יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

מודעות פרסומת

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים האמא על מדיניות רמיה של משרד הרווחה. לשכות הרווחה מציגות עצמם כנותנות סיוע אך למעשה זוהי מלכודת תופת של משרד הרווחה לאיתור ילדים לסחר במוסדות הרווחה, אומנה, אימוץ, מרכזי חירום ועוד..

להלן עדותה של האמא ש' מתוך מאמרה של נעמה לנסקי:

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ
האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

חה"כ ניסים זאב מציג פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדים מביתם

יוסי סילמן – מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

ישראל היום - ינואר 2014 - יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית
ישראל היום -שישבת – 23.01.2015

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים עו"ד יוסי נקר, חנה בית הלחמי, ונחמה דיכנה כי בפגישה שערכו עם מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, היתנה סילמן החזרת הילד לאימו אביגיל תנאי: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות,".

מדובר בהתנהלות תוקפנית ואלימה שמנהלים משרד הרווחה והמנכ"ל יוסי סילמן במחשכים בדלתיים סגורות ללא ראיות בבתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער לסחר בילדים במוסדות משרד הרווחה, אומנה ואימוץ. חששם של הפקידים המושחתים במשרד הרווחה הוא שפשעיהם ומעלליהם נגד הורים וילדים יחשפו ולכן הם מתנים החזרת הילדים לביתם ומשפחתם בהסרת פרסומים על פשעיהם.

תמוהה גם התנייתו של סילמן להחזרת הילד לאימו בכך שהיא "תשכיר דירה לבדה" הרי משרד הרווחה משלם להחזקת הילד מחוץ לביתו פי עשר מעלות השכרת דירה, מדוע אם כן משרד הרווחה אינו מסייע למשפחות לשכור דירה בטרם יתלוש מהם את הילדים?

יוסי סילמן - מתנה החזרת ילד לאימו בהפסקת פעילותה הציבורית

"פתאום שוב יש לי ילד" – סיפורה של אם שמשרד הרווחה החזיר את בנה שחטף ממנה

"פתאום שוב יש לי ילד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , צילומים: יהושע יוסף, ינואר 2015

"בלילה הראשון שלו בבית הוא נרדם לידי, ולא הייתי מסוגלת לישון. בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא איתי". במשך שלוש שנים ניהלה אביגיל מאבק עיקש בהחלטת גורמי הרווחה להוציא מידיה את בנה הקטן. שנה אחרי שחשפנו כאן את סיפורה, היא סוף-סוף הצליחה 

 אביגיל (האמא ש') עמדה והתבוננה בבנה בן החמש משחק בצעצועים על השטיח בסלון, ולא האמינה. הוא זימזם לעצמו שיר, הניף דרקון ירוק באוויר, ואז הרים אליה את עיניו הכהות וקרא: "אמא, בואי לשחק איתי." היא המשיכה לעמוד שם לכמה רגעים, לא בטוחה אם מדובר בעוד חלום שלה. אבל אז התעשתה והזכירה לעצמה שהוא באמת חזר. הוא כאן. הוא שוב שלה.

אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"

 שלוש שנים בנה של אביגיל (28) לא היה שלה. יותר ממחצית חייו. הוא נלקח ממנה כשהיה בן שנתיים, בצו חירום של רשויות הרווחה. שלוש פקידות סעד, מלוות בשלושה שוטרים, הגיעו אל דירתה ולקחו אותו, מותירים אותה בוכה ואילמת. במשך חודשים ארוכים שהה במרכז חירום: אגף סגור במוסד פנימייתי, שמשמש תחנת מעבר זמנית. אחר כך הועבר למשפחת אומנה באזור ירושלים. אביגיל (שם בדוי),  שהמשיכה להתגורר במרכז הארץ, ראתה אותו בפיקוח גורמי רווחה, למשך שעה עד שעתיים בשבוע. אך לא תמיד: היו תקופות שבהן לא פגשה אותו שבועות ואף חודשים. כשהוא שהה במרכז החירום לא איפשרו לה לבקר אותו, למעט פעמים בודדות, ולאחר שהועבר לאומנה, המפגשים הקצרים בפיקוח בוטלו פעמים רבות, ולמשך תקופות ממושכות.

