במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.

"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות ביולוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".

 

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה

מרץ 2015 – רשת ב – אילה חסון – תחקיר של יפעת גליק על אונס והתעללות בילדים במשפחות אומנה של משרד הרווחה. משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם ומפקירם במסגרות חוץ ביתיות לאונס והתעללות.
יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.

משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר ערוץ 1 – יפעת גליק: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה, שמשרד הרווחה שאמור היה לפקח על הילדים – לא עשה זאת.
"את הפעם הראשונה אני לא זוכרת אבל אני זוכרת את המיליון פעמים שקרו. מפחיד אותי לפתוח את הדלת הזאת.
"אני לא מתביישת. אני לא עשיתי שום דבר. הם זה שהתעללו בי ופגעו בילדה קטנה".
העדויות הקשות שתשמעו לאורך התחקיר הזה היו מנת חלקן של הצעירות האלה במשך שנים. סיפורם המטלטל של הקורבנות הפגועים מלמד גם על העדר פיקוח של מערכת אחת, מסואבת מדי, אטומה מדי, שיכלה למנוע הזנחה והתעללויות מיניות.
בישראל כ- 3,000 ילדים שוהים אצל משפחות אומנה, שאמורות לטפל בהם במסירות. לצורך כך הן גם מקבלות תגמול כספי ממשרד הרווחה.
אנה מציגה אלבום תמונות:
"זאת אני".
– כשאת מסתכלת על הילדה הזאת, מה את חושבת עליה?
"שהייתה מחייכת בתמונות, חשבה שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר. אני תמיד מחביאה אותו (את האלבום) לא להיזכר בילדות."
שמונה תמונות, זה כל מה שיש לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. נולדה בברית המועצות להורים קשי יום, סבלה מהזנחה קשה ועלתה לישראל. בגיל 6 נשלחה לפנימייה משם למשפחה אומנת. חשבה שהנה סוף סוף תזכה לחיבוק.
"לפעמים אני יושבת ובלילות בוכה ונזכרת איך הם יכולים לקחת ילדה קטנה ולהתעלל בה ככה. מה יש לילדה קטנה? מה, חזה? מה? הכל קטן אצלה".
– את זוכרת את הפעם הראשונה?
"זוכרת. זוכרת ולא אשכח אף פעם".
אנה מספרת שהאב האומן שלה, שאמור היה להגן עליה, הוא גם האיש שפגע בה.
"זה התחיל בזה שהוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו: אני לא רוצה. והוא הכריח. היה מראה לי סרטים כחולים. הייתי יושבת ולא מבינה מה קורה. הייתי קופאת, קופאת על הספה, קופאת. רציתי למות."
קולה של דנה – אביה האומן אנס אותה:
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש. אבא שלי נפל לסמים, החליטו להעביר אותי לבית יתומים ומשם העבירו אותי למשפחת אומנה".
– כמה פעמים קרה מה שקרה?
מרץ 2015 – "מגיל 4 עד גיל 12, אי אפשר לספור. ידעתי שככה מתנהלים, ככה. זה היחסים בין הורים וילדים. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. הייתי נבוכה, לא רציתי גם לפגוע בו כל הזמן, הרגשתי גם כאילו אני חייבת לו המון. בעצם בגיל 12 רק הבנתי ש… אחותי הגדולה דיברה אתי שאני ילדה בוגרת ואני צריכה לשמור על הגוף שלי. ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. איך זה שאני צריכה לשמור על הגוף שלי, ובעצם מישהו נוגע בגוף שלי".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: העובדות הסוציאליות שאמורות לעשות איזשהו פיקוח תקופתי פונות להורים האומנים לראות מה קורה עם הילד. ואם ההורים האומנים מנסים להסתיר מה באמת קורה לילד?

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: ילדה שנפגעת תקיפה מינית היא מפוחדת, מבוהלת. התוקף מן הסתם יושב לידה, היא בוודאי ובוודאי לא תאמר שום דבר.

אנה: "ילדה קטנה יושבת לידך. מה את בכלל שואלת את האימא, אם הכל בסדר? בטח היא תגיד שהכל בסדר! את לא רואה שילדה קטנה יושבת לידך, את לא תשאלי אותי אם הכל בסדר?"

אחד מכל 3 ילדים המתגוררים במשפחת אומנה לא נפגשים כלל עם עובדים סוציאליים. כך עולה ממחקר של מכון ברוקדייל, שמומן על ידי משרד הרווחה.

דנה: "היא הייתה יושבת עם האבא 10 דקות ופשוט הולכת".
– לא שאלה אותך איך אתצ מתאקלמת?
"לא, כלום".
יואה שורק – חוקרת מכון ברוקדייל: הם הסבירו שזה נובע גם מכך שיש להם זמן לפגוש משפחה פעם בחודש. ואז בביקור של שעה וחצי, לא מגיעים לזה.
עוד עולה מן המחקר כי כמחצית מן העובדים הסוציאליים שכבר נפגשים עם הילדים, אינם בעלי ניסיון כלל על פי הקריטריונים שקבע משרד הרווחה, לא כולן עברו גם הכשרה מתאימה לקראת התפקיד המורכב. 32% מהעובדים הסוציאליים מטפלים במספר ילדים גדול יותר משנקבע בתקנות.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: אני חושבת שזה ממש הזוי. אני הייתי מצפה שעל 10 ילדים יהיה עובד סוציאלי ופסיכולוגית, ממש מערכת.

עם נתונים כאלה, לא מפתיע שאצל אנה, דנה וגם במקרים נוספים נאלצים ילדים קטנים להתמודד בעצמם עם הטראומה בזמן שאנשי המקצוע לא מבחינים בסימני המצוקה.

ד"ר יעל קולסקי: יש ניואנסים שמאוד אופייניים והם בוודאי ובוודאי נמצאים יותר במקומות אחרים מאשר בתוך המשפחה. כלומר בגן או במשחקים עם חברות, וזה בעצם מה שצריך לבדוק אם רוצים לראות האם יש חשד לפגיעה מינית.

אנה: "הייתי צועקת וכועסת ולא רגועה והייתי מעיפה בבית ספר כיסא בגלל ה… שיראו, שישימו לב שאני עוברת משהו. כי לא יכולתי להתבטא בפה".

דנה: "אמרתי שלא טוב לי ושאני לא רוצה לחזור הביתה והזמינו אותו לשיחה, ו… אחר כך הוא יצא מהדלת, הוא לקח אותי הביתה והוא נתן לי עונש על זה שאני משקרת, ואמרו לי שאני משקרת".


אף שהרשויות לא האמינו לדנה, בסופו של דבר נחשפה הפגיעה המינית שעברה. נגד האב האומן נפתח תיק במשטרה ודנה, היא הורחקה משם. אלא שנוסף לדנה, "טופלו" תחת קורת הגג הזו עוד שני ילדים ואיש לא מיהר להוציאם מן הבית. כמה חודשים לאחר מכן, כשסוף סוף יצאו אף הם ממסגרת משפחת האומנה, התברר שהאב האומן תקף גם אותם.

נינה – אביה האומן אנס אותה: כלום! פשוט החזירו אותו הביתה, זה כאילו… את מבינה למה אני לא סומכת על אף אחד? אף אחד לא באמת מעניין אותו. לא באמת איכפת למישהו מה עובר, מה יכול לקרות שם במקומות כאלה? כשהייתי בת 13 זה התחיל. מה היה השיא? אני לא יכולה להגיד את זה".


רק כשנינה הייתה בחודשי הריון מתקדמים רשויות הרווחה התעוררו. בת 14 בלבד, ילדה נינה בן והוא נמסר מיד לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.

נינה: "בואי נגיד, אם היו שואלים אותי מה קורה בבית, הייתי אומרת. אבל… לא היה מישהו שבא ושאל והתעניין".


עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: אדם שהיה ידוע שהוא מובטל, אלכוהוליסט, בעל מחלת נפש, וממש משפחה לא מתפקדת. הוא אנס אותה במשך שנים, הוא לא שלח אותה לבית ספר, השתמשו בה כמשרתת של המשפחה.
אז מי בעצם קובע איזו משפחה תשמש משפחת אומנה? בשנת 2001 העביר משרד הרווחה את האחריות לטיפול בשירותי האומנה לגופים פרטיים, שאמורים לעבור מכרז. במילים אחרות: הפרטה. המשמעות: על כל ילד שמגיע למשפחה אומנת, מקבלים הגופים תשלום.

בפועל, טעויות קורות.

– אתם לא עברתם מכרז מ- 2001?

"נכון, נכון."

וכשמשרד הרווחה מודה שכמה מן הגופים לא עברו מכרז, מי קובע האם משפחה ראויה לשמש אומנת?

שלוה ליבוביץ, מפקחת אומנה ארצית משרד הרווחה (צוחקת): אני לא יודעת מה קורה שם. אני לא יודעת. אני לא נכנסתי לשם. אנחנו לא נכנסים למקום. אנחנו נכנסים רק למקומות, למשפחות, שבהם יש… שעברו מכרז. יכול להיות שמשפחות אולי אצלנו לא היו עוברים את תהליך הבדיקה, ויכול להיות שהליווי המקצועי… אני לא יודעת מה קורה שם.

הכשל בטיפול בילדי אומנה לא נגמר בהעדר פיקוח או ליווי מקצועי מתאים. מתחקיר יפעת גליק "יומן" עולה כי פגיעות בילדים מושתקות בחסות החוק.

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

עו"ד רותם אלוני דוידוב, מייצגת נפגעות עבירות מין: יש מנגנון שנקרא "ועדות פטור" שהן נותנות פטור מחובת דיווח כדי שרשויות הרווחה יוכלו לפתור את הבעיה בצורה טיפולית יותר ולא דרך מעורבות אקטיבית של המשטרה.

בשנת 2013 דנה הוועדה המיוחדת בכ- 1,300 בקשות לפטור מחוובת דיווח על פגיעה. כמחציתן קיבלו פטור קבוע. נתונים דומים התקבלו בשנים הקודמות.

שלוה ליבוביץ מפקחת אומנה: חלק גדול מהתיקים לא באים לידי ביטוי בצד הפלילי.

מה הקריטריונים לקבלת פטור מדיווח למשטרה על הורים שמתעללים בילדים, אתם שואלים? בתשובה רשמית של משרד המשפטים נאמר לנו כי קיימת טיוטה למיסוד הקריטריונים אך זו טרם אושרה באופן סופי.

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: המצב הנפשי שלהם בהעדר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מידרדר, הולך ומידרדר, והם פשוט הופכים אחר כך להיות כלי שבור שקשה מאוד בכלל לתקן אותו.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית:נדיר מאוד שמישהי תשתקם. וגם אם היא תשתקם, זה יקח שנים ארוכות מאוד, מאוד ארוכות של טיפול.

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק
אביה האומן של נינה הורשע באינוס, דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה.
נינה: "זה משפיע על המון דברים. על חיי חברה, על הזוגיות, על קושי לבטוח באנשים, להסתובב בחוץ, בערב".
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו. צילום מסך מהתחקיר
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר, היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו.
דנה: "מבחינתי כל אדם יש לו איזה אינטרס או רצון לפגוע, אני לא מאמינה בעצמי. רוצה להאמין שזה יקרה יום אחד."
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה. צילום מסך מתוך התחקיר
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה, לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה.
"אנה: לא רק שפגעו בי והורידו בי את האמון, אני מורידה את העיניים. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של בנאדם, כי אני לא מאמינה בו. אני אומרת לעצמי: תאמיני בעצמך".
אנה שקועה בחובות עד צוואר. בימים אלה היא עובדת בניקיון אבל חולמת יום אחד להיות קוסמטיקאית.
אנה: "לפעמים אני, כן, נשברת. כל בוקר לקום ולשרוד, ועוד לשרוד, ועוד לשרוד. ודי, כמה אפשר? כמה אפשר לשרוד?"

חוה לוי – פקידת סעד ארצית לחוק הנוער לא יודעת כמה ילדים הוציאה בכפייה מבתיהם

פברואר 2015 – רשת ב עם אילה חסון – חוה לוי – פקידת סעד ארצית לחוק הנוער לא יודעת כמה ילדים הוציאה בכפייה מבתיהם.
לא יאמן, פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חוה לוי אומרת שהיא אוספת נתונים לבדוק כמה ילדים היא ועמיתותיה תלשו מביתם ומשפחתם וכפו אותם במוסדות, אומנה אימוץ ועוד…
מדובר במדיניות אלימה לסחר בילדים והרס משפחות תוך העלמת עין מכוונת של פקידים מושחתים במשרד הרווחה.
כיצד מנהל משרד הרווחה נושא כה מהותי של הוצאת ילדים מהבית אם הפקידים הבכירים אינם יודעים כמה ילדים כלואים בצו בית משפט במסגרות חוץ ביתיות?

יצוין כי גם בפברואר 2008 חשפה מרב בטיטו בתחקירה "יתומי הרווחה" כי משרד הרווחה אינו מנהל רישומים אודות ילדים שפקידות הסעד תלשו מבתיהם מה שמצביע על זלזול בחיי אדם מצד פקידי הרווחה עד כדי רצח עם.

משרד הרווחה אינו מנהל רישום על כמויות הילדים שתלש מביתם - מרב בטיטו - יתומי הרווחה - פברואר 2008
משרד הרווחה אינו מנהל רישום על כמויות הילדים שתלש מביתם – מרב בטיטו – יתומי הרווחה – פברואר 2008

"פתאום שוב יש לי ילד" – סיפורה של אם שמשרד הרווחה החזיר את בנה שחטף ממנה

"פתאום שוב יש לי ילד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , צילומים: יהושע יוסף, ינואר 2015

"בלילה הראשון שלו בבית הוא נרדם לידי, ולא הייתי מסוגלת לישון. בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא איתי". במשך שלוש שנים ניהלה אביגיל מאבק עיקש בהחלטת גורמי הרווחה להוציא מידיה את בנה הקטן. שנה אחרי שחשפנו כאן את סיפורה, היא סוף-סוף הצליחה 

 אביגיל (האמא ש') עמדה והתבוננה בבנה בן החמש משחק בצעצועים על השטיח בסלון, ולא האמינה. הוא זימזם לעצמו שיר, הניף דרקון ירוק באוויר, ואז הרים אליה את עיניו הכהות וקרא: "אמא, בואי לשחק איתי." היא המשיכה לעמוד שם לכמה רגעים, לא בטוחה אם מדובר בעוד חלום שלה. אבל אז התעשתה והזכירה לעצמה שהוא באמת חזר. הוא כאן. הוא שוב שלה.

אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"

 שלוש שנים בנה של אביגיל (28) לא היה שלה. יותר ממחצית חייו. הוא נלקח ממנה כשהיה בן שנתיים, בצו חירום של רשויות הרווחה. שלוש פקידות סעד, מלוות בשלושה שוטרים, הגיעו אל דירתה ולקחו אותו, מותירים אותה בוכה ואילמת. במשך חודשים ארוכים שהה במרכז חירום: אגף סגור במוסד פנימייתי, שמשמש תחנת מעבר זמנית. אחר כך הועבר למשפחת אומנה באזור ירושלים. אביגיל (שם בדוי),  שהמשיכה להתגורר במרכז הארץ, ראתה אותו בפיקוח גורמי רווחה, למשך שעה עד שעתיים בשבוע. אך לא תמיד: היו תקופות שבהן לא פגשה אותו שבועות ואף חודשים. כשהוא שהה במרכז החירום לא איפשרו לה לבקר אותו, למעט פעמים בודדות, ולאחר שהועבר לאומנה, המפגשים הקצרים בפיקוח בוטלו פעמים רבות, ולמשך תקופות ממושכות.

לפני שנה חשפנו כאן את סיפורה של אביגיל, בתחקיר על רשויות הרווחה. מרגע פרסום התחקיר החל מאבק סוער להשבת הילד אל אמו. החודש זה קרה. "בלילה הראשון בבית הוא נרדם לידי, ואני לא הייתי מסוגלת לישון," היא מספרת. "בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא בבית. זהו, זה נגמר. בעצם, כמעט נגמר." היא אומרת כמעט, כי היא יודעת שעוד דרך ארוכה לפניהם. יש להם עוד הרבה פערים לסגור, וקרעים לאחות. "מדי פעם, כשהיינו נפגשים, הוא היה שואל אותי, 'למה גירשת אותי מהבית'? היתה לו הרגשה שלא רציתי אותו. ואני הייתי עונה לו: 'אמא נלחמת כדי להחזיר אותך אליה.' "הוא ידע שאני הולכת להפגנות, שנפגשתי עם חברים של ראש הממשלה, כלומר עם חברי כנסת. הוא ידע שהמון אנשים נלחמים איתי כדי שהוא יחזור הביתה." למה הוא נלקח ממך? "הייתי ילדה בת 23 כשילדתי אותו. אם חד-הורית, שעברה חיים קשים. פניתי לרווחה כשהוא היה בן עשרה חודשים כדי לבקש סיוע לממן בשבילו את הגן. סיפרתי להם שאני מתמודדת עם קשיים, שאני לבד, שאני ענייה, למרות שלילד לא חסר כלום. הוא היה ילד מטופח, מאושר. תמיד היה ילד טוב. "הם סייעו לי במימון הגן, אבל מהר מאוד הבהירו לי שהכוונה היא לקחת אותו ממני. יכלו לדאוג לסומכת שתלווה אותי, לעובדת סוציאלית שתדריך אותי. לגורם שיבהיר לי מה הבעיות שלי ואיך אפשר לטפל בהן. זה לא קרה. הם אמרו לי שאין להם אפשרות."

 "כשמשפחה מתקשה לתפקד, יש מספיק דרכים תומכות שיכולות לסייע לה להפוך בחזרה למשפחה מתפקדת, רק שאין לזה תקציב," טוענת יועצת התקשורת חנה בית הלחמי, שליוותה את אביגיל בשלבים קריטיים של המאבק להשבת בנה. "אבל להוצאת ילדים מהבית – לזה יש כסף." לדברי בית הלחמי, "כשילד מוצא למרכז חירום או לאומנה, משרד הרווחה מקצה לטיפול המערכתי בו אלפי שקלים לחודש. התקציב החודשי למרכז חירום, למשל, הוא 16-כ אלף שקלים לחודש. אבל כשהוא מוחזר לאמו, פתאום אין שקל כדי לסייע לה להתארגן. התקציבים צבועים בצבע אחד, של הוצאה מהבית, כמעט ללא אלטרנטיבות. אין תקציב לשיקום משפחות."

