הפסיכיאטר איחר את הרכבת – מאמר מאת עו"ד אריק גינזבורג

אריק גינזבורג.jpg
עו"ד אריק גינזבורג (מדף הפייסבוק)

הפסיכיאטר איחר את הרכבת , עו"ד אריק גינזבורג , אוגוסט 2018

לאחרונה אנו עדים ליותר הודעות מטעם ברי סמכא בתחום הפסיכיאטריה כי למעשה התיאוריות והטיפולים הנתינים במשך שנים הוכחו כלא יעילים.
יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ביום ה-24.12.2017 הודה כי למעשה אין שום הוכחה לכך שמחלות נפש נובעות מחוסר איזון כימי במוח.(כתבה בערוץ 10 ששמה מלכודת הציפרלקס)
איגוד הפסיכיאטריה הישראלי ביום ה-24.1.2018 שינה את ההנחיות הניתנות לפסיכיאטרים בנוגע לטיפול בתרופות פסיכיאטריות הכוללות הורדת במינוני התרופות למטופלים ואף בחינה של הפסקה הדרגתית של הטיפול התרופתי.

https://www.themarker.com/news/health/1.5762815רצ"ב לינק לכתבה.

ועוד מתוך הכתבה, יש שינוי בגישה המדעית בעולם הפסיכיאטריה. המחקרים באמת מראים שתרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון פחות יעילות ממה שחשבנו בעבר. במשך הרבה שנים הסתמכנו על מידע מקצועי שהיה ממומן על ידי חברות התרופות, ושהראה את היעילות של התרופות.
עוד ביקש יו"ר איגוד הפסיכיאטרי להפסיק לטעון שאנחנו יודעים את הפתופיזיולוגיה של פסיכוזה ודכאון דרך סרטונין ודופאמין(ראו הגדרות למטה למונחים)- ולהודות שאנחנו מטפלים סימפטומטית ולא תמיד מצליחים.
אבי הפרעת הקשב וריכוז ADHD הפסיכיאטר האמריקני ליאון איזננברג אמר בראיון אחרון לפני מותו ביום ה-6.6.2013 כי הפרעת קשב היא דוגמא מובהקת למחלה מומצאת.
ואם לא די באמור הרי בשנתיים האחרונות היו חשיפות תקשורתיות על מחדלים מזוויעים בבתי החולים לרבות קשירות לא אנושיות וטיפולי חשמל.

עד כי נשאל לא אחת מהו עניין שמיטה אצל הר סיני? לגבי טיפולים אלו ביחס לבני אדם?!

בדו"ח הממונה המיוחד לנושא עינויים וטיפול מתאכזר, לא אנושי ומשפיל או ענישה מהאו"ם מיום ה-1.2.13 הוגדרו טיפולים אלו כעינויים באופן מובהק.

הדברים האמורים אינם מותרים מקום לספק ומהווים כהודיית בעל דין כי מדובר בענף שנכשל והוכח כי אדניו מבוססים על מחקרים לא אמינים לא נכונים המונעים על ידי מניעים מסחריים.

יותר מכך לנוכח הפרסומים האחרונים לרבות דו"ח מבקר המדינה, הרבה מתמחים ברפואה בוחרים שלא להתמחות בפסיכיאטריה ובוחרים בתחומים אחרים ברפואה.

ברי לכל בר בי רב כי אדם אשר כוונתו לעזור לא יצטרף לקבוצה שפעולותיה המזיקות נחשפו לעיני הציבור ועוד בסדר גודל כל כך חריג וקיצוני.

https://drive.google.com/file/d/0B3BCYAiVozqkbDAyeG5UUVFNY28/view?usp=sharing

וקישור לכתבה נוספת, אחת מיני רבות בנוגע לדו"ח מבקר המדינה על המצב העגום של הפסיכיאטריה בישראל.
. https://news.walla.co.il/item/3156052

זו כתבה בנוגע למקרי אלימות בבתי חולים פסיכיאטרים.
https://www.israelhayom.co.il/article/494269

הפתרון האלטרנטיבי

במילים אחרות, לנוכח הנחיותיו של יו"ר איגוד הפסיכיאטריה הישראלי כי יש להפחית מינונים של תרופות עד להורדתם לחלוטין, הרי נשאלת השאלה כיצד דה פקטו המטופל ירד מתרופות?
נציג תחילה את הדברים בטרמינלוגיה פסיכיאטרית, ידוע כי מנגנון הפעולה של תרופות, תרופות מעכבות דופמין או מעלות סרוטנין, ויש לכך השלכות על פעילות המוח. בשימוש ממושך ידוע שהמוח משנה את מבנהו (מספר רצפטורים למשל) וכאשר מפסיקים טיפול ממושך בתרופה, המוח שהסתגל אליה מבנית נאלץ לתפקד בלעדיה, ועלולות להיות לכך השלכות על המצב הנפשי.
יוצא אפוא שהרי החשש העיקרי של מדע הפסיכיאטריה הוא כי ידוע שללא תחליף לתרופה המצב המנטלי הקשה יחזור על עצמו, עם הפסקת התרופות ו/או ירידה במינון.
והנה למסקנה זו כי הטיפולים התרופתיים לא יעילים יותר הגיעו רק בשנת 2018. בעוד שבמשך כ-30 שנה ויותר זועקת הרפואה האלטרנטיבית כי יש פתרון חלופי לתרופות לפחות במקרים הקלים ואף גם בחלק מהמקרים היותר קשים.
גישות אלטרנטיביות שונות, מצדדות בנטילת תוספי מזון ומינראליים, תזונה נכונה סביבה בריאה עבודה וכו', עוד התגלה כי ברוב המקרים הסיבה למשבר הנפשי היא גופנית, כך שטיפול נכון בבעיה הגופנית יביא לפתרון של המצב הנפשי.
הרפואה האלטרנטיבית כיום מהווה חלק אינטגרלי מהנורמה רפואית ולראיה ניתן בנקל לקבל ייעוץ וטיפול במסגרת קופ"ח ובאופן פרטי, לא זו בלבד קיימות מכללות המכשירות את המקצוע בתחום בצורה מסודרת ופורמלית.

