מסוגלות הורית על פי דרישת הרווחה

מתוך סטטוס פייסבוק עו"ד יוסי נקר – 04.04.2019

הגיעה אלי היום אם שבנה היחיד הוצא ממנה.
יוצגה על ידי הסיוע המשפטי.
על פניו אתה רואה סתירה בחומר.
בדיון בית המשפט פקידת הסעד טוענת האם סכיזופרנית.
הפסיכיאטרית של האם, לא פרטית, טוענת שאין סימנים למחלה ואין צורך במעקב פסיכיאטרי.
השופטת החליטה לפני כשנתיים להוציא את הילד על רקע מצב האם.
אכן היו לאם תסמינים דיכאוניים לפני שנתיים. מתי? לאחר שפקידת הסעד הוציא את הילד בצו חירום.
מקריאת הפרוטוקולים רואים שלא הייתה שום מלחמה של עורכת הדין של הסיוע המשפטי. זאת ועוד עורכת הדין של הסיוע המשפטי הסכימה לעריכת מסוגלות הורית אצל הפסיכולוגית איתיה חיות, עובדת שבתאי לוי. העמותה שהכנסותיה נשענות על הרווחה.
אני טוען שמדובר במקרה קלאסי של ניגוד עניינים.
אז מה אתם חושבים שההמלצות היו?

מסוגלות הורית על פי דרישת הרווחה

מודעות פרסומת

עלתה לארץ עם 2 ילדיה לפני שלשה חודשים וכבר נרדפת על ידי רשויות הרווחה מועצה אזורית מטה יהודה

פשעי שירותי הרווחה מועצה אזורית מטה יהודה – פברואר 2015 – צינור לילה עם גיא לרר – עולה חדשה בחודש החמישי להריונה עלתה לארץ לפני שלשה חודשים עם שני ילדיה.
משרד הרווחה הוציא צו מניעה ליציאתה מהארץ, חטף שני ילדיה והביא למעצרה בתואנה שאינה כשירה לגדל ילדיה.

פקידת סעד ארצית חוה לוי מסבירה מהי מסוגלות הורית

פברואר 2015 – רשת ב עם אילה חסון. פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חוה לוי: רשויות הרווחה תולשות ילדים מביתם ומשפחתם ומפקירות אותם במוסדות, משפחות אומנה ואימוץ ללא פיקוח ומעקב. מדובר במערכת פרוצה הסוחרת בילדים ומשפחות.
חוה לוי מטילה האחריות על ההורים במידה והתפתחות הילד אינה נורמלית כהגדרתה וטוענת כי הם "חסרי מסוגלות הורית" ויש "לטפל" בהם או להוציא הילד מהבית.
חוה לוי מודה כי למשרד הרווחה אין נתונים כמה ילדים הוצאו מביתם מה שמעיד כי רשויות הרווחה מפקירות הילדים במסגרות חוץ ביתיות.
חוה לוי מכחישה כי רשויות הרווחה מוציאות ילדים בעיקר ממשפחות עניות למרות שמחקרים מראים כי רשויות הרווחה תולשות מבתיהם בעיקר ילדים ממשפחות עניות או מוצא מזרחי מה שע"פ אמנת האו"ם נחשב רצח עם.
התנהגותה של חוה לוי מצביעה על מדיניות סחר בילדים משיקולי תאוות בצע, הוצאת מביתם בכפייה בדלתיים סגורות ללא ראיות תוך שימוש במונחים עמומים "מסוגלות הורית", והפקרתם במוסדות אומנה ואימוץ לאונס והתעללות.

אחרי 5 חודשים לקחו לנו את הילד – ידיעות אחרונות – אור הלר – 26.10.2000

אחרי 5 חודשים לקחו לנו את הילד – ידיעות אחרונות – אור הלר – 26.10.2000

"עטפנו את בננו באהבה, והם פשוט קרעו אותו מזרועותינו". האב קצין לשעבר בצנחנים, והאם, מורה המסיימת תואר שני, הוכרזו "בלתי כשירים להיות הורים". כיוון שאושפזו בעבר בבית חולים פסיכיאטרי. משרד הרווחה: ההחלטה מבוססת על חוות דעת מקצועית, שופט דחה את ערעורם וקיבל את עמדתנו.

טיפולי ההפריה של בני הזוג, היום בשנות החמישים לחייהם, לא הצליחו. השירות למען הילד פסל אותם בשל "עברם הפסיכיאטרי": האב אושפז לפני 30 שנה בשל משבר בחייו והאם לפני שלוש שנים, לאחר שהתברר לה כי לא תוכל להרות.

"אנחנו קוראים לשירות למען הילד להחזיר את התינוק שלנו. הלב שלנו קרוע. אנחנו אוהבים אותו ודאגנו לו היטב. להורים אחרים שעשו אותו דבר לא לקחו את התינוק. גם לנו מגיע ילד – ואנחנו רוצים את הילד הזה."

כך מתחנן זוג הורים מצפון הארץ, שאימץ ילד מפונדקאית שהגיעה ארצה במסגרת הסכם פונדקאות.

ביום חמישי הגיעו פקידי סעד לבית הזוג בישוב קטן בצפון הארץ, ולאחר חמישה חודשים שבהם גידלו את בנם התינוק, הוא נלקח מהם על ידי השירות למען הילד. התינוק ימסר למשפחה אחרת לאימוץ בהליך חוקי.

"קשה לנו לישון בלילה. אנחנו מאוד מתגעגעים אליו. קשה לנו להיכנס לחדר שלו שבו כל הצעצועים והבגדים. כל החיים כיבדנו את החוק. אנחנו אנשים ישרים והגיע הזמן שיילכו גם לקראתנו. אנחנו לא עבריינים. בסך הכל גם אנחנו רצינו תינוק", אמרו אמש בני הזוג השבורים.

האב והאם נמצאים בתחילת שנות החמישים לחייהם. האב, קצין צנחנים לשעבר, עובד כעת במפעל, האם מורה המסיימת תואר שני.

אמש סיפרה: "זה היה החלום שלי, שיהיה לי ילד. עברתי טיפולי פוריות הרבה שנים ולא הצלחתי להרות, וכשאתה רוצה להיות הורה, אתה מוכן לעשות הכל בשביל זה". לאחר שלא הצליחו להרות, ניגשו בני הזוג לשירות למען הילד, וביקשו לאמץ, אולם השירות קבע שהם פסולי אימוץ בשל "עברם הפסיכיאטרי".

האב אושפז בביה"ח הפסיכיאטרי לפני 30 שנה בשל משבר בחייו והאם אושפזה לפני שלוש שנים לאחר שהתברר לה כי לא תוכל ללדת.

בצר להם, פנו בני הזוג לעו"ד העוסקת בנושא פונדקאות. עו"ד כעת החשודה העיקרית במשטרה בפרשת ייבוא צעירות מרוסיה ואוקראינה לשם פונדקאות, שנחשפה. בטרם הסכימה עו"ד לשדך לזוג צעירה רוסיה שתוליד להם ילד, הפנתה אותם עו"ד לעובדת סוציאלית, שקבעה כי הם כשירים להיות הורים, ולמשטרה שהעניקה להורים תעודת יושר.

האב: "אני מבקש שיגלו איתנו רוחב לב וינסו לבטל את האיסור שחל עלינו לאמץ. הוכחנו בחמשת החודשים האחרונים שבהם אנחנו מגדלים את הילד שאנחנו מתאימים להיות הורים. השירות למען הילד טירפד לנו את המסלול החוקי, ונאלצנו לפנות למסלול פונדקאות".

לפני חצי שנה שכרו את שירותיה של רוסיה בת 23 לביתם, ולפני חמישה חודשים נולד התינוק. בני הזוג, בני משפחתם וחבריהם שמחו מאוד. אך השמחה הגדולה הסתיימה באיבה ביום חמישי. האב: "הפונדקאית נכנסה הביתה חצי בוכיה ובקושי אמרה שלום. החזקתי את התינוק על הידיים, גמרתי להחליף לו חיתול. פתאום נכנסו לבית שתי נשים. הם שאלו אותנו 'מי אתם?', אחת מהן הזדהתה כפקידת סעד ואמרה 'באנו לקחת את הילד'. מיד אמרתי לאשתי שאין טעם לנסות למנוע מהם לקחת את הילד, כי הן יחזרו עם המשטרה. משרד הרווחה החתים את הפונדקאית על טופס ויתור על הילד, למרות שהיא אמרה להם שהיא רוצה להשאיר אותו אצלנו. היא אמרה להם שהיא מכירה אותנו, שאנחנו מטפלים בילד היטב ושהיא רוצה להשאיר אותו אצלנו, אבל פשוט קרעו אותו מזרועותינו".

ההורים מיוצגים על ידי עוה"ד, אינם יודעים מה מה בגורלו של התינוק שגידלו. הם נמצאים בחרדה עמוקה.

"אנחנו קשורים לתינוק עמוקות. אנחנו אוהבים אותו, והוא אוהב אותנו. עטפנו אותו באהבה. אנחנו ממש באבל. אבל גדול. הכל נשאר כשהיה. המיטה, הצעצועים, הטיטולים. לא סידרנו שום דבר", אומרת האם. צריך לשבור את הסטיגמה שמי שהיה מאושפז פעם, פסול לכל החיים. זה נורא וזה גם לא אנושי".

משרד הפנים גירש את הפונדקאית והתינוק יועבר לאימוץ.

לדברי משרד הרווחה השירות למען הילד בדק את כשירותם של שני בני זוג ומצא שהם אינם כשירים כלל להיות הורים. השירות הסתמך על חוות דעת מקצועית של משרד הרווחה וכן על תסקיר העו"ס בישוב שבו הם מתגוררים. בנוסף לכך, ערעור שהגישו לבית המשפט לא התקבל.

Share this:

לקריאת המאמר השלם הקלק כאן

הרשות להרחקת הילד

הרשות להרחקת  הילד - מקור ראשון - קלמן ליבסקינד - 27.3.98

הרשות להרחקת  הילד – מקור ראשון – קלמן ליבסקינד – 27.3.98

אלי גוזלן, כמו משפחות רבות במצבו, סובל ממצוקה כלכלית קשה, חי מקצבת נכות, והאמצעים הדלים שברשותו לא מאפשרים לו לשכור עורך דין שייצג אותו מול הרשויות, וכך בדיון גורלי, שבסופו נלקחו ממנו כאמור ארבעת ילדיו, הוא נאלץ לעמוד לבדו מול מערכת משומנת ומנוסה, כנגד כל הסיכויים.
לפני מספר שבועות נדונה לפני שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יהושע פלפל, בקשת רשויות הרווחה לנתק ילדה בת ארבע וחצי מאימה ולמסור אותה לאימוץ.
בקשה כזו נתמכת בדרך כלל בתסקירים שמגישים עובדי הרווחה ופסיכולוגים מטעמם אודות רמת האישיות של ההורים.
השאלה אם ציונים נמוכים שמעניקים פסיכולוגים לרמת האישיות של ההורה מספיקים כדי לעקור ממנו את ילדו – מעוררת מחלוקת רבה.
במקרה הזה קבע השופט פלפל, בניגוד לדעת כל הפסיכולוגים, כי "אף שמדובר באישה הסובלת מפיגור קל, בעלת אישיות בלתי בשלה, בעלת אינטליגנציה נמוכה, חסרת השכלה, פרימיטיבית ודלה, אין די בתכונות אלה כדי לקבוע שהיא אינה מסוגלת להיות הורה".
השופט פלפל אף הוסיף כי "חוק האימוץ לא נועד לאפשר חלוקה מחדש של ילדים והעברתם ממשפחה אחת למשפחה אחרת רק מפני שבמשפחה החדשה רמתם של ההורים יותר גבוהה".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, קבע גם הוא בשעתו כי "אין מקום למתן החלטה על הוצאת ילד מידי הוריו בניגוד לרצונם, כאשר הטעם הבלעדי לכך הוא כי הדבר הוא לטובתו של הקטין. לו היה הדבר כך, היה נפתח, למשל, פתח לנטילת ילדיהם של הורים החיים במצוקה כדי להעבירם – מסיבה זו בלבד – לרשותו של אחר".
אולם המציאות, מתברר, איננה מתיישרת תמיד עם קביעות כאלה, ולכן פסק הדין של השופט פלפל הוא בולט ויוצא דופן.
עורך הדין אייל אורטל, המייצג מספר משפחות שילדיהן הוכרו כ"נזקקים" ונלקחו מהן, מבקר בחריפות רבה את המצב המשפטי המאפשר זאת.
"בכל הנוגע לדיני אימוץ ילדים וכן בכל הנוגע לחוק הנוער, המצב המשפטי בישראל הינו שערוריה רבתי. אין במדינה שום מוסד, רשות או שירות וולונטרי כלשהו שיגן על זכויותיה של משפחה או של אם חד הורית שנאלצים להתמודד משפטית מול השירות למען הילד או מול פקידת הסעד".
יחסי הציבור המפרגנים שנעשים בתקשורת לטובת השירות למען הילד ולמען פקידות הסע, יוצרים סטיגמה הקושרת אוטומטית מאפיינים שליליים כנגד כל משפחה שמתנהלים נגדה הליכים.
"בפועל ברור שבדרך כלל הורים אלו הם אנשים חסרי יכולת כלכלית, ולעיתים זהו כל פשעם", מוסיף עורך הדין אורטל.
"משפחות רבות עומדות מתוסכלות בפני תסקירים על גבי תסקירים, חוות דעת מוזמנות מראש של פסיכולוגים, וממתינות לפסקי דין של בתי משפט לנוער, שאין בפניהם אלא את המסמכים שמומצאים להם על ידי רשויות הרווחה".
"המשפחות הללו מגלות לא פעם כי למרות שגידלו בעבר מספר ילדים שהתבגרו כבר, הרי שעתה, לפתע, הן מוגדרות כחסרות מסוגלות הורית, וילדיהן עומדים להיות מוכרזים כברי אימוץ או כקטינים נזקקים. גם הודעות של הורים אלו בבתי המשפט כי ילדיהם עוברים במשפחה האומנת, בפנימיות או במעונות לילדים – מסכת של התעללויות, נחסמות לא אחת על ידי פקידי הסעד ועובדי הרווחה בטענה כי ההודעו הינן נקמניות, טורדניות ונובעות מקנטרנות."
"בית המשפט מוטעה פעם אחר פעם להניח כי האנשים הפשוטים שטוענים לפניו ללא עורך דין בדרך כלל, בודים מליבם סיפורים. הכל משום שפקידי הסעד מנפנפים כל העת בתסקיריהם, בחוות הדעת מטעמם ובכוונותיהם הטובות כשלעיתים מדובר רק בסכסוך קשה של חזקים מול חלשים."
התעללויות מצד המשפחה האומנת
צילה אורן, אם חד הורית בשנות הארבעים לחייה, פעילה שנים רבות בהתנדבות בתחום הרווחה ומסייעת לנשים רבות הנמצאות במצוקה. במהלך שנות פעילותה התעמתה אורן לא אחת עם לשכת הרווחה במקום מגוריה – פה למען זכויותיה של עולה חדשה ושם לשיפור תנאיה של אם חד הורית. כשביתה נילי הגיעה לגיל חמש, החלה להרגיש קושי בטיפול בה.
"הילדה היתה שובבה גדולה והיה לי קשה לחנך אותה כמו שצריך בלי כל עזרה", היא מספרת. אורן פנתה ללשכת הרווחה וביקשה סיוע מהעובדת הסוציאלית.
"היה לי חשוב לדעת שהחינוך שנילי מקבלת הוא החינוך הנכון והטוב". כשהעובדת הסוציאלית נכנסה לתמונה החל הגלגל להסתובב במהירות, ולאו דווקא לכיוון שאותו צילה ראתה לנכון.
"אחרי מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית ועם פסיכולוגית של מחלקת הרווחה הסבירו לי שלטובת הילדה אולי כדאי שתהיה במשך תקופה מסוימת אצל משפחה אומנת שתוכל להקנות לה הרגלים של בית מסודר, מכיוון שהדבר היחיד שהיה חשוב לי זה טובת הילדה, הסכמתי לנסות לתקופה מסוימת".
מה שצילה לא ידעה הוא שבינתיים, בעוד היא מנהלת שיחות עם עובדי הרווחה מתוך דאגה לבתה, הוגשו לבית המשפט לנוער מספר תסקירים אודותיה ואודות נילי.
פסיכולוגית שפגשה את צילה קבעה כי "נראה שצילה אוהבת את בתה ורואה אותה כמרכז עולמה", אך למרות זאת המליצה "לפתוח תיק אימוץ", לנתק את נילי באופן טוטאלי מאימה ולהתחיל לחפש עבורה "משפחה אחרת".
תסקיר שהוגש לבית המשפט על ידי מחלקת הרווחה המקומית קבע כי "בשלב זה אין אפשרות להכריז על הקטינה כבת אימוץ מהסיבה שהיא קשורה לאימה ולא תוכל להתקשר לטווח ארוך למשפחה חדשה". לפיכך דיברה ההמלצה על מעבר למשפחה אומנת, בהסכמת האם שעד לאותו שלב לא היתה מודעת כלל להליך המשפטי המתנהל מאחורי גבה.
מספר שבועות אחרי שהילדה הועברה למשפחה אומנת, היא החלה להתלונן על פגיעות ועל התעללויות בה מצד ההורים במשפחה האומנת. את המצב המשפטי הסבוך שאליו נקלעה הבינה צילה כאשר ביקשה באחת ההזדמנויות לאסוף את הילדה מהמשפחה האומנת לחתונה משפחתית.
"פקיד הסעד הודיע לי שהאבא האומן הוא זה שיביא את נילי לחתונה והוא זה שיחזיר אותה הביתה. את נילי שלי. רק אז נפל לי האסימון לגמרי. אני הכנסתי אותם הביתה בתמימות כדי לקבל מהם עזרה, והם לקחו לי את הילדה".
צילה שכרה עורך דין והחליטה להיאבק ברשויות עד שתחזיר את נילי הביתה. בדיון שהתנהל לאחרונה בבית המשפט לנוער טען פקיד הסעד כי "תהיה פגיעה בילדה אם תוחזר בשלב זה לאימה".
השופט נעתר לבקשת עורך הדין שלא להתחשב בחוות הדעת של פקיד הסעד, שהפך יריב המשפחה, ומינה שני פסיכולוגים עצמאיים מטעמו, שקבעו לאחר סדרת בדיקות כי "טובת הילדה היא שתגדל ברשותה של האם".
הילדה הוחזרה לחיק אימה לאחר שנקבע כי פקיד הסעד האיזורי ילווה את המשפחה במהלך השנה שלאחר מכן. צילה סברה לתומה כי החיים ישובו למסלולם, אולם המציאות טפחה על פניה מהר מאוד. היא ניגשה לבית הספר הסמוך לביתה על מנת לרשום ללימודים את נילי, שהספיקה בינתיים ללמוד חצי שה בכיתה א' אצל המשפחה אומנת.
היא הציגה בפני המנהלת בגאווה בלתי מוסתרת את תעודת החצי עם הערתה הממוסגרת של המחנכת: "את תלמידה נבונה, מגלה ידע והבנה בתחומי הלימוד השונים, מבצעת בזריזות כל משימה המוטלת עלייך, המשיכי כך".
עם תעודה כזו, חשבה צילה, לא תהיה כל בעיה לרשום את נילי לבית הספר. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. פקיד הסעד, כן, אותו פקיד סעד שהיה יריב קשה בבית המשפט רק לפני זמן קצר, הוא זה שמונה להשגיח על הילדה לפי צו בית המשפט, גם כאשר היא נמצאת בבית האם, והוא לא מאשר לנילי ללמוד עד שתעבור בדיקות נוירולוגיות ותיטול כדורי הרגעה.
בדיקה נוירולוגית שעברה הילדה לאחרונה ושקבעה כי תפקודה תקין, אינה מספקת את הרשויות. האם מתנגדת שנילי תיקח כדורי הרגעה מאחר שנוירולוג קבע כי אין בהם צורך, ובינתיים, בעוד בני גילה לומדים קרוא וכתוב, נילי יושבת בבית ומשחקת במחשב מבוקר עד ערב.
אביטל, אם חד הורית שילדה נלקח ממנה לפנימייה יוצאת כנגד כיוון הפניית תקציבי הרווחה. "כשאני מבקשת סיוע כלכלי – אין כסף לתת", היא אומרת, "אבל מצד שני, בלי שום בעיה הם מוציאים את הילדים למוסדות ולפנימיות – גופים שמקבלים תקציבי ענק.
יותר נוח למדינה להעביר תקציבים לעובדים שלה מאשר לנזקקים באמת.
"מבחינתם אני לא יודעת מה טוב לילד והוא לא יודע מה טוב לו. רק המומחים יודעים מה טוב. מי יפצה אותי על הנזק הנפשי שנגרם לי כשלקחו לי את הילד? מי יפצה אותו על הנזק הנפשי שנגרם לו כשגדל בלי אמא? מה יקרה כשבעוד שנה – שנתיים הוא יחזור הביתה? איך הוא יסתכל עלי כשהמדינה הסבירה לו במשך שנתיים שאני לא מספיק טובה כדי להיות אמא שלו"?
פרופ' אסתר הרצוג, בעבר יועצת לשרת העבודה והרווחה, משמשת פה למשפחות רבות הנמצאות במאבק על ילדיהן עם רשויות הרווחה.
"נחשפתי לנושא לראשונה", היא מספרת, "לפני מספר שנים, כאשר פנתה אלי אישה שבעלה לשעבר התעלל מינית בבתם בת השלוש. הגננת סיפרה שהילדה מתנהגת באופן מוזר ורומזת על פעילות מינית שהיא מבצעת עם אביה.
האם פנתה למשטרה ולרשויות הרווחה, אבל שום דבר לא זז. כשפנתה לעיתונות והתלוננה על חוסר המעש של עובדות הרווחה בעניין כה חמור, התייצבה נגדה המערכת כולה, שלא היתה יכולה לעבור בשתיקה על "ההלשנה".
מסע הנקמה כלל תסקירים שהוגשו לבית המשפט ושתיארו אותה כאישה מכה וכאם לא ראויה. לאור התסקירים הללו החליט בית המשפט להוציא מידיה את הילדה ולהעביר אותה לרשות האב המתעלל. והכל בגלל שהיא הרגיזה אותם כשתפקה אותם בעיתונות.
לפרופ' הרצוג אין אמון רב במערכת, למרות שבעבר היא היתה חלק ממנה. "יש הרבה ילדים בעיתיים והורים שהם לא טלית שכולה תכלת. אבל מכאן ועד לקחת להם את הילדים – המרחק רב.
לדבריה, מדינת ישראל היא בין המקומות המובילים בעולם בהוצאת ילדים ממשפחותיהם.
"לממסד יש הרבה פנימיות שנותנות הרבה תעסוקה ומגלגלות הרבה מאוד כסף. יש פה פוטנציאל גדול מאוד של כוח. את זה הם צריכים למלא בילדים כי התקציב מגיע לפי ראש.
יש בישראל הרבה פנימיות של עליית הנוער, וכהעלייה נגמרה היה צריך למלא אותן מחדש כדי שלא ייסגרו".
פרופ' הרצוג מצביעה על ניגוד אינטרסים בעייתי מאוד, לדעתי, בעובדה שמשרד הרווחה שמוציא ילדים מחיק הוריהם, הוא גם זה האחראי למלא פנימיות ומוסדות.

במקרים רבים מקבלת המשפחה את המלצת פקיד הסעד בחיוב ורואה בו גורם מסייע, אולם במקרים לא מעטים אחרים מתפתח מאבק מר בין ההורים מזה ופקיד הסעד מזה. פקיד הסעד הוא הממליץ על הוצאת הילד מחזקת הוריו, הוא האחראי עליו במסגרת האומנה או המוסד והוא גם העומד בדיון המשפטי כצד נגדי להורים. במקרים רבים מביאה איתה מעורבותו הדומיננטית של פקיד הסעד בכל ההליכים ליריבות אישית בינו לבין המשפחה.

זו מתנגדת להוצאת הילדים מרשותה ורואה בפקיד הסעד שורש כל רע. באופן אבסורדי, למרות היריבות שהיא במקרים אלה טבעית ומובנת, ממשיך פקיד הסעד להיות הגורם הארחאי והמפקח הבלעדי על הילד. עם תום התקופה שקבע בית המשפט, הוא צריך להיות הגורם המקצועי האובייקטיבי הממליץ לבית המשפט כיצד להמשיך ולנהוג בילד ובמשפחה.

הכוח שבידי פקיד הסעד

בהחלטה להוציא קטין מרשות הוריו נוהגים, כאמור, בתי המשפט לקבוע כי פקיד הסעד יהיה אחראי עליו ועל קביעת "הסדרי הראייה" בין הילד להוריו. במילים אחרות – בכל כמה זמן הם יוכלו להיפגש ומתי ואיך ישוחחו בטלפון. בדרך זו מאציל בית המשפט סמכויות נרחבות על על עובד סוציאלי, שגם אם הוא מנוסה ומקצועי, הרי שאין לו כל השכלה או הכשרה משפטית.

יתרה מזו, הסמכות ניתנת באופן כללי לפקיד סעד ואינה מוגדרת לפקיד מסוים. כך מטיל השופט אחריות כבדה על אדם שהוא איננו מכיר אותו ואיננו יודע מהם כישוריו, מה השכלתו, מה ניסיונו או אפילו מה שמו. חשוב לדעת כי הפרת החלטה של אותו פקיד כמוה כהפרת צו בית המשפט, ובמקרים רבים היא גוררת איתה מעצרים והעמדה לדין.

את מהות הכוח והאוטונומיה שיש לפקיד הסעד, יסייע להבין הסיפור הבא:
גדעון, שבנו נלקח ממנו, ערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי.
הערעור נדחה ובהחלטתו הדגיש השופט את הדברים הבאים:
"למעשה, אף שמבחינה פיזית ומשפטית הוא (הילד) אינו מצוי במשמורתו של אביו, אין מונעים מהמערער (האב) לקיים קשר רצוף עם בנו ומדי יום מתקיימת שיחה טלפונית ביניהם".
כחודשיים לאחר קביעה זו נמסר לאב כי "הוחלט בהתייעצות עם פקיד הסעד כי יפסקו שיחות הטלפון". מיותר לציין כי ההחלטה של פקיד הסעד לא עברה שום ביקורת משפטית אף שהיא נוגדת במפורש את החלטת השופט.
רשויות הרווחה והעובדים הסוציאליים פועלים בשיתוף פעולה מלא והדוק עם רשויות אחרות כמו המשטרה ובתי המשפט לנוער. כך מוצא את עצמו הורה החושב שנגרם לו עוול, מול חומה בצורה העומדת מולו ואין מושיע.

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ

הקלות שבה ילדים ממשפחות מוחלשות מוצאים מבתיהם בגלל הנחה מוקדמת שהורים שחיים בעוני אינם בעלי "מסוגלות הורית" היא בלתי נסבלת וחייבת להשתנות. זהו מצב שהורס את חייהם של הורים וילדים. קריאה להפגנה הערב

"בעודי בוכה הרמתי את הילד שלי, חיבקתי אותו חזק, והתיישבתי על הספה. לא נותרה לי ברירה אלא להושיב ילד בן שנתיים על ברכיי ולומר לו כי אמא אוהבת אותו הכי בעולם, אמא תתגעגע אליו, ושאף פעם לא ישכח את זה!
הוספתי ואמרתי לו שהוא יוצא עכשיו לטיול… אמא מבטיחה לבוא בקרוב ולקחת אותו חזרה הביתה.
שיקרתי לו. כבר שנתיים שאני משקרת לו. שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה".

כך כתבה לי במייל אביגיל (האמא ש' – שם בדוי), אמא חד-הורית לילד בן ארבע, שכבר שנתיים נלחמת על הזכות הכי טבעית שיכולה להיות – לגדל את הילד שהביאה לאוויר העולם. אביגיל אינה האם היחידה שנלחמת על כך.

בכל האמור בצורך להוציא ילדים מהבית על ידי רשויות הרווחה יש לנהוג במשנה זהירות, שכן המערכת חייבת מצד אחד להבטיח את שלומם של הילדים ולהיות עם האצבע על הדופק כשמדובר בילדים בסיכון גבוה. אך האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית מכורח היותו בן להורה יחיד הוא בהכרח "ילד בסיכון"? האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית דלת אמצעים הוא בהכרח "ילד בסיכון"?

אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרבית הילדים המוצאים מבתיהם באים ממשפחות מוחלשות החיות בעוני, כתוצאה ממדיניות כלכלית קלוקלת הדוחקת רבים באוכלוסייה אל מתחת לקו העוני. הקשר הראשוני עם רשויות הרווחה נוצר ברוב המקרים כדי לקבל סיוע עקב המצב הכלכלי קשה. למשל, הנחות במעון לילדים כדי לאפשר להורה היחיד לצאת לעבודה בזמן שהילד מקבל חינוך ומסגרת הנדרשים להתפתחות תקינה.

אביגיל פנתה לשירותי הרווחה בדיוק בשביל זה. כל שביקשה הוא סיוע במתן הנחה על תשלום למעון לילד שעמד בזמנו על כ-2,000 ש"ח לחודש. עבור משפחות שהכנסתן נמוכה מן הממוצע, משפחות שתלויות בקצבאות קיום של הביטוח הלאומי, יש צורך בקשר ישיר עם לשכות הרווחה על מנת להמציא את האישורים הנדרשים המהווים תנאי לקבלת קצבאות הקיום. כך מוצאות את עצמן משפחות אלה מתדפקות על דלתות לשכות הרווחה. מרגע זה מתחילה המשפחה להיות נתונה לעיניהן המפקחות והבוחנות של העובדים הסוציאליים. ריבוי הפניות ללשכות הרווחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה יוצר לחץ על מערכת שאין בה מספיק תקנים, והעובדים הסוציאליים קורסים תחת נטל הפניות, שכן אין בידיהם את הכלים והתקציבים הדרושים.

אם כך, איך מתמודדת המערכת עם התופעה של הוצאת ילדים מהבית כשאין למעשה פיקוח חיצוני על המתרחש בין כתלי משרדי הרווחה? העדויות הרבות שמצביעות על כשל מערכתי משרטטות תמונה קשה. כאשר אין בדיקה מעמיקה ובחינה של כל הטיעונים לאשורם; כשלא לוקחים בחשבון את כל המדדים הנדרשים לבדיקת מסוגלות הורית; כשממעיטים מערך ההשלכות הפסיכולוגיות של הוצאת ילד מחיק הוריו למסגרות של הרווחה; וכשאין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות וכלל לא ברור איך ועל פי מה מתקבלות ההחלטות הללו, ברור שבמרבית המקרים בתי המשפט הם בפועל חותמת גומי להחלטותיהן של פקידות הסעד.

על רקע זה עולה השאלה, מי באמת מקשיב להורים בתוך המערכת? עד כמה המערך המסייע לו נזקקות משפחות אלה, שברוב המקרים נמנות על מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מתממש בתוך הקהילה בטרם מוצא הילד מביתו? האם נעשים כל המאמצים תוך מתן כלים למשפחות להתמודד עם צרכיהם השונים של הילדים כדי למנוע הוצאת ילדים מבתיהם רק בגלל מצב כלכלי קשה? כיצד מגיעה אמא שבסך הכל ביקשה הנחה למעון, למצב בו בנה נלקח ממנה בטענות שונות אשר כלל לא נבדקו? כיצד ניתן להעלות על הדעת כי בנושא רגיש ומורכב זה, הכרוך בדיני נפשות ממש, לא ניתנת להורה הזכות והאפשרות להוכיח את טענותיו?

כאמור, מדובר לרוב במשפחות מעוטות יכולת אשר אין באפשרותן להעמיד אמצעים כדי להיות מיוצגות היטב ולהתגונן מול המערכות השונות. במקרה של אביגיל, אחת הטענות העולות מצד הרווחה היא כי בביתה של אביגיל נראו סמים על השולחן, בעת ביקור פתע שאותו לטענתה ערכה אחת מפקידות הסעד. לאביגיל לא ניתנה כל יכולת להתגונן מול טענות אלה ולהוכיח את חפותה.

מסיפור זה עולות שאלות רבות. ביניהן, אם אכן פקידת הסעד ביקרה בביתה של אביגיל כפי שדיווחה ומצאה סמים על השולחן כאשר הילד שהה בבית, מדוע היא לא דיווחה בו ברגע למשטרה על כך? הלוא הילד חשוף לסכנה. מדוע לא אפשרו לאביגיל להוכיח כי אין אמת בטענות פקידת הסעד ולהציג בדיקות המעידות שאינה משתמשת בסמים? מדוע לאחר כמה חודשים באופן שרירותי, מבלי לבדוק את העניין לעומקו ובלי לאפשר לה להתגונן מול הטענות, ילדה נלקח ממנה על ידי צוות משטרה ופקידות סעד שבאו לביתה? מי שפוגש את אביגיל מבחין מיד שהיא לא נרקומנית.

ב-31 בדצמבר 2013 נכחתי בדיון של הוועדה לזכויות הילד בנושא המורכב של הוצאת ילדים מהבית. בדיון הצטיירה תמונה קשה במיוחד בנוגע למשפחות ממוצא אתיופי אשר לפי הנתונים נמצאות באחוזים הגבוהים של ילדים המוצאים מביתם. במקרים רבים אין אפילו מתרגם שיסייע להן בקושי השפתי, ומי שמתרגם להורים את דברי העובדים הסוציאליים הוא ברוב המקרים אחד הילדים. באותה ועדה נכחה גם שופטת לענייני משפחה בדימוס, הגב' חנה בן עמי, אשר הציגה תמונה קשה ביותר על הקשר שבין פקידות הסעד לבין בתי המשפט, ועל התנהלותם של העובדים הסוציאליים. מדבריה עלה כי לא מתקיימת חקירה נגדית של פקידי הסעד, וברוב המקרים חוות דעתם היא זאת שמתקבלת על ידי בית המשפט. במקרים רבים השופטים אף לא מקבלים את כל המסמכים הדרושים כדי לבדוק את טענות העובדים הסוציאליים, והם הופכים לחותמת גומי. מדבריה של בן עמי עלה שבהתנהלות המערכות האמורות לדאוג לשלומם של הילדים, זכויותיהם של הילדים מופרות במידה שגובלת בפלילים. כך יוצא שמכיוון שהמומחים של משרד הרווחה שמקבלים ממנו את שכרם, כאשר הם מעידים בבית משפט חוות דעתם תואמת לרוב את דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו בקיפוח פרנסתו.

יתירה מזאת, פקידות הסעד לא ממלאות תמיד אחר החלטות בתי המשפט. במקרה של אביגיל הפסיקה הראשונה שניתנה בבית הדין לענייני משפחה הורתה להחזיר באופן מיידי את הילד לחיק אמו, שכן לא הוצגו ראיות שמבססות את טענותיהן של פקידות הסעד. אולם, הילד לא הושב לאמו. הרווחה פנתה לדיון נוסף בבית משפט לנוער. שם לא עמדה לאם האפשרות להוכיח את דבריה, ונדמה היה בדיון זה כי ההחלטות המתקבלות על חייה ועל חיי ילדה נעשות מעל לראשה. בעיה נוספת היא שהגורמים שמפנים ילדים לאימוץ, הם אותם גורמים שמוציאים ילדים מבתיהם. מן הראוי שתהיה הפרדה בין שתי פעולות אלה לשני גורמים. זאת, על מנת למנוע הוצאת ילדים מבתים כאשר אין סיבה ממשית לכך, והשארתם בידי הורים המשוועים להעניק בית חם לילדים אשר באמת זקוקים לבית שכזה.

כאשר מדובר על כ-10,000 ילדים הנמצאים בהשמה חוץ ביתית, ובכ-700 צווים המורים על הוצאת ילדים מביתם מדי שנה, חשוב להעלות את הנושא הרגיש הזה לסדר היום. במיוחד לאור המצב הכלכלי המידרדר כתוצאה מהמדיניות הכלכלית. יש להעלות אותו על סדר היום ולשאול את השאלות המתבקשות על מנת להבטיח את שלומם של הילדים, ועל מנת לתת להורים את כל האפשרויות להשמיע את קולם.

בקשתה של אביגיל לכאורה פשוטה ביותר והיא לנהל משפט הוכחות על מנת להוכיח את דבריה בדבר חפותה, ובדבר היותה אם הראויה לגדל את ילדה. כאשר אפילו זכות בסיסית זו אינה מצויה בידי ההורים עלינו לתהות באשר לכל ההתנהלות של מערכת הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מביתם. ברור שהמערכת לא מפנה מספיק משאבים לטיפול מקיף בתוך במשפחה ובתוך הקהילה באמצעות מסגרות טיפול תומכות המתאימות לצרכים השונים להן נזקקות המשפחות. הכוונה היא לכל ההיבטים הרחבים הרלבנטיים – חינוך, טיפול פסיכולוגי וסיוע כלכלי. כל זאת במטרה לחבר ולחזק את הקשר המשפחתי כי ילד שנעקר מחיק אמו, ועובר למסגרות הרווחה לעולם לא יחזור להיות אותו הילד שהיה ביום בו הוצא מביתו.

שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ
שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה  , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ

סיפורה של מימי שמשרד הרווחה רוצה לחטוף ממנה את עוברה

נובמבר 2014 – יעל דן – גלי צה"ל – פשעי לשכת הרווחה רחובות – הודיעו לכל בתי החולים בארץ לחטוף את תינוקה של מימי מיד בהיוולדו. סיפורה של מימי בחודש התשיעי להריונה שחייבת ללדת בניתוח קיסרי ורשויות הרווחה הורו לכל בתי החולים בארץ לחטוף ממנה את עוברה מיד בהיוולדו. מימי עומדת ללדת ברשות הפלשתינית כדי להגן על תינוקה מסחר במוסדות משרד הרווחה.