פרשת הבלוגרים – פרקליטות ומערכת משפט מנוונים ושיכורים מכח

יולי 2018 – התנהלותה של מערכת המשפט בפרשת הבלוגרים מראה על ניוון ושיכרון חושים. מעצר במשך כחצי שנה על פי אמירה פטתית של הפרקליטות כי בידה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם הלכאורית של הנאשמים (ניצוץ ראייתי) והנה חלפו שנה וארבעה חודשים וטרם נדונה בבית המשפט ראיה אחת המוכיחה קשר בין הנאשמים למה שמיוחס להם. הפרקליטות שולטת בהליך השיפוטי ולא משנה מה עושה הסנגוריה. וכל התקופה הזאת (שנה וארבעה חודשים) עצורים שלשה נאשמים מבלי שהוצג עד היום חומר ראייתי הקושר אותם למה שמיוחס בכתב האישום.
השופטים מצידם מיישרים קו עם הפרקליטות ומוציאים מפיהם מילות ארס נגד הנאשמים.
מדובר בתקיפה שיטתית ורחבה של הפרקליטות ומערכת המשפט נגד עיתונאים המסקרים התנהלות לקויה של הרשויות, תוך פגיעה חמורה בכבודם, ומצבם הסוציואקונומי.

מערכת משפט מנוונת

מודעות פרסומת

מדוע הפרקליטות רודפת את העיתונאית לורי שם טוב?

04.07.2018 – לורי שם טוב עצורה מזה כשנה וארבעה חודשים על עבירות של פגיעה בפרטיות, לשון הרע, העלבת עובדת ציבור וכדו'. מדובר בנוקשות ללא פרופורציה לאישומים המיוחסים.
לורי שם טוב הנה עיתונאית נפגעת המדיניות הנוקשה של משרד הרווחה המונעת ממנה מזה כעשור לראות את ילדיה למרות שאין בה שום מסוכנות פלילית על ילדיה.
רדיפת לורי שם טוב נובעת מהיותה נפגעת ומסקרת מדיניות תוקפנית רחבה ושיטתית של רשויות הרווחה ורשויות ממסדיות נוספות נגד אזרחים מוחלשים תוך פגיעה חמורה בכבודם, נפשם, עד כדי מוות.
המעשים מבוצעים כחלק ממדיניות משרד הרווחהאו כחלק מפרקטיקה רחבה ושיטתית בשילוב בתי משפט, פרקליטות, פקידי סעד ומומחים מטעמם.

דוגמא: הפרקטיקה של רשויות הרווחה להוצאת קטין מהבית

הפרקטיקה של רשויות הרווחה זוכה לגיבוי מבתי המשפט, רשויות האכיפה ומומחים מטעמם (פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדו').
בשלב הראשון תוקפות רשויות הרווחה את הורי הקטין ומציגים אותם כבעייתיים, ומסוכנים, תתי אדם, וכאלה שאינם מסוגלים לגדל ילד ויש לנתק מהם את הקטין. לאחר מכן מממשים גורמי הרווחה המלצותיהם לצווים שיפוטיים להרחקת הקטין מהוריו במוסד מרוחק וסגור. בתי המשפט משמשים "חותמת גומי" לתסקירי פקידות הסעד.
מוסדות מרוחקים וסגורים של משרד הרווחה מקבלים גיבוי מלא ממשרד הרווחה ומשטרת ישראל ויכולים לעשות בילדים בחסותם ככל העולה על על רוחם. הקטינים בחסותם עוברים אבחונים באופן שוטף ומתויגים עם הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אין מצב שתיחקר תלונה של קטין נגד המוסד בצורה כלשהי. כל התלונות נסגרות והממצא הוא כי המוסד פעל כנדרש.
הקטינים במוסדות משרד הרווחה חסרי אונים מנותקים מהוריהם ומשפחתם.
קטינים בורחים לעיתים ממוסדות אלו נרדפים על ידי משטרת ישראל שאינה חוקרת לעומק מדוע ברחו. חלק מהקטינים מתדרדרים לתעשיית הזנות, סמים ופשע, וחלק מוצאים את מותם.
רשויות הרווחה מסתירות המידע מהציבור בתואנות חיסיון שונות.

מדוע הפרקליטות רודפת את העיתונאית לורי שם טוב

פרקליטות המדינה – פוגעת בזכות נאשמת להגן על עצמה בשם ההתייעלות

02.07.2018 – הנוקשות של פרקליטות המדינה לנצח בכל מחיר גם כאשר מדובר בפגיעה בזכות נאשם להגן על עצמו.
מצורפת בקשת הפרקליטות לאחוד שני דיונים שונים של שני שופטים שונים בנושאים שונים. הדיון האחד והוא הראשון הוא בפני שופט העליון סולברג על הארכת מעצר מעל 9 חודשים (מיום הגשת כתב האישום) בפעם השלישית, הדיון השני בפני שופטת העליון ברון על חלופת מעצר.
פרקליטות המדינה מבקשת להקשות על הנאשמת ובא כחה ולמזג את שני הדיונים בשם "התייעלות" או "קידום המשפט".
לא די לה לפרקליטות המדינה. בתחילה ביצעו חיפושים בדברי מחשב בניגוד לחוק ללא עדים כדי לייעל את החקירה, אחר כך ביקשו הארכת מעצר בכחצי שנה בשם הלכת "הניצוץ הראייתי" (הפרקליטות מסכמת עם בית המשפט מעצר ללא ראיות בניגוד לחוק), עתה הם מבקשים לאחד דיונים כי זה נוח להם.
בנוסף יודעת הפרקליטות כי השופט המיועד לדון בדיון "הממוזג" הוא נעם סולברג אשר השתמש במשל הזונה האפיקורסית כשבוע לאחר מעצר הנאשמת עוד בטרם ידעה במה מדובר. המשל מדבר על אישה זונה אפיקורסית המפתה אנשים בהחלקת לשון שסופם רע ומר. לכן תעדיף הפרקליטות את סולברג כשופט.

מצורפים צילומים:
בקשת פרקליטות המדינה לאחוד דיונים בבית המשפט העליון
קטע מתוך החלטת השופט נעם סולברג על משל הזונה האפיקורסית שבוע לאחר מעצרה של שם טוב כאינה יודעת עדיין על מה נעצרה.

IMG-20180704-WA0001

 

 

נ1

רשויות הרווחה רצחו את אודל שולמית אמבש בת ה- 15

02.07.2018 – מחוייב המציאות: רשויות הרווחה שולחות ילדים בחסותם והורים לאבדון כדי להעלים פשעיהם נגד האנושות.
הפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה
אודל שולמית אמבש מתה כתוצאה מהפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה המקבלת גיבוי מבתי המשפט, רשויות האכיפה ומומחים מטעמם (פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדו').
בשלב הראשון תוקפות רשויות הרווחה את הורי הקטין ומציגים אותם כבעייתיים, ומסוכנים, תתי אדם, וכאלה שאינם מסוגלים לגדל ילד ויש לנתק מהם את הקטין. לאחר מכן מממשים גורמי הרווחה המלצותיהם לצווים שיפוטיים להרחקת הקטין מהוריו במוסד מרוחק וסגור. בתי המשפט משמשים "חותמת גומי" לתסקירי פקידות הסעד.
מוסדות מרוחקים וסגורים של משרד הרווחה מקבלים גיבוי מלא ממשרד הרווחה ומשטרת ישראל ויכולים לעשות בילדים בחסותם ככל העולה על על רוחם. הקטינים בחסותם עוברים אבחונים באופן שוטף ומתויגים עם הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אין מצב שתיחקר תלונה של קטין נגד המוסד בצורה כלשהי. כל התלונות נסגרות והממצא הוא כי המוסד פעל כנדרש.
הקטינים במוסדות משרד הרווחה חסרי אונים מנותקים מהוריהם ומשפחתם.
קטינים בורחים לעיתים ממוסדות אלו נרדפים על ידי משטרת ישראל שאינה חוקרת לעומק מדוע ברחו. חלק מהקטינים מתדרדרים לתעשיית הזנות, סמים ופשע, וחלק מוצאים את מותם.
רשויות הרווחה מסתירות המידע מהציבור בתואנות חיסיון שונות.

דמם של הקטינים הותר במוסדות משרד הרווחה

רשויות האכיפה נמנעות מלחקור התעללויות והזנחת קטינים במוסדות משרד הרווחה כל עוד רשויות הרווחה ממליצות לא לחקור. האינטרס של רשויות הרווחה הוא לא לחקור מאחר והם אחראים על הקטינים במוסדות אלו, וכך נוצר מצב של ניגוד עניינים: הגוף האחראי על שלומם של הקטינים הוא גם הקובע בפועל אם תהיה חקירה במצב של פגיעה בשלומם.

מדוע רשויות הרווחה רוצות לחסל את לורי שם טוב

02.07.2018 – לקחת את הילדים ולחסל את ההורים.
רשויות הרווחה רודפות את לורי שם טוב מזה כעשור, זה החל בהוצאת ילדיה מהבית, תסקירי סעד מכפישים וחוות דעת מכפישות מטעם מומחי רשויות הרווחה, תביעות אזרחיות, ועתה יזמו הליך פלילי רחב היקף. שם טוב העצורה מזה כ-שנה וארבעה חודשים עומדת בפני הארכת מעצר נוספת של 5 חודשים ע"פ בקשת הפרקליטות.

מדובר בתופעה רחבת היקף של חבירה של רשויות הרווחה, בתי משפט, מומחים ומוסדות מטעם הרווחה החוברות יחדיו מזה שנים להוציא ילדים מחזקת הוריהם ולהעבירם לאומנה, מוסדות ואימוץ. רשויות הרווחה המודעות להתנגדות ההורים להוצאת ילדיהם מחזקתם ומביתם עושים ככל יכולתם לחסל את ההורים, נפשית, כלכלית ובמקרים רבים פיזית.

מעשה דוד באוריה החיתי כמשל

דוד המלך חומד את בת שבע, אשת אוריה החיתי, לכן פוקד דוד על שר המלחמה יואב בן צרויה לשלוח את אוריה החיתי להילחם "אל מול המלחמה החזקה" ולוודא שיהרג בקרב, דבר שאכן קורה. לאחר תקופת האבל, לוקח דוד את בת שבע לאשה.
חיסול אוריה נועד להשתיק את המעשה הנבזי של דוד שהוא לקיחת הדבר היחיד של אוריה, איתו בת שבע.
הנמשל הוא חיסול הורים שילדיהם נלקחו ע"י רשויות הרווחה. גורמי הרווחה יוזמים ללא הרף הליכים שתכליתם חיסולם הכלכלי, נפשי ופיזי של ההורים בדרכים שונות.
נתן הנביא מטיל את האחריות למות אוריה על דוד באפן חד משמעי:"אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (שמואל ב, פרק יב 9).
רשויות הררווחה הם אלו האחריות למותם של רעות איש שלום, עדן רכטר, אודל שולמית אמבש, ועוד אלפי הורים בשנה המחוסלים כלכלית ונפשית, ופיזית.

רשויות הרווחה רודפות את לורי שם טוב כעשור

29.06.2018 – לורי שם טוב במעצר שנה וארבעה חודשים בבית סוהר נווה תרצה. נסיבות הסתבכותה של שם טוב כמו אזרחים רבים הן הכוחניות והדורסנות של רשויות הרווחה בצוותא חדא עם מומחים מטעמם ובתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער.

המשפט פרשת הבלוגרים פסול ממספר סיבות:

– נאשמת מספר 1 לורי שם טוב עיינה עד היום במקצת מחומר הראיות. שם טוב כלואה מעצר עד תום ההליכים מזה מעל שנה ולא מתאפשר לה ללמוד את חומר הראיות בתנאי הכלא הקשים. כיצד שופטים אשם שאינו יודע מה האישומים נגדו ומהו חומר הראיות ובניגוד לחוק?

– החיפושים בדברי המחשב בוצעו ללא נוכחות החשודים או מי מטעמם בניגוד לחוק. המחוקק חייב את היחידה החוקרת לאפשר נוכחות החשודים ועדים מטעמם להיות נוכחים בכל חיפוש ומיוחד בדברי מחשב שהכי קל לשתול שם ראיות. מסיבה שאינה ברורה שופט המעצרים הורה בכל צווי החיפוש בדברי מחשב להתבצע ללא עדים בניגוד לחוק ולא פרט מה הסיבה לכך.

– הפרקליטות אינה מיידעת טרם כל דיון בזמן סביר מי העדים שאמורים לבוא להעיד מה שפוגע ביכולת הסנגוריה להערך בהתאם לחקירת העדים.

– האזנות הסתר בוצעו האופן לא חוקי. המחוקק הכיר בסכנה הגלומה בהאזנות הסתר ולכן קבע כי האזנות סתר יאושרו ע"י נשיא בית משפט מחוזי או סגן נשיא לתקופה שלא תעלה על שלשה חודשים. בפרשה הנדונה הוצא צו האזנות סתר לשנה וחודש ע"י סגן נשיא בית משפט מחוזי תל אביב. זהו צו לא חוקי ולכן כל ההאזנות פסולות. השופט תרץ כי רשם התאריך בטעות סופר אולם לא הוציא צו תקין המבטל הצו הלקוי.

– ההתנהלות המשפילה של הפרקליטות נגד הנאשמים: הולכתם אזוקים בידיהם וברגליהם בפומבי לעיני הציבור ולעדשות המצלמות, יוצרים תחושה של תעמולה והתעללות ואי רצון למשפט הוגן.

נסיבות הסתבכותה של לורי שם טוב

לורי שם טוב נרדפת במשך שנים ע"י רשויות הרווחה. רשויות הרווחה החלו לרדוף את שם טוב בכוחניות עוד משנת 2008 כשהפכו אותה ל"מטופלת" שלהם. רשויות הרווחה החלו לתפור תיק להוצאת ילדיה מחזקתה בדרך של חוות דעת מומחים מטעמם ותסקירי סעד. בתוך מסמכים אלו רושמות פקידות הסעד ומומחים מטעמן מילות ארס והרס כגון: תיוגים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לאחר שעיבו את התיק הוציאו רשויות הרווחה בכוחניות את ילדיה מהבית. בשלב מאוחר יותר מנעו משם טוב לראות את ילדיה לצמיתות בגלל פרסומים על הוצאת ילדים מהבית ע"י רשויות הרווחה. בתי המשפט קיבלו לאורך כל הדרך את חוות הדעת של העובדות הסוציאליות ומימשו אותם לצווים והחלטות. בימים אולו עצורה שם טוב כשנה וארבעה חודשים עקב התארגנות של רשויות הרווחה להתלונן נגדה ברשויות האכיפה.

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".