 "בשנה הראשונה אחרי שהוא נלקח ממני לא תיפקדתי," אומרת אביגיל. "זאת היתה שנה של אבל והלם, של דמעות בעיניים. הייתי מחוקה. "בשנה השנייה החלטתי שאני מתחילה להילחם, אבל לא ידעתי איך. לא היה לי ליווי משפטי ראוי, וחשבתי שצריך להתנהל מול הרשויות בכוח." לאחר חשיפת סיפורה ב"שישבת" החלה אביגיל בפעילות נמרצת בפייסבוק, ומאבקה קיבל תנופה אדירה. ציבור עצום הביע את תמיכתו בה; בפייסבוק קמו קבוצות שקראו להחזרת בנה, אלפים חתמו על עצומה בעד החזרת הילד, סטטוסים חריפים הועלו ללא הרף, גורמי הרווחה הוצפו בפניות, ובשטח התקיימו הפגנות. "ההתגייסות היתה מדהימה," מספרת אביגיל, וניכר בה שהיא עדיין מתרגשת. "בכל שעה הייתי מאשרת שלושים בקשות חברות בפייסבוק. אנשים לא הפסיקו לפנות אלי, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונת המאבק שלי. נוצר סביבי גרעין של פעילים, פעילות וארגונים חברתיים, שנתנו לי חיבוק מדהים ומלווים אותי עד היום."

 מה גרם למאבק הזה להצליח, לעומת המון מאבקים אחרים של הורים שלא מצליחים לזכות שוב בילדיהם?

"אולי העובדה שמשלב מסוים לא הפסקתי להפיץ את הסיפור שלי. סיפרתי אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע – לנהג המונית, למוכר בשוק, לאנשים שעמדו לידי ברמזור רוב האימהות במצב שבו אני הייתי לא מדברות על מה שקרה להן. הן חוששות או מתביישות, ובנוסף, כל ההליכים מתנהלים בשקט, בדלתיים סגורות, בחיסיון, בלי ביקורת. "אני מכירה לא מעט אימהות שהרימו ידיים. זה כואב מאוד. הן ויתרו כי הבינו שאין להן סיכוי. מי יקשיב להן? מאיפה ייקחו את הכוחות להילחם? אני יודעת כמה תעצומות נפש צריך כדי להתרומם. כשכל הזמן מרחף מעלייך המסר שאת לא כשירה, את בסוף עלולה להאמין בזה בעצמך. בלאו הכי את ענייה, חדהורית, והחיים נתנו לך סטירות בלי סוף. "אני למדתי, גם בזכות האנשים הקרובים שהקיפו אותי, שמול הרשויות אסור להראות רגשות. אסור לקלל ולאבד את הראש, למרות שאת במצוקה מטורפת ולמרות שאת נמצאת על הקצה, מיואשת וזועמת. למרות שנותנים לך את התחושה שלא מגיע לך לגדל את הילד שלך, שאת לא ראויה לו. אז לא תצעקי? לא תתחרפני? יש תחושה גרועה יותר מזאת בעולם? "בהדרגה למדתי להיות שקולה, מחושבת, לתכנן עשרים צעדים קדימה, לעמוד איתנה מול האשמות מרושעות שמטיחים בך. אנשים עזרו לי להבין שזאת הדרך הנכונה להתנהל, והזכרתי לעצמי שאני כל הזמן מייצגת את עצמי ואת הילד שלי, ושהכל חייב להיעשות בצורה מכובדת. מצד שני, אסור לך גם להיות חלשה, לוותר או להתרפס."

אביגיל בדצמבר .2013"אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"

 בשנה שעברה, אחרי שנתיים שבנה לא היה איתה, עודכנה אביגיל שנשקלת האפשרות שהוא יאומץ על ידי משפחת האומנה שלו. "זה גרם לי לשקוע לתוך מרה שחורה. בכיתי בלי הפסקה. אבל אחרי יום וחצי הרמתי את עצמי ואמרתי, אני יוצאת למלחמה בפול גז. הילד הזה הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי כלום חוץ ממנו, אז אין לי מה להפסיד. אני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת. הבנתי שאני נמצאת שנייה לפני סוף הסיפור, שאני הולכת לאבד אותו. כי אין ילד שחוזר מאימוץ."

המאבק עלה מדרגה, ושר הרווחה דאז, מאיר כהן, הוצף בגל של פניות. בתגובה הוא פירסם בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה, שבו כתב: "ראשית אדגיש כי בוודאי איני יכול להיות אטום כלפי הפניות בנושא. ואכן, ערכתי בירור מעמיק, יסודי ובלתי תלוי, כפי שאני יודע לעשות. נכון, כששומעים צד אחד, ובמקרה זה הצד של האם, קשה שלא להזדהות עימה. אבל, והאבל הוא מאוד משמעותי, לא כך הם פני הדברים. מכל המקרים הקשים שאליהם נדרשתי, לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך." הפוסט של כהן הקפיץ את כל מי שהיה מעורב בסיפורה של אביגיל. כפי שהודגש בתחקיר "שישבת," לא נערך דיון הוכחות בעניינה, כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את גירסתה, וצעדיה מול הרשויות הוצרו. "אני לא מבינה איך שר הרווחה טען שעשה בירור יסודי ובלתי תלוי, בלי שהוא שמע את הצד שלי," היא אומרת. "המקרה הזה אינו חריג," אומר עו"ד יוסי נקר, שייצג את אביגיל בשנה האחרונה של מאבקה. "ילדים רבים מוכרזים כנזקקים (כלומר, החסות עליהם נלקחת מהוריהם ומועברת לרשויות הרווחה) בלי שמאפשרים להוריהם למצות את זכותם להילחם על הילדים ולנהל הליך ראיות. בשנים הרבות שאני עוסק בתחום לא נתקלתי בהליך אחד שבו הסיוע המשפטי ניהל הליכי הוכחות. כך, למעשה, לא ניתנת להורה האפשרות להשמיע את הצד שלו ולנסות להוכיח שמה שטוענים נגדו שגוי." נקר ובית הלחמי, ועימם נחמה דיכנה, מנכ"ל עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, שליוותה את אביגיל מתחילת הדרך, פנו אל שר הרווחה כדי להבין איך ערך "בירור מעמיק" בלי ששוחח כלל עם אביגיל. לאחר כמה שבועות זומנו כולם לפגישה עם מנכ"ל משרד הרווחה (יוסי סילמן). הפגישה הזאת הפכה לצומת מכריע במאבק. היא הסתיימה בהחלטה שבנה של אביגיל יוחזר אליה בתוך שנה – "בתנאי שהיא תמצה תהליכים טיפוליים שנמצאה בהם, תשכיר דירה לבדה," והבקשה המדהימה מכל: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות," מספרת בית הלחמי. "אני חושבת שהם הבינו שלא מדובר כבר בילדה בת 25 ענייה ומוחלשת, אלא באישה שהצליחה לגייס דעת קהל והמון אנשים חזקים שנלחמים לצידה," אומרת אביגיל. "לדעתי הם פשוט הבינו שלא יוכלו להעלים את המאבק הזה. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי לשתוק, אם זה מה שיעזור להחזרת הבן שלי."

"את עזרת לאמא שלי להילחם"? שואל אותי בנה של אביגיל, ומתחיל לשחק בהמוני הצעצועים שקיבל בתרומה מכל תומכיה של אמו. הוא ילד שחור שיער, ערני, סקרן ונבון, עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים," הוא מסביר לי. "אמא כבר תהיה סבתא, ולי יהיה זקן ארוך כמו לאבא." האבא שהוא מדבר עליו הוא אב האומנה שלו, שהוא אדם דתי, והקשר איתו התנתק לאחר שהילד שב לחיות עם אמו. "הוא צריך להתרגל להרבה מאוד דברים," אומרת אביגיל ומלטפת את ראשו. "לבית חדש, לגן חדש, לסביבה חדשה. לפעמים הוא מתגעגע אל משפחת האומנה שלו. הם היו משפחה גדולה, חוץ ממנו היו בבית עוד שני ילדים, ופה אנחנו רק שנינו. אני, בניגוד אליהם, לא יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה. "אבל אני חושבת שלילדים יש יכולות מופלאות להסתגל. לי קשה יותר מאשר לו. אני עדיין כועסת ושומרת טינה. אני לוקחת את הזמן להסתגל ולהתאקלם, אבל זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה לא נגמר. ברגע שהחיים שלנו יחזרו לשיגרה, אני מתכוונת לפרסם ספרון עבור אימהות שנמצאות במצב שבו הייתי. אני חולמת להשלים בגרויות, ללמוד משפטים ולייצג אימהות כמוני." את מל•וה עכשיו על ידי גורמי רווחה? "מהרגע שהילד הוחזר אלי, לא יזמו שום קשר איתי." בינתיים אביגיל מתרגלת מחדש לאימהות. "שלוש שנים חייתי לבד – ופתאום שוב יש לי ילד," היא צוחקת. "כשאני הולכת להתקלח, אני מפחדת מאוד. כל כמה שניות אני סוגרת את הברז וקוראת לו, בודקת שהכל בסדר איתו. האימה•ת היתה כל כך חסרה לי. "וגם גיליתי את העוצמות שלי. אדם לא יודע כמה הוא חזק עד שהוא נופל לתוך תהום וצריך לטפס ממנה החוצה. עדיין, יותר כיף לי מאשר קשה. למזלי, גם יש לי במי להיעזר הקפתי את עצמי באנשים טובים. "מבחינת החיבור בינינו, זה כאילו לא נמחקו לנו כל השנים האלה יחד. עוד כשהוא היה בבטן הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד, וכשלקחו לי אותו ידעתי שהחיבור הזה יחזיר אותנו להיות יחד. הוא מקשיב לי, מחזיר לי אהבה, אומר לי שהוא רוצה להיות איתי, שלא אעזוב אותו. ואני מבטיחה לו שתמיד אשמור עליו. ואז הוא שותק, ורק מניח את היד שלו על הלחי שלי ומסתכל עלי. ואני כל כך אוהבת את זה."

naamal@israelhayom.co.il  

תגובת משרד הרווחה "הגנו על שלומו של הילד" ממשרד הרווחה נמסר: "מקומו הטבעי של הילד הוא בחיק משפחתו, ועל הוריו מוטלת האחריות לגידולו ולשמירת ביטחונו. משרד הרווחה, מתוקף חוק הנוער, מתערב במצבים שבהם הילד נתון לסיכון מיידי, וגם אז הוא מנסה להשאיר את הילד בחיק משפחתו, במסגרת תוכנית טיפולית עם המשפחה. "לאם הוצע סיוע פעמים רבות, אך היא סירבה לשתף פעולה. למרות סירובה, שירותי הרווחה המשיכו בניסיונותיהם הרבים לסייע לה, ונערכו תשע ועדות לתוכניות טיפול – אך האם בחרה להמשיך ולהתנגד לכל קשר טיפולי עם הרווחה. "במצבים שבהם יש סיכון לילד ואין לקיחת אחריות מצד המשפחה, משרד הרווחה נאלץ להוציא את הילד מהבית מתוקף חוק, כדי להגן על שלומו הנפשי והגופני של הילד. במסגרת תוכנית טיפול שביצעו העובדים הסוציאליים עם האם במהלך השנה האחרונה, הוכיחה האם שהיא לוקחת אחריות מלאה על גידול ילדה, ומשכך, אנו רואים בתוכנית זאת הצלחה ומברכים על כך. "לעניין דיון ההוכחות: האם הסכימה להליך הנזקקות בבית המשפט, ולכן התייתר דיון ההוכחות. כשעורך דינה ניסה לערער על כך, ערעורו לא התקבל. כשעורך הדין פנה לביהמ"ש העליון, החלה כבר תוכנית הטיפול עם האם, ועורך הדין הסכים להשהות את הערעור. נדגיש כי כל ההליך נעשה בהסכמת עורך דינה ובהידברות מלאה עימו ועם האם. "הבקשה להפסקת הפעילות התקשורתית של האם ברשתות החברתיות נבעה מהעובדה שהאם חשפה פרטים על בנה, ובכך עברה על החוק. חשיפה זו נעשתה כשבנה היה תחת צו חוק הנוער. "הטענה כי שירותי הרווחה לא בקשר עם האם אינה נכונה. שירותי הרווחה מלווים את האם ומסייעים לה בכל צרכיה, ואף הציעו לה הצעות סיוע רבות ומגוונות. למרות מגוון ההצעות, האם מקשה על הסיוע ואינה משתפת פעולה."

משרד הרווחה מציג סחר בילדים במשפחות קלט

אולפן שישי – דצמבר 2014 – משרד הרווחה מציג משפחת קלט
רשויות הרווחה מציגות דרכי רמיה בסחר לילדי עובדים זרים – האב גורש מהארץ, והאמא "נטשה" את הבת ע"פ טענת פקידת הסעד נרי מנור. מנור לוקחת את הילדה לרשות הרווחה לסחור במסגרות הרווחה המופרטות מבלי שנעשה ניסיון אפקטיבי לאתר את ההורים לשמוע ולהציג דעתם. מדובר בשיטה לסחר בילדים ממשפחות על רקע אתני מסוים במצב מסוים – עובדים זרים.
תומס ומיכל הולזה הם משפחת קלט מעמותת אור שלום לילדים המועברים אליהם ע"י רשויות הרווחה. הם מקבלים על כל ילד 3700 שקלים לחודש ובנוסף הטבות כגון עוזרת בית, הקלות מהרשויות,  ותרומות מקרנות פילנטרופיות. הם אינם פוגשים את הורי הילדים בהחזקתם כדי לברר דעתם מה שגם חשוב לבריאותו הנפשית והפיסית של הילד. הילד רואה את הוריו אחת לשבוע או שבועיים במרכז קשר גם שגורם לשבר בבני המשפחה.
חוה לוי פקידת סעד ראשית לחוק הנוער מרעילה נגד הורים בתאור מקרי התעללות קיצונים בעוד עיקר ההתעללות בילדים מתרחשת במוסדות משרד הרווחה.
התנהלותם של רשויות הרווחה ועמותת או שלום לסחר בילדי עובדים זרים אומללים מבלי שנעשה ניסיון ממשי לאתרם ולשתף אותם על גורל ילדיהם מדיפה ריח ג'נוסייד. רשויות הרווחה והאומנים תומס ומיכל הולזה מוציאים דיבה נגד ההורים מבלי לשאול דעתם ולהציג אותה.

ילדים במשפחת אומנה טרף קל – חלק ב – שרית רום – העולם הזה – 22.7.92

ילדים במשפחת אומנה טרף קל – חלק ב –  שרית רום – העולם הזה – 22.7.92

בעקבות כתבת התחקיר ("טרף קל") של "העולם הזה" על משפחות אומנות, פנו למערכת אנשים ששהו בילדותם במשפחות אומנה, וביקשו לספר את סיפורם האישי. "מה שהיה בכתבה שלכם שבוע שעבר הוא רק קצה הקרחון", סיפרה נערה אחת. "בגיל 15 נאנסתי, והאם האומנת האשימה אותי וקראה לי 'זונה'. בני המשפחה היו אוכלים בשר וירקות על מפה יפה, ולנו נתנו בצד לחם וביצה". מן העבר השני מספרת אם, ששני ילדיה הוצאו מחזקתה לבתי משפחות אומנה, על מאבקה להחזיר את ילדיה הביתה…

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92
ילדים במשפחת אומנה טרף קל – חלק ב –  שרית רום – העולם הזה – 22.7.92

"עכשיו, כשהשתחררתי סוף סוף מהכלוב שהייתי כלואה בו מגיל 3 וחצי, וקראתי את הכתבה על משפחות אומנה, הרגשתי שאני מוכרחה לשתף עוד אנשים במה שקרה לי", מספרת בהתרגשות יעל (שם בדוי).

"סיימתי צבא לפני חודשיים, ועכשיו יצאתי לחיים. רק בתקופה של גיל 17-18 היה לי מזל להיות במשפחה אומנת טובה. כל שאר המשפחות, והייתי אצל ארבע, היו איומות".

יעל הוצאה מביתה שבדרום הארץ כשהיתה בת 3 וחצי, ביחד עם אחותה הצעירה ממנה בשנה.
בשלב הראשון הועברו השתיים למוסד נווה טף של ויצו"ו, שנסגר לפני כמה שנים.
כעבור שנתיים הועברו למוסד אחר, ברחובות. אז הוחלט להעבירן למשפחה אומנת.
ארבע משפחות כאלה עברה יעל בחייה הקצרים. לפי סיפוריה, שלוש מהן כלל לא היו ראויות לשמש כמשפחות אומנה, וזאת בלשון המעטה. בימי ילדותה במוסד היא נזכרת בחלחלה: "אני לא זוכרת למה הרביצו לי, את הסיבות כבר שכחתי, אבל אני בפירוש זוכרת שקיבלתי מכות, והרבה. כך היה גם במוסד השני שאליו הועברנו. תמיד היו מכות וצעקות.
כשהייתי בת 7 העבירו אותנו למשפחה אומנת, שהיו בה עוד ארבעה ילדי אומנה ושני ילדים של המשפחה.

זה היה זוועה.

הם הפכו אותי לכיבשה השחורה של הבית. כל הזמן אמרו לי שאני אפס, שאני לא שווה כלום. כשהם היו אוכלים ארוחות ערב בסלון, ארוחה של דגים ובשר עם מפה וכלים יפים, הושיבו אותנו, ששת ילדי האומנה, בצד. לנו נתנו לאכול ביצה ופרוסת לחם.

"ההורים האומנים כל הזמן עשו בינינו אפליות. לאלה שהיו ילדים נוחים, נתנו לאכול 'מעדן חלב'. לי, עד גיל 17, אף פעם לא נתנו. פעם האם האומנת משכה ילדה בת 4 בשערות לאורך המדרגות, אני ראיתי את זה, והאם איימה עלי לא לספר. כשבאה העובדת הסוציאלית לביקור, האם האומנת אמרה לה בנוכחות הילדה: 'היא נפלה במדרגות'. אז אני אמרתי שראיתי אותה מושכת אותה בשערות למטה במדרגות. האם האומנת אמרה לעובדת הסוציאלית: 'היא סתם מפנטזת, היא בכלל שקרנית חולנית'.

העובדת הסוציאלית לא התייחסה לדברים שלי או של הילדה הקטנה. הם תמיד התייחסו אלינו כאילו שאנחנו מדמיינות דברים.

"כשהיינו מתלוננים אצל העובדת הסוציאלית, היא תמיד היתה אומרת: 'לא יכול להיות, הם כל כך נחמדים ואוהבים אתכם'".

אחר כך בכל זאת פיטרו את המשפחה האומנת וקיבלנו משפחה חדשה. האב האומן דווקא היה נחמד, אבל האמא היתה זוועתית. בכל פעם שהיינו מקבלים תקציב לבגדים, היא היתה לוקחת את כל הכסף וקונה לעצמה בגדים. לנו קנו רק שתי חולצות, ופעם בשנה – זוג נעליים. וזה היה תקציב בכלל לא קטן.

"גם אצלם היה מטבח מופרד. הם בחיים לא נתנו לנו לשתות קולה או לאכול דברים מתוקים. לפעמים היינו מתגנבים בלילה ולוקחים מהמטבח 'מעדן חלב' או שותים קצת קולה. אחר כך, בבוקר, היינו צריכים לשקר לאם האומנת ולהגיש שבכלל לא היינו במטבח. הם ממש לימדו אותנו לשקר. אצלם בבית גם לא כיבסו ביחד את הכביסה. פעם שמעתי את האם האומנת מספרת בטלפון לחברה שלה, שאנחנו מגעילים אותה. את הכביסה שלנו היינו צריכים לכבס לבד, לפי תורנות".

"המשפחה הכי נוראית, ממשיכה יעל, היתה המשפחה שאליה שלחו אותי בין גיל 15 לגיל 17. שניהם היו ממש שונאי ילדים. היינו ארבעה ילדים, ולהם היתה בת בוגרת, שגרה איתם. היא היתה נשואה עם תינוק, ואנחנו היינו ממש המשרתים שלה.

היא שלחה אותנו לקניות, וגרה בחדר שהיה צריך להיות החדר של אחותי ושלי. אנחנו היינו בוגרות, וחילקנו חדר עם ילדה בת 5. זה היה לא נעים להסתובב עירומות ליד תינוקת.

בחיים לא היתה לי פרטיות, אף פעם. בגיל 15 נאנסתי, גם את המקרה הזה הם לא הסכימו לשמור בסוד, וסיפרו אותו לבת שלהם ולחברים שלהם.

האמא האומנת, במקום להבין אותי, התחילה לקרוא לי 'זונה'. היא כל הזמן אמרה לי שרציתי להיאנס, שבגלל שכל החברות שלי כבר שכבו עם בנים, גם אני רציתי, ונפלתי. רציתי למות. כתבתי מכתב התאבדות, אבל המורה מצאה אותו והעבירו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. היא היתה אישה מקסימה, היא זאת שהצילה אותי, אבל גם היא לא היתה יכולה לעשות כלום נגד המשפחה האומנת.

הדבר היחיד שיצא מזה, היה שאמרו להם להוציא מהבית את הבת שלהם. האם האומנת איימה שגם היא תעזוב, אז ויתרו לה. מאז האונס היא כל הזמן קראה לי 'זונה', ואמרה לי שזה לא פלא, כי גם אמא שלי היתה זונה.

"הם אף פעם לא באו למסיבות הסיום שלי בבית הספר. כשהאם האומנת היתה בבית החולים, אז אני, שהייתי הבוגרת, הצטרכתי לדאוג לכולם, גם לבת ולנכד שלהם. חוץ מלבשל עשיתי הכל, הייתי ממש עבד. בבוקר למדתי והוצאתי ציונים טובים, ומיד כשחזרתי הייתי צריכה לעשות עבודות בית. בי הם לא נגעו, אבל פעם הם ניסו להרביץ לאחותי, ואני הצטרכתי להגן עליה. כל הזמן הייתי צריכה לדאוג לאחותי.

כשהתגייסתי, בוטלה הזכאות שלי למשפחה אומנת. רצו למצוא לי סידור בקיבוץ אבל אני לא רציתי, אז במשך שנתיים הייתי בבסיס סגור. היה לי מזל שהיה לי מפקד טוב, ושם גם היכרתי את החבר שלי. היום אני מקווה לבנות חיים אחרים. דבר אחד בטוח, אני בחיים שלי לא אוכל לספר לילדים שלי על ילדות מאושרת. לפחות בגיל 17 קיבלתי משפחה נהדרת, שקצת החזירה לי את הביטחון".

כשסיימה יעל את שירותה הצבאי ויצאה לחיים אזרחיים, נודע לה כי מבחינת משרד הרווחה, היא כבר לא נחשבת כזכאית לעזרה. כרגע היא ובן זוגה מנסים למצוא דרך לקבל קרוואן או זכות למגורים ממשרד השיכון. למרות ילדותה הקשה, יעל אופטימית.

"עברתי כבר כל כך הרבה, והחופש הזה שלי עכשיו נותן לי להאמין שבכוחות עצמי אמצע פיתרון. לי לא יהיו ילדים במשפחות אומנות וילדים כאלה צריכים לדעת מה עבר עלי, ואני לא היחידה", היא אומרת.

* * *
"את הילדים שלי הפסדתי לפני חמש שנים. הייתי אז מכורה לסמים, אבל מאז נגמלתי. אני רוצה לקבל את הילדים שלי בחזרה ולגדל אותם", אומרת רינה י. מיפו, וממררת בבכי. בעקבות הכתבה על משפחות אומנות התקשרה רינה, בת 35 וביקשה לספר את סיפורה האישי. במאבק שהיא מנהלת נגד ההחלטה להשאיר את ילדיה מחוץ לבית. היא מרגישה שאין לה מה להפסיד. "היום, כשאני נקייה מסמים ומצאתי עבודה, אין שום סיבה שלא אקבל בחזרה את ילדיי. למה שהם יקראו לאישה אחרת 'אמא'?, היא שואלת ובוכה שוב.

ילדיה של רינה י. גרים בביתה של משפחה אומנת באיזור השרון. הבן (12) והבת (14) נמצאים כעת אצל רינה, למשך חופשת הקיץ. "אני לא מתכוונת להחזיר אותם בעוד חודש, כמו שאמרו לי. אם אני טובה להיות איתם חודש וחצי, אני טובה להיות איתם תמיד.

עובדה, בשנה שעברה אפילו לחופש לא נתנו לי אותם, והשנה החליטו שאני מסוגלת להיות איתם", היא אומרת. "בשנים האלה הם החליפו שתי משפחות, כשהם באים הביתה לחופש היו נדבקים אלי בבכי ושואלים אותי איך אני נותנת להם ללכת. נקרעתי מבפנים, אבל ידעתי בעצמי שכל עוד אני משתמשת בסמים, הם לא יכולים לגדול אצלי".

לפני כמה חודשים, לאחר חופשת חנוכה, כשהוחזרו ילדיה למשפחה האומנת, ניסתה רינה להתאבד, וחתכה את ורידי ידיה. אחר כך הבינה שבדרך הזו תרחיק מעצמה את הסיכוי לזכות בחזרה בילדיה ומיהרה לקבל עזרה. "אני נמצאת כבר ארבעה חודשים בשיחות אצל פסיכולוגית. אני מוכנה לשלם את הכסף ששילמתי לסמים על טיפולים, שיהפכו אותי לאמא טובה. אלה הילדים שלי", היא אומרת ופוכרת את אצבעותיה.

"בשנת 73' היכרתי את הגרוש שלי אב הילדים, שהיה נשוי באותה התקופה ושיקר אותי שיתגרש ויתחתן איתי. הוא היה מזריק ואני הייתי תמימה, חשבתי שאני אצליח להוציא אותו מזה. במקום להוציא אותו נפלתי בעצמי. מפעם לפעם הוא היה נעצר על גניבות וישב בבית סוהר. באחת הפעמים שהשתחרר, הוא קיבל גט מאשתו והתחתנו.

עד 79' החזקתי מעמד בלי סמים, באותה התקופה ילדתי את הבת שלי בחודש החמישי, בפג. היא נולדה במשקל 800 גרם והיתה בסכנת מוות. בעלי נעצר שוב, ואני החלטתי לעזוב אותו. הבנתי שהוא חי בתוך הפשע ושום דבר לא יוציא אותו מזה.

"באותה התקופה כבר הייתי חזק בסמים, והרגשתי איך הכל נהרס לי מהסמים. בינתיים נכנסתי שוב להריון. היום אני יודעת שזה היה חוסר אחריות להיות מכורה לסמים ולשחק אותה כאילו הכל בסדר. הבן נולד מכור. עזבתי את הדירה, וחזרתי עם הילדים לגור אצל ההורים שלי ביפו. נכון, אלה לא היו החיים הכי טובים לילדים שלי, לגדול עם אמא נרקומנית, אבל אמא שלי דאגה להם וגידלה אותם יפה. היה לנו חדר משלנו, תמיד היה אוכל בבית והרבה אהבה.

את הפגישה ערכנו בבית הוריה. בדירה המטופחת שורר נקיון מופתי. חדר מסודר ובו מיטת קומותיים עבור הילדים, משמש עד היום את ילדיה של רינה כשהם מגיעים לחופשות. שני הוריה עובדים, והיום גם רינה עובדת בעבודה קבועה, כמוכרת בחנות. כבר כמעט שנתיים לא נגעה בסם. כשהיתה מכורה לסמים, הבינה כי אין לה ברירה אלא לוותר על אחזקת ילדיה. "לא היו לי אשליות", היא נאנחת. "בטח שהיה עדיף להם לא לראות את אמא שלהם רצה פעמיים ביום לפרדס אבו סיף ביפו כדי לקנות מנה ועוד אחת". לדבריה, היום השתנה הכל. היא מצביעה על חדר הילדים ועל המקרר העמוס, ומתארת איך ילדיה היו מגיעים לחופשה ומתנפלים על האוכל.

רינה: "בהתחלה חשבתי שיותר טוב להם לגדול עם אמא ואבא נורמליים. מהר מאוד הבנתי שמה שהם מקבלים במשפחה אומנת, זה לא דבר שלא קיבלו אותו אצלי. לפני שהם הועברו למשפחה, קנינו להם הרבה בגדים חדשים ונעליים. בחופשה הראשונה שלהם, אחרי פחות מחודש – זה היה בסוכות – הם הגיעו עם בגדים אחרים ונעליים ישנות. שאלתי אותם מה קרה לבגדים שלהם, והם לא ענו. רק לקראת סוף החופשה סיפרה לי הילדה בפחד, ש'הדודה' לקחה לה את הנעליים ונתנה לה נעליים אחרות. התקשרתי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה לי לבדוק. שום דבר לא קרה.

"מאוחר יותר הילדים סיפרו לי שלא נותנים להם מספיק אוכל, סיפרו לשנותנים להם לאכול שאריות. אז התפרצתי לעובדת הסוציאלית, ובאמת, לא עבר זמן והילדים הועברו למשפחה אחרת. רק אחרי שעברו למשפחה חדשה, התחילו הילדים לספר לי איך הפכו אותם בבית הראשון, שבו היו עוד ארבעה ילדים של המשפחה, למשרתים.

הילדה סיפרה איך היתה צריכה לנקות ולשרת את כולם, אפילו את הילדים של המשפחה, שהיו יותר צעירים ממנה. אפילו הם היו נותנים לה פקודות. כל הזמן איימו עליהם שאם הם לא יעשו מה שאומרים להם, יזרקו אותם לרחוב.

"אז לא הבנתי, אבל הילד שלי היה מרטיב בלילה גם כשכבר היה בן 10. אני הייתי בתוך הסמים, ולא ראיתי מה קורה סביבי. לפעמים, כשהיה לי קצת כסף, הייתי נותנת להם שיקנו לעצמם משהו. כשבאו לביקור ושאלתי מה קנו, הם לא ענו לי. אחר כך סיפרו לי שכמעט ולא נתנו להם לצאת מהבית, וכמה פעמים לקחו להם את הכסף. הילד סיפר שפעם אמר לו האב האומן: 'אתה יודע כמה אתם עולים לנו? תביא את הכסף אם אתה רוצה לאכול'.

"כשקראתי את הכתבה, התחלתי להזיע. כבר שנה שאני דורשת שיחזירו לי את הילדים. פתאום אני חושבת, שאולי קורים להם דברים איומים והם פשוט לא משתפים אותי. מי יודע אם מה שסיפרו לי שעשו להם הוא כל האמת. אני מוכרחה לקבל אותם בחזרה. שום משפחה אומנת לא יכולה להיות בית אמיתי", מסיימת רינה.

העובדת הסוציאלית, המטפלת במשפחה, הגיבה על הדברים ואמרה שהמקרה נבדק.

לדבריה, "אם נמצא שרינה י. אכן שיקמה את חייה, נעזור לה לקבל את הילדים ולגדל אותם. אנחנו חושבים על טובת הילדים. במצב שבו היתה קודם, לא היתה לה כל אפשרות לגדל אותם". לגבי המשפחה האומנת, הודתה ש"אכן היו מספר בעיות עם המשפחה הראשונה", אך הוסיפה ש"כיום נמצאים הילדים במשפחה טובה".