מעון למוגבלים כפר נחמן של משרד הרווחה – חשד להתעללות קשה

הכתבה "הוא פשוט הוריד לו סטירות" , נטע לי בינשטוק , mynet , מאי 2010

אגרופים, הרעבות ופלפל חריף בפה. המשטרה חוקרת חשד להתעללות בבעלי פיגור שכלי בכפר נחמן ברעננה. העובדים מכחישים את המיוחס להם. חושפת הפרשה: "התמוטטתי מהמראות". משרד הרווחה: "פועלים על פי נוהלי המשטרה"
חשד לפרשת התעללות קשה בכפר נחמן, מעון למוגבלים הסובלים מפיגור שכלי ברעננה. בחודש האחרון מתנהלת חקירת משטרה כנגד שני עובדים במעון, בחשד להתעללות בחניכים.

עדות קשה של עובדת אחת, אנרייט שוקרון, פתחה תיבת פנדורה בכל הקשור להתנהלות העובדים באחת המחלקות במעון, ואף הציפה תלונות ישנות של עובדים, מלפני ארבע שנים, על אלימות קשה.

מכות ובעיטות לחניכים, גרירות ומשיכות על הרצפה, עונשים מחרידים ומניעת אוכל, הם רק חלק ממקרי הזוועה שמגוללת שוקרון בעדותה שהביאה לפתיחת החקירה. יצוין כי העובדים החשודים מכחישים את המעשים.

שוקרון (30) עובדת בכפר נחמן מסוף אוגוסט האחרון כמטפלת. לאחרונה הודיעו לה שהחוזה שלה לא יוארך. את המשמרת של יום שבת, ה-30 בינואר, היא לעולם לא תשכח.

"אני בדרך כלל לא עובדת בשבתות כי אני שומרת שבת, אבל באותו היום היו חסרים עובדים, אז הסכמתי לבוא", החלה שוקרון לספר.

"אני עובדת בביתן הכי קשה שם, באזור גיל הזהב, בביתן הסיעודי. יש בו 34 חניכים, רובם משותקים, נכים ובמצב קשה. באותו היום עבדתי באחת הדירות הקלות יחסית, ביחד עם המטפל מ'".

"בשלב מסויים שמעתי שהולכות מכות באחד הדירות בהן מ' עבד. שמעתי רעשים של חבטות, אז נכנסתי פנימה לראות מה קורה. ראיתי את מ' מרביץ לאחד החניכים, אדם מבוגר בן 80, משותק, שיושב על כיסא גלגלים".

"הוא ממש פוצץ אותו במכות. צעקתי עליו: 'יא בן זונה, מה אתה עושה?'. אז ראיתי שהחניך קשור לכיסא הגלגלים בסדין, כך שהוא לא יוכל לזוז, והוא בינתיים הרג אותו במכות".

"מ' תפס את הראש שלו עם הידיים ואמר: 'אני לא יודע מה קרה לי', ואני אמרתי לו שלא יחשוב שזה יעבור לו בשתיקה. מאז המקרה הזה באמת הייתי בטראומה. הייתי בהלם ממה שראיתי. הוא ממש הלם בו באגרופים בלי לב".

שוקרון מודה שבתחילה היא לא דיווחה על מה שראתה. "פשוט הייתי בהלם. ממש התמוטטתי נפשית, בנוגע למטפל הזה. אחרי זה, היחס שלו אליי התחיל להשתנות. עד לאותו היום רק שמעתי סיפורים כאלו, אבל לא האמנתי שזה קורה".

שוקרון מספרת, שבמקרה נוסף לו הייתה עדה, העמיד המטפל מ' חניך נכה שמתנועע עם הליכון והכריח אותו לעמוד ליד הקיר על רגל אחת במשך שעה וחצי.

במקרה אחר ראתה שוקרון את מ' לוקח כפית באחת הארוחות, ומכה את החניכים על האצבעות. בנוסף, היא אומרת, הוא גם לקח פלפל חריף ושם לאחד החניכים בפה.

שוקרון מספרת גם על מקרה נוסף שלו הייתה עדה, בו היה מעורב המטפל הנוסף שהגישה נגדו תלונה, המטפל ז'. "מדובר גם במטפל שעובד בביתן הסיעודי".

"ראיתי אותו יושב ליד חניך בן 70, ופשוט מוריד לו סטירות, אחת אחרי השנייה. במקרה אחר גרר ז' חניך על הרצפה".

שוקרון החליטה בשלב מסויים שלא לעבור על כך בשתיקה ונפגשה עם מנהל המוסד, פנתה באי מייל למשרד הרווחה, ושלחה מכתבים לשר הרווחה, לכנסת ולמבקר המדינה.

אחר כך החליטה להגיש תלונה במשטרה נגד שני המטפלים ונגד המנהל. יומיים לאחר מכן קיבלו העובדים צו הרחקה זמני מהביתן בו עבדו. "האמת שהייתי בהלם שהם לא הורחקו לגמרי מהכפר", היא אומרת.

בדיקת "ידיעות השרון" מעלה כי אכן שוקרון אינה העובדת הראשונה שהייתה עדה למקרי אלימות במוסד, ואף לא הראשונה שדיווחה על כך. בידנו עדויות נוספות של עובדים הטוענים טענות דומות.

מנהל המוסד הבהיר כי הוא עובד מדינה והפנה אותנו למשרד הרווחה לקבלת תגובה. מעבר לכך אמר כי יש לתת למשטרה לחקור את המקרה.

ממשרד הרווחה נמסר: "הטיפול בנושא הועבר למשטרה ואנו פועלים רק על פי הנחיותיה. המשרד פעל על פי הנהלים, שלח למעון את פקיד הסעד הראשי שערך את הבדיקה הראשונית. נוהלי הדיווח על אירועים חריגים רועננו על ידי צוות המעון. מלבד זה אנו ממתינים להחלטת המשטרה".

מפקד משטרת כפר סבא, סנ"צ שי אזולאי, מסר בתגובה: "מתנהלת חקירה בתיק ולכשנמצה את החקירה נוכל לדווח על הממצאים".

המטפל מ' אמר השבוע בתגובה לטענות: "לא עשיתי את הדברים המיוחסים לי. אני מטפל המון שנים עם רקורד מאוד חיובי. אני הולך עם הראש למעלה ועם האמת שלי".

המטפל ז' סירב להגיב.

קישורים:

כשלים חמורים במשרד הרווחה – מעון ה"שלושה" לחוסים אוטיסטים עם פיגור קל – תחקיר תכנית "שתולים"

אפריל 2010 – בתכנית שתולים בהנחייתה של אורלי וילנאי, נשלח השתול יובל אזולאי להיות מטפל בפנימייה של משרד הרווחה בשם "מעון השלושה". הבעיה העיקרית אינה ההתעללות הקשה בחוסים בחוסים החמורה לכשעצמה, אלא הטיפול הלקוי של בכירי משרד הרווחה. כשלים אלו במעון השלושה עלולים להיות בכל מסגרת השמה חוץ ביתית של הרווחה.


להלן עיקר הכשלים החמורים ומאפייניהם:


אין תעסמדריך צועק על חוסה שקם ממקומווקה לחוסים, והם נדרשים לשבת כל היום במקומותיהם: ה"שתול" יובל מספר: חלק מהדיירים יותר מידי זמן רואים טלביזיה. המדריכים כמעט לא מפעילים אותם, ואם מישהו קם אז צועקים עליו. אין כמעט ספרים, אין משחקים, ואם מישהו קם אז צועקים עליו הם משתדלים לא לעשות הרבה, וכדי לא לעשות הרבה הם צועקים על הדיירים .. צורחים עליהם ככה בצורה הכי לא הגיונית שאפשר".מתייחסים אל החוסים כמו חתיכות של זבל – השתול דווח כי המדריכים צועקים על החוסים ומזלזלים בהם ו"מתייחסים אליהם כמו חתיכות של זבל"

שימוש ב- 2 סכיני גילוח משומשים ל- 13 דיירים: השתול מספר: "היום היינו צריכים לגלח את החברים. היא (האחראית) הביאה רק שני סכיני גילוח, שניים, בשביל 13 דיירים. היא עוד מחזירה את השני סכינים האלו לארון … בשלב מסוים הגיע הרכז לבית .. הוא אומר לי 'אין מה לעשות, ככה זה פה'".נחום עידו - למשרד הרווחה אין שמץ מושג מה קורה במעונותפיקוח לא אפקטיבי של משרד הרווחה – החוסים מופקרים: נחום עידו האחראי על החוסים ברמה ארצית במשרד הרווחה משתמש בססמאות תנועות ידיים וחיוכים ומשבח את הפיקוח, אך בשטח הפיקוח חסר ערך. בשיחה עימו שאלה אותו אורלי וילנאי:
"כמה משלמת המדינה עבור כל חוסה"
"8,000 שקלים" ענה נחום עידו
"ומה זה אמור לספק לו"
"את כל הצרכים, החל מהצרכים הבסיסיים של ביגוד ומשחת שיניים, וסכין גילוח, מגבת ובגדים, וכלה בתעסוקה ושעות פנאי, ואוכל וכל מה שצריך"
"אז איך זה יכול להיות שנותנים לחוסים להתגלח כולם ביחד עם אותו סכין, שאין לאף אחד אפילו את הדבר הפרטי הזה"
"אני קשה לי להאמין ואני אגיד לך גם למה, כי במעון הזה המפקח הספציפי שהיה במעון הזה עד לפני כמה חודשים, אחד הדברים הראשונים שהוא בודק זה מברשת שיניים וסכין גילוח אישיים .. זה אצלו בדם"

עובדים חוששים לדווח על התעללות מחשש לאבד את מקום עבודתם – ה"שתול" יובל דיבר עם מדריך שעזב את העבודה וחזר לעבוד. המדריך מספר: "הבעיה היא שברגע שזה (דיווח על התעללות) עובר להנהלה נותנים לך בראש".
מדריך אחר שעבד בארבעה מוסדות סיפר לאורלי וילנאי: "הדפוס הזה הוא דפוס שחוזר, היו מקרים שהרביצו עם מצקת, הייתה מדריכה שמושכת באוזניים, האחת הראש של החניך ברצפה" , "ודווחת על האירועים האלה?" , "כן" , "ומה קרה?" , "כלום, שום דבר, זה לא יעבור למשטרה, .. ההורים שוודאי שלא ידעו כלום, אנחנו לא רוצים יותר מידי לעשות בלגן ואנחנו לא רוצים שההורים יכעסו ולהתחיל לערב גורמים מבחוץ".

מדריך מכה חוסה עם מקללמשרד הרווחה אין מושג מה קורה במעונות: נחום עידו אומר: "אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר, אם לא יהיה לי אמון במנהל מעון, אז אנחנו יכולים פשוט לסגור את כל המעונות ויש לנו אמון מתוך זה שאנחנו נמצאים שם … פעם בשבועיים שלשה מפקח מגיע לחצי יום עד יום"

בתמונה רואים רכז מכה במעון השלושה שלנחום עידו יש אמון במנהל. הרכז מכה את החוסה עם מקל מטאטא וצועק לדייר: "קח, תנשוך, תנשוך את זה".

שיטת האמון של משרד הרווחה במנהלי המעונות נכשלה ופוגעת בגופם ובנפשם של החוסים

מדריכים מגבים אחד את השני ומשקרים להורים – ה"שתול" ראה אירועי אלימות והשפלה כלפי חוסים לאורך כל זמן שהותו במעון השלושה. אירועי אלימות גם של הרכז האמור לשמש דוגמא לשאר המדריכים. לכל צוות המעון ברור וידוע כי יש אלימות נגד חוסים. כאשר באה אמא של אחד החוסים להתלונן על מדריכה בשם רינה עונה לה מייד אחד המדריכים: "פה לא מרביצים", מבלי שבדק או בירר, למרות שבירור וידוע כי יש אלימות נדג חוסים במעון.

מנהל המעון מעביר ביקורת תמוהה על המדריך במקום לטפל בדיווחו כנדרש – כאשר בא ה"שתול" ומדווח למנהל המעון על חוסה שהוכה ע"י אחת המדריכות וברצון החוסה להתלונן נגד המדריכה המכה, עונה מנהל המעון באופן תמוה ולא ענייני.
מנהל המעון שואל את המדריך לאחר קבלת הדיווח:"וזה הפריע לך הציק לך (המכות שהוכה החוסה)"
"מאוד, בכללי יש תחושה של חוסר הבנה של הדיירים, תחושה של צעקות שיש הרבה צעקות כלפי הדיירים", ענה המדריך.
המנהל שואל: "אתה רואה שיש פה איזשהו עניין תרבותי גם? .. אתה בא מהמרכז עם תואר ראשון .. לבוש יפה .. זה מישהו שבא עם משקפיים ועם תואר לא יודע מה .. ואתה מביא איזושהי תרבות שונה"
למרות הדווח החמור של ה"שתול" למנהל המעון המחייב דווחה למשטרה ולרווחה, מנהל המעון מתחיל לדבר עם השתול על התרבות שלו לבושו והמשקפיים שלו.

מדריכים מטייחים לתקשורת ומוציאים דיבה על חוסים – כאשר באה אורלי וילנאי ושואלת את המדריך מדוע האמא (שבא להתלונו נגד מדריך מכה) נמצאת פה, ענה לה המדריך: "כי יש איזה חניך שרב עם הבן שלה". כלומר לא רק שסילף את האמת, אלא גם הוציא דיבה על חוסים אחרים.

שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג מתייג חוסים מוכים ב'חוסר שקט'שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג מוציא דיבה על חוסים בדרך של תיוג "חוסר שקט" -שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג הסביר את התנהגות המדריכים באלו המילים: על החוסים: "הם רואים אדם עם פיגור שכלי מתנהג בחוסר שקט … ואז מה קורה". על המדריכים: "זה לא בא מרוע. בוז'י כביכול ניסה לאזן את התמונה ולומר כי עבודת המדריכים קשה ולכן הם נכשלים בתגובתם ומכים "מידי פעם" את החוסים. לחוסים בוז'י גרם עוול בל ישוער כשתייג אותם ב"חוסר שקט". בעית אלימות נגד חוסים היא מערכתית בכל רשויות הרווחה ולמעשה בעומד בראשה שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג. משום שרוע יש בכל מערכת, השאלה היא אם העומד בראשה מגנה את הרוע, פועל בשקיפות ובזריזות, ומסלק את הרוע. בוז'י בוחר לשתוק, ולהעליל, הוא חסר שיעור קומה לעמוד מול כוחות פוליטים במשרד הרווחה, ובוחר לשתוק או לטייח. ובכך הוא גוזר על החלשים וחסרי הישע עוול קשה צער ויגון.

זהו מסר ברור לאזרח להתרחק מרשויות הרווחה כי גורלו יהיה כמו החוסים של בוז'י.

קישורים:

תביעת ענק נגד משרד הרווחה ואקי"ם – הפקירו והזניחו חוסה במעון מפגרים להתעללות, אונס ואיידס

הכתבה "הילדה סובלת כתוצאה מהזנחה שלהם" , פז שוורץ , חדשות ערוץ 10 , דצמבר 2009

הוריה של חוסה בת 24 הסובלת מפיגור תובעים את אקי"ם ואת משרד הרווחה. לדבריהם אווירת הפקרות וחוסר פיקוח בהוסטל שבו שהתה בתם הביאו לכך שנאנסה על ידי אחד המטפלים שגם הדביק אותה באיידס
.

.
חוסה בת 24 בהוסטל של אקי"ם, הסובלת מפיגור, נאנסה על פי החשד על ידי אחד המטפלים שגם הדביק אותה באיידס. הוריה תובעים את המוסד ואת משרד הרווחה. לדבריהם חוסר פיקוח בהוסטל שבו שהתה בתם הביאו לכך.

"התרענו על טיפול לא נאות בילדים, על הזנחה בתחזוקת המקום, ילדים שהושארו בממ"ד לבד ללא מטפלת", מספר האב. במשך שנים כתב האב מכתבים להנהלת אקי"ם. הוא שב והתריע על ליקויים בטיפול בבתו.

לפני כשנה כאמור כל החששות שלו התבררו כנכונים. במשך חודשים ארוכים בתו חלתה שוב ושוב ואז התברר כי חלתה באיידס. ההורים הבינו שבתם נדבקה לאחר שנאנסה. "הם פשעו, הם בגדו בילדה. הילדה סובלת כתוצאה מההזנחה שלהם", הוסיף האב.

מאיר אבוהי, אחד המטפלים בהוסטל של אקי"ם הואשם כי אנס את הצעירה בעת שהתקלחה והדביק אותה בנגיף האיידס. "בחיים, בעולם לא היה דבר כזה, במה שאתה מאשים אותי", הוא אומר. בבדיקה הסתבר כי היה לו עבר פלילי אבל באקי"ם לא בדקו זאת לפני שהעסיקו אותו.

מאקי"ם נמסר בתגובה: "בבדיקה חיצונית ופנימית התנהלותו של ההוסטל נמצאה ללא רבב. לכל העובדים בהוסטל היו אישורים שאין להם מחלות מדבקות. ממשרד הרווחה נמסר כי לפי החוק אסור למעביד לבקש או לקבל מידע אודות עברו הפלילי של עובד, למעט מידע בדבר עבירות מין. לנאשם לא היה לו עבר פלילי בתחום עבירות המין, וכן הוא הציג אישור רפואי כמקובל".

מוסד בשרון: מטפל אנס שני חוסים והדביק אותם באיידס (ישראל היום, ספטמבר 2008)

מטפל אנס שני חוסים והדביק אותם באיידסהפוסט נערך בסיוע הרהורים על משפחה וילדים

קישורים:

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגרים

קשר השתיקה, התעללות, שיקולים זרים, עושק, ניצול, רמייה, הפקרות – במוסדות בפיקוח משרד הרווחה לאורך עשרות שנים.

תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009.

כשהגיעו סוף סוף השוטרים ונציגי משרד הרווחה למעון מקי"ם למפגרים, הם הזדעזעו לגלות שם דיירים שכלל לא עונים להגדרה. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. "המוסף לחג" חושף את הסיפור המלא: המנהלת שהרביצה לנערים במקל, החדר החשוך בו נכלאו, המזון המקולקל עם תולעים, המדריך המתעלל שנשפט ונכלא. שניים מהחוסים תובעים עכשיו מיליונים מהמדינה, בלשים פרטיים ממשיכים לחפש אנשים נוספים שנשלחו בטעות לגיהינום.
מאת יאנה פבזנר 9 באוקטובר 2009, מוסף החג, ידיעות אחרונות

בבית קרקע קטן וישן בשיכון ג' בטבריה יושב על הספה אבנר שועה, גבר בן 40, שבשיחת טלפון ראשונה, אחרי חיפושים ארוכים אחריו, אמר: "בואי, אני אספר לך מה שעשו לי, איך הרסו לי את החיים, איך כלאו אותי ל-23 שנים. אני חייב לספר לך".
שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.
עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל. "למה היו צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"
אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש, מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשתוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.
גברת קוגן – כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה – הייתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרר הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.
בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרר הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא. בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה. גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.
החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארנן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה. עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.
בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טוויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה-19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד. התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל-80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדדך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".
פעם הייתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעוטרים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.
היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בניסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזיכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?

ליתום נולדה אמא

חייה של שרה קוגן, האישה שהקימה וניהלה את מקי"ם ביד רמה, לא היו קלים. היא שרדה את השואה ואחריה עלתה לישראל מרומניה. כאן נישאה לדוד קוגן, גינקולוג, ונולד להם בן יחיד, שהיה אף הוא לגינקולוג ועזב את הארץ. במארס 1979 נרצח בעלה במרפאתו בדירתם בתל-אביב במהלומות גרזן על ידי אדם מעורער בנפשו שהתנגד להפלות שביצע. קוגן הייתה זו שמצאה את הגופה. אפשר לנחש שמאורעות קשים מעין אלה משפיעים על נפש האדם.
בשנות ה-50, אז הקימה קוגן את מקי"ם, נקלטו בו ילדים נטושים, עיוורים, אוטיסטים, עבריינים צעירים ונערים עם קשיי לימוד. רק אחרי שנים רבות הוגדר המקום מוסד לבעלי פיגור קל עד בינוני. אלא שבין כתליו המשיכו לגדול ילדים שבדיעבד ובאיחור רב מדי התגלו ככאלו שלא עונים להגדרה.
במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "לפחות פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר". עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.
במעון שהו בין 90 ל-100 חוסים, כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה אז על פי הערכות כ-7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.
משרד החקירות מורן, שגויס על ידי עו"ד רון ופועל בנושא בהתנדבות, ממשיך בימים אלה בחיפוש אחר כל החוסים שאובחנו בטעות. הקושי לאתר אותם נובע מהעובדה שחלקם פוזרו בין הוסטלים. אחדים מהם נמצאים עדיין תחת חסותו של אקים. אחדים שבו לבית הוריהם, מתקשים להסתגל לחיי החופש שמעולם לא הכירו. כשביקשנו לברר במשרד הרווחה מי הם החוסים שאובחנו בטעות, נענינו כי המידע חסוי. משרד הרווחה מסרב גם לענות על השאלה מה מספרם המדויק.
שני חוסים לשעבר במקום – מוטי אוטמזגין, שהוחזק במעון 16 שנה, ודודו דהאן, שהוחזק בו 23 שנה – הגישו תביעה נגד משדד הרווחה, האפוטרופוס הכללי, אקים, יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, ומוסד מקי"ם – באמצעות עורכי הדין רענן ועופר רון מחיפה. סעיפי התביעה כוללים כליאת שווא, עושק ילדות, שלילת חירותם של התובעים, מועקה וסבל נפשיים, התעללות גופנית ונפשית מצד צוות המוסד, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שישב בוועדות האבחון השונות, שלילת הזכות לשרת בצה"ל, אות קין של מפגר באדם שאיננו כזה, הפקרת התובע לגורלו לאחר שוועדת האבחון קבעה שאיננו מפגר ומעולם לא היה כזה מבלי לתת לו כלים להתמודד עם מצבו החדש. דהאן, שתביעתו החלה להתברר בחודש שעבר בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, תובע 40 מיליון שקלים, אוטמזגין – 27 מיליון.
"מישהו צריך לשלם על זה שגנבו לי את החיים", אומר דהאן (40), שמתפרנס היום מעבודות ניקיון. "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".
אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם בגיל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".
דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר ער גיל 30. עד לפני שנתיים שימש אקים אפוטרופוס שלו. (ראה את הכתבה – אריה סעדה)
"יום אחד נקראתי למשרד של קוגן ואמרו לי "אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".
"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר, לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".
דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר לי שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באונייה וטבעו, ורק אני ניצלתי".
לאורך השנים שמע דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו. לפני כשנה ניגש למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.
ה', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.

צבעים, מנקים, שליחים

"הרווחיות" של החוסים הבריאים במעון לא הסתכמה רק באלפי שקלים שהעבירה המדינה מדי חודש לקוגן עבור אחזקתם במקום. אחרי שסיימו את עבודתם מחוץ למוסד, הם נאלצו לבצע עבודות שונות במעון: לצבוע, לנקות, לטפל בגינה. במשרדו של עו"ד רון מראה לי דהאן דף נייר בחתימתו, בו הוא מתחייב: "כשמגיע למעון ניגש לעבוד ולעזור איפה שצריך ומבקשים ממנו ולא להגיע לחדר לשמוע מוזיקה עד אחרי ארוחת ערב". ה' מספר ששטף כלים ורצפה.
"איך היו מעבידים אותנו", מספר שועה. "כל היום בניקיונות, בגינה, ובתקופה שבה בנו מבנה חדש אנחנו היינו צריכים לעבוד בשמש, לסחוב שקיות של גבס ולהעמיס אותן על טנדר".
משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארנן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחילת שנות ה-90. תפקידה, בין היתר, היה לשלוח את החוסים לאבחונים.
"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה, ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל-אביב לביתה של גברת קוגן להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".
יכולת להניח בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?
"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".
התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".
"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".
דלית גטניו מכחישה את כל הטענות ואומרת כי הם הקפידו לערוך אבחונים מדי שלוש שנים. עוד היא אומרת: "בתקופה שאני עבדתי במעון, חד משמעית לא הייתה שם אלימות. אני לא הייתי נותנת לזה יד".
דודו דהאן סובל מפיגור שכלי לדעתך?
"הוא היה אלים מאוד, הופך שולחנות".
לא פלא. החזיקו אותו 23 שנה במקום לא מתאים.
"אני אישית לקחתי אותו לאבחונים והם קבעו. כל שלוש שנים הוא עשה ועדות אבחון על ידי פסיכולוגית של המוסד:
איך את מסבירה את העובדה שבמקום נמצאו חוסים בריאים?"אני ממש לא יודעת. אני יכולה להיות מופתעת כמוך. אני לא מאבחנת, אין לי את הכלים".
עובדים במקום סיפרו שהתלוננו על היחס גם בפנייך וגם בפני גברת קוגן.
"פה אני רוצה לסיים את השיחה. אני מסרבת לדון בזה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "בסוף שנות ה-80 החל האגף לטיפול באדם המפגר לאתר אנשים שמתפקדים ברמה גבוהה והעביר אותם הערכות ואבחונים חוזרים. הדבר נעשה לאחר שהגדרת הפיגור השתנתה בעולם וגם בארץ. כל מי שנמצא ראוי עבר לדיור בקהילה, ומי שנמצא שאינו מתפקד ברמה של פיגור הועבר לטיפול גורמי רווחה אחרים. במהלך שנים אלו הוצאו מהמעונות כ-500 דיירים לסידורי מגורים אלטרנטיביים בקהילה. משרד הרווחה השקיע בחלק מהדיירים שאובחנו כאנשים שאינם מתפקדים ברמה של פיגור שכלי מאמץ טיפולי ושיקומי בלתי פוסק, בתוך המעון ומחוץ לו, מה שאיפשר להם להמשיך ולהתפתח".
בכתבי ההגנה טוענת המדינה: "במשך השנים חל שינוי בסיווג אדם כמפגר. אדם אשר לפני שנים סווג כבעל פיגור קל, יכול להיות שלפי הקריטריונים הקיימים היום לא יסווג עוד ככזה".
הפסיכיאטרית ד"ר מרים פסקין, סגנית מנהל מחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש גהה ומי שאיבחנה את דודו דהאן, הופתעה לשמוע על השינוי בקריטריונים. "אני לא מכירה שינוי כזה, והוא גם לא הגיוני", היא אומרת. "לאחר שמנת המשכל נקבעת, היא לא משתנה ברבות השנים. מה שכן ייתכן מאוד הוא שיכולת שכלית של אדם תיפגע בגלל מצבו הנפשי, מה שקרה לרבים מהחוסים.
"אלו היו ילדים עם קשיי לימוד או בעיות קשב וריכוז קשות, שבאו ממשפחות הרוסות או לא נורמטיביות בסביבה בעייתית. בהגיעם למעון מקי"ם, שלא רק שלא התאים להם כמסגרת אלא גם התאכזר אליהם, הלך מצבם הנפשי והחמיר ויחד איתו היכולות השכליות שלהם. לכן במקרה כזה, אילו אבחונים מקיפים היו נעשים כחוק, המאבחנים היו עולים על הבעיות האלו".
מארגון אקים נמסר בתגובה: "אצלנו קיימים מקרים ספורים מאוד של אנשים שבעבר אובחנו כבעלי פיגור שכלי ואבחונם שונה לאנשים ללא פיגור שכלי. כולם עברו שיחות אישיות וניתנו להם אפשרויות בחירה אחרות. באבחון מחודש נקבע כי כל האנשים נזקקים לאפוטרופוס גם אם אין להם פיגור שכלי. כמובן שהמשכנו ללוות אותם בחייהם ולא עזבנו אותם לנפשם עם שינוי אבחונם.
"באשר לדודו דהאן, עם קבלת האפוטרופסות עליו בהיותו בן 20 נמסר לנו שהוא היה מועמד לאימוץ שלא יצא לפועל מסיבות עיכוב התפתחותי. כידוע, תיק אימוץ הוא תיק חסוי ואין לאפוטרופוס גישה אליו".
בדו"ח שכתבה נעמי ארנן לאחר האבחון המחודש שנערך לדהאן מסכמות המילים בלקוניות את הרס חייו: "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון לאנשים עם פיגור. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור הגיע למצב הנפשי הקשה שדודו נמצא בו היום".

מכות בחדר הטיפולים

מתיאורי העובדים והחוסים מצטיירת שרה קוגן כאישה חזקה וקשוחה, שהטילה מורא על החוסים ועל הצוות עצמו. שני דברים היו חשובים לה יותר מכל: שהחוסים יאכלו ושישמרו על שקט. כשאחד מהתנאים האלה לא התקיים, היא הענישה – לפעמים בעצמה, לפעמים באמצעות שליחיה.
"הייתה ילדה אחת שאהבה לעמוד ליד השער של המוסד", מספרת תמר יצחקי. "יום אחד היא סיפרה לאיזה ילד שעבר בסביבה שמרביצים לה שם, והילד סיפר למישהו במוסד עד שזה הגיע לקוגן. היא נתנה לה מכות עם מקל בחדר האוכל וצעקה עליה 'נמאס לי ממך'. היה לה מקל כזה שהיא נהגה להשתמש בו. היא הייתה עוברת בין החניכים בזמן ארוחת הבוקר, ואם מישהו היה מדבר צעקה 'שב בשקט' ומכה מכות קטנות כאלה על הגוף.
"חוסים שלא רצו לאכול, קוגן הייתה דוחפת להם אוכל, מאכילה אותם בכוח. במקרים רבים החוסים הוכו על ראשם בכפות ממתכת בתור עונש על התנהגות שלא נראתה לאנשי הצוות. לפעמים גם קיבלו סטירות לחי חזקות. במקרה אחר קוגן שפכה לחוסה שסירבה לאכול את הצלחת עם האוכל על הראש וצעקה עליה שלה בשואה לא היה אוכל כזה".
"אם היינו מדברים בזמן האוכל", מספר דהאן , "אחד המדריכים היה מעמיד אותנו בפינה, אומר לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. הוא הביא כפית מלח, שם אותה בתוך הפה, אחר כך לקח פפריקה חריפה ושם לנו אותה עם המלח מתחת ללשון. לא הסתפק בזה, לקח פלפל אדום חריף, חתך אותו לחתיכות וגם את זה שם בתוך הפה, בלי מים ובלי שום דבר. מהצהריים עד 8 וחצי בערב היינו צריכים לעמוד ככה, ואם היינו מוציאים את זה החוצה, הוא היה תופס אותנו בחולצה, משכיב אותנו על הרצפה ומכריח להכניס את זה חזרה".
"גברת קוגן רצתה שקט כל הזמן", מספרת ניקול בן חמו, שעבדה כמדריכה במעון במשך כשש שנים. "היה מאוד חשוב לה להימצא בזמן ארוחת הבוקר, כי היא לא יכלה לסבול שחניך ייצא ללא ארוחת בוקר. הייתה מאכילה אותם בכוח ומכה אותם, או מספרת לרפי אהרני ולסיימון גלסוולקאר כדי שיענישו אותם".
שמותיהם של שני המדריכים עולים בכל שיחה. "רפי היה האב הרוחני של סיימון", מספרת בן חמו. "אחרי שרפי קיבל התקף לב הוא פרש, ואז סיימון תפס את מקומו".
"רפי היה מכניס אותנו לחדר, אומר לנו 'תורידו מכנסיים וחולצה ותשכבו'", מעיד ה', "ואז הוא היה מרביץ לנו עם מקל בכפות הרגליים".
דהאן זוכר היטב את החדר הזה: "הוא קרא לזה 'חדר טיפולים'. הוא היה רושם את שמות החוסים שקוגן התלוננה עליהם על קופסת הסיגריות שלו, ואז קורא לאלה שברשימה לחדר טיפולים שלו. פעם אחת, כשאני הייתי בן 10 ו-ה' בן 15, הוא הכניס את שנינו לחדר. היו שם שתי מיטות, אחת שהוא היה מטפל בנו ואחת שהיינו יושבים עליה. הוא שאל 'עם מי אני הולך להתחיל עכשיו?' ומרוב פחד אמרתי לו שיתחיל איתי. הוא אמר 'תוריד נעליים, תוריד את הגרביים, תוריד מכנסיים ואת החולצה'. הוא השכיב אותי על המיטה, לקח ענף של עץ – ענף רק כזה שהוא היה מוציא ממנו את העלים ואת הקוצים – ואז הוא התיישב לי על הרגליים והתחיל להכות אותי בכפות הרגליים. הוא נתן מכות ער שבכיתי. אחרי שסיים איתי הוא לקח את ה' ועשה לו את אותו הדבר".
"הוא היה מכה אותנו עם ענף של עץ רימון", מספר אבנר שועה. "הייתי בורח מרמלה לטבריה בטרמפים בגלל המכות, אבל היו מחזירים אותי למעון".
לאהרני, מספרים דהאן, ה' ושועה, הייתה שיטת ענישה נוספת: "ישיבת צפרדע", ישיבה כפופה, ידיים מושטות קדימה. "אם רפי היה תופס אותנו מדברים בזמן האוכל, הוא היה מעמיד אותנו בישיבת צפרדע ואת האוכל היינו צריכים להמשיך לאכול ככה, בישיבה הזאת", מספר דהאן. "היינו צריכים לשבת ככה שעות, אסור לזוז, גם לא ללכת לשירותים", מוסיף ה'. "אם מישהו היה זז, רפי היה נותן לו מכות עם מקל".
תמר יצחקי החלה לעבוד במקום בראשית שנות ה-90. היא החזיקה מעמד כשנה ולא יכלה עוד. כאחות למוגבלת, לא יכלה לשאת את מה שראתה במהלך התקופה הקצרה שלה במעון. הסיפורים קולחים מפיה ללא הפסקה.
"הייתה ילדה אחת שהרטיבה בלילה, ואותה היו מעירים במכות עם מקל ומושכים לה בשיער. היה ילד שסבל כל הזמן מנזלת. במקום לקחת אותו לרופא, לבדוק אם יש לו אלרגיה, נתנו לו טיפות אף עד שהתמכר להן. אותו ילד נהג לברוח לתל-אביב. יום אחד אחותי מצאה אותו ברחוב והחזירה אותו, ואז קוגן הורתה לקשור אותו כשהוא חצי עירום, העמידה שלושה חניכים, שהיו הכי חזקים במוסד, ואמרה להם לתת לו מכות בלי חשבון. אחד החניכים היכה אותו בפח אשפה, מה שהפיל אותו בבת אחת. כשראיתי את זה, לקחתי אותו לקוגן. שאלתי אותה 'מה זה? את הורית להם לעשות את זה?' את התשובה שלה אני לא אשכח לעולם: 'מה את מרחמת על הנבלה הזה?'".
"הילד הזה הוכה באופן שיטתי", מעירה גם בן חמו. "לעיתים קרובות הוא נקשר לעמוד כדורסל, והחוסים האלימים קיבלו הוראה מגברת קוגן או מאחת העובדות להכות אותו ולהשליך עליו פחיות ובקבוקים. סיימון, בנוכחותי ובנוכחות עוד מישהי, היכה ילד עירום באמצעות חגורה אחרי שגילה שתחתוניו מלוכלכים, כי לא היה נייר טואלט בשירותים".
אם לנערה שנמצאת במקום משנת 1990 – גם היום, תחת ההנהלה החדשה – מספרת כי באחד מסופי השבוע שבתה בילתה בבית, גילתה על גופה סימני חבלה קשים. הילדה סיפרה כי הוכתה על ידי אחד המדריכים. האם צילמה את הסימנים והביאה את התמונות לקוגן. "הגשתי גם תלונה במשטרת רמלה, אך לא קיבלתי מהם כל תשובה בנוגע להתפתחות החקירה", היא מספרת. "כשההנהלה התחלפה, התמונות נמצאו בכספת של גברת קוגן. היא לא עשתה איתן שום דבר".
החוסים, העובדים והאם מספרים על צינוק שבו היו כולאים את החוסים כעונש. "זה היה חדר קטן חשוך בלי חלונות, רק עם מיטות אבן", נזכרת בן חמו. "היו כולאים בו ילדים שהתפרעו. זה עדיף על המכות שהם היו מקבלים. לפחות בחדר הזה אף אחד לא נגע בהם".
"אם היינו מפריעים למורה, או סתם לא מקשיבים, היו מכניסים אותנו לחדר חושך", מספר דהאן. "היו מחזיקים אותנו שם ימים ארוכים, בלי לצאת. את האוכל היו מכניסים דרך פתח קטן שהיה בין הדלת לרצפה. היו משאירים לנו חור קטן בשביל אור. את הנורות היו מוציאים".
גורם במשרד הרווחה, שמכיר היטב את הפרשה, מאשר: "קיבלנו שיחה אנונימית בה סופר לנו על החדר החשוך. הגענו למקום והזדעזענו. גילינו מחסן קטן בלי חלונות שבן אדם לא היה יכול לעמוד בו זקוף. אחרי הביקור שלנו סגרו את החדר".
רפי אהרני אמר בתגובה: "יום טוב שיהיה לה יום כייפי", וניתק.

זהירות, מפקחים בדרך

כיצד ייתכן שלאורך שנים כה רבות כולם ראו ושתקו? התשובה פשוטה: העובדים חששו לדבר כי לא רצו לאבד את מקום עבודתם. כשכבר הגיעו מבקרים למקום, טרחו כדי להסתיר מהם מה באמת מתרחש שם. בימי שלישי, ימי הביקור של המשפחות, רחצו את החוסים והלבישו אותם בבגדים חדשים, למרות שהיגיינה לא הייתה הצד החזק של המקום. "כשהיינו מבקשים מאחת העובדות סבון ומברשות שיניים", מספר דהאן, "היא הייתה נותנת לנו בשקט, שאף אחד לא יראה, ומבקשת שלא נספר".
"אני ראיתי שהשתמשו במעון בפירות וירקות רקובים שהיו בהם תולעים", מספרת יצחקי, "את השאריות של ארוחת הבוקר אף פעם לא היו זורקים, אלא משתמשים בהן לארוחות צהריים. השתמשו גם בקופסאות שימורים שמזמן פג התוקף שלהן. רק ביום הביקורת של משדד הרווחה היו הולכים לקנות פירות משובחים ועושים ארוחת מלכים".
אלה לא היו ביקורות פתע?

"שאלה טובה. אלה היו אמורות להיות ביקורות פתע, אבל איכשהו תמיד שבוע לפני הביקורת קוגן הייתה מתחילה לעשות סדר, מורה לנקות, לסדר חדרי לימוד, למלא אותם בכלים ובמשחקים שלא היו שם, כדי שיראו שהחוסים מועסקים בעבודות יד. מישהו כנראה היה מדווח לה על הביקורת, אחרת איך אפשר להסביר את זה?
"באותה תקופה הייתי מדווחת לפקיד אחד באגף לטיפול במפגר במשרד הרווחה. סיפרתי על המזון המקולקל, על הכלים המזוהמים, על המנות. כשדיברתי איתו, הבנתי ממנו משהו על המתרחש שם".
"צוות המעון שמע מראש מגברת קוגן על ביקורות צפויות של הרווחה", מספר עובד לשעבר. "הצוות נדרש להפוך את המעון לצחצח, לתת טיפול טוב יותר לחוסים, העיקר שהביקורת תעבור בשלום".
"בזמנו הגיעו אלינו שיחות אנונימיות בהן דיווחו על המתרחש במקום, אבל כשצוות הפיקוח היה מגיע, הכל נראה כשורה – החוסים נקיים, המוסר מטופח", מספר גורם במשרד הרווחה. "החוסים לא סיפרו דבר, אבל שרה קוגן לא הייתה נותנת לאף אחד להתקרב אליהם מספיק כדי שידברו. מעבר לכן, בזמנו כוח האדם לא איפשר פיקוח אינטנסיבי. אז היו בסך הכל חמישה מפקחים במשרד הרווחה, בעוד שהיום יש 15". (ראה את הכתבה "6600 מפגרים במעונות – ורק 7 מפקחים" משנת 2007- אריה סעדה)

החוסים והעובדים לא זוכרים ביקורים של נציגי אקים במקום, למעט שתי מתנדבות שהיו מגיעות מדי פעם ומחלקות ממתקים. לבקשתו של עו"ד רון לקבל את דוחות הביקורים של עובדי אקים, השיב בכתב יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, כי נשמרו דוחות רק משנת 1999 ואילך.
תגובת אקים: "אקים אפוטרופסות אחראית על כ-1,500 חוסים ברחבי הארץ. במסגרת זו אנו דואגים לקיומם של ביקורים שבועיים של המבקרות האישיות הקבועות לכל חוסה, ביקור חודשי של העובד הסוציאלי האזורי וכן ביקור של מנהל העמותה במעון כפעמיים ער שלוש בשנה. בביקורים הללו המבקרים מטעמנו עורכים שיחות אישיות עם החוסים על מנת לוודא שהם מטופלים היטב.
"מעון מקי"ם היה בפיקוח משרד הרווחה וממשלת ישראל. בשעתו לא היה ידוע לנו על התעללויות ומעולם לא קיבלנו דיווחים על התעללויות. כמו כן לא נצפו על גופם של החוסים ו/או בהתנהגותם סימנים של התעללויות. לו היה לנו חשד כלשהו שמתרחשת התעללות במקום, היינו אנו אלה שמגישים את התלונה למשטרה, כפי שעשינו במקרים אחרים כשנודע לנו על חשד להתנהגות פלילית. ברגע שנחשף סיפורו של דודו דהאן ומעון מקי"ם, אנו הראשונים שפנינו למפכ"ל המשטרה בבקשה לחקירה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "מקי"ם נחשב בשמך שנים רבות למעון טוב מאוד. המעון הצטיין ברמה אסתטית גבוהה, הדיירים תיפקדו ברמה גבוהה והגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים. האגף קיבל מדי פעם דיווחים על אירועים חריגים במעון. המקרים נבדקו לגופם על ידי פקיד הסעד והועברו למשטרה או לגורמי טיפול אחרים. הנהלת המעון הוחלפה לאחר שהתגלו אירועים חריגים, שהתרחשו לפני כ-l0 שנים, ומאז נעשו פעולות רבות לשיקום המקום".

המשטרה נכנסה לתמונה

אחרי שתמר יצחקי עזבה את המעון, היא שמרה על קשר עם עובדת שדיווחה לה על המתרחש במקום. יצחקי העבירה את הדיווחים האלה לפקיד במשרד הרווחה. באחת הפעמים סיפרה לה העובדת כי חוסה הוכתה קשות על ידי סיימון גלסוולקאר והנהלת המעון ביקשה מ-ה' לומר כי הוא היכה אותה.
ה' זוכר היטב את האירוע: "יום אחד ראיתי את סיימון המדריך ואת חברה שלי הולכים לאנשהו. הוא הזמין אותי לבוא איתם. הוא הכניס אותנו למרתף, נעל את הדלת, כיבה את האור והתחיל לדפוק לה מכות – ברגליים, בבטן, בגב. כל הגוף שלה היה סימנים כחולים. אחרי שסיים הוא אמר לי 'תגיד שאתה עשית את זה'".
יצחקי איתרה את משפחת החוסה וביקשה ממנה ליצור קשר עם המעון. במקביל התקשרה לפקיד באגף לטיפול במפגר, ואל המעון נשלחו שילה ספיירו ונעמי ארנן לחקור את האירוע. בשלב הזה גם המשטרה נכנסה לתמונה.
בשנת 2000 הואשם סיימון גלסוולקאר בשלוש עבירות אלימות כלפי חסר ישע ועבירה של הדחה בחקירה. "מתוך חומר הראיות עולה כי ייתכן שלמעון היה אינטרס לטייח את הפרשה", כתבה השופטת זהבה בוסתן. "משהתגלתה, נוח היה יותר אילו התברר כי חניך במעון היכה את החוסה ולא מדריך".
אחת העבירות האחרות בה הואשם גלסוולקאר היא הכאת חוסה מחוץ למעון. כפי שעולה מגזר הדין, החוסה המוכה הגיש תלונה במשטרה שבוע לאחר האירוע, "כיוון שהמנהלת של המעון לא הרשתה לו להתלונן ורק כאשר הגיע מנהל חדש והוא סיפר לו על האירוע הוזמנה המשטרה והוא התלונן".
גלסוולקאר נידון ל-14 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל. השבוע אמר לנו: "מעולם לא הרמתי יד, אלא כדי להפריד. החוסים היו מספרים לי על מכות, אבל אני לא ראיתי כאלה. כשעבדתי במקי"ם דיווחתי לשרה קוגן על הנעשה, והיא אמרה לי 'עזוב אותך, זה שטויות'. היו כאלה שקינאו בי, כי חשבו שיקדמו אותי להיות מדריך ראשי, וחיממו את החוסים נגדי. ישבתי בכלא בגלל שאני פראייר, בגלל שלא פתחתי את הפה שלי. אם הייתי מדבר, הרבה אנשים היו נכנסים לכלא. מה שנחשף על מקי"ם הוא רק 20 אחוז שם. שילמתי את המחיר והפרשה הזאת מאחוריי".
ישראל קוגן, בנה של שרה: "כל מה שמספרים על אמא שלי אלה שקרים של עורכי דין. לא היא הכניסה את אלה שלא היו צריכים להיות במעון לשם, אלא משרד הרווחה. היא הייתה אישה מסורה, שעבדה תמורת רווח קטן מבוקר עד לילה ואהבה את החוסים". קוגן אמר כי הוא לא יודע על האלימות במקום וגם לא על הנסיבות בהן הורחקה אמו מהתפקיד. "פעם שיטות החינוך היו שונות", הוסיף. "היום יש שיטות אחרות, ואני לא בטוח שהן יותר טובות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
עו"ד ניר ידיד, בשם מעון מקי"ם: "שרה קוגן ז"ל הקדישה את כל חייה למען הילדים במעון, שפעל תחת פיקוח מלא וצמוד של משרד הרווחה, עד שפרשה מתפקידה מפאת גילה המבוגר. החניכים התקבלו למעון על סמך ועדות האבחון של המשרד ועל פיהן בלבד. כבכל ארגון, ייתכן וגם במעון מקי"ם היה עובד שסרח. אם היה כזה, הוא טופל על ידי הגורמים המתאימים".
ונחזור לרגע לשאלה המטרידה ההיא, האם פרשה כזו יכולה להתקיים מתחת לאפנו גם בימים אלה. "הפיקוח היום הרבה יותר קפדני ומקצועי", אמר גורם במשרד הרווחה. "מנהלי המעונות עובדים עכשיו הכשרה והסמכה, והמדריכים עובדים קורסים של משרד הרווחה. וזה עדיין לא מספיק. אין שום דבר שיבטיח שדברים כאלה לא יקרו בעתיד".

לצפייה במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" הקלק/י על התמונות:



קישורים:

עיריית רחובות – סילוק מעון למפגרים "נווה אדיר" והחוסים בו מחוץ לעיר

יוני 2009 – הרשויות המקומיות באמצעות לשכות הרווחה, פקידי הסעד, ובתי משפט לענייני משפחה ונוער מוציאים ילדים, אנשים עם מוגבלויות, חוסים, קשישים אל מחוץ לעיר בקנאות ובתוקפות.לרשות המקומית יתרון בידע ומידע על האזרח הקטן הניצב מולה, והיא משתמשת ב"מומחים" ובוועדות שונות (כגון ועדת החלטה), אך המשחק מכור, והתוצאה ידועה מראש. ישראל היא שיאנית במדינות המערב בהוצאת אוכלוסיות אלו מביתם ומשפחתם בשל העדר מדיניות וההתרפסות של משרד הרווחה.
למראית עין מציגים בכירי ופקידי משרד הרווחה כי הם פועלים לטובת החסוי, אך ברב המקרים שבהם מוצא החסוי מביתו היא משיקולים זרים משותפים של הרשות המקומית ומשרד הרווחה.
הרשות המקומית רוצה להתנער מאחריותה לטפל באוכלוסיות הרגישות, ומשרד הרווחה מקבל תוספת תקציבים עבור כל חסוי/ילד/קשיש המטופל בפנימיות.
קריעת בן המשפחה מביתו מובילה לשבר ושברון לב בתוך המשפחה, המשפחה יוצאת פגועה נפשית, פיסית, כלכלית ומורלית מתוך התהליך.
בעיריית רחובות החליטו להכניס נורמה פסולה וחדשה בטיפול בחסרי ישע: סילוק מעון שלם של חוסים מתוך העיר רחובות.
עיריית רחובות ותושבי שכונת מרמורק בעיר תובעים לפנות 94 בעלי פיגור שכלי ממעון "נווה אדיר", הממוקם בשכונה, והשבוע יחליט בית המשפט המחוזי בתל אביב אם לפנותם. התביעה ממחישה תוצאות סקר שעשה באחרונה משרד הרווחה, ולפיו מחצית מהישראלים אינם רוצים שבעלי פיגור שכלי יתגוררו בבניין מגוריהם.
"משרד הרווחה יעשה את כל המאמצים לאפשר את מגוריהם של הדיירים בנווה אדיר", אומר שר הרווחה, יצחק הרצוג. "זה קרב על הערכים החברתיים וההומניים, ובראש ובראשונה הדאגה לחלשים".
.
"נווה אדיר" הוקם בשנת 2003, כמעון לאנשים עם פיגור שכלי. מפעילה אותו חברת דנאל ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים מפקחים עליו. במעון 94 דיירים, שגילם הממוצע 45 שנה, ומחציתם מוגדרים סיעודיים ומרותקים לכיסא גלגלים. המעון מהווה בית לדייריו, שכן משפחותיהם אינן יכולות לטפל בהם.
נראה כי תושבי שכונת מרמורק אינם מרוצים מקיומו של המעון. עם פתיחתו הופעל לחץ ציבורי גדול והעירייה הוציאה למעון צו סגירה, בגין שימוש לא חוקי בקרקע. הטענה היתה שהקרקע מיועדת לשימוש ציבורי, לבית כנסת. אבל קודם לכן ויצו הפעילה במקום פנימייה לבנות, ואז הגדרת הקרקע לא הטרידה את העירייה. בהמשך התקבל מהעירייה מכתב, ולפיו היתה טעות ברישום. ביצוע צו הסגירה הושעה.
.
מנהלי המעון ביקשו לפעול כחוק ולשנות את ייעוד הקרקע, אך ועדות התכנון והבנייה הערימו קשיים. בה בעת, התקיימו הפגנות תושבים נגד פעילות המעון, הובערו צמיגים שגולגלו לשטחו, ומפגינים נשאו שלטים: "דם יישפך", "הכנסתם חומר חבלה בשכונה". בהמשך נהגו תושבים ליידות אבנים למעון. לפחות פעמיים הוזעקה משטרה, ובאחד המקרים נמצאו בקבוקי תבערה.
"פינוי המקום פירושו פגיעה קשה בטיפול באדם המפגר בארץ", אומר יגאל נחתומי, מנהל חטיבת אוכלוסיות מיוחדות בחברת דנאל, "15 שנה אני מקים הוסטלים ומעונות, ואין מקום שאנחנו פותחים ולא נתקל בהתנגדות. אבל רמה כזו של אגרסיביות והתנגדות לא ראיתי".
משרד הרווחה נאבק נגד תביעת עירייה והשכונה. "בית משפט וגורמי שלטון אחרים נוהגים זהירות רבה כשבאים לסלק אדם מביתו, והדבר צריך לקבל משנה תוקף כשמדובר באוכלוסיות מוגבלות", אומר מנכ"ל המשרד, נחום איצקוביץ'. "נתייצב בבית המשפט להביע את עמדתנו".
מאז פתיחת המעון ועד היום מתקיימות בו פעילויות כמו ימי הולדת, חגים, אירועים עם המשפחות, בשעות אחר הצהריים. נראה שהדבר מפריע לתושבים, שמרבים להתקשר ולדרוש את הפסקת הפעילות, בטענות של רעש. ואולם כשפעלה במקום פנימייה לבנות, לא נשמעו נגדה כל קולות מחאה, אף שלדעת חלק מהשכנים, המצדדים בקיום המעון, הרעש שעלה מהפנימייה היה חזק הרבה יותר.
.

מעיריית רחובות נמסר בתגובה כי "נדגיש שהמוסד הוא רפואי, שמאכלס חוסים סיעודיים, ואינו מתאים לפעול בשכונת מגורים צפופה. הודענו לחברה, מיד עם פתיחתו, שהשימוש אינו תואם לייעוד השטח. הוגשו בקשות לשימוש חורג, אך הן סורבו בוועדה המקומית. באשר לפנימיית ויצ"ו, היא שימשה למגורים בלבד של תלמידות. כשויצו ביקשה להקים מרפאה, הוועדה המקומית סירבה".
.
בראיון של מערכת NRG עם יעל וייס מנהלת המעון באוגוסט 2009 , נחשפו עובדות נוספות על הפרשה:
.
דו הפרצופיות של עיריית רחובות
מדוע החלה עיריית רחובות להתערב ולטעון כנגד קיום המעון בעיר?"אני מאמינה שלעירייה פשוט נמאס מכל ההתעסקות עם ההתנגדות של התושבים. על פי טענת העירייה, המעון לא הוקם על פי חוק, ולכן היא פנתה לבית המשפט. הדבר האבסורדי הוא, שהעירייה היא זו שתמכה במעון בזמן הקמתו.

"עוד לפני הפתיחה היא הפנתה אליי דיירים, וגם היום היא ממשיכה לעשות זאת. לטקס הפתיחה הגיע נציג של העירייה לברך אותנו, ומשרד הרווחה שנמצא מעל העירייה תומך בנו. אנחנו נמצאים בקשר ישיר עם המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, ותוך כדי אנו נאבקים עם אותה עירייה בבית המשפט. זה כמו מלחמה לצד שלום".
.
העירייה הציעה להעביר את המעון למקום אחר בתוך העיר. מדוע אתם מסרבים?
"מאוד מביך לחשוב על ההצעה של העירייה. הרעיון שלה היה להעביר את המעון לתוך הפרדסים, ליד פארק המדע, במטרה להרחיק את החוסים משאר תושבי רחובות. בזה בעצם העירייה אומרת שיש להרחיק ולבודד אנשים עם צרכים מיוחדים משאר החברה.

"זה מאוד עצוב ומפחיד שרשות חושבת באופן כזה. משרד הרווחה בישראל ואף בעולם כולו, מנסים לשלב את אותם אנשים בעלי צרכים מיוחדים בתוך הקהילה. המטרה היא להעניק לאותם אנשים, בעלי יכולות רבות, את האפשרות לחיות חיים שגרתיים ואף ליהנות מהם. מי נתן לאותם תושבים, או לעירייה, את הזכות להרחיק אותם מהחברה?

"היום אנחנו מבינים שהבחירות לעיריית רחובות מתקרבות בצעדי ענק, והרבה מהמתמודדים קשורים לתושבים משכונת מרמורק והסביבה. כל חברי המועצה מפחדים להתעסק עם התושבים, ולכן אף אחד לא חושב בצורה אנושית, אלא רק בצורה פוליטית".

עיריית רחובות – סילוק מעון למפגרים "נווה אדיר" והחוסים בו מחוץ לעיר

קישורים:

השפלה והזנחה במעון החוסים "שקמה" של משרד הרווחה ברעננה

המאמר "השפלה והזנחה במעון החוסים" , נטע-לי בינשטוק , mynet , יולי 2009

200 החוסים במעון "שקמה" ברעננה הפכו בחודשים האחרונים קורבן למלחמה שמתנהלת בין עובדים במעון. תחקיר "ידיעות השרון" חושף מקרי הזנחה, ויחס בעייתי כלפי השוהים במקום. משרד הרווחה: "מדובר במעון הנותן טיפול ברמה גבוהה"

השקט הפסטורלי שמעבר לגדרות המקיפות את מעון "שקמה", השוכן בצד המזרחי של רעננה, מטעה. "שקמה" הוא אחד המעונות הוותיקים ביותר במדינה לטיפול במפגרים. הוא נוסד ב-1956 והיום שוהים בו מעל ל-200 חוסים בגילאים שונים, מצעירים ועד קשישים. במעון מעל ל-100 עובדים, ביניהם מטפלים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות, אנשי חינוך, אנשי משק ואחזקה.

הבעיות החמורות במעון "שקמה" החלו, כך על פי עדויות העובדים, לפני כשנה, מיד לאחר שנפתחה חקירה מטעם נציבות שירות המדינה בעקבות תלונות עובדי המוסד. מי שהחלה לגלגל את הפרשה היא מ', מטפלת במעון מזה 32 שנים, שפנתה למשרד הרווחה לפני כשנה וחצי בטענה על התייחסות בלתי הולמת, לכאורה, לעובדים מצד אם הבית, ג'קלין גוריש, שהחלה את תפקידה במעון כעובדת ניקיון והתקדמה עד לתפקידה הנוכחי.

מ' התלוננה גם על גיבוי מלא, לכאורה, שמקבלת גוריש מצד מנהל המעון, מנחם הדרי, שמנהל את המקום בשנים האחרונות, לאחר שהשתחרר מהצבא בדרגת סא"ל. עיקר טענותיה של מ' סבבו סביב שינוי שעות עבודתה, לטענתה. לפי עדותה בחקירה שהחלה להתנהל בנושא, לאחר הגשת התלונה, היא החלה לסבול מהשפלות, צעקות ואיומים במקום עבודתה, בעיקר מגורמים הקשורים להנהלת המוסד.

מ' שחשדה, לטענתה, בהתנהגות בלתי הולמת, לכאורה, של גוריש כלפי עובדים, שכרה את שירותיו של חוקר פרטי, שתיעד בחודש שעבר את אחת מעובדת הניקיון של המעון מנקה את ביתה הפרטי של גוריש ברעננה.

על פי הדיווח שהעבירה מ' לנציבות שירות המדינה, מדובר בעבודה שנעשתה בזמן שעות העבודה במעון. מקורב לגוריש סיפר כי פועלת הניקיון עובדת בביתה של גוריש בקביעות בימי שישי, בהם היא לא משובצת לעבודה במעון.

למרות זאת, טוענות עובדות במעון, שהן נאלצות פעמים רבות לעסוק בניקיון בשל היעדרותן של מנקות. "אנחנו, המטפלות, צריכות פעמים רבות לנקות במקומן, לשטוף ולרחוץ, במקום שנטפל בחניכים ונדאג להם, ופשוט לעשות את העבודה שלנו כמטפלות. אנחנו מתקשרות אל פועלות הניקיון, אבל הן מצפצפות עלינו".
מוסד שקמה ברעננה - החוסים נפגעים בגלל מחלוקות
עובדים אחרים סיפרו, כי בשבוע שעבר התכנסה קבוצת עובדים במעון למעין חגיגה. לטענתם, העובדים שתו אלכוהול בלילה והרעישו באחד הביתנים של המעון, לכאורה, ממש בסמוך לחוסות הישנות. לטענתם, החניכות התעוררו מהרעש וביקשו מהם להיות בשקט, אך לכאורה, העובדים לא נענו לבקשתן. "עובדים מביאים מבחוץ חברים שלהם בלילות, ובבוקר החניכות מספרות שהן לא הצליחו לישון בגלל הרעש", סיפרה עובדת.

"האווירה במעון מאוד קשה", אישר השבוע גורם במשרד הרווחה, אך הדגיש: "מדובר בקבוצת עובדים שמנסים כנראה להתנקם בגוריש על רקע אישי". במשרד מסבירים שאחת העובדות המתלוננות נתפסה, לכאורה, בעבר, ישנה במהלך משמרת לילה, וגם נתפסה כשנעלה, לכאורה, את החניכות בחדר, מעשה אסור בתכלית האיסור".

"זהו מעון יפהפה, אבל מבפנים, הכל רקוב", הגדירו העובדים את מעון "שקמה". מי שמביע את מחאתו, סובל, לטענתם. "כל יום, שאני נכנסת למשמרת, אני מתפללת שהיא תעבור בשלום", מספרת אחת העובדות.

מנהל המעון, מנחם הדרי, אם הבית, ג'קלין גוריש ויו"ר ועד העובדים, נעיף ראדה, סירבו להגיב לטענות והפנו אותנו לדוברות משרד הרווחה.

ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "מדובר במעון אשר מעניק טיפול ואיכות חיים ברמה גבוהה לדייריו בעלי הפיגור השכלי. חשוב לציין, כי לנושא זה יש צדדים נוספים. לידי מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ, הגיעה עצומה שעליה חתומים כ-90 עובדים של המעון התומכים במנהל המעון ובאם הבית.

"למשרד יש קושי בנתינת מענה לתלונות אנונימיות, כפי שמצוין בכתבה בנוגע לעבודות הניקיון ולשתיית האלכוהול. אנו במשרד פתוחים לקבל את התלונות המדוברות ולבצע את הבדיקה הנדרשת תוך שמירה על חיסיון שמות העובדים המתלוננים, לכאורה.

"בנוגע לטובות הנאה בצורת עבודות ניקיון, הלוואות ומתנות ועבודות אקדמיות הקשורות לאם הבית, העניין נבדק על ידי נציבות שירות המדינה. לגבי הלחץ שלכאורה, מופעל על העובדים – על פי מיטב ידיעתנו החקירה הייתה סודית כשאם הבית והמנהל לא ידעו כלל על מה החקירה.

"גוריש הוזמנה להעיד בפעם הראשונה לפני שבועיים וזאת לאחר שהנציבות גבתה עדויות מכל הנוגעים בדבר. המנהל קיבל לידיו מהנציבות את הזימונים לעובדים, מבלי שידע במה מדובר, העביר אותם לעובדים והנחה אותם להגיע לחקירה".

מנציבות שירות המדינה נמסר: "אכן מתנהלת חקירה לגבי תלונות שהגיעו באשר להתנהלות במעון. מדובר בחקירה רחבת היקף, שבמהלכה נגבות עדויות רבות וננקטות פעולות חקירה רבות. החקירה נמצאת בשלבים מתקדמים".

למאמר המלא הקלק על התמונות:


 

השפלה והזנחה במעון החוסים "שקמה" של משרד הרווחה ברעננה


קישורים:

אלימות מדריך על חוסה במעון למפגרים בקיבוץ עין השלושה

יוני 2009 – הורים לילדה הסובלת מפיגור שכלי, הגישו תלונה על המדריך שלה במעון חוסים בקיבוץ עין השלושה בדרום הארץ, בטענה שגרר אותה על הרצפה. המוסד ניסה להעביר את הילדה למעון אחר. המשטרה חוקרת את המקרה.
.

.
אירוע התקיפה
ד' בת 14 וחצי, חוסה במעון בקיבוץ עין השלושה, נגררה על הרצפה, בידי מדריך במעון. "הוא גרר אותי כשיצאתי לאכול", מספרת ד'.
ד' נחבלה בגבה וחולצתה נקרעה. המקרה נודע להורים רק כעבור יומיים לאחר שהוציאו את הילדה לחופשת השבת. "זה היה פשוט מראה מזעזע", מספרת האם, "הכול שפשופים, פצעים, נוצר לה איזה פצע ממש עם מוגלה".
האם דווחה על כך לפקיד סעד ארצי, וגם הגישה תלונה במשטרה. המדריך עדיין עובד במוסד וממשיך לטפל בילדים פגועים, ועכשיו מנסים להעביר את ד' למוסד אחר. "לא יתכן שאחרי שהיא הקורבן להתעללות הפיסית הזאת, ולאכזריות הזאת, היא תיענש, ויאמרו לי שהיא תעלה לוועדת השמה ולא תישאר במקום".
המעון בעין השלושה הוא היחיד באזור שיכול לתת מענה לילדה, והאם מבקשת למצות את הדין עם המדריך.
האם אומרת: "אני לא חושבת שיש לעובד כזה, מקום לעבוד במוסד כזה או אחר. מהסיבה הזאת שבעצם הילדים נחשפו לאלימות הזאת, ובעצם כל הביטחון שלהם ירד להם. אני לא חושבת שעובד כזה יכול להמשיך ולעבוד עם ילדים חוסים".
.
כשלים של משרד הרווחה
למרות החבלות הקשות בגופה של הילדה, משרד הרווחה לא דווח לאמה של הילדה על אירוע החבלה וכיצד נגרם, מה שמעלה חשש שלא הופקו לקחים מאירוע ההתעללות במוסד "אתגר" לילדים חוסים של משרד הרווחה. כידוע באותו אירוע הורשעה מטפלת באלימות על חוסים חסרי ישע, ונגזר עליה 15 חודשי מאסר בפועל. בגזר הדין הביע השופט שיף תמיהה לתרבות הארגונית הפגומה של אותו מעון, כיצד במשך כמה חודשים נהגה המטפלת בילדים כפי שנהגה ואיש לא הבחין בכך בתוך המעון. "ראוי היה כי כל הרואה או שומע על מעשים נוראיים שכאלה יזעק ויזעיק למען מנוע הישנותם", כתב השופט שיף בגזר הדין.
בנוסף, השופט מתח ביקורת על אנשי המעון על כך שלא התלוננו על המטפלת וגם על העובדה שבכרטיס העובד שלה לא מולאו פרטים כמו השכלתה, תחומי התמחותה ומקומות עבודה קודמים בהם עבדה.
השופט כתב גם בגזר הדין: "מדאיגה אותי גם המשמעות האפשרית לדברי ד"ר שוורץ (פקיד הסעד הראשי בשירות לאדם המפגר), כי בעקבות האירוע הנדון ביקשו עובדים במעונות חוסים לעזוב את מקומות עבודתם מחשש להסתבך בפלילים. אפשר (איני קובע קביעות בנדון), שחששם של העובדים נובע מתרבות של נקיטת אמצעים גופניים כלפי החוסים. ראוי שנושא זה יהא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר".
משרד הרווחה כשל גם בטיפול בילדה, ובהחלטתו להעבירה למוסד אחר מרוחק מה שיקשה על הוריה להיפגש עמה. הקירבה הגיאגרפית של המעון למגורי ההורים הנה חשובה מאוד לילדים בפנימיה, ובעיקר לחוסים חסרי ישע הסובלים מפיגור שכלי. בנוסף מאותת המשרד לשאר ההורים לא ל"שתוק" ולא להתריע על פגיעה בילדיהם.
.
פיקוח לקוי על המעונות למפגרים במשרד הרווחה
תגובת המשרד כי בדיקתו העלתה כי המדריך נהג כראוי הנה פוליטית, המונעת משיקולים כלכליים ויוקרה. הפיקוח במשרד הנו לקוי. בכתבה 6,600 מפגרים במעונות – ורק 7 מפקחים בעיתון הארץ התריעה רותי סיני על הבעיה.
.
דוח מבקר המדינה 2008 על מעונות לאנשים עם פיגור שכלי
מבקר המדינה העיר על ליקויים מהותיים בבקרת תפעול המעונות:
"נמצאו ליקויים מהותיים בכל הנוגע לנושא הפיקוח: כל מפקח עובד לפי תכנית עבודה משלו וקובע בעצמו את סדר העדיפויות של הנושאים הנבדקים; תחומים מסוימים הנוגעים לטיפול בחוסים אינם נכללים בתכנית הפיקוח ואינם מקבלים ביטוי בדוחות; דוחות הפיקוח אינם כוללים אמות מידה לבחינת עמידתם של המעונות ביעדים מוגדרים, ולכן הפיקוח נעשה על פי אמות מידה סובייקטיביות ואי-אפשר להשוות בין ביצועיהם של המעונות השונים; המפקח משמש גם יועץ למנהל המעון, וכך עלול להיווצר מצב שבו הוא מפקח על פעולות שנעשו בעצתו; דוחות הפיקוח אינם מוגשים בקביעות למנהל השירות לאדם המפגר במשרד הרווחה, וכך יש לו קושי לעקוב אחר התנהלות המעון ולהעריך את השינויים שנעשו באופן הטיפול".
.
פיקוח לקוי על נוער בסיכון ברשות לחסות הנוער של משרד הרווחההפיקוח הלקוי במעונות משרד הרווחה אינו ייחודי רק למוסדות למפגרים אלא גם לנוער בסיכון. בדוח מבקר המדינה 2008 על רשות חסות הנוער נכתב על סדרי הפיקוח על המעונות ברשות: "המפקח הארצי על הטיפול בחוסים אינו מבצע, ככלל, זה כמה שנים את תפקידו אלא ממלא תפקידים אחרים בהנהלת האגף….אשר למערך הפיקוח המחוזי העלתה הבדיקה כי היקף הפיקוח המחוזי על המעונות אינו עונה על צורכי הפיקוח – למרות הגידול במספר המסגרות ובפיזור הגאוגרפי שלהן, ואף שהבעיות של החוסים בעשור האחרון נעשו מורכבות יותר, לא התרחב היקפו של מערך הפיקוח המחוזי בהתאם לכך. עוד הועלה כי הגדרת תפקידיו של המפקח, בכל הנוגע לקיומה של סמכותו הניהולית כלפי מנהלי המעונות, לא הייתה מוסכמת על כל דרגי הניהול ברשות. נוסף על כך, מפקחים על המעונות שימשו במשך פרקי זמן ארוכים גם מנהלי מעונות בפועל, ועקב כך נפגעו הן הפיקוח במחוז והן ניהול המעונות שכן המפקחים מילאו תפקידים אלה באופן חלקי וב"שלט רחוק", ואף טושטשו הגבולות בין פונקציות הניהול של המעון והפיקוח עליו".
.
ילדה מתארת תקיפהקישורים: