העדר ייצוג משפטי למשפחות בהליך הוצאת ילדים מהבית

ינואר 2018 – הטרור הסוציאלי כלכלי של פרקליטות המדינה ורשויות הרווחה נגד משפחות מוחלשות. אלפי ילדים מוצאים מביתם למוסדות, אומנה ואימוץ כאשר להורים נאסר ייצוג משפטי בוועדות הרווחה, ולא מתאפשר בבתי המשפט.
93% מדרישות משרד הרווחה להוציא ילד מביתו מתקבלות כאשר אין ייצוג משפטי להורים, 63% מהדרישות נדחות כאשר ההורים מיוצגים על ידי עורך דין. כלומר אם היה ניתן למשפחה בהליך הוגן ייצוג משפטי היה נמנע יותר מ- 50% הוצאת ילדים מהבית.
פרקליטות המדינה ורשויות הרווחה מונעות ייצוג משפטי להורים בוועדות החלטה הקובעות גורל ילדיהן למרות קביעות מקצועיות של ועדות בדיקה כגון ועדת גילת ומבקר המדינה בנושא. וכך נתלשים מביתם אלפי ילדים מידי שנה בהליך לא הוגן ההורס משפחות וילדים.

ייצוג משפטי

מודעות פרסומת

לא בלי בני – בניגוד לעקשנותם של פקידי אגף הרווחה בעיריית נתניה, סרב ביהמ"ש לאשר הוצאת קטין מחזקת אימו

הכתבה לא בלי בני – בניגוד להמלצות אגף הרווחה סרב ביהמ"ש לאשר הוצאת קטין מחזקת אימו , local , נתניה , אופירה חסיד – קול השרון , נובמבר 2009

בצעד נדיר הורה בית משפט השלום לנוער – נתניה, כי אין להוציא ילד קטין מרשות אמו – למרות דרישות והמלצות אגף הרווחה.
עו"ד אהרוני לקול השרון: הוכחנו, כי דווקא גישת המערכת יכלה להרוס את הילד שכיום מתפקד מצוין ופורח.
על מלחמה כמעט אבודה מראש נגד מימסד שלם
.

בצעד חריג הורה בית המשפט לנוער, שלא להוציא ילד קטין מרשות אימו – זאת תוך מתן ביקורת על תפקוד המערכת עצמה. עורך דינה של המשפחה, איתני אהרוני, אף הצליח להוכיח, כי בניגוד לעמדת גורמי המקצוע בני המשפחה לא רק ששיתפו פעולה אלא התחננו לשיתוף פעולה שלא תמיד קיבלו.

לפני כשנה וחצי, בעקבות טענה על התנהגות חריגה של הילד בבית הספר, הוגשה על ידי אגף הרווחה נתניה בקשה להוצאת הילד מרשות אמו. קודם לכן נאלצה אמו לשהות עם בנה, במהלך ימי הלימודים, במשך חודשים ארוכים, לאחר שבבית הספר טענו, כי התנהגותו חריגה, אלימה והוא מהווה סכנה. לא עזרו האבחונים שקבעו, כי הילד אינו מסוכן לעצמו ולסביבה, במחלקת הרווחה המשיכו להתעקש בדרישתם להוציאו מרשות אמו. בקשה בעניין זה אף הוגשה לבית המשפט.

האם המיואשת, שלא ידעה מה עוד ניתן לעשות, פנתה לעו"ד איתני אהרוני. עו"ד אהרוני, איש חינוך בעברו, אשר שימש כמנהל המחלקה לחינוך העל יסודי בעיריית חולון ויו"ר ועדת השמה בחינוך המיוחד בחטיבות הביניים, סיפר על המפגש לקול השרון.

"הגיע אלי האח של הילד, שהוא סטודנט. הוא סיפר לי שרוצים להוציא את אחיו מהבית. המשפחה לא הבינה בהתחלה מה פירוש לקבל "החלטה לנזקקות". הם לא הבינו, שבמידה ותתקבל ההחלטה לנזקקות והקטין יוצא מחוץ לבית, זה הליך כמעט בלתי הפיך. בתחילה רצו להוציא את הילד למרכז חירום, כאשר עדיין הילד עבר אבחונים חלקיים, ללא שיתוף פעולה מלא מצידו. למרות זאת נקבע באבחונים, שהילד לא מסוכן לא לעצמו ולא לאחרים. נכון שהוא לא היה רגוע, נכון שהיה קיים כשל בינו לבין המערכת, אבל סימנו אותו כילד בעייתי – כאשר בבית ובשכונה הוא ילד רגיל לחלוטין".

–בעקבות הפנייה מה עשית?
"פניתי למחלקת הרווחה והודעתי להם שלקחתי על עצמי לייצג את התיק, אך ורק אם המשפחה תשתף פעולה לטובת הקטין. זה מה שהיה: המשפחה שיתפה פעולה באופן מלא, אך במקביל הביעה אי-אמון במחלקת הרווחה. הודעתי לרווחה שהוויכוח הוא על מסגרת חינוכית ולא על הוצאתו מהבית. לצערי, נטעו בבני המשפחה תחושה וצורך להתגונן כל הזמן מפני בית הספר ומפני הרווחה. באחד הימים התברר לי מהאח, שהילד הורחק מבית הספר".

"בדקתי את הנושא מול נציגי בית הספר. אז התברר, כי הילד נשלח הביתה לא על-פי נוהלי משרד החינוך. פעלתי מיד להחזרתו לבית הספר ואכן הוא הוחזר ללימודים. לאור הפוטנציאל האינטלקטואלי ורגישותו של הילד לדימוי העצמי שלו, חשוב היה שבית הספר יפעיל את האמצעים העומדים לרשותו על-מנת להעצים את היכולות של הילד ולא לסנן אותו. הייתה תחושה של המשפחה, שלא משנה מה הוא יעשה: הקשר אבוד. בית הספר במקום לתמוך בילד סימן אותו".

–איך הרגיש הילד כשהבין שרוצים להוציאו מרשות אמו?
"הילד הרגיש שבית הספר לא תומך בו ולא מאפשר לו להתקדם ולהתפתח. הילד היה כבוי והוא פחד. הילד ומשפחתו היו בהלם מהעובדה שרוצים להוציא אותו מהבית. בתחילת השנה נערך תסקיר של אגף הרווחה – שם נכתב שאין הילד מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה. כמו כן נקבע שהשליטה אצל הילד וכן ויסות הדחפים תקינים. לאור ההתנהגות של חלק מהמורים אליו כאל ילד בעייתי, נוצרה סביבו אווירה שלילית. יש לציין שחלק מהמורים ניסו לעודד אותו, אבל הרוב היה נגד".

–למרות שהאימא ישבה עם הילד במשך חודשים רבים בבית הספר, איך טענה הרווחה שאין שיתוף פעולה?
"בהתחלה, כשהרווחה ביקשה אבחונים, המשפחה לא שיתפה כל-כך פעולה עם המאבחנים של הרווחה והביאה אבחון משלה. פניתי לרווחה וביקשתי לשתף פעולה לטובת הקטין. הודעתי והתחייבתי בשם המשפחה, שהילד יופיע לכל האבחונים. במידה והילד יצטרך טיפולים, הוא ישתף פעולה. ביקשתי להקפיא את הבקשה להוצאתו מהבית. למרות שיתוף הפעולה, הם לא ירדו מזה".

–מדוע ברווחה המשיכו להתעקש להוציאו מהבית?
"לא רק אז, גם אחרי האבחונים והתסקיר וגם אחרי שהוא עבר בית ספר, הם המשיכו לדרוש את הוצאתו מהבית. הם המשיכו לטעון שיש מצב של סיכון של הילד כלפי עצמו וכלפי הסביבה. פניתי לשופטת הנוער, רות בן חנוך, הוכחתי לה שהמשפחה משתפת פעולה. אמרתי לה, שכאשר נותנים בו אמון הילד יוצר קשר טוב. בבית הוא מתנהג למופת והוא ילד אחראי, גם אם הוא סובל מקשיים נפשיים. לילד יש פוטנציאל אדיר והוא לא מסתגר, אלא יודע לקבל הדרכה ולשתף פעולה. הילד אינו מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה – לכן התנגדנו לבקשה הרווחה".

–האם, מעבר להיבט הבירוקראטי, הערימו לטעמך קשיים על המשפחה?
"בכל שלב טענתי שנשתף פעולה מתוך רצון ולא מתוך כפייה. טענתי בבית המשפט שבית הספר הבטיח, לדוגמא, מועדונית לילד וחונכים, אולם בית הספר לא הפעיל את זה. מרבית הדברים שהיו חשובים למשפחה לא קוימו וחבל: פגע בילד ובאמון שלו במערכת. בהמלצת השופטת הילד השתתף בוועדת השמה, שממליצה בדרך כלל על בתי ספר לחינוך מיוחד או חינוך רגיל עם סיוע בית ספרי. הוועדה החליטה שהילד ימשיך בחינוך רגיל ויעבור לבית ספר אחר על-פי המלצת השופטת – זאת לאחר שהבטחתי שאנחנו נדאג שיהיה טיפול רגשי תומך בילד. השופטת קיבלה את בקשתי, נתנה אמון בילד והמליצה על בית ספר אחר".

כיום לאחר תלאות רבות וחששות רבים לומד הילד בכיתה רגילה בבית ספר רגיל. על-פי דיווחי המורים הילד מתנהג למופת וציוניו ממשיכים להיות גבוהים מהממוצע. יש למשפחה מלווה והילד מקבל תמיכה רגשית. עקב כך החליטה השופטת בן חנוך שלא להוציאו מרשות אמו ולא להכריז על נזקקות.

קישורים:

פקידת הסעד מוניק מלשכת הרווחה חיפה – התחמקות מפתיחת תיק אימוץ כמתחייב על פי חוק

נובמבר 2009 – מדוע מסרב משרד הרווחה לפתוח את תיק האימוץ של נערה בת 18, והיא זכאית לכך ע"פ חוק.

הכתב אלירן טל: "עד כמה חשוב לך לגלות את האמת?" , "מאוד חשוב" , עונה הנערה.

כבר ארבעה חודשים דנה (שם בדוי) מבקשת לגלות מי הם הוריה הביולוגים, מיד לאחר שנולדה היא אומצה, וכשהגיעה לגיל 18 פנתה ללשכה לרווחת הילד.
.

.
חוק לאימוץ ילדים – 1981 קובע ילדים מאומצים מגיל 18 זכאים על פי חוק האימוץ לפנות אל פקיד הסעד בבקשה לעיין בפנקס האימוצים. אבל במשרד הרווחה מאיזושהי סיבה מנסים לשכנע את דנה שלא תממש את זכותה.

דנה מספרת: "התקשרתי כמה פעמים, לא התייחסו אלי. התקשרתי עוד פעם, אחרי שלשה חודשים חזרו אלי, והיא אמרה לי לבוא לפגישה, שהיא כביכול פגישת היכרות".

אחרי שבועות ארוכים זכתה דנה סוף סוף להיפגש עם מוניק – פקידת הסעד מלשכת הרווחה בחיפה.

דנה: "היא הסבירה לי שלא כדאי לי לפתוח את התיק, שאולי ההורים שלי הם ככה, ואולי הם ככה, כמה שלא כדאי לי … נרקומנים בכלא, אולי הם מתו".

ניסיונות של צוות השידור של ערוץ 1 לפגוש את פקידת הסעד מוניק בלשכת הרווחה בחיפה עלו בתוהו, השומר קיבל הוראות לא לתת להם להיכנס, ושלח אותם לדרכם.

קישורים:

חה"כ מרינה סולודקין – משרד הרווחה פוגע בזכויות הורים וילדים

נובמבר 2009 – חברת הכנסת מרינה סולודקין טוענת כי משרד הרווחה מוציא ילדים מביתם על סמך חוות דעת של עובדים סוציאליים, וועדות שונות. בתי המשפט מקבלים כמעט תמיד את המלצות העובדים הסוציאליים ולמעשה הם חותמת גומי. תהליך זה פוגע בדמוקרטיה וברווחה.
משרד הרווחה פוגע בעיקר במשפחות עולים, ישראלים עניים, וחרדים. מדובר במשפחות ללא אלימות. משרד הרווחה מעדיף להשקיע את הכסף בהוצאת הילד מהבית ולא במשפחה ובקהילה.
המשפחות העניות אינן מיוצגות כהלכה ע"י עורכי דין שיגנו עליהם מרשויות הרווחה.
.

.
קישורים:

הונאות משרד הרווחה: הפרטת פנימיות הרווחה – המודל העסקי

דוגמא למודל עסקי מתחום הרווחה היא הפרטת מסגרות השמה חוץ ביתית לילדים בסיכון. מסגרות אלו כוללות פנימיות פרטיות, אומנה, מרכזי חירום ומלכ"רים שונים הקולטים כ- 8,000 ילדים בשנה שהוצאו מביתם ע"י רשויות הרווחה. אולם מומחים רבים מסכימים כי לפחות 70% מאותם ילדים יכלו להישאר במשפחתם ובקהילה, בעלות של חצי עד עשירית מעלות השמתם במסגרת חוץ ביתית.

הפרטת גופים בעלי סמכויות על האזרח הנה תחום רגיש מאוד, ועלולה להפוך את האזרח לאמצעי להפקת רווחים בידי גורמים עסקיים. גורמים אלו פועלים ע"פ מודלים עסקיים טהורים, ותחום פעולתם והשפעתם רחב מאוד: חקיקה, קבלת החלטות, שיווק, תקשורת, בעלי מקצוע ועוד. בסופו של תהליך ההפרטה, עלולה המדינה למצוא עצמה פגועה אנושית ערכית, וכלכלית.

מדיניות משרד הרווחה - הפרטת עתיד ילדי ישראל נכשלה לחלוטין
מדיניות משרד הרווחה – הפרטת עתיד ילדי ישראל נכשלה לחלוטין

בג"צ קבע השבוע (נובמבר 2009) כי לא יוקם בית כלא פרטי במדינת ישראל. עמדת שופטי בג"צ היא שעוצמת הפגיעה בזכות החוקתית לחירות אישית של אסיר, שהגוף האחראי לכליאתו הוא תאגיד פרטי המוּנע משיקולים כלכליים של רווח והפסד, היא מעצם טיבה רבה יותר בהשוואה לעוצמת הפגיעה באותה זכות של אסיר שהגוף האחראי לכליאתו הוא גוף ממשלתי שאינו פועל משיקולים דומים.

נימוק נוסף שקבע בג"צ הוא קיום חשש טבוע ומובנה כי ביצוע המאסר המבוסס על התכלית הכלכלית הפרטית הופך את האסירים, למעשה, בעצם כליאתם בבית סוהר בניהול פרטי, לאמצעי להפקת רווחים כספיים על ידי התאגיד שמנהל ומפעיל את בית הסוהר, כלומר עצם קיום המוסד של כלא הפועל למטרות רווח מבטא חוסר כבוד למעמדם של האסירים כבני אדם.
התמקדותו של בג"צ הייתה בעיקרה, תוצאות פעולתו ושיקוליו של תאגיד פרטי כלפי האסירים בבית הכלא, מבחינת כבודם וחירותם. אולם המודל העסקי והשפעתו של תאגיד פרטי הנו רחב הרבה יותר.
דוגמא למודל עסקי מתחום הרווחה היא הפרטת מסגרות השמה חוץ ביתית לילדים בסיכון. מסגרות אלו כוללות פנימיות פרטיות ומלכ"רים שונים הקולטים כ- 8,000 ילדים בשנה שהוצאו מביתם ע"י רשויות הרווחה. אולם מומחים רבים מסכימים כי לפחות 70% מאותם ילדים יכלו להישאר במשפחתם ובקהילה, בעלות של חצי עד עשירית מעלות השמתם במסגרת חוץ ביתית, אם היו שירותים קהילתיים מתאימים. ידוע גם כי ה"טיפול" מחוץ לקהילה, פחות יעיל, ואף מזיק, מהסיוע בקהילה. מצב אבסורדי זה ייחודי למדינת ישראל, לא רק שאינו אנושי וערכי, דהיינו פירוק אלפי משפחות מידי שנה, אלא גם אינו כלכלי מההיבט המערכתי, ועולה למדינה מיליארדי שקלים מידי שנה.

המרוויחים ממצב אבסורדי של הוצאת ילדים מביתם הם הפנימיות והמסגרות החוץ ביתיות. קולם נשמע טוב יותר וברור יותר מזה של המשפחות המוחלשות. באמצעות לוביסטים, קשריהם עם מחוקקים, אנשי מקצוע, מקבלי החלטות , התקשורת ועוד, נוצר המצב האבסורדי שבו מדיניות משרד הרווחה משרתת את האינטרסים שלהם ולא של אותן משפחות מוחלשות והציבור.

חוק הנוער המאפשר למאות עובדי עיריות שהוסמכו ע"י שר הרווחה, פקידי הסעד, ועובדים סוציאליים, להוציא ילד מביתו ללא ראיות או הוכחות, אם הם סבורים שהילד בסיכון. למרות הבעיות החוקתיות של חוק הנוער, החוק מיושם מזה שנים רבות לכאבם של המשפחות המוחלשות. חוק הנוער הוא "כלי יעיל" במודל העסקי של הוצאת ילדים מביתם.

ישראל חתמה בשנת 1991 על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, אולם עד היום, כעבור 18 שנה, לא נחקק חוק המאפשר ליישם את האמנה. לכאורה משרד הרווחה היה אמור להיות המוביל והדורש לחקיקת חוק זכויות הילדים לרווחתם, אלא שחוק כזה אינו משרת את המודל העסקי של מסגרות ההשמה החוץ ביתית.

דוגמא נוספת למדיניות משרד הרווחה המשרתת את המודל העסקי היא התנגדות המשרד להמלצת ועדת סלונים נבו למינוי אומבודסמן על פקידי הסעד. לפקידי סעד לחוק הנוער העובדים ברשויות המקומיות סמכויות סטטוטוריות המוענקות להם מבתי משפט לנוער להוצאת ילדים מביתם. הם פועלים ללא פיקוח אפקטיבי, ללא סדרי דין, אינם כפופים לדיני ראיות, וזוכים לגיבוי מלא של הממונים עליהם. בתי המשפט לנוער רואים את המלצותיהם כסוף פסוק. המלצת ועדת סלונים למינוי מבקר חיצוני מקצועי על פקידי הסעד נדחתה בתואנה שפניות על פקידי הסעד מקומם בבתי משפט לענייני משפחה ונוער.

הפרטת גופים בעלי סמכויות על האזרח הנה תחום רגיש מאוד, ועלולה להפוך את האזרח לאמצעי להפקת רווחים בידי גורמים עסקיים. גורמים אלו פועלים ע"פ מודלים עסקיים טהורים, ותחום פעולתם והשפעתם רחב מאוד: חקיקה, קבלת החלטות, שיווק, תקשורת, בעלי מקצוע ועוד. בסופו של תהליך ההפרטה, עלולה המדינה למצוא עצמה פגועה אנושית ערכית, וכלכלית.
.
פלייליסט על פנימיות משרד הרווחה


.
קישורים:

גורמי סיכון מובנים במערך הרווחה בישראל המטפל בילדים במצוקה

המאמר להלן מציג מספר גורמי סיכון מובנים למשפחה ולילדים אשר מערכת הרווחה הישראלית קרתה בדרכם, ומבוסס על המאמר "האם טובת הילד יכולה להתקיים בנפרד מטובת המשפחה? מחשבות והמלצות לשינוי" של פרופ. ורד סלונים נבו וד"ר יצחק לנדר 2004, "חברה ורווחה" כד,4.

.

.
רקע
בעשרים השנים האחרונות הפנה השרות לילד ולנוער של משרד הרווחה מדי שנה בין 8,000 ל- 10,000 ילדים לסידור חוץ ביתי. ההחלטה על הוצאת הילד מביתו ומשפחתו לטווח ארוך מתקבלת ע"י ועדת החלטה, המתכנסת בלשכת הרווחה ברשות המקומית. ועדת ההחלטה מאבחנת את הבעיה ובונה תכנית טיפול ומעקב.

להלן חלוקת האירועים של הילדים שעניינם מגיע לוועדת החלטה: הזנחה והיעדר השגחה (75%), התעללות פיסית (15%), התעללות או חשד להתעללות מינית (10%).
.
השמה חוץ ביתית – הפתרון העדיף והמסוכן של מערכת הרווחה הישראלית
סידור חוץ ביתי הוא פתרון נגיש, אך ילדים מוצאים מהבית גם בשל מיעוט החלופות שמציעה הקהילה.
הפרדת הילד ממשפחתו עלולה לגרור קשיים חדשים כגון: פירוק המשפחה, ניכור למערכת, חוסר אמון במערכת, פגיעה רגשית ונפשית, נתק מהמשפחה, אי יציבות במסגרת המטפלת, ועוד.
מחקרים מראים גם במשפחות אומנה ופנימיות סבלו מאלימות, התעללות.

.

ל"מומחים" בוועדות ההחלטה אינטרסים ושיקולים זריםבוועדת ההחלטה יושבים לעתים עד עשרה אנשי מקצוע מארגונים שונים, הדנים בגורל הילדים והמשפחה. כשגורמים שונים דנים במקרה אחד, יתכן מצב שבו כל גורם ינסה להשיג את מטרותיו, ולקדם את כוחו והשפעתו. המאבק הוא לא רק על תפיסות טיפוליות אלא גם על משאבים ותקציבים. אי ההסכמות יכולים להימשך גם לאחר שהתקבלה ההחלטה. לדוגמה פקידת סעד יכולה לבקר את עבודתה של העובדת הסוציאלית בקהילה גם לאחר שהתקבלה החלטה בוועדה, והמפקחת על הגיל הרך יכולה להצטרף אליה ולטעון שהילדים עדיין בסיכון.
.
מחסור במשאבים לטיפול בקהילה
עזרה לילדים בסיכון ולמשפחותיהם בקהילה דורשת משאבים רבים, כגון שעות עבודה, ידע ומיומנות מקצועית, משאבים כלכליים למשפחות הסובלות מעוני, שירותי סיוע (חונכים, שיעורי עזר, הכשרה מקצועית).
הקהילה חסרה משאבים אלו ואחרים כגון חדרים, עזרים ומדריכים. תוצאת המחסור לטיפול בקהילה גורמת למצב שלא פעם מוציאים ילדים מהבית בשל היעדר שירותים הולמים בקהילה. למעשה רק מעט מהילדים בסיכון (3%) נהנים מהשירותים בקהילה. בוועדת גילת שבדקה את דרך עבודתן של ועדות החלטה (2002) נאמר: "השירות הניתן לאחוז גבוה ביותר של הילדים הוא מסגרת אחר הצהריים או מסגרת יומית לגיל הרך (מעון יום, מועדונית). ידוע, שהמסגרות היומיות אינן כוללות בד"כ, מענים מיוחדים עבור ילדים בסיכון. כלומר מסגרות אלו מהוות מסגרת שהות לילדים, אך אינן מספקות טיפול לילד ולהוריו".
המסקנה היא שלילדים בסיכון אין סיכוי להישאר בקהילה, הם יוצאו מביתם ומשפחותיהם למסגרת חוץ ביתית.
.
עיקר המשאבים מבוזבזים לאבחונים של הילדים והמשפחה לצורך הוכחת עמדות משפטיות של פקידי הרווחה
השקעה כלכלית ומקצועית רבה מופנת כיום לאבחונים של הילדים וההורים כגון, כשירות ההורים (מסוגלות הורית), מבחני אישיות, קשיי למידה ותפקוד לימודי, תפקוד פסיכיאטרי , מצב רפואי ועוד. הצורך באבחונים נובע לא רק מאיתור בעיות והצורך לטפל בהם, אלא גם מהצורך להוכיח ולתעד עמדות מקצועיות בבית המשפט. כך קורה שלעתים משקיעים באבחון זמן ומשאבים כלכליים רבים יותר מאשר בטיפול ובשיקום. האבחונים משפיעים יותר על הוצאת הילדים מהבית ופחות על דרך הסיוע.
אבחונים עולים כסף רב. משפחות אמידות יכולות להיעזר בעורכי דין הדואגים לאבחונים נוספים הפועלים לטובת המשפחה, כי כמעט לכל אבחון של איש מקצוע, ניתן להמציא אבחון נגדי. כך קורה שמשפחות עניות דלות אמצעים אינן יכולות לייצג עצמן בצורה הולמת.
גם שאלת תקפותם של ומהימנותם של האבחונים ראויה לבחינה. האם ניתן להעריך כשירות הורית במפגש חד פעמי או במפגשים מספר המתקיימים בזמן נתון? האם כלי המדידה שהמאבחנים משתמשים בהם עברו תיקוף בעולם או בישראל? ידוע שכלי מדידה יכול להתאים לאוכלוסיה אחת ולא אחרת , וכלי אבחון המתאים לאוכלוסיה האמריקאית לא בהכרח יתאים לאוכלוסיה רוסית, אתיופית, חרדית, דרוזית, בדואית, ישראלית, או ערבית.

.

פיקוח סובייקטיבי ולא אחיד על הקשר הורה – ילד
הקשר בין ילד שהוצא מביתו לבין הוריו, ולעתים אף הקשר הטלפוני, הוא בדרך כלל קשר תחת פיקוח. במרכזי חירום אנשי הצוות נוכחים במפגשים עם ההורים, והם שוהים ליד הילד גם כשהוא מדבר עם הוריו בטלפון. אנשי הצוות מעריכים את בטופס את איכות הביקורים ומציינים כיצד התרשמו מההורה. נתונים אלו נכנסים לתיקו ומשפיעים על ההחלטה על עתידו. עם שובו של הילד מביתו עליהם לציין כיצד התרשמו ממצבו. כשהילד חוזר מוטרד או מדוכא, נוטים לייחס את תחושותיו לטיפול בלתי הולם שקיבל בבית ולא לגורמים כמו קשיי פרידה.
במשפחות אומנה ומרכזי חירום אין מדיניות אחידה, ובד"כ לא מעודדים בהן קשר ללא פיקוח. לעתים המשפחה הקולטת מונעת קשר כזה. לעתים מארגנים פגישה במרכז קשר, או בבית בליווי סומכת. יוצא שהקשר ילד-הורה תלוי בעמדת המפקחות, המשפחה האומנת, גיל הילד, ויכולתו לייחס לעצמו קשר עם משפחתו.
הצפייה כפי שהיא נעשית כיום, ללא הכנה, ללא בדיקת מהימנות וללא קביעת כללים ותנאים לצפייה, אינה מניבה נתונים אובייקטיביים שיכולים לסייע לקבלת החלטות נכונות בתכנון הטיפול.
גם ניתוח החומר המתקבל הוא פרשני ותלוי מנתח. הואיל ואין כללים ברורים לניתוח החומר, סביר להניח כי מפרשים שונים יקבלו תוצאות שונות.
קישורים:

פקידי סעד לחוק הנוער – מלכודות, מחטפים, והתנהלות לקויה מול הורים בקבלת החלטות על גורל ילדיהם

"האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר … פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."
"זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון…"
"כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת".
"הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו… פחדתי."

בנובמבר 2007 פורסם מחקר: "נקודת מבטם של פקידי סעד ושל הורים במשפחות שבהן היתה התערבות בחוק", ע"י פקידת סעד לחוק הנוער באגף הרווחה של עיריית ירושלים חנה סימקין, ואלישבע סדן D.Sc אוניברסיטה עיברית. מהמאמר עולים ליקויים וכשלים קשים של תפקוד פקידי הסעד בטיפול ושיתוף הורים בהליכי קבלת החלטות על עתיד ילדיהם.
מדובר בתהליכי החלטה מהותיים המנוהלים ע"י פקידי סעד לחוק הנוער ועובדים סוציאלים, על הדבר היקר ביותר להורים, ילדיהם, ופקידי הרווחה לא מוודאים כי המשפחה יודעת במה מדובר, ו/או מעדכנים את המשפחה בהחלטות. פקידי הסעד פועלים גם בדרך של הפחדה.
.
לפקידי הסעד יתרון על ההורים בידע ובמידע, פקידי הסעד לא מוסרים להורים מידע חיוני כגון תסקיר.
פקידות הסעד וההורים תפסו באופן שונה ואף מנוגד את הליכי העברת הידע והמידע במהלך ההתערבות. לפקידות הסעד היה יתרון ניכר וגלוי לעין על ההורים בידע ובמידע שעמדו לרשותן. … ההורים … דיווחו פעמים רבות על מחסור במידע ובידע או שהפגינו חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כולל חוק הנוער עצמו, מה שהעיד על אי בקיאותם בתהליכים חיוניים. למשל: היו הורים שלא ידעו שהזכות לקרוא את החומר המוגש לבית המשפט היא זכות בסיסית שלהם (אלא אם כן הוטל חיסיון על החומר בידי שופט). … לפקידות הסעד יש ידע שאינו מצוי ברשות ההורים, ממידע טכני הנוגע להליכים השונים ועד ידע פסיכולוגי. בשל הידע המקצועי שלהן, הן מבינות דברים רבים שאינם מובנים להורים. ידע ומידע אלה הם משאבים העומדים באופן קבוע לרשות פקידות הסעד ואינם עומדים (או עומדים באופן חלקי בלבד) לרשות ההורים, ומהווים, מעצם טבעם, יתרון גדול.
אבל מלבד הידע העומד לרשות פקידות הסעד מעצם מקצוען ותפקידן המערכתי עלה מהמחקר, שלפקידות הסעד היה לעתים מידע שלא היה להורים, אף שהיה אמור להיות גם ברשותם. לדוגמה: פקידת הסעד שמספרת שהאם לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון בבית המשפט: 'זה היה סיפור שלם סביב התסקיר. האמא לא קיבלה את התסקיר לפני הדיון…' פקידת הסעד מוסיפה ואומרת: 'כן. בעיקרון אנחנו צריכים לתת להם את התסקיר לפני כן. היום זה אחרת'. ההורים שרואיינו תיארו מצב של אי נגישות (או נגישות חלקית בלבד) למידע, למשל: 'לא, הם אף פעם לא מראים מה שהם כותבים. אולי פעם אחת…'.
.
פקידי הסעד לא נותנים להורים הסברים ולא משתפים אותם בתהליכי קבלת החלטות על ילדיהם, פקידי הסעד לא מעבירים להורים חומר שהוגש לבית המשפט. פקידי הסעד משתמשים בתירוצים לקוניים
היו מצבים של חוסר ידע ומידע של ההורים ששני הצדדים הסכימו עליהם; כלומר: ההורים אמרו, ופקידות הסעד אישרו, שלא ניתנו להם ההסברים המתאימים. למשל: ההורים לא נכחו בישיבות או בוועדות שבהן דנו בילדיהם ולא יודעו לאחר מכן על מהלך העניינים או לא קיבלו חומר שהוגש לבית המשפט, בשל תקלות טכניות לכאורה: "האמת היא שאפשר היה להכניס אותה לדעתי לוועדת החלטה מהתחלה ועד הסוף. אני חושבת שיותר טכנית זה לא הסתדר … פתאום נכנסנו למן לחץ כזה של לעבוד מהר מהר מהר, כי היא כבר היתה לקראת סוף ההיריון."

פקידי הסעד אינם מסבירים להורים מונחים בסיסיים בהליך ההחלטה שהם מנהלים על עתיד ילדיהםההורים סיפרו שלא קיבלו הכנה. היו נושאים שבנוגע להם אמרו ההורים שקיבלו הכנה או מידע, אבל מדבריהם עלה שהמידע שבידיהם לוקה בחסר או לא מדויק. הורים גילו, למשל, חוסר הבנה ובלבול בנוגע למושגים בסיסיים, כגון ההבדל בין ועדת השמה לוועדת החלטה, בין אפוטרופסות למשמורת, ואפילו בנוגע למשמעות השימוש בחוק הנוער. לדוגמה: בתשובה לשאלה אם יש ילדים המסודרים דרך מחלקת הרווחה בפנימיות ללא שימוש בחוק, ענתה אחת האימהות: 'בלי חוק נוער? מהרווחה? בלי חוק נוער? לא נראה לי. לפי דעתי לא נראה לי … צריך לפחות טפסים. מי ישלם על זה? זה צריך להיות דרך חוק נוער.'
.
פקידי הסעד מעבירים להורים הסברים וחומר כתוב סמוך למשפט וגורמים להם לחץ ובלבול
פקידות הסעד הכינו את ההורים וסיפקו להם מידע והסברים, אך לא וידאו שההורים אכן הבינו את מה שנאמר להם. לעתים ניתנו ההסברים או החומר הכתוב בסמוך מאד לדיון בבית המשפט, ולהורים לא היתה שהות להבין ולעכל את הנתונים שנמסרו להם. מלבד זאת ההורים מצויים במצב אמוציונלי טעון ביותר, המקשה גם הוא על הזיכרון ועל עיבוד המידע. כפי שאמר אחד ההורים: 'זה הלם, דברים כאלה… ' לא רק שבמצבים אלה קשה יותר לזכור ולהבין את המידע, לעתים מצבם הרגשי של ההורים או רמת הידע שלהם אינם מאפשרים להם אפילו לשאול את השאלות הרלוונטיות.

פקידי הסעד מגייסים ועדות מומחים חסרי תועלת על מנת לחזק את עמדותיהן, וגורמות להורים חוסר נוחות וחוסר אונים. פקידי הסעד לא מזמינים את ההורים בועדות אלו המקבלות החלטות גורליות.
פקידות הסעד חשו כי שיתופם של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות תורם לעבודה מקצועית ולחלוקת אחריות, בעיקר במקרים מסובכים. כפי שאמרה אחת מפקידות הסעד: "אני לא יכולה לעשות החלטה כל כך משמעותית … בלי שכל אנשי המקצוע יהיו שותפים לכך. הם באים מפרופסיות שונות עם התמחויות שונות והם מכירים את … המצב של עידו (שם בדוי) מכל הכיוונים וצריך לתת לזה מקום."
ההורים, לעומת זאת, לא תמיד הכירו או זכרו את כל המשתתפים בוועדות ההחלטה. הם חשו "מעטים מול רבים", ריבוי המומחים הפקיע את השליטה מידיהם, ולא סיפק פתרונות הולמים לבעיות המורכבות ולתחושת חוסר האונים. אחת האימהות אמרה: "כל כך הרבה אנשי מקצוע, ובעצם לא יכולים לטפל בבעיה של ילד בן אחת-עשרה ובאבא שלו." …
לצד תיאור נוכחות רבת משתתפים בתהליך, כשלא תמיד ההורים מבינים מי המשתתפים ומה תפקידם, בלט העדר חלק מאלה שהיו אמורים להשתתף. במקרים מסוימים לא השתתפו כלל בני המשפחה בזירות שבהן מתקבלות החלטות, כמו למשל בוועדות ההחלטה; לדוגמה: "בעצם היתה פגישה במרכז חירום ובעצם הוציאו אותנו משמה…" או: "הדיון [במקרה זה הכוונה לוועדת החלטה, לא לדיון בבית המשפט] היה צריך להיות שאני אקבל אותה, בדיון לא הייתי, אז זה השתנה. הדיון השתנה… לא הייתי והדיון השתנה שבעצם לא, אז לא, עדיף שלא. אם אני הייתי באה הייתי מקבלת אותה, היה לי את הכוח שכנוע הזה ושל האחיות שלי. לא היינו, הכול השתנה שם."

אטימות פקידי הסעד לתחושות ההורים בועדות החלטה
פקידות הסעד לא התייחסו כלל להשפעה שעשויה להיות לריבוי אנשי המקצוע במפגשים הרשמיים על ההורים, ואילו ההורים העידו על אי הנוחות שבישיבה בפורום רב משתתפים, כשחלק מהנוכחים אינם מוכרים להם: "זה הקטע שהיה לנו מאוד קשה. יושבים שם ד"ר כהן וענת והדס, ולא יודעת מי עוד ישב שם, ואנחנו, ומחליטים שבאמת זה הכי טוב לעשות את זה." ובעוד ההורים דיווחו על חוסר אונים או על תחושותיהם הקשות בנוגע לאירועים שבהם הם או בני משפחתם כלל לא נכחו, לא התייחסו פקידות הסעד לתחושות אלה של לקוחותיהן.

פקידי סעד מדירים ומשפילים הורים בועדות ה"מומחים" השונות ומוציאים ילדיהם מחזקתם
הדרת ההורים אינה באה לידי ביטוי רק באי השתתפותם בוועדות, אלא גם באיכותה של השתתפות זו. לדוגמה: זוג הורים שאינו יודע באיזו ועדה בדיוק השתתף לצורך קבלת ההחלטה על הוצאתו של בנם מן הבית – ועדת החלטה או אולי ועדת השמה: "זה משהו שקשור עם העירייה, אני יודע איך קוראים לו, בעירייה עם בתי הספר… ועדת השמה זה הקטע הכי קשה, כאילו, שלמרות שהחלטנו… שאנחנו כבר לא, שהוא לא תחת חסותנו…"
לעתים קרובות לא הבינו ההורים מדוע יש צורך בדיון, במה האשימו אותם ומדוע רצו להפסיק את ההורות שלהם. הם לא הבינו את השפה המקצועית ואת המונחים המקצועיים והרגישו צורך להתגונן ולהסביר מדוע הם הורים טובים מספיק. רבים ההורים שיכולתם להסביר את עצמם מוגבלת, והם חשים תסכול, חוסר אונים וערעור הביטחון בעצמם וביכולתם ההורית.

פקידי הסעד נוקטים אסטרטגיות טיפוליות סמויות למשפחה, מבלי לידע את ההורים על מנת לערער את ביטחונם ולהלך עליהם אימים
פקידת סעד: "מאוד מאוד התלבטנו מה להמליץ לבית משפט ואז החלטנו לגייס איזו אסטרטגיה כזאת: אנחנו ממליצים על המשך הצו של הוצאה ממשמורת בידיעה שרוב הסיכויים שמה שאנחנו הולכים להגיד קלוש והשופט יחליט אחרת, אבל ייתן איזשהו… ויהיה פיקוח והשגחה, אבל זה ייתן לאמא איזושהי תחושה שאת לא טלית שכולה תכלת ואת לא לגמרי עמדת בתנאים שלנו ו… כאילו, שהיא תבין שהיא בסימן שאלה אצלנו."

צייתנות – פקידי הסעד דורשים מההורים צייתנות וקוראים לזה "שיתוף פעולה"
פקידות הסעד השתמשו במושג שיתוף פעולה כדי לתאר את המידה שבה שיתפו ההורים פעולה עם המערכת: "גם האבא וגם האמא, שניהם היו… שיתפו פעולה בצורה טובה עם המערכת." או: "היא שיתפה פעולה בטיפול, היא עשתה כל מה שאפשר, כל מה שביקשנו ממנה היא עשתה." לעתים נתפסה יוזמה של ההורים לא כביטוי של עצמאות, אלא כשיתוף פעולה; אחת מפקידות הסעד אמרה: "הם לקחו אותו לטיפול אצל פסיכיאטרית במשך שנתיים וגם שיתפו אחר כך פעולה במאה אחוז. הם בעצם פנו לבקש אותה עזרה."
בביטוי זה מודגשים יחסי הכוחות בין הצדדים – לא מדובר על שני צדדים המשתפים פעולה זה עם זה, אלא על ציפייה שצד אחד, בני המשפחה, יתאים את עצמו לתנאים שמציב הצד השני, פקידות הסעד.

"מתן הזדמנות ללקוח" – פקידי סעד נכשלים בשיטת טיפול, ועוברים לשיטה אחרת
פקידות הסעד דיברו על מתן הזדמנות לנער, להורים. הדיבור על מתן הזדמנות הוא פעמים רבות בגוף רבים – אנשי המקצוע (כולל בית המשפט) נותנים הזדמנות למשפחות להוכיח שהן מסוגלות להשתפר ולהשתנות:
"נתנו הזדמנויות, אפילו הסכמים שחתמנו עם הנער שחשבנו שהם כן יעזרו ויכניסו אותו לאיזשהו מסלול." או: "בית המשפט עצמו גם עבר תהליך עם המשפחה, כמו כולם. זאת אומרת הוא גם כן אמר, או.קיי בואו ניתן לזה עוד צ'אנס".
מתן ההזדמנות תואר כפעולה חד כיוונית – אנשי המקצוע נתנו הזדמנות למשפחה. בולטת העובדה שהביטוי לתת הזדמנות לא הופיע כלל בכיוון ההפוך – פקידות הסעד לא הציעו שההורים ייתנו הזדמנות לדרך ההתערבות שהן הציעו, משום שדרך זו אפקטיבית יותר מאשר דרכים שניסו לפני כן ולא צלחו. ההורים לא אמרו שהחליטו לתת הזדמנות לפקידת הסעד לסייע להם.

שררה – פקידי הסעד "מחפשים" עילות נגד הורים שלא מצייתים. ההורים נדחקים לפינה ופועלים ל"רצות" את פקיד הסעד
פונים שהתנגדו לרצונותיהם של המטפלים, בעיקר אם איבדו את קור רוחם והתפרצו בתגובה לפרובוקציה, מצאו שעובדות אלה שימשו כהוכחה בבית המשפט לשליטה נמוכה בדחפים ולאי הסתגלות חברתית. על פי ממצאי המחקר הנוכחי ההורים אכן חששו, במקרים רבים, להיכנס לעימות ישיר עם פקידות הסעד והעדיפו לרצות אותן, כלומר "לשתף פעולה". אחת האימהות מספרת: "הרגשתי שאני חייבת לרצות אותה, שאני חייבת להראות לה את כל התכונות החיוביות שיש לי, רק שהיא לא תכתוב דו"חות לא טובים עלי ורק שהיא לא תסתכל עלי בעין שלילית. התלבשתי כמו שצריך והתאפרתי כמו שצריך ו… פחדתי." העדפה זו מתאימה, כנראה, להורים במדגם הנוכחי, וזו בדיוק אחת מנקודות החוזק שלהם: היכולת להבין את כללי המשחק ולנהוג לפיהם. כלומר: הם מבינים שכדאי לרצות את פקידת הסעד.

שיטות ודרכי פעולה של פקידי סעד ועובדים סוציאליים ברשויות הרווחה שמציגים עצמם כפועלים לטובת הציבור


קישורים: