רשויות הרווחה רודפות את לורי שם טוב כעשור

29.06.2018 – לורי שם טוב במעצר שנה וארבעה חודשים בבית סוהר נווה תרצה. נסיבות הסתבכותה של שם טוב כמו אזרחים רבים הן הכוחניות והדורסנות של רשויות הרווחה בצוותא חדא עם מומחים מטעמם ובתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער.

המשפט פרשת הבלוגרים פסול ממספר סיבות:

– נאשמת מספר 1 לורי שם טוב עיינה עד היום במקצת מחומר הראיות. שם טוב כלואה מעצר עד תום ההליכים מזה מעל שנה ולא מתאפשר לה ללמוד את חומר הראיות בתנאי הכלא הקשים. כיצד שופטים אשם שאינו יודע מה האישומים נגדו ומהו חומר הראיות ובניגוד לחוק?

– החיפושים בדברי המחשב בוצעו ללא נוכחות החשודים או מי מטעמם בניגוד לחוק. המחוקק חייב את היחידה החוקרת לאפשר נוכחות החשודים ועדים מטעמם להיות נוכחים בכל חיפוש ומיוחד בדברי מחשב שהכי קל לשתול שם ראיות. מסיבה שאינה ברורה שופט המעצרים הורה בכל צווי החיפוש בדברי מחשב להתבצע ללא עדים בניגוד לחוק ולא פרט מה הסיבה לכך.

– הפרקליטות אינה מיידעת טרם כל דיון בזמן סביר מי העדים שאמורים לבוא להעיד מה שפוגע ביכולת הסנגוריה להערך בהתאם לחקירת העדים.

– האזנות הסתר בוצעו האופן לא חוקי. המחוקק הכיר בסכנה הגלומה בהאזנות הסתר ולכן קבע כי האזנות סתר יאושרו ע"י נשיא בית משפט מחוזי או סגן נשיא לתקופה שלא תעלה על שלשה חודשים. בפרשה הנדונה הוצא צו האזנות סתר לשנה וחודש ע"י סגן נשיא בית משפט מחוזי תל אביב. זהו צו לא חוקי ולכן כל ההאזנות פסולות. השופט תרץ כי רשם התאריך בטעות סופר אולם לא הוציא צו תקין המבטל הצו הלקוי.

– ההתנהלות המשפילה של הפרקליטות נגד הנאשמים: הולכתם אזוקים בידיהם וברגליהם בפומבי לעיני הציבור ולעדשות המצלמות, יוצרים תחושה של תעמולה והתעללות ואי רצון למשפט הוגן.

נסיבות הסתבכותה של לורי שם טוב

לורי שם טוב נרדפת במשך שנים ע"י רשויות הרווחה. רשויות הרווחה החלו לרדוף את שם טוב בכוחניות עוד משנת 2008 כשהפכו אותה ל"מטופלת" שלהם. רשויות הרווחה החלו לתפור תיק להוצאת ילדיה מחזקתה בדרך של חוות דעת מומחים מטעמם ותסקירי סעד. בתוך מסמכים אלו רושמות פקידות הסעד ומומחים מטעמן מילות ארס והרס כגון: תיוגים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לאחר שעיבו את התיק הוציאו רשויות הרווחה בכוחניות את ילדיה מהבית. בשלב מאוחר יותר מנעו משם טוב לראות את ילדיה לצמיתות בגלל פרסומים על הוצאת ילדים מהבית ע"י רשויות הרווחה. בתי המשפט קיבלו לאורך כל הדרך את חוות הדעת של העובדות הסוציאליות ומימשו אותם לצווים והחלטות. בימים אולו עצורה שם טוב כשנה וארבעה חודשים עקב התארגנות של רשויות הרווחה להתלונן נגדה ברשויות האכיפה.

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

חייל שנוטל סמים פסיכיאטריים באופן קבוע לא ישובץ בקרבי

יוני 2018 – "חייל שנוטל תרופות נגד דיכאון לא ישובץ לקרבי" | ריאיון מיוחד , רויטל בלומנפלד
ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל הנכנס הצהיר כי חיילים הנזקקים לטיפול באמצעות נוגדי דיכאון לא יוכלו לשרת ביחידות קרביות ואף לאחוז בנשק. "טיפול כרוני אינו עולה בקנה אחד עם שירות קרבי", אמר בריאיון לוואלה! NEWS

אדם שנזקק לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה לא ישובץ ביחידות קרביות – כך עולה מדבריו של ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל הנכנס, אלוף-משנה ד"ר אריאל בן יהודה, בריאיון שיפורסם במגזין סוף השבוע של וואלה! NEWS. בן יהודה נכנס לתפקידו באוקטובר האחרון, עם סיום כהונתה של אל"מ ד"ר קרן גינת. גינת התבטאה בעבר בנושא נטילת כדורים נוגדי דיכאון בגישה מכילה ופשרנית יותר, באמרה כי בצה"ל משרתים מאות חיילים על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה וכי היא לא רואה כל בעיה כי ישרתו בקרבי ויחזיקו נשק.

לעומתה, ד"ר בן יהודה מחזיק בדעות קשיחות יותר. "להיות לוחם זה לא להיות כל מקצוע אחר באזרחות", הסביר. "אנחנו מבינים שהסטרס שקיים ביחידות מבצעיות והחשיפה לסיכון ולכלי נשק זה סוג אחר של דחק ממה שאנחנו מכירים. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל ככלל – אדם שנזקק לטיפול תרופתי כרוני, כמו תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, לא ישובץ בקרבי. הוא יכול לעשות הרבה מאוד תפקידים אחרים, קרבי לא. יש דברים אחרים שאפשר לעשות בצה"ל".

אריאל בן יהודה
"יש דברים אחרים שאפשר לעשות בצה"ל". ד"ר בן יהודה (צילום: ניב אהרונסון)

ד"ר בן יהודה הבהיר כי אם מדובר בחייל קרבי שבמהלך שירותו הצבאי אובחן כסובל מדיכאון קליני ויזדקק לטיפול תרופתי, המקרה יבחן באופן פרטני, וברוב המקרים ירד לו הפרופיל באופן זמני, הוא יצא לחופשת מחלה או ימשיך ביחידה תחת הגבלות תפקודיות עד שיתברר מצבו הסופי. כשנשאל אם יש כעת חיילים קרביים הנוטלים תרופה נוגדת דיכאון בצה"ל ומחזיקים בנשק הוא השיב בשלילה. "ברפואה צבאית, כשמקבלים טיפול כרוני – זה לא עולה בקנה אחד עם שירות קרבי, כי הפסקה של הטיפול מביאה מיד החמרה במצבו", הצהיר. "אנחנו לוקחים בחשבון מצב תיאורטי שבו לא ניתן יהיה לאפשר לו נגישות לעזרה רפואית. כשאנחנו מדברים על בעיות כרוניות הוא ילך לתחום תומך לחימה ולא קרבי".

הטיפול בתרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון וחרדה כמו ציפרלקס, לוסטרל או רסיטל, עבר מהפך תפיסתי ותדמיתי בשנים האחרונות. המטופלים שברו את מעגל הבושה וההשתקה, והשימוש בתרופות הפך לטיפול נורמטיבי ופופולרי הניתן באמצעות מרשם של רופא משפחה, שלא כבעבר אצל פסיכיאטר. על פי נתוני קופות החולים בישראל לשנת 2017, נרשמה עלייה של 13% בנוטלי התרופות נוגדות הדיכאון. העלייה מרוכזת בעיקר בגילאי שירות המילואים – בגילאי 25 עד 34 נרשמה עלייה של 14% ובגילאי 35 עד 40 נרשמה העלייה הגבוהה ביותר של 35% בצרכני תרופות מהסוג הזה.

לוחמים
"כל מקרה ייבדק לגופו", לוחמים במהלך אימון. (צילום ארכיון: דו"צ; למצולמים אין קשר לנאמר)

מערך המילואים מוכר כמערך החיילי הגדול ביותר בצה"ל. על משרתיו נמנים גם לוחמים שנזקקו בנקודות שונות בחייהם לטיפול בנוגדי דיכאון וחרדה, אך מתפקדים כרגיל בשגרת חייהם. כשד"ר בן יהודה נשאל אם הלוחמים הללו ישובו לצוותיהם ואף לאחוז בנשק, השיב כי "הנוהל כלפי חיילי סדיר הוא אותו הנוהל גם במילואים. כל מקרה ייבדק לגופו, אבל ככל הנראה יורידו ללוחם פרופיל והוא לא יחזיק יותר בנשק".

"אין לנו יכולת להחיל שאלון אודות מצבו הנפשי של כל חייל או מילואימניק לפני שהם נכנסים לשירות או חוזרים לשירות, כי אז היינו צריכים להחזיק חיל רפואה נוסף רק בשביל זה", הוסיף ד"ר בן יהודה. "בשל כך לכן אנחנו מתבססים על הצהרה של משרתי המילואים. במקרים קשים אנחנו נדע דרך קופות החולים. מהניסיון שלי, גם אם אותו מילואימניק לא הצהיר על נטילת תרופה פסיכיאטרית כזו או אחרת, המפקדים והחברים שלו יבחינו אם יש בעיה בגלל סוג הקשר והקרבה, ואנחנו נעודכן".

דקירות וחבלות קשות: מה הרג את אודל בת ה- 15 בהיותה בחסות רשויות הרווחה?

יוני 2018 – הצנרת עם גיא לרר – אודל שולמית אמבש, נערה בת 15 בחסות רשויות הרווחה, בפנימיה, ובפיקוח פקידת סעד האוסרת מפגשים עם משפחתה, נמצאה לפני מספר חודשים במרחק של כ- 200 ק"מ מהפנימיה בה אמורה היתה להיות כשהיא מחוסרת הכרה וסימני חבלה על גופה, כעבור מספר חודשים מתה אודל בבית החולים כאשר פקידת הסעד מונעת מאימה לפגוש אותה עד ימיה האחרונים.

בהיותה בפיקוח משרד הרווחה קבע משרד הרווחה כי לא תתקיים חקירה על נסיבות מותה. רשויות הרווחה שומרות על חיסיון בעניין אודל למרות שהיא כבר אינה בחיים ואין חוק המונע פרסום הנסיבות שהביאו למותה הטרגי.

ע3

,nubu, nעצרת מחאה לחקירת נסיבות מותה של אדרת שולמית אמבש – 28.06.2018 מול פרקליטות מחוז תל אביב

עצרת מחאה אודל 1עצרת מחאה אודל 2

פרשת הבלוגרים: מחאה מול הסנגוריה הציבורית למשפט הוגן – 26.06.2018

26.06.2018 – מחאה מול הסנגוריה הציבורית על התנהלות משפטם של לורי שם טוב, מוטי לייבל וצבי זר העצורים מזה כשנה וארבעה חודשים.
המשפט החל לפני מספר שבועות מאחר ופרקליטות המדינה הגישה את חומר הראיות בעיכוב של יותר משנה.
לורי שם טוב היא הנאשמת העיקרית ואינה מכירה כלל את חומר הראיות מאחר ולא ניתן לה זמן סביר ותנאים סבירים ללמוד. בנוסף עורכי הדין אינם יודעים מיהם העדים הבאים להעיד מידי פעם. השופט קבע כי אין חובה בחוק לפרקליטות להודיע מראש על העדים שאמורים להעיד.
פרקליטות המדינה פגעה באופן חמור בפרטיותם של חשודים ונאשמים בפרשה בדרך של הפצת מסמכים אישיים של חשודים ונאשמים בפרשה בתוך חומר הראיות. פרקליטות המדינה אמרה כי המחדל התרחש בגלל לחץ של זמן אולם בדיקה מעלה כי הפרקליטות הוציאה המסמכים האישיים מדברי המחשב בניגוד לחוק המחייב נוכחות 2 עדים.

משל הזונה אפיקורסית – נעם סולברג בש"פ 1999/17

שופט העליון נועם סולברג ציטט פסוק המסביר לטעמו חומרת הפגיעה בפרטיות. הפסוק מספר משלי (ה, ד): "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת". והפירוש: אל תתפתו אחר דברי החלקות של הזונה האפיקורסית כי מילותיה מרות כלענה וחדות כחרב פיפיות. והנמשל: פרקליטות מחוז תל אביב מדברת בחלקות ובשנינות אולם היא פוגעת בפרטיותם של אנשים באופן מר וברצח אופי.