לפני שנה חשפנו כאן את סיפורה של אביגיל, בתחקיר על רשויות הרווחה. מרגע פרסום התחקיר החל מאבק סוער להשבת הילד אל אמו. החודש זה קרה. "בלילה הראשון בבית הוא נרדם לידי, ואני לא הייתי מסוגלת לישון," היא מספרת. "בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא בבית. זהו, זה נגמר. בעצם, כמעט נגמר." היא אומרת כמעט, כי היא יודעת שעוד דרך ארוכה לפניהם. יש להם עוד הרבה פערים לסגור, וקרעים לאחות. "מדי פעם, כשהיינו נפגשים, הוא היה שואל אותי, 'למה גירשת אותי מהבית'? היתה לו הרגשה שלא רציתי אותו. ואני הייתי עונה לו: 'אמא נלחמת כדי להחזיר אותך אליה.' "הוא ידע שאני הולכת להפגנות, שנפגשתי עם חברים של ראש הממשלה, כלומר עם חברי כנסת. הוא ידע שהמון אנשים נלחמים איתי כדי שהוא יחזור הביתה." למה הוא נלקח ממך? "הייתי ילדה בת 23 כשילדתי אותו. אם חד-הורית, שעברה חיים קשים. פניתי לרווחה כשהוא היה בן עשרה חודשים כדי לבקש סיוע לממן בשבילו את הגן. סיפרתי להם שאני מתמודדת עם קשיים, שאני לבד, שאני ענייה, למרות שלילד לא חסר כלום. הוא היה ילד מטופח, מאושר. תמיד היה ילד טוב. "הם סייעו לי במימון הגן, אבל מהר מאוד הבהירו לי שהכוונה היא לקחת אותו ממני. יכלו לדאוג לסומכת שתלווה אותי, לעובדת סוציאלית שתדריך אותי. לגורם שיבהיר לי מה הבעיות שלי ואיך אפשר לטפל בהן. זה לא קרה. הם אמרו לי שאין להם אפשרות."

 "כשמשפחה מתקשה לתפקד, יש מספיק דרכים תומכות שיכולות לסייע לה להפוך בחזרה למשפחה מתפקדת, רק שאין לזה תקציב," טוענת יועצת התקשורת חנה בית הלחמי, שליוותה את אביגיל בשלבים קריטיים של המאבק להשבת בנה. "אבל להוצאת ילדים מהבית – לזה יש כסף." לדברי בית הלחמי, "כשילד מוצא למרכז חירום או לאומנה, משרד הרווחה מקצה לטיפול המערכתי בו אלפי שקלים לחודש. התקציב החודשי למרכז חירום, למשל, הוא 16-כ אלף שקלים לחודש. אבל כשהוא מוחזר לאמו, פתאום אין שקל כדי לסייע לה להתארגן. התקציבים צבועים בצבע אחד, של הוצאה מהבית, כמעט ללא אלטרנטיבות. אין תקציב לשיקום משפחות."

 "בשנה הראשונה אחרי שהוא נלקח ממני לא תיפקדתי," אומרת אביגיל. "זאת היתה שנה של אבל והלם, של דמעות בעיניים. הייתי מחוקה. "בשנה השנייה החלטתי שאני מתחילה להילחם, אבל לא ידעתי איך. לא היה לי ליווי משפטי ראוי, וחשבתי שצריך להתנהל מול הרשויות בכוח." לאחר חשיפת סיפורה ב"שישבת" החלה אביגיל בפעילות נמרצת בפייסבוק, ומאבקה קיבל תנופה אדירה. ציבור עצום הביע את תמיכתו בה; בפייסבוק קמו קבוצות שקראו להחזרת בנה, אלפים חתמו על עצומה בעד החזרת הילד, סטטוסים חריפים הועלו ללא הרף, גורמי הרווחה הוצפו בפניות, ובשטח התקיימו הפגנות. "ההתגייסות היתה מדהימה," מספרת אביגיל, וניכר בה שהיא עדיין מתרגשת. "בכל שעה הייתי מאשרת שלושים בקשות חברות בפייסבוק. אנשים לא הפסיקו לפנות אלי, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונת המאבק שלי. נוצר סביבי גרעין של פעילים, פעילות וארגונים חברתיים, שנתנו לי חיבוק מדהים ומלווים אותי עד היום."

