חוק לא חוקתי – האשפוז הכפוי

להלן המאמר: "חוק לא חוקתי" של ענבל בר-און , NEWS1 , יולי 2009

במשך 17 השנים שחלפו מאז היחקק חוקי היסוד בוטלו חמישה חיקוקים בלבד, בשל היותם סותרים את חוקי היסוד האם אלו כל החוקים הלא חוקתיים במדינת ישראל?
▪ ▪ ▪
בשנים האחרונות, במיוחד עם כניסת פרידמן לכהונת שר המשפטים בשנת 2006, הותקפה ציבורית יכולתו של בית המשפט העליון לבטל חוק לא חוקתי, יכולת אשר מהווה את חיל הפרשים הקדמי במערכה על הגנת זכויות הפרט מפני הכוח הפוטנציאלי (וגם המעשי, יש לציין) של השלטון לרמוס את האזרח.
בפועל, מספר החוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון הם מתי מעט, אך החשיבות במהפכה החוקתית הינה חדירתה לשיח הציבורי ולתפיסת הזכויות של כל פרט את זכויותיו, אל מול השלטון. החוק אשר מאפשר את אשפוזם הכפוי של אנשים בישראל ללא הליך משפטי הוגן, מהווה את אחת הדוגמאות ל'כיצד חוק יכול להיות דורסני', ולנחיצות של בית משפט עליון חזק, שפועל באטמוספירה-נורמטיבית וציבורית של שיח-זכויות.
.
סנקציה חריפה מסנקציה פלילית
שיח הזכויות המסורתי, עוד החל מימי המגנה כרטא, נוצר ונולד על-רקע סמכויות השלטון הדרקוניות לשלול חירות. כל מגילות זכויות האדם והחוקות המסורתיות עסקו בעיקר בהליך ההוגן שיש לאפשר לאזרח, טרם שוללים את חירותו. גם בישראל, המהפכה החוקתית הותירה את חותמה ביתר שאת בתחום המשפט הפלילי – סדר הדין הפלילי הוא התחום שבו נעשו שינויים מרחיקי לכת, הן בפרשנות חוקים קיימים (ראה: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589), הן בביטול חוקים (ראה לדוגמה בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, שם בוטל החוק אשר איפשר לעצור חייל ללא הבאה-בפני-שופט לכ- 96 שעות ונקבע כי משך הזמן המקסימלי בוא ניתן לעצור חייל הינו כ 48 שעות), והן בחקיקת חוקים חדשים אשר הסדירו מחדש את כל סוגיית המעצרים והחיפושים, והפעם באופן מידתי ולאור חוקי היסוד (החוקים הישנים בוטלו).
לא בכדי, מהפכות חוקתיות והסדרים חוקתיים חדשים מתקשרים בדרך כלל להליך הפלילי: זהו ההליך אשר בו טמונה מידת-הפגיעה הקשה-האפשרית ביותר בחירויות הפרט. בעצם כמעט הקשה ביותר, שכן ישנו סוג הליך אחד אשר עצם הפגיעה-בחירות-הפרט הטמונה בו, קשה יותר מעצם הפגיעה הפוטנציאלית בחירות הפרט הטמונה במאסר/מעצר: מדובר בהליך האשפוז הכפוי, שכן בעוד שבהליך מעצר/מאסר מוטלת על העציר/אסיר סנקציה של שלילת חירות התנועה בלבד, הרי שבסנקצית האשפוז הכפוי, יש משום "פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה" (דברי השופט חשין בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240). הליך של אשפוז כפוי פירושו פגיעה שיטתית, אינטנסיבית, יומיומית וקשה בזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. מאושפזים בכפייה מולעטים בתרופות בכפייה באופן יומיומי, בניגוד להסכמתם. ראה למשל ציטוט מכתבה של דני שפרלינג ב'ידיעות אחרונות' מיום 16.1.1998:
הוא הגיע לאגף הסגור של מחלקה שש ב´אברבנאל´ והוא רק רצה לצאת משם: "לא רציתי שימשיכו לדחוף לי הלידול. פעם פעמיים ביום היו נותנים לי את הכדור. אתה לא רוצה לקחת? שמים לך את זה באינפוזיה. הפכתי לזומבי. הגפיים התחילו להתכופף לי, איבדתי אנרגיה, הכדור הזה נטרל אותי מהחיים. נהייתי פאסיבי. הכדור הזה גרם לי לעצירת שתן. עשו לי קטטר, זה לא היה מביך כמו שזה כל כך כאב. במחלקה הסגורה לא ראיתי אור יום. לא טיילתי , לא היה לי חופש, הרגשתי כמו חפץ שכל מיני רופאים יכולים לעשות בי כרצונם. האשפוז הפך אותי לחצי בן אדם. נהיו לי בעיות מוטוריות בגלל זה… הייתי חייב להתחיל טיפול פרטני אצל רופא כדי לבטל את תופעות הלוואי ולעמוד בחזרה על הרגליים".
לצורך השוואה, שורה של פסיקות קבעה כי יש לשמור על כבודו של האסיר, ואין לחדור לגופו בכוח; בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 קבע קביעה זו עוד טרם המהפכה החוקתית, כאשר לאחר המהפכה החוקתית מגמה זו הלכה והתחזקה: כיום לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק החיפוש בגוף"), ככל שהחיפוש בגוף פולשני יותר, כך נחוצות יותר ויותר פרוצדורות-נדרשות בדרך למימושו, וכאשר החיפוש בגוף הינו 'חיפוש פנימי', לא ניתן בשום פנים ואופן לבצעו בכוח. על-פי חוק החיפוש בגוף, חשוד אשר מסרב לחיפוש פנימי, בהיעדר הסבר סביר לסירובו, ייתכן שסירובו יחזק את משקל הראיות נגדו, אך לעולם אין לכפות בכוח חיפוש פנימי על חשוד.
אם נשווה את הנורמה אשר החיל המחוקק ככל שהדבר נוגע לאסירים, חשודים ונאשמים (מושאי ההליך הפלילי), למצבם של אנשים אשר כלואים במוסדות פסיכיאטרים בניגוד לרצונם, הרי שהאחרונים, כאשר הם מסרבים ליטול תרופות, הדבר נכפה עליהם באופן ברוטלי: קשירה למיטה והזרקה לגופם בניגוד לרצונם. גם השופט סביונה רוטלוי, בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש, המחישה את מצבם הקשה של מאושפזים בכפייה, שהוא גרוע מזה של אסירים אשר הורשעו בעבירות:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

אין ספק שהסנקציה של אשפוז כפוי קשה פי כמה מסנקציה של מאסר בבית סוהר, ולפי הגיון זה, המשוכות הפרוצדורליות שיש לעבור בדרך להטלת סנקציה זו על אדם במדינה דמוקרטית, צריכות להיות רבות יותר, דווקניות יותר ונוקשות יותר מאשר המשוכות שעל הרשות להעביר אזרח בהן, בדרך לכליאתו בבית הסוהר. רק כדי להמחיש את חשיבות הכלל, ואשר לפיו ככל שסנקציה על אדם במדינה דמוקרטית קשה יותר, כך המשוכות שיש לעבור טרם מטילים אותה, רבות ודווקניות יותר, ניתן להציג את פסק הדין בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, שם נפסק כי כמות הראיות לכאורה אשר נדרשות לצורך הטלת מעצר עד תום ההליכים על נאשם צריכה להיות גדולה ורבה יותר מכמות הראיות לכאורה אשר נדרשות מכוח ס' 158 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"): סעיף זה דן בטענת הגנה מקדמית של הנאשם, ולפיה התביעה אפילו לא הוכיחה את טענותיה ברמת ראיות לכאורה, כאשר הרציונל הוא שבעוד שראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 לחוק המעצרים נדרשות לרשויות התביעה לצורך קיום הליך פלילי כנגד נאשם, הרי שראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים שוללות חירותו של אדם, ומכאן שרמתן, כמותן וטיבן צריכות להיות בהיקף-נרחב יותר, שכן מדובר בסנקציה של שלילת חירות. מכוח הגיון מדרגי (הגיון אשר הוצג אומנם בפסק הדין זאדה, אך מגלם עיקרון כללי בתורת המשפט) זה ולפיו ככל שהסנקציה אשר מוטלת על הפרט חמורה יותר, כך המשוכות בדרך לנקיטתה צריכות להיות רבות יותר, הרי שהיקף וכמות הראיות וטיבן, וכן המשוכות הפרוצדורליות בדרך להליך של אשפוז כפוי צריכים לעלות בדווקנותן על המשוכות, הן הראייתיות והן הפרוצדורליות – אשר ננקטות בהליך פלילי נגד חשודים ונאשמים.האמנם כך הוא הדבר?
למרבה הצער, ובניגוד לכל הגיון דמוקרטי וחוקתי, הגם שאשפוז כפוי מהווה עונש קשה יותר לפרט מאשר עונש מאסר (שכן טמונה בו פגיעה שיטתית, יסודית, אינטנסיבית ויומיומית בכבודו, פרטיותו, ובזכותו לשלמות הגוף של המאושפז בכפייה) – הדרך לביצועה של סנקציה זו קלה בהרבה מהדרך להרשעת אדם בישראל.
.
משוכות קלות בדרך להפעלת הסנקציהבעוד שכדי להרשיע אדם בעבירה ולהטיל עליו עונש מאסר על התביעה להוכיח את פרשתה ("פרשת התביעה", קרי העובדות המתוארות בכתב האישום, אשר מגבשות עבירה בת–מאסר) מעבר לכל ספק סביר, הרי שלצורך הטלת סנקציה של אשפוז כפוי על אדם נדרשות "ראיות לכאורה" בלבד (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) – קרי די בעדות שמועה שאדם, גם אם הוא בעל עניין (כגון קרוב משפחה או שכן), אשר לא אומתה, כדי להביא לכליאת אדם בבית משוגעים בישראל. בעוד שהן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, והן חוק המעצרים, מתווים לרשויות התביעה ולרשויות אכיפת החוק, פרוצדורה ממושכת, מדוקדקת, של סדרי דין וסדרי הבאת ראיות, אשר באם יקוימו, הסיכוי להרשעות שווא יקטן למינימום האפשרי – הרי שה'פרוצדורה' של כליאת אדם בבית חולים לחולי נפש כוללת לעיתים קרובות מאד התדפקות של גברתנים על דלתו, תוך לקיחתו של האדם, ללא כל הסבר, לאשפוז כפוי, שם לרוב הוא יסומם בתרופות אשר ימנעו ממנו "את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה" (ראה דברי השופטת רוטלוי בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש), יכולת אשר מהווה עוגן מרכזי ביכולת של כל אדם להגן על עצמו מפני הליכים אשר נוקטת כנגדו הרשות, יכולת שהינה תנאי מקדמי למימוש זכות הטיעון או זכות השימוע.
במדינת חוק דמוקרטית ההקפדה על זכות השימוע הינה אבן יסוד בתחום הדין הפלילי, ראה למשל, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, ניתן ביום 4.05.06). בפרשה זו נפסלה הודאתו של חייל בעבירה שיוחסה לו, שכן לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד ובכך נפגעו זכויותיו הפרוצדורליות. מבין השיטין של פרשה זו עולה אחד האדנים החשובים בכל סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית מתוקנת: מסד פרוצדורלי עמוק ושיטתי אשר מאפשר למי שעומד ותלוי כנגדו עונש מאסר – למצות באופן מיטבי את ההגנה על עצמו.
כאשר מוטלת על אדם סנקציה של כליאה בבית-חולים לחולי נפש, הפגיעה בזכות השימוע/טיעון של האדם שכנגדו מופעלת הסנקציה מובנית בעצם ההליך. לא רק עצם ההלעטה בתרופות אשר מקשה על יכולת הדיבור, הביטוי והחשיבה פוגמת באופן אינהרנטי ביכולת של הכלוא להגן על עצמו מפני ההליך הדורסני הזה, אלא גם תפיסת היסוד במחשבה הפסיכיאטרית לפיה אדם אשר מתנגד לעצם כליאתו בבית-חולים לחולי נפש הינו "חולה חסר תובנה למצבו" משפיעה לרעה, אם לא פוגמת באופן קשה, ביכולתו להתגונן.הגם שכיום, בעקבות תיקון לחוק, ניתן ייצוג במרבית המחוזות למאושפזים בכפייה, הרי עצם הפגיעה המובנית שבהליך האשפוז הכפוי בזכות הטיעון, הופכת את זכות הטיעון לאפקטיבית במידה פחותה.
כך לדוגמא: הגם שבפועל מאושפז בכפייה זכאי לייצוג בפני ועדה פסיכיאטרית, הרי עצם תפיסתו את עצמו כמי שאינו צריך להיות כלוא בבית המשוגעים, מהווה בעיני הוועדה הפסיכיאטרית (אשר מורכבת מרוב של רופאים, קרי שני רופאים ומשפטן אחד) עדות לכך שהכלוא שעניינו נדון בפניהם הינו "חולה חסר תובנה למצבו": כלומר מימושה של זכות הטיעון הוא זה שייתפס בעיני הרופאים היושבים בוועדה כ"ראייה" לכך שהכלוא צריך להישאר כלוא (עד שילמד לקבל את העובדה שהוא "חולה").
זאת ועוד: באופן מובנה, עצם הטענה אשר מועלית בפני הכלוא בבית-חולים-לחולי נפש, ולפיה הינו "חולה-נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991), הינה טענה אשר קשה להתגונן בפניה, שכן קשה להתגונן מפני טענות מעורפלות כגון "מסוכנות" או "מחלת נפש" והרבה יותר קל, לנאשמים במשפט פלילי, להתגונן כנגד כתב אישום ספציפי אשר מתאר בצורה עובדתית (לרבות שמות, מקומות, תאריכים, חפצים וכו') עבירות אשר הם חשודים בביצוען. קל יותר להתגונן כנגד כתב אישום אשר נוקט בשפה של פרטים מאשר כנגד טענה כי הנך "חולה" ועקב מחלה זו אתה עלול, בעתיד, "לסכן את זולתך".
.
האם התכלית ראויה? האם החוק מידתי?
החוק המאפשר אשפוז כפוי בישראל, אם כן, פוגע באופן יסודי בשורה ארוכה של זכויות יסוד. הוא פוגע פגיעה קשה בחירות האדם, הרבה מעבר לפגיעה בחירות אשר מוטלת על עבריין מורשע, הגם שמדובר באדם חף מפשע. החוק מאפשר פגיעה בחירות גם מעבר לפגיעה אשר מובנית בעצם הכליאה, פגיעה בפרטיות ופגיעה קשה בשלמות הגוף (בדמות הלעטה כפויה בתרופות). האם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה?פסקת ההגבלה, אשר בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובעת כי כל עוד חוק אשר פוגע בזכויות יסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתאים לתנאי פסקה זו, הרי שהחוק ייחשב כחוקתי. הגם שחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו חוק שחוקק טרם חקיקת היסוד, ועל כן הינו מוגן בשמירת דינים (ס' 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), הרי שלפי הלכת גנימאת' (דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589) גם חוקים אשר נחקקו טרם חוקי היסוד יש לפרש ברוח חוקי היסוד. פסקת ההגבלה קובעת שלושה תנאים מצטברים כדי שהחוק אשר נחשד כ'לא חוקתי' יעמוד בתנאיה:
א. על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
ב. על החוק להיות לתכלית ראויה;
ג. הפגיעה בזכויות היסוד מכוח החוק אינה צריכה להיות אלא במידה שאינה עולה על הנדרש.
האם חוק אשר מטיל על אנשים סנקציה שהיא מרחיקת לכת בחומרתה ממאסר שמוטל על אסירים שהורשעו בדין, וזאת כאשר מדובר באנשים אשר עומדת להם חזקת החפות, ואשר הסנקציה הוטלה עליהם תוך פגיעה קשה בזכויות-ההגנה-הפרוצדורלית שלהם עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינה דמוקרטית? לא, ולא מוחלט; באופן היסטורי, המאבק על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם קשור במאבקו של הפרט מפני הטלת סנקציה שלטונית שרירותית, קשה ושאינה מידתית. חוק אשר מטיל סנקציה כה דרקונית על אדם, ואשר מאפשר לו כה-מעט הגנות פרוצדורליות מפניה – אינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית.
האם החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991 עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית'- זהו, כשלעצמו, נושא כה רחב יריעה אשר חורג בהרבה מיריעת הדיון הקצרה במאמר זה, ויחד עם זאת – חשוב להדגיש כי מורשת ישראל מקפידה הקפדה יתרה על "כבוד הבריות", עיקרון אשר זוכה למקום של כבוד במורשת הפסיקה העברית. יתרה מכך: מדינת ישראל מהווה ביתו הלאומי של העם היהודי אשר היה קורבן לפרעות, לרדיפות ולעלילות דם: הוקעת קבוצה מסוימת (אלו שמתויגים כ'חולי נפש') מחגורת ההגנה אשר פורשת השיטה הדמוקרטית על אזרחיה, (ואשר לפיה: אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת), אינה עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, במובן של היותה בית לאומי לעם שסבל באופן שיטתי מאפליה ממוסדת על-רקע הסטריאוטיפים שהופנו כלפיו: האפליה הממוסדת כלפי אנשים המוגדרים כ'חולי נפש' בחוק החרוט, (לעומת עבריינים מורשעים בעבירות קשות כגון אונס, רצח וכו', אשר להם עומדת חזקת החפות כל עוד אשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר), נובעת מתוך הסטראוטיפ של "מסוכנותם" הדמונית, כביכול, של מי שהוגדרו כ'חולי נפש'.
