תא בידוד בית חולים גהה

מתוך דף פייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" , 18.07.2017

אפרת מספרת: חשוב לי לפרסם את מה שראיתי כשביקרתי בגהה, בתגובה לפרסומת (שקופת חולים כללית השקיעו בה לא מעט כסף, במקום לטפל באפליה הממסדית.)

לא מזמן ביקרתי מטופלת במחלקה סגורה בגהה. היא הייתה בבידוד שבוע, קשורה ללילה אחד. בתא הבידוד לא מצאתי כלום למעט מיטה מוברגת לריצפה – לא סדין, לא כרית, לא בקבוק מים, לא שמיכה. על הקיר היה מאוורר שלא פעל, החלון מאחורי הסורגים היה פתוח. שיא הקיץ, לחות נוראית וחום. אמרתי שאני בת דודה של המטופלת ולכן הרשו לי ביקור, בנדיבות הכניסו כיסא פלסטיק עבורי אך כשביקשתי עבור המטופלת סדין כרית שמיכה, האח התעלם. אותו האח לא היה מוכן להקשיב לבקשות של המטופלת, הסתכל עליה כמו על אוויר. היא לא רצתה לאכול ולשתות יותר מדיי כי לבקש ללכת לשירותים זאת בעיה רצינית – עליה לדפוק על הדלת מאד חזק במשך זמן רב וכשפותחים ייתכן שיאשימו אותה "באלימות" ועוד יקשרו אותה. הכל תלוי במצב הרוח של הצוות. שוחחנו וצחקנו, ישבנו על המיטה הצרה אך חברתי רצתה לנוח, עברתי לשבת על הריצפה מתחת למצלמה. כעבור שעתיים וחצי מישהו מהצוות נכנס והיה ממש מופתע למצוא אותי בתא הבידוד, נפל להם מהזכרון שיש לה מבקרת. יצאתי בשקט, חברתי ישנה כמו תינוקת, ושאלתי: "מדוע אתם לא בודקים אותה כל חצי שעה על פי הנהלים של משרד הבריאות?" לא קיבלתי תגובה.

בידוד בית חולים גהה
תא בידוד בית חולים גהה

בידוד בית חולים גהה - פייסבוק

 

מודעות פרסומת

בית חולים גהה – יחצנות מול מציאות

מתוך דף פייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" , 16.07.2017 – בית חולים גהה

רוני: שלום לכולם!

בסרטון תדמית חדש של גהה, מככבים אנשי הצוות שלו, כשעל פניהם מרוח חיוך רחב. הם מספרים כמה הם מחויבים ל"לקוחות" (המטופלים) שלהם, על תחושת השליחות, כמה חשוב להם לעזור לחולי הנפש הנפלאים, שבכתבה מוצגים כמו אנשים נורמלים ומאושרים עם בגדי יום יום מהודרים. על הדשא הירוק מתרוצץ ארנב, השמש שוטפת את הכל, חולי הנפש והצוות חותכים ביחד סלט נפלא מהירקות שקטפו הרגע בגינה.

כל אדם שלא ראה מימיו מוסד פסיכיאטרי מבפנים, עלול בתמימותו להאמין לבדיחה הגרועה הזאת, אבל לשמחתכם, אני כאן לשירותכם. אני כאן, אני אחשוף כרגיל את כל מה שאחרים מעדיפים לשכוח ולהצניע, ואספר לכם את האמת: אני *כן* ראיתי את גהה מבפנים. ועכשיו תוכלו לדעת ממקור ראשון, איך באמת נראית מחלקה סגורה מבפנים:

בבוקר הראשון שלי פתחתי את העיניים על מיטת בית חולים חורקת וישנה, ביחד עם עוד שלוש בנות אחרות באותו החדר. לא לבשתי בגדים יפים ומהודרים כמו בפרסומת, אלא כמו כולם – פיג'מת בית חולים שגדולה עלי בכמה מידות, שעברה גילגולים רבים ומשום מה גם היה עליה כתם יבש של דם, שאני לא רוצה לדעת מאיפה הגיע. ביד שלי תפרים טריים, ואני עדיין לא התאוששתי משלושה אנטומין שדחפו לי לילה לפני.

מיד כשאני פוקחת את העיניים עומד מולי ראש המחלקה וסביבו צוות של אנשים שאני לא מכירה, כולם לבושים בחלוקים ובוהים בי כאילו הייתי אוויר. ראש המחלקה אומר להם בטון יבש: "suicide attempt". אני מנסה לומר לו שלא ניסיתי להתאבד, אבל לא יוצא לי קול, כי הפה שלי יבש מכל האנטומין. "יהיה נחמד אם תטרחי לשבת כשאנחנו מדברים איתך" הוא אומר בעצבים. אני מתיישבת וסופסוף מצליחה לומר: "סליחה, אני לא יודעת מי אתם". אני שואלת אותו מתי מעבירים אותי למחלקה פתוחה כמו שהבטיחו לי. הוא מסתכל עלי בגיחוך ואומר: "בן-אדם שניסה להתאבד? את תשארי פה הרבה זמן". לא ניסיתי להתאבד האמת, אבל לא נראה שאכפת לו, או שמישהו מאמין לי.

יצאתי לכיוון ארוחת הבוקר, החלונות מסורגים ואין שום שמש. בן אדם אחד לא הפסיק להפליץ ולדבר אל עצמו כל הדרך לחדר האוכל. גבר אחר הסתכל אלי במבט מפשיט ושאב רוק בהנאה. אני מאיצה את הקצב כדי לברוח ממנו. ארוחת הבוקר הייתה קורנפלקס מפורר לגמרי עם חלב בצלחת פלסטיק מלוכלכת, אולי היה גם ביצה וקוטג' ודייסה של בית חולים. אתם צמחוניים? טבעוניים? בעיה שלכם.

האחיות העצבניות פקדו עלי לשבת כבר. יש נס קפה – המים שלו קרים כי אסור מים רותחים, גם לא חמימים, הסוכר מעורבב עם הנס עם השחור והכל מטונף ושפוך על השולחנות.

אני חוזרת למחלקה אחרי הארוחה המגעילה ונועלים מאחוריי את הדלת הכפולה שלא תבייש את האגפים הכי סגורים בבית סוהר. אין מה לעשות בגהה. אין שום פעילות, לא כשאני הייתי שם בכל אופן. שמים את כולם מול הטלויזיה וכולם בוהים בה מהבוקר עד הערב.

מישהי מצביעה על האחות וצועקת "מכשפה, מכשפה, מכשפה". מישהי אחרת מבקשת ממני סיגריה בשביל הבן שלה שנמצא במלחמה. אומרים לי לא להאמין לה, שככה היא אומרת מאז שהבן שלה מת, אל תתני לה סיגריה.

זאתי שצעקה קודם מכשפה עשתה עכשיו פיפי על עצמה, הפיפי נטף ממנה על כל הספסל. באים שני מאבטחים או אחים ג'אברים ולוקחים את האישה הזאת שיכולה להיות סבתא שלי בכוח, אחות אחרת צועקת עליה שהיא מגעילה. תוך כדי האישה הזקנה צועקת להם שיעזבו אותה, צעקות מטורפות של כאב וצער שלא שמעם בחיים שלכם. הם סוגרים אותה בחדר נעול וקושרים אותה למיטה והיא ממשיכה לצעוק שם.

מישהי אחרת עושה קולות של כבשה או משהו. אני מפחדת. יש גם מישהי על כיסא גלגלים שמזילה ריר ונראית חצי מעולפת – עשו לה מכות חשמל בבוקר.

הצוות עצבני ועייף ואין לו כוח לכלום, הם מביטים במטופלים בגועל. הפיפי ממקודם נשאר על הכיסא כל הלילה, אף אחד לא ניקה. אני בוכה בפיג'מה המכוערת שלי בלי הפסקה. אף אחד לא מסתכל עלי. אני מתחננת לאמא בטלפון שתקח אותי משם. עד שהיא מסכימה. אני הולכת, אבל הם נשארים שם. חלקם נשארים שם חיים שלמים.

הכדורים שמקבלים שם בכמויות מטורפות יכולות להפיל שור, אני לא צוחקת. היחס משפיל. אתה בודד שם יותר מבכל מקום אחר. נשים (חלקן עברו פגיעה מינית) מאושפזות עם גברים (חלקם הגיעו אזוקים בניידת, אלוהים יודע למה או מה הם עשו). אין שם שקט, אין שם אנושיות. זה המקום הכי עצוב ובודד ביקום.

ככה אני זוכרת את גהה כשהייתי שם. וככה אני זוכרת את איתנים וביננו גם את שלוותה המהולל. את המחלקות הסגורות – ככה בדיוק אני זוכרת.

זהו, זה פחות או יותר מה שבאמת קורה במקומות האלה. אני לא חושבת שאי-פעם באמת נזקקתי לאשפוז פסיכיאטרי, לא הייתי פסיכוטית. הייתי בעיקר מאד מאד עצובה ואבודה, והמקומות האלו רק העמיקו את התחושות הקשות.

אני לא מציעה לכם להאמין לשקרים שהמערכת הפסיכיאטרית מנסה למכור לכם. המצב בארץ בזבל. במקום לבזבז זמן על פרסומות שקריות, אולי כדאי לתקן את העוול שנעשה לעשרות ומאות אלפי מתמודדי נפש בארץ?

פייסבוק גהה

הטרדה מינית ואלימות במוסדות פסיכיאטריים: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק

הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015

הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה – אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים

מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה – ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.

עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.

נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה

"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".

בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר – שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.

"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".

בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.

"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".

"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי

"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"

בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".

-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?

"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".

-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?

"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".

העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".

"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".

מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".

פגיעה מינית, מכות ועונשים

מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".

מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.

"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.

"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".

למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".

הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, קיימה יחסי מין עם מטופל שלה שזכה בתביעה נגדה. היא ממשיכה לעבוד כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים ממשלתי לבריאות הנפש – "גהה"

מקור: לשכת רווחה גבעתיים – לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח

הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, קיימה יחסי מין עם מטופל שלה שזכה בתביעה נגדה.
ד"ר נחמה ויזר ממשיכה לעבוד כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים ממשלתי לבריאות הנפש – "גהה"

ידיעות אחרונות / עינת פישביין, 11.1.1994
הכתבה: מטופל, בן 42, תובע שמונה מיליון שקל פיצויים מן הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר "היא ניצלה את מצבי כדי לספק את צרכיה המיניים"

תביעה יוצאת דופן, שתחייב את המערכת המשפטית לעוסק שוב בנושא יחסי מטופל ומטפל, הוגשה אתמול לבית משפט המחוזי בירושלים.
התובע, צביקה לבד, תושב בת ים, בן 42, טוען כי נוצל מינית על ידי ד"ר נחמה ויזר, פסיכיאטרית בכירה מבית חולים "גהה". לדבריו, כתוצאה ממערכת יחסי מין שנוצרה בינו לבין ד"ר ויזר נגרם לו נזק נפשי חמור ובלתי הפיך. באמצעות עורכי הדין דורון כספי ודניאל סרור, תובע המטופל מהפסיכיאטרית ומקופת חולים כללית סכום 7,717,000 ש"ח.
הקשר בין ד"ר ויזר לתובע נוצר בשנת 1989. הוא הופנה אליה על ידי קופת חולים שלו, כשהוא סובל מחרדות שונות ומכאבים, שלא נמצא להם הסבר רפואי. באותה תקופה, מספר כתב התביעה, היה התובע נשוי, אב לשניים, בעלים של משרד פרסום מקומי מצליח, פעיל במרכז הליכוד ובמוסדות ציבור שונים.
לקריאה, הקלק על התמונה להגדלה:
לטענת כתב התביעה, אחרי תקופת טיפול קצרה החל ד"ר ויזר נחמה, גרושה ואם לשניים, להזמין את התובע לטיפולים של שעות ארוכות, מחוץ למסגרת ימי הקבלה הרגילים, כמו בימי שישי אחר הצהריים, כשילדיה היו אצל אביהם.
בפגישות אלו היא סיפרה לו פרטים אינטימיים רבים מחייה וניסתה להתקרב אליו. בהמשך נהגה להתקשר אליו פעמים רבות במשך היום ולהשאיר לו הודעות באיתורית, בעיקר בשעות בהן שהה עם בני משפחתו.
התובע טוען, שבאותה תקופה היו חיי המשפחה שלו תקינים לגמרי, ומעולם לא היוו חלק מהבעיות שבגללן הגיע לטיפול.
לפי כתב התביעה, החלו ד"ר ויזר נחמה והמטופל לקיים – ביוזמתה – יחסי מין בתדירות שהלכה וגברה במהלך פגישותיהם. לדברי המטופל, היא הסבירה לו בכל הזדמנות כי חיי הנישואין שלו אינם מאושרים וכי הם הסיבה לכל מה שעובר עליו.
בשלב הבא, טוענת התביעה, שכנעה ד"ר ויזר נחמה את המטופל להיפרד מאשתו ולעבור לגור בביתה של הפסיכיאטרית כשהיא טוענת שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורו, והדבר היחיד שיעזור לו להשתקם.
ד"ר ויזר נחמה היתה ספקית התרופות העיקרית של התובע באותו זמן, ולפי טענתו היא ניצלה הן את תלותו בה מבחינה זו והן את חולשתו ואופיו התלותי, שמוגדר ככזה גם בחוות הדעת הפסיכיאטריות המצורפות לתביעה.

הכתבה "הכל אודות אמא"

ידיעות אחרונות – 7 ימים / מיקי פלד, 12.8.2005
לפני עשר שנים הוא תבע את הפסיכיאטרית שלו ד"ר נחמה ויזר, על ניצול מיני, וקיבל 1.2 מיליון שקל פיצויים. את רוב הסכום בזבז בלילה אחד של הימורים, הידרדר לרחוב וניסה להתאבד שוב ושוב. צביקה לבד, שהיה עד אותו טיפול איש משפחה, פעיל ליכוד ובעל משרד משגשג, מנסה היום לשקם את חייו מתוך ההריסות.
אחרי כל מה שעבר, בדיוק כשנראה היה שהחיים שלו מתחילים להסתדר, בא מפגש אקראי אחד ברחוב והעיף את צביקה לבד, חזרה לשוליים. זה היה מפגש עם אישה. אחת משתיים שביניהן ניווט את חייו, מנסה לברוח מצילן אבל נמשך בעקבותיהן שוב ושוב אל מסלול ההרס.
לבד היה הגבר הראשון בישראל שתבע את המטפלת שלו, הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, על חריגה מיחסי מטפל – מטופל, וטען שניצלה את חולשתו לסיפוק צרכיה, בעיקר המיניים. תביעתו נגד הפסיכיאטרית נסגרה בפשרה חסרת תקדים ב- 1995, כשהפסיכיאטרית אינה מודה באחריות, ומשלמת לו 1.2 מיליון ש"ח פיצויים.
הפסיכיאטרית נחמה ויזר, המשיכה לעבוד, והמטופל לבד, אחרי שנים קשות, אמור היה לשקם את חייו.
"קניתי דירה וריהטתי אותה", הוא נזכר עכשיו, "קניתי מיצובישי חדש וחידשתי את הקשר עם המשפחה. התחילה חדוות חיים בלתי רגילה – ארוחות ערב, חברים. היתה לי חברה מקסימה שהיתה לה גם משפחה, בקיצור חיים נהדרים. נהגתי מידי פעם לטייל בכיכר אתרים בתל אביב, מול הים, ליד הגורילה המפורסמת. זה היה הכיף שלי".
עד שיום אחד הוא ראה אותה (את הפסיכיאטרית), באותה כיכר, במקרה. "לא יודע מה עבר עלי באותו רגע. נכנסתי לבלק אאוט. אני יודע רק דבר אחד: בבוקר, כשהתעוררתי מהעילפון, הייתי מופסד מאה אלף דולר".
חודשים מעטים לפני כן נגמל מהימורים, שכילו את כל רכושו והביאו אותו לרחוב. אחרי המפגש הטראומטי הוא חזר להמר: "אין כסף, אין בית, חזרתי לגור ברחוב, לא יודע איפה הסתובבתי. לא דיברתי עם אנשים. נתק מוחלט. אובדן מוחלט של תחושת מציאות. לא חייתי, רק נשמתי. הייתי אוכל מפחי אשפה, או נעמד הרחק מבית הקפה של חבר נעורים, שהיה מוציא לי שקית כי התביישתי להתקרב. הייתי ישן בשוק עלייה, יושב עם נרקומנים".
מלוכלך, מוזנח וחולה, בגדיו קרועים וזקנו פרא, הסתובב לבד ברחובות תל אביב, נושא במזוודה את רכושו היקר ביותר: אלבומי תמונות ומכתבים מחייו הקודמים. "איבדתי עשר שנים מהחיים", הוא אומר, "ואני לא יכול לספר אפילו מה היה".
לבד מתגורר היום בחדרון קטן, מעופש ועלוב בדרום תל אביב. בחדר הזה, הממלכה שלו ושל ליידי כלבתו, ניצבים על שידה קטנה ומעוקמת אלבומים מעידן אחר: כתבות מנוילנות, מכתבים ממשה קצב, מחיים קורפו, מהשופט דב לוין, מלשכת ראש הממשלה, שרים, ח"כים, ראשי ערים.
לבד נולד בבואנוס איירס ומשפחתו היגרה לישראל כשהיה בן שמונה.
לבד נמשך לפוליטיקה כמעט מילדות, מאז שנשרף דגל ישראל לנגד עיניו בארגנטינה. הבית היה ציוני, אביו ומנחם בגין היו ידידי נעורים בליטא. אבל נראה שמקור המשיכה העמוק יותר היה רצונו להיות מוקף באנשים, במרכז הענינים, לתת ולקבל תשומת לב.
ב- 1977, כשעבד בצוות ההקמה של יחידת התקשורת בבנק לאומי, התחיל לארגן מבצעי התרמה, טקסי בר מצווה, טיולים של נוער משכונות מצוקה לירושלים ולבסיסים צבאיים. שלל כתבות מצהיבות ומכתבי הוקרה עתיקים שהוא סוחב איתו לכל מקום מעידים על פעילותו כדובר ההנהלה הארצית של המועצה הלאומית למניעת תאונות וכחבר בוועד העובדים הארצי של בנק לאומי.
במקביל התפקד לתנועת החירות, והיה לחבר בולט ופעיל במוסדות התנועה ובמסעות בחירות. בין מכריו אז הוא מזכיר את בנימין נתניהו, פנחס גולדשטיין, מיכאל רצון, לימור לבנת, דוד לוי, דודי אפל, מאיר שטרית, ישראל כץ. "הייתי פושר, שלא ירא משום דבר". משיחות עם חבריו לדרך הפוליטית מצטייר דיוקן של אדם חזק, אמין, אכפתי, מעורב ומקושר, בעל מוטיבציה אדירה להצליח.
בשנת 1986 הקים לבד משרד פרסום, שעבד עם משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות. "היה לי פול טיים ג'וב, הרווחתי המון כסף. עד אמצע 1989 הרגשתי שהגעתי לכל השיאים האפשריים שרק רציתי: היו לי משפחה נפלאה שהקמתי, אחותי שרה, פוליטיקה והתנדבות. מה יכול אדם לרצות יותר?"
אחותו שרה חלתה בסרטן. "אז בעצם התחילו כל הסימפטומים הנפשיים השליליים שלי. בהתחלה חשבתי שמדובר בבעיות אורגניות. הייתי נופל פתאום בלי שום סיבה, מתעלף. שלחו אותי לבדיקות מקיפות והכל נראה תקין. ואני בתוך תוכי ידעתי מה לא בסדר: שרה. החיים בבית הפכו לגיהנום. לא תפקדתי, הייתי במצב נפשי גרוע. רופאת המשפחה הפנתה אותי לפסיכיאטרית מומחית והתחלתי טיפול פרטי בביתה. כבר בהתחלה הציעה המומחית שאקח תרופות פסיכיאטריות. סמכתי עליה".
כשנוצרו ביניהם יחסי אמון הציעה לו הפסיכיאטרית, כפי שטען לאחר מכן בתביעת המיליונים נגדה, לקיים פגישות ארוכות יותר בימי שישי בקליניקה שבביתה, כשמשפחתה נעדרה. המפגשים קיבלו ממד נוסף, כפי שמספר לבד: "היא הציעה שאשכב על הספה בסלון והיתה מנגנת לי בפסנתר בדיוק את היצירות שאני אוהב. הייתי בוכה ומשתפך, והיא היתה מנגנת ומדברת. כך זה נמשך שעות. כמו תוכנית אטום מניפולטיבית וערמומית היא השתלטה על הנפש שלי. היא ניגנה על המיתר החלש של יחס אימהי וחום, שאני זקוק להם עד היום.
היא זרקה את הפצצה רק אחרי שהרגישה שאני כבר משועבד לה. "אשתך ואתה לא מתאימים. זאת כל הבעיה שלך", היא אמרה, הייתי בהלם אבל ללא יכולת להתנגד. הייתי קשור אליה נפשית מאוד חזק – גם תלוי בה מבחינת התרופות, וכבר הרגשתי ככלי ביד היוצר.
הוא מתאר מערכת יחסים מעוותת: "עברתי לגור אצלה (אצל הפסיכיאטרית) בבית, הייתי חייב לספק את הצרכים המיניים שלה. היו לה פנטזיות סוטות שהיתה מספרת לי עליהן. לא ידעתי דברים כאלה קודם, אני אדם שמרן. מעולם לא הייתי איזה ג'יגולו, אבל היא הכריחה אותי לעשות איתה דברים שאני בעצם לא ידעתי. הייתי תלוי בה ופחדתי ממנה.
הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, שכאמור שילמה פיצויים למר צביקה לבד, כדי לסיים את תביעתו נגדה, ממשיכה ועובדת כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים הממשלתי "גהה".
יותר מתמוה כיצד ועדת האתיקה מאפשרת הפקרות שכזו, בו נחמה ויזר, שמתיימרת בתואר פסיכיאטרית מתגלה כמניפולטורית, פירקה לרסיסים את משפחתו של צביקה לבד, גרמה לצביקה לבד להתגרש מאשתו, קיימה יחסי מין עם המטופל שלה, וחמור מכך, שעבדה מטופל שלה לסמים פסיכיאטריים קשים ביותר, שכתוצאה מנטילתן גרמו לו לאובדן זמן, אובדן משפחתו ואובדן חייו למשך עשר שנים.

קישורים:

  • טיפול נמרץ – יחסים מסוכנים של ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן – הכתבה "טיפול נמרץ" , רן רזניק , 7 ימים , ידיעות אחרונות , 02.04.2010 , צילום: אלדד רפאלי. – הפרשה שמסעירה את צמרת הממסד הרפואי בישראל: נגד ד"ר שלום ליטמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ ומי ששירת כראש שירותי בריאות הנפש, הוגשה תלונה של מטופלת, אשר ליטמן ניהל עימה רומן – כולל יחסי מין על ספת הקליניקה…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • ד"ר יוסי זיידר, מומחה לעבודה סוציאלית, הורשע במעשים מגונים בארבעה גברים.מרץ 2005 – הכתבה: מנחה "קשר משפחתי" לשנתיים לכלא , ynet , מרץ 2005 , והכתבה מנחה "קשר משפחתי" הורשע במעשים מגונים , ynet , ינואר 2005 – העובד הסוציאלי המומחה ד"ר יוסף זיידר, שהינחה בעבר את תוכנית הייעוץ "קשר משפחתי", הורשע בביצוע מעשים מגונים במטופליו ובמעשים מגונים בנסיבות אונס. גזר הדין – שנתיים בכלא – ד"ר זיידר, מומחה לעבודה סוציאלית, הורשע במעשים מגונים בארבעה גברים. השופטים הקלו בעונשו בשל העובדה שמשפטו נמשך כחמש שנים. לאחר ששקלו את הנסיבות ואת "הרס עולמו", החליטו לגזור עליו שנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי ו-50 אלף שקל פיצוי כספי לאחד המתלוננים בפרשה

משרד הבריאות: טיוח נסיבות מות מאושפזת בת 15 בבית חולים פסיכיאטרי גהה

ערוץ 10 – דצמבר 2011 – הכתבה ראש ועדת בדיקה להתאבדות בבית חולים גהה כפוף אקדמית למנהל בית החולים , מירי מיכאלי

לפני כשלוש שנים ברחה מטופלת בת 12 והתאבדה. משרד הבריאות הקים ועדה לבדיקת סימני השאלה שעלו. אלא שראש הוועדה, יובל בלוך, כפוף אקדמית למנהל בית החולים צבי זמישלני. מסקנות הוועדה קבעו כי בית החולים פעל כשורה ואל טעה בטיפול בילדה שניסתה מספר פעמים בעבר לשים קץ לחייה

.

.
ומי בדק את ועדת הבדיקה? ראש ועדת בדיקה שהוקמה על ידי משרד הבריאות לבחינת נסיבות התאבדותה של מטופלת בבית החולים הפסיכאטרי גהה, היה כפוף אקדמית למנהל בית החולים. תוצאות הוועדה קבעו כי בית החולים פעל כשורה ולא התרשל בשמירה על המטופלת.

דוקטור יובל בלוך מונה לעמוד בראש ועדה שמונתה לחקור את נסיבות התאבדותה של מטופלת בת 12 שברחה מבית החולםי והתאבדה לפני כשלוש שנים. אלא שבלוך מתפקד גם כמרצה בחוג לפסיכאטריה באוניברסיטת תל אביב שם הוא כפוף לראש המחלקה, פרופסור צבי זמישלני, מנהל בית החולים גהה.

קישורים:

  • בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות – הכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע – אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.
  • מוסד פסיכיאטרי באר יעקב – אשפוז בכפייה בשם "טובת" האזרחית ו"הגנתה" הביא למותה תוך ימים ספורים – הכתבה מחפש תשובות , יחזקאל אדירם, משה רונן , צילום עמית מגל , ידיעות אחרונות, 24 שעות, 21 במרץ 2011 – ג'ון בורקט לא מבין איך זה קרה. כשהגיע עם אישתו מרילין לבית החולים כדי לטפל בסיבוכים של מחלת הסוכרת, הוא לא האמין שכך זה יגמר. היא אושפזה בכפיה במוסד פסיכיאטרי באר יעקב, והלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן, מבלי שיהיה לצידה. "הם טוענים שניסו להציל אותה אבל חייה הסתיימו"…