 מה גרם למאבק הזה להצליח, לעומת המון מאבקים אחרים של הורים שלא מצליחים לזכות שוב בילדיהם?

"אולי העובדה שמשלב מסוים לא הפסקתי להפיץ את הסיפור שלי. סיפרתי אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע – לנהג המונית, למוכר בשוק, לאנשים שעמדו לידי ברמזור רוב האימהות במצב שבו אני הייתי לא מדברות על מה שקרה להן. הן חוששות או מתביישות, ובנוסף, כל ההליכים מתנהלים בשקט, בדלתיים סגורות, בחיסיון, בלי ביקורת. "אני מכירה לא מעט אימהות שהרימו ידיים. זה כואב מאוד. הן ויתרו כי הבינו שאין להן סיכוי. מי יקשיב להן? מאיפה ייקחו את הכוחות להילחם? אני יודעת כמה תעצומות נפש צריך כדי להתרומם. כשכל הזמן מרחף מעלייך המסר שאת לא כשירה, את בסוף עלולה להאמין בזה בעצמך. בלאו הכי את ענייה, חדהורית, והחיים נתנו לך סטירות בלי סוף. "אני למדתי, גם בזכות האנשים הקרובים שהקיפו אותי, שמול הרשויות אסור להראות רגשות. אסור לקלל ולאבד את הראש, למרות שאת במצוקה מטורפת ולמרות שאת נמצאת על הקצה, מיואשת וזועמת. למרות שנותנים לך את התחושה שלא מגיע לך לגדל את הילד שלך, שאת לא ראויה לו. אז לא תצעקי? לא תתחרפני? יש תחושה גרועה יותר מזאת בעולם? "בהדרגה למדתי להיות שקולה, מחושבת, לתכנן עשרים צעדים קדימה, לעמוד איתנה מול האשמות מרושעות שמטיחים בך. אנשים עזרו לי להבין שזאת הדרך הנכונה להתנהל, והזכרתי לעצמי שאני כל הזמן מייצגת את עצמי ואת הילד שלי, ושהכל חייב להיעשות בצורה מכובדת. מצד שני, אסור לך גם להיות חלשה, לוותר או להתרפס."

אביגיל בדצמבר .2013"אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"

 בשנה שעברה, אחרי שנתיים שבנה לא היה איתה, עודכנה אביגיל שנשקלת האפשרות שהוא יאומץ על ידי משפחת האומנה שלו. "זה גרם לי לשקוע לתוך מרה שחורה. בכיתי בלי הפסקה. אבל אחרי יום וחצי הרמתי את עצמי ואמרתי, אני יוצאת למלחמה בפול גז. הילד הזה הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי כלום חוץ ממנו, אז אין לי מה להפסיד. אני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת. הבנתי שאני נמצאת שנייה לפני סוף הסיפור, שאני הולכת לאבד אותו. כי אין ילד שחוזר מאימוץ."