האם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו לתכלית ראויה? חוק זה, אשר נמצא בשדה נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, בו אין שוללים חירות של אדם אלא בתנאים מאוד מצומצמים (יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, וזאת רק באם החשוד עלול לשבש הליכי משפט או לסכן את ביטחון הציבור, או במקרה של מאסר – לאחר שאדם הורשע בביצוע עבירה, מעבר לספק סביר, ראה ס' 13(א) וכן ס' 23(א) לחוק המעצרים) מאפשר שלילת חירות בפרוצדורה קלילה יחסית של מי שמתויגים כ'חולי נפש', וזאת מתוך הנחת יסוד מובלעת לפיה במי שמתויגים כ'חולי נפש' טמונה מסוכנות רבה יותר מאשר בשאר האוכלוסיה. יש לזכור כי לאורך ההיסטוריה אות הקין של 'מסוכנות' הוטלה על אוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות חברתית, באופן שרירותי ופאסדו מדעי אשר הסתבר בדיעבד כנשען על אדנים "מדעיים" כושלים-מתודולוגית. התכלית של "הגנה על הציבור" מפני מי שמיוחסת לו באופן קטיגורי מסוכנות מזכירה אפליות פסולות מהעבר הרחוק, מאותם פרקים בהיסטוריה אשר אותם אנו רוצים לשכוח. כמו-כן התיוג באופן קטיגורי של קבוצה מסוימת כ'מסוכנת' מעלה ריח של משטרים רודניים אשר עורכים דמוניזציה ל"אחר", ואשר רודפים אותו בשל "מסוכנותו" (כך לדוגמא, בתקופת העבדות בארצות הברית, הפחד לשחרר את העבדים נבע, בין היתר, מן החשש שברגע שחרורם הלבנים יסבלו התפרצויות אלימות כ"נקמה").
האם ניתן להצביע על תכלית הנוספת של חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, והיא 'ריפוי'? קשה לכנות אקט כה ברוטלית של אלימות שלטונית כלפי הפרט, כליאתו בכוך והלעטתו בכוח בתרופות, תוך נקיטת אמצעים ברוטליים כלפיו (קשירה למיטה במקרה שהוא מסרב ליטול את התרופות, והזרקה בכוח של התרופות לגופו, תוך גרימת סבל נפשי וגופני לקורבן של אקט זה) כ"ריפוי". כאשר אנו מדברים על 'חדירה לגופו של אדם בניגוד לרצונו' (מה שמתרחש לרוב בבתי חולים לחולי נפש), מצד הצוות וכלפי הכלואים, האסוציאציה שעולה בתודעתנו, ובצדק, הינה של אינוס. שורה ארוכה של פסקי דין אשר עוסקים בעבירת האינוס שבץנתס' 345(א) לחוק העונשין, מתארים את הסבל הרב, ההשפלה הקשה והעלבון הצורב שהינם מנת חלקה של קורבן עבירת האינוס על שום שפלשו לגופה בניגוד לרצונה (גם אם הפלישה לא כללה בחובה גרימת חבלה פיזית, עדיין, עצם הפקעת האוטונומיה האישית מהווה "עלבון צורב אשר חותך את הנפש", כדברי השופט חשין בע"פ 115/00 אריק טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289). קשה להבין כיצד אקט זה, של פלישה בכוח לגוף, אשר הוכר בהקשר של גבר הפולש בכוח לגופה של אישה, כאחת החוויות הטראומטיות ביותר שאישה (וגם גבר, במידה שהוא מותקף מינית) יכולה לעבור, יכול להיתפס בעיני כל אדם סביר, בהקשר אחר כ"ריפוי" אך משום שהפולש בכוח מוגדר כ'רופא' והנפלש מתויג כ"משוגע". פלישה בכוח, היא פלישה בכוח . היא "דורסת את הרצון" ו"חותכת את הנפש" ו"רומסת את ה'אני'" (כדברי השופט חשין בפרשת טייב).
התנאי השלישי אשר מציבה פסקת ההגבלה, הינו תנאי המידתיות: תנאי המידתיות המתחלק לשלושה מבחני משנה, וזאת כפי שאלו הוגדרו בבג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241: א. על האמצעי להתאים באופן רציונלי להשגת המטרה: יש לשאול באם אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, אקט אשר חורט טראומה כה קשה בנפש מי שמהווים קורבן לו, יכול להוות אמצעי רציונלי לריפוי הנפש? ב. יש לנקוט את אותו אמצעי, מקשת האמצעים אשר עומדים לרשות הרשות השלטונית, אשר פגיעתו בפרט פחותה: בהקשר זה יש לשאול האם לא קיימות שיטות טיפול אלטרנטיביות בנפש האדם, אשר אין בהן את מידת הברוטליות והאלימות המובנית בנפש הפרט אשר טמונה באשפוז כפוי? התשובה ברורה מאליה – לא חסרות אלטרנטיבות, אנושיות יותר, אלימות פחות. ג. "אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה" (מתוך פרשת צמח) – הפגיעה בזכויות אדם אשר מובנית בעצם הליך האשפוז הכפוי היא כה קשה וחמורה, ועולה לאין שיעור (כאמור לעיל) על הפגיעה בזכויותיהם של אסירים מורשעים בעבירות, שגם אם נניח לצורך העניין תועלת מסוימת בהליך זה, יש לשוקלה אל מול החריגה חסרת הפרופורציות מכל עיקרון יסוד חוקתי – שכן קשה להבין איך מה שנאסר לעולל לאסירים שהורשעו בדין, מותר לעולל לחפים מפשע (פלישה בכוח לגופם).
.
סיכום
חקיקת חוקי היסוד גררה אחריה מהפכה רבתי בכל הקשור לזכויות אסירים ולזכויות עצירים. גם אם עדיין יישום התוצאות של מפנה זה שבחקיקה ובפסיקה, ככל הנוגע לאסירים ולעצירים, אינו מורגש בפועל, הרי שמדובר בתהליך מתמשך, אשר תוצאותיו ניכרות לטווח הארוך.
הליך של הכרה בזכויות לקבוצת אוכלוסיה אחת, מוביל, בכמעט-תהליך-היסטורי מתבקש מאליו, להרחבה ולהכרה בזכויות של קבוצות נוספות אשר סבלו מהפרת זכויות בעלת אופי דומה. תהליכים שכאלו התרחשו בארצות הברית, אשר בה התנועה לזכויות האזרח משנות ה-60', הובילה כמעט באופן מתבקש לתהליך של שחרור הנשים בשנות ה-70', מה שהוביל לתהליך נוסף של תנועות זכויות-האדם ההומו-לסבית. בעוד שמדינות טוטליטריות הליך של שלילת זכויות מאוכלוסיה אחת, יוביל לרוב, תוך זמן מה, לרמיסת הזכויות של אוכלוסיות נוספות, גם כאלו שהסכינו קודם לכן בשתיקה עם שלילת זכויות של האוכלוסיות אשר זכויותיהן נשללו ראשונות, הרי שבמדינה דמוקרטית, הליך של קונסטיטואליזציה (קרי החלת ערכי היסוד של החוקה) כלפי קבוצה אחת, מביא בהכרח להרחבת זכויות היסוד גם על קבוצות אחרות. דומה שתהליך המשכי מתבקש מהמהפכה שהתחוללה בזכויות העצורים, הנאשמים והחשודים בעקבות חוקי היסוד, הינו תהליך דומה כלפי מי שמתויגים כ'חולי נפש' ואשר, במצב החוקי (והלא חוקתי) דהיום – זכויותיהם נרמסות.
תהליכים כאלו, של קונסיטטוליזציה של מצבה החוקי של קבוצה מסוימת אינם תהליכים אשר מתרחשים ביום אחד. מדובר בתהליכים מזדחלים, מתמשכים על פני שנים, אשר מתעצבים מפסיקת ביהמ"ש-עליון אחת למשנתה, תוך שהציבור עוסק, תוך-כדי, בהטמעת הגישה והרוח ה'חוקתית' החדשה.
אך הקרקע אשר מתוכה צומחים תהליכים כאלו הינה קרקע 'חוקתית'- קרי קרקע נורמטיבית של חברה אשר מכירה בזכויות היסוד, ובביהמ"ש עליון חזק אשר יגן עליהן מפני הכוח המובנה והרה-הפוטנציאל-להשחתה של הרשות השלטונית. ללא קרקע מוצקה, מחד-גיסא, של חוקי יסוד, ושמים איתנים מלמעלה – של בית המשפט עליון חזק אשר מהווה רוח-גבית לאותן זכויות יסוד, תהליכים אלו באטמוספרה החברתית נורמטיבית אינם יכולים להתרחש. גדיעת תהליך הקונסטיטוטליזציה של האטמוספירה הנורמטיבית ושל השיח הנורמטיבי של החברה הישראלית, מסכן את הפג העדין הזה, של תהליך ההכרה בזכויות היסוד במדינת ישראל, פג שללא האינקובטור של הספירה הנורמטיבית של שיח-זכויות היסוד – לא יוכל להתקיים. ללא בית המשפט עליון חזק עלולה לחול נסיגה קשה בכל הקשור לזכויות היסוד של מי שזכויותיהם כבר הושגו בעקבות המהפכה החוקתית (אסירים, נאשמים, חשודים, עצורים), והתהליך של קונסטיטוטליזציה של מי שטרם החל תהליך ההכרה בזכויותיו – ייגדע באיבו. אין זה דיבור תיאורטי גרידא. שורה של ידיעות עיתונאיות בשנים האחרונות חשפו מסכת קשה של אלימות פיזית כלפי כלואים במוסדות פסיכיאטרים (ראה לדוגמא: אטילה שומפלבי, אח התעלל פיזית ונפשית בחולי-נפש, בתוך עיתון 'ידיעות-אחרונות' האלקטרוני, 21.08.02). קשה שלא להבחין בין הקשר הסיבתי ההדוק בין האלימות הממסדית כלפי אותם אנשים, לבין האלימות היזומה של סגל במוסדות כלפיהם; כאשר החוק מצהיר על קבוצה מסוימת שהיא מחוץ לחוק (במובן החוקתי שלו), ושולל מקבוצה זו, בתוקף חוק (לא חוקתי) את זכותה על גופה, אין תימה שאחרים (כמו אותם אנשי סגל במוסדות אשר התעללו באנשים אלו) רואים בגוף זה הפקר, ומושא להתעללות. על כן, הדיבור על-זכויות-יסוד אינו תיאורטי גרידא, אלא מעשי.
קבוצה אשר מודרת מן השיח הדמוקרטי, סובלת גם מהתעללויות אשר נלוות להדרה משיח זכויות זה. המאמר לעיל המחיש בקצרה, בלבד, את אי-החוקתיות של החוק אשר מאפשר את אשפוזם בכפייה של אזרחים במדינת ישראל. דיון מעמיק בסוגייה זו דורש אולי מאמר נרחב, ואולי ספר. אין ספק שלא ניתן להקיף את כל הסוגיות הקשורות לכך במאמר קצר אחד; יחד עם זאת, בחרתי לדון בקצרה באי-חוקתיות החוק ובשלכות הקשות של אי-חוקתיות זו (הדרה של קבוצה שלמה מן הכלל, אשר החוקים של מדינת-שלטון דמוקרטית, חוק חלים עליו) תוך השוואת היעדר-זכויותיהם של מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לזכויות הרבות שהוקנו לאסירים/עצירים/חשודים ונאשמים בעקבות המהפכה החוקתית, כדי להמחיש את חשיבותה של מהפכה חוקתית מתמשכת, ואת הפגיעה בחירויות הפרט המצפה לנו, אזרחים במדינת-ישראל, ללא בית המשפט עליון חזק.
קישורים:

מודעות פרסומת

כתבי אישום נגד שישה רופאים מבית החולים הגריאטרי הרצפלד – קפלן בגדרה

אוגוסט 2009 – הכתבה "שישה בכירים בבי"ח גריאטרי יואשמו בהתעללות" , YNET , אלי סניור
.
ל-ynet נודע כי השישה, ביניהם סגן מנהל בית החולים קפלן לשעבר, ד"ר שמואל לוי, יואשמו בפרשה שבה ערכו לכאורה ניסויים במאות קשישים, בחלק מהמקרים שלא בידיעתם. הם יואשמו בכפוף לשימוע בהתעללות בחסרי ישע ובתקיפה
.
ייתנו את הדין על התעללות בחלשים שתחת אחריותם: פרקליטות מחוז המרכז תגיש כתבי אישום, בכפוף לשימוע, נגד שישה רופאים מבית החולים הגריאטרי הרצפלד-קפלן בגדרה בחשד להתעללות בקשישים – כך נודע הבוקר (יום ד') ל-ynet. בין סעיפי האישום: התעללות בחסרי ישע, תקיפה, ותקיפה שגורמת חבלה.

מטיוטת כתב האישום, שגיבשו עורכי הדין אילה אורן ודן כהן, עולה בין היתר כי הרופאים – בהם סגן בית החולים קפלן ומנהל הרצפלד לשעבר, ד"ר שמואל לוי, ערכו ניסויים במאות קשישים המאושפזים במוסד. עוד יועמדו לדין רופאים בכירים נוספים בבית החולים הגריאטרי.

פרשת ההתעללות התפוצצה ב-2005 בעקבות ממצאי דו"ח מבקר המדינה, שבדק את סוגיית הניסויים בבתי החולים בישראל. הוועדה מצאה שבוצעו עשרות ניסויים בלתי חוקיים ובלתי אתיים באלפי חולים, ומתחה ביקורת קשה על הוועדה לאישור ניסויים בבני אדם של בית החולים (ועדת הלסינקי), בראשותו של פרופסור אברהם אלירז, ועל מנהל קפלן-הרצפלד דאז, ד"ר יוסף בר-אל. מסקנות הוועדה לא פורסמו וגם לא נמסרו למשפחות החולים.

בין היתר תיאר המבקר שני ניסויים שבהם נבדקה השפעת מתן מינון מופחת של ברזל על בריאותם של יותר מ-100 חולים זקנים. המבקר מצא שחולה אחת מתה בלי שהדבר דווח במועד המתחייב בחוק למשרד הבריאות, ובלי שהוקמה ועדת בדיקה פנימית בבית החולים לבדוק את הקשר בין מות החולה לניסוי שבוצע בה. הוא ציין גם שכל מסמכי הניסוי נעלמו באופן מסתורי.

ועדת בדיקה – וחקירה ביאח"ה
בעקבות הדו"ח, הקים משרד הבריאות ועדה מיוחדת בנושא שמסקנותיה הועברו לחוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה). במשך כשלוש שנים חקרה יאח"ה לא פחות מ-22 חשודים בפרשה, תוך שהיא מסתייעת במומחים מתחומי רפואה שונים אשר חיוו דעתם בנוגע לניסויים. בהתייחס לחשדות לניסיון "טיוח", טען ד"ר לוי בעדותו כי כל מסמכי הניסויים הושלכו לפח בטעות על-ידי עובדת ניקיון בבית החולים. למרות זאת, מצאה הוועדה שגרסתו "אינה מתקבלת על הדעת".

בתום החקירה המליצה המשטרה להעמיד את החשודים לדין, לאחר שהתברר כי בהרצפלד התבצעו ניסויים במאושפזים,
חלקם תשושי נפש. חלק מהניסויים בוצע ללא ידיעתם של המאושפזים וללא רשותם – דבר המהווה עבירה פלילית. סעיפי האישום נגד השישה כוללים התעללות בחסרי ישע, תקיפה ותקיפה שגורמת חבלה.

בנוסף ללוי, יואשמו בפרשה שני רופאים שכיהנו כממלאי מקום של מנהלי מחלקות בהרצפלד ושלושה רופאים נוספים. השימוע לשישה צפוי להתקיים בימים הקרובים. יצויין כי לוי סיים את עבודתו בבית החולים לפני כשלוש שנים והוא אינו עובד עוד בשירותי בריאות כללית. שני רופאים אחרים עדיין עובדים בהרצפלד.

נושא הניסויים הרפואיים בבתי החולים, קופות החולים או מוסדות המחקר, מוסדר כיום רק בתקנות של משרד הבריאות ולא בחקיקה ראשית. האישור לניסויים ניתן על-ידי ועדות הלסינקי בבתי החולים וועדה מרכזית במשרד הבריאות. מאז הכנסת הקודמת יש ניסיון להעביר הצעת חוק ממשלתית המסדירה את נושא הניסויים בבני אדם. ועדת משנה של ועדת הבריאות וועדת המדע טרם סיימו את ניסוח טיוטת החוק בטרם הוא יועלה לקריאה שניה ושלישית.

בהכנת הידיעה השתתפה מיטל יסעור בית-אור

————- סוף כתבת ynet ————-

.
מדיניות הרווחה – פקידי הסעד של הרשות המקומית ה"מטפלים" בקשישים
.
בסיפורה של הקשישה שרה כהן, רודפות פקידות הסעד של עיריית תל אביב אחריה על מנת למנות לה אפוטרופוס, ולהשים אותה בבית אבות, שם היא מקבלת "טיפול תרופתי" שאינה זקוקה לו. פקידי עירייה אלו לא בוחלים לבוא בליל הסדר בליווי שוטרים חמושים על מנת לקחת את הקשישה לבית האבות. הפקידים אפילו מסתירים מקרוביה של שרה את מקום הימצאה על מנת שיוכלו ל"טפל" בה ללא הפרעה.
ארבע פסיכיאטריים שבדקו את שרה כהן, וקבעו כי צלולה לחלוטין לא סיפקו את העובדות הסוציאליות תאבות הכבוד, היוקרה, והבצע של עיריית תל אביב.
רדיפתן האובססיבית של הפקידים הסוציאליים של עיריית ת"א תוך הפרה בוטה של זכויות אדם, מוסברת בלחצים/ שיקולים זרים של גורמים פרטיים וממסדיים במנגנון הרווחה הכושל.
פקידות הסעד הן עובדות עירייה ובתור שכאלה הם פועלות בראש וראשונה לנער את העירייה מאחריות בטיפול בחסוי.
בנוסף קיימים לחצים של בתי חולים גריאטריים לבצע ניסויים בקשישים אלו כפי שמתברר בכתבה לעיל.
שיקול זר נוסף הוא לחצים של תאגידים של אפוטרופוסים הרוצים קשישם עם נכסים. ידועה פרשת החשד על תאגיד האפוטרופסות דורי דורות, שהוציא כספי חסויים שלא כדין.
יש להתייחס בזהירות יתרה בכל פגישה או התקשרות כלשהי של פקידי הסעד ברשות המקומית, פוטנציאל ההרס של פקידים אלו הנו בענייני נפשות ובלתי הפיך.

אוגוסט 2009 – הכתבה "שישה בכירים בבי"ח גריאטרי יואשמו בהתעללות" , YNET , אלי סניור
קישורים:

מרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל – פיטורי עובדת שדיווחה על פגיעה במטופל

מתוך דו"ח נציבות תלונות הציבור לשנת 2008, משרד הבריאות – פיטורי עובדת שדיווחה על פגיעה במטופל.

העובדת מדווחת על התעללות, וסובלת ממסכת התנכלויות מהממונים
המתלוננת עבדה ככוח עזר במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל מדצמבר 2003. באוקטובר 2006 דיווחה לממונים עליה כי אח שעובד בבית החולים התעלל באחד המטופלים (להלן – האירוע). לטענת המתלוננת, לאחר שדיווחה על האירוע היא החלה לסבול ממסכת התנכלויות, וזו הסתיימה בפיטוריה באפריל 2008.
המתלוננת טענה כי לפני הדיווח על האירוע היא קיבלה מהממונים עליה הערכות וחוות דעת חיוביות, ואילו לאחר האירוע החלה לקבל חוות דעת שליליות, ובתיקה האישי החלו להצטבר מכתבים המעידים לכאורה על ליקויים בעבודתה.
.
תגובת בית החולים – בתחילה היתה עובדת טובה, אחר כך לא טובה
בית החולים טען כי אמנם המתלוננת קיבלה בשנים הראשונות לעבודתה הערכות עובד טובות, אך כבר באותה עת האחות הראשית וסגניתה העירו על שבמהלך העבודה היא עוסקת בעניינים שאינם נוגעים לעבודה. לדברי בית החולים, מינואר 2007 התקבלו במשרד האחות הראשית תלונות על ליקויים בתפקודה של המתלוננת, ובהן טענות ולפיהן היא חורגת מתחומי סמכותה ומקבלת החלטות הנוגעות למטופלים בלי לשתף בעניין את הממונים עליה, שלא כנדרש. כמו כן עמיתה לעבודה טענה כי המתלוננת פגעה בשמה הטוב. בעקבות כך קיבלה המתלוננת הערכות עובד "בינוניות מאוד", וביולי 2007 אף נכתבה עליה הערכת ממונה "לא טובה" במסגרת הליך לקידום בדרגה.
.
בירור הנציבות – חוות הדעת החיוביות בעיקרן שקיבלה המתלוננת לפני האירוע ובין חוות הדעת הבינוניות ואף הגרועות שקיבלה לאחר האירוע
הבירור שעשתה הנציבות העלה כי עד האירוע היו הממונים על המתלוננת מרוצים מתפקודה; עובדים שונים בבית החולים תיארו את המתלוננת כאישה חמה המכבדת את המטופלים ומבצעת את המוטל עליה ואף יותר מכך, לעתים על חשבון זמנה הפנוי. כמו כן היא נתפסה כעובדת האומרת את כל אשר על לבה ומתריעה על ליקויים שהבחינה בהם.
בית החולים התבקש להסביר את פשר ההבדל שבין חוות הדעת החיוביות בעיקרן שקיבלה המתלוננת לפני האירוע (ובכלל זה ההמלצה לקידום בדרגה) ובין חוות הדעת הבינוניות ואף הגרועות שקיבלה לאחר האירוע (ובכלל זה אי-מתן המלצה לקידום בדרגה), אך לא התקבל הסבר מניח את הדעת לכך: אמנם בתיקה אישי של המתלוננת תועדו מאז האירוע שלושה אירועים שהצדיקו לדעתה של אחראית המחלקה הוספת הערה לתיקה האישי, אך הנציבות לא השתכנעה שאירועים אלה הצדיקו את פיטוריה.
בירור הנציבות העלה כי הכוונה לפטר את המתלוננת התגבשה כחודשיים-שלושה לאחר האירוע, ואולם מאחר שבאותה העת הודיעה המתלוננת לבית החולים שהיא הרה, והיא שבה לעבודה מחופשת הלידה רק בפברואר 2008, התעכבה הודעת הפיטורים ונמסרה למתלוננת רק באפריל 2008.
.
בדיקת האירוע היתה לקויה
אשר לאירוע, לדברי בית החולים לאחר בדיקה ראשונית בעניינו נמסר למתלוננת כי לא נמצאו הוכחות חד-משמעיות להתעללות הנטענת, וכי היא רשאית להגיש תלונה במשטרה אם היא מוצאת לנכון לעשות זאת. ואולם בירור הנציבות העלה כי בדיקת האירוע הייתה לקויה אף שהאח שעליו הלינה המתלוננת נחשד בעבר בביצוע מעשים פליליים במטופלים.
.
המתלוננת פעלה בתום לב ודווחה על המעשים הפסולים והלא מוסריים
בירור התלונה העלה שהמתלוננת הודיעה בתום לב, ועל פי נהלים תקינים על מעשים שהם לכאורה בגדר פגיעה חמורה בכבודו של אדם וביחסים שבין חולה למטפל. מעשים אלה, שהם לכאורה עברות פליליות (התעללות בקטין או בחסר ישע) הם כה פסולים ובלתי מוסריים שיש לראות בהם מעשי שחיתות.
.
לא היתה הצדקה לפיטורי העובדת
נציב תלונות הציבור לא שוכנע כי כל השיקולים שעליהם התבססו חוות הדעת השליליות שנכתבו על המתלוננת לאחר האירוע היו ענייניים, וכי חוות הדעת האמורות לא הושפעו, בין היתר, מהרצון "להיפטר" מעובדת שאומרת את כל אשר על לבה ומתריעה בריש גלי על ליקויים שהבחינה בהם ובכך גורמת אי-נוחות לבית החולים. לא נמצא אפוא כי בעת שהוחלט לפטר את המתלוננת הייתה לבית החולים הצדקה סבירה ומספקת לעשות כן.
.
מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור הוציא צו להגנת המתלוננת ובו ציווה כי פיטוריה יבוטלו
נוכח מסקנות הבירור, כאמור לעיל, הוציא מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור צו להגנת המתלוננת ובו ציווה כי פיטוריה יבוטלו, וכי היא תועבר לתפקיד אחר במשרד הבריאות, באופן שלא ייפגעו שכרה ותנאי עבודתה ותוך שמירה על זכויותיה כעובדת המשרד ממועד פיטוריה ועד מועד החזרתה לעבודה.
.
בית החולים בדק את האירוע באופן לא ראוי
נוסף על כך העיר הנציב לבית החולים על שהבדיקה הלא ראויה של האירוע מעידה על היעדר עידוד של עובדים לחשוף מעשים בלתי תקינים ובלתי מוסריים במקום עבודתם, ועל היעדר תמיכה בעובדים המבקשים לעשות כן, וכן על נטייה של בית החולים שלא לטפל באופן ממצה במידע על מעשים כאלה הנעשים לכאורה בבית החולים.
משרד הבריאות קיים במלואו את הצו שהוציא הנציב.

קישורים:

פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"

פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי
חנה סלוצקי – פקידת סעד ארצית לחוק הנוער

בתאריך 21/01/2008 פורסמה הודעה לעיתונות מטעם הועדה לפניות הציבור בנושא אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטריים

להלן ציטוטים מההודעה :

מכות, בעיטות, דחיפות, גרירות, קשירות, צעקות, זריקות מטשטשות וכפיתות
הישיבה התקיימה בעקבות פנייה שהגיעה לוועדה ממנה עולה שבמדינת ישראל מתאשפזים ילדים קטנים (בגיל 6) בבתי חולים פסיכיאטריים. מעדויות ותחקירים שנאספו עולה כי ילדים רבים המאושפזים בבתי חולים פסיכאטריים מקבלים עונשים הנקראים ”טיפולים” לדוגמא: התנהגות פרועה של הילד בבוקר עלולה לגרור זריקת הרגעה בערב, בזמן שהילד כבר ממילא רגוע. הצוות עצמו מאיים על ילדים בזריקות, בבידוד ובכפיתות. לעיתים קושרים את הילדים או שמים אותם בבידוד לשעות רבות.
כמו כן, עולה כי הורים שנכחו בבתי החולים הפסיכיאטרים מספרים על מכות, בעיטות, דחיפות, גרירות, קשירות, צעקות, זריקות מטשטשות וכפיתות שנעשו בנוכחות ילדיהם- דבר שהשפיע קשה מאוד על ילדיהם, גם אם הם עצמם לא עברו התעללויות כאלה. מעדויות אלו עולה כי משפחות לקטין או קטין עצמו מוחתמים פעמים רבות על הסכמה לאשפוז תחת לחץ ואילוצים, שמא לא יעשו כן הם יאושפזו במחלקה סגורה ולמשך זמן ארוך, לעומת אשפוז בהסכמה.

על אסון של אנשים לא עושים כסף
יו”ר הוועדה, ח”כ סופה לנדבר ציינה בתחילת הישיבה, כי האשפוז הפסיכיאטרי הוא נושא מורכב וקשה בכל היבטיו, הן עבור המטופל והן עבור משפחתו. חלק מהקושי מתבטא בתווית השלילית שמלווה את המטופל בתחנות שונות בחייו. לפיכך, ציינה כי חשוב במיוחד לטפח את מסגרות הטיפול בקהילה שאינן מנתקות את הקטין מסביבתו ומשגרת חייו. יו”ר הוועדה ציינה, כי הסטיגמה של הילדים שמתאשפזים בבתי החולים גם אם רק לצורך בדיקה פסיכיאטרית היא לכל החיים.
ח”כ לנדבר ציינה כי הנתונים שהגיעו לוועדה מצביעים על כך שקיים מחסור בתחום השירותים בקהילה. לפיכך ניתן להסביר את מגמת האשפוזים החוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים והעלייה בשנים האחרונות בשיעורם, ובכלל זה גם של ילדים ונוער.
עוד עולה מהנתונים כי חל גידול במסלול הטיפול האמבולטורי, 9,163 ילדים ובני נוער בשנת 2006 שטופלו במרפאות אלו, לעומת 10,955 בשנת 2007. כמו כן, עד לסוף ספטמבר 2007 אושפזו 659 ילדים ובני-נוער לפחות ליום אחד. על-פי נתוני משרד הבריאות, בתחילת 2007, 8% מהקטינים שהו למעלה משנה באשפוז פסיכיאטרי ו-92% מהקטינים עד שנה.
ח”כ לנדבר ציינה בפני הנוכחים כי ”על אסון של אנשים לא עושים כסף ובמערכות הבריאות והרווחה צריכים להיות יותר קשובים לצרכי הילדים וההורים. לא יכול להיות שאף אחד, לא יצטרך להסביר להורים ולילדיהם מה הם זכויותיהם ולמי עליהם לפנות”.
במהלך הישיבה ביקשה ח”כ לנדבר לקבוע קריטריונים מפורטים למקרה מבחן של קטין לאשפוז פסיכיאטרי, בעיקר בדבר קריטריונים לקביעת מסוכנות של קטין לצורך קביעת מבחן האשפוז של קטין. כמו כן , ציינה ח”כ לנדבר כי קיימת בעיתיות בחוק שאין כיום חובת ייצוג לילדים ולנוער על ידי עורך דין בפני הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות.

משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז
הגב` חנה סלוצקי, פקידת סעד ארצית לחוק הנוער במשרד הרווחה, ציינה כי בשנת 1995 נחקק תיקון לחוק הנוער שמטרתו להגן על זכויות ילדים והורים בעת מתן טיפול נפשי לילדים. לדבריה, אין אשפוז במסגרת פסיכיאטרית מבלי בדיקת פסיכיאטר מחוזי. לדברי הגב` סלוצקי, משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז. הגב` סלוצקי ציינה, כי ”היד אינה קלה על ההדק, הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים”. כמו כן יש במשרד הרווחה חלופות לאשפוז- פנימיות טיפוליות שיש בהן ייעוץ פסיכיאטרי.

"ילד של המדינה"אחת מהפונות שנכחה בוועדה היא אמא לילד בן 15 שבבית הספר היה שקט ולא חברותי. חודש ימים לפני סיום שנת הלימודים פנתה יועצת בית הספר לרווחה מבלי ליידע את ההורים על חשד לבעיה ומבלי לטפל בילד במסגרת בית הספר, במסגרת שיחה עם יועץ ו/או פסיכולוג. הילד הלך והסתגר והחליטו לאשפזו במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי למשך חצי שנה. לדברי האם, אף אחד לא הסביר להם את זכויותיהם, הם היו בבית משפט 6 פעמים ללא ייצוג עורך דין. לדבריה, כשרצתה להוציא את הילד מבית החולים ולטפל בו במסגרת הקהילה אמרו לה שזה ”ילד של המדינה ולא ילד שלה” והם יודעים מה הכי טוב בשבילו. לדבריה, בבית חולים שבו היה בנה מאושפז, הוא שהה בחדר סגור, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול, הוא שהה עם נרקומנים ומסוממים ונתנו לו שם הרבה כדורים לבלוע ומאז שהילד השתחרר מבית החולים הפסיכיאטרי הוא שוהה בבית ללא מסגרת. בנה לא חזר לבית הספר כי הוא ממתין חודשיים לוועדת השמה. לדבריה, כל המערכות היום נגדה ואף אחד לא מייעץ או מסייע לה.

המטפלים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים
פונה נוסף שנכח בוועדה סיפר שהסתובב בבתי חולים פסיכיאטריים ותאר את המתרחש שם. לדבריו, הצוותים המטפלים בבתי החולים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים אך בכל זאת נותנים לילדים כדורים ומזריקים להם זריקות. לדברי הפונה, נועלים את הילדים בחדרים חשוכים מאחורי דלתות ולהורים נותנים להיכנס רק אחרי ש”מסדרים” את הילדים והילדים מתחננים להוציא אותם משם.
הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות
הגב` אלה שנר, יו”ר עמותת מגן לזכויות אנוש, ציינה בישיבה כי קיימת מחאה ציבורית עצומה של הורים רבים שמצאו את ילדם באשפוז כפוי בצו הפסיכיאטר המחוזי. במדינה דמוקרטית חל איסור על מעצר או מאסר של ילדים. לדבריה, ”אשפוז בכפיה של ילדים כל כך קטנים, מבלי שישנו איזשהו ניסיון אמיתי לשקם אותם בביתם, היא הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות” וכי ”ילד בן 6 לא יכול להיות מסוכן ואפשר לשמור עליו”. הגב` שנר דרשה להקים ועדת חקירה ולבדוק את כל מה שמתבצע בבתי החולים הפסיכיאטריים.
.


.
נקודות:

  • הפרסום אמנם עוסק בהוצאת ילד מהבית לטיפול פסיכיאטרי אך הוא גם מתאים לתהליך ההשמה החוץ ביתית של קטינים ע"י לשכת הרווחה ברשות המקומית.
  • קיים מחסור בתחום השירותים בקהילה. לפיכך ניתן להסביר את מגמת האשפוזים החוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים והעלייה בשנים האחרונות בשיעורם, ובכלל זה גם של ילדים ונוער.
  • השהיה בבי"ח פסכיאטרי לילדים היא בתנאים קשים כאשר במחלקות סמוכות מאושפזים מבוגרים.
  • הצוותים המטפלים בבתי החולים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים אך בכל זאת נותנים לילדים כדורים ומזריקים להם זריקות.
  • אשפוז בכפיה של ילדים כל כך קטנים, מבלי שישנו איזשהו ניסיון אמיתי לשקם אותם בביתם, היא הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות.
  • הסטיגמה של הילדים שמתאשפזים בבתי החולים גם אם רק לצורך בדיקה פסיכיאטרית היא לכל החיים
  • לא קיימים קריטריונים למבחן אשפוז של קטין.
  • משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז ילדים.
  • קיימת בעיתיות בחוק שאין כיום חובת ייצוג לילדים ולנוער על ידי עורך דין בפני הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות.
  • משפחות לקטין או קטין עצמו מוחתמים פעמים רבות על הסכמה לאשפוז תחת לחץ ואילוצים, שמא לא יעשו כן הם יאושפזו במחלקה סגורה ולמשך זמן ארוך, לעומת אשפוז בהסכמה.
  • מערכות הרווחה והבריאות אינן קשובות להורים ואינן מסייעות להן במידע חיוני.
  • טענתה של פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי כי יש במשרד הרווחה חלופות לאשפוז- פנימיות טיפוליות שיש בהן ייעוץ פסיכיאטרי, אינה נכונה. ידוע המצב הקשה של פנימיות הרווחה: צופיה, בני ארזים, נופית, גיל עם, בית טף, מסילה, הדסים, אתגר , עמותת "אור שלום", פרשת התינוק ב"גולאג ישראלי"- דודו דהאן, סיפורם של שרה, ששי ומוטי, אשלים , בית אנדרו, נרדים , בית גדי, מאיר שפיה, ועוד.. כמו כן דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2009 מצביע על ליקויים מהותיים בפנינת ההשמה החוץ ביתית של משרד הרווחה: רשות חסות הנוער.
  • טענתה של פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי כי אין אשפוז במסגרת פסיכיאטרית מבלי בדיקת פסיכיאטר מחוזי אינה עומדת במבחן המציאות. במאי 2009 פורסם על נער שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בניגוד לחוק. מדובר במכתב בקשה ששלחו הפסיכיאטר המחוזי ד"ר גרינר וסגנו ד"ר ג'ראיסי לבית המשפט, ובו טענו כי החלטת בית המשפט להאריך בשלושה חודשים את אשפוזו בכפייה של נער בן 13, נעשתה תוך הפרת שורה של חוקים, בהם חוק זכויות החולה, חוק טיפול בחולי נפש וחוק הנוער.

קישורים:

פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"

פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: 'משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז'
חנה סלוצקי – אשפוז פסיכיאטרי לילדים שלא לצורך

בתאריך 21/01/2008 פורסמה הודעה לעיתונות מטעם הועדה לפניות הציבור בנושא אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטריים



להורדת ההודעה בקובץ PDF

להלן ציטוטים מההודעה :

מכות, בעיטות, דחיפות, גרירות, קשירות, צעקות, זריקות מטשטשות וכפיתות
הישיבה התקיימה בעקבות פנייה שהגיעה לוועדה ממנה עולה שבמדינת ישראל מתאשפזים ילדים קטנים (בגיל 6) בבתי חולים פסיכיאטריים. מעדויות ותחקירים שנאספו עולה כי ילדים רבים המאושפזים בבתי חולים פסיכאטריים מקבלים עונשים הנקראים ”טיפולים” לדוגמא: התנהגות פרועה של הילד בבוקר עלולה לגרור זריקת הרגעה בערב, בזמן שהילד כבר ממילא רגוע. הצוות עצמו מאיים על ילדים בזריקות, בבידוד ובכפיתות. לעיתים קושרים את הילדים או שמים אותם בבידוד לשעות רבות.
כמו כן, עולה כי הורים שנכחו בבתי החולים הפסיכיאטרים מספרים על מכות, בעיטות, דחיפות, גרירות, קשירות, צעקות, זריקות מטשטשות וכפיתות שנעשו בנוכחות ילדיהם- דבר שהשפיע קשה מאוד על ילדיהם, גם אם הם עצמם לא עברו התעללויות כאלה. מעדויות אלו עולה כי משפחות לקטין או קטין עצמו מוחתמים פעמים רבות על הסכמה לאשפוז תחת לחץ ואילוצים, שמא לא יעשו כן הם יאושפזו במחלקה סגורה ולמשך זמן ארוך, לעומת אשפוז בהסכמה.

על אסון של אנשים לא עושים כסף
יו”ר הוועדה, ח”כ סופה לנדבר ציינה בתחילת הישיבה, כי האשפוז הפסיכיאטרי הוא נושא מורכב וקשה בכל היבטיו, הן עבור המטופל והן עבור משפחתו. חלק מהקושי מתבטא בתווית השלילית שמלווה את המטופל בתחנות שונות בחייו. לפיכך, ציינה כי חשוב במיוחד לטפח את מסגרות הטיפול בקהילה שאינן מנתקות את הקטין מסביבתו ומשגרת חייו. יו”ר הוועדה ציינה, כי הסטיגמה של הילדים שמתאשפזים בבתי החולים גם אם רק לצורך בדיקה פסיכיאטרית היא לכל החיים.
ח”כ לנדבר ציינה כי הנתונים שהגיעו לוועדה מצביעים על כך שקיים מחסור בתחום השירותים בקהילה. לפיכך ניתן להסביר את מגמת האשפוזים החוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים והעלייה בשנים האחרונות בשיעורם, ובכלל זה גם של ילדים ונוער.
עוד עולה מהנתונים כי חל גידול במסלול הטיפול האמבולטורי, 9,163 ילדים ובני נוער בשנת 2006 שטופלו במרפאות אלו, לעומת 10,955 בשנת 2007. כמו כן, עד לסוף ספטמבר 2007 אושפזו 659 ילדים ובני-נוער לפחות ליום אחד. על-פי נתוני משרד הבריאות, בתחילת 2007, 8% מהקטינים שהו למעלה משנה באשפוז פסיכיאטרי ו-92% מהקטינים עד שנה.
ח”כ לנדבר ציינה בפני הנוכחים כי ”על אסון של אנשים לא עושים כסף ובמערכות הבריאות והרווחה צריכים להיות יותר קשובים לצרכי הילדים וההורים. לא יכול להיות שאף אחד, לא יצטרך להסביר להורים ולילדיהם מה הם זכויותיהם ולמי עליהם לפנות”.
במהלך הישיבה ביקשה ח”כ לנדבר לקבוע קריטריונים מפורטים למקרה מבחן של קטין לאשפוז פסיכיאטרי, בעיקר בדבר קריטריונים לקביעת מסוכנות של קטין לצורך קביעת מבחן האשפוז של קטין. כמו כן , ציינה ח”כ לנדבר כי קיימת בעיתיות בחוק שאין כיום חובת ייצוג לילדים ולנוער על ידי עורך דין בפני הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות.

משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז
חנה סלוצקי, פקידת סעד ארצית לחוק הנוער במשרד הרווחה, ציינה כי בשנת 1995 נחקק תיקון לחוק הנוער שמטרתו להגן על זכויות ילדים והורים בעת מתן טיפול נפשי לילדים. לדבריה, אין אשפוז במסגרת פסיכיאטרית מבלי בדיקת פסיכיאטר מחוזי. לדברי הגב` סלוצקי, משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז. הגב` סלוצקי ציינה, כי ”היד אינה קלה על ההדק, הפסיכיאטרים אינם ממהרים לאשפז ילדים”. כמו כן יש במשרד הרווחה חלופות לאשפוז– פנימיות טיפוליות שיש בהן ייעוץ פסיכיאטרי.

"ילד של המדינה"
 אחת מהפונות שנכחה בוועדה היא אמא לילד בן 15 שבבית הספר היה שקט ולא חברותי. חודש ימים לפני סיום שנת הלימודים פנתה יועצת בית הספר לרווחה מבלי ליידע את ההורים על חשד לבעיה ומבלי לטפל בילד במסגרת בית הספר, במסגרת שיחה עם יועץ ו/או פסיכולוג. הילד הלך והסתגר והחליטו לאשפזו במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי למשך חצי שנה. לדברי האם, אף אחד לא הסביר להם את זכויותיהם, הם היו בבית משפט 6 פעמים ללא ייצוג עורך דין. לדבריה, כשרצתה להוציא את הילד מבית החולים ולטפל בו במסגרת הקהילה אמרו לה שזה ”ילד של המדינה ולא ילד שלה” והם יודעים מה הכי טוב בשבילו. לדבריה, בבית חולים שבו היה בנה מאושפז, הוא שהה בחדר סגור, התקלח במים קרים בלבד ולא נתנו לו לאכול, הוא שהה עם נרקומנים ומסוממים ונתנו לו שם הרבה כדורים לבלוע ומאז שהילד השתחרר מבית החולים הפסיכיאטרי הוא שוהה בבית ללא מסגרת. בנה לא חזר לבית הספר כי הוא ממתין חודשיים לוועדת השמה. לדבריה, כל המערכות היום נגדה ואף אחד לא מייעץ או מסייע לה.

המטפלים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים
פונה נוסף שנכח בוועדה סיפר שהסתובב בבתי חולים פסיכיאטריים ותאר את המתרחש שם. לדבריו, הצוותים המטפלים בבתי החולים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים אך בכל זאת נותנים לילדים כדורים ומזריקים להם זריקות. לדברי הפונה, נועלים את הילדים בחדרים חשוכים מאחורי דלתות ולהורים נותנים להיכנס רק אחרי ש”מסדרים” את הילדים והילדים מתחננים להוציא אותם משם.הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות
הגב` אלה שנר, יו”ר עמותת מגן לזכויות אנוש, ציינה בישיבה כי קיימת מחאה ציבורית עצומה של הורים רבים שמצאו את ילדם באשפוז כפוי בצו הפסיכיאטר המחוזי. במדינה דמוקרטית חל איסור על מעצר או מאסר של ילדים. לדבריה, ”אשפוז בכפיה של ילדים כל כך קטנים, מבלי שישנו איזשהו ניסיון אמיתי לשקם אותם בביתם, היא הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות” וכי ”ילד בן 6 לא יכול להיות מסוכן ואפשר לשמור עליו”. הגב` שנר דרשה להקים ועדת חקירה ולבדוק את כל מה שמתבצע בבתי החולים הפסיכיאטריים.
.


.
נקודות:

  • הפרסום אמנם עוסק בהוצאת ילד מהבית לטיפול פסיכיאטרי אך הוא גם מתאים לתהליך ההשמה החוץ ביתית של קטינים ע"י לשכת הרווחה ברשות המקומית.
  • קיים מחסור בתחום השירותים בקהילה. לפיכך ניתן להסביר את מגמת האשפוזים החוזרים בבתי-חולים פסיכיאטרים והעלייה בשנים האחרונות בשיעורם, ובכלל זה גם של ילדים ונוער.
  • השהיה בבי"ח פסכיאטרי לילדים היא בתנאים קשים כאשר במחלקות סמוכות מאושפזים מבוגרים.
  • הצוותים המטפלים בבתי החולים מודים שהטיפול לא מועיל לילדים אך בכל זאת נותנים לילדים כדורים ומזריקים להם זריקות.
  • אשפוז בכפיה של ילדים כל כך קטנים, מבלי שישנו איזשהו ניסיון אמיתי לשקם אותם בביתם, היא הפרת זכויות אדם ופשע נגד אותם ילדים ומשפחות.
  • הסטיגמה של הילדים שמתאשפזים בבתי החולים גם אם רק לצורך בדיקה פסיכיאטרית היא לכל החיים
  • לא קיימים קריטריונים למבחן אשפוז של קטין.
  • משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז ילדים.
  • קיימת בעיתיות בחוק שאין כיום חובת ייצוג לילדים ולנוער על ידי עורך דין בפני הוועדות הפסיכיאטריות המחוזיות.
  • משפחות לקטין או קטין עצמו מוחתמים פעמים רבות על הסכמה לאשפוז תחת לחץ ואילוצים, שמא לא יעשו כן הם יאושפזו במחלקה סגורה ולמשך זמן ארוך, לעומת אשפוז בהסכמה.
  • מערכות הרווחה והבריאות אינן קשובות להורים ואינן מסייעות להן במידע חיוני.
  • טענתה של פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי כי יש במשרד הרווחה חלופות לאשפוז- פנימיות טיפוליות שיש בהן ייעוץ פסיכיאטרי, אינה נכונה. ידוע המצב הקשה של פנימיות הרווחה: צופיה, בני ארזים, נופית, גיל עם, בית טף, מסילה, הדסים, אתגר , עמותת "אור שלום", פרשת התינוק ב"גולאג ישראלי"- דודו דהאן, סיפורם של שרה, ששי ומוטי, אשלים , בית אנדרו, נרדים , בית גדי, מאיר שפיה, ועוד.. כמו כן דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2009 מצביע על ליקויים מהותיים בפנינת ההשמה החוץ ביתית של משרד הרווחה: רשות חסות הנוער.
  • טענתה של פקידת סעד ארצית חנה סלוצקי כי אין אשפוז במסגרת פסיכיאטרית מבלי בדיקת פסיכיאטר מחוזי אינה עומדת במבחן המציאות. במאי 2009 פורסם על נער שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בניגוד לחוק. מדובר במכתב בקשה ששלחו הפסיכיאטר המחוזי ד"ר גרינר וסגנו ד"ר ג'ראיסי לבית המשפט, ובו טענו כי החלטת בית המשפט להאריך בשלושה חודשים את אשפוזו בכפייה של נער בן 13, נעשתה תוך הפרת שורה של חוקים, בהם חוק זכויות החולה, חוק טיפול בחולי נפש וחוק הנוער.

קישורים:

בית חולים פסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים

תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות.

.

מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד. הזמינו את הרופא תורן, הוא אמר לי שהקיבה שלי בפעילות יתר ושזה מסוכן לי ללב, ושהוא יתן לי כדור נוגד הקאות."
.
מטופלת ב': "הכניסו אותי לחדר הרגעה, … שם את הידיים שלו מתחת לבית שחי שלי וחנק אותי, … הצמיד לי חזק חזק את הראש לחזה, וחרחרתי, אני זוכרת אמרתי לו: 'עזוב אותי' , אחרי 5-7 שניות הוא זרק אותי לרצפה , הוטחתי בקיר, ושכבתי שם על הרצפה דקה שתיים, לא ראיתי כלום, רק מטושטש, ולא יכולתי לנשום, ניסיתי להכניס אויר, קמתי אחרי כמה דקות, התחלתי כבר לבכות, 'די שברתם אותי, אני מרימה ידיים, אני נכנעת', וכן דפקו לי שם זריקה בתחת."
.
מטופל ג': "ישבתי בחדר פעם אחת ובכיתי כי הרגשתי מאוד מאוד רע, אני לא יכולתי לישון, והמשכתי לבכות בחדר, ובכיתי ממש בשקט במיטה, לא עוברת חצי שעה, ושני אחים כלליים מגיעים וגוררים אותי לחדר קשירה בגלל שבכיתי".
ראה כתבה מלאה כ- 10 דקות

כתב אישום חמור נגד המנהל ד"ר יעקב מרגולין ו-8 נעובדיו מדצמבר 2006 – ניר חסון הארץ
כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", שליד ירושלים, קיים מדצמבר 2006. בין העבירות המופיעות בכתב האישום: תקיפת חסרי ישע, התעללות בחסרי ישע, הזנחת מושגחים, שימוש פסול באמצעי כפייה והפרת חובת דיווח.
.

כתב האישום מתאר מסכת קשה מאוד של התעללות במאושפזים, הסובלים מאוטיזם ופיגור. הנאשמת העיקרית היא דנה בן מאיר, ששימשה כאחות הראשית במחלקת שבה טופלו האוטיסטים. על פי כתב האישום הובילה בן מאיר מדיניות נוקשה מאוד כלפי המטופלים, שכללה מניעת תרופות, מעשים משפילים, אלימות ודיכוי. בן מאיר החליטה על דעת עצמה כי ניתן לשנות בכפיה התנהגויות מסוימות של החוסים, שנבעה לדעתה מהתנהגות רצונית, כמו התקפי אפילפסיה. לכן היא הורתה לצוות המחלקה לנהוג בקשיחות ואף באלימות כלפי החוסים.
.

מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. "נאשם 1 (מרגולין) לא נקט אמצעים סבירים כדי לספק לחוסים, חולים קשים, צרכי חיים חיוניים: טיפול הולם, יחס אנושי, דרכי טיפול מקובלות והגנה מפני התעללות בהם", נכתב בכתב האישום.

חמשת הנאשמים האחרים הם עובדי המחלקה שמואשמים בהפעלת אלימות פיזית ומילולית, התעללות והזנחת החוסים. האחות הראשית של בית החולים, נעמה עמנואל-דוקשיצקי מואשמת בהתעללות בחסרי ישע ובהפרת חובת הדיווח. כתב האישום מכיל גם מקרים של אלימות פיזית ואיום באלימות פיזית כלפי המטופלים.

נקודות:

  • במשרד הבריאות לא הפיקו את הלקחים מהעמדה לדין של המנהל ושמונה מהעובדים של בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" בירושלים,וההתעללות במטופלים נמשכת, למרות שננגד המנהל ושמונה מעודי בית החולים האשמים מתנהל משפט.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים בקשירות, וזריקות כאמצעי ענישה.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים באמצעי טיפול המסכנים את חיי המטופלים.

קישורים:

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים

תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות.
.

.
מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד. הזמינו את הרופא תורן, הוא אמר לי שהקיבה שלי בפעילות יתר ושזה מסוכן לי ללב, ושהוא ייתן לי כדור נוגד הקאות. … בישיבת בוקר עשו לנו 'שיחת השתקה', אמרו לנו שאף אחד לא יאמין לנו ושלא נתלונן, כי אנחנו במצב פסיכוטי"
.
מטופלת ב': "הכניסו אותי לחדר הרגעה, … שם את הידיים שלו מתחת לבית שחי שלי וחנק אותי, … הצמיד לי חזק חזק את הראש לחזה, וחרחרתי, אני זוכרת אמרתי לו: 'עזוב אותי' , אחרי 5-7 שניות הוא זרק אותי לרצפה , הוטחתי בקיר, ושכבתי שם על הרצפה דקה שתיים, לא ראיתי כלום, רק מטושטש, ולא יכולתי לנשום, ניסיתי להכניס אויר, קמתי אחרי כמה דקות, התחלתי כבר לבכות, 'די שברתם אותי, אני מרימה ידיים, אני נכנעת', וכן דפקו לי שם זריקה בתחת."
.
מטופל ג': "ישבתי בחדר פעם אחת ובכיתי כי הרגשתי מאוד מאוד רע, אני לא יכולתי לישון, והמשכתי לבכות בחדר, ובכיתי ממש בשקט במיטה, לא עוברת חצי שעה, ושני אחים כלליים מגיעים וגוררים אותי לחדר קשירה בגלל שבכיתי".

פסיכיאטר יעקב מרגולין - מנהל בית חולים איתנים - הורשע בהזנחהכתב אישום חמור נגד המנהל ד"ר יעקב מרגולין ו-8 מעובדיו מדצמבר 2006 – ניר חסון הארץ
כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", שליד ירושלים, קיים מדצמבר 2006. בין העבירות המופיעות בכתב האישום: תקיפת חסרי ישע, התעללות בחסרי ישע, הזנחת מושגחים, שימוש פסול באמצעי כפייה והפרת חובת דיווח.
.
כתב האישום מתאר מסכת קשה מאוד של התעללות במאושפזים, הסובלים מאוטיזם ופיגור. הנאשמת העיקרית היא דנה בן מאיר, ששימשה כאחות הראשית במחלקת שבה טופלו האוטיסטים. על פי כתב האישום הובילה בן מאיר מדיניות נוקשה מאוד כלפי המטופלים, שכללה מניעת תרופות, מעשים משפילים, אלימות ודיכוי. בן מאיר החליטה על דעת עצמה כי ניתן לשנות בכפיה התנהגויות מסוימות של החוסים, שנבעה לדעתה מהתנהגות רצונית, כמו התקפי אפילפסיה. לכן היא הורתה לצוות המחלקה לנהוג בקשיחות ואף באלימות כלפי החוסים.
.

מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. "נאשם 1 (מרגולין) לא נקט אמצעים סבירים כדי לספק לחוסים, חולים קשים, צרכי חיים חיוניים: טיפול הולם, יחס אנושי, דרכי טיפול מקובלות והגנה מפני התעללות בהם", נכתב בכתב האישום.
חמשת הנאשמים האחרים הם עובדי המחלקה שמואשמים בהפעלת אלימות פיזית ומילולית, התעללות והזנחת החוסים. האחות הראשית של בית החולים, נעמה עמנואל-דוקשיצקי מואשמת בהתעללות בחסרי ישע ובהפרת חובת הדיווח. כתב האישום מכיל גם מקרים של אלימות פיזית ואיום באלימות פיזית כלפי המטופלים.

נקודות:

  • במשרד הבריאות לא הפיקו את הלקחים מהעמדה לדין של המנהל ושמונה מהעובדים של בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" בירושלים,וההתעללות במטופלים נמשכת, למרות שנגד המנהל ושמונה מעודי בית החולים האשמים מתנהל משפט על אישומים של התעללויות.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים בקשירות, וזריקות כאמצעי ענישה.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" משתמשים באמצעי טיפול המסכנים את חיי המטופלים.
  • בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" מפחידים את המטופלים ומבלבלים אותם על מנת שלא יתלוננו.

קישורים: