.

תחקיר "אולפן שישי" חושף את הפרקטיקה בישיבות חרדיות לדיכוי יצר מיני באמצעות סמים פסיכיאטריים.

תופעה שהחלה בחסידות גור התפשטה לחסידויות רבות – תלמידי ישיבות "סוררים" מקבלים כדורים פסיכיאטריים רק כדי לנצל את תופעות הלוואי שלהם. בין היתר, התרופות ניתנו לדיכוי היצר המיני. הפסיכיאטרים מכחישים: לא שיתפנו עם זה פעולה. תלמיד ישיבה לשעבר: "נתנו לי את זה בכוח"
אלי הירשמן | אולפן שישי | 06/12/19

במספר ישיבות מצאו דרך מקורית ומטרידה במיוחד לדיכוי יצרים מיניים ומחשבות על העולם שבחוץ: נטילת כדורים פסיכיאטריים. השיטה פשוטה, חונך מטעם הישיבה מלווה את התלמיד לפסיכיאטר, ושם השניים מספרים לרופא על המחשבות ה"לא טובות" של התלמיד. הפסיכיאטרים משתפים פעולה, ורושמים לעיתים גם תרופות שלא קשורות להפרעות שאובחנו – רק כדי שתופעת הלוואי של הכדור, כמו דיכוי היצר המיני, ישפיעו על התלמיד. בין היתר, הפסיכיאטרים רושמים ריספרדל, כדור שנועד בכלל לטפל בסכיזופרניה.

"שלוש שנים מהחיים שלי הייתי בישיבה בלי לצאת. התנאי לקבלה היה שאקח את הכדורים", מעיד קובי ויינברג, תלמיד ישיבה לשעבר. "מגיל 9 עד 15 לקחתי כדורים פסיכיאטריים שלא הייתי צריך. לא אכלתי ולא ישנתי, זה עשה לי דיכאון וזה הפך אותי לצל של עצמי, לא רציתי את זה. נתנו לי את זה בכוח – מורה תפס לי את הלסת, הכניס את הכדור בכוח ושפך מים".

י' הוא תלמיד ישיבה לשעבר שהיה בן 16 כשנשלח לפסיכיאטרית. "משגיח בישיבה גילה שמבוגרים הטרידו אותי והוא החליט שהבעיה בי, למרות שהתלוננתי וביקשתי שיעזור לי", הוא אומר. "הוא החליט שאני סוג של 'זונה' שלהם". החונך קבע תור אצל פסיכיאטרית, שרשמה לי' ריספרדל.

"תעשה 4-3 שנים בישיבה, ומפה – תתמודד בחיים"

מקור השיטה כנראה בשנות ה-90 אצל חסידות גור, אבל מאז היא התפשטה גם לחסידויות נוספות. בישיבות יש "חונכים" שמשמשים מנטורים לתלמידים מתקשים, וכנראה הם גילו שהדרך הקלה ביותר לגרום לתלמידים הסוררים לשוב לדרך הרצויה היא כדורים פסיכיאטריים.

"ברגע שאתה נותן את הכדור הזה למישהו הוא זומבי, ואפשר לעשות לו מה שאתה רוצה", אומר חיים תפילינסיקי, חונך לשעבר בישיבה. "הם רוצים דבר אחד – תהיה בתלם. נעשה הכול כדי שתוכל לעשות שלוש-ארבע שנים בישיבה ובזמן הזה נחתן אותך, תביא ילדים ומפה תתמודד בחיים".

בעקבות העדויות, נשלחו מטעם מערכת "אולפן שישי" חונך ותלמיד ישיבה סמויים, שניהם חרדים לשעבר, כדי לבדוק מה יאמרו הפסיכיאטרים. לכולם אמר תלמיד הישיבה שהוא נמשך לגברים. פרופ' עומר בונה, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם, רשם לתלמיד המדומה תרופה בשם פרוקסטין. "יש לזה תופעת לוואי שהיא מורידה את הדחף, וזה יכול לעזור כי זה ישפר את המצב רוח וגם יוריד את הדברים הלא רצויים", אמר.

המטופל המדומה נשלח גם אל ד"ר טלי וישנה. "היו דברים לא צנועים שעשית עם עצמך או עם גברים אחרים?", היא שואלת את ה"מטופל". הוא עונה: "רק עם עצמי". הנער מקבל מרשם לריספרדל ולתרופה נוספת שיש לה תופעת לוואי של הפרעת זקפה. גם אצל ד"ר מיכאל בונצל מבית החולים מעייני הישועה מקבל הנער ריספרדל ותרופה אחרת. גם אצל פסיכיאטרים אחרים שבדקנו אצלם, הם רשמו תרופות שלאו דווקא מתאימות לבעיות שהוצגו.

פרופ' אבינועם רכס, יו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית, יוצא בחריפות נגד התופעה: "זו סוגיה של החברה החרדית בינה לבין עצמה, תשאירו את הרופאים מחוץ לדבר הזה". הוא מסיים את דבריו בפנייה לפסיכיאטריים העוסקים בדבר: "צאו משם, אל תהיו שם, זה לא מוסיף לכם כבוד", הוא אומר.

הפסיכיאטרים מגיבים: "טובת המטופלים היא נר לרגלי"

ד"ר טלי וישנה מסרה בתגובה: "לו היו משדרים בכתבה את הטיפול כולו, היה ניתן לראות כי הוא כלל שיחת עומק עם המטופל ושאלון פסיכולוגי מקיף ומוכר שנועד לאמוד סימפטומים של מצוקה פסיכולוגית. לאור הממצאים מצאתי לנכון לרשום תרופות במינון נמוך למשך חודש בלבד, שמטרתן לאזן את המצב הנפשי ולמנוע דיכאון קליני, ולא לדכא חשק מיני! אני מסרבת לרשום תרופות שמדכאות את החשק המיני ונלחמת בתופעה שנים רבות. טובת המטופלים והאמת הרפואית ימשיכו להיות נר לרגלי".

עו"ד עמית חדד, פרקליטו של פרופסור אבי ויצמן, מסר בתגובה: "פרופ' ויצמן הוא פורץ דרך ובעל שם עולמי בתחומו. בפעולותיו של פרופ' ויצמן לא נפל שום דופי. להיפך, הוא פעל על פי כל אמות המידה המקצועיות הנהוגות. הניסיון להוליך אותו שולל, תוך הצגת מצג שווא, הוא חמור ועלול לשדר מסר מטעה למי שבאמת זקוקים לעזרה. מצג השווא שלכם מתיימר להבין את השיקולים הרפואיים המקצועיים המורכבים שעל פיהם מחליטים רופאים מומחים על טיפול, והוא לא אחראי ומסוכן".

מטעם בית חולים הדס עין כרם נמסר בשמו של ד"ר בונה: "מטעמים של חיסיון רפואי אנו מנועים מלהתייחס לטענות המופרכות וחסרות השחר שהוצגו בכתבה".

"תרופות" נוגדות דיכאון והפרעות קשב גורמות לפרצי אלימות קשים

הכתבה מחקר: מה התרופות שגורמות לאלימות? , רועי שני , ynet , דצבר 2010

חוקרים זיהו 31 תרופות שנטילתן עלולה לגרום לפרצי אלימות קשים, כמו תרופות לשינה ולהפרעת קשב

מחקר חדש שנערך באוניברסיטת הרווארד זיהה 31 תרופות אשר נטילתן עלולה לגרום לפרצי אלימות קשים. מממצאי המחקר, שפורסמו בכתב העת המקוון של הספריה הציבורית למדע – PLoS ONE, עולה כי התרופה שתחת השפעתה נרשמו מקרי האלימות הרבים ביותר היא התרופה לגמילה מעישון צ'מפיקס.

אלימות הנובעת מנטילה של תרופות היא תחום שעד היום כמעט שלא נחקר, בעיקר מסיבות אתיות. למשל, הסיכון שמשתתפי המחקר ינהגו באלימות כלפי אחרים ויגרמו לחבלות ולפציעות. החוקרים המעטים העוסקים בתחום זה מסתמכים על אירועי אלימות שדווחו, מתוכם הם מבקשים לזהות מקרים בהם התוקפים נטלו תרופה אשר הביאה להתקפי האלימות.

לצורך המחקר ניתח צוות החוקרים מאגר מידע של מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אשר הכיל 780,169 דיווחים על התפרצויות אלימות באופן כללי תוך נטילת תרופות, בין השנים 2009-2004 – מתוכן 1,937 מקרים הוגדרו כפרצי אלימות קשים.

מתוך נתון זה הצליחו החוקרים להצביע על 31 תרופות אשר היו קשורות ל79% מסך מקרי האלימות הקשים, שכללו בין היתר: רצח, ניסיון לרצח, תקיפה פיזית והתעללות.
.

.
נדרש מחקר נוסף

החשודה העיקרית שתחת השפעתה דווח על מספר מקרי האלימות הגבוה ביותר היא הצ'מפיקס, תרופה לגמילה מעישון אשר החומר הפעיל בה, ורניקלין, נקשר לקולטני הניקוטין ומעכב את שחרור הדופמין במוח.

תרופות נוספות שנקשרו לאלימות הן תרופות נוגדות דיכאון המשפיעות על המערכת הסרוטונרגית (וביניהן סרוקסט ופרוזק), תרופות להרגעה ולשינה והתרופה סטרטרה לטיפול בהפרעת קשב וריכוז.
לדברי החוקרים, ממצאיהם מדגישים כי יש להתייחס בכובד ראש לתרופות אשר השימוש בהן עלול לגרום להתנהגות אלימה – למרות שמדובר רק במספר מצומצם של תרופות.

התרופות שעבורן נמצא הקשר המובהק, החריף והעקבי ביותר הן תרופות המשפיעות על המערכת הסרוטונרגית (תרופות נוגדות דיכאון) ועל המערכת הדופמינרגית (צ'מפיקס להפסקת עישון).

החוקרים טוענים כי נדרש מחקר נוסף ומקיף שיבחן את הסיבות והמנגנונים שבגללם תרופות אלו גורמות לתגובות אלימות, ובמיוחד מה השינויים המוחיים שהן גורמות בהשוואה לתרופות אחרות שאינן מעוררות אלימות בקרב המשתמשים.

קישורים:

פקסיל – (Paroxetine (Paxil – תופעות לוואי

פקסיל (סרוקסט) הוא סם ממשפחת נוגדי הדיכאון לטיפול במספר מצבים, כולל דיכאון, הפרעה אובססיבית כפייתית, והפרעת פאניקה. כמו מעכבי ספיגה בררניים של סרוטונין (SSRI), בפקסיל עובד על ידי איזון רמות כימיקלים מסוימים במוח. הפקסיל מגיע בטבליות ובאופן נוזלי, הפקסיל נלקח בדרך כלל פעם ביום.

תופעות לוואי נפוצות של פקסיל מאתר TVMED

פקסיל Paxil נחקרה ביסודיות במחקרים קליניים. במחקרים אלו, תופעות הלוואי המתרחשות בקבוצה של אנשים שנטלו את התרופה מתועדים בהשוואה לתופעות לוואי המתרחשות בקבוצת ביקורת של אנשים לא לוקחים את התרופה. כתוצאה מכך, אפשר לראות אילו תופעות לוואי התרחשו, ובאיזו תדירות הן מופיעות.

תופעות הלוואי הנפוצות ביותר של פקסיל Paxil:

* בעיות פליטת זרע- עד בכ-28 אחוז של אנשים
* בחילה – עד 26 אחוזים
* נדודי שינה – עד 24 אחוזים
* נמנום- עד 24 אחוזים
* חולשה – עד 22 אחוזים
* יובש בפה – עד 18 אחוזים
* כאבי ראש – עד 18 אחוזים
* עצירות – עד 16 אחוזים
* ירידה בחשק המיני (ליבידו) – עד 15 אחוזים
* הזעה מוגברת – עד 14 אחוזים
* סחרחורת – עד 14 אחוזים
* שלשול – עד 12 אחוזים
* אי יציבות (רעד) – עד 11 אחוזים.

תופעות לוואי נפוצות אחרות (דיווח בשיעור בין 5 ל- 9 אחוזים) כללו:

* אובדן תיאבון
* עצבנות
* אימפוטנציה
* זיהומים
* תסיסה
* חרדה
* פיהוקים
* התכווצויות כואבות במחזור
* קלקול קיבה.

תופעות לוואי של פקסיל שיש לדווח

ישנן מספר תופעות לוואי של פקסיל Paxil, המתרחשות לעתים רחוקות, שהן חמורות ויש לדווח מידית לרופא המטפל. אלו כוללות, אך אינן מוגבלות ל:

* מחשבות אבדניות או התנהגות
* התקפות חרדה, חרדה, או בהלה
* עוינות או תוקפנות
* עיסוק בפעילות יוצאת דופן או מסוכנת
* התרוממות רוח קיצונית או תחושה של אושר היכולים לעבור הלוך ושוב למצב רוח של דיכאון או עצבות
* שינויים בהתנהגות יוצאת דופן
* סימנים של תסמונת סרוטונין (בעיה נדירה אך מסוכנת המשויכים תרופות מסוימות), כגון:

  • בלבול או שינויים נפשיים אחרים
  • קצב לב מהיר
  • בחילה, הקאות או שלשולים
  • הזיות
  • שינויים בלחץ דם
  • קצב לב לא סדיר
  • רפלקסים פרועים
  • חום, הזעה, או רעידות
  • תסיסה
  • התקפים
  • תרדמת (קומה)

* דפיקות חזה
* קשיים בשינה
* תחושות של אי שקט פנימי
* סימנים של תגובה אלרגית, כוללים:

  • פריחה לא מוסברת
  • כוורות
  • גירוד
  • נפיחות לא מוסברת
  • צפצופים
  • קושי בנשימה או בבליעה.

התרעות ואזהרות לנוטלים פקסיל Paxil:

* תרופות נוגדות דיכאון (כולל Paxil) עלולות להעלות את הסיכון של חשיבה או התנהגות אבדנית אצל ילדים, בני נוער, ומבוגרים. לכן, אם מבחינים בשינויים כלשהם בסימפטומים קיימים או סימפטומים חדשים, יש לפנות לרופא המטפל באופן מיידי. חלק מאותם התסמינים עלולים לכלול חרדה, עוינות, חרדה, פאניקה, אי שקט, הזיות, היפראקטיביות קיצונית, ומחשבות אבדניות או התנהגות.

* לפני שרושמים פקסיל Paxil לדיכאון, יש לוודא שאין הפרעה דו קוטבית (במקום דיכאון). לפעמים, הסימפטומים של הפרעה דו קוטבית ודיכאון דומים מאוד, ו- Paxil עלול לגרום בעיות אצל אנשים עם הפרעה דו קוטבית.

* נטילת Paxil עם thioridazine (מלאריל) עלולה להגביר את הסיכון לקצב לב לא סדיר. לכן ממליצים לא לקחת שתי תרופות אלו יחד.

* תרופות נוגדות דיכאון עלולות לגרום לקבוצה של תסמינים מסוכנים המכונים תסמונת סרוטונין. נטילת Paxil עם תרופות אחרות המשפיעות על הסרוטונין עלולה להגביר את הסיכון לתסמונת סרוטונין. אלה כוללות תרופות נוגדות דיכאון אחרות, טריפטאנים (תרופות מיגרנה), ותרופות רבות אחרות. יש ליצור קשר מידי עם הרופא המטפל אם יש תסמינים של תסמונת סרוטונין, כוללים: בלבול , הזיות , דופק מהיר (טכיקרדיה) , הרגשת חולשה , קדחת , הזעה , התכווצויות שרירים , קושי הליכה , שלשול.

* אם יש התקפים, קיימת אפשרות כי נטילת פקסיל Paxil עלולה לגרום להתקפים. יש לידע את הרופא לפני נטילת Paxil.

* פקסיל Paxil יכול לגרום akathisia, תחושה פנימית של חוסר מנוחה או טיקים jitteriness עלול להיות מאוד מטריד.

* נסיגה – אם חדלים ליטול פקסיל Paxil, יש להיות במעקב רפואי עבור סימפטומי הנסיגה של פקסיל Paxil. אם מפתחים סימפטומים של נסיגה Paxil, כגון עצבנות, חרדה, בלבול, כאבי ראש, עייפות, או נדודי שינה, הרופא עשוי להאט את הקצב הפסקת פקסיל.

* Paxil עלול לגרום לדימום בקיבה או במעיים. סיכון זה גדל כאשר נוטלים גם אספירין או אנטי nonsteroidal תרופות נוגדות דלקת (NSAIDs) כמו איבופרופן.

אם אתה נתקל התופעות הללו, להתקשר ספק שירותי בריאות שלך.

* אם אתה מבוגר או נוטל חומר משתן, פקסיל עלול לגרום לרמות מלח נמוכות בדם (hyponatremia). המצב בדרך כלל חוזר להיות "נורמלית" כאשר מפסיקים ליטול פקסיל.

* אם יש לך בעיות בכבד או בעיות כליה, ייתכן שתצטרך מינון נמוך Paxil, מאחר והכבד מסייע להסיר Paxil מהדם.

* Paxil יכול לגרום להחמיר גלאוקומה. יש לדבר עם ספק שירותי בריאות שלך לפני נטילת Paxil אם יש לך גלאוקומה.

* Paxil עשוי להשפיע על היכולת לבצע משימות מורכבות הדורשות כישורים מוטוריים. לכן, יש להתרגל להשפעת הסם על פעילות הדורשת ריכוז. (כגון נהיגה במכונית או מנגנון הפעלה). נטילת Paxil עם אלכוהול או תרופות אחרות עלולה לגרום לנמנום להגביר את האפקט הזה.

* Paxil נחשב תרופת הריון קטגוריה D. משמעות הדבר היא כי התרופה עשויה לגרום נזק לעובר שטרם נולד אם היא נמצאת בשימוש בתקופת ההריון. בפרט, יש ראיות כי פקסיל Paxil הנלקחת מוקדם במהלך ההריון עלולה להעלות את הסיכון לבעיות לב אצל תינוקות. באופן כללי, Paxil אינו מומלץ לשימוש במהלך ההריון. לדבר עם ספק שירותי בריאות שלך על הסיכונים בשימוש בפקסיל Paxil במהלך ההריון.

* Paxil עובר דרך חלב האם. לכן, אם את מניקה או עומדת להתחיל תוכנית הנקה, יש להקפיד לדבר עם ספק שירותי בריאות שלך על השימוש בפקסיל Paxil.

קישורים:

הרעלת הפסיכיאטריה – נכנסה לבית חולים אסף הרופא עם שבר ברגל ויצאה במצב פסיכוטי

ה"תרופות" הפסיכיאטריות נראות טבליות קטנות וצבעוניות כמו סוכריות, משתמשים בהן להרגעה, נגד כאבים, לשינה, אבל אלו רעלנים מסוכנים מאוד עם תופעות לוואי בלתי הפיכות

הכתבה נכנסה עם שבר ברגל ויצאה במצב פסיכוטי , nrg , הילה אלרואי ואלה הר-נוי , יולי 2007

צעירה שקיבלה טיפול שגוי אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. הרופא המליץ על טיפול ב"סרוקוול" אבל הצוות ב"אסף הרופא" לא הבין את כתב ידו ונתן לצעירה "סרוקסט" במינון רעיל

אחד הסיוטים הגדולים של כל חולה הוא שכתב היד הלא ברור של רופא יגרום למתן תרופות לא נכונות ולנזקים חמורים. עבור צעירה ממרכז הארץ, הפך הסיוט הזה למציאות מרה במיוחד.

ראשיתו של הסיפור לפני שנתיים, כשהצעירה, בת ‭,20‬ הגיעה לחדר המיון של בית החולים אסף הרופא עם שבר בקרסול. מכיוון שסבלה מאי שקט נפשי, נקרא למקום פסיכיאטר שהורה על מתן של סרוקוול (תרופה שניתנת גם להרגעה) במינון נמוך.

הצוות הרפואי לא הבין כראוי את ההוראה ונתן למטופלת בטעות סרוקסט (תרופה נגד דכאון‭,(‬ במינון של פי עשרה מהמינימום המקובל. במשך כארבעה ימים קיבלה הצעירה את המינון השגוי מהתרופה השגויה, דבר שגרם להידרדרות קשה במצבה הנפשי עד כדי מצב פסיכוטי קשה. "מתן סרוקסט במינון רעיל שכזה יכול לגרום למצבים מאניים ופסיכוטיים גם באדם בריא, ולא כל שכן באדם שיש לו נטייה למחלות נפשיות‭,"‬ הסביר פסיכיאטר בכיר.

בתביעה שהגיש עורך הדין ירון מויאל כנגד משרד הבריאות, הבעלים של אסף הרופא, נטען כי הצעירה אושפזה למשך קרוב לשנה במחלקות סגורות בבתי חולים פסיכיאטריים, במהלכם קיבלה 30 טיפולים במכות חשמל, וטיפולים תרופתיים. לטענת עורך הדין מויאל, חמש שנים לפני המקרה סבלה הצעירה מבעיות נפשיות, טופלה והיתה במעקב פסיכיאטרי, אך יחד עם זאת סיימה 12 שנות לימוד.

אף אחד לא שם לב
הצעירה שוחררה לביתה ביולי ‭,2005‬ אך בסיכום המחלה לא אוזכרה הטעות החמורה. יומיים לאחר השחרור היא אושפזה במחלקה סגורה בבית חולים לבריאות הנפש באר יעקב, בגלל מצב פסיכוטי חריף.

מכתב התביעה עולה כי עד לאותו אירוע היתה הצעירה עצמאית, ומאז הפכה תלותית וחרדתית. בחוות הדעת שהגיש ד"ר שלום ליטמן, מומחה בפסיכיאטריה ופסיכו אנליזה ולשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, נטען: "אין ספק שהאירועים החמירו את מצבה הנפשי, עד למחלה כרונית עם קשיים ניכרים בשיקומה‭."‬

"המצער בכל הסיפור הוא שהתרופה השגויה ניתנה במשך ארבעה ימים מבלי שאיש מהצוות שם לב לטעות, חרף תלונות המשפחה על התדרדרות קשה במצבה‭,"‬ אמר עורך הדין מויאל. מבית החולים נמסר כי אין הם יכולים להגיב לתביעה מכיוון שטרם התקבלה.

קישורים:

תויות: תביעות נגד רופאים, תביעות נגד נשרד הבריאות, נוגדי דיכאון, תרופות אנטי פסיכוטיות

הפסיכיאטריה וחברות התרופות – תעשיה שיוצאת מדעתה

המאמר "השראה: כולנו מופרעים" , כלכליסט , טלי שמיר , אוגוסט 2009
המרירות היא מחלת נפש, טוענים פסיכיאטרים אמריקאים, ומעוררים דיון סוער על גבולות הנורמליות. למה הפסיכיאטרים המשפיעים בעולם מתעקשים להגדיר התנהגויות טבעיות כהפרעות נפשיות, וכמה כסף מרוויחות מזה חברות התרופות? הצצה אל תעשייה שיוצאת מדעתה
הכלכלה מתנדנדת, הפוליטיקה מעצבנת, הטלוויזיה מחורבנת, האנשים רעים ובאופן כללי החיים הם לא בדיוק ירח דבש. יש הרבה סיבות לכעוס, להיאנח ולהתמרמר. בכל רחבי העולם, מבוקר ועד ערב, אנשים מתמרמרים. אך אל דאגה – יש סיכוי טוב שבקרוב יימצא מרפא למגיפה. תחת השם העתידי "התמרמרות פוסט־טראומטית" יהיה אפשר לאתר את המרירים הראשיים, לאבחן אותם כחולי נפש, לטפל בהם ולתקוף אותם באמצעות תרופות.
מי שעתיד לתת את החותם הרשמי להפרעה הוא איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי (APA), גוף רב־עוצמה שאחראי ל־DSM, "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות הנפש". ה־DSM, התנ"ך של הפסיכאטריה ובמידה מסוימת גם של הפסיכולוגיה, משמש בכל העולם, כולל ישראל, אורים ותומים של האבחון הנפשי (לצד מדריך המחלות העולמי, ICD). גם מערכות הבריאות, החינוך, הביטוח, בתי הסוהר ובתי המשפט פונות אליו כשהן נדרשות לסוגיה הקשורה בבני אדם שמתנהגים בצורה לא מאוזנת.

ההכללה האפשרית של המרירות היא ברכה בעיני לא מעט מטפלים. "אני מריע לאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי על הסיכוי להכיר בהתמרמרות כהפרעה", אומר הפסיכולוג ד"ר סטיבן דיאמונד, מחבר הספר "כעס, שיגעון והשטני". "מרירות יכולה ללא ספק להיות פתולוגית ולהוביל להתנהגות הרסנית ואף אלימה. אבל זהו רק קצה הקרחון – הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עדיין לא הכירו במקום המרכזי של הכעס, המרירות והעוינות בסבל האנושי". מנגד, יש לא מעט אנשים שהמרירות מעוררת בהם מרירות. יש הרואים בשיווק המחלה החדשה עוד ניסיון להשטחת הנפש האנושית וניפוח רווחי חברות התרופות. אחד המתנגדים הנחרצים הוא פרופ' ריצ'ארד ליין מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. "אחרי שמונה שנים של שלטון בוש יש הרבה סיבות להיות מורמר. אבל לראות בזה מחלת נפש זה כמעט מעליב", כתב במאמר חריף נגד היוזמה.
.

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה – קריקטורה

חברות התרופות מרויחות סכומי עתק באמצעות הפסיכיאטריה - קריקטורה

איך נולד התנ"ך של הפרעות הנפש אור קטן שבוקע מתוהו ובוהו גדול
דיונים כאלה מתלהטים בכל פעם שמתקרבת יציאה של גרסה חדשה ומשופרת של ה־DSM. בימים אלו, מאחורי דלתיים סגורות בארלינגטון, וירג'יניה, מתכנס הצוות האחראי על אופיה של הגרסה החמישית, שתראה אור ב־2012 (IV־DSM ראה אור ב־1994, ועודכן ב־2000). המומחים מתדיינים שם על הצעות להפרעות נפש חדשות, ולצד המרירות שוקלים להוסיף למדריך גם התמכרות לשופינג, אפתיה, גלישה מוגזמת באינטרנט ועודף פעילות מינית.
למרות המסורת, נראה שהוויכוחים סביב אופי ה־DSM סוערים הפעם יותר מתמיד. שניים מהכותבים הקודמים של המדריך, ד"ר רוברט ספיצר וד"ר אלן פרנסס, אף פרסמו מכתב פתוח ובו טענו שהמדריך המהולל עומד בפני "אסון לא מכוון". לטענתם, מחסור בשקיפות ובפיקוח על תהליך הכתיבה עלול להוליד עוד עשרות מיליוני "חולים" חדשים. דוגמה לכך הופיעה במאמר שפרסם פרנסס לאחרונה, שבו טען שייתכן כי מה שנראה כעלייה עצומה במספר האוטיסטים בעולם הוא בעצם תוצר של שינוי קטן בקריטריונים לאבחון המחלה.
מולם ניצב ראש הצוות ד"ר דיוויד קפ'פר, שמרגיע ומבטיח שצוות ה־DSM דווקא משכלל את הקריטריונים לאבחון. "תהליך העבודה שלהם הוא הגלוי והשקוף ביותר בכל ההיסטוריה של המדריך", אמר ל"כלכליסט".

זהו ויכוח רווי ביורוקרטיה ועובדות משעממות שעשוי לבלבל את הקורא הלא מקצועי – ובצדק. מאחורי הקלעים פועלים מגוון כוחות כלכליים (כמו חברות תרופות) ואישיים (ענייני אגו ויוקרה), וקשה לדעת מי בדיוק מושך בחוטים ובאיזה אופן. נראה שכדי לעמוד על מהות התסבוכת עדיף לפנות למישהו חיצוני, למשל אל כריסטופר ליין. ליין (43), רוב הזמן פרופסור בריטי לספרות ומומחה לתקופה הוויקטוריאנית, ביקש לפני כמה שנים לחקור את הכעס במאה ה־19, ומצא את עצמו מנסה להבין את אינפלציית הכדורים הפסיכיאטריים בקרב הסטודנטים שלו. הוא התחיל לחפור בנושא והיה האדם הראשון שקיבל גישה למסמכים שמתעדים את דיוני ועדות ה־DSM בשנים 1990–1973. הממצאים המטרידים שגילה כונסו ברב־המכר עטור השבחים "ביישנות: איך נהפכה התנהגות נורמלית למחלה" (2007). הספר של ליין עוסק בכניסתה של הביישנות (בעגה המקצועית – חרדה או פוביה חברתית, ובסך הכל שבע מחלות עם שמות דומים) למדריך הפרעות הנפש בשנות השמונים. על הדרך הוא גם חושף את הקרביים המביכים למדי של הגוף הפסיכיאטרי החזק בעולם.
"אנשים רואים ב־DSM כתב קודש", אומר ליין ל"כלכליסט", "אבל כשאתה מסתכל על המסמכים מאחורי הקלעים אתה נדהם: איך הדיונים הכאוטיים הללו יצרו טקסט שאנשים לוקחים ברצינות? גם האנשים שישבו בוועדה מודים שהם הסתמכו על מחקר צר מאוד ומבולגן. החלטות התקבלו שם על סמך מי שצועק הכי חזק. הם פועלים בסודיות, יושבים כמעט רק עם עצמם ואחרי שלוש שנים אומרים: 'טה דם! הנה זה'. זה כמעט סוריאליסטי. אם אתה חושב על זה יותר מדי אתה נעשה פרנואידי. אבל אני לא פרנואיד. אני פשוט חקרתי את מה שקרה שם".
מה למשל קרה שם?
"בוועדת ה־DSM השלישי, למשל, כל האנשים היו מהגישה הנוירו־פסיכיאטרית (שקושרת את הבעיות הנפשיות לביולוגיה של המוח – ט"ש). זה בסדר, אבל לא היה שום איזון עם גישות אחרות בפסיכיאטריה. רק אחרי ארבע שנים הם שמו לב לזה שהם לבד, ולקחו מישהו מגישה פסיכואנליטית כעלה תאנה. הוא התפטר אחרי זמן קצר והסביר: 'צפיתי מהצד בדיונים הללו, אם להכניס למדריך את הפחד מלאכול לבד במסעדות או ללכלך את העניבה, והרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות'".
העדויות של דיוויד שפר, פסיכיאטר בריטי שהשתתף בדיוני ה־DSM השלישי, דומות. "בישיבות האלה, של לכאורה מומחים ויועצים, אנשים היו קמים ויושבים וזזים וצועקים", אמר בראיון ל"ניו יורקר". "בוב (רוברט ספיצר, יו"ר הוועדה דאז) היה עסוק מדי בלהקליד הערות מכדי לנהל את הישיבה בצורה מסודרת". לגבי האופן שבו התקבלו ההחלטות הסופיות אמר שפר: "בטח היו לו אילו קריטריונים פנימיים, אבל אני לא ממש יודע מה הם היו".

כמה הפרעות אפשר להמציא בכלל האח הגדול קובע מהם חיים נורמליים
אותו בוב ספיצר, שנחשב לאדריכל ה־DSM ולאחד הפסיכיאטרים המשפיעים במאה ה־20, הוא האיש שהפך את המדריך לאימפריה. כשספיצר התחיל לנהל את הוועדה ב־1974, ה-־DSM היה חוברת של כמאה עמודים עם 182 הפרעות, שנמכרה בעיקר למוסדות בריאות גדולים. תחת ניצוחו של ספיצר (שאגב, סבור שבאמצעות טיפול אפשר לשנות גם נטייה מינית) נהפך המדריך לספר בן כ־900 עמודים עם כמעט 300 מחלות נפש, שנמכר במאות מיליוני עותקים בכל העולם תמורת כ־90 דולר. "מדובר בייצור של כ־150 הפרעות חדשות ב־24 שנים", מדגיש ליין, "זה משהו שלא נראה כמותו ברפואה מאז שחר ההיסטוריה".
ספיצר, כמובן, לא עשה את כל זה לבד. הוא היה צריך רוח גבית – ורוח התקופה התאימה. שנות השבעים התאפיינו בהפניית עורף לזרם ששלט אז בפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, לטובת חזרה לפסיכולוגיה ביולוגית. הריאקציה הגיעה לשיאה בשנות התשעים, כשפרוזק נתפס בה כ"ניתוח קוסמטי קטן לנפש". המהפך הצליח כל כך, שהיום קשה למצוא פסיכיאטר או פסיכולוג מיינסטרימי שמודה שהוא מסכים עם פרויד בלי להתנצל על כך חמש פעמים. ספר שראה אור החודש, "מרשמים לנפש" מאת ג'ואל פריס, טוען שהממסד הפסיכיאטרי כל כך מרוכז היום בתרופות עד שטיפול בדיבור נהפך למתכון להתאבדות מקצועית.
השפעתו של ה־DSM אינה נעצרת בקליניקה. לטענת רבים היא שולחת זרועות אל כל חלקי החברה המערבית ויוצרת חברה הומוגנית וצייתנית. "מתקפה על הנורמליות", קורא לזה ליין, ומרחיב: "הגבולות של הנורמליות מצטמצמים הרבה מעבר למה שאנשים מתארים לעצמם. ה־DSM רומז כמה חברים רצוי שיהיו לך, באיזה חלק של העיר אתה אמור לעבוד, באיזה תדירות תעשה סקס ואפילו איזה סוג של סקס. הרעיון שלהם לגבי מה זה אדם או אזרח הוא מאוד מנרמל ומאוד שמרני. זה מעין אח גדול".

איפה הגבול בין נורמלי למופרע
תלוי על מה חברת הביטוח מוכנה לשלם

המאמץ לכנס את כולם להגדרה צרה של נורמליות, אומר ליין, לוקח תכונות שפעם נחשבו טבעיות וסבירות לחלוטין, והופך אותן לפתולוגיות. "תרבויות קודמות היו יותר סבלניות מאתנו לטווח של רגשות אנושיים ופחות פחדו מהם. יש כמה דוגמאות שחקרתי, למשל העובדה שביישנות נחשבה עד לפני כמה עשורים לתכונה טובה – או לפחות לא רעה – ונקשרה בצניעות ובהתבוננות עצמית.
דוגמה נוספת היא המיזנטרופים, שנהגו להתבודד כי נמאס להם מהחברה. מאז תקופת יוון ועד תחילת המאה ה־19 העריצו את המיזנטרופים על היכולת המצפונית והכישרון שלהם לבקר את החברה ולראות אותה מבחוץ, הם שימשו מעין סמן אזהרה מפני טיפשות ושחיתות. זו היתה תפיסה מאוד פופולרית. היום קוראים לזה 'הפרעת אישיות נמנעת' ומטפלים בזה באמצעות כדורים. הצמצום של התכונות האנושיות לכדי כימיקלים במוח יוצר אפקט אדיר של השטחה".
על אף הביקורת החריפה, ליין לא חושב שהכוונות של כותבי ה־DSM רעות או שהם מתכוונים להגיד שכולנו מטורפים. העניין הוא שאופן הניסוח של המדריך אינו מאפשר לסמן בבירור את הגבול בין הפרעת אישיות לבין סתם אישיות. "השפה שהם משתמשים בה היא כל כך יומיומית וההפרעות בה כל כך נפוצות – כמו רעד בידיים כשאתה כותב צ'ק או הימנעות משירותים ציבוריים – שאתה לא יכול להגביל את זה רק לאנשים שבאמת סובלים מהפרעה כרונית", הוא אומר, "בעדכון שיצא ב־1994 הם הוסיפו פחד מלדבר מול קהל או חשש להביך את עצמך בציבור לרשימת הסימפטומים של החרדה החברתית. מי לא מרגיש ככה לפעמים? כך שיש פער מאוד מטריד בין מה שהם רואים כמשימה שלהם – לעזור לאנשים סובלים, דבר שאני תומך בו – לבין מה שקורה בפועל. חייבת להיות דרך להגדיר חולי נפש בלי לגרור איתם למטה חצי מהאוכלוסייה".
התגובה לביקורת של ליין עוברת כבר לרמה האישית. "לאנשים חסרי ניסיון קליני, כמו פרופ' ליין, אין באמת הבנה ריאליסטית של מה זה 'נורמלי'", אומר ד"ר דיאמונד ל"כלכליסט". "ה־DSM דווקא מבחין בין סתם רגשות נורמליים לפתולוגיה באמצעות קריטריון שאומר שפתולוגיה פוגמת בתפקוד היומיומי. נכון, האבחון הפסיכיאטרי לא מושלם והוא רגיש למניפולציות, ובגלל הדרישות של חברות הביטוח הרפואי להוכיח שהטיפולים הכרחיים, המטפלים נאלצים להגזים באבחונים. אבל האם אלו שמתנגדים לאבחון הפסיכיאטרי היו מעדיפים שאנשים שמוגדרים היום כסכיזופרניים היו נחשבים לאחוזי דיבוק שטני? זה היה המצב בעבר הלא מאוד רחוק. אבחון המחלות הוא שלב בדרך לטיפול. מתן שם לתופעה הוא בעצם מתן משמעות לסבל, שלפני כן היה חסר משמעות. לחשוב שלא צריך לאבחן מקרים כאלה זה נאיבי ומסוכן".

איך יוצרים מגיפה
קמפיין חזק לקהל יעד ענקי שווה 2 מיליארד דולר

דיאמונד מזכיר, כמעט בדרך אגב, את אחריותן של חברות הביטוח לאבחון היתר הפסיכיאטרי. בכך הוא חושף צלע אחת בשילוש הקודש של ה־DSM, חברות הביטוח וחברות התרופות. חברות הביטוח דורשות אבחון DSM כדי להחזיר הוצאות, וחברות התרופות עטות על כל אבחנה חדשה כנשרים על נבלות בשדה פתוח. אחרי הכל, זה שוק אדיר שקשה להתעלם ממנו: ב־2005, יותר מ־67 מיליון אמריקאים נטלו תרופות אנטי־דיכאוניות – כמעט חמישית מהמדינה. לפי מחקרים שונים מגלגל השוק העולמי 15–20 מיליארד דולר בשנה, ו־70% מהמחזור הזה הוא בארה"ב. בישראל מדברים מחקרים על כך שכ־10% מהאזרחים הבוגרים בולעים כדורים לאיזון מצב הרוח.
חברות מסחריות דוחפות תרופות פסיכיאטריות לא מהיום. ליין חוזר בספרו להתחלה, בשנות החמישים, אז שיווקה חברת מרק בהתלהבות סמי הרגעה. הגל הגדול האחרון בתחום החל בסוף שנות התשעים, כשחברת התרופות גלקסו־סמית־קליין זיהתה את הפוטנציאל שבשבע הפרעות הביישנות החדשות והתחילה לשווק מרפא לבעיה: את סרוקסט (פקסיל), תרופה ישנה עם תופעות לוואי מדאיגות. מיד אחרי שקיבלו את אישור ה־FDA הם כיסו אוטובוסים ברחבי ארצות הברית בפוסטרים שנושאים את הסלוגן "דמיין שאתה אלרגי לאנשים", ותחתיו גבר נאה ורגיש שבוהה בכוס התה שלו. "ההזדמנות אדירה", כתבו מנהלי החברה במסמך שליין מצטט, "כ-90 מיליון מבוגרים בצפון אמריקה ובאירופה סובלים מזה בכל רגע נתון".
האסטרטגיה עבדה כמו קסם – ב־2001 סרוקסט היתה התרופה האנטי־דיכאונית הנמכרת ביותר בארה"ב (יותר מפרוזק), עם הכנסה שנתית של יותר מ־2 מיליארד דולר וכ־5,000 חולים חדשים מדי יום. המניה של גלקסו־סמית־קליין הרקיעה לשחקים. "לפני שמונה שנים נהפכו החרדה החברתית ודומותיה לדיאגנוזה השלישית בהיקפה, אחרי דיכאון ואלכוהוליזם", אומר ליין, "זה הישג אדיר, בהתחשב בעובדה שזו הפרעה שבכלל לא היתה קיימת לפני סוף שנות השמונים".

מה עושות חברות התרופות
מסכת של ניגודי עניינים ותופעות לוואי

הקשר עם חברות התרופות מתחיל הרבה לפני הקמפיינים. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "Psychiatric times" מצביע על הבעייתיות בכך ששני שלישים מ־27 החברים בוועדת ה־DSM עבדו בעבר באופן ישיר עם חברות תרופות. "לעתים קרובות הפסיכיאטרים בוועדה מרגישים מחויבים לחברות התרופות, מתוקף מימון המחקרים שלהם ומשום שהן המקור לחלק גדול ממשכורותיהם", מרחיב ליין, "כך שהם לא ינשכו את היד שמאכילה אותם. בפסיכיאטריה אין כמעט מצב של חוסר ניגוד אינטרסים. רוב הפסיכיאטרים שעוסקים במחקר מקבלים את הכסף שלהם מחברות התרופות. למעשה, כששאלתי את החוקרים פה באוניברסיטה שעזרו לי בכתיבת הספר איך אני יכול להודות להם, הם אמרו 'רק אל תזכיר את השם שלנו בשום מקום, אנחנו צריכים להמשיך לעבוד עם החברות האלה'".
מכיוון שחברות התרופות הן לרוב אלו שמממנות את המחקרים, הן גם יכולות להעלות את קרנם של המוצרים שלהן ולנכש תוצאות שליליות. מאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו אינגלנד ז'ורנל אוף מדיסן", מכתבי העת המובילים לרפואה בעולם, תומך בטענה הזו. לפי המאמר, 31% מתוצאות המחקרים על תרופות אנטי־דיכאוניות אינם מגיעים לידי פרסום. "החברות לא מעוניינות לפרסם תוצאות שמאירות באור לא חיובי את המוצר שלהן", טוען ליין, "התוצאות האלה מונחות באיזו מגירה נעולה, ואנחנו פשוט לעולם לא נדע אותן".

ובכל זאת, בשנים האחרונות המגמה משתנה, כפי שהוכיח מקרה הסרוקסט. תופעות הלוואי שהחברה טרחה להצניע הגיעו לכותרות ראשיות, וב־2004 נתבעה גלקסו־סמית־קליין על הונאת הציבור; התביעה הסתיימה בהסדר שבו שילמה החברה 900 אלף דולר (שבריר מהרווחים שלה על התרופה). החברה גם נאלצה להודות בפומבי שהכדורים הנחמדים שלה, שנמכרו לאמריקאים כמו דונאטס טריים, עשויים לגרום לחרדה, כאבי ראש, רעד, בלבול, שלשול, בחילה, הקאה והזעה ולפעמים אפילו להזיות קשות ותרדמת. אה, כן – וכמו יתר הכדורים אנטי־דיכאוניים שמעלים את רמת הסרוטונין (כולל פרוזק וציפרלקס), הסרוקסט עשוי להוביל למחשבות אובדניות. כך שלעתים לא רחוקות, לצד ההקלה שמציעות התרופות, פגיעתן גם עולה על התועלת.

עכשיו, כשתופעות הלוואי של התרופות האנטי־דיכאוניות יצאו מהארון וכשרבות מהן סיימו את תקופת הפטנט שלהן, ליין חושד שחברות התרופות התחילו לדחוף לכיוון אבחונים שדורשים תרופות אנטי־פסיכוטיות ("אבל אני עוד לא יכול להוכיח את זה", הוא מודה).

במקביל, יכול להיות שכל ההגמוניה הפסיכיאטרית רועדת, והגישה הביו־פסיכיאטרית נכנסת לתקופת הדמדומים שלה. "מחקרים חדשים מראים שההסברים הקושרים את ההפרעות לסרוטונין במוח פשוט לא נכונים – יש הרבה דיכאוניים עם סרוטונין גבוה ואנשים עם סרוטונין נמוך שלא סובלים מדיכאון", אומר ליין, ובעניין זה אפילו דיאמונד מסכים: "מצער שהפסיכיאטריה פנתה לגישה הביולוגית, שרואה את כל ההסברים בחוסר איזון כימי שאפשר לאזן באמצעות תרופות. יש הרבה תיאוריות שמסבירות סכיזופרניה, חרדה, דיכאון ועוד, אבל אף אחת מהן לא הוכחה באופן חד־משמעי".

"בעולם האקדמי נגמר הרומן עם התרופות", טוען ליין לסיכום, "זה פשוט לא מוכיח את עצמו מדעית. חבל שתרבותית עדיין לא מבינים את זה".

קישורים: