ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם

עושים סדר חדש – הטלביזיה החינוכית – ערוץ 23 – יוני 2011 – ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם ומשפחתם בכפייה ע"י רשויות הרווחה.
ביוני 2011 פרסם מכון חרוב ממצאי דו"ח לפיו ילדים ובני נוער במסגרות חוץ-ביתיות מעורבים בפעילות עבריינית פי למעלה מ-3 מכלל ילדי השנתון, ושיעור הזכאים לבגרות נמוך משמעותית משל האוכלוסיה הכללית.

הילדים מתויגים ע"י רשויות הרווחה והופכים להיות משאב כלכלי למשך שנים רבות בידי גורמי טיפול, פנימיות ומעונות, אומנה, אימוץ, ועוד עמותות ומלכ"רים.
רשויות הרווחה מתנכלות ("מטפלות" לדבריהם של רשויות הרווחה) בעיקר במשפחות מוחלשות כגון חד הוריות, וכאלו שמצבם הכלכלי קשה.
.


.
קישורים:

שקרים ודמגוגיה נגד ילדים ומשפחות – פרופ. לעבודה סוציאלית בלהה דוידזון ערד

ערוץ 1- פוליטיקה – יוני 2011, פרופ. לעבודה סוציאלית בלהה דוידזון ערד מאוניברסיטת תל אביב זורה חול בעיני הציבור בראיון בתכנית פוליטיקה בערוץ 1.

בלהה דוידזון ערד שימשה בעברה פקידת סעד לחוק הנוער מציגה כאילו תהליך הוצאת הילדים מהבית הנו שקול ע"י ועדת החלטה וערכאה שיפוטית בעוד שבפועל ועדות ההחלטה מחליטות תמיד פה אחד ואינן מציגות בפני בתי המשפט לנוער את הדילמות והלבטים, בעד ונגד בהחלטותיהן. בנוסף ידוע כי בתי משפט לענייני משפחה ונוער משמשים חותמת גומי לוועדות ההחלטה ולפקידי הסעד לחוק הנוער.

אם לסבתא היו גלגלים, היתה אוטובוס – בלהה דוידזון ארד מרעילה נגד הורים וטוענת כי אומנם גם אם הורע לילד לאחר שהרווחה קרעה אותו ממשפחתו, אין לדעת מה היה קורה אילולא נשאר בביתו.
.


.
קישורים:

פולישוק – סאטירה על מערך הרווחה המופקר והמושחת בראשות שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון

שר הרווחה משה כחלון - מדיניות סחר בילדים לג'ובים למקורבים וקרוביםמדיניות משרד הרווחה מופקרת ומושחתת. מדובר במערך של פקידי סעד הזויים המפוזרים ברשויות המקומיות בעלי סמכויות וגיבוי מלא מהממונים ובתי המשפט לענייני משפחה ונוער.
מערכת המשפט לנוער וענייני משפחה קרסה ופועלת ע"פ הבלי פיהם של פקידי סעד ועובדים סוציאליים ברשויות הרווחה.

תוצאות מדיניות הרווחה הנה הרס הפרט המשפחה והחברה. ילדים נקרעים מביתם ומשפחתם כדי לספק ג'ובים לעסקני הרווחה, פנימיות, אומנה ואימוץ. מדינת ישראל מובילה בהוצאת ילדים למוסדות ופנימיות שונות של עמותות הרווחה ומשרד הרווחה. ילדים זה סחורה. ילדים זה משאב לפי משרד הרווחה.

מדיניות השקר של רשויות הרווחה דורסת גם קשישים וחוסים אחרים

//player.vimeo.com/video/36594401

קישורים:

פשעי משרד הרווחה – מי מרוויח מהוצאת ילדים מהמשפחה?

שר הרווחה משה כחלון - מדיניות סחר בילדים לג'ובים למקורבים וקרוביםהמאמר מי מרוויח מהוצאת ילדים מהמשפחה? , פרופ. אסתר הרצוג , מאי 2011

במקום להשקיע במערך השירותים הקהילתי ובמערכת החינוך, מעדיפה המדינה להוציא בכפייה ילדים לפנימיות "טיפוליות". הילדים הללו, הם האסירים של מחר

המדינה מצהירה על מדיניות "עם הפנים לקהילה", כלומר העדפת הטיפול בקהילה של ילדים – על פני מוסדות – אך בפועל מוקצים מדי שנה חצי מיליארד שקלים לפנימיות הטיפוליות והשיקומיות, הפועלות בחסות משרד הרווחה. בכנס חירום שערכו המנהלים התלוננו על תת-תקצוב של 30% בעשור האחרון, אבל הסוגיה המרתקת יותר שהוזכרה וזכתה לפרסום שולי בעיתונים, עסקה במדיניות הניתוק בכפייה של ילדים מגיל 0 ממשפחותיהם, בטענה שבכך מצילים אותם מהורים פוגעניים.

נתוני הלמ"ס מלמדים על כך שכ-60% מהילדים המופנים לפנימיות "טיפוליות" ו"שיקומיות" הם ילדים להורים מובטלים. מפעילות של כ-20 שנים למדתי כי מדובר באוכלוסיות שאינן יכולות להתגונן מפני חדירת רשויות הרווחה. הילדים מורחקים בכפייה, תוך האשמת המשפחות בטענות חסרות יסוד של "פגיעה" או "הזנחת" ילדיהן. במוסדות אלו, רמת החינוך ירודה, רמת השירותים עלובה (למשל, במונחים של מספר ילדים לחדר), החשיפה לאלימות של ילדים ואנשי צוות היא בלתי נמנעת ומטויחת.

אין מדובר במציאות שאינה מוכרת לבכירי משרד הרווחה, למרכזי ההכשרה האקדמית של הפרופסיה הסוציאלית באקדמיה ולגורמים הציבוריים ה"וולונטריים" העוסקים בנושא. אדרבה, הפרסומים של כל הגורמים הללו מלמדים על כך שהם יודעים היטב כי מדיניות הוצאת ילדים בכפייה, באמצעות מערך פקידי הסעד ובגיבוי בתי המשפט, אינה מצילה או מגינה על "ילדים בסיכון" (הגדרה מניפולטיבית בעיקרה).

הם יודעים כי מדיניות ה"טיפול" בילדים ובני נוער בסיכון הרסנית, במונחים של פגיעה פיזית ומינית שכיחה. כך למשל, בדו"ח של המועצה לשלום הילד משנת 2003 עלה כי שיעור הילדים השוהים בפנימיות טיפוליות ושיקומיות הסובלים מדיכאון וחרדות הגיע ל-43% ושיעור "החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית" הגיע לכמעט 14%. בפרסומיה של ורד סלונים-נבו מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון מתוארים פגיעה ופירוק קשרי הילדים עם משפחותיהם, ו"תחושות אובדן וערעור נפשי, התעללות, אלימות, פגיעה וניצול".

בכירי משרד הרווחה יודעים כי ההתמודדות העיקרית עם מצוקות של ילדים צריכה להיות בתוך הקהילה, כפי שעולה ממסמך שפורסם ב-2004 על-ידי שר הרווחה דאז, זבולון אורלב – מדיניות שהתפוררה זמן קצר לאחר שיצאה לדרך.

אינטרסים כלכליים וקומבינה פוליטית

אז מדוע ממשיך משרד הרווחה להשקיע סכומי עתק (יותר מ-7,000 שקלים בחודש עבור ילד במוסד שיקומי או טיפולי) במוסדות שאינם משקמים ומטפלים, אלא הורסים ומזיקים לילדים ולמשפחות? הייתכן שההסבר טמון בשלל האינטרסים שהמערך הזה משרת: משרות רבות מאוד לעובדים סוציאליים בשני הצדדים (בלשכות הסעד ובמוסדות), כפי שעולה מדברי יוחנן ווזנר, מבכירי החוקרים לעבודה סוציאלית: "השדולה של ממסד המוסדות מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים, אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים".

ואולי מדובר בשיטה גאונית ליצירת אפיקי התעשרות נוספת לבעלי ההון, שגם חשים כ"חסידי אומות העולם" – מצילי ילדים מהורים מתעללים – ובדרך גם נהנים מרווח כספי נוסף.

ואולי משמשת המערכת המשומנת של הוצאה אלימה של ילדים ממשפחותיהם כדי להסתיר את הקומבינה של הפוליטיקאים החילונים עם הדתיים, המאפשרת להעביר סכומי עתק לישיבות דתיות-לאומיות וחרדיות. כשליש מתלמידי התיכון בחינוך החרדי ולמעלה מרבע בחינוך הממלכתי דתי שוהים בפנימיות. אולי פיתוי השליטה הביורוקרטית הריכוזית בתקציבי עתק ובמנגנוני הפעלת המוסדות מנצח את הילדים והוריהם.

מחקרים בעולם מצביעים באופן חד-משמעי על כישלון מוסדות רווחה ב"טיפול" בילדים במצוקה. הילדים של היום הם אוכלוסיית בתי הכלא והשוליים הכושלים של שוק העבודה והחברה מחר. אז מה לעשות? כאמור, "קברניטי" הרווחה יודעים היטב: יש להשקיע את המשאבים בקהילה ובמשפחה: במערכת החינוך היישובית ובמערך השירותים הקהילתיים.
.
ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם


.
קישורים:

צביעות רשויות הרווחה ו"תעשיית" השואה – ניהול מערכתי כושל ניצולי השואה

תאוות בצע ופקידות מדושנת על גב ניצולי השואההכתבה אין מחילה על ההשפלה , רותי סיני , מאי 2011 , nrg

בגרמניה הנאצית ניסו לגזול מהיהודים צלם אנוש. במדינת ישראל גוזלים מהניצולים, שכל חטאם ששרדו את הזוועות, את שארית כבודם.

במקום לספק את צרכיהם בסתר, עורכים סביבם פסטיבלים של מסכנות. אין היום מעשה למען ניצולים או שקל שמוקצה לטובתם שאינם מלווים בתרועות יחצנות והבזקי מצלמות. קחו, למשל, הזמנה שנשלחה אתמול לקראת יום השואה. "אני שמחה להזמינך לאירוע השקה", כתבה יועצת תקשורת ששלחה את ההזמנה. בושם חדש? קולקציית תכשיטים? לא ולא. פרויקט סיוע לניצולי שואה מאושפזים, "ביוזמה וניהולה של החברה לאיתור והשבת נכסי נספי השואה". שמו של הפרויקט, "עזר לניצול", בלא ספק נהגה על ידי מיטב מוחות ענף הפרסום...

ישראל מכורה לזיכרון השואה. מדי שנה היא מנציחה את הנספים ומתרפקת על סיפורי גבורתם. את החיים, שכל חטאם ששרדו את הזוועות, היא מעדיפה לשכוח. יחסה של המדינה לניצולים היה ונותר מורכב. ישראל אמנם הוקמה עבורם כמקלט, אבל הם התקבלו בתחושות מעורבות. תדמיתם הייתה גלותית וחלשה, פסיבית וכנועה, היפוך מוחלט מדמותו של היהודי שנלחם נגד אויביו כדי לברוא חברה יהודית חדשה בישראל.

על אף שהפנו להם עורף, הניצולים החיוורים בנו את הארץ. חלקם הושלכו הישר מהתופת ההיא לקרבות מלחמת העצמאות, אחרים סללו כבישים ובנו בניינים. הם היו המסד שעליו התפתחה המדינה – הסוחרים, הפקידים, הקצינים, האחיות, המורות. הם גם הקימו דורות המשך – ילדים, נכדים ונינים.

חלפו השנים, מספר הניצולים הלך ופחת, אבל צרכיהם של הנותרים הלכו ורבו. בניגוד לדימוי הרווח שלפיו הניצולים משופעים ברנטות מגרמניה, מתברר שרבים חיים בדלות ומחסור.

בגרמניה לא היה הבדל בין יהודי ליהודי. כולם נחשבו טמאים ונידונו לכליה. בישראל, לעומת זאת, מחולקים הניצולים לקבוצות ותתי קבוצות לפי מוצאם, תאריך הגעתם ארצה ושלל קריטריונים אחרים. כל קבוצה זכאית להטבות שונות.

סבך בלתי אפשרי

כמעט 50 אלף ניצולים שמקבלים גמלה חודשית ממשרד האוצר זכאים לפטור מתשלום בעבור תרופות למחלות המוכרות כתולדה של השואה. אבל ניצולים שמחלתם אינה מוכרת כתוצאה מהשואה, אינם זכאים לפטור, רק להנחה: 50 אחוז עד גיל 70 ו-60 אחוז אחריו. מעבר לעובדה ש-65 שנים אחרי השואה קשה לדעת אם חולי הוא תוצאה של הזוועות או של הגיל או של שניהם, לשם מה נועדה החלוקה לגילאים?

והנה דוגמה נוספת. מתוקף "חוק נכי רדיפות הנאצים" משלם האוצר תגמול חודשי בסיסי לזכאים. בנוסף, יש שמקבלים תגמול ל"נצרך" ויש שמקבלים תגמול ל"נזקק". דרגות זכאות
שונות נקבעו גם לניצולים שנמצאו באחרונה זכאים להכרה מתוקף מחלות נוספות שהוכרו כתולדה של רדיפות הנאצים: ניצול שהחל לסבול ממחלה עשר שנים אחרי המלחמה מוכר בצורה מלאה, וזה שהתחיל לסבול 20 שנה אחרי השואה מוכר באופן חלקי.

התוצאה היא סבך שקשה, עד בלתי אפשרי, לצלוח אותו. וכאילו אין די בסרבול, הרי שלפחות שבעה גופים גדולים ועשרות קטנים יותר עוסקים בסיוע לניצולים: משרד האוצר, משרד הרווחה, המשרד לאזרחים ותיקים, משרד הבריאות, ועידת התביעות, הקרן לרווחת נפגעי השואה, מרכז הארגונים של ניצולי השואה ועוד.

כולם היו גיבורים

הנהנים העיקריים מהבלבול והסרבול הם גדודים של פקידים ועורכי דין שמתחזקים את "תעשיית" השואה. כסף לא חסר. החברה שהוקמה על ידי הממשלה כדי לאתר ולהחזיר נכסים של נספים ליורשיהם מחזיקה בנכסים שנאמדים ב-800 מיליון שקלים, לפחות. לרוב הכסף לא נמצא ולא יימצאו יורשים והוא מיועד בעיקר לניצולים עניים.

לכסף נמצא שימוש חשוב נוסף – יותר מ-20 מיליון שקלים בשנה מוקצים להפעלת החברה ולשכר עובדיה ומנהליה, שכבר התחלפו ארבע פעמים בארבע השנים מאז הוקמה. בשנים האחרונות, בתגובה לביקורת ציבורית קשה, אכן הוקצו כספים לרווחת הניצולים, אבל רק לעניים שבעניים. מרבית הניצולים אינם זכאים, למרות שלא מעטים מתקשים לממן את התרופות והטיפולים שלהם הם זקוקים.

לכל זקן בישראל מגיע להוציא את חייו בכמה שפחות סבל וכמה שיותר כבוד. הדבר נכון, בוודאי, כאשר מדובר באנשים שכל יום, כל חודש וכל שנה בחייהם עוברים עליהם בצל הזוועות ויגון הגעגועים לאהובים שנספו. בישראל מתקשים להבין שגם הם היו גיבורים. עצם החיים בגטו או במחנה, כל נשימה, כל ביס מלחם דל ועבש, היו מעשים של גבורה.

פסטיבלים של מסכנות

אבל היום להיות ניצול שואה בישראל מזוהה יותר מכל עם עוני. במקום שיקבלו סיוע בזכות, נאלצים הניצולים להתמקח על כל כדור ומשחה, להתרוצץ בין משרדים ופקידים ולחפש מסמכים שאינם קיימים כדי להוכיח שאינם מתחזים או מרמים.

במקום לספק את צרכיהם בסתר, עורכים סביבם פסטיבלים של מסכנות. אין היום מעשה למען ניצולים או שקל שמוקצה לטובתם שאינם מלווים בתרועות יחצנות והבזקי מצלמות. קחו, למשל, הזמנה שנשלחה אתמול לקראת יום השואה. "אני שמחה להזמינך לאירוע השקה", כתבה יועצת תקשורת ששלחה את ההזמנה. בושם חדש? קולקציית תכשיטים? לא ולא. פרויקט סיוע לניצולי שואה מאושפזים, "ביוזמה וניהולה של החברה לאיתור והשבת נכסי נספי השואה". שמו של הפרויקט, "עזר לניצול", בלא ספק נהגה על ידי מיטב מוחות ענף הפרסום.

בגרמניה הנאצית ניסו לגזול מהיהודים צלם אנוש. במדינת ישראל גוזלים מהניצולים את שארית כבודם. אין מחילה על הסבל, אין סליחה על ההשפלה.

אין מחילה על ההשפלה - גזל ניצולי השואה

קישורים: