ילדי פנימיות משרד הרווחה בסיכון גבוה לנטילת סמים פסיכיאטריים שלא לצורך

2018 – מתוך המגזין עם אושרת קוטלר. ילדים מתחת לגיל 18 מושפעים באופן שלילי ומוגבר מנטילת סמים פסיכיאטריים. עובדה זאת אינה מונעת ממנהלי פנימיות משרד הרווחה לתת להם כמות מוגדלת של כדורים פסיכיאטריים כדי להוזיל עלות החזקתם בפנימיה.

מודעות פרסומת

גמלנו את הבן שלנו מסמים פסיכיאטריים

סדר יום עם קרן נויבך, מרץ 2018 – גדי (שם בדוי) בריאיון לקרן נויבך על שורת התרופות הפסיכיאטריות שקיבל הבן שלו בעקבות התקפי חרדה ועל הגמילה: "התחלנו לחפש מידע וגילנו שכל תאוריית חוסר האיזון הכימי נולדה ע"י חברת תרופות. התרופות מטפלות בטווח הקצר בסימפטומים – אבל בטווח הארוך הן מזיקות יותר.

תעשיית הסמים הפסיכיאטריים

הסמים הפסיכיאטריים מרוקנים את המוח
סמים פסיכיאטריים מרוקנים את המוח – אילוסטרציה

"טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס , 13.01.2018  , נדן פלדמן, TheMarker

תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים התפתחה בשנים האחרונות לשוק עולמי עם הכנסות של יותר מ-40 מיליארד דולר בשנה. לצד הלקוחות המרוצים, מתרבים המתנגדים היוצאים נגד יעילות התרופות והשימוש הנרחב בהן

אנדרו ריוס מקליפורניה החל ליטול כדורי ריספרדל לאחר שתרופות נגד אפליפסיה שלקח גרמו לו לנהוג באלימות. ריספרדל היא תרופה אנטי־פסיכוטית חזקה, שלרוב ניתנת לטיפול בסכיזופרניה ובהפרעה דו־קוטבית בקרב מבוגרים. לעתים רושמים אותה לטיפול בהפרעות חרדה בקרב בני נוער. הכדורים האלה גרמו לריוס לצרוח מתוך שינה, ונדמה היה שהוא החל לתקשר עם אנשים וחפצים מדומיינים.

אבל ריוס לא היה איש מבוגר. וגם לא בחור צעיר, או אפילו לא נער בגיל העשרה. למעשה, כשהרופא רשם לו כדורים פסיכיאטריים, ריוס עוד לא ידע להוציא מלה מהפה. הוא היה בן 18 חודשים בלבד.

המקרה של ריוס הופיע בכתבה ב"ניו יורק טיימס", שפורסמה לפני שנתיים ועסקה בקהל היעד החדש והמבטיח של שוק התרופות הפסיכיאטריות: פעוטות. הכתבה עוררה סערה בענף הפסיכיאטריה, והעיתון ציין כי תריסר אנשי מקצוע שרואיינו לכתבה התקשו להסביר כיצד רופאים ברחבי ארה"ב רושמים לפעוטות כדורים אנטי־פסיכוטיים המיועדים במקרה הקיצוני ביותר לילדים מגיל 7–8. ואולם המקרה של ריוס אינו חריג כיום: המרשם שקיבל היה רק אחד מתוך 20 אלף מרשמים לתרופות פסיכיאטריות שניתנו ב-2014 בארה"ב לפעוטות עד גיל שנתיים — זינוק של 50% לעומת 2013, לפי נתוני חברת מחקרי הבריאות IMS. אם זה נשמע הרבה, כדאי לציין שמספר המרשמים שניתנו לפעוטות של פרוזאק, כדור פופולרי לטיפול בדיכאון, היה גדול פי ארבעה, והסתכם בארה"ב באותה שנה ב–83 אלף. מגמת הגידול לא נעצרה מאז.

"תינוקות יוצאים מהרחם ומקבלים תרופות פסיכיאטריות. זה טירוף מוחלט", אומר בראיון ל-Markerweek העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את עולם התרופות זה 30 שנה, ובעשור האחרון נהפך לאחד הקולות החזקים והמשפיעים בעולם נגד תעשיית התרופות הפסיכיאטריות. "הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי", אומר וויטאקר. "ב–1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות".

הנתונים שמציג וויטאקר מקבלים חיזוק בתחזיות עדכניות: שוק התרופות האנטי־דיכאוניות, המהווה נתח משמעותי בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות, צפוי לגדול מהכנסות של 14.5 מיליארד דולר ב-2014 להכנסות של 16.8 מיליארד דולר ב-2020, לפי תחזית של חברת מחקרי השווקים ZION.

וויטאקר הוא מחבר הספר "אנטומיה של מגיפה" (Anatomy of an Epidemic), שיצא לאור ב–2010 וטילטל את ענף הפסיכיאטריה. הספר, שנהפך לרב־מכר ופורסם בעשרות מדינות ובהן ישראל (בהוצאת פוקוס), זכה בפרס איגוד העיתונאים החוקרים בארה"ב (IRE) לספר הטוב ביותר ב–2010. הטענה המרכזית שמציג וויטאקר בספר היא שהגישה הפרמוקולוגית לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, קרי מתן כדורים אנטי־פסיכוטיים לסובלים מהפרעות נפשיות שונות, נכשלה.

וויטאקר טוען כי אף שתרופות פסיכיאטריות עשויות להיות יעילות בטווח הקצר, ואף שחלק מהמטופלים עשויים להפיק מהן תועלת לתקופות ארוכות יותר, במבט כולל התרופות האלה מחמירות בטווח הארוך את המצב של ההפרעות הנפשיות העיקריות, מגדילות את הסיכוי שהמטופל ייהפך לחולה כרוני ואף יסבול מתסמינים חדשים וחמורים יותר. וויטאקר, הטוען שהוא מגובה בממצאים מחקריים, אומר גם כי התרופות האנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים במוח המגבירים את הרגישות הביולוגית של המטופל לפסיכוזה, ומקטינות את נפח המוח, מה שגורם לעלייה בתסמינים שליליים ולהחמרה בבעיות בתפקוד הקוגנטיבי.

ספרו של וויטאקר, פרי מחקר שארך יותר מחמש שנים, מתאר כיצד נהפכו הכדורים הפסיכיאטריים לתעשיית ענק שמגלגלת בעולם הכנסות של יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה, תוך שיתוף פעולה של הממסד הפסיכיאטרי והרשויות הרגולטוריות. שיתוף הפעולה הזה כולל מימון של מחקרים מדעיים על ידי חברות התרופות, מתן תמריצים שונים לפסיכיאטרים כדי לעודד אותם למכור תרופות מסוימות והשתקה של מחקרים וחוקרים שפירסמו ממצאים הסותרים את יעילות התרופות.

וויטאקר מציג בספר ממצאים שמראים את ההתמכרות והתלות שמפתחים מטופלים רבים בתרופות, ומחקרים רבים אחרים שמציבים סימני שאלה רבים בנוגע ליעילות שלהן. חלק מהשאלות שהספר מציב מהדהדות מאז בשיח הפסיכיאטרי: איך ייתכן שדווקא בקרב חולים שלא נוטלים תרופות, שיעורי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר? מדוע חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים בשיעורים גבוהים יותר במדינות מתפתחות, שבהן רוב המטופלים לא מקבלים תרופות, בהשוואה למדינות מפותחות, שבהן מספקים תרופות שנחשבות מתקדמות ויעילות? ואיך קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו־קוטבית גדל ב–50 השנים האחרונות פי 100 בעולם המערבי — אף שהשימוש בתרופות לטיפול בהפרעה זינק?

פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מחזק את הגישה של וויטאקר ומדבר במונחים של מהפכה בעולם הפסיכיאטריה. "וויטאקר הוא איש מחדש, איש שעוזר לקהילת הפסיכיאטריה לערוך חשבון נפש, איש עם המון רצון לעזור למטופלים בעולם, וכשפגשתי אותו אני יכול לומר שהגישה שלו כלפי פסיכיאטרים חיובית. הוא לא אנטי־פסיכיאטרים, הוא בעדנו והוא בא בדיוק בזמן הנכון לעזור לנו. בזכות העבודה שלו, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו פעם. ובמשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות".

עם זאת, בלמקר מציין גם את החשיבות של טיפול תרופתי. "אם הייתי חולה בפסיכוזה או דיכאון קשה הייתי רוצה להיות מטופל בתרופות. העניין הוא שהתשובה לא צריכה תמיד להיות טיפול תרופתי. לפעמים התרופה מרפאת, אבל לפעמים היא לא עוזרת ואז צריך לבחון שינוי של הסביבה ואלמנטים אחרים בחיים. רופאים לא צריכים להעלות אוטומטית את מינון התרופה, כי אז מקבלים רק את תופעות הלוואי. לא כל דבר שלא עוזר במינון נמוך יעזור במינון גבוה, וצריך להודות שיש הרבה מטופלים עם מינונים גבוהים מדי".

בחודש שעבר הגיע וויטאקר לישראל כאורח כנס האיגוד הישראלי לשיקום פסיכיאטרי. בכנס התעמת וויטאקר עם פרופ' דונלד גוף, מהפסיכיאטרים המובילים בעולם, שמייצג את עמדת הממסד הרפואי וחברות התרופות, המקדמים את הגישה הפרמקולוגית. בישראל נפגש וויטאקר עם כמה מבכירי הפסיכיאטרים בארץ, בהם יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי בלמקר והפסיכיאטר פרופ' פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג ומייסד בתי סוטריה ("בתים מאזנים"), שמטפלים בסובלים ממחלות נפש ללא תרופות פסיכיאטריות (ראו מסגרת).

נדמה שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" משקפת היטב את ההקצנה של תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים. היא גם משקפת היבט מרכזי של הקפיטליזם האמריקאי — לגרום לאנשים להתמכר למוצר, ועדיף מגיל צעיר ככל האפשר. אבל האם יש לראות בארה"ב מקרה נפרד, משום שכל דבר שם הולך לקיצוניות?

וויטאקר: "יש בזה מן האמת. הרפואה המדעית שפיתחה את התרופות הפסיכיאטריות ושיכנעה אנשים להשתמש בתרופות האלה צמחה בארה"ב, הרבה בזכות השותפות בין חברות התרופות לפסיכיאטרים אקדמאים. כך שארה"ב היתה המדינה הראשונה בעולם שהשתמשה בתרופות פסיכיאטריות, כולל ילדים. בהתחלה הרבה מומחים במדינות אחרות אמרו שהאמריקאים יצאו מדעתם ושהם לא מתכוונים לאמץ את המודל הזה אצלם. אבל בהדרגה הממשל האמריקאי וחברות תרופות אמריקאיות ייצאו את המודל הזה לעולם, ומה שרואים זה שבכל מדינה שאימצה את השימוש הרחב בתרופות פסיכיאטריות חלה גם עלייה של בעיות בבריאות הנפש".

הגידול שוויטאקר מציין מתרחש גם במדינות עשירות ומתקדמות, שמספקות מערכת שירותי רווחה מפותחת ונחשבות לחברות בעלות סולידריות חברתית גבוהה יחסית, וודאי בהשוואה לניכור האמריקאי. באוסטרליה, למשל, מספר האנשים שמקבלים קצבת נכות בשל מחלת נפש זינק בין 1990 ל–2011 פי ארבעה — ליותר מ–240 אלף איש. בדנמרק המספר קפץ פי 2.5 בין 1999 ל–2010, בניו זילנד הנתון הוכפל בין 1998 ל–2011, ובגרמניה מספר מקבלי קצבת הנכות הנפשית קפץ מ–39 אלף איש בשנת 2000 — ליותר מ–70 אלף ב–2010.

הזינוק בנתונים האלה התרחש בד בבד עם גידול חד בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. בארה"ב השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים טיפס ב–65% בין 1999 ל–2014, לפי נתונים שפירסם בשנה שעברה הממשל האמריקאי. בגרמניה, השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים גדל תוך ארבע שנים ב–46%, בספרד ופורטוגל ב–20%, וגידול בצריכה נרשם בכל 25 המדינות המפותחות שנכללו במחקר שערך ארגון OECD בתחילת העשור. חוקרי OECD מצאו שתי סיבות מרכזיות לגידול בשימוש בתרופות אנטי־דיכאוניות: האחד הוא שהטיפול נמשך יותר מבעבר, והשני הוא שרופאים ופסיכיאטרים רושמים כיום כדורים לא רק למצב דיכאון קשה, אלא גם למצבים מתונים יותר של דיכאון, כמו גם לסוגים שונים של חרדה ובעיות נוספות.

המצב בישראל אינו שונה: מספר המרשמים לתרופות פסיכיאטריות זינק מתחילת שנות ה–2000, בד בבד עם גידול חד במספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית. בישראל ניתנים מדי שנה יותר מ–2 מיליון מרשמים לתרופות אנטי־דיכאוניות, ועוד מאות אלפי מרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות, שעה שמספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית זינק ב–170% בשני העשורים האחרונים — פי שלושה מקצב גידול האוכלוסיה, לפי נתונים שסיפק פרופ' ליכטנברג, שגם כתב את ההקדמה למהדורה העברית של "אנטומיה של מגיפה".

"הסיפור שמספרים פסיכיאטרים לא נכון"

בזמן פרסום הספר כבר היה וויטאקר עיתונאי בעל שם בחקר הרפואה הפסיכיאטרית, שמאחוריו פרסים עיתונאיים וגם מועמדות לפרס פוליצר ב-1998, על סדרת כתבות שפירסם ב"בוסטון גלוב" ועסקו במחקרים פסיכיאטריים בעייתיים. ואולם "אנטומיה של מגיפה" הפך את וויטאקר לאחד הדוברים הבולטים, אולי הבולט ביותר, בקרב קבוצת מיעוט בעולם המטפלים הנפשיים, שסבורה כי תעשיית הכדורים הפסיכיאטריים יצאה לחלוטין מפרופורציה.

"החברה האמריקאית ביססה את הדאגה לחולים על בסיס הנרטיב השיווקי, ולא על בסיס הנרטיב המדעי", אומר וויטאקר. "גרמו לנו לחשוב שהנרטיב השיווקי הוא המדעי, וזה לא המצב. חברות התרופות משלמות לפסיכיאטרים ולאקדמאים כדי שיספרו לנו סיפור שאינו מותאם לתוצאות של מחקרים. בדרך הזאת, כוחו של הנרטיב השיווקי בארה"ב התחזק".

אבל הרבה מאוד אנשים יכולים לומר שתרופות פסיכיאטריות עזרו להם. אולי אנחנו פשוט צריכים לתת את הטיפול הנכון לכל מטופל.

"זה בדיוק מה שאני אומר בפרק הראשון של ספרי. עכשיו, בוא נאמר שאתה עורך מחקר לסובלים מדיכאון שבו קבוצה אחת נוטלת כדורים אנטי־דיכאוניים, וקבוצה שנייה לא נוטלת כדורים. בקבוצה הראשונה, 50% מהאנשים שנוטלים תרופות אנטי־דיכאוניות מרגישים שזה עוזר להם, אבל בקבוצה השנייה אתה מגלה ש–60%–70% מהאנשים מתפקדים טוב בלי תרופות. כך שהמסקנה היא שקבוצת האנשים שנטלה תרופות היא במצב גרוע יותר מאשר הקבוצה שלא נטלה תרופות".

וויטאקר מספר על מחקר חדש שממצאיו פורסמו לפני כחודש תחת הכותרת "כדורים אנטי־דיכאוניים מחמירים את הדיכאון בטווח הארוך". המחקר, שפורסם בכתב העת לפסיכיאטריה "Psychotherapy and Psychosomatics", נמשך תשע שנים ומציג ממצאים שלפיהם הסיכוי שסובלים מדיכאון הנוטלים תרופות ימשיכו לסבול מדיכאון אחרי תשע שנים כפול לעומת אלה שלא נטלו תרופות. מחקר שפירסם באחרונה המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), שנערך במשך שש שנים, הראה שאנשים שלקחו תרופות אנטי־דיכאוניות היו בעלי סיכוי גבוה פי שבעה להיות במצב לא תפקודי בשל דיכאון, ולא מסוגלים לעבוד לפרנסתם.

"השאלה היא אם התרופות האנטי־דיכאוניות מגדילות את הסיכוי שאחרי חמש שנים של נטילתן האדם עדיין יהיה בדיכאון, ויש הרבה מחקרים שמראים שכן", אומר וויטאקר. "אני לא אומר שלא צריך לקחת תרופות, אני פשוט אומר שצריך לקחת אותן באופן סלקטיבי. בגדול, הספרות המחקרית בנושא מראה שרוב האנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות ייהפכו לחולים כרוניים, ושרק מיעוט מהאנשים שנוטלים כדורים פסיכיאטריים מושפעים באופן חיובי לטווח הארוך".

אתה לא איש מקצוע מהתחום: אתה לא פסיכיאטר, לא חוקר אקדמי ולא רופא. זה לא מעמיד את המסקנות באור בעייתי?

"מה שמקשה מנקודת מבט עיתונאית הוא שאני כעיתונאי לא אמור לסתור את הסיפור המדעי שמספרים פסיכיאטרים. אני לא האדם שאמור לבוא ולומר, רגע, הסיפור שמספרים פסיכיאטרים אקדמאים הוא לא נכון. התקווה היא שפסיכיאטרים אחרים יבואו ויגידו את זה".

אבל הם לא אומרים.

"זאת בדיוק הבעיה. לחלק מהם משלמים. עכשיו, אם אתה פסיכיאטר שרושם תרופות למטופלים, למי תאמין? אתה תרצה להאמין שהתרופות עוזרות. ואם אתה בגילדה המקצועית של פסיכיאטרים, מה המוצר שאתה משתמש בו? התרופות. אתה תרצה להגן על השימוש בהן, ויהיה לך מאוד קשה להודות שהן גורמות נזק. חלק ממה שקרה הוא כשקיבלו תוצאות לא טובות במחקרים, פשוט לא פירסמו אותן. הדוגמה הטובה ביותר היא מחקר ארוך טווח על סכיזופרניה בארה"ב מ–2008, הטוב ביותר שנעשה אי־פעם. המחקר הזה הפיק תוצאות מפתיעות מאוד: אנשים שסבלו מסכיזופרניה ולא נטלו תרופות היו בעלי סיכוי גבוה פי שמונה להשתקם לעומת אלה שנטלו תרופות. הממצאים היו כל כך מפתיעים, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) העדיף לא לפרסם את המחקר הזה, כי הוא סותר את כל מה שהם האמינו בו".

"תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות"

מהם הגורמים המשמעותיים ביותר בטיפול אלטרנטיבי, שאינו כולל שימוש בתרופות?

"פעילות גופנית היא ללא ספק גורם חשוב. בבריטניה יש תוכנית שבה רופאים רושמים למטופלים פעילות גופנית — ללכת לחדר כושר, לקבל תוכנית אימונים ממאמן — וזה מסובסד על ידי הביטוח הרפואי. גם חיים חברתיים עשירים הם גורם מאוד חשוב: יש פסיכיאטר בשם ריץ' שולמן מקונטיקט, שאומר לכל מטופל שלו — אם רוצה לראות אותי, לך תתנדב שעתיים בשבוע על כל שעה שאתה רואה אותי. והדבר השלישי שהייתי אומר הוא למצוא משמעות לחייך. ואנשים רוצים למצוא משמעות לחייהם. כל אחד רוצה ללכת למסיבה ולומר בגאווה שהוא עושה משהו משמעותי בחיים שלו. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא לא עושה כלום".

וכשאתה חוזר לארה"ב?

"ארה"ב נמצאת בבעיה, אבל גם בארה"ב יש הרבה אנשים שמחפשים דרכים הומניות למצוא חלופות לתעשיית התרופות הפסיכיאטריות. נראה שבארה"ב מתפתח מאבק בין שני מחנות: המחנה השמרן, שתומך בתעשיית התרופות הפסיכיאטריות ובתועלת שלהן, והמחנה שכופר בכך. אבל גם בממסד הרפואי מתחילים לשמוע יותר ויותר קולות שקוראים לשינוי. יש כתבי עת מדעיים כמו כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה, שמודה שתעשיית התרופות הפסיכיאטריות לא עוזרת. אני חושב שיש ניכור חברתי גדול בארה"ב, אבל האם תרופות פסיכיאטריות היא התשובה לכך? אפשר לטעון שיש כאן תאגידי תרופות שנשענים על הניכור הזה, אבל זה בטח לא פותר את הבעיה. תרופות אנטי־דיכאוניות לא יפתרו בעיה של בדידות".

אתה לקחת אי־פעם תרופות נגד דיכאון או חרדה?

"לא, אבל זה לא אומר שלא הייתי בדיכאון או בחרדה בתקופות שונות בחיי. אדם שאינו נמצא בדיכאון לא יכול להבין מה עובר על אדם אחר שנמצא במצב הזה".

המחקרים המערערים

רשימה נבחרת של מחקרים שפורסמו ב–25 השנים האחרונות מערערים על יעילותן של תרופות פסיכיאטריות. וויטאקר טוען כי הממסד הפסיכיאטרי הצליח להסתיר את כל המידע הזה מהציבור באופן יעיל, וכי אף לא אחד מהם זכה לסיקור בעיתונים גדולים. הנה כמה מהבולטים שבהם.

1990: במחקר על דיכאון, שערך המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש (NIMH), מספר המטופלים שהחלימו ונותרו בריאים במשך 18 חודשים היה הגבוה ביותר בקרב אלה שטופלו ללא תרופות (30% מהנבדקים) והנמוך ביותר בקרב אלה שטופלו בתרופות אנטי־דיכאוניות (19%).

1992: במחקר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) נמצא כי מצבם של חולי סכיזופרניה היה טוב הרבה יותר במדינות עניות כמו הודו וניגריה, שבהן רק 16% מהמטופלים מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות בקביעות, לעומת ארה"ב ומדינות עשירות אחרות, שבהן שימוש ממושך בתרופות מסוג זה נחשב לטיפול המקובל.

1998: במחקר של אוניברסיטת פנסילווניה נמצא כי תרופות אנטי־פסיכוטיות גורמות לשינויים מורפולוגיים במוח, הקשורים להחמרת תסמינים של סכיזופרניה.

2000: במחקר משותף לחברת התרופות איליי לילי ולבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד נמצא כי בטווח הארוך, מצבם של חולים בהפרעה דו־קוטבית גרוע כיום יותר משהיה בתקופה שקדמה לנטילת התרופות. הידרדרות זאת נגרמה כנראה מההשפעות המזיקות של התרופות הפסיכיאטריות.

2005: במחקר של אוניברסיטת קלגרי בקנדה, שנמשך חמש שנים והקיף 9,058 מטופלים הסובלים מדיכאון, נמצא כי אלה שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות סבלו מתסמיני דיכאון 19 שבועות בשנה בממוצע, ואילו אלה שלא נטלו תרופות סבלו מהתסמינים רק 11 שבועות בשנה.

2007: במחקר של אוניברסיטת אילינוי, שנמשך 15 שנה, נרשמה החלמה בקרב 40% מחולי הסכיזופרניה שלא קיבלו תרופות אנטי־פסיכוטיות, לעומת 5% בלבד בקבוצת האנשים שכן קיבלו תרופות.

2007: במחקר גדול שנערך על ידי NIMH בקרב ילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז (ADHD) התגלה בתום השנה השלישית כי השימוש בתרופות היה סמן משמעותי להידרדרות במצב, והילדים שטופלו בתרופות נטו יותר להתנהגות עבריינית.

2008: מחקר של NIMH שסקר מטופלים בעלי הפרעה דו־קוטבית נמצא כי לחולים שנטלו תרופות אנטי־דיכאוניות היה סיכון גדול כמעט פי ארבעה לפתח מעבר מהיר בין מצבי רוח.

בתי סוטריה: החלופה לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי

סוטריה (גאולה ביוונית) הוא מודל שפותח בארה"ב בתחילת שנות ה–70 על ידי פרופ' לורן מושר, שכיהן כראש המחלקה לסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH). מושר הקים את סוטריה כמודל אלטרנטיבי לגישה הקונבנציונלית של שימוש בתרופות פסיכיאטריות. בית סוטריה הראשון הוקם בקליפורניה ואיכלס שישה דיירים שסבלו רובם ככולם מהתקף פסיכוזה ראשון. המודל כלל שימוש מינימלי בתרופות וצוות מטפל שלא היה בעל הכשרה טיפולית מקצועית, אך בעל יכולות הכלה גבוהות למצבי קיצון נפשיים. המטרה היתה לשהות עם המטופל, להכיל את התקפי הפסיכוזה ולעזור לו לחזור לקהילה לאחר שהייה של כמה חודשים. 42% מהמטופלים לא נטלו תרופות בכלל, 39% נטלו תרופות באופן זמני. מושר הביא ממצאים כי התוצאות בסוטריה היו טובות בהרבה מהמודל התרופתי הקובנציונלי.

כדי לחזק את הממצאים הפעיל מושר בית סוטריה נוסף, שגם בו הוא הפיק נתונים שהציגו תוצאות טובות בהרבה מהטיפול התרופתי המקובל. ואולם מודל סוטריה לא אומץ על ידי הממסד הפסיכיאטרי בארה"ב, ונראה היה שהוא מהווה איום עליו. המימון לסוטריה מהממשל נפסק, ומושר אף אולץ לפרוש מתפקידו ב–NIMH. במהלך השנים הוקמו בתי סוטריה בכמה מדינות נוספות בארה"ב וכן בשווייץ ובבריטניה. רובם נסגרו מסיבות פיננסיות, בשל היעדר מימון פדרלי וכיסוי רפואי של חברות ביטוח הבריאות.

בישראל נפתח בית סוטריה הראשון בספטמבר 2016, במרכז ירושלים, על ידי הפסיכיאטר פרופ׳ פסח ליכטנברג, לשעבר מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הרצוג וראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטה העברית. ליכטנברג הקים את בית סוטריה במסגרת עמותה ציבורית, לאחר 12 שנה של מאמצים כושלים להקימו במסגרת המערכת הציבורית. הוא הקים את הבית לאחר שחיפש מודל המאפשר קשר אישי יותר עם המטופל בסביבה מכילה ושוויונית. בשנה הראשונה לקיומו עברו בבית כ–70 דיירים, שהיו נאלצים לפנות לאשפוז פסיכיאטרי בהיעדר חלופת האשפוז כסוטריה.

באוקטובר 2017 פתחה העמותה בית סוטריה שני, לנשים, בשכונת בקעה בירושלים, בתמיכת קרן לזלו טאובר ומשפחת תירוש. באותו חודש פירסם משרד הבריאות, בהובלת הממונה על בריאות הנפש ד"ר טל ברגמן, מסמך הנחיות לבתים מאזנים המסדיר פתיחת בתים נוספים בדומה לבתי סוטריה. מאז נפתחו שלושה בתים מאזנים נוספים: הבית בינוב, הבית בכרמיאל והבית בהרדוף. בשלב זה הבתים אינם נכללים בסל הבריאות והשהייה בהם אינה מכוסה על ידי קופות החולים (מלבד הבית בהרדוף שמהווה פיילוט לקופת חולים מאוחדת). העלות החודשית לשהייה בבית סוטריה היא כ–20 אלף שקל. סכום זה נמוך משמעותית מעלות השהייה בבית חולים פסיכיאטרי, אך בהיעדר כיסוי רפואי של קופות החולים, נטל השהייה הכלכלי נופל על המטופלים ובני משפחותיהם.

תעשיית הסמים הפסיכיאטריים

משרד הרווחה מפקיר ילדים במסגרותיו לסמים פסיכיאטרים

טיפול פסיכיאטרי בפנימיות משרד הרווחהמדו"ח מבקר המדינה 67 ב לשנת 2016 על הפיקוח הלקוי של משרד הרווחה על טיפול פסיכיאטרי תרופתי לילדים בסיכון במסגרות משרד הרווחה.

ועדת גדעון הנה צוות שהוקם בשנת 2012 לבדיקת מודל דמי החזקה של מסגרות חוץ-ביתיות לטיפול בילדים בסיכון.

ועדת גדעון ציינה כי הפנימייה מחויבת לדאוג לשלומם, ביטחונם ובריאותם של חניכי הפנימיות, ועליה לוודא קבלת טיפול רפואי, לרבות נטילת תרופות, ולבצע מעקב רפואי וניהול תיק רפואי. עוד ציינה הוועדה כי שיעור חניכי הפנימיות הנזקקים לליווי וטיפול פסיכיאטרי הולך וגדל. על פי נתוני המשרד, בשנת הלימודים התשע"ו שיעור החניכים בכלל הפנימיות שנטלו תרופות פסיכיאטריות היה 24.1% , ובפנימיות הפוסט-אשפוזיות – 72.3% ; שיעור החניכים שנטלו תרופות שמטרתן לסייע בהתמודדות עם קשיי קשב וריכוז היה 33.9% בכלל הפנימיות, ובפנימיות הפוסט-אשפוזיות – 37.1% . יודגש כי נטילת תרופות אלו מחייבת ליווי ומעקב רפואיים

מקצועיים וסדירים, כפי שעולה גם מקובץ הנהלים של המשרד, המגדיר את תפקידי . הפסיכיאטר והאחות המועסקים בפנימייה.

ועדת גדעון עמדה על כך ש"איכות הטיפול ומדיניות חלוקת התרופות אינה ברורה ונמצא כי היא שונה מפנימייה לפנימייה, לפי תפיסת העולם המקצועית של הפסיכיאטר בשטח". עוד ציינה הוועדה כי המפקחים אינם מצוידים בכלים או בידע לקביעת המדיניות הרפואית בפנימייה. גם ועדת בדיקה שבחנה אחת מן הפנימיות בשנת 2015 העלתה ליקויים בתחום זה, דוגמת חלוקת תרופות לחניכי הפנימיות על ידי המדריכים, ליקויים ברישום של חלוקת התרופות, השגחה חלקית על הקלמרים שבהם נשמרות התרופות, וכן היעדרם של נהלים כתובים להסדרת העבודה הרפואית והסיעודית. נוסף על כך, מהמסמכים שהועברו לידי משרד מבקר המדינה עולה כי לא אחת מונחות לפתחם של מפקחי מערך הפנימיות סוגיות רפואיות מורכבות ורגישות (כגון השימוש בתרופות במצבים אקוטיים בפנימיות פוסט- אשפוזיות או ההחלטה בדבר שימוש בהיפנוזה ככלי טיפולי בפנימיות) שאינן בתחום התמחותם.

יוער כי לנוכח הקשיים שצוינו לעיל, כבר בשנת 2012 הצביעה ועדת גדעון על הצורך בשילוב גורמי מקצוע במטה הנהלת השירות דוגמת פסיכיאטר ראשי ואחות ראשי.

הפקרות במתן תרופות פסיכיאטריות לילדי פנימיות משרד הרווחה

משרד הרווחה הרס את נכדי בפנימיית רננים

18.07.2017 – הפקרות במתן סמים פסיכיאטריים לילדים במוסדות משרד הרווחה כדי להוזיל עלות החזקתם.
משרד הרווחה מפקיר ילדים בפנימיות באחריותו לידי פסיכיאטרים הכפופים למנהל הפנימייה ומלעיט אותם בסמים פסיכיאטריים. התוצאות הרות אסון עקב תופעות לוואי קשות. ילדים ישנוניים, אוכלים ללא הרף משמינים ומצמיחים שדיים עקב השפעת הסמים הפסיכיאטריים על המערכת ההורמונלית.

משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות

משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות
משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות

05.06.2017 – גלי צה"ל – הפקרות במתן תרופות פסיכיאטריות לילדי פנימיות משרד הרווחה

דו"ח המבקר חשף הפקרות וחוסר אכיפה במתן תרופות פסיכיאטריות בפנימיות לנוער. עו"ד המייצג את אחד ההורים: "כל פנימייה מחזיקה פסיכיאטר פרטי", פסיכיאטר ילדים: "יש בי דאגה גדולה"
מבקר המדינה כתב בדו"ח האחרון שלו שכמעט 80% מהחוסים בפנימיות הנוער נוטלים כדורים פסיכיאטרים. היום (שני) שוחחה יעל דן עם עורך הדין  יוסי נקר, המייצג את אמו של אחד הילדים שקיבל תרופות פסיכיאטריות: "אין בקרה בכלל. הפנימיות הם גופים פרטיים שפועלים בחסות משרד הרווחה, וכל פנימייה מחזיקה פסיכיאטר משל עצמה והוא קובע את מדיניות מתן התרופות הפסיכיאטריות. להורים נמנעת היכולת להביא חוות דעת משל עצמם ונמנעת האפשרות שלהם, כאפוטרופוסים של הילד, לשלוט על מה שהוא מקבל".

בהמשך הצטרף לדיון גם ד"ר אלן פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, שהצטרף לחששותיו של עורך הדין נקר: "יש בי דאגה מאוד גדולה כי אין בקרה מצד משרד הבריאות. ילדים שנשלחים לפנימיות הם מתבגרים שמפריעים הרבה פעם לצוות כמו כל מתבגר. הצוות רוצה שקט ואם אין בקרה אז עלול להיווצר מצב שהפסיכיאטר צריך לרצות את הצוות כי הוא רוצה לשמור על העבודה שלו".

משרד הרווחה מסר בתגובה כי בהעדר מענים אחרים החל מערך הפניות של המשרד לקלוט מספר הולך וגדל של נוער עם פרופיל פרא ופוסט אשפוזי שבהיעדר התערבות עלול להגיע לאשפוז פסיכיאטרי. זו הסיבה המרכזית לעליה ושימוש בתרופות פסיכיאטריות. בכל הפנימיות יש צוות רפואי והוא קובע את הטיפול התרופתי הניתן לילדים ולבני הנוער.

מעון הזוועות – תלונות על התעללות קשה בנערים המעון מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה – ידיעות אחרונות 20.08.2008

מעון הזוועות – תלונות על התעללות קשה בנערים המעון מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה – ידיעות אחרונות, אני אדינו אבבה ודוד רגב ,  20.08.2008

נערים שברחו מהמעון טוענים כי נכלאו ימים בצינוק ונשלחו לבידוד למשך שבועות. "הם אוהבים לרסק לנערים את האישיות", טוענת מורה שלימדה אותם.

ממעון הנוער מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה נשקף נוף מרהיב: מצד אחד רואים את הים ומצד אחר את שרידיו של מבצר עתיק. אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", בין כתליו של המעון לנוער עבריין מתרחשים לכאורה דברים מזעזעים. 

מעון הזוועות - תלונות על התעללות קשה בנערים המעון מצפה ים של משרד הרווחה בהרצליה - ידיעות אחרונות 20.08.2008
מעון מצפה ים בהרצליה – מעון הזוועות

העדויות מתארות התעללויות פיסיות ונפשיות בנערים החוסים: הם נכלאים בצינוק שעות ארוכות ובחדרי בידוד למשך שבועות, אנשי הצוות משפילים, מקללים ומאיימים עליהם. נשמעה גם טענה שנותנים להם תרופות הפגעות בערנותם. "זה מעון זוועות. צריך לסגור אותו. אסור שיהיה מקום כזה". אומר אחד הנערים ששהה במקום וברח.

"במקום לשקם את הנערים האומללים הורסים שם את חייהם", טוענים אנשי צוות שעבדו במקום. אחת מהם שהעזה להתלונן על המעשים הקשים בפני שר הרווחה – פוטרה מעבודתה.

במשרד הרווחה מכירים את הפרשה. לדברי גורמים בכירים במשרד הרווחה כבר לפני זמן רב הם החלו לקבל תלונות מנערים ומאנשי צוות על הנעשה בין כתליו של מעון מצפה ים.

"הגיעו אלינו עדויות קשות מאוד על פגיעה בנערים. אנחנו בודקים אם נעשו שם דברים המותרים במסגרת הטיפול בבני הנוער או שהם מנוגדים לחוק", מסרו הגורמים.

במקביל נפתחה גם במשטרת תל אביב חקירה בפרשה בעקבות תלונה של צעיר ששהה בכפיה במעון.

הצינוק: "שעות בחדר אטום ומסריח"
מעון מצפה ים של משרד הרווחה הוא אחד המעונות הוותיקים לשיקום נוער. למקום נשלחים בצו בית משפט נערים בני 14 עד 18 שהוצאו מבתיהם על ידי פקידי הסעד שהיו מעורבים במעשים פליליים. המעון הוא חלופה למעצר ולמאסר בני נוער וצוות המעון אמור לסייע בשיקומם ובהחזרתם למסלול חיים רגיל. במעון שוהים נערים, כולם בנים.
המעון עצמו מוגדר "מעון נעול" והחוסים בו לא יכולים לצאת ולהיכנס כרצונם.
מעדויות של אנשי צוות ושל נערים שטופלו במעון עולה תמונה קשה של פגיעה בנערים על ידי הצוות, השפלתם ובעיקר הענשתם בעונשים אכזריים.
י' (18) שהה במעון עד לפני כמה חודשים אך נמלט מהמקום:
"הגעתי למצפה ים לפני שלוש שנים כשהייתי בן 15. איך שהגעתי הכניסו אותי למקום שנקרא 'מגן'. זה מרחב סגור שבו שוהים 14 נערים. במגן יש ארבעה חדרים קטנים יחסית, בכל חדר ארבע מיטות קומותיים. מידי יום יצאנו ב- 7 בבוקר לבית ספר בשטח המעון וחזרנו ב- 4 אחרי הצהריים לפעילות הערב.
יום אחד החלטתי שאני לא רוצה ללכת ללימודים. הצוות החליט להעניש אותי ולזרוק אותי לצינוק. במגן יש שלושה בתי צינוק. מדובר בחדרים קטנים מבטון חשוף בלי חלונות. קוראים להם חדרי 'פסק זמן', כי אמורים לשים בהם את הנערים לכמה דקות כדי שיירגעו. אני זוכר את הרגע הזה. שני מדריכים גדולים וחזקים תפסו אותי. הם התחילו לתת לי אגרופים ושברו לי את המשקפיים.
אחר כך הפשיטו אותי וממש קיפלו אותי. עשו לי בדיקה בפי הטבעת ואחר כך זרקו אותי לצינוק. הייתי שם 24 שעות. אתה זרוק שם לבד. אף אחד לא מגיע לבקר אותך או לבדוק אם אתה חי או מת. ישנתי על הרצפה כי בצינוק אין מיטה. אין שירותים, ואת הצרכים שלך אתה עושה על הרצפה המסריחה משתן של כל מי שהיה שם.
הפעם השלישית בצינוק היתה אכזרית במיוחד. קיבלתי עונש על זה שברחתי מהמעון ל- 12 שעות. שלושה מדריכים תפסו אותי. התחלתי לצעוק ולבכות, והם סתמו לי את הפה עד שנחנקתי. אחד המדריכים הניח את הברך שלו על הגב שלי ומשך. צרחתי מכאבים. הוא צעק עלי שאני יכול לצרוח כמה שאני רוצה ושאף אחד לא ישמע אותי. ירד לי דם מהפנים. כשהכניסו אותי לצינוק, הפשיטו אותי, השאירו אותי מדמם, נעלו את הצינוק והלכו. רק למחרת הוציאו אותי משם ושלחו אותי לבית הספר כרגיל".
הבידוד: שבועות בלי לראות אף אחד"
נ' (17) שברח מהמעון לפני כמה חודשים:
"כשהיו מגיעים אנשים מבחוץ, למשל ממשרד הרווחה או רופאים, היו אומרים לנו: 'אם מישהו מכם יגיד משהו רע על המקום, הוא יילך לצינוק לחודשיים-שלושה. אתם תגידו רק דברים טובים על המקום וכמה הצוות נפלא וזה מה שהיינו אומרים כי פחדנו".

הצינוק אינו אמצעי הענישה היחיד במעון. לטענת י' ומעדויות אחרות עולה כי במעון יש חדר המכונה "חדר בידוד".

בחדר זה, שיש בו רק מיטה, נכלאים הנערים למשך ימים ארוכים ואפילו שבועות. "נערים היו שם שבועיים ויותר", אומר י'.

"מוציאים אותך רק כשאתה צריך ללכת לשירותים. את האוכל אתה מקבל דרך פתח. אם למשל בחדר האוכל יש באותו יום אורז ובשר, לך מביאים רק אורז עם שתי פרוסות לחם. כל הזמן הזה אתה לא רואה אף אחד. אתה שומע את החברים שלך, אבל לא יכול לדבר איתם".

באחרונה הצליח י' להימלט ממצפה ים, ויחד עם משפחתו שכר את שירותיה של עורכת דין שהביאה לשחרורו הרשמי מהמעון.

לפני כמה ימים הגיש י' במשטרת תל אביב תלונה נגד שבעה מדריכים במעון על תקיפה ועל התעללות. הוא נחקר במשטרה וסיפר את שעבר עליו. המשטרה פתחה בחקירה.

גם ג' (19) ממרכז הארץ לא שוכח את הימים הארוכים שבהם אולץ לשהות לבדו בחדר הבידוד.

"פקידת הסעד בחותמת בית המשפט שלחו אותי למעון מצפה ים בגיל 16. הייתי שם שנתיים וסבלתי. באחת הפעמים המדריכים הרביצו לי והכניסו אותי לחדר הביסוד. הייתי שם שלושה שבועות בלי לצאת. לא תמיד הביאו לי אוכל לחדר. כל היום ישבתי על המיטה והסתכלתי על הקיר. אפשר להשתגע מזה. מזלי שהייתי חזק".
ההשפלות: "קראו להם סמרטוט, זבל"
"עד עכשיו אני מתקשה לעכל את מה שראיתי ואת מה שעשו לנערים המסכנים האלה", מספרת א' מורה בבית הספר שבמעון.
"ימים שלמים ישבתי ובכיתי. אני לא מאמינה שבמדינת ישראל נעשים מעשי זוועה כאלה. הנערים האלה הפכו לאלימים כי הם עברו טראומות, ויש להם חיים קשים ובמקום לעזור להם פשוט מחקו אותם.
זה מתחיל בדברים הקטנים, בהשפלה יום-יומית. אנשי צוות היו מכנים את הנערים 'סמרטוט' ו- 'זבל', מקללים אותם ומשפילים אותם ליד חבריהם. מדריכים שולפים מידע מהתיק האישי של הנערים וחושפים אותו בפני אחרים. הם אוהבים לרסק לנערים את האישיות, להפחיד אותם, כי הם חושבים שכך צריך לחנך אותם. לא פעם הם אפילו מסיתים נערים נגד חברים שלהם. היה מקרה של נער שהצית קרטון בכיתה. המדריכים הודיעו שבגללו כל הנערים לא ייצאו לחופשת שבת. החברים שלו התנפלו עליו וממש רצו לפגוע בו.
במעון היו הרבה נערים עולים מאתיופיה ומחבר המדינות, והמדריכים אסרו עליהם לדבר בשפת אמם. מי שלא דיבר בעברית נענש. הם מחקו להם את הזהות. גיליתי נערים שבודדו אותם מהאחרים כדי להעניש אותם על דברים שעשו. הם ישבו שעות ארוכות על ספסל לבד, ואסור היה להתקרב אליהם ולדבר איתם".
גם ד', אשת חינוך אחרת שעובדת במקום כבר כמה שנים, טוענת שאנשי הצוות מדכאים את הנערים:
"העונש הבולט ביותר הוא בידוד על הספסל בחוץ. לאיש אסור להתקרב אליהם ולדבר איתם. היחס לנערים מזעזע. מנסים כל הזמן לשבור אותם במקום לשקם אותם".
התרופות: הם הלכו כמו זומבים"
"שמעתי על בתי הצינוק שיש וביקשתי לראות אותם", מוסיפה א'.

"ראיתי את החדרים הקטנים עם הבטון החשוף. היה שם ריח מזעזע של שתן. הצוות אמר לי שמכניסים לשם נערים שמנסים לפגוע בעצמם או באחרים. מפשיטים את הנערים ועושים להם כל מיני בדיקות. חלק מהנערים עברו בילדותם התעללות מינית, וזו טראומה נוראית בשבילם להתפשט ולעבור בדיקות כאלה".

לדבריה היא הייתה עדה לא פעם גם למקרים שבהם נערים נראו מנותקים.

"הם נראו ממש זומבים, מתים מהלכים". א' בדקה את הנושא וגילתה שאחת לכמה שבועות מגיע למעון פסיכיאטר שנותן לנערים תרופות שאמורות להרגיע אותם. "הם קיבלו תרופות במינונים גבוהים מאוד, תרופות שריטלין לידן זו תרופה קלילה. הם היו שותים את התרופות וממש נרדמים באמצע היום".

"אני הייתי עשרה חודשים במגן", תיאר הנער נ'.

"המדריכים היו באים ואומרים לי: 'אם אתה רוצה לצאת החוצה, אין בעיה – קח כדור הרגעה'. כך הם עושים לכל הילדים המופרעים. כדי שיהיה להם קל. היו דוחפים לנו כדורים ומכים אותנו. אני מכיר ילדים שהיו חותכים ורידים כדי לצאת או שהיו שוברים אצבע או יד כדי להימנע מלהיות שם".

א' מתארת גם מקרי הזנחה. לטענתה היו מקרים של נערים ששברו את היד או את הרגל ורק אחרי כמה שעות קיבלו טיפול.

אחרי שנחשפה במשך שנה וחצי למעשים הקשים פנתה א' לצוות המדריכים ולהנהלת המעון וביקשה הסברים.

"הם אמרו לי שמדובר בנערים קשים, שזו הדרך היחידה לטפל בהם. כשהם ראו שאני מתעקשת ולא משתכנעת, הם התחילו להחרים אותי".

א' החליטה לא לשתוק ונפגשה עם שר הרווחה. השר שמע את הדברים והפנה אותה למנכ"ל משרדו. א' זומנה לוועדת החקירה הפנימית שהקים המשרד והעידה במשך כשלוש שעות.

אחר כך שילמה על עדותה מחיר אישי. מנהלי המעון זימנו אותה ואמרו לה כי בעקבות קיצוצים ומאחר שהיא לא מסתדרת עם אנשי הצוות האחרים, עבודתה תופסק בסוף החודש. א' החליטה לערער על פיטוריה.

"אני לא מתכוונת לוותר. נעשים שם מעשים מחרידים. פוגעים בילדים. זו לא הדרך לטפל בהם. אני מבקשת שיצילו אותם".
הוועדה הפנימית שהקים משרד הרווחה בדקה את ההתנהלות המקצועית של הצוות מול בני הנוער.