המאבק עלה מדרגה, ושר הרווחה דאז, מאיר כהן, הוצף בגל של פניות. בתגובה הוא פירסם בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה, שבו כתב: "ראשית אדגיש כי בוודאי איני יכול להיות אטום כלפי הפניות בנושא. ואכן, ערכתי בירור מעמיק, יסודי ובלתי תלוי, כפי שאני יודע לעשות. נכון, כששומעים צד אחד, ובמקרה זה הצד של האם, קשה שלא להזדהות עימה. אבל, והאבל הוא מאוד משמעותי, לא כך הם פני הדברים. מכל המקרים הקשים שאליהם נדרשתי, לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך." הפוסט של כהן הקפיץ את כל מי שהיה מעורב בסיפורה של אביגיל. כפי שהודגש בתחקיר "שישבת," לא נערך דיון הוכחות בעניינה, כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את גירסתה, וצעדיה מול הרשויות הוצרו. "אני לא מבינה איך שר הרווחה טען שעשה בירור יסודי ובלתי תלוי, בלי שהוא שמע את הצד שלי," היא אומרת. "המקרה הזה אינו חריג," אומר עו"ד יוסי נקר, שייצג את אביגיל בשנה האחרונה של מאבקה. "ילדים רבים מוכרזים כנזקקים (כלומר, החסות עליהם נלקחת מהוריהם ומועברת לרשויות הרווחה) בלי שמאפשרים להוריהם למצות את זכותם להילחם על הילדים ולנהל הליך ראיות. בשנים הרבות שאני עוסק בתחום לא נתקלתי בהליך אחד שבו הסיוע המשפטי ניהל הליכי הוכחות. כך, למעשה, לא ניתנת להורה האפשרות להשמיע את הצד שלו ולנסות להוכיח שמה שטוענים נגדו שגוי." נקר ובית הלחמי, ועימם נחמה דיכנה, מנכ"ל עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, שליוותה את אביגיל מתחילת הדרך, פנו אל שר הרווחה כדי להבין איך ערך "בירור מעמיק" בלי ששוחח כלל עם אביגיל. לאחר כמה שבועות זומנו כולם לפגישה עם מנכ"ל משרד הרווחה (יוסי סילמן). הפגישה הזאת הפכה לצומת מכריע במאבק. היא הסתיימה בהחלטה שבנה של אביגיל יוחזר אליה בתוך שנה – "בתנאי שהיא תמצה תהליכים טיפוליים שנמצאה בהם, תשכיר דירה לבדה," והבקשה המדהימה מכל: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות," מספרת בית הלחמי. "אני חושבת שהם הבינו שלא מדובר כבר בילדה בת 25 ענייה ומוחלשת, אלא באישה שהצליחה לגייס דעת קהל והמון אנשים חזקים שנלחמים לצידה," אומרת אביגיל. "לדעתי הם פשוט הבינו שלא יוכלו להעלים את המאבק הזה. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי לשתוק, אם זה מה שיעזור להחזרת הבן שלי."

"את עזרת לאמא שלי להילחם"? שואל אותי בנה של אביגיל, ומתחיל לשחק בהמוני הצעצועים שקיבל בתרומה מכל תומכיה של אמו. הוא ילד שחור שיער, ערני, סקרן ונבון, עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים," הוא מסביר לי. "אמא כבר תהיה סבתא, ולי יהיה זקן ארוך כמו לאבא." האבא שהוא מדבר עליו הוא אב האומנה שלו, שהוא אדם דתי, והקשר איתו התנתק לאחר שהילד שב לחיות עם אמו. "הוא צריך להתרגל להרבה מאוד דברים," אומרת אביגיל ומלטפת את ראשו. "לבית חדש, לגן חדש, לסביבה חדשה. לפעמים הוא מתגעגע אל משפחת האומנה שלו. הם היו משפחה גדולה, חוץ ממנו היו בבית עוד שני ילדים, ופה אנחנו רק שנינו. אני, בניגוד אליהם, לא יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה. "אבל אני חושבת שלילדים יש יכולות מופלאות להסתגל. לי קשה יותר מאשר לו. אני עדיין כועסת ושומרת טינה. אני לוקחת את הזמן להסתגל ולהתאקלם, אבל זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה לא נגמר. ברגע שהחיים שלנו יחזרו לשיגרה, אני מתכוונת לפרסם ספרון עבור אימהות שנמצאות במצב שבו הייתי. אני חולמת להשלים בגרויות, ללמוד משפטים ולייצג אימהות כמוני." את מל•וה עכשיו על ידי גורמי רווחה? "מהרגע שהילד הוחזר אלי, לא יזמו שום קשר איתי." בינתיים אביגיל מתרגלת מחדש לאימהות. "שלוש שנים חייתי לבד – ופתאום שוב יש לי ילד," היא צוחקת. "כשאני הולכת להתקלח, אני מפחדת מאוד. כל כמה שניות אני סוגרת את הברז וקוראת לו, בודקת שהכל בסדר איתו. האימה•ת היתה כל כך חסרה לי. "וגם גיליתי את העוצמות שלי. אדם לא יודע כמה הוא חזק עד שהוא נופל לתוך תהום וצריך לטפס ממנה החוצה. עדיין, יותר כיף לי מאשר קשה. למזלי, גם יש לי במי להיעזר הקפתי את עצמי באנשים טובים. "מבחינת החיבור בינינו, זה כאילו לא נמחקו לנו כל השנים האלה יחד. עוד כשהוא היה בבטן הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד, וכשלקחו לי אותו ידעתי שהחיבור הזה יחזיר אותנו להיות יחד. הוא מקשיב לי, מחזיר לי אהבה, אומר לי שהוא רוצה להיות איתי, שלא אעזוב אותו. ואני מבטיחה לו שתמיד אשמור עליו. ואז הוא שותק, ורק מניח את היד שלו על הלחי שלי ומסתכל עלי. ואני כל כך אוהבת את זה."

naamal@israelhayom.co.il  

תגובת משרד הרווחה "הגנו על שלומו של הילד" ממשרד הרווחה נמסר: "מקומו הטבעי של הילד הוא בחיק משפחתו, ועל הוריו מוטלת האחריות לגידולו ולשמירת ביטחונו. משרד הרווחה, מתוקף חוק הנוער, מתערב במצבים שבהם הילד נתון לסיכון מיידי, וגם אז הוא מנסה להשאיר את הילד בחיק משפחתו, במסגרת תוכנית טיפולית עם המשפחה. "לאם הוצע סיוע פעמים רבות, אך היא סירבה לשתף פעולה. למרות סירובה, שירותי הרווחה המשיכו בניסיונותיהם הרבים לסייע לה, ונערכו תשע ועדות לתוכניות טיפול – אך האם בחרה להמשיך ולהתנגד לכל קשר טיפולי עם הרווחה. "במצבים שבהם יש סיכון לילד ואין לקיחת אחריות מצד המשפחה, משרד הרווחה נאלץ להוציא את הילד מהבית מתוקף חוק, כדי להגן על שלומו הנפשי והגופני של הילד. במסגרת תוכנית טיפול שביצעו העובדים הסוציאליים עם האם במהלך השנה האחרונה, הוכיחה האם שהיא לוקחת אחריות מלאה על גידול ילדה, ומשכך, אנו רואים בתוכנית זאת הצלחה ומברכים על כך. "לעניין דיון ההוכחות: האם הסכימה להליך הנזקקות בבית המשפט, ולכן התייתר דיון ההוכחות. כשעורך דינה ניסה לערער על כך, ערעורו לא התקבל. כשעורך הדין פנה לביהמ"ש העליון, החלה כבר תוכנית הטיפול עם האם, ועורך הדין הסכים להשהות את הערעור. נדגיש כי כל ההליך נעשה בהסכמת עורך דינה ובהידברות מלאה עימו ועם האם. "הבקשה להפסקת הפעילות התקשורתית של האם ברשתות החברתיות נבעה מהעובדה שהאם חשפה פרטים על בנה, ובכך עברה על החוק. חשיפה זו נעשתה כשבנה היה תחת צו חוק הנוער. "הטענה כי שירותי הרווחה לא בקשר עם האם אינה נכונה. שירותי הרווחה מלווים את האם ומסייעים לה בכל צרכיה, ואף הציעו לה הצעות סיוע רבות ומגוונות. למרות מגוון ההצעות, האם מקשה על הסיוע ואינה משתפת פעולה."

חה"כ פנינה תמנו שטה ויוני שטבון – הצעה לסדר היום – הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

 להורדת הקובץ PDF הקלק כאן

י"ט בטבת תשע"ד
23 בדצמבר 2013
1946

לכבוד
יו"ר הכנסת, ח"כ אדלשטיין יולי יואל
אדוני היושב ראש,
אבקש להעלות על סדר יומה של הכנסת הצעה דיון מהיר בנושא:
הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

דברי הסבר:

בסוף השבוע האחרון פרסמו מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי ב "ישראל היום" כתבת תחקיר מקיפה על התנהלות פקידי הסעד בהוצאת ילדים מבתיהם ובהפרדתם מהוריהם. התחקיר מציג תמונת מצב מדאיגה מאוד על האופן בו מתקבלת החלטה גורלית וטראגית כל כך. התחושה היא שישנה קלות בלתי מתקבלת על הדעת שבה מוצאים ילדים מביתם, והדבר המדאיג עוד יותר שניכר שאין גוף ביקורת ראוי לפיקוח אחר התנהלותם של פקידי הסעד. בנוסף, יש לתת דגש והתייחסות להתנהלותם של פקידי הסעד בסכסוכי הגירושין. מהכתבה עולה כי פקידי הסעד נוטים לאמץ לא פעם את עמדת האם תוך הפקעת הורותו של האב ובכך גורמים לליבוי הסכסוך בין ההורים ולניתוק אחד ההורים מחייו של הילד לצמיתות.

השרטוט העולה מן הכתבה הוא שנוכח עומס המקרים המתדפקים על דלתות בתי המשפט לנוער ולמשפחה עיקר כוח ההחלטה מובא לפתחם של פקידי הסעד. אף שנעדרים הידע המקצועי למבחני ראיות ומסוגלות הורית בכל זאת ניתנת להם תוקף ההחלטה שבניתוק ילד מהוריו. מהכתבה עולה כי ישנה קלות כמעט מיידית להכריז על ילד כמצוי בסכנת חיים ממשית, ובמקום לסייע להורים ולהבטיח כל שביכולתם להמשיך את חייו של הילד בסביבת הגידול הטבעית שלו, ממהרים פקידי הסעד
להרחיקו מהוריו. התחושה היא, שהוצאת ילד מביתו במקום שתהיה המוצא האחרון ומדיניות אין ברירה הפכה למוצא ראשון ולהחלטה לכתחילאית.

לפיכך, אבקש לדון בסוגיה בדחיפות בוועדה לשלום הילד. באחריותו של בית המחוקקים לדון בשאלה הקריטית כל כך, מדובר בדיני נפשות של ממש ונראה שמשהו בנוהל התקין יצא מכלל שליטה.

בכבוד רב,
חברת הכנסת תמנו שטה פנינה
חבר הכנסת שטבון יוני 

צביעות משרד הרווחה – מתיר דם הורים ילדים וקשישים ומיילל על הביקורת נגד פקידות הסעד

נעמה לנסקי - כתבת ישראל היום
נעמה לנסקי – ישראל היום

המאמר וכעת, ליישם את דו"ח סילמן , נעמה לנסקי , ישראל היום , מרץ 2014

בפתח דו"ח הוועדה לבחינת מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים מביתם ונושא הסדרי הראייה, שהוצג שלשום, נכתב: "בעקבות כתבה ב'ישראל היום' שכותרתה 'זהירות, פקידי סעד', התרבו הקולות המאשימים את פקידי הסעד במדיניות נמהרת בהחלטתם להוציא ילדים מהבית, ונראה כי הותר דמם של העובדים הסוציאליים".

זהו משפט שראוי להתעכב עליו. חלקו הראשון נכון. בחודשים האחרונים צללנו, מיכל יעקב־יצחקי ואני, אל עולמם של הורים שנותקו מילדיהם: אם במסגרת סכסוכי גירושים שבמהלכם נמנע מאחד ההורים, רבים מהם אבות, כל קשר עם ילדיו, ואם זה התקיים בצל קורתו של "מרכז קשר" מאובטח ומנוכר למשך כשעה מפוקחת וממושטרת בכל שבוע. במקרים האלה גורמי הרווחה נמצאו נטולי כלים של ממש להתמודד עם הליכי גירושים בקונפליקט גבוה, ובפתרונותיהם הדלים הותירו מאחור הורה מנופץ לרסיסים וילדים מבולבלים, מפוחדים ומצולקים. מהורים אחרים, בייחוד אמהות, נלקחו הילדים והושמו במרכזי חירום, בפנימיות ובמשפחות אומנה. עבור רבות מהן אובדן הילד, או הילדים, קשור באופן הדוק לתנאי חיים בעוני או לבדידות חברתית, שהובילו להתערבותם של גורמי הרווחה. אך במקום להשקיע תקציבים בטיפול ובשיקום בקהילה ובתמיכה כלכלית במשפחה, העדיפו להשקיע תקציבים ציבוריים גדולים בהרבה בניפוח מערך הוצאת הילדים מהבית. מאחור נותרה משפחה המומה מהאסון שניחת עליה, ובמשרד הרווחה לא התעכבו על שיקום הריסותיה.
מרגע שפורסמו כתבותינו במוסף "שישבת", צלילתנו לתוך הנושא הפכה לטביעה. טבענו בתוך כמות הפניות אלינו. פניות נואשות לעזרה של הורים, שבמשך שנים לא ראו את ילדיהם כמעט או בכלל ושאין להם למי לפנות. דלתות נטרקו בפניהם והם חשו חסרי קול. והנה, בחודשים האחרונים, כפי שנכתב בדו"ח הוועדה, הבינו כולם שמדובר במגיפה. שהאסון שלהם דומה לאסונן של משפחות רבות אחרות. ואז החלה להישמע ביתר שאת הביקורת. אמרו שבישראל חוטפים ילדים, ששומר נפשו ירחק מגורמי הרווחה, שבתי המשפט הם חותמת גומי של פקידי הסעד. האמירות האלה פגעו בפקידי הסעד, ובצדק. הן קשות, בייחוד כשהן מלוות בצעקות ובניבולי פה. אבל איך הם היו מרגישים לו תינוקם היה נקרע מהם ביום בהיר אחד ובמשך שנים לא היו מצליחים להחזירו אל חיקם? אם היו ניצבים מול ועדת החלטה, בעוד שורה ארוכה של פקידי סעד מטיחים בהם האשמות מבזות והם היו נטולי כלים להשיב? האם היו מסכימים שינהגו בהם כפי שפקידי סעד נוהגים, לעיתים, במשפחות בישראל? דמו של מי הותר פה?

שלשום נשא שר הרווחה מאיר כהן מילים יפות וכנות במסיבת העיתונאים שנערכה עם הגשת הדו"ח. "אני מאמין גדול בתא המשפחתי", אמר, "לא ייתכן שהמערכת לא תהיה שקופה ופתוחה לביקורת". הוא הבטיח ייצוג משפטי במימון המדינה לכל הורה, מינוי נציב קבילות ציבור חיצוני, ועדות ערר על ועדות ההחלטה וטיפול בתופעת צווי ההרחקה שניתנים לאבות שלא בצדק. ואנחנו שמענו את המילים וקראנו אותן בדו"ח עב הכרס שהגיש מנכ"ל המשרד יוסי סילמן, ובליבנו ייחלנו שהמילים יהפכו למעשים שיתבטאו בשטח. שטח ההפקר של ניתוק הורים מילדיהם בישראל 2014.

הודעת שר הרווחה מאיר כהן על מסקנות ועדת סילמן

מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח

פברואר 2014  – מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח , ישראל היום, ראיון עם  מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי

בעקבות תחקיר "שישבת" על מרכזי הקשר, בהם נפגשים אלפי ילדים בישראל עם הוריהם • "אסור לחבק יותר מכמה שניות וחותמים על כתב התחייבות לפיו אסור ללחוש לילד"

אלפי ילדים בישראל פוגשים את הוריהם במרכזי קשר, על רקע של סכסוכי גירושין או חשד לאלימות במשפחה, בעקבות תחקיר "שישבת" שפורסם בסוף השבוע האחרון, מספרות העיתונאיות נעמה לנסקי ומיכל יעקב-יצחקי על אותם מבנים, אליהם מגיעים הורים שפקידי הסעד המליצו כי ייפגשו עם ילדיהם תחת פיקוח.


 צמרת משרד הרווחה: יוסי סילמן, אמיר שוורץ, מאיר כהן, מנחם וגשל - נעדרים כל אמפתיה בסיסית לאוכלוסיות אותם אמורים לשרת

לטענת לנסקי ויעקב-יצחקי, לא תמיד קיימת סכנה במפגש בין אותו הורה לילד, והמקרים המתוארים בתחקיר שפורסם בסוף השבוע האחרון חושף כי גם כשיש הורים שזוכו לחלוטין מאשמה, עדיין עליהם להפגש עם ילדיהם באותו מרכז קשר, וזאת לאחר שהגיעו עם ההורה השני למצב של סכסוך גירושין, בו כל צד מנסה למשוך בחוטים ולקבל קצת יותר הטבות.

על מרכזי הקשר: "לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו"

"מרכזי קשר הם מבנים, לעיתים מחולקים לחדרים, לעיתים מבנה בעל חדר אחד מרכזי, אליהם מגיעים הורים שיש סכנה בזה שהם יפגשו את ילדיהם ללא פיקוח, מאבות שנמצאים בבית סוהר עד אמהות והורים שהוציאו את הילדים למסגרות חוץ ביתיות ואפילו מקרי סכסוכי גירושין שאחד מההורים התנגד להסדרי ראיה מכל מיני סיבות, אם זה אלימות, חשד לאלימות, או חשד לאלימות מינית כלפי הילד. פקידי הסעד לרוב ממליצים על מפגשים מוגנים באותם מרכזי קשר תחת פיקוח של עובדות סוציאליות".
השתיים מספרות על המפגשים הטעונים במרכזי הקשר. מדובר במקומות מוקפים גדרות, הכוללים מאבטח, גלאי מתכות וטלויזיה במעגל סגור. "חדרים קטנים ושומר עם נשק שמסתובב במרכז ליד ילדים קטנים והורים שמרגישים שנעשה להם עוול נוראי. יש כללים לביקור כזה, צריך עובדת סוציאלית שכל הזמן מפקחת במרחק זה או אחר, אתה חותם על כתב התחייבות מראש שאסור לך ללחוש לילד שלך אפילו מילות אהבה, אסור לחבק בכלל או למשך יותר מכמה שניות מאוד ממושטר. מפגשים לא טבעיים ולא נורמלים, לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו".

"ממהרים לנתק ילד מההורים שלו – והנזק הוא לילד"

"נתקלתי במקרים האלה באבות שמספיק שהאישה תגיד לפקידת סעד שהאב יכול לפגוע בילדים או שהיא מפחדת שיפגע בילדים. מאוד ממהרים לנתק ילד מההורים שלו בארץ". על פי לנסקי ויעקב-יצחקי, הדבר מעיד על שתי בעיות עיקריות במערכת הרווחה בארץ. לטענתן, זוהי מערכת שלא פתוחה לביקורת ולא שקופה, ואפילו מתנגדת לביקורת. "אנחנו ראיינו את פרופ' ורד סלונים נבו ופרופ' ישראל צבי גילת, שניהם עמדו בראש ועדות שבחנו את התנהלות משרד הרווחה בעניינים האלה ודרשו מנגנון ביקורת, ויש התנגדות לזה. מערכת שממש מסרבת שתהיה עליה בקורת. התחושה הברורה היא שארגז הכלים של המערכת דל והם בעצמם מודים בזה, הרבה עובדים סוציאליים הגיבו לכתבות שלנו,  ולכן ממהרים לחתוך ולנתק. ולא רק מנתקים ילד מהורה אחד כמו אבא, אלא זה בא עם כל החבילה, עם כל הצד של ההורה, הסבים הסבתות, הדודים, והנזק הוא לילד".

"יש וועדה שהתכנסה לפני למעלה מחצי שנה, בראשה עומד יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה, הוועדה אמורה למסור את מסקנותיה, אך אנו פוחדות שזה יתמסמס, כמו בכל הוועדות הקודמות. כעת, מחכים למסקנות הוועדה כדי לכנס שוב את הועדה לזכויות הילד בכנסת. ח"כ אורלי לוי אבקסיס התחייבה כי אחרי שיפורסמו המסקנות,  שוב תתכנס הוועדה בניסיון להזיז משהו שלא זז כאן כבר שנים. יש הרבה עבודה יש מה לעשות צריך לבדוק אותם והם צריכים להיות מוכנים לקבל את הביקורת ולהיות מוכנים לשינויים כי צריכה להיות מהפכה בהתנהלות". 

קישורים: