לשכת הרווחה ראשון לציון: מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים לגורל ילדיהן

יוני 2017 – התעלולים של עובדות סוציאליות לשכת הרווחה ראשון לציון מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים כגון נזקקות לילדים, טיפול פסיכיאטרי ועוד…

מתוך סטטוס פייסבוק "אבא מאוכזב מהמערכת"

הנה מסמך עליו החתימו אמא שאינה דוברת עברית.
קשה היה לי לקיים שיחה רציפה כיוון שאיני דובר רוסית והיא אינה דוברת עברית.
על כל פנים ברור כי הסכמה זו לטיפול תרופתי בבנה בן ה-8 הושגה במרמה.
לא הפריע לעו"ס להציג בפניה את המסמך ולשדלה לחתום.
אחרי שחתמה הדרך לשליטה מוחלטת בילד והלעטתו בכדורים פסיכיאטרים היתה קצרה.
אני עד ראיה לכך שבמדינת ישראל מבוצעים פשעים נגד ילדים.

כתב התחייבות והסכמה לדרכי טיפול - לשכת הרווחה ראשון לציון
לשכת הרווחה ראשון לציון – טיפול סוציאלי בכפייה
פייסבוק אבא מאוכזב

הוצאת ילדים מהבית על רקע אתני – שיעור הילדים האתיופים בפנימיות – פי 8 משיעורם באוכלוסיה

 פי שלושה אתיופים [צילום: פלאש 90]
פי שלושה אתיופים [צילום: פלאש 90]

שיעור הילדים האתיופים בפנימיות – פי 8 משיעורם באוכלוסיה , יפעת גדות , news1 , 23/06/2011

מכון חרוב חושף את תוצאות הדוח הראשון בישראל שבחן לעומק את הישגי הילדים המועברים לסידור חוץ-ביתי של מערכת הרווחה. בין ממצאי הדוח: ילדים ובני נוער במסגרות חוץ-ביתיות מעורבים בפעילות עבריינית פי למעלה מ-3 מכלל ילדי השנתון, ושיעור הזכאים לבגרות נמוך משמעותית משל האוכלוסיה הכללית
מערכת הרווחה אינה מצליחה לתקן את הנזק שנגרם לילדים ולבני הנוער השוהים במסגרות חוץ-ביתיות ומתקשה להדביק את הפערים ביניהם לבין האוכלוסיה הכללית. כך עולה מדוח "ילדים נפגעי התעללות והזנחה השוהים במסגרות חוץ-ביתיות והמטופלים בקהילה", שבוצע על-ידי מכון חרוב בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זהו המחקר הראשון אי פעם בישראל שבחן לעומק את הישגי הילדים המועברים לסידור חוץ-ביתי במסגרת מערכת הרווחה.

המחקר יוצג לראשונה בכינוס "קלידוסקופ של תופעת הפגיעה וההתעללות בילדים ובני נוער" שייערך באוניברסיטת חיפה בתאריכים: 28-26 ביוני. הכינוס הוא פרי יוזמה משותפת של מכון חרוב ואוניברסיטת חיפה.

המשמעות המרכזית היא שהצעירים המסיימים את שהותם במסגרות החוץ-ביתיות, שרובם הגדול נפגעי התעללות והזנחה, הם עדיין במצב פגיע מאוד, כשהישגיהם אינם מספיקים לאפשר להם להשתלב בחברה כראוי.

מחברי הדוח, פרופ' רמי בנבנישתי ממכון חרוב ומאוניברסיטת בר-אילן, ועדנה שמעוני מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חקרו את כל ילידי 1989 (כל מי שהם בני 19 בשנת 2008) וביקשו בין היתר לבחון את הישגיהם של ילדים ובני נוער שטופלו במסגרות החוץ-ביתיות השונות. על-פי המידע שנאסף, עולה כי מסך ילידי 1989 (כ-125,982 ילדים ובני נוער) 11,882 (המהווים כ-9.4%) הושמו בסידור חוץ-ביתי. כשליש מהם הוצאו מביתם בצו בית משפט.

"גם בגיל 19 הבעיות לא נעלמות. העובדים הסוציאלים ומערכת הרווחה עושים מאמצים גדולים כדי לקדם את הילדים נפגעי התעללות והזנחה. יחד עם זאת, רבים מהילדים בטיפולם מגיעים לסוף דרכם במערכת רווחת הילד כשמצבם בתחום החינוך אינו מספק ועלול להוות אבן נגף משמעותית בהמשך חייהם", מסר בתגובה פרופ' בנבנישתי.

זאת ועוד, הדוח מלמד כי הפער אצל בני הנוער האתיופים גדול וכי הם בפיגור מטריד גם בהשוואה ליתר הילדים שהתחנכו במסגרות חוץ-ביתיות. לדברי פרופ' בנבנישתי, פער זה עלול לגרום לכך שגם בעתיד קבוצה זו תמשיך להיות שולית ובעייתית, ומשום כך, לדבריו, רצוי לשלבם בתוכניות המשך כדי לקדם את השתלבותם בחברה.

מהדוח עולים נתונים מטרידים נוספים, ביניהם:

1. שיעור הילדים העולים מבריה"מ בפנימיות הוא כפול משיעורם באוכלוסיה, ושיעור הילדים העולים מאתיופיה בפנימיות הוא פי שמונה משיעורם באוכלוסיה.

2. חלקם של עולי בריה"מ במסגרות חסות הנוער כפול משיעורם באוכלוסיה (28.1% לעומת 14.3%), וחלקם של עולי אתיופיה הוא יותר מפי שלושה (6.7% מתוך הילדים מהשנתון שהיו במסגרות החסות לעומת 2.1%, שהוא שיעור הילדים שעלו מאתיופיה בכלל השנתון של ילידי 1989).

3. שיעורי הזכאות לבגרות של ילדים ובני נוער במסגרות חוץ-ביתיות נמוכים משל האוכלוסיה הכללית, ובקרב חלק מהקבוצות השיעורים נמוכים במיוחד.

4. שיעור הילדים ובני נוער במסגרות חוץ-ביתיות המעורבים בפעילות עבריינית גבוה פי 3.3 מכלל ילדי השנתון.

הדוח מעלה שורה של המלצות ובראשן הדחיפות להעמיק את שיתוף הפעולה בין משרד החינוך למשרד הרווחה כדי להגדיל את ההשקעה בחינוך הניתן במסגרות האלה.

"הממצאים מכוונים את מערכת הרווחה להקדיש תשומת לב מיוחדת להישגים החינוכיים של הילדים במסגרות החוץ-ביתיות. יש להמשיך ולחפש דרכים נוספות כדי להעלות את ההישגים והתפקוד החינוכי שלהם", מסר פרופ' בנבנישתי. "לשם כך חשוב לקדם את שיתוף הפעולה עם מערכת החינוך, ולהביא אל תוך המסגרות של הרווחה מומחים בתחום החינוך ותוכניות שנוסו בקהילה להתמודדות עם הישגים נמוכים בקבוצות שונות, כגון לקויי למידה וילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז – ADHD", הוסיף.

לדברי פרופ' הלל שמיד, מנכ"ל מכון חרוב, "ממצאי הדוח מדאיגים מאוד והם מלמדים שחובה עלינו לבחון מחדש את התועלת של מערכת הפנימיות, שכן שירותי הרווחה ממשיכים להפעיל את מסגרות הפנימיות בדיוק כפי שנהגו לפני עשרות שנים במיוחד בקליטת ילדים ובני נוער עולים, בשעה שיש לבחון דרכי פעולה אחרות".

לדברי שמיד, הפתרון למרבית הילדים ובני הנוער שזקוקים לפתרון חוץ-ביתי חייב להיות במסגרת הקהילה. "יש לתת עדיפות למענים קהילתיים שעשויים לתת מענה אפקטיבי יותר ולשפר את מצב הילדים. לצערי, למרות שמשרד הרווחה אימץ את מדיניות 'עם הפנים לקהילה' לפיתוח מענים מתאימים במסגרת הקהילה, אנו עדיין לא רואים שמדיניות זו מתיישמת בצורה משביעת רצון", ציין.

הוצאת ילדים מהבית על רקע אתני -  שיעור הילדים האתיופים בפנימיות - פי 8 משיעורם באוכלוסיה
הוצאת ילדים מהבית על רקע אתני –  שיעור הילדים האתיופים בפנימיות – פי 8 משיעורם באוכלוסיה

לשכת הרווחה נתניה – "סיפור אמיתי על התעסקות עם עובדים סוציאליים בזמן שהייתי ילד"

בעיני לא מגיע זכות קיום ותקציב לארגון זה.. הם פשוט חלאות.. ולדעתי כל עו"ד בעל מצפון או מי שהיה פעם במעגל העוני צריך לתמוך בכל דבר נגד החלאות האלו.
להלן תגובה (מס' 91) של חייל בטוקבק שפקידות סעד מלשכת הרווחה נתניה ניסו ל"שבץ" אותו בילדותו – מאי 2010

זהו סיפור אמיתי שעברתי בזמן שהייתי ילד..
עליתי לארץ מרוסיה עם אימי באמצע שנות ה- 90 לרוב היה מצב כלכלי קשה..
משפחה חד הורית אבי נהרג טרם העלייה ארצה.
אנחנו נתקלנו למצב ששירותי הרווחה רצו לקחת אותי ולהעביר למשפחה אחרת (כמעט תמיד זה שיבוץ למשפחות דתיות).
לא הייתי מוזנח למרות שאימי עבדה המון ולא תמיד היה לה זמן להתעסק איתי. לרוב הייתי בבית..
היו טענות של הזנחת ילד כי אתה צריך להציג שאתה עובד, וגם אם אתה מציג שאתה עובד זה אומר שאתה לא משקיע בילד זה מעגל סגור.

במקרים אלו בדרך כלל אם זה משפחה של 2 הורים לרוב לא היו עושים בעיות, אבל זה (חד הורית) מקרה נוח שבו ניתן לקחת ילד ולעביר למשפחה אומנת.

יש לציין שגרתי אז בנתניה ולא הייתי המקרה היחיד.
אני לא יודע אם זה היה "פרויקט שיבוץ" (כי תמיד זה היה העברה למשפחה דתית). ואגב ארחנו אם שכן לקחו לה את הילד ללא סיבה. ואסרו עליה לראות את הילד בגלל שהיא "התגנבה" וההורים המאמצים ראו אותה ודיווחו לשירותי רווחה ולאחר מכן עצרו את אותה האם והחזיקו במעצר..

אני הייתי בדרך להילקח גם אני שמעתי פקידת סעד שבאה אלינו הביתה וממש איימה. אני זוכר את המילים למרות שאז לא ידעתי מה זה בוודאות והיא צעקה "חכי חכי את יותר בחיים לא תיראי את הבן שלך"
ויותר מזה האיום הזה לא בא ישר, המקרה היה ככה.. שבאה עובדת סוציאלית כביכול לעזור וכל הזמן שאלה כל מיני שאלות על הכנסות על מה עושים וכדומה ולא עזרה בכלום ולא סייעה בכלום, ושלאימי היה קשה לענות לה היא התחילה להתחצף אליה ולהגיד שזה ה"תפקיד" שלה.
אימי אמרה לה שהתפקיד שלה זה לעזור לה ועכשיו היא מנקה את הבית..
ואז הפקידה התחילה לצעוק עליה ואמרה לה את האיום.
לי היה מזל כי יצא שבמקרה אימי עבדה אצל אישה אחת שבעלה היה בכיר בעירייה שהיה לו קשרים ואיכשהו השתיקו את העניין.. יתרון נוסף שהיה לי זה שהייתי בגיל 8 וזה כבר היה יחסית גבולי "לשבץ" אבל עדיין היה מאוד מלחיץ.

חוץ מהמקרה שלי והמקרה של חברה של אמא שלי שכן לקחו לה. שמענו על המון מקרים אחרים.
לא בטוח אם כולם (עובדים סוציאליים) היו רעים וכדומה.

אבל בעיני לא מגיע זכות קיום ותקציב לארגון זה.. הם פשוט חלאות.. ולדעתי כל עו"ד בעל מצפון או מי שהיה פעם במעגל העוני צריך לתמוך בכל דבר נגד החלאות האלו.

קישורים:

מדוע לא מאמינים לשר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג

שר הרווחה - יצחק בוז'י הרצוגמרץ 2010 – השבוע פורסם ב- nrg כי מחקר של משרד הרווחה חושף כי 60% מעולי חבר העמים אינם פונים אליו בעת הצורך. ותכנית עבודה חדשה תנסה להתמודד עם התופעה.

העולים כנראה שמעו על ההתנהגות הפרועה של עובדי הרווחה בלשכות הרווחה העירוניות ובמשרד בירושלים. משרד הרווחה מוציא מידי שנה אלפי ילדים מבתיהם בטענות שונות ומשונות. מדיניות משרד הרווחה היא פירוק והרס המשפחה. "טובת הקטין לנגדנו" יאמרו פקידי הרווחה בדמעות תנין, ואולם ידוע לכל כי יתומי הרווחה נשלחים למסגרות מופרטות ללא שום פיקוח ובקרה.

על מנת לתת צידוק למעשיהם הבזויים עובדי הרווחה מרבים להעליל ולקטרג על אזרחים טובים הנקרים בדרכם. העלילות האהובות על פקידים אלו הם בד"כ כי האזרח הוא פושע או שיש לו בעיה פסיכיאטרית. לא פלא הדבר כי עשרות בני נוער כלואים במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך, גם ברגע זה.

נערה מכרמיאל נמלטת מרשויות הרווחה

במאמר מונולוג של נערה נמלטת כותבת חנה איסלר על נערה כבת 15 שפנתה ליועצת בבית הספר לאחר שנתקלה בקשיים חברתיים. הנערה טופלה ב"מסירות" ע"י עובדים סוציאליים ופקידי סעד בלשכת (מינהל) הרווחה כרמיאל, מאז סבלה מייסורים: תרופות בקשירה, אלימות ופנימיות מבודדות.

הנערה מספרת:
"הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה"

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים"
"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה… התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים"

קשישים נרדפים ע"י פקידי רווחה

רשויות הרווחה תוקפות לא רק קטינים אלא גם קשישים וחסרי ישע אחרים. בסיפורה של הקשישה שרה כהן, רודפות פקידות הסעד ממינהל הרווחה עיריית תל אביב אחריה כדי למנות לה אפוטרופוס, ולהשים אותה בבית אבות, שם היא מקבלת “טיפול תרופתי” שאינה זקוקה לו. פקידי עירייה אלו לא בוחלים לבוא בליל הסדר בליווי שוטרים חמושים על מנת לקחת את הקשישה לבית האבות. הפקידים אפילו מסתירים מקרוביה של שרה את מקום הימצאה על מנת שיוכלו ל”טפל” בה ללא הפרעה.

ארבע פסיכיאטריים שבדקו את שרה כהן, וקבעו כי צלולה לחלוטין לא סיפקו את העובדות הסוציאליות תאבות הכבוד, היוקרה, והבצע של עיריית תל אביב.

רדיפתן האובססיבית של הפקידים הסוציאליים של עיריית ת”א תוך הפרה בוטה של זכויות אדם, מוסברת בלחצים/ שיקולים זרים של גורמים פרטיים וממסדיים במנגנון הרווחה הכושל.

לשכת הרווחה בת ים – צוות קשישים בראשות עופרה מנדלקורן

סיפור מצמרר נוסף הוא סיפורה של אישה טובה ותמימה כבת 60 שאובחנה בדמנטיה אשר ביקשה סיוע סוציאלי (לא כפוי) מלשכת הרווחה בת ים. עובדת סוציאלית נעמי הלימי הפכה עורה ביום בו החלה פקידת הסעד שירה שביט אורגד להיות מעורבת בענייני האישה. כאשר החלה פקידת הסעד שירה שביט אורגד להיות מעורבת, החלו השתיים בהוצאת שם רע על האישה ובנה. פיהן של העו"סיות החל לעכס דברי רמייה ובלע נגד החסויה ובנה. "תוקפנית, חשדנית, ואינה משתפת פעולה" כינו את האישה. העו"סיות כתבו תסקיר סעד רווי שקרים בעניינים מהותיים.

פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי התערבו בבריאותה של האישה, המליצו על טיפול תרופתי פסיכיאטרי קטלני לאישה אשר פגע קשות בגופה ונפשה. הטיפול כלל נטילת סם אנטי פסיכוטי מסוג ריספרדל, שלא אושר על ידי ה- FDA למטופלים מאובחנים בדמנטיה. העו"סיות כמובן שיקרו וכתבו כי מצבה השתפר בעוד מצבה היה קשה ביותר.
מדובר בטיפול תרופתי קטלני אשר הסב נזקים קשים לאישה, אובדן כושר דיבור, איבוד משקל, עיוותים בגוף ובפנים ועוד. פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועובדת סוציאלית נעמי הלימי היו מרוצות.
סל טיפול לא נרשם בתסקיר, וכך לאחר מינוי האפוטרופוס השתנה אורח חייה של האישה באופן פתאומי מה שגם הסב לה נזקים.
העו"סיות פטפטו עם קרובי משפחה, קופת חולים ושכנים של האישה, פטפוטיהן הסבו נזקים קשים לאישה. פקידת הסעד שירה, ועו"ס נעמי לא הועילו לאישה אלא גרמו לה נזקים וצער.

ישנם עוד אינספור מקרים אחרים של הרס חיי הפרט המשפחה והחברה ע"י רשויות הרווחה, האזרח מחויב לשקול היטב את צעדיו טרם פנייתו לרשויות מופקרות אלו. מי שפונה לרשות הרווחה, רשות הרווחה תנהל את חייו.

קישורים:

  • משרד הרווחה זורק לרחוב נוער עם צרכים מיוחדים רק בגלל מקום מגורים – הכתבה נוער עם צרכים מיוחדים נזרק לרחוב רק בגלל מקום מגורים , ליאת עזר , 14.03.2010 , ישראל היום – הורים לילדים פגועי מוחין מהצפון מחפשים נואשות פתרון לילדיהם, בהיעדר מסגרות חינוכיות ושיקומיות בגליל ובגולן • ח"כ דנון: "אם הם היו מכפר שמריהו בוודאי היה נמצא פתרון לבעיה"

יוצאי אתיופיה וחבר העמים – טיפול סוציאלי והשמה חוץ ביתית

פלייליסט – חטיפת ילדי יוצאי אתיופיה


פרשת הנסיך החטוף – חטיפת תינוק יוצאי אתיופיה לאימוץ

מפגינים נגד משרד הרווחה: "משרד הרווחה – משרד החטיפה, החזירו את הילד למשפחה!"פרשת הילד מיוצאי אתיופיה שנחטף ע"י משרד הרווחה – אתמול בבוקר (יום שני 08.07.13) מול בית המשפט העליון הפגינו קבוצת תמיכה הקוראת לחבר השופטים להשאיר את הילד בחזקת הדודה, אך נכון לרגע זה לא נתקבלה החלטה והפסיקה הועברה לעוד יומיים מהיום. קבוצת המפגינים, כשבראשם יאיו אברה ודסלה טקלה, פנו להפגין מול בית משרד הרווחה, הנמצא כ-50 מטרים מבית המשפט העליון. גם חבר הכנסת לשעבר שלמה מולה הגיע להפגין תמיכה ולחזק את הנאבקים. כרגע הילד עדיין בחזקת המשפחה האומנת.
משרד הרווחה חטף ילד מיוצאי אתיופיה לאימוץ סגור – מפגינים נגד משרד הרווחה: "משרד חטיפת ילדים" , עומרי אפרים , ynet , יולי 2013 -במקביל לדיון משפטי בפרשת אימוץ ילד מיוצאי אתיופיה שפרטיה נאסרו לפרסום, מחו עשרות על מדיניות הוצאת ילדי עולים מהבית. שר הרווחה הכריז על הקמת ועדה בנושא. העובדים הסוציאליים: אין לנו גיבוי

דו"ח מרכז המחקר של הכנסת: כך צומצמה ילודת הנשים מאתיופיה – הדו”ח מציג עדויות למתן זריקות למניעת היריון לעולות מאתיופיה הן לפני עלייתן והן בישראל. שיעור הפריון הממוצע בקרב הנשים ירד באופן משמעותי…

סיפורה של אם חד הורית מיוצאי אתיופיה שהרווחה לקחו את שלשת ילדיה

ניתוק ילדי אתיופיה ממשפחתם ע"י שירותי הרווחה בקלות הבלתי נסבלת – דרכי התמודדות

שיטות פקידי הרווחה – הוצאת ילדים מהבית ממשפחות עולים ללא ייצוג

זהירות – פקידי רווחה בועדות החלטה מנצלים קשיי שפה והסתגלות של עולים לשם הוצאת הילד מהבית ומהקהילה

"יתומי הרווחה" – מרב בטיטו – ידיעות אחרונות, פברואר 2008

סיפורה של סמואל ששירותי הרווחה בגדו בה

הוצאת ילדים יוצאי אתיופיה מהבית – דיון בועדת הקליטה העליה והתפוצות

נס ציונה – שירותי הרווחה נכשלים בסיוע לאלמן, אב לארבעה, ורוצים להוציא את ילדיו מחזקתו

משרד הרווחה חוטף ילדים בשם ה"חוק" וה"מקצועיות" – ח"כ מרינה סולודקין

עולה חדשה שלחה את ילדיה לבריטניה מחשש ששירותי הרווחה יקחו אותם

מבקר המדינה:

פשעי הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר

מאי 2005 – "שלא על פי סעיף 5" – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.

לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.

בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.

עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.

מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.

אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע – חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"

את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".

לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".

שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".

אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.

בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.

חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם


קישורים:

לעצור את כליאת בני הנוער – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

המאמר לעצור את כליאת בני הנוער , פרופ. אסתר הרצוג , ynet , אוקטובר 2008

כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים"

סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.

שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?

מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.

במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?

לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?

זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.

המאמר לעצור את כליאת בני הנוער , פרופ. אסתר הרצוג , ynet , אוקטובר 2008

קישורים: