מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – "הטיוח החמור והמזעזע בתולדות מערכת הבריאות"

"הטיוח החמור והמזעזע בתולדות מערכת הבריאות" , ישראל היום , רן רזניק, 24.07.2019

סרטי הצילום נמחקו, הצוות הסיעודי חקר את עצמו (וקבע כי לא היתה רשלנות) – ומשרד הבריאות אישר • מסמכים מגלים: כך הוסתרה באופן שערורייתי פרשת מותו של המטופל שנקשר באברבנאל ונחשפה ב"ישראל היום" • "הופרו באופן הבוטה ביותר כל הכללים המקצועיים, האתיים והמוסריים"

image.ashx2
המטופל מת מדלקת ריאות. בית החולים אברבנאל, צילום: גדעון מרקוביץ'

לפני שבוע נחשפה ב"ישראל היום" הפרשה המחרידה והבלתי נתפסת של מטופל נפש, אורן שלום, בן ‭ ,52‬ שנמצא מת במיטתו כשהוא קשור בשתי ידיו ובשתי ברגליו, לאחר שהיה קשור במשך שעות במחלקה סגורה ג' לגברים בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים.

image.ashx
המטופל נמצא מת כשהוא קשור במיטתו- 13.07.2019

רק לאחר מותו של אורן במארס 2013 התגלה שהוא נפטר מדלקת ריאות קשה וחריפה, ובתביעת הרשלנות הרפואית שהגישו בני משפחתו לפני שבוע נגד בית החולים ומשרד הבריאות, הם טוענים כי מחלתו כלל לא אובחנה וכלל לא טופלה, וכי אורן טופל באופן רשלני, כושל ומוטעה לחלוטין על ידי כל הרופאים וכל הצוות הסיעודי במחלקה הסגורה בבית החולים, שהוא אחד המרכזיים לבריאות הנפש בארץ.

ואולם, בעקבות החשיפה התגלו ל"ישראל היום" מסמכים נוספים, שמהם עולה כי חקירת הפרשה היתה לא פחות שערורייתית מהפרשה הקשה עצמה: במשרד הבריאות וגם בהנהלת בית החולים קבעו כמה חודשים לאחר מותו של אורן כי לא היו רשלנות, "ממצאים חריגים" או "חריגה מטיפול סביר" בטיפול באורן במחלקה הסגורה – וכל זאת בהסתמך על "דו"ח תחקיר אירוע" שחובר ונכתב כולו אך ורק על ידי האחים והאחיות מהמחלקה שבה טופל אורן – כלומר, שהם עצמם טיפלו באורן, כולל בבוקר שבו נמצא מת, קשור בארבע גפיו. האחים והאחיות קבעו בחתימת האחות האחראית אז על המחלקה, כי כל הטיפול "היה תקין לחלוטין", וכי אין כל לקחים מהאירוע הקשה.

על פי התביעה שהגישה המשפחה, במשך כל ששת הימים שבהם אושפז אורן במחלקה הסגורה, הוא נבדק גופנית פעם אחת בלבד על ידי רופא תורן, כשאורן היה קשור בידיו וברגליו, והבדיקה נעשתה "רק כדי לצאת ידי חובה, והיתה חסרת ערך".

עוד נטען כי במשך כל ששת ימי אשפוזו, בדקו לו האחים והאחיות במחלקה רק פעמיים את הסימנים הרפואיים החיוניים, והם התעלמו אז מהדופק המהיר ולחץ הדם הגבוה, כאשר בכל הימים האחרים הם רק העתיקו מחדש את הנתונים האלה שוב ושוב תוך התעלמות מחומרתם. נוסף על כך, לפי התיק הרפואי, לאורך כל האשפוז ועד לסופו הטראגי לא התקיים כל דיון מחלקתי על תוכנית הטיפול ומצב החולה.

עוד עולה מהתיק הרפואי ומטענות המשפחה, כי אורן, שהיה מאושפז בכפייה, נקשר במשך כל שעות הלילה במהלך כל לילה בשבוע לפני מותו, וכי הוא נמצא לאחר שהיה קשור במשך כ-4 שעות ללא השגחה רפואית וסיעודית המתחייבת מהוראות משרד הבריאות וממצבו הבריאותי הקשה. עוד נטען בתביעה כי סרטי הצילום שתיעדו את חדר הקשירה נמחקו על ידי הצוות הרפואי.

"תיעוד חלקי"

התביעה החדשה נגד בית החולים אברבנאל מתבססת על מסמכי התיק הרפואי (שברובם התיעוד הוא דל ביותר, גם זאת באופן המנוגד להוראות החוק ומשרד הבריאות) וכן על חוות דעתו של ד"ר שמואל קרון, אשר ניהל את בית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה" בהוד השרון, ונחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ. ד"ר קרון מתח בחוות דעתו ביקורת נוקבת, חריפה וקשה על בית החולים וקבע כי אורן נבדק וטופל באופן כושל ושטחי מאוד לאורך כל ימי אשפוזו, וכי הוא "הוזנח" על ידי צוות המחלקה, שלא פעל על פי הוראות החוק ומשרד הבריאות לקשירת חולים.

ואולם מהמסמכים הפנימיים שהגיעו ל"ישראל היום", עולה כי החקירה היחידה שבוצעה במערכת הבריאות בפרשה מזעזעת זו היתה רק של "צוות המחלקה בעת האירוע", שכלל ארבעה אחים ואחיות מהמחלקה, כולל האחות האחראית אז על המחלקה.

בדו"ח החקירה שהם כתבו הם קבעו גם כי קשירת החולה נעשתה באופן "תקין ובהתאם לנוהל". על פי מסמכים אלו, בית החולים לא ערך כל חקירה נוספת, וב-‭30‬ ביולי ‭ 2013 ‬ סיכם את הדיון ד"ר מוטי משיח (אז סגן מנהל בית החולים ויו"ר הוועדה לניהול סיכונים ואבטחת איכות) בהתייחס לבדיקה שביצעו אחיות המחלקה שבה טופל אורן, כי "בוצע תחקיר שלא העלה ממצאים חריגים" וכי "בתיק החולה לא נמצאו כל עדויות קליניות לסיבת המוות".

אלא שהקביעה של אנשי הצוות הסיעודי שבעצמם טיפלו בחולה וקבעו על דעת עצמם שלא היתה כל בעיה בטיפול שלהם – הביאה אפילו את משרד הבריאות לקבוע כי אין צורך בכל חקירה או בדיקה נוספת. על פי הודעת בית החולים, פרופ' חיים הרשקו, שהיה באותה השנה נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים במשרד הבריאות, "החליט אז לסגור את הבירור בהסתמך על מסקנות התחקיר הפנימי שבוצע בבית החולים".

משרד הבריאות חזר על כך בנובמבר ‭ ,2018‬ כאשר ד"ר בועז לב, נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים הנוכחי, כתב לעורכי הדין של משפחת החולה כי הנציב הקודם, פרופ' הרשקו, החליט כי במקרה זה "לא נמצאה חריגה מטיפול סביר" וכי אין צורך לפתוח בחקירה נוספת ולמנות ועדת בדיקה.

אריה פז, לשעבר המבקר הפנימי של משרד הבריאות (שכיהן בתפקיד במשך כ-‭30‬ שנה), אומר שבהסתמך על המסמכים בכתבה, עולה כי "זהו מקרה הטיוח הכי חמור ומזעזע שנתקלתי בו בתולדות מערכת הבריאות, כאשר נותנים לצוות הסיעודי שטיפל בחולה לבדוק את עצמו, ולאחר מכן מסתפקים רק בבדיקה הזו".

"פגיעה באמון הציבור"

לדבריו, "זהו אחד המקרים החמורים ביותר שפגשתי, גם בקשר לטיפול הרפואי עצמו וגם באופן שבו למעשה נראה כי הופרו כאן באופן הבוטה ביותר כל הכללים המקצועיים, האתיים, הציבוריים והמוסרים, לדרך שבה יש לחקור מקרים קשים כאלה. זה פוגע באופן אנוש באמון הציבור במשרד הבריאות, וכפי שהתרעתי כבר בעבר, אסור שמשרד הבריאות ימשיך לחקור את עצמו בתלונות ובמקרים כאלה".

עורכי הדין אבי רובינשטיין ואיתי נאור-צברי ממשרד רובינשטיין-יקירביץ, המייצגים את המשפחה, מסרו כי "מדובר במקרה חריג בחומרתו, שהביא למותו הפתאומי והלא צפוי מדלקת ריאות של אדם בן 52 בריא בגופו, שבאשפוז כפוי היה קשור למיטה בבית החולים. הטיוח, הזלזול ועצימת העיניים מצד משרד הבריאות, האמון על בטיחות החולים – הרקיעו כאן לשחקים, כאשר במשרד הבריאות הסתפקו במסקנות וב'חקירה' פנימית חלקית של ביה"ח, ולא נערכה כל חקירה חיצונית יסודית. משרד הבריאות, שהינו האחראי והמפקח על כל מוסדות הרפואה בארץ, קיבל את המידע והמסקנות מאברבנאל ככתבן וכלשונן, והוא לא עשה שום חקירה חיצונית של המקרה. כתוצאה מהתנהלות זו של משרד הבריאות, לא הופקו שום מסקנות ממוות אומלל ומביש זה, ולא נעשה שום שינוי שיוביל למניעת מקרים דומים ולהגברת בטיחות של מטופלים, ובפרט מטופלים חסרי ישע, המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ".

ע15-page-001

 

חוקרים של משרד הבריאות עקבו אחרי ילדים בני 4 ו- 5 שהוריהם תבעו פיצויים

חוקרים של משרד הבריאות עקבו אחרי ילדים בני 4 ו- 5 שהוריהם תבעו פיצויים, יורם ירקוני, ידיעות אחרונות, 23.05.2019

בלתי נתפס: חברת הביטוח של משרד הבריאות שלחה חוקרים לגני ילדים. המטרה: לבלוש אחר ילדים הסובלים מבעיות התפתחותיות קשות, שהוריהם תבעו פיצויים.

מ2משרד הבריאות 1

למה הם מתעללים – פשעי משרד הבריאות נגד חוסים במוסדות סגורים

המאמר למה הם מתעללים , אסף פלג , הארץ , נובמבר 2013

לאחרונה נגזרו עונשי מאסר קצרים – רובם בצורת עבודות לתועלת הציבור ומאסרים על תנאי – על מי ששימש מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ועל מספר אנשי צוות, שנמצאו אחראים להתעללות במאושפזים.

הפרשה נחשפה לפני כמעט עשור, והיא מסתיימת כעת בקול ענות חלושה. אין זה המקרה הראשון של התעללות במוסדות פסיכיאטריים בישראל. בשנת 2006 פורסם תחקיר על התעללויות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, וב–2010 פורסם תיעוד של הזנחה שיטתית בבית החולים אברבנאל בת ים.
נראה כי גם הפרטת מוסדות פסיכיאטריים לא מונעת הישנות מקרי הזנחה והתעללות. השנה נשלחו למאסר מטפלות מהמוסד הפסיכיאטרי הפרטי אילנית, הפועל תחת חסות משרד הבריאות, לאחר שהורשעו בהתעללות בחסרי ישע לפני כשנתיים. ומעל לכל אלה זכורה פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב בפתח תקוה. היקף החקירה הנרחב – כ–70 חברי צוות נחקרו, 13 מתוכם הוחזקו במעצר יותר מיום אחד – מלמד על רף חדש של אלימות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.

נאמני המערכת הפסיכיאטרית הציבורית – ד"ר רוחמה מרטון, למשל – מפנים אצבע מאשימה להפרטת המערכת. לטענה זו יסודות רעועים משני טעמים: האחד, שגם במוסדות הציבוריים ההתעמרות בחולים הפסיכיאטריים נפוצה יחסית ואינה נעלמת עם השנים. השני הוא, שהמערכת הציבורית היא זו המאצילה סמכויות והמפקחת על היחידות הפרטיות, ובמובן מסוים עדיין מתחרה בה. לכן סביר להניח שמשרד הבריאות לא יגן בכל מחיר על הנעשה במערכת המופרטת, אך ינסה ללמד סניגוריה על המערכת הציבורית שבתחום אחריותו הישירה.
החוק הישן לטיפול בחולי נפש, שנחקק בראשית ימיה של המדינה, עבר מקצה שיפורים משמעותי בשנת 1991, ונוסף לו סעיף המחייב ניבוי מסוכנות אצל חולה נפש, כתנאי לאשפוז כפוי. הרציונל היה להגביל את שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי למקרים חריגים, בהם אין ברירה אחרת פרט לאשפוז הכפוי. התיקון נועד, בין היתר, לחסוך מהפסיכיאטרים את הסיכון המשפטי בתביעות על אשפוזי שווא, או לכל הפחות להקטינו.
הצפי היה כי יפחתו האשפוזים הכפויים, אך מנתוני משרד הבריאות עולה, כי מאז יש עלייה עקבית במספר האשפוזים בכפייה. משנת 1992 ועד 2009 הוכפל שיעור האשפוזים של פגועי נפש (בהשוואה לחלקם באוכלוסייה), בניגוד לרוח החוק ולמטרותיו. המתאם שמסתמן בין הגידול בשיעור האשפוזים הכפויים לבין האלימות הגואה במוסדות הפסיכיאטריים באותן שנים צריך להדליק נורת אזהרה.

ניתן להניח, שמקרי ההתעללות הנחשפים בתקשורת הם קצה קרחון של תופעה נרחבת הרבה יותר. זאת, בשל כמה מאפיינים ייחודיים של בתי החולים הפסיכיאטריים בכלל והמחלקות הסגורות בפרט: היכולת המוגבלת לפקח על הנעשה בין כותליהם מחמת כללי החיסיון הרפואי, האיסור הגורף על כניסת עיתונאים, והנחיתות המובנית של החולים ביחס לצוות המטפל. על כל אלה יש להוסיף את המובן מאליו: על פי רוב, עדותו של חולה נפש מאושפז תהיה בעלת משקל נמוך בבית המשפט, שמן הסתם ייטה לקבל את גרסתו של הרופא החשוד בהעדר ראיות נוספות.

אפשר היה, אולי, לקרוא להידוק הפיקוח ולהגברת ההרתעה באמצעות הכנסת שינויים בחוק, אך אני נזכר בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו עורך דין ניצול שואה חדל לעסוק במשפט לאחר שאיבד את אמונו בתקפותם של החוקים, והוא מכלה את ימיו בחנות זעירה לממכר חלפי אלקטרוניקה.
קשה שלא להרהר בדמיון מסוים שיש בין התיאורים בכתבי האישום שמגוללים את פרשות ההתעללויות בנווה יעקב, איתנים ואילנית, לבין הניסוי בכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד, שהמחיש את תופעות הלוואי הבלתי נמנעות הכרוכות במוסדות סגורים, ואת ההשלכות שיש למערכות שבהן לקבוצה אחת מוענק כוח בלתי מוגבל על אנשים הכפופים למרותה.

נדמה שבבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לא מדובר בפרוורסיה שדבקה בקומץ רופאים ואחיות. כמו הזובור בצבא, האלימות במחסומים בשטחים והבריונות בכבישים, המקרים שהתרחשו בבתי החולים היו לא יותר מביטוי של הליכה בתלם, ולעתים, מילוי הוראות. נראה כי זה היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד כמה מעדי התביעה בפרשת איתנים, אנשים ששימשו כאנשי כוח עזר במחלקה. בהכרעת הדין הם מתוארים כמי ש"מעשיהם הסתכמו במילוי אחר הוראות הממונים במחלקה", אך לא הוסיפו "דבר משל עצמם". הנה כי כן, גם הפרקליטות והשופטים מבינים שרובנו היינו נוהגים באופן דומה לו היינו בנעליהם.

כמו בשטחים ובכביש, גם בבית החולים אנשים פועלים בהתאם לנסיבות ולתכתיבי המסגרת. מחלקה סגורה, מבודדת, רחוקה, עם מעט ביקורים מבחוץ, ועבודה אינטנסיבית ושוחקת בפנים, היא פלנטה אחרת אבל היא עדיין כאן. אנשי הצוות שהתעללו במאושפזים בנווה יעקב היו אנשים רגילים. רופאים ואחיות כמו אלה שפוגשים מדי יום בקופות החולים ובמיון. גם הקורבנות, חרף מחלת הנפש, היו אנשים רגילים למדי.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים בבר־אילן

מוסד פסיכיאטרי לב השרון – זוועות האשפוזים הפסיכיאטריים

קישורים:

שרת הבריאות יעל גרמן – תאונת פגע וברח

רשת ב – אפריל 2013 – האם שרת הבריאות יעל גרמן מתייחסת לפניות האזרחים?, יעל גרמן נסעה במכוניתה בין מפגינים, מכוניתה פגעה באחד המפגינים והמשיכה בנסיעתה חרף קריאות המפגינים אליה לעצור.

גדי לובין – ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות זורה חול בעיני הציבור

ינואר 2012 – ד"ר גדי לובין זורה חול בעיני הציבור בראיון בערוץ הכנסת. הוא מודה כי יש תקלות חמורות במערך בריאות הנפש אך מבקש עוד כסף ומשאבים, חרף העובדה שלכל מאושפז מוקצים 500 שקל ליום לכיסו של המוסד הפסיכיאטרי. גדי לובין מתחמק מהשאלה מהו סל הטיפול לכל מאושפז שהמוסד הפסיכיאטרי מקבל עבורו 500 שקלים. גדי לובין מתייג ומכפיש את המאושפזים במוסדות וטוען שמדובר באנשים עם פיגור סכיזופרנים ובכך למעשה שולל עדויות שלהם על התעללות והזנחה במוסדות. צפו בראיון

קישורים:

  • כמו ב"קן הקוקיה" – ד"ר גדי לובין – מדיניות הטיוח אגף בריאות הנפש – המאמר כמו ב"קן הקוקייה" , ישראל היום , רן רזניק , פברואר 2013 – אני מצטער מאוד לומר זאת, אבל נראה שחלק מראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות נכשלים להבין ולהפנים את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם: אחריות ניהולית, חוקית ומוסרית לדאוג למתן טיפול איכותי, מסור, הוגן וראוי לעשרות אלפי חולי נפש – בני האדם היותר חלשים בחברה האנושית, אשר למרבה הצער קל מאוד לתמרן אותם ולפגוע בהם….
  • ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מודה – חוות דעת פסיכיאטריות לא שוות כלום – יולי 2010 – שלוש חוות דעת פסיכיאטריות קבעו שאיתי בן דרור יכול לקחת את עומר, רוני ואור – והוא רצח אותם. כיצד מתרץ זאת ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות? לובין טוען כי החלטה מחוות דעת פסיכיאטרית "לעולם נכונה לרגע נתון" – כלומר, לאחר שעה יום או שבוע יכולה להינתן חוות דעת פסיכיאטרית שונה לחלוטין לאותו אדם, ע"י אותו פסיכיאטר. כתיבת חוות דעת פסיכיאטרית כמוה ככתיבה על המים. למשל, אם המטופל נבדק ע"י פסיכיאטר, הלך למופע קומי, וחזר לבדיקה, תוצאותיה עשויות להיות שונות לחלוטין…