עפרה ענקרי: אל תתקרבו לרווחה

22.08.2017 – עפרה ענקרי, פובליציסטית ופעילה חברתית בתחום הרווחה מזהירה לא לפנות לרשויות הרווחה לקבלת סיוע בשל המדיניות התוקפנית של רשויות הרווחה להוצאת ילדים מהבית.

ענקרי מזכירה את העיתונאית לענייני רווחה לורי שם טוב הכלואה בבית סוהר נווה תרצה מזה כששה חודשים ובבידוד מזה כחודש עקב פעילותה העיתונאית לחשיפת עוולות משרד הרווחה נגד אוכלוסיות מוחלשות. גם מוטי לייבל ועו"ד צבי זר כלואים מזה כששה חודשים מאותה הסיבה.

לא את הילדים של פולישוק – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

המאמר לא את הילדים של פולישוק , אסתר הרצוג 21.06.11
בשבוע שעבר טענה כאן טלי ג. כי פרק בסדרה "פולישוק" הכפיש לשווא את שירותי הרווחה; אסתר הרצוג טוענת כי היוצרים עלו בדיוק על הנקודה: מערכת העבודה הסוציאלית עסוקה בטיפוח האינטרסים של עצמה ופועלת נגד האוכלוסיות המוחלשות במסווה של "עזרה"

הפרק בסדרה "פולישוק" עליו כתבה פה בשבוע שעבר טלי ג. ("השמאל הציוני תוקף מהמסך", 16.06) ושעסק בהוצאת ילדים מהבית, נגע באחת מהעוולות הקשות ביותר של מדינת ישראל: גזילת תינוקות וילדים מהוריהם. מאז פרשת ילדי תימן ועד היום פועלת המדינה נגד אוכלוסיות מוחלשות: משפחות חד-הוריות, משפחות עולים (מאתיופיה ומבריה"מ), משפחות מזרחיות, משפחות עניות, משפחות מתגרשות וכיוב'. מאז ועד היום מעורבות מערכות שלטוניות רבות בפשעי הניתוק בכפייה של ילדים מגיל אפס למרכזי חירום ולמוסדות של המדינה, בטענה שכך המדינה מצילה אותם מידי הורים פוגעניים.

בפועל, רשויות המדינה והאנשים והארגונים הסמוכים על שולחנן הן הפוגעות העיקריות בילדים. את התעשייה המשגשגת של מוסדות הכפייה מכונן, מטפח ומפעיל משרד הרווחה. אך היא קשורה בטבורה למערכות שלטון רבות וחזקות אחרות: קודם כל למערכת המשפט המספקת גיבוי נאמן ומלא ל"המלצות" הניתנות על ידי פקידי (בעיקר פקידות) סעד. המשטרה מאפשרת את ההוצאה האלימה של הילדים מבתיהם בלילה או מתוך מוסדות חינוך ביום, מול פניהם הנדהמות של חבריהם.

הכנסת מספקת תמיכה נאמנה בחקיקה ההולכת ומחמירה את מצבם של הילדים ואת חוסר האונים של ההורים: באישור להוציא ילד מביתו אף ללא דיון משפטי, עד שבעה ימים, ואח"כ להאריכו לתקופות נוספות; בהחמרת האפשרות לפרסם ביקורת בתקשורת (באמצעות החמרה בלתי נתפשת של "איסור פרסום פרטים מזהים"); בגיבוי לחוק על פתיחת תיקים פליליים ל"נערים בורחים"; בקידום חקיקה המרחיבה את מערך המוסדות (במסווה של "סל שירותים" לכל ילד במצוקה); בהוקעת חברי כנסת (כמו מרינה סולודקין), המעזים לבטא ביקורת ולקדם חקיקה המגבילה את הסמכויות הדרקוניות של פקידי הסעד ולייצר פיקוח ציבורי על החלטותיהם; ועוד כהנה וכהנה. ועדיין לא דיברנו על כל המערך הפסיכולוגי, המספק חוות דעת "מטעם" וגם לא על גדודי עורכי דין המתעשרים על חשבון הילדים וההורים הנרדפים.

כפעילה מזה 20 שנים בליווי מאות הורים וילדיהם שהוצאו מהם בכפייה, ואשר כל עוונם היה בחולשתם הכלכלית-חברתית, יש באמתחתי מאות דוגמאות להמחשת טיעוני. לעתים קרובות נוכחתי בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. ההליכים המשפטיים והחוקיים אשר שימשו להוצאת הקטינים מחזקת הוריהם היו מלווים פעמים רבות בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק. ואף על פי כן אני מבקשת להציע ניתוח המתבסס על חוקרי מדיניות רווחה ובעיקר על דבריהם של "ברי סמכא" הקשורים למערכת הרווחה, בעיקר מרצים וחוקרים בכירים בבתי הספר לעבודה סוציאלית, המשמשים גורם מרכזי בפיתוח הכלים והשיטות של הוצאת ילדים מהבית.

יוני 2011 – ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם ומשפחתם בכפייה ע"י רשויות הרווחה.


.
טענתי המרכזית היא כי מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית, מגדרית ואחרות. דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

"לעזור לחלשים"

אני סבורה שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה; אולם בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. ביורוקרטיית הרווחה סופגת את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה.

העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר ל"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, ה"מטופלים", ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע: עולים חדשים, קטינים, משפחות חד-הוריות, מפגרים, טעוני טיפוח ואחרות. כמה מחוקרי החברה בארץ עמדו על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות", של עולים חדשים, של אוכלוסיות בעיירות פיתוח ושל נשים).

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר, שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", אומרת גרונמאייר:

היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף.

הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה". מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה, מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים.

ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכה הגמור של התנהלות אינטרסנטית. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה. "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין, מורה (לשעבר) לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…".

10,000 ילדים בשנה

דומה כי אוכלוסיית הילדים היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו, ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. וכך מסבירה ליכטנשטיין: "עיקרון טובת הילד… בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם".

האמצעי העיקרי בידי עובדי הרווחה ל"טיפול" ב"ילדים ונוער בסיכון" הוא "סידור חוץ-ביתי", קרי: הוצאת הילדים ממשפחתם והעברתם למוסדות באחריות משרד הרווחה. כך מבהירים חוקרים ומרצים בכירים לעבודה סוציאלית כמו פרופ' סלונים נבו ודר' יצחק לנדר מאוניברסיטת בן-גוריון: "… ילדים מוצאים מהבית גם בשל מיעוט החלופות הטיפוליות שמציעה הקהילה”. כישלונה של מדיניות ההשמה החוץ-ביתית ידוע היטב לחוקרים ולקובעי מדיניות רבים בארץ ובעולם. וכך, למשל, כותבים סלונים-נבו ולנדר: "הפרדת ילד ממשפחתו עלולה לגרור קשיים חדשים, כגון פירוק המשפחה, תחושת אבדן וערעור נפשי… קשיי הסתגלות, אי-יציבות טיפולית במוסד או במשפחה הקולטת… וכמובן הקושי הרב של בני המשפחה שילדה נלקח ממנה". מחקרים מהעולם מצביעים על כך ש"ילדים שגדלו במשפחות אומנה ובפנימיות סבלו מהתעללות, מאלימות, מפגיעה ומניצול…"

אז למה, למרות כל אלו, מוצאים כ-10,000 ילדים בשנה מבתיהם? למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. התשובה נעוצה בעובדה שהמוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לשורה ארוכה של אנשי הפרופסיות הטיפוליות ולרבים אחרים הקשורים לניהול ולתחזוקת מערך המוסדות והמשפחתונים. הדברים עולים במפורש במאמר של יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שבו הוא מפרט את המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות:

השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה.

על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה:

מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות.

מאסס טוענת עוד, כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד”. ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת (או שוט) לפיקוח על החלשים: "…מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות".

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים.

אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים, על ידי מדריכים במוסדות לנוער או בשימוש בחדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים. דברים דומים עולים גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד. כלומר, ההנחיות והכללים מתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

***

לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה "לעזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה של סיוע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" וסבלם גוברים כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם מציגים כ"עזרה" לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים.

שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים" ופוגעת בהם.

ובחזרה למאמרה של טלי ג. היא צודקת בטענתה כי "ההוצאה מהבית היא האפשרות האחרונה", ובלבד שמדובר במשפחות כמו משפחת פולישוק, בעלי כוח וכסף למנוע את הוצאת ילדיהם מחזקתם. ילדיו של פולישוק לא יוצאו מחזקתו, גם אם יוזנחו על ידי אמו ואביו, ואפילו אם יתברר שהם מכים אותם ומתעללים בהם. ב"חזקים" לא נוגעים. ביורוקרטיית הרווחה מעדיפה לכנות את פשעי עקירת הילדים, מסוג אלו שנזכרו בפולישוק, "מופרכים" ולהמחיש בכך עד כמה המערכת אטומה. את דבריו של פרופ' יוחנן ווזנר על שורת הגורמים הנשכרים מהוצאת ילדים, אלו ה"מבצעים את הפשע הנתעב של לא פחות מלעקור ילדים מביתם", אני מניחה שטלי ג. ותומכיה במשרד הרווחה יתקשו לכנות "דמגוגיה נבזית ושקרית".

הסדרה "פולישוק", בניגוד למה שנכתב, היא דווקא פניו היפים של השמאל הטלוויזיוני.

פרופ' אסתר הרצוג היא ראש תכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים. ספרה "Patrons of Women" ראה אור לאחרונה בהוצאת berghahn.

בין פרזיטיות לפלגמטיות: לשכת הרווחה בת ים מרעילה נגד אישה בת 65 – עובדת סוציאלית ג'ודית

סיוע סוציאלי או פרזיטיותיוני 2011 – מדובר באישה כבת 65 מאובחנת בדמנטיה. האישה "טופלה" בעבר (שנת 2006) ע"י פקידת סעד שירה שביט אורגד ועובדת סוציאלית נעמי הלימי מלשכת הרווחה בת ים. האישה טובה ללא רבב, אם לשלשה בנים כל חייה עבדה למופת בשירות המדינה.

ה"טיפול" הארור והמקולל של צוות קשישים בראשות עפרה מנדלקורן כלל השמצות ודברי בלע נגד האישה, הפנייה לפסיכיאטר ממאגר הרווחה בת ים איתן חבר אשר תייג אותה בהבלים ודברי בלע ורשם לה סם אנטי פסיכוטי מסוג ריספרדל מבלי שבדק אותה כלל, וחרף העובדה שה- FDA אוסר לרשום ריספרדל לאנשים במצבה (אבחון דמנטיה). לאישה מונה אפוטרופוס בהליך פתאומי ומופקר ע"י השופט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי. האישה הפכה להיות סיעודית בתוך מספר שבועות בגלל הטיפולים הארורים והמקוללים של העו"סיות והפסיכיאטר איתן חבר.

רחל וידל מנהלת לשכת הרווחה בת ים - התנהלות בזויה ומופקרתאגף הרווחה בת ים פעל גם להרחיק אחד מבניה (הבן מ') של האישה ממנה מאחר ולא נתן ידו למעשי הנבלה של העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד בלשכה, ונקבעו לו הסדרי ראיה עם אימו. השופט שמואל בוקובסקי (נשוי לפקידת סעד מיכל מילשטיין בוקובסקי) שימש חותמת גומי לכל רצונותיהן החולניים והמעוותים של העובדות הסוציאליות בת ים.

עובדת סוציאלית ג'ודית מלשכת הרווחה בת ים – בין פרזיטיות לפלגמטיות

בימים אלו פנה מ' אל עובדת סוציאלית ג'ודית מלשכת הרווחה ה"אחראית" על פיקוח הטיפול האישה, ודווח לה כי אימו מזה מספר חודשים אינה מוצאת מהבית והוא אינו פוגש אותה. בנוסף דווח כי אינה מקבלת טיפול הולם ביחס למצבה הכלכלי.
העובדת הסוציאלית ג'ודית הרעילה בזלזול כי אנשים במחלותיה המרובות של אימו בד"כ אינם חיים הרבה שנים כמו אימו.
כשנשאלה עו"סית ג'ודית מהן המחלות עליהן התכוונה, השיבה כי אינה יודעת.
כשנשאלה עו"סית ג'ודית האם ידוע לה על הנחייה רפואית לכלוא את האישה בבית זמן כה רב, השיבה עו"סית ג'ודית כי אינה יודעת.
עו"סית ג'ודית סרבה למסור את שם משפחתה למרות היותה עובדת סוציאלית בשירות הציבורי.
אין זוהי הפעם הראשונה כי הבן פונה לעו"סית ג'ודית בעניין אימו, ועו"סית ג'ודית מרעילה מצידה נגד האם במקום לסייע לרווחתה.

פקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים צועקת באמוק "אני בכלל לא בעסק"


.
פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי מסרבות להציג מספר רישיון

.
קישורים:

לשכת הרווחה עיריית פתח תקווה – אי סיוע לחסרת דיור

יולי 2009 – להלן המאמר "אני מרגישה שכלו כל הקיצין" , עינב יוסף זדה , ידיעות פתח תקווה

שוב מקרה של חסרת דיור בפתח תקווה: האישה, המתגוררת עם בנה הקטן במשרד מחשבים בעיר, טוענת כי העירייה וחל"ד מתעלמות ממצוקתה. "בשבוע הבא אני מתכוונת לשבת עם הילדים באוהל מול בניין העירייה", איימה.

תושבת פתח תקווה (45), המתגוררת בשנה האחרונה עם אחד מילדיה במשרד מחשבים בעיר, טוענת כי העירייה וחברת חל"ד אינן עושות דיין כדי לסייע למצוקתה. "בשבוע הבא אני מתכוונת לשבת עם הילדים באוהל מול בניין העירייה", איימה.

לפני שנים עברה האישה גירושים קשים בעטיים נלקח ביתה על ידי כונס נכסים לאור חובותיה. בלית ברירה היא עברה להתגורר במחסן נטוש בשכונת שעריה. "גרנו שם חצי שנה" , סיפרה. "שמנו מזרון והיה ברז מים שהשתמשנו בו. כל הציוד שהיה לי הלך. הייתי שם חצי שנה והתמוטטתי נפשית".

בצר לה, פנתה האישה לתקשורת, ולאחר שעלתה לשידור בתכנית רדיו נרתם לעזרתה עורך דין. במהרה נמצאה עבורה דירת חדר, בה התגוררה בתשלום, כשהיא מקבלת כספי סיוע לחודשיים משירותי הרווחה.

אלא שהסיוע הקצר לא הביא להתאוששות הרצויה, והיא פונתה מהמקום. אחרי יומיים ברחוב, כשהיא מלווה בבנה, קיבלה האישה הלוואה ועזרה מהרווחה ועברה להתגורר בדירה אחרת. עם זאת, גם שם לא צלח מזלה. "ברווחה הבטיחו לבעל הדירה שיעזרו לי לאורך הדרך, אבל זה לא קרה", סיפרה. "גם הוא זרק אותי. עד היום יש לי דברים שנמצאים בדירה ההיא".

שכן באותו בניין שנחשף לסיפורה הקשה, נרתם לעזור והציע לה להתגורר זמנית עם בנה במשרד מחשבים שברשותו. הזמן חלף, המגורים הזמניים הפכו לקבועים והאישה עדיין משוועת לעזרה משירותי הרווחה. "הם מתחמקים ממני, דוחים אותי, לא מקשיבים לי, לא קובעים לי פגישות ומתעלמים ממני", ציינה, "גם בחל"ד מתעלמים ממני".

בינתיים, היא חיה מדמי מזונות שהיא מקבלת מבעלה לשעבר, וכן מעבודה זמנית של שלש שעות ביום בקייטנת צהרונית. "אני חיה בתוך משרד וקשה לי לתפקד נפשית", הסבירה. "אני לא מוצאת את עצמי ומרגישה שכלו כל הקיצין. ניסיתי את כל האפשרויות. במשרד יש אמנם קורת גג, אבל הכל אבק. הגעתי פעמיים לבית חולים עם דופק מהיר. זה משפיע לי על הבריאות".

לקראת סוף השבוע אמור בנה הגדול לחזור מהפנימייה לחופשה בת חודש וחצי. "אני לא יכולה לשכן אותו במשרד למשך חודש וחצי", סיכמה. "הילדים צריכים קורת גג נורמלית. הילד הקטן הידרדר בלימודים. ברגע שהבן הגדול יחזור, אקח את הבן הקטן ואגור באוהל מול העירייה. שימצאו לי פתרון ויתנו לי אופציה, אפילו משהו זמני. חל"ד והרווחה שמים לי רגל. אם אתמוטט הילדים יתמוטטו אחרי".

מעיריית פתח תקווה נמסר בתגובה: "הסיוע שהאשה מבקשת הוא לדיור ולכן היא הופנתה לחל"ד. לעירייה אין פתרונות דיור אלא רק למשרד הבינוי והשיכון".

מחל"ד נמסר בתגובה: "האישה קיבלה סיוע חריג לפנים משורת הדין בשכר דירה ומהיא לא מימשה אותו. משרד השיכון נותן השתתפות בשכר דירה ולא תשלום שכר דירה במלואו".
.
לכתבה המלאה הקלק על התמונה:

חסרי דיור בפתח תקווהקישורים:

ביקשה סיוע מקלט לנשים מוכות – יצאה עם 10 חודשי מאסר והרווחה דרשה להוציא את ששת ילדיה מחזקתה

דע/י כי האזרח יודע איך הוא נכנס ללשכת הרווחה, אך אינו יודע איך התיק שפותחים לו שם יסגר, מתי, ואם בכלל. לפעמים הוא נכנס עם בעיה סוציאלית כלשהי, ואז נוצרות לו שם בעיות הרבה יותר קשות, שלא עלו על דעתו.
להלן סיפור אשה שביקשה סיוע מקלט לנשים מוכות תיק מספר 003265/07 – בית משפט השלום רמלה.
האשה, אמא לששה (הנאשמת), קשת יום, נכנסה למקלט לנשים מוכות עם ילדיה. האשה עזבה איור - ביקשה סיוע במעון נשים מוכות - הרווחה רצתה להוציא מחזקתה את ששת ילדיהבאופן פתאומי את המקלט. באותה עת היה בנה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. לדבריה לא ניתן לה לפגוש בבנה אלא באישור העו"ס בקהילה. היא פנתה לעו"ס, וכשהבינה כי יש כוונה להוציא מחזקתה את שאר ילדיה תקפה את העו"ס. הנאשמת גידפה את העו"ס וכינתה אותה "זונה" משכה בשערותיה והפילה אותה לרצפה, לעו"ס נגרמו שריטות באמת היד וברגל.
הנאשמת הופנתה לשירות מבחן. לנאשמת אין הרשעות קודמות, הודתה והביעה חרטה על מעשיה. שרות המבחן לא התרשם כי הנאשמת היא בעלת קוים אלימים, וביצוע העבירה התרחש על רקע תחושת חוסר אונים בעקבות אשפוזו של בנה והחשש להוצאת שאר ילדיה מחזקתה, ולכן הגיבה בצורה מכשילה. כיום כל ילדיה של הנאשמת מצויים בבית ומסודרים במסגרות ההולמות את צורכיהם. שרות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית מאחר וראה כי היא מגייסת כוחות לשמירה על תפקוד המשפחה. השופט גזר על הנאשמת מאסר של 10 חודשים, מתוכם 4 עבודות שירות והיתרה על תנאי ל- 36 חודש.

במאמרה "להתרחק מרשויות הרווחה" כותבת פרופ. אסתר הרצוג על סיפורם של חיים וויולט חביבי: "המסקנה העגומה היא שאם אתם עניים וחלשים אל תתקרבו לרווחה, כי ילדיכם עלולים להילקח מכם …המעשה שעשו בני הזוג הוא אכן מסוכן וראוי לכל גינוי. יחד עם זאת, בשום אופן אין מדובר בטירוף. המעשה תוכנן ואורגן בקפידה. יותר מכך, הוא נעשה מתוך התכוונות למסרים אידיאולוגיים: כנסיית הבשורה מבטאת את סמלי האמהות, החמלה והסבל האנושיים. מתכנני המעשה לקחו בחשבון שהוא יביא להתעניינות עולמית והם בשום אופן לא התכוונו להסב כל נזק שהוא לאדם או למקום המקודש …. העוצמה חסרת הרסן שבידי רשויות הרווחה, הפועלות באופן אלים בסוגיית הוצאת ילדים מהבית. הן יעשו הכל כדי למנוע ביקורת המאיימת על המונופול הטוטלי שלהם על 'טובת הקטין'. …. רשויות הרווחה התעלמו מהחלטה מפורשת זו של בית המשפט העליון והמשיכו במאמציהן להוציא את הילדים מחזקת הוריהם. המשפחה כולה ברחה אז והסתתרה במשך תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלשתינית. כאשר שבה המשפחה לישראל, כנראה משום שחברי כנסת שונים הבטיחו לסייע, נלקחו הילדים למוסדות הרווחה וחיים חביבי נאסר, בשל "חטיפת ילדיו" ושיתוף פעולה עם האויב. המסקנה העגומה היא שאם אתם עניים וחלשים אל תתקרבו לרווחה, כי ילדיכם עלולים להילקח מכם. קרוב לוודאי שזה לא יעזור לכם, כי הרווחה תגיע אליכם בכל זאת. ילדיכם, הם משאב מאד מבוקש וזמין מבחינתם."

עברת התקיפה של הנאשמת לעיל ראויה לגינוי, יחד עם זאת מדובר באשה ללא עבר פלילי, וללא קווים אלימים אשר פנתה ללשכת הרווחה לקבלת סיוע. לשכת הרווחה רמלה החליטה להוציא את ילדיה מחזקתה. לבסוף נמצא פתרון ראוי לילדים בחזקת הנאשמת. אין אנו יודעים על סיפורה הסוציאלי הקשה של הנאשמת ולא של רבים כמותה וזה עקב ה"חיסיון" ו"הדלתיים הסגורות" של שירותי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה. ה"חיסיון" מאפשר לשירותי הרווחה לעשות ככל העולה על רוחם רחוק מהביקורת הציבורית. שירותי הרווחה יודעים כי ביום שבו יוסר החיסיון, משרד הרווחה יקוצץ ב-90% כי הציבור לא יסכים למדיניותם. לפיכך הם תמיד יתנגדו ויכשילו כל חקיקה הנוגעת לחשיפת פיסקי דין של בתי משפט לענייני משפחה, גם כשפרטיות בעלי הדין נשמרת.

קישורים: