רדיפתן האכזרית של רשויות הרווחה והפרקליטות אחר אימהות שמתנגדות למסור ילדיהן למוסדות משרד הרווחה

ינואר 2018 – מועתק מתוך ספרה של ד"ר מילי מאסס, בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ עמ' 126

בת "דור המדבר" – לזכרה של "דלית" (רעות איש שלום), שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.

פקידת סעד - רדיפת רעות איש שלום
"טקס החניכה" של דלית ל"דור המדבר" היה דרמטי. בהמשך למסקנת "ועדת ההחלטה", לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית ללדת.

ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה. העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה. בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.

שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה: "לא רציתי להוציא את הילדה!".

לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
"כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה. בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות "אכזריותם של נציגי המערער (רשויות הרווחה) אינה יודעת גבול". ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת."

מודעות פרסומת

לשכת הרווחה ראשון לציון: מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים לגורל ילדיהן

יוני 2017 – התעלולים של עובדות סוציאליות לשכת הרווחה ראשון לציון מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים כגון נזקקות לילדים, טיפול פסיכיאטרי ועוד…

מתוך סטטוס פייסבוק "אבא מאוכזב מהמערכת"

הנה מסמך עליו החתימו אמא שאינה דוברת עברית.
קשה היה לי לקיים שיחה רציפה כיוון שאיני דובר רוסית והיא אינה דוברת עברית.
על כל פנים ברור כי הסכמה זו לטיפול תרופתי בבנה בן ה-8 הושגה במרמה.
לא הפריע לעו"ס להציג בפניה את המסמך ולשדלה לחתום.
אחרי שחתמה הדרך לשליטה מוחלטת בילד והלעטתו בכדורים פסיכיאטרים היתה קצרה.
אני עד ראיה לכך שבמדינת ישראל מבוצעים פשעים נגד ילדים.

כתב התחייבות והסכמה לדרכי טיפול - לשכת הרווחה ראשון לציון
לשכת הרווחה ראשון לציון – טיפול סוציאלי בכפייה
פייסבוק אבא מאוכזב

לשכת הרווחה קרית טבעון – דרכי רמיה לסחר בילדים בכפיה

ספטמבר 2014 – עו"ס רבקה גרפינקל, עו"ס טל אלפנדרי ועו"ס דקלה איילון מלשכת רווחה קרית טבעון איימו על אמא שאם לא תחתום על הסכם טיפול כפייתי בבנה – יוציאו את בנה למוסד הרווחה.

"עם אצבע על ההדק אולצתי לחתום על הסכם שנקרא 'תוכנית שיקום' שנכפה עלי", כך מתארת אמא שספגה טרור מעובדות הסוציאליות רבקה גרפינקל, טל אלפנדרי ודקלה אלון, במהלך וועדת החלטה של לשכת רווחה קרית טבעון.

מדובר באם חד הורית שעברה סיוט ממשרד הרווחה. גיהנום, אין לה מילה אחרת להגדיר את מה שעברה ממשרד הרווחה. העובדות הסוציאלית טל אלפנדרי ודקלה אלון, כפו על האם 'תוכנית טיפול' כלפי בנה, ולא יוציאו אותו ממשמורתה.

האם נאלצה להתחייב על מתן טיפול תרופתי לבנה ולה, על פי דרישות פקידות הסעד, ולא משרד הרווחה יקבל החלטה על הוצאת בנה ממשמורתה. בסופו של דבר, הוחלט על ידי העו"ס להוציא את בנה של האם למרכז חירום ב'נוה מיכאל' בפרדס חנה.

פקידת הסעד טל אלפנדרי, סירבה להרפות מהאם וגרמה לה ללחצים נפשיים כבדים, כשהיא מכבידה עליה בטיפולים ואבחונים כפייתיים שונים ומשונים ומורה לה לציית לכל גחמותיה של פקידת הסעד, ומנעה מהאם לגדל את בנה בשלווה.

"ביקשתי שיניחו לי ויתנו לי לגדל את בני כמו שאני יודעת ומבינה. אני אמא טובה והשקעתי בבני את כל מה שיש לי. לא חסר לו כלום. לא מבחינה חומרית ובוודאי שלא מבחינה רגשית". פקידת הסעד במקום לבדוק את הנתונים, נותרה איתנה בדעתה לכפות על האם את דרך הטיפול שהיא מבינה, ובבריונות הוצא הילד למרכז חירום, למרות שמצבו בבית היה ללא דופי.

להלן צילום ההסכם שהוכן על ידי משרד הרווחה :
הסכם
הנני מתחייבת בזה לשתף פעולה בטיפול עם המחלקה לשירותים חברתיים ק. טבעון.
להלן התנאים לשיתוף הפעולה:
1. הנני מתחייבת כי xxx יגיע לגן ולצהרון באופן סדיר ובצורה מסודרת.
2. הנני מתחייבת על פי המלצת האבחון לתת ל- xxx טיפול תרופתי.
3. הנני מתחייבת על פי המלצת האבחון לקבל טיפול תרופתי עבורי.
במידה ולא אעמוד בתנאי ההסכם, שירותי הרווחה יקבלו החלטה לגבי המשך הטיפול בבני, xxx.
טופס החתמה להורה לטיפול בכפייה בבנו בסמים פסיכיאטריים

רבקה גרפינקל, טל אלפנדרי, דקלה אלון עו"ס לשכת רווחה קרית טבעון, החתימו אמא במרמה ותחת כפיה על הסכם המקפח את זכויותיה ההוריות כלפי בנה

האם, הינה אישה קשת יום, ידה אינה משגת לשלם לעורך דין פרטי לצורך הגנתה מהמעשים הפסולים של משרד הרווחה, מצאה עצמה מותקפת בהתנהגות בריונית ומקוממת של פקידות סעד שביקשו לקרוע ממנה את בנה יחידה. הדבר חמור מאוד. פקידות הסעד טל אלפנדרי ודקלה אלון, פעלו בשרירות לב נגד האם שלא היה לה שום מושיע וכמוצא אחרון להשאיר את בנה במשמורתה, הסכימה תחת כפיה, לחתום על הסכם פוגעני ומבזה שמפקיע ממנה את הזכות על גופה שלה ועל גופו של בנה. כתוצאה מה"טיפול" האלים אותו קיבלה האם ממשרד הרווחה נגרמו לה נזקים קשים וחמורים ביותר, פרנסתה נפגעה וכל תלונותיה לגורמים הממונים על פקידות הסעד העלו חרס.

התנהגות משרד הרווחה בריונית ואלימה כנגד הפרט והמשפחה. העובדים הסוציאליים מרגישים "בבית" בבית המשפט, שם הם משקרים בלי הבחנה והשופטים בולעים בשקיקה את הלוקשים שלהם, כותבים תסקירים רוויי השמצות ושקרים נגד ההורים, בלי שהם צריכים להוכיח את השקרים שלהם או להציג ראיות לטענותיהם הנלוזות. התנהגות סטנילסטית זו מאפיינת את משרד הרווחה מאז קום המדינה ולא השתנתה עד עצם היום הזה, חרף ביקורות קשות המוטלות על העו"ס מצד הורים קורבנותיהם. לפני שבאים בטענות נגד אותם הורים מסכנים שלוקחים להם את הילדים, על פקידי הסעד להסתכל על עצמם קודם.

פרופ. אסתר הרצוג מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין

פרופ. אסתר הרצוג – מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין 
הסרטון שודר בערוץ 12 בשנת 2012.

מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים בסיכון או השמה חוץ ביתית של ילדים שמוגדרים כילדים, תינוקות, בני נוער בסיכון.

המדיניות העוסקת בבני נוער בסיכון היא מדיניות שמוציאה את הילדים מהמשפחות מהקהילות, מבתי הספר ושמה אותם במסגרות נפרדות, מסגרות סגורות והתהליך הזה עובר דרך בית המשפט, מקבל את אישור בית המשפט והתוצאות שלו הן הרות אסון, לילד, למשפחה ולחברה כולה.

אני הגעתי לנושא הזה בעיקר מתוך פעילות פמיניסטית חברתית, כאשר היו אלי פניות ממשפחות, כאשר רוב הפניות הגיעו אלי ממשפחות חד הוריות שעמדו בראשן נשים, אימהות, שמחלקות הרווחה המקומיות ביקשו להוציא את הילדים שלהן מחזקתן בטענות שונות, בין השאר שאין להן מסוגלות הורית, טענות כמו שהן חונקות את הילדים מתוך סימביוזה מה שנקרא, ועוד שורה של טענות אלו ואחרות, שמצדיקות בעיני פקידות הסעד, בעיקר פקידות, את ההוצאה של הילדים לטובתן, כדי "להציל" אותם מהמסגרת בבית מטיפול כושל, טיפול מזניח של האם או של ההורים.

הפעילות שלי מתרחשת למעלה מ- 20 שנה, ובמהלך השנים הללו ליוויתי מקרים שהם בעיני הם מאוד קשים, בלתי נתפסים, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אנושית ולא מבחינה מקצועית משום בחינה שהיא. העובדות הן כאלה שהמחקרים אומרים גם בארץ ויותר ויותר בחו"ל, שהוצאה של ילדים מהבית למוסדות נכשלת כשלון חרוץ. העדויות, ההוכחות, הנתונים הם מאוד מאוד קשים, והנתונים הקשים התוצאות , ההשלכות הם לטווח רחוק, מבחינת הסיכויים, ההזדמנויות של הילד שהוא יגדל, מבחינת תעסוקה, מבחינת השכלה, מבחינת השתלבות תעסוקתית וזה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, הטיפול המוסדי בילדים הוא הגעה לשולי החברה ובמקרים הפחות טובים, זה למעשה הדרדרות לעולם העבריינות והפשע, ואנחנו באמת יכולים לראות שבתי הסוהר מלאים באקס חניכי מוסדות. רוב האסירים הם עם עבר של מוסדות. אז המשמעות של הטיפול המוסדי הזה הוא משמעות מאוד קשה עבור הילד כאמור, עבור המשפחה ועבור החברה כולה במובן הזה שכולנו משלמים מחירים מאוד כבדים לאורך זמן שהילדים הללו מגיעים לשולי החברה ולפשיעה ועבריינות.

העלויות הם עלויות מאוד גבוהות במדיניות הזו, כי למעשה להוציא ילד מהבית ולהחזיק אותו במוסד זה דורש השקעה מאוד מאוד גבוהה בסדר גודל של בין 7000 ש"ח ל- 12000 ש"ח (כיום 17,100 ש"ח לחודש) לילד במוסד וצאו וחשבו מה אפשר לעשות בכסף הזה אם היו נותנים אותו למשפחה, כשברוב המקרים מדובר במשפחות דלות אמצעים, משפחות מאוד חלשות בעיקר כלכלית ואם היו נותנים את הכסף הזה לשירותים בתוך הקהילה, בתי ספר, מתנ"סים, שירותים כאלה ואחרים שבאמת יכולים להוות אלטרנטיבה לחסך כזה או אחר שנאמר קיים בבית.

השאלה היא למה המציאות הזו מתקיימת, מתאפשרת ומשתמרת ולא רק זה היא גם הולכת ומתרחבת לאורך השנים. אני עוקבת אחרי התהליך הזה לאורך כעשרים שנה ואני רואה והדברים הולכים ומחריפים, גם מבחינת החקיקה, גם מבחינת האמצעים והסמכויות וגם מבחינת התקציבים ומספרי המוסדות שהולכים ונפתחים כל הזמן, גם סוגי המוסדות. אם היה פעם מדובר במוסד רגיל, מוסד רווחה רגיל אז היום מדובר במוסדות חירום, מרכזי חירום והווריאציות בהחלט מרתקות מבחינת היצירתיות של המערכת.

אז מדובר פה בעצם במדיניות שהיא לא מדיניות רווחה בפועל, למרות שהיא נקראת כך וכולנו רוצים ורוצות לחשוב שזו מדיניות רווחה.

למעשה אני טוענת שמדובר פה בבירוקרטית רווחה. למעשה יש פה מנגנונים מאוד מאוד גדולים וכבדים שהולכים ומתרחבים כאמור והם כולם יוצאים נשכרים מכך, שילדים הופכים להיות משאב בידי המערכת, ככה שהמנגנונים הם אלה שמתרפדים, המרופדים בתקציבים הגדולים ובוודאי שהתקציבים הללו לא מגיעים למשפחות ולא לילדים, וזה כמובן ההיפך הגמור מהתפיסה של מדינת רווחה, שרוצה לראות את המשאבים הציבוריים ככל האפשר בקרב האזרחים.

אני רוצה להביא דוגמא או שניים איך הדברים קורים בפועל, ואני רוצה לסבר את אוזניכם שלאורך השנים ליוויתי ילדים ומשפחות, והדברים לצערי, הייתי אומרת כמעט לייאושי, כי אני לא רואה שיפור, הם מאוד מאוד קשים ובלתי מובנים.

דוגמא אחת היא נערה, ילדה שעברה פגיעה מינית במועדון, ופקידת הסעד ולשכת הרווחה המקומית החליטה שהאמא לא מסוגלת להגן עליה מספיק, ולכן החליטה שצריך להוציא אותה מהבית מחזקתה של האמא שהיתה אם חד הורית, וחסרת משאבים, והמשמעות של חוסר משאבים היא שאי אפשר לקחת עורך דין כדי למנוע או להפסיק את התהליך, ופקידת הסעד המליצה לבית המשפט להוציא את הילדה למרכז חירום למסגרת של הרווחה.

הילדה הוצאה מהבית, כשהיתה בת 12, והאם במעט המשאבים שיש לה או אין לה התחילה מאבק משפטי מאוד קשה והגיעה גם לבית המשפט העליון ובין השאר היא העידה שהילדה לא רק שהיא סובלת בתוך המוסד אלא עוברת התעללות על ידי המדריכים ועל ידי ילדים אחרים והיא בורחת מהמוסד, כי מי שנמצא במקום נעול ואין לו אפשרות לצאת משום ברשות אז המחאה שלו היא בבריחה וילדים בורחים ממוסדות הרבה מאוד, ובמאמר מוסגר אני אומר, כי כשהם בורחים אז גם פותחים להם תיק במשטרה, אז למעשה הם מנועים מכל דרך של מחאה ופעולה כלשהי שתביא לשינוי המצב שלהם והוצאתם. בקיצור, בית המשפט העליון החליטה השופטת עדנה ארבל שמאחר והמכון שקיבל על עצמו לתת חוות דעת אמר "נכון, הילדה סובלת, לא טוב לה. המצב שלה מידרדר, אבל האמא שלה לא מסוגלת לכחת עליה אחריות", למרות שהאמא לפי חוות דעתו של פרופ' זומר שהוא בעל שם עולמי בטיפול, חוות הדעת שלו היתה שהאמא מסוגלת לטפל בילדה, והילדה זקוקה לקשר עם האמא ורוצה לחזור הביתה, ושום דבר לא עזר.

עדנה ארבל מסתמכת על חוות הדעת של מכון שלם שעובד עם הרווחה, קיבלה את חוות הדעת שהילדה צריכה להישאר במוסד, ונראה מה יהיה בעוד חצי שנה.

המצב שלה הולך ומידרדר.

הסיפור הזה הוא קטן וכמוהו יש, כמו שאמרתי, עוד מאות סיפורים והתהליך הזה שבו אפשר להוציא ילדים קטנים, ממש בגיל של חודשים או כמה שנים, להוציא אותם למרכזי חירום, להוציא אותם מהורים מוחלשים באופן חד משמעי, או בני נוער, המציאות הזו והתופעה הזו מתאפיינת בכמה מאפיינים.
בין השאר, בזכות העובדה שבית המשפט עובד בשיתוף פעולה מאוד הדוק, מאוד קרוב עם מערכת הרווחה, ולמעשה הוא בפועל משמש כחותמת גומי של המלצות פקידות הסעד של מערכת הסעד.

גם המשטרה כמובן היא חלק מהמערכת. היא מאפשרת לממש, להוציא לפועל את ההחלטות, ואנחנו נתקלות הרבה פעמים במצבים שבהם המשטרה באה ולוקחת באופן מאוד מאוד אלים בליווי של פקידות סעד ילדים אם זה באמצע הלילה, מגן הילדים, לעיני ילדים אחרים. אלו סיטואציות קורעות לב ואין מישהו שימנע את הדבר. אין אפשרות למנוע את הדבר, כי אנחנו מדברות פה על שיתוף של גורמי שלטון מאוד מאוד חזקים עם סמכויות מרחיקות לכת, וכמו שאמרתי הסמכויות הללו הולכות ומתרבות, בין השאר חובת הדיווח שעברה בחוק לא לפני הרבה שנים והיא הופכת את כולנו למשת"פים של מערכת הרווחה, כי כולנו מצווים להלשין על אמא או שכנה ששמענו שהיא אולי מכה את הילד או מורה שחייבת לדווח שהילד נראה לה קצת מוזנח והמציאות הזו מייצרת מצב שהוא אסון לילדים, אסון למשפחות ואסון לחברה כולה.

מהי האלטרנטיבה למוסדות הללו?

אגב, לא אמרתי אבל מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

אז האלטרנטיבה היא פשוטה וגם משרד הרווחה מודע לה והוא גם פרסם על זה תוכנית שנקראת: "עם הפנים לקהילה", והדברים נאמרים במפורש שהמדיניות העדיפה הנכונה היא להשאיר את הילדים בקהילה ולשתף שירותים בתוך הקהילה, אז משרד הרווחה יודע היטב מה צריך לעשות.

אבל מה? האינטרסים כידוע גוברים על שיקולים אחרים. האינטרסים של כל המערכות הפרופוסיונליות, הפקידות, כל המערכת שמחזיקה את המוסדות הללו ביום, אתם יודעים שכל המוסדות הופרטו, אז מדובר פה ברווחים כלכליים, אז מדובר פה במצב שהוא בלתי נסבל, שאני עומדת פה לפניכם ואין תקווה. אם ציפינו שהתקשורת תהיה כלי שיכול לשנות, יכול להתריע, למרבה מפח הנפש, גם התקשורת חסומה, משום שאם אנו חוזרים לעובדה שיש פה סמכויות דמיוניות של מערכות שלטון, אז מערכת הרווחה יכולה להשתיק את התקשורת כשהיא מנסה לפרסם את הדברים, כמו שקרה למשל, כאשר מירב בטיטו שפרסמה כתבה מאוד קשה כשהיא חשפה את מה שקורה, ולמחרת שר הרווחה יצחק הרצוג הרים טלפון לעורך העיתון נתן לו על הראש, והכתבה הבאה של מירב בטיטו לא התפרסמה.

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

ינואר 2015 – במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים האמא על מדיניות רמיה של משרד הרווחה. לשכות הרווחה מציגות עצמם כנותנות סיוע אך למעשה זוהי מלכודת תופת של משרד הרווחה לאיתור ילדים לסחר במוסדות הרווחה, אומנה, אימוץ, מרכזי חירום ועוד..

להלן עדותה של האמא ש' מתוך מאמרה של נעמה לנסקי:

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ
האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

חה"כ ניסים זאב מציג פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדים מביתם

האמא ש': "לולא המאבק הציבורי משרד הרווחה לא היה מחזיר את בני שחטף ממני"

7.1.2015 – גלי צה"ל – "עושים צהריים" עם יעל דן – האמא ש': "לולא המאבק הציבורי משרד הרווחה לא היה מחזיר את בני שחטף ממני".
בנה של ש' אם חד הורית נחטף ממנה ע"י רשויות הרווחה בהיותו בן שנתיים למשך שלש שנים במשפחת אומנה מזניחה ומתעללת. האמא ש' ובנה נפגשו פעם בשבוע תחת פיקוח במרכז קשר הרחק ממקום מגוריה.
רשויות הרווחה חטפו את הפעוט מאמו בהליך שיפוטי המתנהל בדלתיים סגורות ללא ראיות ע"פ קביעות ועדות החלטה סטטוטוריות ברשויות המקומיות שאינן מעוגנות בחוק ופועלות ללא סדרי דין.

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

הסיוט של כל אמא – מעריב סופשבוע – דורית גבאי – 31.1.2003

תמר בת השבע וחצי התלוננה ששלושה אנשים תקפו אותה מינית. רשויות הרווחה השתכנעו שאמה של תמר סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית ומדרבנת אותה להתלונן על עבירות מין. אחר כך הוציאו אותה מהבית. האם טוענת שבתה נלקחה ממנה שלא בצדק. שנתיים אחרי תמר רוצה לחזור לאמא, אבל המדינה לא מרשה.

במרכז הסיפור הסבוך הזה ניצבת תמר (שם בדוי), בת תשע וחצי. למרות גילה הצעיר, סיפור חייה מורכב ועגום. לפני שנתיים התלוננה כי נאנסה. החשוד הכחיש. בבדיקת פוליגרף הוא נמצא דובר שקר, אך תיק החקירה נסגר מחוסר אשמה. מנגד הורה בית המשפט להוציא את תמר, בת למשפחה חד הורית, מביתה ולהעבירה לפנימייה. "יש חשש שאמה של תמר משפיעה עליה להתלונן על התעללות מינית", מתריעים גורמי הרווחה. "תמר מנסה לרצות את אמה".

האם, חוה (שם בדוי), מנהלת מאבק על בתה. "את תמר הוציאו מהבית במרמה. היא כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה את נותנת להם לקחת אותי? למה את לא מחזירה אותי הביתה?'".

ותמר? מה היא רוצה? במהלך חופשה בביתה, לפני שבועיים, אמרה לעורך הדין המייצג את אמה: "בבית ממש כיף לי. אני רוצה לחזור הביתה".

האם מתלוננת במשטרה
 

לפני כשנתיים התריעה המורה של תמר באסיפת הורים: "תמר בעננים. היא מרחפת. לא מרוכזת".

תמר אובחנה בעבר כאינטליגנטית ברמה גבוהה, חכמה, בוגרת, בעלת פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה, ובאבחון שכלי נקבע כי יש לה איי.קיו 121. גם למורה היה ברור שהבעיה אינה נובעת מקשיי לימוד.

"המורה אמרה לי: 'תשמעי, הבת שלך בזמן האחרון מרחפת'", מספרת האם חוה. "חשבתי שתמר עייפה, כי היא היתה צופה הרבה בטלוויזיה, משחקת במחשב. אמרתי לה: 'תמר, מהיום אין טלוויזיה'. אבל היא נלחמה ואמרה: 'לא, אמא, אל תקחי לי את הטלוויזיה. זה בגלל משהו אחר שאני לא יכולה לספר'. היא סירבה לדבר על זה בנוכחות המורה".

בדרך הביתה היא שיחקה בגן השעשועים שבקירבת בית הספר. כשראיתי שהיא רגועה, שאלתי: 'מה מציק לך?', ואז היא סיפרה לי שאברהם (שם בדוי) נהג ההסעות שמסיע את הילדים מבית הספר הביתה, אנס אותה. היא סיפרה שאברהם נהג להפחיד את הילדים בהסעה ולהוריד את השיניים התותבות שלו. היא אמרה: 'אמא, הוא אמר לי שאם אוריד את המכנסיים, הוא ייתן לי ממתקים'.

"תמר סיפרה לי שהנהג היה מכריח אותה לעמוד לידו. היא אמרה לי: 'אמא, הרגליים היו כל כך כואבות לי, אבל הוא היה מכריח אותי לעמוד לידו בנסיעה. פעם אחת הוא הפך לי את כל התיק, זרק לי הכל, ואיים עלי. הוא הביא סכין ושם לי בגרון. הוא הביא חרב והצמיד לי לגרון ואמר שאם אני אספר למישהו, הוא יהרוג אותי ויזרוק אותי מהאוטו. הוא היה גם מגן עלי. כשילדים היו מציקים לי, הוא היה מפחיד אותם שיש לו שיניים תותבות'. תמר סיפרה על תגובות פיזיולוגיות במהלך ההתעללות המינית. מאיפה ילדה בגילה יודעת דברים כאלה אם לא ראתה אותם?".

חוה פנתה מיד למשטרה ושחזרה בפני החוקרת את כל מה שסיפרה לה בתה זמן קצר קודם לכן. תמר אף נחקרה על ידי חוקרת נוער.

"זה היה ממש מיידי. חזרנו מאסיפת ההורים אחר הצהריים, ישבנו בגן השעשועים, תמר סיפרה לי הכל, ובשעה שמונה בערב בערך היינו בתחנת המשטרה", משחזרת חוה.

בתחנת המשטרה, כשהמתנו לחוקרת, תמר כל הזמן אמרה לי: 'אמא, תודה רבה לך שהצלת אותי', 'אמא, את יודעת, אברהם אמר לי שאם אני אספר למישהו, אני חייבת להגיד לו למי סיפרתי. אני חייבת לספר לו מחר שסיפרתי לך'.

"היה לי ברור שגם אם תמר לא תיסע עוד בהסעה, אני לא שולחת אותה למחרת לבית הספר. פחדתי שהיא איכשהו תגיד למישהו שהתלוננתי במשטרה נגד הנהג.

"אני חושבת בדיעבד, איך תמר היתה קמה בבוקר ומתחננת: 'אמא, בבקשה, אני לא רוצה ללכת לבית הספר, רק היום לא'. לא ידעתי שהיא עברה אז סיוט גדול, והכרחתי אותה להתלבש מהר, כי עוד מעט ההסעה מגיעה. באותה תקופה היו לה סיוטים בלילה, בתדירות גבוהה. היא היתה קמה באמצע הלילה ואומרת: 'היה לי חלום בלהות'. הייתי מרגיעה אותה. אף פעם היא לא זכרה על מה חלמה".

תיק החקירה נסגר
 

הנהג הכחיש במשטרה את החשדות: "זה לא נכון. לא היה לי איתה שום מגע פיזי, אפילו לא נגיעה".

בחקירתו אישר הנהג כי לעיתים תמר נותרה עימו לבד במיניבוס, שכן ביתה הוא התחנה האחרונה במסלול ההסעה. הוא התייחס לטענות נגדו והסביר: "בהסעות תמר באה אלי בוכה שמרביצים לה. אמרתי לה שתשב מאחורי. במידה שאין מקום במושב מאחורי, היא יושבת במדרגה לידי. כשהיא יושבת לידי, אני צועק עליהם שיעזבו אותה".

החוקרת: "יש לך שיניים תותבות?"

הנהג: "כן, כשאני צועק על הילדים הן נופלות לי, והילדים יודעים שיש לי שיניים תותבות. הפלטה העליונה, כשאני צועק, עפה לי, וככה הילדים גילו את זה".

הנהג הביע מיוזמתו נכונות להיחקר בפוליגרף. לאחר שנבדק שאלה החוקרת: "על פי בקשתך נבדקת במכונת אמת, ויצאת דובר שקר. יש לך הסבר לכך?".

הנהג: "מאוד התרגשתי. הרגשתי סחרחורת ואני מרגיש רותח מבפנים, במיוחד שהחוקר שאל אותי שאלות כאלה. לא נגעתי בילדה, לא בכוונה ולא באקראי".

הוא סיפר לי כי לוח מועדי ההסעות צפוף ולא מאפשר לו להתעכב, שכן איחור קל גורם לטלפונים מצד הורים או מורים מודאגים. "אין לי אפילו עשר דקות מרווח בין הסעה להסעה בשעות האלה".

תיק החקירה הועבר לפרקליטות, לידי עו"ד אורלי בן ארי גינזבורג, תובעת בכירה. היא בדקה את העדויות ביסודיות, ובחלוף שנה הורתה לסגור את תיק החקירה מחוסר אשמה. ההחלטה נבעה, בין היתר, מסתירות בעדותה של תמר. כך, למשל, תמר טענה שהנהג אנס אותה, ובד בבד אמרה שנגע באיברים אינטימיים בגופה בהיותה לבושה, ובגרסה נוספת סיפרה שנגע בגופה בהיותה עירומה.

סיבה נוספת: תמי סיפרה בעדותה פרטים שהעלו חשד כי היא מדמיינת שההתעללות בוצעה בה. לדבריה, הנהג גרר אותה למחסן, ובעת שביצע בה את זממו, הבחינה בשלד של ילד. בפרקליטות סברו כי לא ייתכן שתמר נגררה למחסן מבלי שיהיו עדי ראיה לאירוע. חוקרת הנוער ציינה בפרוטוקול החקירה כי תמר סיפרה על כמה אירועים שבוצעו בה על ידי הנהג "ובתיאורם משולבים אלמנטים שנשמעים דמיוניים. דיבורה מעט תאטרלי ודרמטי. כשהיא נשאלה לפרטים היא טענה לעתים שהיא אינה זוכרת".

בנוסף, לא נמצאו ראיות התומכות בתלונתה של תמר. היא נבדקה במכון הפתולוגי באבו כביר, ולא נמצאו ראיות כי נאנסה. היא התלוננה גם על מעשים מגונים, שלגביהם לא ניתן למצוא ראיות פיזיולוגיות, אולם התיק נסגר גם לגבי הטענה על מעשים מגונים.

אמנם כדי להוכיח את אשמתו של נאשם באונס דרושות לפרקליטות ראיות מוצקות, מעל כל ספק סביר, אולם במרבית מקרי האונס אין עדי ראייה, ולעיתים אף לא ראיות תומכות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתב אישום ולהותיר לשופטים את ההכרעה בין אמינות המתלוננת ובין מהימנות גרסת הנאשם. ההנחה היא שהצד שהינו דובר שקר יישבר בחקירה הצולבת על דוכן העדים.

תמר, אז ילדה בת שבע וחצי, התלוננה על סדרת עבירות מין שבוצעו בה במהלך התקופהץ האם ייתכן כי הסתירות בעדותה אינן אלא התייחסות למקרים השונים שבהם בוצעו בה העבירות?

בנוסף, בדיקת פוליגרף אמנם אינה קבילה בבית המשפט, אבל מנגד, היא משמשת את חוקרי המשטרה לבחון את גרסת החשוד על מנת שניתן יהיה לבחון אם יש להמשיך לחקור. יש לזכור כי תמר מסרה בעותדה, בצד פרטים דמיוניים, תיאורים פיזיולוגיים מפורטים, שמעלים חשד כי היתה עדה להם.

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "התיק נסגר ביום 14.4.02 מחוסר אשמה. לאחר בדיקה מדוקדקת ועניינית של חומר הראיות, נתגלו סתירות מהותיות בעדות המרכזית של התיק, ולא היתה כל ראיה להוכחת האשמה. באשר לבדיקת הפוליגרף, הרי שהיא אינה קשורה לסיבת סגירת התיק, וכידוע היא אינה קבילה בבית המשפט".

ילדה נעולה בבית

התלונה במשטרה הביאה לתפנית חדה בחייה של תמר. גורמי הרווחה חשדו שתמר נתונה תחת השפעה שלילית מצד אמה. בשלב הזה עוד לא הסתיים הטיפול בחקירה, לא הוברר אם החשוד אכן ביצע את העבירות, אבל נקבע בוודאות שאמה של תמר מהווה גורם שלילי בחייה והוחלט להעביר את הילדה למרכז חירום ולאחר מכן לפנימייה, שבה היא שוהה עד היום.

על השתלשלות האירועים יש מחלוקת קשה בין האם לבין גורמי הרווחה, אבל קיימת הסכמה על כמה עובדות: בתוך חצי שנה דיווחה חוה למשטרה, לגורמי הרווחה ולמנהלת בית הספר של בתה, על שלושה מקרים שונים של התעללו מינית בתמר. כחמישה חודשים לןפני שהוגשה התלונה נגד הנהג, דיווחה חוה למנהלת בית הספר כי תמר סיפרה לה שבוצע בה מעשה מגונה על ידי תלמיד אחר. ואילו חודש לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, פנתה האם למשטרה ולמנהלת בית הספר וסיפרה שתמר חשפה בפניה התעללות מינית מצד אב הבית בבית ספרה. שתי התלונות, נגד התלמיד ואב הבית, נבדקו ואומתו.

באותו שלב עדיין לא הסתיים הטיפול בתיק החקירה נגד הנהג, אבל ריבוי התלונות בדבר עבירות המין והפרטים הדמיוניים שמסרה תמר בחקירתה עוררו את חשדם של גורמי הרווחה.

פקידת הסעד ביקרה בביתן של חוה ותמר, שוחחה עימן כמה פעמים והסיקה שיש להוציא את תמר מרשות אמה. במסמך שהגישה לבית המשפט התריעה פקידת הסעד:

"1. חוה מנעה מתמר לשוב לבית הספר לאחר שהוגשה התלונה נגד הנהג, מחשש שתמר תיפגע.
2. חוה סילקה מהבית את בתה הבכורה, בת 18, שנולדה אף היא כבת למשפחה חד הורית, מאב אחר, לאחר שחששה שהיא תרעיל את האוכל בבית.
3. חוה החלה באותה תקופה לעבוד ותמר נותרה בבית לבדה במשך שעות ארוכות, ללא ארוחות מסודרות. תמר מבטאת מצוקהק, התלוננה בפני אמה שהיא רוצה למות, הביעה משאלה לצאת לפנימייה לחברת ילדים.
4. בגופה של תמר נמצאו פצעים זיהומיים המעידים על הזנחה.
5. חוה חתמה על מסמך שבו הסכימה כי תמר תועבר למרכז חירום".

הגרסה של חוה שונה: "כשתמר סיפרה לי בכל פעם על התעללות מינית, עשיתי כל מה שאם צריכה לעשות, לדווח לגורמים המתאימים. לו הייתי שותקת, היו אומרים שהתרשלתי כאם. בגלל שביקשתי מהגורמים לבדוק, לחקור, חשבו שאני משפיעה על תמר להמציא תלונות כוזבות. חששתי לשלוח את תמר לבית הספר. היא התלוננה על נהגף על תלמיד, על אב הבית, וחששתי שמישהו מהם יפגע בה, כי עדיין לא היו תוצאות חקירה. ביקשתי שימצאו לתמר מסגרת חינוכית חלופית.

באותה תקופה היו ויכוחים רבים ביני לבין בתי הבכורה, שהיתה אז בשלב של מרד גיל הנעורים. ויכוחים רגילים, שקיימים בכל משפחה. בשלב מסוים לא יכולתי להתמודד עם בתי הבכורה, ואמרתי לה לעבור לגור עם אביה. בינתיים היא כבר חזרה הביתה, והיום יש בינינו הסכמה על איך הדברים צריכים להתנהל ביחד בבית.

בנוסף לכל, הייתי חייבת לעבוד כי המצב הכספי שלי היה קשה. כיוון שתמר לא הלכה לבית הספר, נעלתי את הדלת כי חששתי שהיא תצא מהבית ויקרה לה משהו. צריך להבין שאין לי עזרה מהמשפחה או מחברים. תמר היתה לבד בבית מהבוקר עד אחר הצהריים רק במשך יומיים. התפטרתי מיד בגלל שתמר חזרה ללימודים וליוויתי אותה מדי יום לבית הספר ובחזרה.

מעולם לא הזנחתי את הבריאות של תמר. יש לה אלרגיה לחול, ובגלל זה היו לה פצעים בגוף. התרופות יקרות, וביקשתי מפקידת הסעד עזרה במימון התרופות. כשנודע לי שהיא מייחסת לי טענה שקרית, כאילו חששתי שבתי תרעיל את האוכל בבית, נוצר מבחינתי משבר אמון. סירבתי לשתף איתן פעולה. הרגשתי שהיא נגדי. וכאן התחילו הבעיות.

היציאה למרכז חירום

בקשתה של פקידת הסעד להעביר את תמר למרכז חירום נתמכה בחוות דעת פסיכיאטרית, שבה הומלץ להוציאה מרשות אמה על אף שהאבחון לגביהן לא היה חד משמעי. כך, למשל, תמר אובחנה כילדה אינטליגנטית שדיבורה קולח, אולם כשהיא מדברת על עבירות המין, היא "מדקלמת ואינה שומרת על קשר עין".

בעניין זה נקבע בחוות הדעת: "דקלום יבש מאפיין לפעמים נפגעי טראומה, המשתמשים במנגנון הגנה כדי להפריד עצמם מהאירוע ולהפחית בכך את הכאב".

אולם מנגד נקבע, כי יש חשש שתמר מדקלמת דברים שהושמו בפיה על ידי אמה או גורם אחר.

חוה לא נבדקה על ידי הפסיכיאטרים, אולם נכחה בבדיקות. לגביה נקבע כי היא חשדנית, וכי "עולה אפשרות, אם כי לא ודאית בשלב זה, שתמר נאלצה להאמין ולאמץ לעצמה את מחשבות השווא של אמה".

מנגד נכתב בחוות הדעת: "בשלב זה לא ניתן להכריע אם מדובר במקרים שאכן קרו, או בתיאורים שאינם אלא ציטוט, או בשילוב של השניים. ברור לנו שלאם יש חלק חשוב בבניית התיאורים".

חוות הדעת אינה שוללת כי תמר אכן נפלה קורבן להתעללות מינית, וקובעת: "קשה לדעת מה מהדברים אירע. האפשרות כי הדברים האלה אינם פרי דמיונה של תמר עדיין לא נשללה לחלוטין, אם כי מאופי ומפרטי התיאורים שהיא מסרה אין כמעט ספק כי היא נחשפה לפחות לתיאורים מפורטים, אם לא לאירועים עצמם".

על אף שהאבחון לא היה חד משמעי, קבעו הפסיכיאטרים: "בשל אי יכולתה של האם לענות על צריכה של תמר, עולה צורך דחוף להפריד את האם מהילדה".

פקידת הסעד ביקשה מהשופט להטיל חיסיון על חוות הדעת הפסיכיאטרית, בנימוק כי אם יוודע לחוה תוכנה "הדבר עלול להביא להתפרצויות זעם קשות של האם, שיפגעו בהמשך שיתוף הפעולה של האם עם הגורמים המטפלים, ותשפיע קשות על קליטתה של תמר במרכז החירום".

בשלב זה חוה לא ידעה כי הוחלט להוציא את תמר מאחריותה. לבקשת פקידת הסעד היא חתמה על מסמך המאשר את הסכמתה כי תמר תועבר למרכז חירום.

"לתומי חשבתי שפקידת הסעד מעבירה את תמר למרכז חירום לנפגעות תקיפה מינית, כמו שביקשתי בעבר", מסבירה חוה את נסיבות החתימה על המסמך.

"אחרי שתמר התלוננה על עבירות מין, ביקשתי שיתנו לה טיפול פסיכולוגי, כדי שתוכל להתגבר על הטראומה. כשהתחיל החופש הגדול, ביקשתי מפקידת הסעד שימצאו לתמר מסגרת שתשב קייטנה עם טיפול פסיכולוגי. פקידת הסעד אמרה לי שהיא מצאה מקום טוב לתמר, וביקשה שאחתום על אישור שבו אני מסכימה להעביר אותה למרכז חירום. שמרתי על קשר טלפוני עם תמר וביקרתי אותה במרכז, אבל אין שם שלט שחושף את אופי המקום, כי מדובר במוסד לקטינים. רק אחרי חודשיים נודע לי במקרה שבמקום הזה נמצאים ילדים בעם בעיות לאימות וסמים, ממשפחות מצוקה.

התברר לי שהיה דיון בבית המשפט, מבלי שזומנתי. האדם הכי יקר בחיי נלקח ממני מבלי שניתנה לי אפשרות להתגונן, להילחם. פקידת הסעד הוליכה אותי שולל, והחתימה אותי במרמה. הרי אם היא פעלה באופן חוקי, למה היא היתה צריכה את ההסכמה שלי? היא ידעה שרק במקרים קיצוניים מאוד בית המשפט מוציא ילדים מרשות הוריהם, וזה לא היה המקרה. פקידת הסעד היתה נחושה להוציא את תמר מהבית, והיא ידעה שבלי הסכמה שלי היא לא תצליח".

תוקף הצו הוארך מפעם לפעם. חוה נעדרה מהדיונים. גורמי הרווחה ציינו כי זימנו אותה. חוה מכחישה.

גורמי הרווחה וגורמי הטיפול במרכז החירום בפנימייה טענו שחוה התלוננה על מדריך שביצע עבירות מין בבתה, שחוה מרבה להתלונן על אופן הטיפול בבתה ועל תנאי השהות במקום, ושהיא אינה משתפת עימם פעולה.

חוה טענה כי תלונותיה מבוססות על טענות בתה. חוות דעת פסיכולוגיות על אודות תמר תמכו חלקית בטענות האם, וכן בטענות גורמי הטיפול.

כך למשל, חוות דעת של מרכז החירום מאבחנת: תמר הינה ילדה בוגרת. היא משתדלת ליהנות, אולם ניכרים בה עצב ודיכאון מסוימים. תמר חשה שלא בנוח עם גופה. חששה להתקלח, נלחצה שלא יציצו או יראו לה. יש לה סיוטים בלילה והיא חולמת ששני ילדים מתעללים בה מינית.

העובדת הסוציאלית במרכז החירום ציינה שתמר רוצה להישאר בפנימייה אך מביעה געגועים לאמה. היא המליצה על "המשך הקשר עם האם, מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

במקביל, חוות הדעת התריעו על השפעתה השלילית של חוה על תמר.

פסיכולוג קליני של מרכז החירום: "תבנית היחסים בבית הזינה עד כה את עולם החרדות והעצבות של תמר". הוא המליץ להותיר את תמר במסגרת חוץ ביתית, אולם הורה להקפיד על "שמירת קשר עם האם מתוך מגמה לבחון בעתיד את חזרתה הביתה".

בית המשפט שקיבל את חוות הדעת האלה ושמע לראשונה את טענותיה של חוה, האריך את תוקף הצו ונימק: "התרשמתי כי אמה של הקטינה מתקשה לאפשר לה להשתלב באופן תקין בפנימייה".

החלטת בית המשפט אינה מתייחסת למסוגלות של חוה לגדל את בתה.

ותמר? על רצונותיה ותחושותיה ניתן ללמוד מחוות הדעת לגביה. היא לא מבינה למה בגלל שהתלוננה על התעללות מינית, היא לא בבית. תמר סיפרה שבמרכז החירום לא כיף. לדבריה, קצת עצוב, בודד.

פסיכיאטרית נוספת שבדקה את תמר קבעה: יש חשש שאמה של תמר ממציאה דברים עליה, כדי לזכות בתשומת לב לעצמה. תמר לא מסוגלת לסרב לאמה, מחשש שהיא תיפגע ותמות.

המאבק רק מתחיל

חלפו כמה חודשים. בית המשפט הורה לחוה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע: "חוה אינה סובלת ממצב פסיכוטי ואין ניכרים סימני התפתחוות מחלה נפשית פסיכוטית. יכולת השיפוט הכללית שלה תקינה, היא שפויה בדעתה ובת אחריות על מעשיה. היא סובלת מהפרעת אישיות פרנואידית, המנתבטאת בדפוסי התנהגות חשדנית, לא גמישה, רגשית, ללא יכולת מספקת לשמור על פרופורציות נכונות. הטיפול בקשיים התנהגותיים ורגשיים אלה הוא במישור פסיכולוגי, ולא במישור פסיכיאטרי קליני.

מצוידת בחוות הדעת פנתה חוה לשופט: "אמהות רבות מטופלות בטיפול פסיכולוגי. זו לא עילה להוציא את הילדה מהבית".

גורמי הרווחה טענו מנגד שהפרנויה מונעת מהאם להבין את צורכי בתה, ודי בהפרעת אישיות כזו להוות גורם שלילי בחיי הבת.

לפני חודשיים הורה בית המשפט לחוה לקבל טיפול פסיכולוגי. בד בבד האריך השופט את תוקף הצו שהוציא את הילדה מביתה למשך שנה.

עו"ד משה יצחק אודסיטשר, שהחל בשלב זה לייצג את חוה, ערער על ההחלטה. בשיחה שניהל לפני שבועיים עם תמר, היא אמרה לו:

"טוב לי בבית. אני לא רוצה להיות בפנימייה. אני לא אוהבת להיות שם. בבית ממש ממש יותר כיף. אני מתגעגעת לחברות שלי בשכונה. בפנימייה יש ילדה שמציקה לי והיא מרשה לעצמה לעשות דברים, להרביץ, לקלל. בבית, כשאני אצל אמא, אני לא מרגישה לבד. אני יורדת לשחק עם חברות. אני מאוד מתגעגעת לאחותי, ואני בקשר איתה. אני ממש מתגעגעת לאמא.

ביום שאני עוזבת את אמא וחוזרת לפנימייה אני עצובה מאוד ולא כל כך נעים לי. אני בוכה. אני כל יום מדברת איתה בטלפון, או שאמא מתקשרת אלי, או שאני מתקשרת אליה".

עו"ד אוסדיטשר הקשה: "אולי לא נעים לך להגיד לאמא שאת מעדיפה להיות בפנימיה ולכן את אומרת שאת רוצה לחזור הביתה?"

תמר: "לא. אני אומרת את זה מרצון. אמא בכלל לא בחדר. היא לא שומעת עכשיו את השיחה".

תמר כתבה לאמה: "אני לא רוצה לחזור לפנימיה".

גורמי הרווחה טוענים כי היא כתבה מכתב אחר שבו ביקשה להישאר בפנימיה. המאבק על תמר רק מתחיל עכשיו.