פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים

9895759_9887275_rumble
פנימיית "יובלים" כפר סבא משרד הרווחה

פנימיית יובלים משרד הרווחה – תחקיר מרב בטיטו , 02.03.2018 , 7 ימים , ידיעות אחרונות

לצפייה / הורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

ברוכים הבאים לפנימיית "יובלים" בכפר–סבא. לכאן שולחת המדינה כמה מהילדים המוחלשים בישראל, חלקם ממשפחות מצוקה, אחרים סובלים מסוגים שונים של הפרעות לימוד או התנהגות. עבור כמה מהם, זוהי הזדמנות חינוכית כמעט אחרונה. אלא שתחקיר "ידיעות אחרונות" חושף עדויות קשות על שימוש וסחר בסמים, מפגשי מין עם נערות מרקע קשה ותלונות על אלימות, בריונות, מזון ירוד ועוד. מדריך לשעבר בפנימייה: "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה". תגובת "משען", הרשת שמפעילה את "יובלים": "מדובר במידע שגוי שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח". בעקבות התחקיר הקים משרד הרווחה ועדת בדיקה מיוחדת. הסיפור המלא

בשעה 21:30 נקרא המדריך יצחק טיים לחדרו של מנהל הפנימייה. היו אלו הימים האחרונים של שנת הלימודים שעברה, והילדים, בגילאי 13־18, התארגנו לכיבוי אורות בחדריהם. טיים (35) הרגיש שהוא אינו יכול להישאר אף לא יום נוסף במקום הזה. שבוע וחצי לפני החופש הגדול, חש כי זוהי ככל הנראה ההזדמנות האחרונה שלו לזעוק את הכאב שמחלחל בו חודשים ארוכים, כמעט למן היום שהחל לעבוד ב"יובלים", פנימייה טיפולית לילדים ולנוער.

כשצעד לשם, נזכר בפעמים הרבות שבהן דיבר, התריע והתחנן שיקשיבו לו: "כל השנה נלחמתי בעצמי לא לעזוב. ראיתי דברים שהיו נוראים בעיניי. דיווחתי להנהלה, ניסיתי להילחם בשיטה שלהם, לשנות משהו, לעזור לילדים. מבחינתי לעזוב זה לבגוד בילדים, לנטוש אותם, לשבור להם שוב את האמון בעולם. אבל לא יכולתי יותר להיות שם". בפגישתנו, כמה חודשים אחרי שעזב, הוא מתפרק בבכי. "מגיעים לשם ילדים קטנים בני 13 ו־14, חלקם מבתים טובים שלא ידעו מה זה עישון ומה זה סמים, ובפנימייה הזאת הם למדו מה זה, כי אחרת הם לא היו שורדים. אני פה כי אני דואג לכל אחד ואחד מהם. אני חייב להם את זה".

גם באותו לילה של 6 ביוני, כאשר ישב מול המנהל רועי אזולאי וסגנו ד', לא הצליח טיים להסתיר את הכאב: "יש לי הרבה מה לומר, יש לי המון. קרוב לארבעה חודשים אני לא ישן בלילות. קורים פה דברים לא תקינים", הוא טען בפני השניים, ובמשך זמן רב הטיח בפניהם את דעתו על המתחולל בפנימייה.

בחודשים האחרונים נפגשנו עם אנשי צוות לשעבר, הורים ותלמידים שלמדו בפנימייה. הם טענו כי החוויות שלהם בשנה שעברה כוללות אירועים של בריונות, יחסי מין עם נערות בפנימייה, חלקן נפגעות תקיפה מינית, סחר ושימוש בסמים ובסמי פיצוציות בתוך הפנימייה, תלונות על מזון ירוד ואפילו רעב מתמשך של ילדים ועוד. ברשת "משען", המפעילה את פנימיית "יובלים", דוחים את הטענות על הסף. "הנהלת הפנימייה רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה, בראש סדר החשיבות", אמרו בתגובה לכתבה. "מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח" (לתגובה המלאה – ראו מסגרת).

מי שחזק מי שבריון
חניכים ב"יובלים". אחד החניכים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח"

לפני מספר חודשים, פנינו גם למשרד הרווחה בבקשת תגובה מפורטת לתחקיר. אחרי פנייתנו הקים המשרד ועדה מיוחדת לבדיקת הנעשה ב"יובלים", שהגישה לאחרונה דו"ח מסכם. חשוב לציין כי הדו"ח נערך בשנה הנוכחית – בעוד שהעדויות הקשות שנביא כאן הן, כאמור, לגבי אירועים שהתחוללו לכאורה בשנה שעברה. חניכים שעימם שוחחנו השבוע מספרים כי השנה, לאחר פניית "ידיעות אחרונות" ל"יובלים" ולמשרד הרווחה, אכן חל שיפור במספר תחומים בחיי הפנימייה, ושיפור זה מתבטא בדו"ח הבדיקה. בתחומים אחרים – כך לפי הדו"ח – עדיין יש ל"יובלים" הרבה מה לתקן. על כל פנים, למען ההגינות, אנו מפרסמים גם את עיקרי הדו"ח (ראו במסגרת), כפי שהובאו בתגובת משרד הרווחה.

במהלך הכנת התחקיר שוחחנו עם מספר מדריכים שעבדו בפנימייה עד תחילת השנה הנוכחית. כמה מהם תיארו תחושה טראומטית שרודפת אותם, ייסורי מצפון קשים על כך שלא יכלו לעשות יותר למען ילדים, שלחלקם אין הורים או קרובי משפחה שיכולים להילחם למענם. "בסוף מאי האחרון כבר הייתי חנוקה, לא מסוגלת להגיע לעבודה. ישבנו חלק מהמדריכים לילות על גבי לילות ערים, לא מסוגלים להירדם, התחלתי לעשן בפנימייה, לפרק חבילה אחרי חבילה", מספרת "אור" (שם בדוי), שהדריכה במקום שנתיים. "הייתי יוצא, מסתובב בלילות, העיקר לצאת משם לנשום", נזכר המדריך טיים, "אתה רוצה לברוח משם, אבל לא יכול להשאיר ילדים קטנים בלי הגנה".

yair 080118 yamim 4.JPG
יצחק טיים. "אני חרד קשות לילדים"

גם "אלה" (שם בדוי) מוותיקות הסגל, לא שרדה את השנה שעברה: "היו לי חניכים מדהימים", היא אומרת, "זה כמו לראות מגדל קלפים שמתמוטט עליך". או כפי שהגדיר אחד התלמידים בפנימייה איך הוא ראה את הדברים: "מי שחזק, מי שבריון, מי שיש לו כוח – הוא זה שירוויח".

"אחד מרגעי השפל" פנימיית יובלים היא חלק מקומפלקס גדול יותר בכפר החינוכי "אונים" בכפר־סבא, ויש בה שש קבוצות של ילדים בגילאי 13־18. חלק מהילדים נשלחו לפנימייה בצו של בית משפט, אחרים הגיעו עקב חוסר תפקוד שלהם או של המשפחה או שלא נקלטו במסגרות אחרות. על פי האתר של "יובלים", החניכים מאופיינים ב"קשת רחבה של קשיים וחסכים על רקע סביבתי ומשפחתי ומתאפיינים בבעיות התנהגות, וקשיי הסתגלות במסגרות חינוך". נאמר מראש: לצד העדויות שהגיעו לידינו על תופעות כמו שימוש בסמים ובריונות ב"יובלים", רבים מאוד מחניכי הפנימייה הינם ילדים טובים ונורמטיביים, שאינם מעורבים כלל במעשים הללו. רוב הצוות במוסד עושה עבודת קודש, ומטרת התחקיר היא אחת: לתקן את מה שדורש תיקון.

ארבע מתוך שש קבוצות החניכים הן מעורבות, בנים ובנות, ובשתיים האחרות יש הפרדה. בסך הכל מתגוררים ב"יובלים" כמה עשרות חניכים. את הפנימייה כאמור, מפעילה "משען". הרשת, שהוקמה בשנת 1931, שייכת להסתדרות העובדים הכללית ומתמחה בעיקר בהפעלת בתי אבות, מפעילה גם שלושה כפרי ילדים, אחד מהם הוא "יובלים". הפיקוח והאחריות על הפנימייה היא של משרד הרווחה – כן, אותו משרד שמינה את ועדת הבדיקה. במהלך היום, ילדי "יובלים" לומדים בבתי ספר שונים באזור, והפנימייה היא למעשה ביתם למשך ארבע שנים, ולעיתים יותר. רק לחלקם יש משפחה לחזור אליה בסופי שבוע ובחגים.

כמו בפנימיות דומות נוספות, בשנה שעברה הוחלט להקים ב"יובלים" מה שמכונה "בית בנות". מדובר במעין מחלקה נפרדת המיועדת לנערות, שמגיעות מרקע קשה במיוחד, ולעיתים כוללת בין השאר גם נפגעות תקיפה מינית. הטיפול באוכלוסייה זו נחשב למורכב ומקצועי יותר, וכזה שדורש הכשרה מקיפה יותר.

"בחופש הגדול של שנה שעברה התברר שפותחים 'בית בנות' ביובלים", מספרת המדריכה "אור". "זה אומר שמתחילים להפנות לבית הזה ילדות ונערות, בהן גם כאלו שעברו תקיפה מינית. ביקשנו מההנהלה הדרכה, הכנה מקצועית, איזו השתלמות מקצועית, שמוכוונת לטיפול בבנות כאלו. בפועל חשנו שנשלחנו למערכה בלי שצוידנו בכלים המתאימים".

חניכים אוכלים באחד הבתים
חניכים אוכלים באחד הבתים. מדריכה: "היו ימים שאתה לא יכולת לגעת באוכל"

הסגל המקצועי שיועד בשנה שעברה ל"בית הבנות" – שתי מדריכות בשכר ושתי בנות שירות לאומי – שובץ לתפקידו זמן קצר לפני תחילת הלימודים. המדריכות שעימן שוחחנו חשו כי הכשרתן אינה מותאמת לאוכלוסייה שב"בית הבנות". "אלו צעירות שעברו גיהינום, וצריך לדעת איך להתמודד איתן", ממשיכה המדריכה "אור". "כל מה שאני יודעת היום זה מה שלמדתי מהשטח בעצמי. רק אחרי שלחצנו והצקנו, הביאו לנו מישהי ממרכז לנפגעות תקיפה מינית, שנפגשנו איתה פעמיים במהלך השנה, בכל פעם לשעה אחת. במהלך השנה קיבלנו גם עוד הרצאה חד־פעמית בנושא מאשתו של אחד מאנשי הצוות. איך מצפים שבחורה כמוני, עם הרבה כוונות טובות ואפס ניסיון וידע מקצועי, תתמודד עם משימה כזאת?"

במשען מכחישים את הטענה לגבי בעיית הכשרה. "כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת על ידי גורמים מקצועיים בפנימייה", נמסר בתגובה. "בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם בשנה זו". גם ועדת הבדיקה של משרד הרווחה מצאה כי "קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף" בנושא.

חניכים בחצר הפנימיית יובלים
חניכים בחצר הפנימייה. "יובלים"

בתגובה: " נותנים מענה שלם ומקיף" אבל בצוות שהדריך בשנה שעברה ב"בית הבנות" היו שחשו אחרת. המדריכה "חגית" (שם בדוי): "הרגשנו שהפנימייה לא הייתה ערוכה לקבל את הבנות. אני יודעת איך בית בנות נראה בפנימיות אחרות, מהניסיון שלי, זה אמור להיות שטח סטרילי ומוגן, כדי לאפשר להן התרפאות ושיקום. אצלנו הן שוכנו במרכז הכפר, החלונות שלהן פונים לרחבה המרכזית. התרענו בפני המנהל והסגן שלדעתנו אין מספיק צוות בבית בנות, ויש הרבה שעות מתות שלא היה אף אחד איתן. שבתות היו המוקש העיקרי, כי בנות השירות הלאומי היו יוצאות הביתה".

במכתב שנשלח מעורכי הדין של רשת "משען" נטען כי "בשום שלב לא נותר צוות ההדרכה חסר".

כפי שצפו המדריכות, הבעיות החלו כבר בימים הראשונים של שנת הלימודים הקודמת: "נכנסתי כמה פעמים למנהל רועי ואמרתי לו שאין לנו שום דרך להגן על הבנות", אומרת "אור". "החניכות יוצאות ל'אפטרים' יחד עם שאר הילדים, ואין לנו שליטה על מה שקורה בשעות האלה. מה הבעיה להוציא אותן לאפטר בערב אחר? היו לי משמרות של 11 שעות בשבת, אבל אחר כך לא הייתי מסוגלת לנוח או לישון. ידעתי שהן לבד, חששתי שיקרה משהו רע. הרגשנו שאף אחד לא הקשיב לנו".

ואז הגיע יום השבת ההוא, ש"אור" מכנה "השבת השחורה": "הייתי אמורה להגיע לתורנות שלי בארבע אחר הצהריים. בסביבות 14:00 קיבלתי טלפון מאחת החניכות: 'בואי מהר לפנימייה'. רצתי לשם, נכנסתי למועדון וחשכו עיניי. חניכה שוכבת עם חניך על הספה בסלון המועדון, מחובקים, צופים יחד בטלוויזיה, לידם חניכה עם סיגריה, ובכל אחד מארבעת החדרים – חניכה סגורה עם חניך. זעמתי. הרגשתי בגידה, ניצול. כעסתי, כי ידעתי שזה יקרה, התרעתי ואף אחד לא הסכים לעזור לי. החניכים התחילו לרוץ מכל החדרים ואני עמדתי אילמת. כשנשארתי עם הבנות התחלתי לצעוק עליהן מתוך כאב. הן הסתכלו עליי במבט כזה של 'אנחנו מצטערות, אבל אנחנו לבד ומשעמם לנו'. כל פעם שהן היו נשארות לבד, זה היה, 'מתי תבואי? מתי תחזרי? מתי תשבי איתנו?' הן זקוקות למסגרת, צריכות שישגיחו עליהן, שיהיו איתן. שמישהי תפנק, תתייחס, תחבק אותן. אלה בנות שעברו הרבה בחיים".

המתחם מרושת במצלמות, ובפני המנהל וסגנו הוצג סרטון שתיעד את אותה שבת. "זה היה נורא", משחזרת המדריכה "חגית". "ישבנו במשרד וצפינו בסרטים שתיעדו מה שהלך שם. אנדרלמוסיה גדולה משבת בבוקר. בנים נכנסים ויוצאים, כולם מעשנים חופשי בחדרים ובמועדון, ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה עלול היה לקרות מאחורי הדלתות הסגורות".

"אור": "ראינו קבוצה של חמישה בנים, כל אחד נכנס עם מישהי לחדר אחר, הייתה ילדה שנכנסה עם שניים. ילדה אחרת שוכבת בסלון על מישהו. זה שעות ארוכות לאור יום, כל החמישה היו שם אצל הבנות בלי שום הפרעה. אבל בעיניי מה שהיה הכי נורא, זה שחלק מהבנים לא נענשו, אבל הילדה ההיא ששכבה בסלון על אחד הבנים נענשה, קיבלה עונש כתיבה. זה מבחינתי היה אחד מרגעי השפל".

מה השתנה אחרי "השבת השחורה"?

"בעיניי לא הרבה. אלו בנות שחייבות טיפול צמוד ואוהב וגם אני, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה להיות שם 24 שעות ביממה. עם המיקום של החדרים שלהן, והמחסור בהכשרה המקצועית שלנו, ידענו מראש שזה מתכון לאסון".

זה ממש לא היה האירוע האחרון ב"בית הבנות" בשנה שעברה. "באחד הבקרים הגעתי להעיר אותן", מספרת "אור". "זה תמיד היה קשה, אבל בבוקר ההוא הרגשתי שזה יוצא דופן. הבנות היו עייפות, לא רצו להתעורר, פשוט סירבו לקום. זה היה לי מוזר, כי כשהיו דברים חריגים – וקרו כאלה בלי סוף – הייתי מקבלת טלפון משומר הלילה. אחת הבנות הקטנות, 'רקפת' (שם בדוי), התחילה לצעוק ולבכות ש'כואב לה למטה'. שאלתי, 'אולי את צריכה לקבל מחזור?' הבטחתי לה שאם זה יימשך ניקח אותה לרופא אבל היא חייבת לקום וללכת עכשיו לבית הספר.

"בעשר התקשרו אליי מבית הספר, אמרו לי שהיא ממש על הפנים. דיברתי אתה, והיא רק בוכה, 'כואב לי שם למטה, כואב לי'. לא ויתרתי לה. הרגעתי אותה בטלפון, ואמרתי לה, 'אני מבטיחה שנטפל בזה. תסיימי את הלימודים ונראה מה עושים'. שמתי לב שהיא הולכת בצורה משונה, שהיא רגע בוכה ורגע צוחקת. הרגשתי שהיא משדרת מסרים סותרים".

"רקפת" הופנתה לטיפול רפואי. "עד היום לא דווח לי מה קרה בבדיקה הרפואית", אומרת אור. "כיום, כשאני מנוסה יותר, רצים לי תסריטים איומים בראש".

רבים מהחניכים ידעו מה התחולל באותה תקופה "בית הבנות". "בנים נכנסו לשם חופשי”, אמר אחד החניכים ב”יובלים”, “וסיפרו שהם מזדיינים שם".

חניך אחר מספר: "הייתה ילדה אחת ב'בית הבנות'. אחד הבנים הלך אליה לחדר וצילם אותה בפלאפון שלו, אמר לה, 'תרדי לי'. הוא הראה לי הודעות ממנה והראה לי את הסרטונים בטלפון שלו. שמענו שהילדה סובלת, הייתה עושה שחנ”שים (שיחות נפש – מ"ב) עם המדריכה. כולם ידעו למה. הילד אמר לכולם שהיא זונה. פעם אחת הוא שלח סרטון בקבוצת ווטסאפ של הילדים בפנימייה, ילדים הראו לי את הסרטון שהיא יורדת לו".

גם בשיחת הסיכום שלו עם המנהל, העלה טיים את עניין מגורי הבנות: "אתה יודע מה קורה פה כל יום בסביבות 11 בלילה? חלק מהן פותחות את החלונות, וכבר אמרתי למדריכות שלהן כמה פעמים שכאשר אני יוצא בלילה, אני מפחד להפנות את הראש שלי לכיוון הזה".

המנהל אזולאי: "למה?"

טיים: "חלקן מתערטלות בכוונה, בלי חזיות. יש כאן ילדים קטנים, הם יושבים שם על הספסל ממול עם הידיים בתוך המכנסיים. קורה פה דבר דפוק! זה בלתי נתפס! הדירה שלי כאן צמודה אליהם. אני שומע ורואה הכל, הדברים שאני שומע ורואה, צמרמורת אני מקבל מהם".

לדברי "אור", במשך קרוב לחצי שנה העלתה בקשות להחלפת מיקומו של "בית הבנות". "רק על זה דיברתי איתם, לא עניין אותי שום דבר אחר. ידעתי שרק ככה הבנות יוכלו לקבל את הטיפול שמגיע להן. אני אגיד לך משהו שיישמע לך מוזר, אבל השתחררתי משירות קבע כקצינה. ספגתי ערכים של אהבת אדם ועזרה לזולת, ומה שראיתי באותה שנה, שבר אצלי את כל האמון במערכת. אלו ילדות שהורים הפקידו אותם בידי המדינה כדי שתטפל בהם. אני לפנימייה כזו בחיים יותר לא מתקרבת".

ההנהלה תוכל לטעון שלא ידעה?

"אין מצב. השיח שלי איתם היה בעיקר סביב זה. החלונות שלהן היו פתוחים והחדרים צמודים למשרד ההנהלה. לא יכול להיות שלא ידעו".

אלא שבמשען טוענים כי לא ידעו מהבנות המתערטלות וגם לא מסרטון הווטסאפ שתיעד לכאורה מין אוראלי. "אירועים אלו מעולם לא הובאו לידיעת הנהלת הפנימייה", טוענים פרקליטי הרשת. "הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים", מוסיפה דוברת הרשת בתגובה רשמית. "בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך". בכל אופן, בפסח בשנה שעברה הועבר "בית הבנות" למיקום אחר. ועדת הבדיקה מצאה כי "בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות", וכי "הטענות לגבי התערטלות ואוננות נמצאו כלא נכונות".

"אני מריח פחד"

חיי הפנימייה, והיציאה מהסביבה הטבעית, הם עניין מורכב עבור רבים מהילדים הצעירים, חלקם עזב לראשונה את ביתו. אלא שההתאקלמות ב"יובלים", כך עולה מעדויות חניכים ומדריכים, הייתה בשנה שעברה אפילו קשה עוד יותר. קוד ההתנהגות הפך קשוח, וחניכים מסוימים, שחצו גבולות אסורים בידיעת הנהלה, הפכו דווקא למועדפים עליה.

"יש ילדים שיותר מחוברים למנהל", מספר חניך בפנימייה. "אחד מהם, למשל, הוא סוחר, מחלק ג'וינטים לילדים ב־15 שקל. מכר להרבה ילדים, קטנים וגדולים. אבל לא עושים לו שום דבר".

למה הילדים האלה לא נענשים?

"הם עוזרים להנהלה. נניח, כששני חניכים רבים מכות, אפשר לבקש מהם, 'לכו תביאו אותם למשרד'. והם מביאים. כולם מבינים שיש כאן שתי מערכות חוקים".

"למשל, אחרי ארוחת שישי הם יכולים לעמוד ליד הדלת של חדר האוכל ולא לתת לאף אחד לצאת עד שמנקים", הוסיף חניך אחר. "שנה שעברה הייתה השנה הכי נוראית שהייתה בפנימייה".

מי היו הילדים שהמערכת הגנה עליהם?

"ילדים שהמנהל שולח אותם לעשות תפקיד של מדריכים, להשתיק ילדים אחרים. אני ראיתי בעיניים שלי שהם מאיימים על ילדים: אחד מהם היה עושה לילד מהקבוצה שלי חיפוש בחדר, היה מפחיד אותו, לוקח לו סמים וסיגריות. הבן אדם מפחד לדווח, כי זה סמים וסיגריות, אז מה הוא ילך להנהלה?"

היו מדריכים שלא שתקו. לדברי יצחק טיים, הוא התעמת עם ההנהלה כבר בחודש הראשון: "הבנתי שקורים כאן דברים נוראים, ילדים שלא נותנים דין וחשבון לאף אחד, מסתובבים פה כמו בריונים, מפחידים ומאיימים על ילדים קטנים שרק הגיעו מהבית, ולא קורה להם כלום, הם לא נענשים".

גם בשיחת הסיכום עם המנהל אמר טיים: "אני חרד לילדים, חרד להם קשות. חלקם כבר עברו דברים קשים, חלקם חוטף מכות. אני כבר מריח את הפחד שלהם".

במשען טוענים בתגובה כי "אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה". גם ועדת הבדיקה קבעה כי "לא נמצא לטענות הללו בסיס".

"זה מידע קריטי"

כמו ברבים ממוסדות החינוך, גם ב"יובלים" מתמודדים עם בעיית הסמים הקלים וסמי הפיצוציות. "בשנה הראשונה היה לי קשה ב'יובלים', אבל ידעתי שיש מי שיקשיב: עובדת סוציאלית, מדריכה, רכז", מספר חניך בפנימייה. "פעם, אם מישהו היה מעז להכניס 'פַייסֵל' (ג'וינט – מ"ב) לפנימייה מיד היו מעיפים אותו. היום יש ילדים שמגיעים לפנימייה נקיים ולא מעשנים, ופה הם מתחילים לעשן ואז מעיפים אותם".

במשך שנים היה נהוג ב"יובלים" – כמו ברבות מהפנימיות הדומות – כי התלמידים יעברו בדיקת שתן לגילוי סמים. אלא שבשנה שעברה, כך על פי עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות", גם ההליך הזה הפך לכלי שרת בידי ההנהלה.

"לאה" (שם בדוי), מדריכה ב"יובלים": "אחד החניכים נכשל בבדיקה. בשיחת צוות שהייתה עם ההנהלה הודיעו לנו שלא נדווח הלאה למשטרה או למשפחה שלו; ולחניך נגיד שלא נעביר את זה הלאה, בתנאי שיגיד לנו שמות של ילדים אחרים שצורכים או סוחרים בסמים".

איך אתם המדריכים הגבתם להחלטה הזאת?

"בגדול, הצוות ממש לא הסכים להחלטה הזו, אבל ההנהלה עשתה מה שהיא רוצה. אחרי השיחה הזאת, כשהנער הבין שהוא מסובך או מגזים – הוא היה פונה ביוזמתו לחדר המנהל, מטיח בפניהם שבגלל ההסכם ביניהם, החניכים מנדים אותו וחושדים שהוא 'מלשין'. מי שספג וסבל מזה בסופו של דבר היו אנחנו, המדריכים, שהיינו אובדי עצות, והחניכים האחרים, שראו התנהלות לא הוגנת ושווה בין הילד הזה לשאר. מה אני אמורה להגיד להם? לא היו לי תשובות".

על פי אחד המדריכים, אחרי שלאורך שנים בוצעו בדיקות סמים לכל התלמידים עם שובם ל"יובלים" מדי יום א', לפני כשנתיים הוחלט לעבור לבדיקות מדגמיות בלבד. "אחרי זמן קצר גם נדרשנו שמדריכים לא יהיו בזמן הבדיקה. אני אישית סירבתי", טוען אחד מאנשי הצוות. "רציתי לראות את התוצאות של החניכים שלי במו עיניי, הם כמו הילדים שלי".

יש חשיבות גדולה לכך שמדריכים יידעו על חניך שמשתמש בסמים, מכיוון שדרך הטיפול בו משתנה ואפשר להדק את הפיקוח עליו או לעדכן גורמים מטפלים. אלא שמדריך לשעבר ב"יובלים" מעיד כי היו מקרים שבהם הוסתרה ממדריכים העובדה שחניך שלהם השתמש בסמים. "היה חניך, שהבדיקה שלו יצאה מלוכלכת פעמיים, ובפעם השלישית קיבלתי הוראה להגיד למדריכים שהילד הזה יצא נקי", מספר המדריך. "היו מקרים שבהם יצאה לילד בדיקה מלוכלכת, ורציתי לדווח למדריכים הרלוונטיים או לעובדת הסוציאלית. שאלתי מיליון פעמים: אני יכול להגיד למדריך? אני יכול לעדכן אותם לשים עין על חניך מסוים, להגביל אותו בשעות, לעקוב אחרי ההתנהגות שלו? זה מידע קריטי, חשוב שהם יידעו שחניך שלהם מעשן סמים! אבל היו פעמים שקיבלתי הוראה לא לספר ולא להגיד, כי 'אולי הבדיקה לא נכונה, אי־אפשר לדעת בוודאות'".

במשען אומרים בתגובה כי "הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים", ומוסיפים כי "למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה".

יצחק טיים: "הם ידעו לגבי ילדים שעישנו סמים. אני מאמין שבחלק מהמקרים, הם העדיפו לשמור את המידע הזה לעצמם. זה יצר מתיחות בין המדריכים ואווירה עוינת. ראיתי שמסתירים ממני מידע כל כך חשוב, אז לקחתי כמה ערכות, ולפני שהייתי מגיש את הדגימות להנהלה, בדקתי בעצמי כמה חניכים שידעתי שהם מעשנים, אבל הבדיקות שלהם יצאו נקיות. לאט־לאט התחלתי לגלות שקורה פה משהו מאוד לא תקין, מלא בדיקות יצאו מלוכלכות, ואף אחד לא מעדכן אותי. הרגשתי שמעלימים מאיתנו מידע במתכוון".

למה לא הלכת להנהלה עם התוצאות?

"כי הם היו מגלים שעשיתי בדיקות מאחורי הגב שלהם".

המדריכה לשעבר "אור" מספרת על מקרה לדוגמה, שאירע בשנה שעברה: "חניכים שלי נתנו לי שמות של סוחרים בפנימייה, כולל כמויות, וסיפרו לי אפילו איפה הם מחביאים את החומר. הם סיפרו לי על שני בנים מקבוצה אחרת, שיש להם שקית מלאה בנייס גאי, וציינו את המקום. מיד פניתי למנהל רועי ולסגן ד', ומסרתי להם את המידע, מבלי להגיד ממי קיבלתי אותו. רועי כינס שיחת צוות והודיע לנו שהולך להיות חיפוש משטרתי, ושכמובן לא נגיד שום דבר לחניכים. הגיע יום חמישי, היום שבו יש שיחת פנימייה לכל החניכים עם המנהל. בשיחה הוא אמר לילדים: אני יודע שיש כאן סמים, אני מתכוון להתייחס לזה ברצינות ולהביא הנה משטרה. המדריכים היו בשוק! הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. החניכים שמסרו לי את המידע, סיפרו שבתוך דקות העלימו משם את השקית עם הסמים".

המדריכה לשעבר "לאה": "בוקר אחד קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית של אחד מבתי הספר. היא אמרה שחניך שלי התעלף והם מפנים אותו באמבולנס לבית החולים. מיד יצאתי לשם וכשהגעתי לבית חולים, התברר לי שאותו ילד עישן נייס גאי במחשבה שזו מריחואנה, והסם השפיע עליו רע. בעקבות המקרה נערכה שיחה של המנהל עם כל החניכים בפנימייה, ובה הוא אמר שיש מכת סמים בפנימייה והוא יודע עליה, והוא ינקוט אמצעים להילחם בתופעה הזו".

המדריכה "אור": "באיזשהו שלב נוצרו כאן סיטואציות כל כך אבסורדיות, לא נתפסות: באחד מערבי שישי בחדר האוכל, רועי דיבר שוב על הסמים, ואמר שיעיפו ילדים מהפנימייה אם יתפסו אותם וכל הנאומים הרגילים. הסתיימה הארוחה, כולם יוצאים, והתלמידים שמעשנים סיגריות הולכים כרגיל הצידה לעשן. עברתי שם, ואני מריחה חזק וברור ריח של מריחואנה. אמרתי לעצמי: אין מצב שאני מתעלמת מזה. מילא סיגריות, אבל ג'וינט ככה באמצע הפנימייה? הסתובבתי, ורועי ו־ד' עדיין היו שם ליד חדר האוכל. לקחתי אותם פיזית ואמרתי להם: בואו, הם מעשנים עכשיו. כמובן ברגע שהם הגיעו כל הילדים מחביאים מהר את מה שהם עישנו שם.

"ד' התקדם לעברם, לא שמעתי מה אמר להם. אני ורועי נשארים מאחורה, ואני שואלת אותו, 'רועי, אתה מריח את זה?' והוא עונה לי כזה בחיוך, משהו בנוסח: וואלה אי־אפשר לפספס את זה, וצחק. שם זה נגמר, כמובן בלי תגובה או עונש".

פרקליטי משען טוענים כי הדברים "מעולם לא נאמרו על ידי מנהל הפנימייה, והטענה כאילו המנהל העלים עין מאירוע שימוש בסמים שנעשה בקרבתו היא מקוממת". חניכים שעימם שוחחנו השנה, לאחר תחילת התחקיר, טוענים כי מדיניות הלחימה בסמים בפנימייה הוקשחה.

"כשהברז סגור"

העדויות לגבי מה שהתחולל בפנימיית "יובלים" במהלך השנה שעברה לא נעצרות רק בבעיות סמים, בריונות והיעדר קווים אדומים ביחסים בין המינים, אלא עוסקות גם בדבר הבסיסי ביותר: אוכל.

רבים מהמרואיינים לכתבה סיפרו כי בפנימייה הוגש לעיתים קרובות מזון ירוד. היו חניכים שאף סיפרו על רעב יומיומי. "זה לא שהאוכל 'רק' לא טעים – הוא הרבה פעמים מגעיל, יבש", מספר חניך ב"יובלים". "הם לא מקשיבים ואנחנו כל הזמן מבקשים שיחליפו את האוכל".

קרה שהלכת לישון רעב?

"הרבה".

אז איך הסתדרת?

"הבעיה שאני לוקח ריטלין (במשך השפעת הכדור, התיאבון יורד דרמטית ‑ מ"ב). ואז אני מגיע לפנימייה, מת מרעב – ואין מה לאכול. ככה זה חצי מהילדים. כולם לוקחים ריטלין. יודעת מה עשיתי? הפסקתי עם הריטלין, הייתי מחביא מתחת ללשון ויורק, שהמדריך לא יראה. אם לא, הייתי נשאר רעב".

היו עוד ילדים שעשו את זה?

"מלא".

"האוכל היה זוועה, מפוצץ בשמן", מספרת חניכה. "לחם עם שוקולד או טוסטים פעם ב… וגבינה צהובה יש רק לעיתים נדירות. כמעט כל לילה הייתי הולכת לישון רעבה. גם ילדים אחרים".

המדריכה "אור": "הילדים לא הפסיקו להתלונן. הרבה מאוד חניכים היו מזמינים אוכל מבחוץ. בצהריים, שזו יחסית הארוחה הכי טובה, רבים מהם על כדורים לקשב וריכוז ואז הם לא אוכלים. מגיע הערב ואז פשוט היו ימים שאתה לא יכול לגעת באוכל, פשוט לא אכיל. קציצות פלאפל עם טעם של קרטון, שקשוקה שנראית חייזרית, והכל ספוג בשמן. על ארוחת הערב אין בכלל מה לדבר. זה פשוט נורא לנסות להשביע ילד שלא אכל כל היום במזון כל כך ירוד".

מה עשית?

"הרבה פעמים נאלצתי לארגן להם אוכל: עשיתי להם ערב פיצה, קניתי מכספי הפרטי מצרכים ובישלתי להם משהו".

איך זה משפיע על הילדים?

"כשלא היה מה לאכול, הם נשארו רעבים, וזה לא היה נדיר. כשכבר יש משהו טעים כמו פיצה – וזה נדיר שזה קורה, אז כל ילד קיבל מקסימום שני משולשים קטנים. כמובן שהמדריכים לא נגעו, כדי שיישאר יותר לילדים. אתה רואה איך כולם אוכלים מהר־מהר בלחץ, להספיק כדי לקחת עוד מנה לפני שייגמר, וכמובן היו החלשים, שלא הספיקו ונשארו יותר רעבים".

פניתם לתזונאית של הפנימייה?

"כמה פעמים. פעם אחת גם הראיתי לה תפוחי אדמה שרופים לגמרי כמו פחם. אבל הילדים יודעים מתי התזונאית מגיעה, לפי זה שפתאום יש אוכל נורמלי. היא נותנת לילדים לכתוב חוות דעת, אבל יום למחרת הכל חוזר להיות אותו הדבר".

המדריכה "חגית": "אני עצמי מעולם לא נגעתי באוכל. הוא לא אכיל, לא טעים. הבשר מזעזע".

הילדים היו מתלוננים על רעב?

"כל הזמן, זו הייתה השיחה היומית. בארוחת ערב אני יושבת עם החניכים שלי, השולחנות ריקים. הם אפילו לא לוקחים מגש לשולחן, רק כוס מים. יש מקרים שאף אחד לא אוכל כלום, והם יוצאים מחדר אוכל עם בטן ריקה. אני הייתי מכינה להם סנדוויצ'ים אצלי בדירה, מכינה חביתות ומביאה להם למועדון, אף על פי שנאסר עלינו לעשות את זה".

המדריך יצחק טיים: "את לא תאמיני, אבל זה הכי כואב לי מכל מה שהילדים האלה עברו. מאות שקלים הוצאתי מכספי הפרטי כדי להאכיל חניכים. הרבה פעמים הם היו רעבים, ובעיניי זאת בגידה בייעוד הכי בסיסי שלנו. מה הבעיה להביא פסטרמה, גבינה צהובה, קצת פירות, ירקות במצב נורמלי? מה הבעיה? אלה ילדים, מדי פעם רוצים פנקייק נורמלי, פרוסה עם שוקולד, משהו מתוק ומנחם".

המדריכה "לאה": "זה היה נורא מתסכל. כשפנינו לאם הבית היא הציעה פתרונות וניסתה לעזור, אבל כשהברז סגור, אי־אפשר להוציא ממנו מים".

פרקליטי "משען" טוענים כי "מעולם לא הגיעו לידי הנהלת הפנימייה תלונות באשר לחוסרים כאלו ואחרים במזון". "כל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר", אומרת דוברת "משען" בתגובה. "הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון" (התגובה המלאה – במסגרת). הוועדה, לעומת זאת מצאה כי "מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון".

בערב ראש השנה שעברה, כונסו כל עובדי הכפר להרמת כוסית עם אחד מסמנכ"לי רשת משען. "הייתה אווירה חגיגית של תחילת שנה", נזכר טיים, "הסמנכ"ל בירך את כל העובדים, איחל שנה טובה, ואז אמר, 'סוף־סוף השנה יצא לנו רווח מפנימיית יובלים, סוף־סוף נכנס כסף מהפנימייה'. כל המדריכים היו נבוכים מהאמירה הזאת. אז אנחנו פה כדי להרוויח כסף?"

גם "חגית" זוכרת את הרמת הכוסית ההיא: "כששמעתי אותו מברך ככה על ההישג הכספי, הבנתי כבר למה הדברים נראים כמו שהם נראים".

פרקליטי משען טוענים כי "הדברים נאמרו מתוך רצון להודות לצוות המקצועי על העבודה הקשה שעשה. הא ותו לא". •

תגובת ההנהלה: "הטיפול המקצועי בראש סדר החשיבות" מ"משען", הרשת שמפעילה את פנימיית "יובלים", נמסר בתגובה:

"הנהלת הפנימייה, רואה את הטיפול המקצועי והמסור בילדי הפנימייה בראש סדר החשיבות. בהתאם לכך, מיד עם קבלת פנייתכם, בוצע בירור מעמיק אשר מעלה כי נפלה טעות חמורה באופן שבו הוצגו העובדות על ידיכם. מדובר במידע שגוי ו/או מסולף שהוצא מהקשרו ואינו תואם את מצב הדברים בשטח.

"מדובר בפנימייה ותיקה הפועלת זה 40 שנה. הפנימייה טיפולית במהותה, קולטת ומטפלת בחניכים במצבי סיכון גבוה. הפנימייה פועלת בשיתוף פעולה צמוד עם משרד הרווחה ותחת פיקוחו השוטף ומוערכת מאוד בתחומה. בפנימייה קיים צוות מקצועי רחב ומיומן, בתקינה העולה על זו הנדרשת על ידי משרד הרווחה וכן ניתנים על ידה לחניכים טיפולים נוספים (פסיכו־דרמה, טיפול בבעלי חיים ועוד). כל אלה נותנים מענה שלם ומקיף למגוון צורכיהם של החניכים.

"כל מקרה חריג שמגיע לידי מי מהגורמים המקצועיים, מטופל באופן מיידי בהתאם לשרשרת הטיפול הרלוונטית ומדווח למשרד הרווחה. כל זאת מתוך דאגה כנה לשלומם של החניכים בפנימייה.

"כל המדריכים בפנימייה, ללא יוצא מן הכלל, מקבלים הכשרה והדרכה שוטפת ע"י גורמים מקצועיים בפנימייה, המתאימה לטיפול בחניכים, הן במסגרת קבוצתית והן במסגרת פרטנית, בהתאם לדרישות משרד הרווחה. במקביל, חלקם יוצא לקורס מדריכים מטעם משרד הרווחה.

"מעבר לכך, ומתוך רצון להעניק למדריכים כלים נוספים להתמודד עם קשיי החניכים, ניתנת למדריכים הדרכה שבועית מטעם עובדת סוציאלית. בנוסף לכך, עברו המדריכים במשך שנה סדנה עם פסיכולוג הפנימייה וכן השתתפו במפגשים עם מומחית חיצונית בתחום המיניות. תוכנית הכשרה זו נמשכת גם שנה זו.

"חשוב להבהיר, כי הפנימייה אוסרת בצורה מוחלטת על כל סוג של קיום יחסי מין בין החניכים, אף לא בהסכמה ואף לא בקרב חניכים בגירים, והמסר הזה הועבר (ומועבר), הן לצוות המקצועי והן לחניכים, באופן שוטף. בתחום זה יש הכוונה והדרכה וכן אכיפת משמעת במידת הצורך.

"אנו מנועים מלהתייחס פרטנית למקרה זה או אחר, מאחר שמדובר בקטינים וקיים חיסיון בעניינם. עם זאת, יובהר כי העובדות שונות בתכלית מכפי שמוצג בפנייתכם. בהקשר זה יצוין, כי אותו אירוע פרטני המוזכר בפנייתכם טופל באופן מיידי ובהתאם לנוהלי הפנימייה ולנוהלי משרד הרווחה.

"מטבע הדברים, מעת לעת, נעשים ניסיונות מצד בנים ובנות בפנימייה להיכנס זה לחדרו של השני, והפנימייה מתייחסת ומטפלת, באופן מיידי, באירועים שכאלו. בשעות היום, כאשר החניכים מצויים בפנימייה, מלווה אותם צוות המדריכים. בשעות הלילה עורך מדריך לילה סיור בחדרים לשמירת כללי המשמעת והמוגנות המתחייבים.

"בכל הקשור לנושא של שימוש בסמים, נוקטת הפנימייה גישה של איסור מוחלט. הנהלת הפנימייה איננה מקלה ראש בנושא של שימוש בסמים כאשר מדיניות הפנימייה בעניין זה היא של חינוך, הגברת מודעות, טיפול ומשמעת.

"הפנימייה מקיימת פעילויות רבות שמטרתן להגביר את המודעות לנזקים שנובעים משימוש בסמים. בהיבט הטיפולי, קיימות תוכניות טיפול, הן פרטניות והן קבוצתיות, שמלוות על ידי אנשי מקצוע מתאימים, ומבחינה משמעתית כל אירוע של שימוש בסמים מטופל באופן נקודתי ובהתאם לנסיבותיו.

"יתרה מכך, מנהל הפנימייה קידם ביוזמתו הקמת סניף של עמותת אל־סם בשטח הפנימייה, אשר מעניקה טיפול, ייעוץ והדרכה לבני נוער בנוגע לבעיות הקשורות בשימוש בסמים ו/או אלכוהול, זאת ככלי טיפולי נוסף. למרות שאין כל חובה לבצע בדיקות סמים לחניכים, הרי שבאמצעות אל־סם, עורכת הפנימייה בדיקות סמים לחניכים, זאת במקביל לבדיקות הנערכות על ידי הפנימייה עצמה.

"אין ולא היה כל מקרה של 'חניכים מועדפים' בפנימייה, ואיש מחברי הנהלת הפנימייה ו/או הצוות המקצועי מעולם לא שיתף פעולה עם חניך כזה או אחר באופן המתואר בפנייתכם, או בכל אופן אחר.

"בנושא המזון, הפנימייה מעניקה לחניכים שש ארוחות מסודרות ביום (ארוחת בוקר; ארוחת עשר; ארוחת צהריים; ארוחת ארבע; ארוחת ערב, וארוחה נוספת בלילה). נוסף על כך, בכל בית קיים מקרר ובו מזון בכל עת וכל טענה לגבי מחסור במזון הינה תמוהה ביותר.

"באשר לאיכות המזון, יצוין כי אחת לחודש נערכת בדיקה מטעם חברה חיצונית שמטרתה לבדוק את איכות ובטיחות המזון המוגש בפנימייה. מעבר לכך ובמסגרת מדיניות האיכות, נערכים סקרי שביעות רצון בקרב החניכים, על מנת ללמוד לעומק את תחושות החניכים ולהתחשב ברצונם.

"הנהלת הפנימייה עוסקת באופן מתמיד בחיפוש אחר דרכים לשפר את טיב המזון, בין היתר על ידי הקצאת תקציב גדול יותר לנושא, וכן על ידי שכירת שירותי הסעדה טובים יותר".

ועדת הבדיקה: "מטפלים בטענות" זמן קצר אחרי ש"ידיעות אחרונות" העביר בקשת תגובה מפורטת, עם הטענות והממצאים שהועלו בתחקיר, מינה משרד הרווחה ועדת בדיקה ל"יובלים". כששאלנו מהם חברי הוועדה נעננו כי מדובר באנשי מקצוע של המשרד וכי "הרכב הועדה היה ניטרלי לחלוטין". חשוב לציין כי הוועדה בדקה את המצב בפנימייה בדיעבד ולאחר הפנייה ששוגרה מהעיתון, בעוד העדויות שהבאנו כאן עוסקות בשנת הלימודים שעברה. חניכים ציינו בפנינו השבוע כי זמן קצר לאחר שפנינו בבקשת תגובה, חל שיפור בחלק מהתנאים בפנימייה. נותר רק לברך על כך, ולקוות שגם בשאר הנושאים שעליהם הצבענו בתחקיר – יחול שיפור בהקדם.

כשביקשנו לקבל את ממצאי הוועדה או לפחות את החלקים הנוגעים לטענות שהועלו בתחקיר, ענו ברווחה: "התשובות בתגובה הינן מתוך מסקנות הוועדה. פרסום הדו"ח במלואו עלול לפגוע בצורה בוטה בפרטיות של חניכי הפנימייה".

להלן תגובת משרד הרווחה:

"משרד העבודה והרווחה הקים ועדת בדיקה לבדיקת התלונות שהגיעו לגבי פנימיית יובלים. להלן תגובת המשרד, לאור ממצאי והמלצות הוועדה:

† באשר לטענות לגבי 'בית הבנות' וכי מתקיימים יחסי מין ללא השגחה: בקרב האוכלוסייה המגיעה לפנימיות, קיימות סוגיות טיפול רבות ובכללן גם פגיעות מיניות. הוועדה בדקה ומצאה כי לא קיים מבנה מגורי נוער אחר פרט למבנה מרכזי אחד שבו דרים כל בני הנוער, לרבות קבוצת הבנות. הוועדה מצאה כי קיים פיקוח נאות על הנערים והנערות בפנימייה לרבות בנושא קיום יחסי מין.

† באשר לטענה כי פרטיותם של בני נוער (בין שהם בנים או בנות) אינה מוגנת וכי ניתן לתצפת לחדרם הפרטי משטח הכפר: הוועדה בדקה ומצאה כי בחדרי המגורים מותקנים וילונות ותריסים (ואף סורגים) המאפשרים פרטיות. הוועדה ממליצה לשקול הפרדה מגדרית במתחמי מגורי החניכים.

† בהתייחס לטענה כי לא ניתנה הדרכה מקצועית מספקת לקראת טיפול בנערות נפגעות תקיפה מינית: לכל צוות הטיפול ניתנת הדרכה על ידי עובדת סוציאלית מומחית בטיפול בנפגעי תקיפה מינית וטראומה. בנוסף לכך, עוברים חברי הצוות סדנה מקצועית על ידי המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, וכן קיים מערך הדרכה והכשרה מובנה ומקיף בתחום פגיעות מיניות לרבות כללי התנהגות ברורים וכתובים וכי כל עובד חדש נדרש לעבור על הנהלים לפני תחילת עבודתו בפועל.

† בהתייחס לטענה כי היו בפנימייה חניכים מועדפים שנוצלו על ידי ההנהלה או הצוות למטרות שונות בתמורה להעלמת עין מהתנהגויות חריגות ואסורות: במסגרת הבדיקות שערכה הוועדה לא נמצא לטענות הללו בסיס. יתרה מכך, הוועדה ראיינה חניכים ומצאה כי החניכים רואים בצוות הפנימייה כתובת למענה עבורם.

† באשר לטענה על שימוש וסחר בסמים בפנימייה: ועדת הבדיקה מצאה כי הפנימייה נתנה דגש מיוחד ובנתה תוכנית טיפול מניעה ואכיפה נרחבת עם עמותת "אל סם".

† באשר לטענות לגבי המזון המוגש בפנימייה: על אף שהוועדה התרשמה ממטבח נקי, מאורגן ותפריט מאוזן, מכל החניכים ואף מחלק מאנשי הצוות עלו תלונות על טעם, טיב וכמות המזון. בנוסף החניכים דיווחו על קניית אוכל מחוץ לפנימייה. הפנימייה מפוקחת באופן קבוע ותדיר על ידי דיאטנית קלינית שמפקחת על תחום התזונה מטעם המשרד ודורשת מהמסגרות שינויים ושיפורים על פי הצרכים. המשרד יפעל לתיקון המצב בנושא זה בפנימייה.

† באשר לטענות על תחלופה של מדריכים: הוועדה מצאה כי קיימת תחלופה גבוהה וחוסר יציבות בצוות המדריכים. הוועדה ממליצה על עיבוי צוות המדריכים בהתאם לדרישות המשרד לאלתר וכי הפנימייה תגיש תוכנית לשימור עובדי ההדרכה כך שיועסקו שנתיים ברציפות לפחות.

† לסיכום: המשרד קיבל את המלצות הוועדה. פנימיות ילדים ונוער במשרד העבודה והרווחה מטפלות בילדים בגיל ההתבגרות המתמודדים עם קשיים מגוונים בתחומי חיים שונים. קשיים ייחודיים אלו, בשילוב עם מאפייני גיל ההתבגרות באופן כללי מייצרים אתגרים מורכבים, המועצמים לאור העובדה כי הילדים חיים במסגרת 24 שעות ביממה.

הוועדה מצאה כי המסגרת מטפלת בנושאים שעלו בטענות, גם אם לעיתים המענים אינם מספקים דיים או דורשים שינוי מדיניות.

נדגיש כי המשרד שוקד בימים אלו על הקטנת גודל הפנימיות והתאמת המענים לצורכי החניכים, וכן כי המשרד פועל על מנת לפתח תוכניות לשימור עובדי הדרכה".

עוד ביקשו במשרד להוסיף כי, "באחרונה הוקמה נציבות תלונות ילדים, גוף עצמאי ובלתי תלוי, הזמין, מונגש ומותאם לילדים ונוער, ומיועד לקבלת תלונות מילדים באומנה ובמסגרות חוץ־ביתיות, כגון פנימיות, וזאת באופן פרטי, חשאי וחופשי, ובלא כל חשש מפגיעה בעקבות הגשת התלונה. הנציבות זמינה לפניות ילדים (או מי מטעמם) טלפונית ובאמצעות חשבון ווטסאפ במספר 050־6222600, באמצעות דף הפייסבוק "נציבות פניות ילדים", ובאמצעות מייל בכתובת im4u@molsa.gov.il".

meravbetito@bezeqint.net

מודעות פרסומת

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

ת1

אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד… היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".

אז מה עושים בפועל?

"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".

ההורים מוזמנים מראש לוועדה?

"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".

כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.

"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".

יש נוהל כתוב לנושא הזה?

"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה – לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות – עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".

תגובות – "מתן יתר של תרופות – בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

ת1ת2ת3ת4ת5

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, 4)

המשל מדבר על "זרה" שע"פ המפרשים היא זונה או אפיקורסית, ובהחלקת לשון מפתה אנשים לעשות מעשים שפוגעים בהם בצורה קשה.

והנמשל הוא פקידת הסעד המציגה עצמה כפועלת לטובת הילד, ובאה לעזור ומפתה בני המשפחה לדבר ולמסור לה מידע, ומשתמשת במידע להרס וחורבן התא המשפחתי.

מתוך "יתומי הרווחה" – ידיעות אחרונות, פברואר 2008 , מאת מרב בטיטו , איור מירה פרידמן:

"העניין המטריד ביותר הוא הפגיעה במשפחות" אמר ד"ר צבי גילת מי שעמד בראש הוועדה "אלו אנשים פונים לגורמי הרווחה בבקשת עזרה, העובד סוציאלי הוא המושיע שלהם, הם מספרים לו את מצוקותיהם ואת כאבם, בתקווה לקבל סיוע, העובד סוציאלי הזה יישב בוועדת ההחלטה ויספר שם את כל מה ששמע תוך הפרה בוטה של חיסיון בין המטפל למטופל, ועל סמך זה יוציא את הילד מרשות הוריו. כל מה שאומר ההורה בחדרי חדרים בדם לבו יצוטט בתסקירים ובחוות הדעת שימליצו להוציא מידיו את הילד".

יתומי הרווחה
פקידת סעד – אילוסטרציה

 

רמייה הונאות וטיוח חקירות ילדים – סמנכ"לית משרד הרווחה רחל שרביט

פקידת הסעד אתי דור מגבעתיים מטייחת חקירת תקיפת ילדים במרכז חירום ויצו הדסים באבן יהודהעל מנת לקיים את מערך הרווחה המרושע נדרשת יכולת לסגור תיקי חקירות התעללות בילדים באין מפריע הרחק מהביקורת הציבורית. סגירת תיקי מקרי התעללות בילדים נועדה לטייח מקרי התעללות במוסדות הכפייה של משרד הרווחה, פנימיות, מרכזי חירום, אומנה, אימוצים, הוסטלים ועוד.

פקידי סעד ועובדים סוציאליים מרשויות הרווחה עושים סלקציה גם במקרי חקירות ילדים במשפחות כדי להביא לטיפולן משפחות מוחלשות מהן קל להוציא בכפייה ילדים כדי לאכלס את הפנימיות ושאר מוסדות הכפייה ברווחה.
פקידי הסעד אינם בוחלים ברמייה, וטיוח בכל דבר ועניין.
כתבתה של מרב בטיטו, "ילדים מחוקים" ידיעות אחרונות 27.1.12 (7 ימים עמ' 21) – מקור לשכת רווחה גבעתיים, לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח
זו אחת מרשימות ההמתנה הנוראיות בישראל: כ- 1,400 מחכים שחוקרי ילדים של משרד הרווחה יגיעו אליהם. יש שם את הסיפורים הקשים ביותר במדינה: מכות, התעללויות, פגיעות מיניות.
עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים" טוענות שכדי לצמצם את המספר הזה החליטו במשרד לעשות מעשה – פשוט להמליץ על ביטול חקירות בכ- 170 תיקים שטרם טופלו.
בין החקירות שהומלץ לבטלן: ילדה בת שמונה שהוריה היכו אותה ברחוב; בת 11 שהזעיקה משטרה כי אמה מכה את שני אחיה הקטנים; ותלונה על גבר שמכה את זוגתו ובנה בן החמש.

בינואר 2011, שנה שעברה צילצל אזרח נסער למוקד 100 של המשטרה. אני רואה זוג מבוגרים, גבר ואישה, מכים ילדה, הוא דיווח. הם מכים אותה ומנסים להכניסה בכוח לג'יפ, ככה, באמצע הרחוב. המודיע מסר פרטים על מיקום האירוע – יישוב במרכז הארץ – וניידת הוזנקה בבהילות למקום. בסדר העדיפויות המשטרתי של הטיפול בקריאות אזרחים, מקרים המכונים "אירועי אלמ"ב" (אלימות במשפחה) ממוקמים גבוה מאוד, ובצדק רב. הניסיון מוכיח כי מקרים כאלו עלולים להיות רק קצה הקרחון. גבוהים הסיכויים כי ילד או ילדה המוכים על ידי הורה באמצע הרחוב חיים בגיהינום, אולי אפילו עד כדי סכנה לחייהם.
הג'יפ אותר, ובתוכו זוג הורים וילדה כבת שמונה. השוטרים שוחחו עם הילדה בנפרד מהוריה ודיווחו כי סיפרה להם שהיא מפחדת מאבא ואמא. גם עדותו של האזרח הטוב תועדה. במקרים כאלו אמור להיכנס לתמונה חוקר ילדים: איש מקצוע שתחום התמחותו הוא בחינה מדוקדקת של מציאות חיי הילד שחווה התעללות. בישראל קיימים 100 תקנים למשרה זו (רק 85 מתוכם מאוישים), כולם עובדי משרד הרווחה.
חוקרי הילדים הינם בעלי הסמכות היחידים בישראל לבצע חקירות ילדים עד גיל 14.
לאחר שחוקרי הילדים מגבשים המלצות, התיק מוחזר למשטרה ולפרקליטות, שם מחליטים מה יהיה המשך הטיפול בילד: האם יש צורך בהתערבות משטרתית נגד המתעלל? האם הילד יופנה לגורמי רווחה? האם יוצא מביתו?
בתוך התהליך העדין הזה, המלצתם של חוקרי הילדים היא הרת גורל. בעבירות אלימות בתוך המשפחה, למשל, הילד שעבר התעללות הוא העד היחיד המסוגל להצביע על האשם. אם מסיבה כלשהי לא מתקיימת חקירת ילדים על ידי חוקר מוסמך, במקרים רבים התיק המשטרתי פשוט נסגר.
גם תיק הילדה מהג'יפ הועבר על ידי המשטרה לחוקר ילדים במחוז מרכז. אלא שאם בת השמונה עדיין זקוקה למלאך מושיע שישמע את זעקתה, היא צפויה להמתין עד בוש. מלאך כזה לא יגיע. על פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", החקירה הזו, כמו גם כ- 170 תיקי חקירות ילדים נוספים – פשוט קיבלו "המלצה לאי ביצוע חקירה", או בז'רגון הפנימי של חוקרי הילדים, "ביטול חקירה".
לא משום שהחוקרים הגיעו למסקנה שחייהם של אותם ילדים מאושרים ונורמטיביים לחלוטין. כלל וכלל לא. החקירות בתיקים הללו אפילו לא החלו – וכבר קיבלו המלצה לביטול, בהוראה מצמרת משרד הרווחה, וליתר דיוק בהוראת סמנכ"לית המשרד, רחל שרביט.
המשמעות היא שברבים מהמקרים הללו, גם המשטרה תיאלץ לסגור את התיק.
ומדוע החליטו במשרד להמליץ על אי ביצוע של כל כך הרבה חקירות ילדים? על פי עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים", הסיבה מקוממת: כדי לשפר את הסטטיסטיקה של המשרד. רשימת ההמתנה של הקטינים שחוקרי הילדים אמורים לטפל בהם זינקה בחודשים האחרונים לכ- 1,400. עכשיו יש כ- 170 חקירות פחות. מה קרה לאותם ילדים? כמה מהם ממשיכים לסבול? האם כמה מהם מצויים בסכנת חיים?
במשרד הרווחה דוחים על הסף את הטענות העולות בכתבה ומגדירים אותן "שיקריות וזדוניות". התגובה שלהם אחרת: במשרד גיבשו "תוכנית להתמודדות עם תור ההמתנה של חקירות ילדים". במסגרת זו נבחנו תיקים שטרם נחקרו, ובחלקם החליטו להמליץ על אי ביצוע חקירה. במשרד טוענים, כי "25 אחוז מהחקירות מוחזרות מדי שנה למשטרה, עוד בטרם החל כל טיפול, חלקן משיקולים טכניים וחלקן משיקולים מקצועיים".
על השאלות בכמה תיקים בדיוק המליצו על ביטול חקירה במסגרת אותה תוכנית וכמה מהם באמת בוטלו מ"שיקולים טכניים", העדיפו במשרד שלא להשיב.
גם את הנתון לגבי מספר חקירות הילדים שמתתינות עכשיו, אחרי ש"תוכנית ההתמודדות" יצאה לפועל, מעדיף משרד הרווחה לשמור לעצמו מסיבה כלשהי.

"היינו המומים"

תחילת אוקטובר האחרון (10/11). יו"ר הכנסת רובי ריבלין עולה לשידור בגל"צ. בחודשים שלפני כן לחם ח"כ ריבלין כדי להוסיף תקנים של חוקרי ילדים. הוא הצליח, ולמערך העמוס התווספו עוד 22 תקנים. זה היה אמור לצמצם מאוד את רשימת ההמתנה הנוראית הזו, אך זה לא קרה. איך יכול להיות, תמה המראיין רינו צרור, שהתקנים נוספו – אבל כ- 1,400 קטינים עדיין ממתינים שחוקר ילדים יגיע אליהם?
ריבלין הבטיח שאחרי החגים יערוך בירור מקיף. "מה שהדגיא מאוד את בכירי המשרד הוא מספר הילדים הממתינים לחקירה, אומרת איריס (שם בדוי), שהיתה בכירה במשרד הרווחה עד לאחרונה, ובעלת נסיון רב בתחום חקירות ילדים. "בכל פעם שעלה בתקשורת הדיון על מאות ילדים שעברו התעללות וממתינים לתורם להיחקר, הרגשתי שהם נכנסו ללחץ נוראי מהאופן שבו רואים אותנו בציבור."
על פי עדויות אנשי רווחה, כפי הנראה הפעם היה הלחץ גדול במיוחד. "גם במשרד חוקרי הילדים במחוז מרכז שמעו את דבריו של ריבלין", נזכרת איריס, "וממש באותו היום התקשרה לשם רונית צור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים.


רונית צור דיברה עם עובדת במשרד הרווחה והורתה לה להוציא תיקי חקירות שנמצאים בהמתנה מחודש ינואר ועד יוני 2011. היא אמרה לה: "אלו חקירות ישנות, נעשה ועדה ונראה איזו חקירה אפשר לבטל".

היינו המומים. מדובר במאות ילדים שהחוקרים אמורים לתחקר אותם, מה זאת אומר לבטל? הילדים האלו מחכים לנו!
במחוז מרכז מתנהלות כ- 50 אחוז מכלל חקירות הילדים בישראל. עד לעזיבתה, איריס הכירה היטב את הנעשה שם. לדבריה, מעולם לא נתקלה במקרה שבו מחליטים לסגור תיקים בכמויות ובבהילות כאלו. וגם לא בדרך שתתואר כאן.
כשבדקו במשרד כמה תיקים מהחודשים הללו טרם נחקרו, התברר שמדובר ביותר מ- 500. "בלתי אפשרי לצמצם מספר כזה", אומרת איריס. "מצד שני הלחץ היה גדול, ריבלין התחייב שמיד אחרי החגים הוא אישית יבדוק איך מספר הילדים נמצא בעליה מתמדת ובמשרד רצו לצמצם ככל האפשר את המספרים עוד לפני כן. הכל קרה באווירה של בהילות נוראית. אף אחד לא דיבר עם חוקרי הילדים, אף אחד לא התייעץ או ביקש את דעתם. יום אחד הם הגיעו למשרד וראו עשרות תיקים נלקחים".
התיקים נשלחו ל"מרכז ההגנה", שנמצא בתל השומר. מדובר בגוף חשוב שפעילותו מבורכת, המאגד תחת קורת גג אחת גורמי חקירה וטיפול בקטינים שעברו התעללות. עם זאת, לפחות במחוז תל איב, כך מעידים אנשי רווחה, מעולם לא הוצאו בבת אחת כל כך הרבה תיקים לגורם חיצוני.
שאלנו את משרד הרווחה כמה תיקים הועברו למרכז ההגנה, בכמה מהם הוחלט להמליץ על אי ביצוע חקירה ומי היו האנשים שהחליטו על כך.
במשרד הרווחה העדיפו לא לענות על השאלות הללו.
במקום זאת, בחרו להטיל את האשמה על חוקרי הילדים של מחוז תל אביב, שהם לדברי דוברת משרד הרווחה, "היחידים שלא עומדים במעמסת החקירות לחוקר", ואפילו, לטענת הדוברת, גורמים "פגיעה חמורה בילדים קורבנות התעללות".
לא ברור כמה המלצות לאי ביצוע חקירה יצאו ממרכז ההגנה, אבל איריס מעריכה שבסופו של דבר מדובר בכמה תיקים בודדים בלבד, רובם בתואנה שעבר זמן רב מאז האירוע. "נראה לי שאחרי שביטלו תיקים אחרים, הם הבינו שיש גבול".
בינתיים, במשרד הרווחה ביפו געשו הרוחות. "כל תלונה כזו היא עולם ומלואו של ילד סובל", אומרת איריס, "ילד שמחכה שנגיע אליו, שנשמע אותו, שנדאג להביא לדין את מי שהתעלל בו".
מה שהם עדיין לא ידעו בשלב זה היה שהתיקים הללו היו רק ההתחלה.

כל תיק, זה ילד

זה היה עוד בוקר שגרתי של סוף אוקטובר 2011 השנה במשרד חוקרי הילדים של מחוז מרכז ביפו. לפתע נכנסה למשרד אורחת בלתי צפויה: רחל שרביט, סמנכ"לית משרד הרווחה בכבודה ובעצמה.

"היא אמרה שלום, ניגשה לפקידה וביקשה ממנה להוציא מהארון תיקי חקירות של ילדים הנמצאים בהמתנה", מספרת איריס. "לא הבנו במה זכינו לביקור הזה. שרביט התיישבה החלה להרים טלפונים לפקידי סעד, ואמרה להם: 'המדריכות (חוקרות הילדים הבכירות, שאחראיות על חלוקת התיקים – מ"ב) עמוסות כרגע, אז אני עוזרת להן ובודקת אם יש עדיין צורך בחקירה זו וזו".
וחוקרי הילדים?
"היו המומים. בכל השנים שעבדתי ברווחה, מעולם לא קרה שדמות בכירה כל כך התיישבה במשרד והתחילה לעשות טלפונים כאחרון חוקרי הילדים".
על פי העדויות, ביקורה של שרביט נמשך כמחצית השעה. איריס: "היא אמרה לרונית צור (כאמור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים – מ"ב): 'הנה, תראי. ישבתי והצלחתי בתוך זמן קצר לבטל ארבעה תיקים, אין סיבה שאתם לא תצליחו לעשות יותר מזה. עכשיו תושיבי את המדריכות שלך שיעשו אותו הדבר'".
לדברי בכירה במשרד הרווחה, חוקרי ילדים במחוז אכן קיבלו שיחת טלפון מרונית צור. "היא התקשרה ואמרה: יש הרבה חקירות שמחכות המון זמן, לא בטוח שצריך לחקור אותן. תעברו על זה ותתחילו להוציא ביטולים. זה ישן, וילדים כל כך הרבה זמן אחרי ההתעללות כבר לא זוכרים את הפרטים. היינו מזועזעים.
אתם נותנים לילדים הללו לחכות כל כך הרבה זמן, ואז אתם מבטלים את החקירות בגלל גורם ההמתנה הארוך שאתם אשמים בו?"
מה ענו לה החוקרים?
"הם פשוט סירבו".
הסמנכ"לית רחל שרביט, בשיחה עם "7 ימים", שיקרה וטענה כי לא המליצה אישית על ביטול ארבע חקירות. אלא שלידי "7 ימים" הגיעו ארבעת המסמכים, שכותרתם "אי ביצוע חקירת ילדים", ובהם נכתב כי "בהנחיית סמנכ"לית המשרד רחל שרביט" לא תתבצע החקירה. על המסמכים חתומה פקידת המשרד ביפו.
ואלו הסיפורים מאחורי ארבעת התיקים שבהם הנחתה הסמנכ"לית על אי ביצוע חקירה. בכל ארבעת המקרים לא מובא נימוק להמלצה על אי ביצוע חקירה, אלא נכתב רק כי הוחלט על כך לאחר "שיחה עם פקידת הסעד".
* התיק הראשון: מודיע אנונימי התקשר ומסר שראה הודעת אס אמס אס שבה כתבה ילדה בת 12 כי אמה מכה אותה ויש עליה סימנים כחולים, וזו לא הפעם הראשונה.
* התיק השני: תלונה שלפיה גבר פוגע בבנה של זוגתו, ילד בן חמש, וגם באישה עצמה.
* התיק השלישי: אביו של ילד בן שבע התלונן כי בן זוגה של האם מכה את בנו. האב סיפר בעדותו במשטרה כי גם האם היכתה בעבר את הילד.
* התיק הרביעי: התלונה שהוצגה בתחילת הכתבה, על ההורים שהיכו את בתם בת השמונה ברחוב.
איריס, מה עושה לך ביטול של כזה תיק, למשל?
"מדיר שינה מעיניי. היא לא היתה שם! היא לא דיברה איתם! אדם שמכה את ילדו בפרהסיה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא עושה מאחורי דלתות סגורות. כבוד השופט אהרן ברק כתב בדיוק על תיק כזה באחד מפסקי הדין שלו: 'אם אתה מעז לעשות דבר כזה בציבור, מה קורה בבית?'"

בארגזים, דרומה

עברו עוד כמה ימים, והסמנכ"לית רחל שרביט שוב הגיעה למשרד ביפו, הפעם בליווי עובד תחזוקה. איריס: "הפועל הגיעה עם עגלה גדולה וכמה ארגזים. הם אספו את כל הקלסרים והעמיסו אותם על הרכב של רחל שרביט".

התיקים, כולם של חקירו ילדים שהמתינו מחודשים קודמים, הועברו למחוז דרום.
משימת בחינת התיקים וההחלטה באילו מהם יומלץ על אי ביצוע חקירה – כזכור, אותה משימה שבמחוז תל אביב סירבו לבצע – הוטלה על חוקרת ילדים בכירה במחוז דרום.
במשרד ביפו התבוננו חוקרי הילדים כיצד מרוקנים הארונות, המדפים וכמעט כל קלסרי החקירות מועברים דרומה, ברכבה של שרביט.
בכירה במשרד הרווחה: "כשאחד מחוקרי הילדים העז למחות על כך, נאמר לו: 'הייתם מאוד עמוסים, אז ביקשנו מהחוקרת ממחוז דרום שתעזור לנו רק למיין מה כדאי לחקור ומה לסגור'. כשהם שאלו למה ממליצים לבטל תיקים שטרם נחקרו, אף אחד לא התייחס אליהם. הרי הם רק חוקרי ילדים".
מתוך מאות התיקים שהגיעו למחוז דרום, כ- 150 קיבלו המלצה על ביטול חקירה. המספר 150, נציין, הוא על פי הערכתה של איריס.
שאלנו, כמובן את משרד הרווחה בדיוק כמה המלצות כאלו לביטול חקירות התקבלו.
במשרד העדיפו שלא להשיב על השאלה הרגישה הזו. במקום זאת, מסרו כי "המהלך שביצעו רחל שרביט והחוקרת מהדרום אינו גחמה שלהן או המצאה שלהן – מדובר בהליך שאותו מבצעים באופן רגיל ויום יומי כל חוקרי הילדים עצמם.
איריס טוענת, כי מעולם לא הוצאו בבת אחת מאות תיקים, ברכבה של הסמנכ"לית, והועברו למחוז אחר. גם ראשי משרד הרווחה מאשרים כי צעד כזה מעולם לא ננקט קודם לכן. לשאלת "7 ימים", ענתה רחל שרביט: "זו אכן הפעם הראשונה שאנו עושים מהלך כזה. תמיד יש פעם ראשונה".
והכי חשוב: לטענת איריס – כאמור, בעלת נסיון רב ועשיר בתחום חקירות ילדים – בתיקים רבים מאלו שנשלחו לדרום היא עצמה לא היתה מקבלת החלטה להמליץ על ביטול חקירה. "7 ימים העביר לדוברת המשרד שאלה על כך: "האם אתם מחזיקים עדיין בטענה כי כל חקירות הילדים שבוטלו במסגרת מהלך זה היו צריכות להיות מבוטלות?"

המשרד העדיף שלא לענות.

"אגרוף לבטן"

לפני שבועות ספורים, הגיעה הפרשה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יושבת ראש השדולה לטיפול בילדים ובני נוער בסיכון.
לוי אבקסיס שמעה לראשונה על השתלשלות האירועים ואף עיינה בחלק מהתיקים.
לוי אבקסיס החליטה לכנס בדחיפות את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת, שבה היא חברה. הדיון בנושא היה טעון.
"אני חייבת להגיד לך, אדוני יושב הראש", פתחה ח"כ לוי אבקסיס, "הדברים שאליהם נחשפתי… בתיקים מסויימים ולא בסמכות כדי לנסות ולצמצם, כדי שאפשר יהיה אולי להציע לשר החדש שרוצה לטפל בנושא הזה, להראות לו: הנה, עשינו כמה דברים, יש פחות תיקים. העניין היה ליצור מציאות וירטואלית באמצע יום".
לוי אבקסיס המשיכה לתאר את אשר אירע במשרד חקירות הילדים: "קיבלנו עדויות על כך שרוקנו ארונות שלמים מקלסרים שבהם יש המלצות לחקירות ילדים. חלק מן התיקים האלו הועברו, אולי לשם חתימת גומי. כשגילינו מה קרה לאחר מכן, ביותר מ- 100 תיקים פתאום היתה המלצה לבטל חקירות, בטענה ש'הן כבר לא רלוונטיות'. אם היה פה משהו קשה, סביר להניח שהילדה כבר יתה מתה. אלוהים ישמור, אלה התירוצים. זה גם לא עומד יד ביד עם הנושא של המלצה לסגירת חקירה".

לדיון הגיעה החוקרת ממחוז דרום, שהמליצה על רוב ביטולי החקירות בפרשה. "אני יודעת", פנתה אליה לוי אבקסיס, "אותך הביאו לכאן ממחוז דרום, היחידה שהסכימה לעשות את עבודתם של האחרים. אלי זרמו חלק מן התיקים, שנלקחו בגניבה או באיזושהי צורה כמו במשטרים אפלים, כדי להראות שמטפלים בדברים". גם הסמנכ"לית רחל שרביט היתה שם בישיבת הוועדה. "כך מתנהלים אצלכם במשרד. את שותפה לכל המחדל הזה, גבירתי", הטיחה בה לוי אבקסיס. "אמרת לי: 'לא היה ולא נברא', אמרת שלא תהיה שום חתימה שלכם לסגור תיקים, אבל במו עיניי ראיתי זאת. לכן כל מילה שלך שאת מפנה אלי לא נלקחת כאמת צרופה, מצטערת להגיד לך. כאשר אני נתקלתי בכתב ידך על תיקים מסויימים… כשאת אומרת, 'כבר לא רלוונטי, לסגור את התיק' כי הוא ישן, בלי לבדוק מה מצבה של הילדה, אז אני מצטערת, אינני מאמינה לך עוד. נקודה".

ח"כ אורלי לוי אבקסיס החליטה לפנות למבקר המדינה כדי שיבדוק את הפרשה. "מתוך עדויות, תלונות ומסמכים שהגיעו למשרדי על ידי גורמים שונים, נחשפתי לחומרים שיש בהם כדי להטיל צל כבד על התנהלותם של עובדי המשרד", כתבה בפנייתה למשרד המבקר. "עדויות ומסמכים אלה חשפו לנגד עיניי התנהלות מסוכנת המעלה תהיות רבות. בין יתר הדברים, עדויות בדבר ריקון ארונות וקלסרים עם המלצות לחקירות ילדים".
"בנוסף לכך", ממשיכה לוי אבקסיס, "הגיעו לידיי עדויות בדבר ילדים שהמתינו לחקירתם במשך כמה חודשים, אולם בחלק מן המקרים יצאה הוראה מפורשת, לכאורה על ידי בכירים במשרד, המבקשת לבטלם עקב עילות מופרכות כגון התיישנות או חוסר ענין לציבור".

אציין כי לפי עדויות אלה, השימוש בעילות אלו הינו תכוף, ולא בהכרח צודק. תחושתי היא כי הדברים נעשים שלא כדין ולא בסמכות".
.

מדיניות משרד הרווחה לטיפול והשגחה על ילדים בצו בית משפט לנוער, בפנימיות הרווחה ועמותות


.
קישורים:

המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה – חומות של ייאוש

המאמר "חומות של ייאוש" , 7 ימים , ידיעות אחרונות – אוגוסט 2009  , מאת מרב בטיטו

במעון הסגור גילעם של משרד הרווחה אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד.
נער אחד כבר ניסה להתאבד בתלייה, אחר כך חתך את הוורידים. "הייתי בסך הכל בן 16 שניסה להשתקם", אומר אחד הנערים, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי".
משרד הרווחה: הכל מתנהל לפי הנהלים.
המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש פחות מחודשיים עברו מאז הפך דודי (שמות החוסים והמדריכים בכתבה בדויים) לנער חופשי, אחד שקם בבוקר והולך לעבודה שסידרו לו במפעל, שלעת ערב מתלבט אם לחזור הביתה או להסתובב עם החבר'ה. עוד פחות מחודש יהיה בן 18, וכבר הוא מת להצטלם לעיתון, לזעוק בקול רם מה שעשו לו שם, "לדפוק אותם כמו שדפקו אותי", להראות להם שלא הצליחו לשבור אותו. "18 חודש" היה בגילעם. הנערים שנכנסים למוסד הסגור לעבריינים, תחנה אחרונה לפני הכלא, מסגלים לעצמם במהירות את שפת הדיבור המקובלת. הזמן נמדד בחודשים ובימים, לשנים אין כאן משמעות. החיים קצרים ומתומצתים, אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה יהיה מחר.

דודי שנשלח לגילעם על עבירות רכוש ואלימות, אומר שבמוסד הסגור עשו ממנו מה שהוא. "הייתי בסך הכל בן 16 שרצה להשתקם שהגעתי ל'גילעם'", הוא אומר, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסגרת סגורה. לא ידעתי למה לצפות. הכל היה חשוך כי הגעתי בערב. והצלחתי לראות רק את הצללים של החומות. כשהתעוררתי בבוקר צחקתי. ראיתי ילדים ודשא והרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר. אבל אחרי שלשה ימים הפסקתי לצחוק עד היום שהשתחררתי".

דודי מדליק סיגריה בסיגריה ומצביע על ספסל עץ ליד בית הקפה שבו אנחנו יושבים: "את רואה את הספסל הזה? על אחד כזה ישנתי במשך ארבעה שבועות רצופים כשהייתי בהפרדות. היה חורף, ואפילו סמיכה לא נתנו לי לקחת איתי. כמו כלב ישנתי שם בחצר של בית הספר. זו הייתה השיטה הקבועה שלהם להעניש ילדים: להפריד אותם מהחברים שלהם. בתקופה של הפרדות אתה לא מדבר עם אף אחד, לא עם החברים שלך, לא עם העובדת הסוציאלית, רק עם המדריך שלך שמשגיח עליך וקורא עיתון".

"הפרדות" הן הדרך הפופולרית לטיפול בחוסים בגילעם: ילד שלא מבצע הוראות, מתחצף, נכנס לעימותים עם מי מחבריו או מדריכיו, מוכנס מיידית לבידוד או להפרדה.
הבידוד
הוא כליאה בחדר המיועד לכך למשך רבע שעה עד עשרים דקות, לפי שיקול דעתו של המדריך החינוכי. מנהל המעון רשאי לבודד חוסה גם למשך שעתיים, אבל לא ליותר מכך ללא אישור המפקחת על הטיפול המעונות של חסות הנוער, אגף במשרד הרווחה שאחראי על נוער בסיכון.

"ההפרדות" הן עניין אחר לחלוטין, והן ננקטות כנגד חוסים ע"פ שיקול דעתו של רכז ההדרכה במעון הנעול. מעדויות שהגיעו לידי "7 ימים" עולה כי הנערים מבודדים למשך שעות רבות בניגוד לנוהלי משרד הרווחה, בלא אישור ובלי דווח לממונים, וכי רבים מהם מופרדים מחבריהם למשך כמה ימים ואף למשך שבועות. נער שנמצא בהפרדה מוחזק במהלך שעות היום בביתן המגורים. בשעות אלו נמצאים חבריו במבנה סמוך בכיתות הלימוד. כשהם שבים מהלימודים, נשלח הנער לחצר בניין כיתות הלימוד, וחוזר חלילה.

"אפילו ספרים לא נתנו לי לקחת להפרדה", אומר דודי. "כשהתחננתי שיחזירו אותי, אמרו לי, 'אתה מסוכן'. בהתחלה עברו לי מחשבות אובדניות, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם את התענוג הזה".
אבל יש כאלה שלא עמדו בלחץ. ביניהם שי, שתלה את עצמו במקלחת, וליאור, שחתך את ורידיו. העונשים הקשים, תחושת ההשפלה, וההרגשה שאיש לא מקשיב לך, השעות הרבות שבהן לא עושים שום דבר – כל זה היה מעבר לכוחותיהם. למרבה המזל הם ניצלו, אבל איש, כך טוענים המדריכים שהיו במקום, לא דיווח למשרד הרווחה על ניסיונות ההתאבדות האלה.

הסיפור של דודי שי וליאור הוא סיפורם של רבים מהנערים החוסים בגילעם, מעון סגור סמוך לקרית אתא, שהוקם ב- 1966 ומיועד לטיפול בבני 12-18 ולשיקומם. הנערים המגיעים לשם נשפטו על מגוון של עבירות – מעבריינות מין ועד סמים ואלימות – והורשעו, אבל לא נשלחו לכלא בהנחה שאינם עבריינים מסוכנים ואפשר עדיין לשקם אותם. זה לא מה שעושים בגילעם לטענת חוסים ומדריכים.

מעון גילעם מחולק לשניים: החלק הנעול, שהכיל בעבר יותר מ- 30 נערים, והחלק הפתוח – ההוסטל – שאליו מגיעים כאלה שתנאיהם שופרו. במסגרת תהליך השיקום במקום, לומדים החוסים כמה שעות בבית הספר, ורוכשים מקצוע בסדנאות מקצועיות. כבר יותר מ-5 שנים שבחלק הנעול ישנם 12 נערים בלבד, ובאגף הפתוח – חמישה. החיים בגילעם עמדו מלכת. הנערים הפכו קורבן במלחמה על זכויותיהם הנרמסות של מעט העובדים המסורים שעוד נותרו במקום, בובות משחק בתהליך ההפרטה שלא פסח גם על אגף הרווחה.

מה שפעם עד תחילת שנות ה-90, היה מופת לחנוך של נוער בסיכון, הפך היום לחצר האחורית של חסות הנוער. במעון גילעם של שנת 2009 אין חוגים, כמעט לא מתקיימים שיעורים סדירים או לימודים מקצועיים. על שיקום אין מה לדבר.
בשנה שעברה השביתו העובדים את המעון, אולם חזרו לעבודה בלית ברירה. בחודשים האחרונים נשלחו מכתבים מפורטים לשר הרווחה, למנכ"ל משרדו ולבכירים במערכת, ובהם תיאורים מצמררים על מה שקורה במקום. אף אחד מהצעדים האלה לא עזר. עכשיו החליטו העובדים והחוסים לדבר, להוציא את הכל החוצה. הם רוצים שיידעו מה מתרחש שם, מאחורי החומות של גילעם.

למאמר המלא, הקלק/י על התמונות

המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש קישורים:

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 – מעריב

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.

תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

– מה זה בידוד?

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

– וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

– מה שמעתי? י' הרביץ לך?

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

– מי זה י'?

"מכוח עזר".

– למה הוא עשה את זה?

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

– וזה כאב?
"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
– מיהם? המטפלים?
"לא, הם רופאים".
– אז הם תפסו אותך חזק?
"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
– ומה , ואז י' הרביץ לך?
"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
– אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
– אז כבר אין מה לעשות.
"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

הפתולוגיה הסבוכה ביותר
קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים פסיכיאטרי "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
.
"הוא בא ובעט ברגל"

– מה זה אס-או-אס?
"זה זריקה".
– איפה? בטוסיק, בגב?
"בטוסיק".
– מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
– מי זרק אותך?
"א'".
– ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
– הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
(שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
האיום: מחלקה סגורה
החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
.
"כי ראיתי דברים…"
אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
למה את לא רוצה לחזור לשם?
"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
.
"עף פנימה וחטף בפרצוף"
לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
.
לפעמים קושרים לכיסא
"אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
– לאיזה חדר?
"בידוד".
– זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
"כן".
– מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
(שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
"את לא אמא טובה"
אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
.
"שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"
רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח". ממה הכי פחדת?
"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
".
מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
.
צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
.
"איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
"כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".
– עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
– אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
.
"ילד משתולל הוא ילד סובל"
"הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
.
"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
אז מתי כן?
"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד". ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
".
וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 – מעריב

 קישורים:

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 – מעריב

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.

תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

– מה זה בידוד?

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

– וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

– מה שמעתי? י' הרביץ לך?

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

– מי זה י'?

"מכוח עזר".

– למה הוא עשה את זה?

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

– וזה כאב?
"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
– מיהם? המטפלים?
"לא, הם רופאים".
– אז הם תפסו אותך חזק?
"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
– ומה , ואז י' הרביץ לך?
"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
– אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
– אז כבר אין מה לעשות.
"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

הפתולוגיה הסבוכה ביותר
קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
.
"הוא בא ובעט ברגל"

– מה זה אס-או-אס?
"זה זריקה".
– איפה? בטוסיק, בגב?
"בטוסיק".
– מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
– מי זרק אותך?
"א'".
– ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
– הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
(שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
האיום: מחלקה סגורה
החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
.
"כי ראיתי דברים…"
אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
למה את לא רוצה לחזור לשם?
"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
.
"עף פנימה וחטף בפרצוף"
לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
.
לפעמים קושרים לכיסא
"אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
– לאיזה חדר?
"בידוד".
– זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
"כן".
– מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
(שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
"את לא אמא טובה"
אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
.
"שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"
רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".ממה הכי פחדת?
"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
".
מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
.
צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
.
"איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
"כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".
– עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
– אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
.
"ילד משתולל הוא ילד סובל"
"הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
.
"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
אז מתי כן?
"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
".
וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

קישורים: