מרכז חירום – איור

מרכז חירום – איור

מרכז חירום

מודעות פרסומת

שופטת מרים נאור – דרכי טיוח פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים

שופטת מרים נאור - הטיית משפט נגד הורים וילדים
שופטת מרים נאור – הטיית משפט נגד הורים וילדים

מאי 2014 – מרים נאורפסק-דין בתיק ע"פ 1182/14 – מדובר בערעור על עונש של שנתיים מאסר לאם חד הורית ש"חטפה" את בתה ממרכז חירום של משרד הרווחה. הערעור הובא לעליון בערכאה של שלשה שופטים בראשות השופטת מרים נאור.
מהעובדות המקרה עולה כי ה"טיפול" שביצעו רשויות הרווחה לאם ובתה כשל משום שבסופו נגזר על האמא שנתיים מאסר בבית סוהר משום שניסתה לקחת את בתה מהמרכז חירום למתחם הרשות הפלסטינית.

במקרים מעין אלו החוק עומד לרעתם של ההורים והילדים בשל העדר חוק זכויות הילד הנגזר מאמנת האו"ם לזכויות הילד. מרים נאור לא רק שלא התחשבה בלקויות חקיקה אלו, אלא טייחה עובדות רבות באירוע לטובת האם ובתה, לדוגמא מה עשתה האמא שרשויות הרווחה הוציאו אותה מביתה ומשפחתה למרכז חירום? או מדוע הסתכנה האמא להוציא את בתה ממרכז החירום?

מרים נאור בהחלטתה אף ביקשה להשפיע על השופטים האחרים לדחות הערעור ופעמיים בהחלטתה הציעה לשופטים דנצינגר ושוהם לדחות את הערעור. (סעיפים 15, 19 בהחלטה).

מדובר בהתנהלות תוקפנית ומתעמרת של מרים נאור נגד אמא וילדה מוחלשות ללא זכויות חקיקתיות ע"פ אמנת זכויות הילד.

דוגמאות להתנהלות לקויה של מרים נאור:

סעיף 2 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע הוצאה הילדה מחזקת אמא:

"על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.9.2011 הורה בית משפט השלום לנוער בחיפה על הוצאת בתה של המערערת, קטינה ילידת שנת 2005 (להלן: הקטינה), מרשות המערערת למרכז חירום לילדים בסיכון לצורך אבחון והגנה. כמו כן הורה בית המשפט על מינויה של אפוטרופוסית לדין לקטינה. בית המשפט קבע כי המערערת סיכנה בהתנהגותה את שלומה הנפשי, הגופני, החומרי וההתפתחותי של הקטינה.".
 סעיף 4 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע הוטלו על האמא והילדה הגבלות להסדרי ראיה בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות הילד:
" בהתאם לצו המשמורת, המערערת היתה רשאית לפגוש בקטינה רק בשטח הפנימייה, במסגרת מפגשים מתואמים מראש, ונאסר עליה לפגוש בה בכל מקום אחר, לרבות בשטח בית הספר. על המערערת נאסר להוציא את הקטינה משטח בית הספר והפנימייה".

סעיף 5 בהחלטה – מרים נאור מטייחת מדוע ניסתה האמא להוציא בתה מהפנימיה לרשות הפלסטינית:
"על אף שהמערערת היתה מודעת לתנאים אלו, היא החליטה להוציא את הקטינה ממשמורת רשות הסעד ולהעבירה לשטחי הרשות הפלשתינית לצמיתות, וזאת ללא אישורה של האפוטרופוסית לדין".

סעיפים 15, 19 – מרים נאור מבקשת להטות המשפט נגד האמא ומבקשת פעמיים מהשופטים היושבים עמה בכס להחליט כמוה נגד האמא:

סעיף 15 – אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.
סעיף 19 – אציע לחברי לדחות את הערעור.

מרים נאור לא ציינה שם שופט בית משפט לנוער בחיפה, פקידת הסעד, מרכז החירום, האפוטרופסית לשכת הרווחה, ועוד. חלק בלתי נפרד מפומביות הדיון ע"פ חוק הוא ציון שמם של עובדי ציבור ומוסדות שנטלו חלק מהותי בהליך. מרים נאור לא עשתה כן ולא נימקה.

 

החלטת כבוד הנשיאה מרים נאור

 

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005

הוגשה תביעת נזיקין נגד יונתן רייפן פסיכולוג קליני של פנימיית נווה מיכאל

פברואר 2015 – בית המשפט לנוער בירושלים אישר לקטינה בת 12 וחצי לתבוע תביעת נזיקין את יונתן רייפן, פסיכולוג קליני של מרכז חירום נווה מיכאל. התביעה על סך 100,000 ש"ח.

בכתב התביעה נכתב כי הקטינה שהוצאה ממשמורת אימה, הועברה למרכז חירום נווה מיכאל, ושם היא מטופלת על ידי הפסיכולוג יונתן רייפן.

עוד נכתב, כי בחודש יוני 2014, בעת שהתקיים ביקור בין הקטינה עם אחיותיה ואימה, הפסיכולוג רייפן, שפיקח על הפגישה, כעס על הקטינה ומול הנוכחים בחדר, עיקם לקטינה את ידה באכזריות רבה במשך דקות ארוכות, למרות שאימה של הקטינה דרשה ממנו לחדול מאלימותו לא הרפה הפסיכולוג את אחיזתו בקטינה.התובעת סבלה מכאבים בידה ולא נלקחה לטיפול.

התביעה מפרטת, כי חודשיים לאחר מכן בעת שהקטינה צפתה בטלוויזיה ביחד עם אחיותיה, הפסיכולוג רייפן אחז בה מאחורי גבה, כשידו האחת כרוכה מסביב לגופה וידו השנייה סותמת את פיה ואפה של הקטינה עד כדי מחנק. בעת שאחז בקטינה, התחכך רייפן עם חזהו בקטינה כשחולצתו אינה מכופתרת, וכתוצאה מכך נגרמה לקטינה בחילה, תחושת גועל וטראומה. אחותה הגדולה של הקטינה צילמה את האירוע עם מכשיר טלפון סלולרי, ובתגובה לקח רייפן בכוח את מכשיר הסלולר שלה והוציא ממנו את כרטיס הסים, על מנת שלא תיוותר עדות לאירוע וסירב להחזירו.

אימה של הקטינה הגישה תלונה למשטרה בגין האירועים שתוארו לעיל.

הקטינה מאובחנת כחולה בתסמונת נונאן (Noonan Syndrom), אשר הממצאים האופייניים שלה כוללים תווי פנים ייחודיים, קומה נמוכה, עיוותים של בית החזה ומחלות לב מולדות רב מערכתיות, ובהן בעיות לבביות, ובעיות במערכת השלד, אשר מחייבות מעקב על ידי צוות רפואי רב מקצועי לפי הבעיות. הקטינה עברה צינתור בגיל 5, וחל עליה איסור להתרגש יתר ­על המידה.

טרם הוגש כתב הגנה. לא התקבלה תגובת הפסיכולוג.

בקשה לאישור בית המשפט להגשת כתב התביעה נגד יונתן רייפן פסיכולוג קליני מרכז חירום נווה מיכאל בגין אלימות כלפי קטינה חסרת ישע
בקשה לאישור בית המשפט להגשת כתב התביעה נגד יונתן רייפן פסיכולוג קליני מרכז חירום נווה מיכאל בגין אלימות כלפי קטינה חסרת ישע

כתב התביעה נגד יונתן רייפן פסיכולוג קליני מרכז חירום נווה מיכאל בגין אלימות כלפי קטינה חסרת ישע
כתב התביעה נגד יונתן רייפן פסיכולוג קליני מרכז חירום נווה מיכאל בגין אלימות כלפי קטינה חסרת ישע

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

תמר בת השבע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה השתכנעו שאמה של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין. אחר כך הוציאו אותה מהבית. האם טוענת שבתה נלקחה ממנה שלא בצדק. שנתיים אחרי תמר רוצה לחזור לאמא, אבל המדינה לא מרשה.

במרכז הסיפור הסבוך הזה ניצבת תמר (שם בדוי), בת תשע וחצי. למרות גילה הצעיר, סיפור חייה מורכב ועגום. לפני שנתיים התלוננה כי נאנסה. החשוד הכחיש. בבדיקת פוליגרף הוא נמצא דובר שקר, אך תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. מנגד הורה בית המשפט להוציא את תמר, בת למשפחה חד הורית, מביתה ולהעבירה לפנימייה. "יש חשש שאמה של תמר משפיעה עליה להתלונן על התעללות מינית", מתריעים גורמי הרווחה. "תמר מנסה לרצות את אמה".

האם, חוה (שם בדוי), מנהלת מאבק על בתה. "את תמר הוציאו מהבית במרמה. היא כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה את נותנת להם לקחת אותי? למה את לא מחזירה אותי הביתה?'".

ותמר? מה היא רוצה? במהלך חופשה בביתה, לפני שבועיים, אמרה לעורך הדין המייצג את אמה: "בבית ממש כיף לי. אני רוצה לחזור הביתה".

האם מתלוננת במשטרה
 

לפני כשנתיים התריעה המורה של תמר באסיפת הורים: "תמר בעננים. היא מרחפת. לא מרוכזת".

תמר אובחנה בעבר כאינטליגנטית ברמה גבוהה, חכמה, בוגרת, בעלת פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, ובאבחון שכלי נקבע כי יש לה איי.קיו 121. גם למורה היה ברור שהבעיה אינה נובעת מקשיי לימוד.

"המורה אמרה לי: 'תשמעי, הבת שלך בזמן האחרון מרחפת'", מספרת האם חוה. "חשבתי שתמר עייפה, כי היא היתה צופה הרבה בטלוויזיה, משחקת במחשב. אמרתי לה: 'תמר, מהיום אין טלוויזיה'. אבל היא נלחמה ואמרה: 'לא, אמא, אל תקחי לי את הטלוויזיה. זה בגלל משהו אחר שאני לא יכולה לספר'. היא סירבה לדבר על זה בנוכחות המורה".

בדרך הביתה היא שיחקה בגן השעשועים שבקירבת בית הספר. כשראיתי שהיא רגועה, שאלתי: 'מה מציק לך?', ואז היא סיפרה לי שאברהם (שם בדוי) נהג ההסעות שמסיע את הילדים מבית הספר הביתה, אנס אותה. היא סיפרה שאברהם נהג להפחיד את הילדים בהסעה ולהוריד את השיניים התותבות שלו. היא אמרה: 'אמא, הוא אמר לי שאם אוריד את המכנסיים, הוא ייתן לי ממתקים'.

"תמר סיפרה לי שהנהג היה מכריח אותה לעמוד לידו. היא אמרה לי: 'אמא, הרגליים היו כל כך כואבות לי, אבל הוא היה מכריח אותי לעמוד לידו בנסיעה. פעם אחת הוא הפך לי את כל התיק, זרק לי הכל, ואיים עלי. הוא הביא סכין ושם לי בגרון. הוא הביא חרב והצמיד לי לגרון ואמר שאם אני אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויזרוק אותי מהאוטו. הוא היה גם מגן עלי. כשילדים היו מציקים לי, הוא היה מפחיד אותם שיש לו שיניים תותבות'. תמר סיפרה על תגובות פיזיולוגיות במהלך ההתעללות המינית. מאיפה ילדה בגילה יודעת דברים כאלה אם לא ראתה אותם?".

חוה פנתה מיד למשטרה ושחזרה בפני החוקרת את כל מה שסיפרה לה בתה זמן קצר קודם לכן. תמר אף נחקרה על ידי חוקרת נוער.

"זה היה ממש מיידי. חזרנו מאסיפת ההורים אחר הצהריים, ישבנו בגן השעשועים, תמר סיפרה לי הכל, ובשעה שמונה בערב בערך היינו בתחנת המשטרה", משחזרת חוה.

בתחנת המשטרה, כשהמתנו לחוקרת, תמר כל הזמן אמרה לי: 'אמא, תודה רבה לך שהצלת אותי', 'אמא, את יודעת, אברהם אמר לי שאם אני אספר למישהו, אני חייבת להגיד לו למי סיפרתי. אני חייבת לספר לו מחר שסיפרתי לך'.

"היה לי ברור שגם אם תמר לא תיסע עוד בהסעה, אני לא שולחת אותה למחרת לבית הספר. פחדתי שהיא איכשהו תגיד למישהו שהתלוננתי במשטרה נגד הנהג.

"אני חושבת בדיעבד, איך תמר היתה קמה בבוקר ומתחננת: 'אמא, בבקשה, אני לא רוצה ללכת לבית הספר, רק היום לא'. לא ידעתי שהיא עברה אז סיוט גדול, והכרחתי אותה להתלבש מהר, כי עוד מעט ההסעה מגיעה. באותה תקופה היו לה סיוטים בלילה, בתדירות גבוהה. היא היתה קמה באמצע הלילה ואומרת: 'היה לי חלום בלהות'. הייתי מרגיעה אותה. אף פעם היא לא זכרה על מה חלמה".

תיק החקירה נסגר
 

הנהג הכחיש במשטרה את החשדות: "זה לא נכון. לא היה לי איתה שום מגע פיזי, אפילו לא נגיעה".

בחקירתו אישר הנהג כי לעיתים תמר נותרה עימו לבד במיניבוס, שכן ביתה הוא התחנה האחרונה במסלול ההסעה. הוא התייחס לטענות נגדו והסביר: "בהסעות תמר באה אלי בוכה שמרביצים לה. אמרתי לה שתשב מאחורי. במידה שאין מקום במושב מאחורי, היא יושבת במדרגה לידי. כשהיא יושבת לידי, אני צועק עליהם שיעזבו אותה".

החוקרת: "יש לך שיניים תותבות?"

הנהג: "כן, כשאני צועק על הילדים הן נופלות לי, והילדים יודעים שיש לי שיניים תותבות. הפלטה העליונה, כשאני צועק, עפה לי, וככה הילדים גילו את זה".

הנהג הביע מיוזמתו נכונות להיחקר בפוליגרף. לאחר שנבדק שאלה החוקרת: "על פי בקשתך נבדקת במכונת אמת, ויצאת דובר שקר. יש לך הסבר לכך?".

הנהג: "מאוד התרגשתי. הרגשתי סחרחורת ואני מרגיש רותח מבפנים, במיוחד שהחוקר שאל אותי שאלות כאלה. לא נגעתי בילדה, לא בכוונה ולא באקראי".

הוא סיפר לי כי לוח מועדי ההסעות צפוף ולא מאפשר לו להתעכב, שכן איחור קל גורם לטלפונים מצד הורים או מורים מודאגים. "אין לי אפילו עשר דקות מרווח בין הסעה להסעה בשעות האלה".

תיק החקירה הועבר לפרקליטות, לידי עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג, תובעת בכירה. היא בדקה את העדויות ביסודיות, ובחלוף שנה הורתה לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. ההחלטה נבעה, בין היתר, מסתירות בעדותה של תמר. כך, למשל, תמר טענה שהנהג אנס אותה, ובד בבד אמרה שנגע באיברים אינטימיים בגופה בהיותה לבושה, ובגרסה נוספת סיפרה שנגע בגופה בהיותה עירומה.

סיבה נוספת: תמי סיפרה בעדותה פרטים שהעלו חשד כי היא מדמיינת שההתעללות בוצעה בה. לדבריה, הנהג גרר אותה למחסן, ובעת שביצע בה את זממו, הבחינה בשלד של ילד. בפרקליטות סברו כי לא ייתכן שתמר נגררה למחסן מבלי שיהיו עדי ראיה לאירוע. חוקרת הנוער ציינה בפרוטוקול החקירה כי תמר סיפרה על כמה אירועים שבוצעו בה על ידי הנהג "ובתיאורם משולבים אלמנטים שנשמעים דמיוניים. דיבורה מעט תאטרלי ודרמטי. כשהיא נשאלה לפרטים היא טענה לעתים שהיא אינה זוכרת".

בנוסף, לא נמצאו ראיות התומכות בתלונתה של תמר. היא נבדקה במכון הפתולוגי באבו כביר, ולא נמצאו ראיות כי נאנסה. היא התלוננה גם על מעשים מגונים, שלגביהם לא ניתן למצוא ראיות פיזיולוגיות, אולם התיק נסגר גם לגבי הטענה על מעשים מגונים.

אמנם כדי להוכיח את אשמתו של נאשם באונס דרושות לפרקליטות ראיות מוצקות, מעל כל ספק סביר, אולם במרבית מקרי האונס אין עדי ראייה, ולעיתים אף לא ראיות תומכות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתב אישום ולהותיר לשופטים את ההכרעה בין אמינות המתלוננת ובין מהימנות גרסת הנאשם. ההנחה היא שהצד שהינו דובר שקר יישבר בחקירה הצולבת על דוכן העדים.

תמר, אז ילדה בת שבע וחצי, התלוננה על סדרת עבירות מין שבוצעו בה במהלך התקופהץ האם ייתכן כי הסתירות בעדותה אינן אלא התייחסות למקרים השונים שבהם בוצעו בה העבירות?

בנוסף, בדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל מנגד, היא משמשת את חוקרי המשטרה לבחון את גרסת החשוד על מנת שניתן יהיה לבחון אם יש להמשיך לחקור. יש לזכור כי תמר מסרה בעותדה, בצד פרטים דמיוניים, תיאורים פיזיולוגיים מפורטים, שמעלים חשד כי היתה עדה להם.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "התיק נסגר ביום 14.4.02 מחוסר אשמה. לאחר בדיקה מדוקדקת ועניינית של חומר הראיות, נתגלו סתירות מהותיות בעדות המרכזית של התיק, ולא היתה כל ראיה להוכחת האשמה. באשר לבדיקת הפוליגרף, הרי שהיא אינה קשורה לסיבת סגירת התיק, וכידוע היא אינה קבילה בבית המשפט".

ילדה נעולה בבית

התלונה במשטרה הביאה לתפנית חדה בחייה של תמר. גורמי הרווחה חשדו שתמר נתונה תחת השפעה שלילית מצד אמה. בשלב הזה עוד לא הסתיים הטיפול בחקירה, לא הוברר אם החשוד אכן ביצע את העבירות, אבל נקבע בוודאות שאמה של תמר מהווה גורם שלילי בחייה והוחלט להעביר את הילדה למרכז חירום ולאחר מכן לפנימייה, שבה היא שוהה עד היום.

על השתלשלות האירועים יש מחלוקת קשה בין האם לבין גורמי הרווחה, אבל קיימת הסכמה על כמה עובדות: בתוך חצי שנה דיווחה חוה למשטרה, לגורמי הרווחה ולמנהלת בית הספר של בתה, על שלושה מקרים שונים של התעללו מינית בתמר. כחמישה חודשים לןפני שהוגשה התלונה נגד הנהג, דיווחה חוה למנהלת בית הספר כי תמר סיפרה לה שבוצע בה מעשה מגונה על ידי תלמיד אחר. ואילו חודש לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, פנתה האם למשטרה ולמנהלת בית הספר וסיפרה שתמר חשפה בפניה התעללות מינית מצד אב הבית בבית ספרה. שתי התלונות, נגד התלמיד ואב הבית, נבדקו ואומתו.

באותו שלב עדיין לא הסתיים הטיפול בתיק החקירה נגד הנהג, אבל ריבוי התלונות בדבר עבירות המין והפרטים הדמיוניים שמסרה תמר בחקירתה עוררו את חשדם של גורמי הרווחה.

פקידת הסעד ביקרה בביתן של חוה ותמר, שוחחה עימן כמה פעמים והסיקה שיש להוציא את תמר מרשות אמה. במסמך שהגישה לבית המשפט התריעה פקידת הסעד:

"1. חוה מנעה מתמר לשוב לבית הספר לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, מחשש שתמר תיפגע.
2. חוה סילקה מהבית את בתה הבכורה, בת 18, שנולדה אף היא כבת למשפחה חד הורית, מאב אחר, לאחר שחששה שהיא תרעיל את האוכל בבית.
3. חוה החלה באותה תקופה לעבוד ותמר נותרה בבית לבדה במשך שעות ארוכות, ללא ארוחות מסודרות. תמר מבטאת מצוקהק, התלוננה בפני אמה שהיא רוצה למות, הביעה משאלה לצאת לפנימייה לחברת ילדים.
4. בגופה של תמר נמצאו פצעים זיהומיים המעידים על הזנחה.
5. חוה חתמה על מסמך שבו הסכימה כי תמר תועבר למרכז חירום".

הגרסה של חוה שונה: "כשתמר סיפרה לי בכל פעם על התעללות מינית, עשיתי כל מה שאם צריכה לעשות, לדווח לגורמים המתאימים. לו הייתי שותקת, היו אומרים שהתרשלתי כאם. בגלל שביקשתי מהגורמים לבדוק, לחקור, חשבו שאני משפיעה על תמר להמציא תלונות כוזבות. חששתי לשלוח את תמר לבית הספר. היא התלוננה על נהגף על תלמיד, על אב הבית, וחששתי שמישהו מהם יפגע בה, כי עדיין לא היו תוצאות חקירה. ביקשתי שימצאו לתמר מסגרת חינוכית חלופית.

באותה תקופה היו ויכוחים רבים ביני לבין בתי הבכורה, שהיתה אז בשלב של מרד גיל הנעורים. ויכוחים רגילים, שקיימים בכל משפחה. בשלב מסוים לא יכולתי להתמודד עם בתי הבכורה, ואמרתי לה לעבור לגור עם אביה. בינתיים היא כבר חזרה הביתה, והיום יש בינינו הסכמה על איך הדברים צריכים להתנהל ביחד בבית.

בנוסף לכל, הייתי חייבת לעבוד כי המצב הכספי שלי היה קשה. כיוון שתמר לא הלכה לבית הספר, נעלתי את הדלת כי חששתי שהיא תצא מהבית ויקרה לה משהו. צריך להבין שאין לי עזרה מהמשפחה או מחברים. תמר היתה לבד בבית מהבוקר עד אחר הצהריים רק במשך יומיים. התפטרתי מיד בגלל שתמר חזרה ללימודים וליוויתי אותה מדי יום לבית הספר ובחזרה.

מעולם לא הזנחתי את הבריאות של תמר. יש לה אלרגיה לחול, ובגלל זה היו לה פצעים בגוף. התרופות יקרות, וביקשתי מפקידת הסעד עזרה במימון התרופות. כשנודע לי שהיא מייחסת לי טענה שקרית, כאילו חששתי שבתי תרעיל את האוכל בבית, נוצר מבחינתי משבר אמון. סירבתי לשתף איתן פעולה. הרגשתי שהיא נגדי. וכאן התחילו הבעיות.

היציאה למרכז חירום

בקשתה של פקידת הסעד להעביר את תמר למרכז חירום נתמכה בחוות דעת פסיכיאטרית, שבה הומלץ להוציאה מרשות אמה על אף שהאבחון לגביהן לא היה חד משמעי. כך, למשל, תמר אובחנה כילדה אינטליגנטית שדיבורה קולח, אולם כשהיא מדברת על עבירות המין, היא "מדקלמת ואינה שומרת על קשר עין".

בעניין זה נקבע בחוות הדעת: "דקלום יבש מאפיין לפעמים נפגעי טראומה, המשתמשים במנגנון הגנה כדי להפריד עצמם מהאירוע ולהפחית בכך את הכאב".

אולם מנגד נקבע, כי יש חשש שתמר מדקלמת דברים שהושמו בפיה על ידי אמה או גורם אחר.

חוה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטרים, אולם נכחה בבדיקות. לגביה נקבע כי היא חשדנית, וכי "עולה אפשרות, אם כי לא ודאית בשלב זה, שתמר נאלצה להאמין ולאמץ לעצמה את מחשבות השווא של אמה".

מנגד נכתב בחוות הדעת: "בשלב זה לא ניתן להכריע אם מדובר במקרים שאכן קרו, או בתיאורים שאינם אלא ציטוט, או בשילוב של השניים. ברור לנו שלאם יש חלק חשוב בבניית התיאורים".

חוות הדעת אינה שוללת כי תמר אכן נפלה קורבן להתעללות מינית, וקובעת: "קשה לדעת מה מהדברים אירע. האפשרות כי הדברים האלה אינם פרי דמיונה של תמר עדיין לא נשללה לחלוטין, אם כי מאופי ומפרטי התיאורים שהיא מסרה אין כמעט ספק כי היא נחשפה לפחות לתיאורים מפורטים, אם לא לאירועים עצמם".

על אף שהאבחון לא היה חד משמעי, קבעו הפסיכיאטרים: "בשל אי יכולתה של האם לענות על צריכה של תמר, עולה צורך דחוף להפריד את האם מהילדה".

פקידת הסעד ביקשה מהשופט להטיל חיסיון על חוות הדעת הפסיכיאטרית, בנימוק כי אם יוודע לחוה תוכנה "הדבר עלול להביא להתפרצויות זעם קשות של האם, שיפגעו בהמשך שיתוף הפעולה של האם עם הגורמים המטפלים, ותשפיע קשות על קליטתה של תמר במרכז החירום".

בשלב זה חוה לא ידעה כי הוחלט להוציא את תמר מאחריותה. לבקשת פקידת הסעד היא חתמה על מסמך המאשר את הסכמתה כי תמר תועבר למרכז חירום.

"לתומי חשבתי שפקידת הסעד מעבירה את תמר למרכז חירום לנפגעות תקיפה מינית, כמו שביקשתי בעבר", מסבירה חוה את נסיבות החתימה על המסמך.

"אחרי שתמר התלוננה על עבירות מין, ביקשתי שיתנו לה טיפול פסיכולוגי, כדי שתוכל להתגבר על הטראומה. כשהתחיל החופש הגדול, ביקשתי מפקידת הסעד שימצאו לתמר מסגרת שתשב קייטנה עם טיפול פסיכולוגי. פקידת הסעד אמרה לי שהיא מצאה מקום טוב לתמר, וביקשה שאחתום על אישור שבו אני מסכימה להעביר אותה למרכז חירום. שמרתי על קשר טלפוני עם תמר וביקרתי אותה במרכז, אבל אין שם שלט שחושף את אופי המקום, כי מדובר במוסד לקטינים. רק אחרי חודשיים נודע לי במקרה שבמקום הזה נמצאים ילדים בעם בעיות לאימות וסמים, ממשפחות מצוקה.

התברר לי שהיה דיון בבית המשפט, מבלי שזומנתי. האדם הכי יקר בחיי נלקח ממני מבלי שניתנה לי אפשרות להתגונן, להילחם. פקידת הסעד הוליכה אותי שולל, והחתימה אותי במרמה. הרי אם היא פעלה באופן חוקי, למה היא היתה צריכה את ההסכמה שלי? היא ידעה שרק במקרים קיצוניים מאוד בית המשפט מוציא ילדים מרשות הוריהם, וזה לא היה המקרה. פקידת הסעד היתה נחושה להוציא את תמר מהבית, והיא ידעה שבלי הסכמה שלי היא לא תצליח".

תוקף הצו הוארך מפעם לפעם. חוה נעדרה מהדיונים. גורמי הרווחה ציינו כי זימנו אותה. חוה מכחישה.

גורמי הרווחה וגורמי הטיפול במרכז החירום בפנימייה טענו שחוה התלוננה על מדריך שביצע עבירות מין בבתה, שחוה מרבה להתלונן על אופן הטיפול בבתה ועל תנאי השהות במקום, ושהיא אינה משתפת עימם פעולה.

חוה טענה כי תלונותיה מבוססות על טענות בתה. חוות דעת פסיכולוגיות על אודות תמר תמכו חלקית בטענות האם, וכן בטענות גורמי הטיפול.

כך למשל, חוות דעת של מרכז החירום מאבחנת: תמר הינה ילדה בוגרת. היא משתדלת ליהנות, אולם ניכרים בה עצב ודיכאון מסוימים. תמר חשה שלא בנוח עם גופה. חששה להתקלח, נלחצה שלא יציצו או יראו לה. יש לה סיוטים בלילה והיא חולמת ששני ילדים מתעללים בה מינית.

העובדת הסוציאלית במרכז החירום ציינה שתמר רוצה להישאר בפנימייה אך מביעה געגועים לאמה. היא המליצה על "המשך הקשר עם האם, מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

במקביל, חוות הדעת התריעו על השפעתה השלילית של חוה על תמר.

פסיכולוג קליני של מרכז החירום: "תבנית היחסים בבית הזינה עד כה את עולם החרדות והעצבות של תמר". הוא המליץ להותיר את תמר במסגרת חוץ ביתית, אולם הורה להקפיד על "שמירת קשר עם האם מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

בית המשפט שקיבל את חוות הדעת האלה ושמע לראשונה את טענותיה של חוה, האריך את תוקף הצו ונימק: "התרשמתי כי אמה של הקטינה מתקשה לאפשר לה להשתלב באופן תקין בפנימייה".

החלטת בית המשפט אינה מתייחסת למסוגלות של חוה לגדל את בתה.

ותמר? על רצונותיה ותחושותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת לגביה. היא לא מבינה למה בגלל שהתלוננה על התעללות מינית, היא לא בבית. תמר סיפרה שבמרכז החירום לא כיף. לדבריה, קצת עצוב, בודד.

פסיכיאטרית נוספת שבדקה את תמר קבעה: יש חשש שאמה של תמר ממציאה דברים עליה, כדי לזכות בתשומת לב לעצמה. תמר לא מסוגלת לסרב לאמה, מחשש שהיא תיפגע ותמות.

המאבק רק מתחיל

חלפו כמה חודשים. בית המשפט הורה לחוה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע: "חוה אינה סובלת ממצב פסיכוטי ואין ניכרים סימני התפתחוות מחלה נפשית פסיכוטית. יכולת השיפוט הכללית שלה תקינה, היא שפויה בדעתה ובת אחריות על מעשיה. היא סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית, המנתבטאת בדפוסי התנהגות חשדנית, לא גמישה, רגשית, ללא יכולת מספקת לשמור על פרופורציות נכונות. הטיפול בקשיים התנהגותיים ורגשיים אלה הוא במישור פסיכולוגי, ולא במישור פסיכיאטרי קליני.

מצוידת בחוות הדעת פנתה חוה לשופט: "אמהות רבות מטופלות בטיפול פסיכולוגי. זו לא עילה להוציא את הילדה מהבית".

גורמי הרווחה טענו מנגד שהפרנויה מונעת מהאם להבין את צורכי בתה, ודי בהפרעת אישיות כזו להוות גורם שלילי בחיי הבת.

לפני חודשיים הורה בית המשפט לחוה לקבל טיפול פסיכולוגי. בד בבד האריך השופט את תוקף הצו שהוציא את הילדה מביתה למשך שנה.

עו"ד משה יצחק אודסיטשר, שהחל בשלב זה לייצג את חוה, ערער על ההחלטה. בשיחה שניהל לפני שבועיים עם תמר, היא אמרה לו:

"טוב לי בבית. אני לא רוצה להיות בפנימייה. אני לא אוהבת להיות שם. בבית ממש ממש יותר כיף. אני מתגעגעת לחברות שלי בשכונה. בפנימייה יש ילדה שמציקה לי והיא מרשה לעצמה לעשות דברים, להרביץ, לקלל. בבית, כשאני אצל אמא, אני לא מרגישה לבד. אני יורדת לשחק עם חברות. אני מאוד מתגעגעת לאחותי, ואני בקשר איתה. אני ממש מתגעגעת לאמא.

ביום שאני עוזבת את אמא וחוזרת לפנימייה אני עצובה מאוד ולא כל כך נעים לי. אני בוכה. אני כל יום מדברת איתה בטלפון, או שאמא מתקשרת אלי, או שאני מתקשרת אליה".

עו"ד אוסדיטשר הקשה: "אולי לא נעים לך להגיד לאמא שאת מעדיפה להיות בפנימיה ולכן את אומרת שאת רוצה לחזור הביתה?"

תמר: "לא. אני אומרת את זה מרצון. אמא בכלל לא בחדר. היא לא שומעת עכשיו את השיחה".

תמר כתבה לאמה: "אני לא רוצה לחזור לפנימיה".

גורמי הרווחה טוענים כי היא כתבה מכתב אחר שבו ביקשה להישאר בפנימיה. המאבק על תמר רק מתחיל עכשיו.

ילד אסור

ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000
ילד אסור – מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000

זה היה בערב סוכות, השכנים של דודה שגרה ברחוב למעלה הזמינו אותי לאכול איתם, ואני הגעתי בהסכמת אמא. אחר כך הדודים שלי הציעו לי לישון אצלם. אמא שלי טילפנה בערב לחפש אותי והם אמרו לה שאני והבן דוד שלי מסתדרים וביקשו שאשאר לישון אצלם, והיא הסכימה. למחרת בבוקר היא התקשרה שוב וגילתה שלקחו אותי משם שוטר, פקידת סעד ועובדת סוציאלית, למרכז חירום בצפון הארץ.

"קמתי בבוקר, חיפשתי את הבן דוד שלי והתברר שהם הוציאו אותו, כדי שהוא לא יראה שום דבר. בדיוק התעוררתי והיה נדמה לי שזה חלום, שהאנשים האלה לא אמיתיים. הם הסתכלו אחד על השני והעובדת הסוציאלית התקרבה אלי ואמרה לי שאני צריך לבוא איתם. אמרתי שאני לא רוצה ללכת לשום מקום. השוטר התקרב אלי ואמר שאם לא תהיה ברירה הוא יקח אותי בכוח. התחלתי לבכות. הם לקחו אותי לרכב כשהשוטר כל הזמן החזיק לי את היד. הם אמרו שאני נוסע למקום אחר, רק לבקר, ושזה כמו בית רגיל ואם לא ימצא חן בעיני אני ארים אליהם טלפון ואגיד להם והם יבואו ויקחו אותי משם. אבל זה לא היה ככה".
ג' הוצא מביתו והועבר למוסד בניגוד לרצון אמו לאחר שפקידת הסעד של משרד הרווחה בעיר מגוריו קבעה שהוא ילד בסיכון. נסיבות הוצאתו של הילד מרשות אמו חסויות מאחר שמשרד הרווחה הוציא צו איסור פרסום על הפרשה בנימוק של טובת הילד. אפשר רק לציין כי הוא לא סבל בביתו מהתעללות או מהזנחה.
במשך שנה וחצי נלחם משרד הרווחה נגד פרסום הכתבה הזו ורק לאחר מאבק משפטי, הוסר האיסור על פרסום עדויותיו של הילד והוא הצליח להגשים את רצונו לספר מה עבר עליו בשני המוסדות שבהם שהה.
העדויות שלהלן נגבו ממנו בכמה פגישות שנערכו בתקופה שבה שהה במוסדות.
כיום הוא חי במשפחה אומנת, קרובה ביותר לו ולאמו.
המוסד הראשון

הגענו ל"מקום האחר". נכנסתי וראיתי עשרה ילדים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף אליהם. לא רציתי, לא התחשק לי לאכול. הרגשתי נורא ורציתי הביתה. חמישה ימים הסתובבתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. כל הילדים היו ממשפחות הרוסות. לא למדנו, רק שיחקנו וראינו טלוויזיה. אני קראתי הרבה ספרים.

רק אחרי חמישה ימים אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ראיתי אותה בנוכחות עובדת סוציאלית. היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי על הכתף שלה. קיללתי את העובדת הסוציאלית שהביאה אותי למקום הזה, כעסתי והתפרצתי עליה. בכיתי הרבה ואמא ניסתה לנחם אותי. ככה זה היה כל שבוע, בכל יום רביעי היא באה לשעה.

הבנתי שזה כמו בית רגיל, רק שלא לומדים ולפעמים גם מרעיבים. אחרי כמה ימים מדריך בשם ר' ישב לי על הצלעות. ככל שנשארתי שם יותר זמן ככה קיבלתי יותר מכות. תמיד המדריכים באו ושאלו אותי איזה עורך דין אמא שלך לוקחת וכל מיני דברים שקשורים למשפטים. אני תמיד שתקתי והם הרביצו לי בגלל זה, וככה זה היה במשך 11 חודשים.

"כל המדריכים הרביצו לי, כל פעם מישהו אחר. המדריך ש' ישב לי על הצלעות ועיקם לי את היד, המדריך ת' נתן לי אגרוף באוזן וירד לי דם. הוא שאל איפה הקלטות ולא עניתי לו. הוא חשב שזה יעזור. המדריכה נ' עיקמה לי את היד ודפקה לי את הראש ברצפה, והתנפח לי המצח. התקשרתי לאמא והיא הגישה תלונה ושלחה שוטרת. החוקרת שהגיעה אמרה שזה שום דבר, שזה קורה לפעמים. לא הבנתי מה זאת אומרת 'זה קורה לפעמים', זה כאב לי, זאת התעללות."

לפעמים גם היו מרעיבים אותי, ולא נתנו לי לאכול ארוחות צהריים. היינו מסתפקים בקצת אוכל, כי המדריכים הסבירו שאנחנו צריכים להתחשב בילדים אחרים, ואני ושאר הילדים היינו רעבים אחרי הארוחה. גם הכניסו אותי לחדר לכל היום. השיא היה כשהשאירו אותי למשך תשע וחצי שעות בחדר בלי אוכל ובלי מים.

אני לא הילד היחיד שהרביצו לו. היה לי חבר, ע', שביום העצמאות ביקשו ממנו שילך לטקס בבית ספר קרוב. הוא לא רצה, ואני כבר התכוננתי לצאת, והמדריך תפס אותו וזרק אותו על הידית של הדלת. הוא התחיל לבכות ואמר 'אני אגיד את זה לאמא שלי, אמא שלי תתלונן עליך במשטרה'.

היה עוד ילד, אתיופי, בשם פ', שביקש עוד אוכל ולא נתנו לו והוא קילל, והמדריך ו' נכנס לחדר והכה אותו, ודפק לו את הראש בקיר. אחרי שהוא השתחרר מהאחיזה של המדריך הוא התחבא מתחת למיטה והמדריך ו' הרים את הרגל וקפץ על המיטה, וכל המיטה נשברה לפ' על הגב. פלא שלא נשבר לו כל עמוד השדרה. כל הילדים שראיתי נשארו במרכז חירום רק שלושה – ארבעה חודשים, ואני הייתי המקרה המיוחד, שנשאר שם במשך 11 חודשים.

פעם, לפני הפגישה עם אמא, באתי למדריכה נ' ואמרתי לה שזה לא פייר, שאי אפשר ללמוד כאן ושאני רוצה להרחיב את הדעת, וחוץ מלקרוא אני רוצה גם ללמוד, ושאפשר לסגור להם את המקום בגלל זה. בגלל זה היא דפקה לי את הראש ברצפה. רצתי לאמא שלי שבדיוק הגיעה ובכיתי, והיא ניחמה אותי. היא ראתה בעצמה שהמצח שלי נפוח.

לקריאת המשך הכתבה הקליקו על התמונות או על קובץ ה- pdf למעלה.

מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה מעסיק מדריך בשם אורן החשוד במעשי אונס בקטינים

8/5/14 הפגנת הורים מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו בקיסריה להשבת ילדים חטופי הרווחה.

מתוך ההפגנה:
"יש בויצ"ו הדסים במרכז חירום, בחור בשם אורן שקיבל את הניק "אורן הגורילה". הבחור הזה אורן נשאר עם הילדים בלילה ואונס אותם בלילה.
יש תיקים ויש תלונות שהתקבלו במשטרה ואף אחד לא מטפל בזה.
התלונות נפתחו ונסגרו.
אני קורא כאן במעמד זה לבדוק ולמצות את הדין עם אותו מדריך
".

קישורים:

שולה מאיר עו"ס לשכת רווחה אפיקים ת"א חטפה ילד ספרדי מהוריו כשטובה פרי שופטת נוער שותפה לפשע ומטייחת  – מחאה מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו מיום 8/5/14 – בקיסריה. עשרות הורים דורשים להשיב את ילדיהם חטופי הרווחה. הקשיבו לעדותה של אם שבנה דיאגו נחטף על ידי עו"ס שולה מאיר מבית הספר למרכז חרום – והאם נתקלת בבירוקרטיה נוראית שמונעת ממנה לחלץ את בנה. שולה מאיר עו"ס לשכת רווחה (אפיקים) ת"א חטפה ילד ספרדי מהוריו כשטובה פרי שופטת נוער שותפה לפשע ומטייחת…

עדות האמא א' ה' על חטיפת ילדיה בידי משרד הרווחה – הפגנה מול בית ראש הממשלה –  8/5/14 הפגנת הורים להשבת ילדיהם החטופים בידי משרד הרווחה – מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ברח' רוטשילד פינת הדר, קיסריה.  – עדות האמא א' ה' על חטיפת ילדיה. תמלול דברי האם: "שואה שניה בארץ ישראל. רבותיי, זה לא נתפס.  אמא שכולה לשלושה ילדים. ילד אחד חטפו לי מבית הספר בכתה ב', לקחו לי אותו מבית הספר. עוד 2 בנות לקחו לי אותן מבית החולים (חדר לידה) היישר לבית שבתי לוי. בית כלא לילדים. לילדים מסכנים…

הפגנת זעקת האמהות מול בית ראש הממשלה בקיסריה להשבת הילדים החטופים8/5/14 – הפגנת הורים מול בית ראש הממשלה להשבת הילדים החטופים להוריהם – רח' שד' רוטישלד פ' הדר קיסריה – רשויות הרווחה והמשפט הן מערכות אטומות. מערכות עם כוח דמיוני בלתי מוגבל. הם לא מקשיבים, לא שומעים. החלטות וועדת החלטה מתקבלות בבית המשפט כפסק דין סופי. השופטים הם חותמות גומי של המלצות פקידות הסעד

נחמה דר ולב אשל פעילות חברתיות לזכויות ילדים והורים – מחאה מול בית ראש הממשלה להשבת הילדים להוריהם  – 8/5/14 הפגנה מול בית ראש הממשלה בקיסריה – להשבת ילדים חטופי הרווחה להוריהם. נחמה דר ולב אשל פעילות חברתיות לזכויות הורים וילדים – דורשות מראש הממשלה להשיב את הילדים החטופים להוריהם. נחמה דר, פעילה חברתית : "12 שנה אמא לא רואה את ילדיה…

הציבור מוקיע פשעי משרד הרווחה נגד הילדים במוסדות הכפייה

"ישראל היום" – 11.04.2014 – תגובות לכתבה "חשופים" מגיליון השבוע שעבר

טראומה רב-דורית

רוב הפגיעות יכלו להימנע באמצעי פשוט, המקובל בכל העולם המערבי: העברת תקציבים לשיקום משפחות והדרכתן, במקום לעקירת ילדים מבתיהם.

פירוק המשפחות מביא להטבעת טראומה רב דורית, שהיא בבחינת אבן שטיפש זרק לבאר – אלף חכמים לא יוציאו אותה. הטיפש הזה הוא המדינה. ומה שגרוע מטיפש, הוא טיפש חרוץ. מדינת ישראל, באמצעות הרווחה, עוסקת בפירוק משפחות בחריצות שלא תיאמן.

מערך ההשמה החוץ-ביתית מופרט לחלוטין, ומדובר כאן בעצם באינטרסים כלכליים ציניים שמביאים לאטימות ולאלימות מערכתית כלפי מוחלשים. אני מסייעת למי שהמדינה לקחה שלא כדין את ילדיהם מרשותם, ויודעת שאין זה מובן מאליו לחקור באומץ סוגיה זו. בכל חשיפה בעבר, נחשפנו למסכת לחצים בלתי סבירה עלינו ועל גופי התקשורת מצד משרד הרווחה, שכמעט אינו מבוקר. והכל נעשה הרחק מעיני הציבור, ללא גוף ערר שאמור לכאורה לשרת את הציבור מול משרדי הממשלה.
חנה בית הלחמי

אף אחד לא דואג לילדים

מי שומר על הילדים והילדות שנלקחו מהוריהם בטענה שביתם הטבעי מסוכן להם, והועברו למשפחות אומנות ולפנימיות? אף אחד. כי ברגע שבו הרווחה סימנה לעצמה עוד ניצחון, בצורת הוצאת ילד מביתו (ולא חלילה הענקת טיפולים לשיפור המצב בביתו,( הוא חדל כנראה מלהיות חלק מאחריותה.


זו התשובה היחידה שיכולה להסביר את העובדה שהצוות בפנימיות אינו מיומן ומוכשר לטיפול בילדים, וכי 12 שנות לימוד מספיקות כדי להיות מדריך בפנימייה; זו התשובה היחידה שיכולה להסביר כיצד גם לאחר שילדות וילדים עוברים תקיפות מיניות בפנימיות, הם לא מקבלים את הטיפול הנדרש.

הרווחה דואגת רק לעצמה. לשם טיהור שמה היא מוכנה להקריב כל אם ואב, כל ילד וילדה. איך יכול להיות ששישה נערים תוקפים מינית ילדה, ורק לאחר חמישה ימים מודיעים לאמה? מדוע נדרשים שבועיים כדי להרחיק אותם ממנה!? וגם אז, לא את כולם.

וכל זאת לפני ששאלנו "איפה הכסף"?

17,000-10,000 שקלים בחודש עולה השמת ילד בפנימייה של הרווחה. מה הם עושים עם הסכומים הללו? הם הרי לא הולכים למדריכים ולמדריכות הלא מוכשרים שמרוויחים משכורות רעב, וגם לא לטיפול בילדים. על הציבור להקים צעקה מול משרד הרווחה, שפוגע במשפחות יום אחר יום – ואז גם לא מוצא לנכון לדאוג לילדים שהוציא מביתם בשם "טובת הילד."

רוויטל מדאר, פאריס

תעשייה של מסכנים

ליבי נשבר יש גבול לביורוקרטיה ולעוול מצד הממסד. רשויות, שאמורות להגן על ילדים, מוציאות אותם מהבית ומוסרות אותם לבית חרושת של פשע, זוועה ולכלוך, הופכות אותם ליתומים עם הורים חיים.

אני מבין שלעיתים צריך להפריד ילדים מהורים אנטי-סוציאליים, נרקומנים וכו,' אבל יש כאן תעשייה של מסכנים. איזה חינוך ילד יספוג בלי מבוגר אחד שבאמת אכפת לו ממנו?

ילדים פגועים הופכים במהירות לאלימים ומסוכנים. הם צריכים להיות בבית, עם הוריהם, וצריך למצוא דרך לעזור לאותן משפחות. זה העתיד שלנו, כדאי להשקיע בו.

לפנימיות חייב להיות טלפון חינם למוקדי מצוקה, שבו יוקלטו כל השיחות, כדי שהתעללויות וההשפלות יגיעו להנהלת המוסדות. מי שמסתיר ומתחמק מהדיווחים של הקורבנות, צריך להישפט כשותף לפשע. די לסבן, תעשו משהו! אני הייתי הופך את העולם, אם חס וחלילה ילדיי היו מספרים לי דבר כזה.

אדוארד ארנזון, בת ים

התקציב חשוב מהילדים?

כשילד נפגע בביתו, פקידי סעד לוקחים אותו למרכז הגנה או למרכז חירום, והמועצה לשלום הילד תיקח אותו למסור עדות במשטרה.

אך כאשר קטין נפגע במרכז חירום או בפנימייה, פקידי סעד לא ידברו איתו, ובטח שלא ייפגשו איתו. הם יטענו שהילד המציא את הדברים כי הוא רוצה לחזור הביתה. המשטרה תטען שחקרה את המדריכים, ואלה יגידו שהילד משקר ולכן אין צורך לחקור אותו. בתי משפט לא ימהרו לפגוש בכלל את הילד, והמועצה לשלום הילד תטען שהיא לא מטפלת באופן "פרטני," כפי שטענה כשפנו אליה ההורים של שתי בנות 8 שנאנסו באחת הפנימיות.

בקיצור, אף אחד לא ישמע ויטפל בילד שנפגע פיזית או מינית במרכז חירום או בפנימייה, והכל כדי לסתום פיות ולטייח – כי התקציב לשנה הבאה הרבה יותר חשוב מהילדים!

עו"ד תמר טסלר, חיפה

עיניים לא מיומנות

ילדים מוצאים מביתם לאחר שנחשד כי הם עלולים להיות חשופים לסיכון, בטענה להגנה על שלומם או לחוסר מסוגלות הורית. הרווחה אינה מבצעת טיפול מקביל עם המשפחות, גם לאחר שהילד כבר הוצא מהבית; גם כוח האדם במסגרות לוקה בחוסר מסוגלות לטיפול בילדים בסיכון. כל זה חושף את הילדים לפגיעות חוזרות ונשנות, גם בתוך המוסדות שבהם הם שוהים, ותחת עיניו הלא מיומנת של הצוות.

כיצד ייתכן שעל הילדים הפגיעים ביותר משגיח צוות שאינו מיומן בטיפול הנדרש? איפה אחריות המדינה למה שקורה לילדים ולילדות באותם מוסדות מופרטים, הפועלים למיקסום רווחים ולא באמת שמים את טובת הילדים לנגד עיניהם? ואיך ייתכן שחרף העובדות הקשות על אודות התנהלותו של משרד הרווחה, ציבור משלמי המיסים מתקצב את אותם מוסדות?

ריקי כהן בנלולו, פעילה פוליטית חברתית

פקידות שיודעות הכל

יש לי בחילה קשה מהידיעה שילדות וילדים בגיל 8 או ,10 שנלקחו מההורים – לעיתים בכוח – נאנסות ונאנסים (אני מתקומם על הביטוי הסטרילי "נפגעים(" במוסדות שאליהם הגיעו.

פקידות הרווחה "יודעות הכל," שיודעות כמה יהיה טוב לילדים מחוץ לביתם והרחק מהוריהם שיכולים להגן עליהם, שולחות את הקטנטנים חסרי האונים ללון עם מדריכים, ושם קורים הדברים הנוראים מכל. רק אלוהים יודע מי יכול להתקבל להיות מדריך בכזה מקום.

זו מכונת כספים! 15 אלף שקלים לחודש עבור כל ילד? בכסף הזה אפשר לשים שני עובדים סוציאליים במשרה מלאה בבית המשפחה! ילד שהרווחה שמה עליו את ידה, נמשך מטה למחשכי גיהינום, הופך מטרה נייחת ומוקרב למולך על בצע כסף של משרד הרווחה המפעיל את מרכזי החירום.

שמישהו יתעורר כבר, ויתחיל לתת על זה את הדין והדעת. שתיקתה של הוועדה לזכויות הילד מזכירה במשהו את השתיקה של הצוות בפנימיות, שמבין כי נכשל ומעדיף להשתיק.

ראובן ניסן, דובר הקואליציה למען הילדים והמשפחה

פלייליסט – פנימיות משרד הרווחה

קישורים:

700,000 שקל לייעוץ תקשורתי חיצוני – למשרד הרווחה אין כסף לרעבים, יש ליח"צנים  – אפריל 2014 – למשרד הרווחה אין כסף לרעבים, יש ליח"צנים , איציק וולף , news1 , – מסמך שהגיע לידי News1 מגלה כי משרד הרווחה ביקש אישור לקבלת ייעוץ תקשורתי חיצוני בסך 700,000 שקל אל מול "מתקפה תקשורתית וחזיתית". אנשי אגף החשב הכללי במשרד האוצר, הנשלט בידי יו"ר יש עתיד, אישרו את הבקשה של אנשי משרד הרווחה, הנשלט גם הוא בידי איש יש עתיד. המסמך מגלה שניים מן הנושאים שביחס אליהם התבקש הייעוץ – הוצאת ילדים בסיכון מבתיהם וטיפול באוכלוסייה על סף אוטיזם…

  מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית ענת בן חור – בית הזוועות– מרץ 2014 – נער שנתלש מביתו יום לאחר הבר מצווה למרכז חירום ויצו הדסים באבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית ענת רוקח בן חור מספר על ההתעללות הפיסית, נפשית וכימית המזוויעה שעוברים הילדים במרכז חירום ויצו הדסים…

ויקי היינה פקידת סעד ושופט יצחק עמית – הזדהמות מערכות המשפט והרווחה  – יולי 2013 – מאתר המכון למשפחה ורווחה – יצחק עמית שופט העליון המזעזע מבייש את ביהמ"ש העליון: הכשיר קריעת שתי ילדות מביתן ומשפחתן ללא חקירה נגדית של פק"ס ויקי הנייה מלשכת הרווחה תל אביב, בבמ"ש לנוער – בע"מ 4746/13