ואם כך, נשאל מה נשאר מהפסיכיאטריה? מדע למצבי חירום בלבד וסכנה ממשית?

נראה כי מדע הפסיכיאטריה איחר את הרכבת שהרי הידע האמיתי לטיפול בבעיות נפשיות קיים בתחום אחר תחת שמות אחרים, והפסיכיאטרה נתקעה במבוך ללא תזוזה ממשית, כשני וקטורים הפוכים על צווארה.

הפן המשפטי

לנוכח השינוי התקדימי באקלים הפסיכיאטרי עולות שאלות משפטיות בנוגע ליחסי מטפל מטופל, במילים אחרות השינוי במגרש הרפואי משנה גם את כללי המשחק במגרש המשפטי ובמה דברים אמורים.
כך למשל, לגבי חובת הגילוי במתן טיפול פסיכיאטרי, האם הפסיכיאטר צריך לגלות למטופל שהוא לא מוריד לא את המינון של התרופות רק מהחשש שהוא יתבע אותו אם חס וחלילה יקרה לו משהו וזאת למרות שכעת הוא יודע שניתן להוריד את המטופל מהכדורים?
האם החובה המוסרית של הפסיכיאטר היא כלפי המטופל או כלפי החשש המשפטי שמא יתבע?
האם לגבי עוולת הרשלנות, כאשר נשאלת השאלה המשפטית האם הפסיכיאטר פעל כפסיכיאטר סביר?
כיצד תיבחן התנהגות סבירה של פסיכיאטר?
האם לקשור אנשים בבתי חולים רק משום שיש חוסר בכוח אדם זו התנהגות סבירה?
האם לתת תרופות רק כדי שיהיה שקט רגעי על מנת לחסוך בכוח אדם היא גישה גישה רפואית הולמת?
האם לא להוריד אנשים מהמינון של הכדורים רק מהחשש שאם יקרה משהו הם יתבעו?
האם לתת לאנשים כדורים מלכתחילה מבלי לחשוף ביניהם אפשרות שונות של טיפול אלטרנטיבי זו התנהגות סבירה?
האם לתת לאנשים "תרופות" משנות חשיבה לטיפול מנטלי בטרם נבדק ניסיון לטפל בבעיה גופנית, האם זו התנהגות סבירה?

הפרספקטיבה של ההסכמה מדעת

הסכמה מדעת היא זכותו של המטופל לקבל החלטות, בצורה חופשית, באשר לטיפול הרפואי שיקבל, זאת לאחר שקיבל מידע רפואי רלוונטי לצורך קבלת החלטות אלה. אפשר שהחלטת המטופל תהיה להסכים, או לסרב, לקבלת הטיפול הרפואי. הסכמה מדעת מטילה גם חובה מקבילה על המטפל שלא להתחיל בטיפול בטרם קיבל את הסכמת המטופל, זאת לאחר שנתן למטופל מידע רלוונטי באשר לטיפול וכן הזדמנות להבין את המידע הרפואי ולהביע את רצונו באשר לקבלת הטיפול. בישראל,
ובענייננו, האם יש להביא בפני המטופל את כל הנתונים בנוגע לנטילת התרופות?
האם הפסיכיאטר מביא בפני המטופל את האפשרות לרדת מהתרופות בהדרגה?
האם הפסיכיאטר מביא בפני המטופל כי יתכן ויש לטפל תחילה בבעיה הגופנית?
האם הפסיכיאטר מביא בפני המטופל את המידע בנוגע לתופעות הלוואי הכרוכות בנטילת התרופות?
האם הפסיכיאטר הציע אופציות טיפול חלופיות לרבות הרפואה הטבעית האלטרנטיבית תוך שימוש בתוספי מזון?

לסיכום חלק זה, נראה שהגיע העת לחקיקה ונהלים מדויקים הקובעים נורמה משפטית ההולמת את המצב הרפואי החדש ואת הנחיות יו"ר איגוד הפסיכיאטר.

הפתרון המוצע

בשלב הראשון יש להכניס מטפלים בתחום הרפואה האלטרנטיבית בבתי חולים הפסיכיאטרים, שילוו ויפקחו על הורדת המינונים ומתן ויטמינים, מינרלים וטיפולים מותאמים לשיקום הגוף והנפש.

במצב כזה כאשר יש התערבות של הרפואה האלטרנטיבית והיא משולבת אם הרפואה הקונבנציונאלית כך המטופל יקבל את הטיפול הטוב ביותר כשכל האלטרנטיבות והמידע נמצא מול עיניו.

במקביל יש להכשיר את אותם פסיכיאטרים בנוגע לרפואה האלטרנטיבית וכיצד יש להוריד מינונים של תרופות בשילוב הרפואה האטלטרנטיבית.

ככל שיהיו תוצאות חיוביות ויראו כי מדובר בדרך יעילה וטובה יותר לעזור לאנשים, כך יותר ויותר תכורסם הדרך הפסיכיאטרית עד שנגיע לעידן טיפולי טבעי חדש לטובת המטופל, ולטובת הפסיכיאטרים שלא יצטרכו לקבל כל כך הרבה התקפות מהציבור ומהתקשורת בגין דרכי טיפולן.

סיכום

עינינו רואות כי הגיע העת להביא לידי ביטוי את העידן חדש בתחום הרפואה, ופועל יוצא יהיו השלכות גם בשדה המשפטי, קרי אמות המידה המשפטיות ביחס לטיפול בחולי הנפש יתאימו עצמן למצב החדש, הדבר תלוי בנכונות לעזור למטופל בצורה כנה ללא כל שיקולים זרים וכולי תקווה שאנחנו בקרוב שם.

אין באמור לעיל ייעוץ משפטי או רפואי בכל שאלה יש לפנות לעורך דין או רופא.

מונחים:

דופאמין: חומר כימי הפועל כמעביר עצבי במוח, וקשור לשליטה בתנועה. קיימת תיאוריה שסכיזופרניה (שסעת) נגרמת בחלקה בגלל בעיות בחילוף החומרים של דופאמין. יש תרופות שהופכות לדופאמין במוח, וכך מעלות רמות נמוכות מדי של דופאמין, ויש תרופות שמגבירות את פעילות הדופאמין בלי לשנות את רמתו.

סרוטנין: חומר שנמצא ברקמות רבות בגוף, במיוחד בדם, בדופן המעי ובמערכת העצבים המרכזית. סרוטונין גורם להתכווצות של כלי דם קטנים באזורים של דימום, הוא מגרה את התכווצות השריר החלק במעי, ופועל כמעביר עצבי בין תאי עצב במוח. לסרוטונין פעילות במערכות שונות החל ממערכת האחראית על תיאבון והנאה מינית, דרך מערכת שיכוך כאב. היום סבורים כי שיבוש במאזן הסרוטונין במערכת העצבים עשוי לגרום למיגוון מחלות, כמו דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, מיגרנה ועוד.

רצפטורים: תא או קבוצת תאים שמסוגלים לזהות שינויים בסביבה ולייצר אותות עצביים בתגובה. כל קצות העצבים התחושתיים פועלים כקולטנים, בין אם הם מזהים מגע (בעור), חומרים כימיים (באף או בלשון) קול (באוזן) או אור (בעין)

מודעות פרסומת

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

ת1

אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד… היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".

אז מה עושים בפועל?

"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".

ההורים מוזמנים מראש לוועדה?

"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".

כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.

"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".

יש נוהל כתוב לנושא הזה?

"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה – לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות – עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".

תגובות – "מתן יתר של תרופות – בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

ת1ת2ת3ת4ת5

לצורך סיפוקם המיני

לצורך סיפוקם המינירן רזניק , מוסף הארץ 3.9.99

פסיכיאטר בכיר ומכובד קיים (ואף צילם) יחסי מין סאדו-מזוכיסטים עם נערים שהיו בטיפולו. פסיכיאטר מתמחה הסתבך בקשר מיני אינטנסיווי עם מטופלת נשואה. שניהם טוענים שהפעילות המינית היתה מחוץ לטיפול ושנפלו קורבן לסחיטה. שניהם עומדים (רק) לדין משמעתי. האתיקה, הפרקטיקה והארוטיקה על ספת הטיפולים.

להורדת המאמר – קובץ PDF

 בלשכה המשפטית של משרד הבריאות אומרים שזוהי תלונה מהחמורות שנידונו אי פעם נגד רופא בישראל. ולא מדובר בסתם רופא מן השורה, אלא במי שהיה מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה בירושלים.

על פי הקובלנה, הופנה בשנת 1986 ע', בן 17, אל הפסיכיאטר, שהוא גם מומחה לטיפול בילדים ובנוער, כדי לקבל ממנו חוות דעת ללשכת הגיוס. הפסיכיאטר החל בטיפול שנמשך בהפסקות 13 שים ובמהלכו, כך טוען המטופל קיים איתו הפסיכיאטר יחסי מין דרך שגרה, שכללו יחסים סאדו-מאזוכיסטיים וצילומים בשעת מעשה.

הפרשה התגלתה דווקא בעקבות תלונה של הפסיכיאטר. ביוני 96' הוא התלונן במשטרת ירושלים שהמטופל שלו ניסה לסחוט ממנו כ- 20 אלף דולר, כדי שלא יספר לאשתו, לעיתונות ולמשטרה על מערכת היחסים המינית ביניהם. בחקירת המשטרה ופרקליטות מחוז ירושלים התגלה כי נער נוסף, ג', טופל אצל הפסיכיאטר מאז שהיה בן 17, וגם איתו קיים המטפל יחסי מין. בעדויותיהם סיפרו שני המטופלים כי אף קיימו יחסי מין במשולש עם הפסיכיאטר.

הפסיכיאטר מצא את עצמו במעמד כפול: מתלונן, וחשוד במעשי סדום ובהפרת אמונים. ביוני 97' החליטה פרקליטות מחוז ירושלים לסגור את התיק הפלילי נגד הפסיכיאטר, בנימוק שאשמת מעשי הסדום לא הוכחה, ואילו על האשמה השנייה, הפרת אמונים, חלה התיישנות.

הפרקליטות סגרה גם את התיק נגד ע' על סחיטה באיומים, מ"חוסר עניין לציבור".

אבל הפרקליטות לא ראתה בזה סוף פסוק. היא דרשה ממשרד הבריאות לנקוט נגד הפסיכיאטר הליכים משעתיים על פי פקודת הרופאים. באוקטובר 96' הוגשה קובלנה נגד הפסיכיאטר. הוא מואשם ב"ניצול מעמדו כרופא לצורך סיפוקו המיני וקיום קשר מיני ויחסי מין עם מטופלים צעירים בטיפולו". בניסוח היבש של הקוד המשמעתי, משמעות ההאשמות היא שהפסיכיאטר "נהג בדרך שאינה הולמת רופא".

בדיוני ועדת הקובלנה, שעוד לא הסתיימו, התגלה שהפסיכיאטר צילם בעירום את המטופלים בביתו וגם צילם בווידאו את ע' מאונן. מקצת התמונות הוצגו לחברי הוועדה. ע' העיד, כי ליחסי המין עם הפסיכיאטר שלו היה פן סאדו-מאזוכיסטי שכלל הטלת שתן ופגיעה גופנית, ובמקרים אחרים – "בתור קטע של שליטה והשפלות" – הפסיכיאטר גם פגע בו במברג לוהט שהותיר בחזהו צלקות. אם יורשע הפסיכיאטר, רשאית הוועדה לשלול את רשיונו הרפואי לתקופה ארוכה או לצמיתות.

בעת שנחקרה הפרשה, בספטמבר 96', התפטר הפסיכיאטר מעבודתו בטלביה, לאחר שחתם על הסכם פיטורין עם קופת חולים הכללית, שבית החולים שייך לה. בשנים האחרונות הוא לימד באוניברסיטה קורסים בפסיכיאטריה משפטית ומבוא לפסיכופתולוגיה; היום הוא אינו מועסק במוסד ציבורי כלשהו.

לצורך סיפוקם המיני - מוסף הארץ 3.9.99
לצורך סיפוקם המיני – מוסף הארץ 3.9.99

שרות מין חריג בהפניית עובדת סוציאלית במרכז הכוונה לנוער בעיריית ירושלים (מתוך המאמר "לצורך סיפוקם המיני")

מי מממן את הפסיכיאטרים?

יולי 2014 – אם הפסיכיאטרים מספקים טיפול כל כך ארוך, יקר ולא יעיל – אז מי מממן אותם, וכיצד זה פוגע בכיס שלך? צפה בפרק 7 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".

הוגשה תביעה אזרחית נגד המעון נווה יעקב של משרד הרווחה

הוגשה תביעה אזרחית נגד המעון נווה יעקב של משרד הרווחה – גלי צה"ל – שרון פולבר – יולי 2013 – ההתעללות בחוסים בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב: הבוקר תוגש תביעה אזרחית לבית המשפט בדרישה לפצות את החוסים על ההתעללות וההזנחה. בנוסף, אחרי ארבעה חודשים שהושהה דו"ח וועדת החקירה במשרד הבריאות, אתמול הוא פורסם

שמונה חודשים עברו מאז התפוצצה פרשת בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב. מסמכים שהגיעו לגלי צה"ל חשפו בשבוע שעבר כי משרד הבריאות המליץ לסגור את המקום בשנת 2007, חמש שנים לפני שהוגשה תלונה במשטרה עוד נחשף כי בפרשה לא הוגש אף כתב אישום ו-13 החשודים שוחררו לביתם, וכי ועדת החקירה שהקים משרד הבריאות לא הגישה את מסקנותיה.

הפרקליטות לא הזדרזה להגיש את כתבי האישום, אבל הפרשה בכל זאת מצאה את דרכה לבית המשפט. משפחות מנווה יעקב הגישו הבוקר תביעה אזרחית לבית משפט השלום בתל אביב נגד משרד הבריאות, משרד הרווחה וסנטוריום נווה יעקב.


כתב התביעה הוגש על ידי עורך הדין דוד מנע ונפתח בציטוט של אלברט אינשטיין "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין" . בכתב התביעה מאשימות המשפחות כי משרד הבריאות והרווחה הפריטו את שירותי האשפוז הפסיכיאטריים בלי להסדיר את הפיקוח והביקורת עליהם, וידעו על ההזנחה המתמשכת וההתעללות הקשה שחווים החוסים – אך בחרו להתעלם.

כתב התביעה מגולל גם הוא התעללות קשה בחולים: מתן יתר של תרופות, מכות והזנחה, שמדווחים שוב ושוב אך לא זוכים להתייחסות. כל אחד מהתובעים עותר לפיצוי על סך 600 מאות אלף שקלים. עם זאת, לאחר תחקיר גלי צה"ל הזדרז משרד הבריאות לפרסם את מסקנות ועדת החקירה: בדו"ח חמור מתואר מצב של השלמה ארוכת שנים עם סטנדרטים נמוכים של טיפול בחולים, היעדר אכיפה, וחוסר תיאום בין האגף לבריאות הנפש למחלקה הפסיכיאטרית של מחוז מרכז.

כעת קובעת הועדה כי יש להפסיק את פעילות כלל המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות בבתי החולים, להקים מחלקות ייעודיות בבתי החולים הציבוריים לסובלים מתחלואה כפולה – חולים הלוקים במחלה נפשית ובנוסף גם בפיגור, ולבחון מחדש את מסגרות הדיור בקהילה.

משרד הרווחה נמסר בתגובה: "נווה יעקוב היה מוסד אשפוז פסיכיאטרי השייך למשרד הבריאות וקיבל את הרישוי ממשרד הבריאות ועליו חל חובת הפיקוח והבקרה. מעט החוסים ששהו בנווה יעקוב במימון משרד הרווחה הופנו לשם באמצעות ועדת הכרעה בין משרדית שהיא ועדה משותפת לשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ולמשרד הרווחה בשל מאפייניהם. כל תלונה פרטנית שהגיעה למשרד הרווחה נבדקה."

ממשרד הבריאות נמסר כי כתב התביעה טרם הגיע לידיהם ולכשיגיע הם ילמדו אותו ויגיבו בהתאם.

ציטוטים מכתבת mynet

המשפחות מוסיפות בכתב התביעה כי לחוסים ניתנו תרופות שגרמו לפגיעה קשה בתפקודם ונועדו לנטרל אותם מכל פעילות במהלך היום והלילה, עד שהפכו לישנוניים ומנותקים: "החוסים חוו התעללות מתמשכת ושיטתית שבאה לידי ביטוי בהכאות, במניעת מקלחות, בהזנחה פיזית, במניעת חימום בחורף, בקשירתם לכיסאות, בהעברתם בכפייה למחלקה הסגורה – ללא הצדקה וללא חוות דעת רפואית כנדרש בחוק".

בידי הפרקליטות

אחת התובעות (חנה־שם בדוי) היא תושבת האזור, אם לצעיר בשנות ה־20 לחייו שחסה במוסד. מצבו הנפשי אף פעם לא היה מזהיר, וכבר מילדות הוא אובחן כסובל מהפרעות קשב, מהיפראקטיביות ומהתנהגות שהלכה והחמירה עם השנים. למרבה הצער, שהותו לצד אחיו הקטנים הפכה לבלתי אפשרית מבחינת המשפחה.

לאחר שברח מהבית כמה פעמים למשך ימים נאלצו הוריו לאשפזו מדי פעם לתקופות קצרות במוסדות סגורים ובהוסטלים שונים. כשהגיע לגיל 18, המליצה להורים אחת ממחלקת הרווחה במרכז הארץ להעבירו לנווה יעקב.

"אמרו לי שזה רק לתקופה קצרה", נזכרת אמו, "הבטיחו לי שיידרשו כמה שבועות כדי 'לאפס' אותו, ואז הוא ישוחרר. הבעיה היא שככל שחלף הזמן ראיתי איך מצבו נהיה גרוע יותר. משבוע לשבוע כבר לא הכרתי אותו. תוך חודשים ספורים הוא השיל 25 ק"ג ממשקלו. היה לי ברור שמשהו רע עובר עליו".

בכתב התביעה נטען כי כשהגיעו הוריו לבקרו הם מצאו על גופו סימני אלימות, חבלות וכוויות. הבן טען בפני הוריו מספר פעמים שהוא מוכה על ידי מטפלים במוסד. ההורים מציינים עוד כי בנם אושפז במחלקה סגורה "ללא כל הצדקה או אינדיקציה רפואית ראויה".

בעקבות החשדות, כאמור, סגר משרד הבריאות את בית החולים והוקמה ועדה במטרה לבדוק את הכשלים במקום. לפני עשרה ימים התפרסמו המסקנות, שלא החמיאו גם למשרד הבריאות.

משטרת פתח־תקוה, שניהלה את הפשיטה על המקום, העבירה לאחר מספר שבועות את הטיפול בפרשה לידי ימ"ר מרכז, שם מצהירים כי פעולות החקירה תמו מזמן וכי הנושא נתון באחריות הפרקליטות. גורם בפרקליטות ציין השבוע כי מדובר בפרשה "מסועפת ומסובכת" והעריך כי הדברים יבשילו לידי כתבי אישום בחודשים הקרובים.

אולם, אמו של הצעיר אינה משוכנעת בכך. "איבדתי לחלוטין את האמון במערכות הרווחה, הבריאות והאכיפה", היא אומרת. "איך אפשר לתת אמון אם אחרי כל מה שקרה אפילו אדם אחד לא הועמד עדיין לדין? יש לי תחושה שפשוט רוצים למרוח את זה".

היום שאחרי

למרות אנחת הרווחה של המשפחות עם סגירת המוסד, הן לא מלקקות מאז דבש. הבהילות למצוא לקרוביהן מקום חלופי, יחד עם החשש שהתופעות הקשות יחזרו על עצמן, גרמו לשיבושים קשים בתפקודן היומיומי. "הם בכלל לא התחשבו בנו", מספרת האם. "פיזרו את החוסים במוסדות ברחבי הארץ בלי קשר למקום המגורים של המשפחות. הרבה חוסים שמשפחותיהם גרות במרכז נשלחו למוסדות בצפון הארץ. לבקר אותו היום זה זמן כפול, לכן אנחנו מגיעים אליו פחות מבעבר".

נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון 'בזכות' שסייע בחשיפת הפרשה, מודה כי למשפחות יש קושי להסתגל למצב החדש. עד היום היא מלווה את חלקן. "כל התהליך של סגירת המקום והמעבר נעשה במהירות", היא מוסיפה. "עבור חלק מהחוסים זה רק העצים את הטראומה. גם לא כולם הגיעו למקומות שמתאימים להם. למשל, יש בחור שהועבר למחלקה פסיכיאטרית ללא צורך להיות שם. לאדם אחר לא נמצא מקום, והוא גר עם ההורים. ועם כל זה, צריך לומר שטוב שהמקום נסגר. בכל מקרה עדיף המצב הנוכחי על מצב שבו מתעללים בהם".

עו"ד דוד מנע, שהגיש את כתב התביעה בשם המשפחות יחד עם עו"ד חיה מנע, מסכם: "אני מאמין שחמש המשפחות הללו הן רק הגל הראשון. צריך להבין שיש חוסים שהאפוטרופוס שלהם הוא המדינה, ולכן הם מתקשים להצטרף לתביעה. הרי המדינה לא מתלהבת מהרעיון להגיש תביעה נגד עצמה.

"אבל, אני מאמין שבסוף נצליח. בעיניי זה חמור מאוד שהחשודים לא נתנו את הדין והם מסתובבים חופשי. לפחות שהמשפחות יפוצו בתביעת נזיקין. מוכרחים להפסיק את המדיניות הסלחנית כלפי פוגעים בחסרי ישע".

קישורים:

אחרי פרשת ההתעללות בחוסים: נסגר המוסד נווה יעקב הסאדיסטי של משרד הרווחה – הכתבה אחרי פרשת ההתעללות בחוסים: נסגר מוסד נווה יעקב , חדשות נענע , נובמבר 2012 -משרד הבריאות העביר אתמול את אחרון החוסים למוסד אחר לבריאות הנפש. לאחר שההעברה בוצעה, הורשה מנהל נווה יעקב לחזור למקום. המטופלים המורכבים מהמחלקה הסגורה הועברו ברובם לבתי חולים ציבוריים לבריאות הנפש, וחלק קטן למוסדות הרווחה. "התהליך בוצע ביסודיות, ברגישות ובמהירות", נמסר מהמשרד…

"מכניסים 18-20 מטופלים למקלחת אחת" , מתוך שידורי גלי צה"ל , נובמבר 2012

מעון "נווה יעקב" של משרד הרווחה – תרבות הסאדיזם – ככה זה עובד – תרבות הסאדיזם של רשויות הרווחה, איומים, הפחדות, עלילות, אלימות, הזנחה, סמים פסיכיאטריים, קשר שתיקה, תאוות בצע ועוד – המאמר האם מטופל ב"נווה יעקב": "צוות סדיסטים, אנחנו בגיהנום" , שבתי בנדט ודנה ויילר-פולק , וואלה חדשות , אוקטובר 2012 – משפחות מטופלים במוסד בו נחשפה פרשת התעללות מתארים שנים של הזנחה ואלימות. "היו לו פנסים בעיניים, כוויות על הגב", מספרת אחת האמהות…

"החוסים חיבקו את השוטרים שפרצו למוסד: 'הצלתם אותנו" , אבי אשכנזי וחיים גריידינגר , nrg , אוקטובר 2012 – לאחר חשיפת פרשת ההתעללות במוסד הסיעודי בפ"ת, תיארה מפקדת המבצע המשטרתי את התמונה הקשה בביה"ח: "גברים ונשים ישנו עירומים באותם חדרים". במשטרה הוסיפו כי מלבד החשדות באלימות, היו גם מקרים של הטרדות ומעשים מגונים…

חוסה שהותקף במוסד "נווה יעקב" של משרד הרווחה: 'מרביצים סתם כי בא להם' – חוסה שהותקף במוסד: 'מרביצים סתם כי בא להם' , ynet , אוקטובר 2012 – חוסים במוסד "נווה יעקב" בפתח-תקווה, שעליו פשטה המשטרה, סיפרו ל-ynet על התעללות אנשי הצוות, בזמן שבני משפחתם נשמו לרווחה: "ליום הזה חיכינו שנים". 13 מ-75 העובדים שנחקרו נעצרו, בית המשפט האריך את המעצר של חלקם…

"מדע" שקר לכוח ושררה – פרופ. ג'פרי שייילר מדבר על פסיכיאטריה

2006 – ד"ר ג'פרי שיילר, פסיכולוג ופרופסור, זוכה פרס זכויות האדם של  CCHR הבינלאומית, בנאום מרתק בו הוא חושף את האבסורד שבתאוריית מחלות הנפש.
פרופ. ג'פרי שואל: מה אנו יודעים שהוא אמת והפסיכיאטריה טוענת שהוא שקר:
1. הרעיון שישנה פגיעה מוחית מוגדרת שגורמת למחלת נפש – האמת שלא ניתן לומר בודאות מי חולה נפש ומי לא, אם ע"י פענוח תמונות MRI של המוח או פענוע תמונת דם. הפסיכיאטריה המציאה ספר מחלות משלה ה- DSM כי לפתולוגיה אין שום קשר לזה. חיבור גדול אך בדיוני.

מה ההבדל בין ה- DSM לספר מדעי על מחלות?  הפרעה פסיכיאטרית הרשומה ב- DSM היא המצאה בעוד שכל מחלה הרשומה בספר פתולוגי היא פרי מחקר וגילוי. מחלה אמיתית תמצא בניתוח שאחרי המוות, מילת נפש לא. מחלת נפש מתייחסת למשהו שאדם עושה מילה אמיתי מתייחסת למשהו שלאדם יש. כדי שתהיה מחלה אמיתי צריל אדם אחד, למחלת נפש דרושים שני אנשים או יותר. מחלת נפש מאובחנת על בסיס קונפליקט חברתי כלשהו, כשאנשים עושים משהו שמעורר התנגדות אצל אחרים, הם עלולים להיות מאובחנים כחולי נפש. האבחון של מחלות נפש הוא כלי נשק. הטיפול הוא עונש.

קישורים:

פסיכיאטרית ג'ואנה מונקריף: "אין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב"

הרופאה שתערער כל מה שחשבתם על כדורים פסיכיאטריים , גלובס , תחייה ברק , פברואר 2014

ד"ר ג'ואנה מונקריף: אנחנו הפסיכיאטרים לא הופכים אנשים למאוזנים. נקודה

בשנת 2010 בלבד הוציאו האמריקאים 35 מיליארד דולר על תרופות לטיפול בדיכאון, חרדה והפרעות קשב, נתון שהוביל את התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אריק שניידרמן, להכריז כי "תרופות מרשם פסיכיאטריות הן בעיית הסמים ה'צומחת' ביותר בניו יורק ובארה"ב".

לאור כל זאת, האלטרנטיבה המאופקת של הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקריף, 47, הופכת חתרנית ממש. בחדר הטיפולים שלה המוצא האחרון הוא טיפול בכדורים פסיכיאטריים. היא נחשבת היום לאחת החוקרות הבולטות במאבק המערער על לגיטימיות השימוש הנרחב בתרופות כפתרון כל-יכול, ויוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של מיתוס הריפוי הכימי – שמשרת לדעתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים. בקליניקה שלה היא מציעה אלטרנטיבות לכדורים: לא בוחלת במדיטציות, מערבת פסיכולוג ועובד סוציאלי, ובאופן כללי שולחת את החולים להתבונן על חייהם ולערוך בהם שינויים נדרשים.

"כבר כפסיכיאטרית צעירה, בתחילת שנות ה-90, הבנתי שאין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב", מספרת מונקריף בראיון ל'ליידי גלובס'. "בבתי החולים הפסיכיאטריים שבהם עבדתי, אנשים התהלכו סהרוריים ומלאי בתרופות, נראו כמו זומבים. לחלקם היו תנועות לא נורמליות, טורט וטיקים, או תסמונות שגורמות להתכווצות שרירים פתאומית בלשון, בצוואר או בלסת, וכל זה כתופעת לוואי לתרופות. הם אמנם כבר לא היו פסיכוטים, אבל היו מעורפלים. הבנתי שאנחנו מכחידים סימפטומים פסיכוטיים על ידי סימום של המטופלים ודיכוי התגובות הרגשיות שלהם לדברים. הדבר השני שהבחנתי בו זו העובדה שלאנשים שהתאוששו מדיכאון היה קשר מועט, אם בכלל, לכך שלקחו כדורים אנטי דיכאוניים.

"אלו היו ימי התהילה של הפרוזאק והסרוקסט (פקסיל), מפורסמים יצאו מהארון וסיפרו שהם לוקחים אותם נגד דיכאון, פחות ופחות אנשים התביישו לספר שהם נוטלים כדורים פסיכיאטריים, ואני כפסיכיאטרית צעירה כלל לא הייתי בטוחה שהכדורים האנטי חרדתיים יצרו איזשהו הבדל. גיליתי שהדבר היחיד שחולל מפנה אצל אנשים מדוכאים היה זה שהם עשו שינוי גדול בחיים שלהם. מי שהיה בדיכאון בגלל נישואים קשים או כי איבד את העבודה, ופתר את הבעיות הללו, יצא מהאפיזודה הדיכאונית שלו".

– אבל כשאתה תחת עננת דיכאון, קשה לך לבצע שינויים כה דרמטיים בחייך.

"זה נכון, ועם זאת לא מצאתי שכדורים אנטי דיכאוניים שיפרו את המצב עבור אנשים בדיכאון קשה. אין פתרונות קלים או מהירים, אני מצטערת".

אופיום להמונים

– איך הכדורים הפכו כה פופולריים?

"אנשים תמיד חיפשו חומרים ותחליפים משני תודעה שיגרמו להם להרגיש טוב יותר ויעשו את החיים לטובים יותר. לפני הופעת הכדורים המרגיעים זה היה אופיום, למשל. לאנשים תמיד הייתה נטייה לחפש פתרון קל, וחברות התרופות רק העצימו את התחושה הזו בעזרת קמפיינים שהכינו חברות הפרסום. בתחילת שנות ה-90 החלו קמפיינים מסיביים לשכנע אנשים שדיכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי, ושהטיפול בו עובר דרך שימוש בכדורים. זאת למרות שלא היו עדויות משמעותיות שדיכאון נגרם בגלל חוסר איזון כימי. המסר הזה פומפם בצורה מסיבית על ידי תעשיית התרופות, תקע יתד ונשאר עד היום, ובהצלחה יתרה.

"פספסנו לגמרי את כל 'הקטע' של הכדורים. יש שינויים כימיקליים במצבים רגשיים שונים, אבל אנחנו עדיין לא יכולים למפות את מצב המוח, ולהבין מה מופעל ואיך במצבים רגשיים שונים, או בהתנהגויות ספציפיות. החשד שלי שלעולם לא נצליח, זה מורכב מדי.

"ניקח לדוגמה את הדיכאון. בשנים האחרונות מייחסים רמת סרוטונין נמוכה במוח כמקור לדיכאון או לחרדה, אלא שהמחקרים בנושא לגמרי לא עקביים. לצד מחקרים שמצביעים על סרוטונין נמוך בחולי דיכאון, יש מחקרים אחרים שלא מראים הבדל בין רמת סרוטונין אצל דיכאוניים לזאת שנמדדת אצל אנשים בתפקוד נורמלי, ויש מחקרים שבכלל מראים שלאנשים בדיכאון יש הפרשה מוגברת של סרוטונין. ולמרות כל המחקרים הלא עקביים הללו, פסיכיאטרים והציבור כאחד, יגידו שסרוטונין נמוך במוח הוא הוא הסיבה לדיכאון".

– כל תרופות ה-SSRI בנויות על ההנחה הזו.

"חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת.

"איש הפיתוח של הפרוזאק בענקית התרופות אלי לילי כבר הודה שאין לנו מושג איך הפרוזאק עובד ומה הוא מחולל במוח. כשהוא אמר את זה הוא הודה למעשה שתיאוריית הסרוטונין לא מבוססת. אין לנו מושג מה המכניזם של הדיכאון או החרדה".

ובכל זאת, כשאדם מגיע מדוכא או בהתקף חרדה אל הרופא, מיד יוצע לו ציפרלקס או חבר אחר מתרופות ה-SSRI, ולא חקירה של יסודות חייו.

"את צודקת. אין שום הצדקה הגיונית להציע את זה למטופל. מה שיש לנו ביד הם מחקרים אקראיים שמראים שהתרופות נוגדות הדיכאון עוזרות רק במידה מועטה יותר מהפלסיבו, והבעיה היא שההבדל קטן מדי ולא משמעותי מבחינה קלינית. אני עצמי התפלאתי שלכדורים האנטי דיכאוניים יש יתרון מחקרי כלשהו, כי בשדה הטיפולי לא ראיתי הבדל כזה".

תגובת חברת התרופות אלי לילי: פרוזאק מאושרת לשימוש על ידי הרשות האמריקאית, הרשות האירופית ומשרד הבריאות בישראל, ומוכרת כתרופה יעילה ובטוחה. מעבר להיותה אחת התרופות הנחקרות ביותר קלינית בהיסטוריה, היא הועילה וממשיכה להועיל לאורך השנים למיליוני חולים ברחבי העולם.

——————  סוף מאמר גלובס

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, מציין כי בכך מצטרפת ד"ר מונקריף לרשימה מכובדת של אנשי מקצוע אשר יצאו בגלוי כנגד הפרקטיקות המקובלות של פסיכיאטריה. רשימה זו כוללת את ד"ר פיטר ברגין, ד"ר תומאס סזאס, ד"ר ניל מקלארן, ד"ר ג'פרי שיילרד"ר ג'ון וירפן, הכימאי שיין אליסון ועוד רבים אחרים.

 קישורים:

  • מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם – המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011 – כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?… 
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד"ר בועז רפפורט – יוני 2010 – בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" – עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 – ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים