אבק אדם – בית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה"

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

רחוק מהעין, בתנאים מחפירים, סגורים חולים חסרי אונים בבתי חולים פסיכיאטריים פרטיים. אמא של דוד ספגה מכות רצח ואושפזה, ולו בכלל לא הודיעו. שלומי לא מקבל גרביים אפילו שכבר קר. לאמו לא נותנים לבקר אותו במחלקה הסגורה. והגרוע מכל: משרד הבריאות יודע על עשרות חולים שמאושפזים לא לצורך, אבל לא עושה הרבה בעניין. עובדה, כשצוות בדיקה הגיע אל אחד המוסדות הפרטיים לבצע בדיקה, הוא סולק באלימות על ידי העובדים. אולי בעקבות תחקיר "סופשבוע" יזוז משהו

האחות במחלקה הסגורה שבבית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה" שרבבה את ראשה החוצה דרך הסדק הצר. הצחנה הזדחלה מאחוריה בגנבה, הסתננה החוצה והכתה ישר בפרצוף. את דלת הפלסטיק, זו שמאחוריה רוחשים קולות, פרצי בכי וצחוק מקוטע, לא פותחים בדרך כלל. בטח שלא לבני משפחה הבאים לבקר לעתים רחוקות.

נוה שלוה 2
הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנה

ביקורים הם עניין נדיר במקומות כאלו, זו כנראה הסיבה לכך שהאחות ג' מרשה לעצמה לגחך לנוכח בקשתה המשונה של עפרה (שם בדוי) לראות סוף סוף את החדר שבו מתגורר שלומי בנה (שם בדוי). עפרה חרדה לו מאוד. רק לפני שנה וחצי העבירו אותו הנה, לאחר שסבל מהתעללות מינית קשה מצד חוסה אחר במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי לא רחוק משם. היא נשבעה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

בעלה עזב לפני עשר שנים, היא נותרה מאחור עם שני ילדים צעירים. שלומי, הקטן מהשניים, סבל מבעיות התנהגותיות כבר בגיל צעיר, עוד לפני שהיה בכיתה א'. הוא נשלח לבית ספר השייך לחינוך המיוחד, אך כבר בגיל 13 הומלץ לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי ומאז הוא שם. "הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות", מספרת עפרה, "העובדת הסוציאלית אמרה לי שאין מה לעשות עם ילד כזה ושחייבים לאשפז אותו במקום הזה".

עכשיו היא עומדת מול הדלת של המחלקה, ניצבת לנוכח הסירוב העיקש, הבלתי מתקבל על הדעת של האחות. "אני רוצה להיכנס פנימה. לראות את המיטה ששלומי ישן עליה, אני רוצה לראות את החדר שבו הוא גר", היא מסבירה לה בסבלנות. "חבובל'ה", עונה האחות בחביבות מאולצת, "את לא יכולה להיכנס, מסוכן בפנים, מישהו עלול לפגוע בך ואין לך ביטוח". עפרה המומה. בתמימות היא שואלת: "אז את אומרת לי בעצם שהבן שלי נמצא במקום מסוכן?". האחות מחייכת, חושבת רגע ואומרת: "כן. ועכשיו חכי יפה בחוץ עד שנוציא לך את שלומי".

אז היא יושבת בחוץ, מהדקת אל גופה את המעיל ומיטיבה את שיערה. האוויר הצונן של ראשית נובמבר לא נח לרגע, מטריף את צמרות האורנים, מערבל את זעקות האנשים הכלואים במחלקה. זה יום ההולדת של שלומי שחגג 24.

לפני שיצאה לדרך המפרכת מהעיר הדרומית שבה היא גרה אל בית החולים בפרדס-חנה עצרה בחנות, קנתה עוגת שוקולד ונרות יום הולדת קטנים. "תמיד לוקח להם המון זמן להכין אותו עד שהוא יוצא", היא קובלת בשקט. "הם צריכים להלביש אותו, כי הרבה פעמים הוא עירום. לא תמיד הם דואגים בכלל להלביש אותו. פעם הצלחתי להציץ פנימה וראיתי שהוא בכלל לא לבוש. שאלתי למה ועד היום לא קיבלתי תשובה".

נוה שלוה 1
בית החולים נוה שלוה בפרדס חנה  – צילום: רמי שלוש

70 מאושפזים ללא צורך

בשלושה אוטובוסים היא הגיעה עד המקום שבו נפגש הכביש עם דרך עפר מתפתלת, שם ירדה והחלה לצעוד עד לבית החולים, נזהרת שלא למעוך את עוגת יום ההולדת. פין ברזל מכופף פותח לרגע קצר מאוד את הדלת ושלומי יוצא. הוא עומד על השביל בחולצתו המוכתמת, במכנסיו הקרועים ובמבטו החלול. שלומי אבוד. השיער שלו גדל פרא והוא מבהיק בלובן רבבות קשקשים, ועל פניו שלא גולחו זה ימים מפציע חיוך. אמא.

"שלומי, לא קר לך? למה אתה נועל סנדלים", ממהרת אליו עפרה, מחבקת ותולה מבט שואל באחות. "רק מה-15 בנובמבר אנחנו נותנים גרביים", היא מקריאה בעל פה את התקנות. עפרה משיבה מלחמה: "אבל קר לילד! זה חורף עכשיו, הוא יהיה חולה!". האחות, נעליים סגורות לרגליה, בשלה: "לא קר. חוץ מזה, בתוך המחלקה חם ונעים וזה מה שחשוב".

כאן המקום לספר כי בשבועיים האחרונים הגיעו לחדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה חמישה חוסים מבית החולים "נווה שלווה". כל החמישה סבלו מהיפותרמיה. מנהל חדר המיון, ד"ר אשכר ג'לאל, שריבוי המקרים עורר את תשומת לבו, התריע על כך בפני משרד הבריאות ולשכת הפסיכיאטר המחוזי.

בין השנים 58'-66' נפתחו במדינת ישראל עשרה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. מדובר בבתי חולים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים אשר מצויים בפיקוח משרד הבריאות וזוכים למימון מהמדינה. במרוצת השנים נסגרו כמה מהם וכיום פועלים חמישה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים שבהם מאושפזים 862 אנשים שסובלים ממחלת נפש. המדינה משלמת עבור כל אחד מהם 250 שקל ליום אשפוז, לעומת כ-750 שקל המשולמים עבור חולה המאושפז בבית חולים ממשלתי.

משמעות הפער הזה היא שגם יזם הגון יתקשה לספק את צורכי המאושפזים וכמובן שכגוף פרטי, הוא מונע בין היתר מהרצון להרוויח. כך יש פחות רופאים, פחות אחיות, פחות עובדים סוציאליים, פחות מים חמים, פחות טיולים בחוץ, פחות גרביים, פחות חוגים, פחות מסיבות, פחות תרופות מתקדמות, פחות ידיים דואגות, פחות עיניים מרגיעות, פחות נשמה, פחות חיים.

אין הדברים אמורים לגבי כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים במדינת ישראל, אולם די בציטוט מדבריו של יחיאל שרשבסקי, הממונה על השיקום בשירותי בריאות הנפש, כדי להבין כיצד רואות הרשויות האמונות על הטיפול באנשים הללו את מצב העניינים: "מדובר בכמה מאות אנשים שבתי החולים השקיעו בהם עד כה מעט מאוד. למעשה הם היו ועודם החצר האחורית של מערכת האשפוז".

מקור בכיר במשרד הבריאות אומר כי ידוע להם שההנהלות של כמה מבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים מפעילות מניפולציה על החולים ועל משפחותיהם ומשכנעות אותם כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא בית החולים שבו הם שוהים.

הנתון המזעזע ביותר הוא זה שנתגלה באקראי באחת הישיבות של המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה שהתקיימה במאי השנה. ד"ר אלכס גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש בישראל, קיבל את רשות הדיבור וסיפר אגב דיון בנושא אחר לגמרי, כי כבר לפני שנתיים בדק משרד הבריאות את החולים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים וגילה כי 70 חולים מאושפזים ללא כל צורך. "אלו אנשים שצריכים להיות בהוסטלים בקהילה ואין הצדקה לכך שהם מאושפזים", אמר גרינשפון והוסיף: "גם מר שרשבסקי היה מעורב בתהליך הבדיקה והתקבלה ההחלטה שאותם 70 איש ישוחררו מבתי החולים הפרטיים".

בחדר הישיבות נכחו כל חברי המועצה הארצית לשיקום חולי הנפש, בכירי מערכת בריאות הנפש בישראל, אולם דומה כי הדברים לא ממש זכו להתייחסות, לפחות לא על פי הפרוטוקול החסוי מאותה ישיבה. היחידה שהזדעקה מן הדברים היתה סילביה טסלר-לזוביק, מנכ"ל ארגון "בזכות" ומשתתפת קבועה בישיבות המועצה.

"שמענו עדות מחרידה של ראש השירות שמספר כי כבר לפני שנתיים אותרו 70 איש שלא צריכים להיות מאושפזים, אך הם עדיין שם", אמרה טסלר-לזוביק באותה ישיבה. "איך ייתכן שהמצב הזה נמשך? איך ייתכן שאנשים שמתאימים לשיקום עדיין מאושפזים?". שרשבסקי ענה, לפי אותו פרוטוקול, כי הוא פגוע מדבריה כאילו המשרד פותר בעיות על גב החולים וכי "אנו לא מביאים כל דבר לדיון במועצה ואין לנו החובה להביא לדיון במועצה".

החולים הם הפרנסה

שרשבסקי אולי לא חייב בדיווח, אבל לפעמים רק התערבות עיתונאית מזיזה דברים. בשבוע הבא, בעקבות פניית "מעריב", יתלווה צוות מהמשרד לבטחון פנים אל אנשי משרד הבריאות שיגיעו אל כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים, על מנת להוציא משם את החולים שאינם צריכים להיות מאושפזים.

הצורך בליווי של אנשי המשרד לביטחון פנים נראה תמוה, אבל יש לכך סיבה. והיא די מדהימה. בדיון הנ"ל דיווח ד"ר גרינשפון לחברי המועצה כי באפריל השנה ניסה משרד הבריאות להוציא חלק מן החולים הללו, אולם נתקל באלימות מצד עובדי בית החולים אשר מנעו בגופם את כניסת אנשי משרד הבריאות לתוך שטח בית החולים.

בתשובה לשאלת "מעריב", הודה השבוע ד"ר גרינשפון כי אנשיו אכן הגיעו לבית החולים "החלמה ונופש" בנתניה, שם נתקלו באלימות כלפיהם מצד העובדים במקום.

מה עשו אנשיך לנוכח גילויי האלימות של אנשי הצוות?
"כמובן שעזבו את שטח בית החולים, אין שום סיבה שהעובדים שלי יחטפו מכות. הוריתי להם להגיש תלונה בתחנת המשטרה בנתניה, אבל השוטרים טענו שהם אינם יודעים היכן נמצא המקום. בסופו של דבר הגשנו תלונה, אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור".

חשבת על כך שהאלימות שבה נוהגים האנשים האלו עלולה להיות מופנית גם כלפי חולים חסרי ישע? אתה ישן בשקט עם הידיעה שאלו האנשים המופקדים על שלומם של חולים?
"אני חי עם זה בסדר גמור מסיבה אחת ויחידה: אם המשטרה ובית המשפט לא חושבים שצריך לתמוך במשרד הבריאות, אז זו כבר אינה בעיה שלי. בנוגע לאלימות שהם הפנו כלפינו, אני לא מסכים שזו אלימות שעלולה להיות מופנית כלפי החולים. החולים הם הפרנסה שלהם ואנחנו באנו לקחת מהם את הפרנסה".

אבל מי שאלים תמיד אלים, לא?
"לא. מעולם לא קיבלנו תלונות על אלימות במקום הזה ואין צורך להאשים סתם. הם עשו את עבודתם נאמנה במשך שנים וזו עבודה קשה מאין כמוה".

מה עם החולים שאין הצדקה לאשפוזם, אותם באתם לפנות?
"הם עדיין שם".

דעתי לא נחשבת

גם שלומי שם. מביט באמא שחותכת לו פרוסה מהעוגה על ספסל עץ ברחבת הכניסה. הוא, כמו חבריו למחלקה, אף פעם לא יוצא החוצה וביקור נדיר של אמא מזמן לו חוויה חד-פעמית של הצצה לעולם האמיתי. "יש להם חצר פנימית שאליה הם יוצאים לפעמים לטייל", סיפרה האחות ג'. "אבל החוצה ממש אנחנו לא יכולים להוציא אותם".

מנתוני משרד הבריאות עולה כי מתוך 862 החולים, 13 מאושפזים למעלה מ-40 שנה. הייתכן שאותם אנשים לא יצאו החוצה במשך עשרות שנים? בהחלט. אבל לא רק זאת: בבית החולים "נווה שלווה" אין מסיבות, אין חוגים, אין מוזיקה, בקושי טייפ עלוב שמפיק מנגינות לא ברורות באירועים מיוחדים.

רווחתו של החולה לא מעניינת אף אחד. "בעלי הבית לא נגישים בכלל", אומרת ג'. " זה לא מעניין אותם, הם אנשי עסקים, רוצים להרוויח. גם הגרביים, המים החמים והחימום בחדרים לא תלויים בנו. ברגע שמספקים לי אותם אני יכולה לספק אותם לחולים, ולא דקה אחת קודם".

שלומי מתענג על הידיעה שביום רביעי יחגגו לו יום הולדת במחלקה. הוא רוצה שג' תגיד לו מתי בדיוק תהיה המסיבה לכבודו. "ברביעי הזה או ברביעי הבא?", הוא חוזר ושואל ללא הרף, "ומה אני אקבל מתנה?". אבל ג' לא עונה, היא מדברת עם אמא של שלומי, מסבירה שכבר אמרה לרופא ששלומי לא צריך להיות במחלקה הסגורה: "לפני חודש דיברנו על זה. אמרתי לרופא שזה לא המקום שלו כאן ושהוא צריך לעבור להוסטל, לאיזו מסגרת שיקומית". עפרה מזדקפת בתקווה: "ומה אמר הרופא?". ג' נאנחת: "הוא חושב שהוא עלול לברוח. אבל זהו, מאז לא דיברנו על זה".

הדרך היחידה להיכנס לבית החולים עם עפרה היא להתחזות לבת משפחה. האחות, כך ניכר מתשובותיה, אינה רגילה לשאלות נוקבות מצד קרובי משפחה. ליתר דיוק, היא אינה רגילה כלל לשאלות מצד קרובים. כאשר אני מתערבת בשיחה היא נדרכת.

איך את מסוגלת לחיות עם העובדה שאת יודעת שהבחור לא צריך להיות במחלקה סגורה ובכל זאת הוא כאן? המצפון שלך שקט?
"דעתי לא נחשבת כאן. יותר נכון, עדיף שאשתוק, כי אם אבלבל את המוח יותר מדי עם הדעות שלי מהר מאוד יראו לי את הדלת החוצה. תביני, הוא פה במחלקה כי זה משתלם להם הרבה יותר מאשר שיהיה בהוסטל. שם הם יקבלו עבורו 150 שקל ליום, וכאן הרבה יותר".

את בטח יכולה להביע את דעתך במסגרת ישיבה שבועית עם הרופאים, הרי את כאן רוב הזמן.
ג' צוחקת. "אין כאן ישיבות צוות. המוסד הזה לא קיים כאן. כל אחד עושה את העבודה שלו וזהו. את מי בכלל מעניינת הדעה שלי?".

שלומי מספר לי שהוא אוהב את זוהר ארגוב, אבל הוא מפוצץ בכדורים, השיר בורח לו דרך הרווחים שבשיניים, דרך השפתיים חסרות התחושה, דרך הלשון שאיבדה שליטה. הוא מת לשיר ולא מצליח. אנחנו יושבים על ספסל העץ בלב גינה קירחת וריקה ושרים "בדד". הוא מצליח לפרקים, אבל בעיקר שובר את הלב. הילד הזה, שרוב חייו סגור מאחורי דלתות נעולות, מתגעגע לחיות, לשיר, מתגעגע לאיזו תשובה ושואל: "מתי יעבירו אותי להוסטל? " ו"מה את רושמת?", ואחר כך שואל: "מתי אני אצא מפה?". וכשאני אומרת לו: "אני לא יודעת", אז הוא ממשיך: "אז מי יודע?", והשאלה נשארת תלויה באוויר.

לא שואלים את המשפחה

את סילביה טסלר-לזוביק שום דבר כבר לא מפתיע מאז אותה ישיבה שבה התברר לה כי כבר שנתיים יודעים בכירי משרד הבריאות על עשרות המאושפזים שלא לצורך. "המחדל הוא משולש", היא אומרת. "איך קיימים בתי חולים בתנאים כאלו? איך נמצאים אנשים בבתי חולים ללא צורך קליני? ואיך קורה שבכירים במערכת יודעים על כך ולא משלמים מחיר על העוול הזה?". לדידה התשובה ברורה לחלוטין: "זו אוכלוסייה חלשה וחסרת מגן שאף אחד לא מקשיב לה. גם המעגל הקרוב למאושפזים במקומות הללו שייך לשוליים החלשים במדינה: זקנים, חולים, כאלו שבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ואין להם את האמצעים והיכולת להקים קול זעקה".

יום לאחר הישיבה היא שלחה מכתבים לכל מי שאפשר. לשר הבריאות דני נוה, למבקר המדינה (דאז) השופט אליעזר גולדברג, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לפרקליט המדינה ערן שנדר, לראשי מערכת בריאות הנפש ולנציגי העמותות הפועלות למען חולי הנפש בישראל. התשובות שקיבלה נעו בין התעלמות בוטה לדחייה מנומסת. היא כועסת בעיקר על האבסורד שבכל העניין.

"מערכת הבריאות אמורה לפקח על בתי החולים הללו, לוודא שהם מטפלים היטב בחולים חסרי ישע. איך קורה שהמערכת הזו מסתירה למעלה משנתיים את דבר קיומם של 70 חולים שלא צריכים להיות שם? איך אני יכולה לסמוך על מערכת כזו שמועלת בתפקידה ומפקירה את החולים בידיים אלימות ביודעין? אני לא סומכת עליהם. הם אומרים 70, אולי זה הרבה יותר? בתי החולים הללו מוסתרים מעין הציבור. אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם בפנים, ואם לא נותנים לנציגים בכירים של המדינה להיכנס כדי לבצע את חובתם, איך יתייחסו לבני משפחותיהם של החולים, לחולים עצמם?".

אמו של דוד (שם בדוי) מאושפזת מאז היתה בת 28, היא חיה קרוב ל-20 שנה בבתי חולים פסיכיאטריים. דוד מנסה בדבקות נוגעת ללב לראות מה קורה מעבר לדלתות הסגורות. הוא איש צעיר בן 31 שלא ידע מעולם יום אחד של חסד. כשהיה בן 13 אושפזה אמו לראשונה עקב התמוטטות עצבים.

אביו עזב את הבית ונעלם, והוא נשאר עם סבו וסבתו בעיירה הצפונית שבה הוא חי עד היום. "היא היתה שוברת דברים בבית, מתרגזת ומשתוללת. הפסיכיאטרים לא ממש ידעו איזה טיפול לתת לה, אז הם ניסו כל מיני קוקטיילים", הוא נזכר. "בשנים הראשונות היא היתה יוצאת לחופשה מדי פעם, אבל עם הזמן הפסיקו לשחרר אותה והמצב שלה הלך והידרדר".

כשהגיע לגיל 18 הפך דוד לאפוטרופוס של אמו. עד שנת 2002 היא היתה מאושפזת בבית חולים ממשלתי, אולם אז נודע לו כי עומדים להעבירה. "יום אחד קיבלתי מכתב ובו הודעה שהתקיימה ועדה בה הוחלט להעביר את אמא ל"החלמה ונופש". את מבינה? הם עושים מה שבא להם, לא מתייעצים עם בני המשפחה ולא שואלים את האפוטרופוס. אבל אני נאבקתי בכל הכוח. ידעתי שהמקומות האלו נוראיים ושהתקציב שם זעום. החלטתי שאני לא אתן בשום אופן שיעבירו אותה, היא לא איזה חפץ שאפשר לעשות איתו מה שרוצים". הוא כתב לכל גורם אפשרי והצליח לדחות את רוע הגזרה. אמו הועברה לבית החולים הממשלתי בטירת הכרמל.

לאחר שנתיים ביקשו הרופאים את רשותו של דוד לטפל באמו באמצעות מכות חשמל, בטענה שמיצו את כל אפשרויות הטיפול האחרות. "שוב התנגדתי", מספר דוד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". הפעם התגובה היתה מהירה. דוד קיבל מברק ובו הודעה כי הוחלט להעביר את אמו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה. הוא פנה שוב לכל מי שאפשר, כתב לפסיכיאטר המחוזי, לד"ר גרינשפון ולסגנו. הוא חיפש סיוע משפטי, אוזן קשבת ואיזו הבנה לטיעוניו.אך הפעם זה לא עזר.אמו אכן הועברה ל"נווה שלווה". בסוף ספטמבר השנה הגיעה האם לבית החולים. "ביקשתי שייתנו לה לצאת הביתה לחופשת ראש השנה", מספר דוד, "אבל הם סירבו. טענו שהיא חולה חדשה ואי אפשר כבר להוציא אותה לחופשה, זה מוקדם מדי".

"המדינה הפריטה אותה"

מכאן התגלגלו האירועים במהירות. במהלך חג הסוכות דוד קיבל שיחת טלפון מבית החולים הלל יפה בחדרה, על הקו היתה עובדת סוציאלית של בית החולים שהודיעה לו כי אמו אושפזה אצלם בשל חבלות קשות בפניה, באפה, בזרועותיה ובכל גופה. "הם רצו שאחתום על הסכמה לניתוח אף דחוף שהיו צריכים לעשות לה. היא הגיעה לשם עם אף מרוסק, עם לסת שבורה. המצב שלה היה גרוע, אז נאלצתי לחתום על הטופס באמצעות פקס וכשהגעתי היא כבר היתה אחרי הניתוח".

אז גם התברר לדוד לראשונה שהפציעה אירעה יומיים לפני שהגיעה לבית החולים הלל יפה וכי סבלה כאבי תופת במחלקה הפסיכיאטרית מהחתך בראש, מהאף המרוסק ומהחבלות הקשות בכל הגוף, וכל זאת בלי שאף אחד הגיש לה סיוע ואף לא עידכן את דוד במצבה."' נווה שלווה' לא הודיעו לי אפילו שפינו אותה לבית החולים", הוא אומר, "אני רק מדמיין את הימים שבהם היא סבלה כל כך ונקרע לי הלב. זאת אישה ששירתה בצבא, למה זה מגיע לה? המדינה הפריטה אותה, הוציאה החוצה מהמערכת וזרקה לכלבים".

בית החולים הלל-יפה בחדרה הגיש תלונה במשטרה, אולם עד כה לא נעשה דבר בנדון. דוד, מצדו, לא מתכוון להרפות. הוא עושה הכל כדי להבין מה בדיוק קרה. כשהתקשר, אחרי ההלם של הימים הראשונים שבהם שהה ליד מיטת אמו, אמרו לו אנשי "נווה שלווה" שהם לא נותנים שום הסברים בטלפון וכי אם הוא רוצה, שיגיע בעצמו. השבוע הוא נסע לבית החולים. להלן תמליל השיחה:

דוד: "נדהמתי מזה שלא הודעתם לי על מה שקרה. זה דבר בסיסי. אני הבן שלה, אני האפוטרופוס שלה. נראה לך הגיוני שאני צריך לשמוע את זה מבית החולים דקה לפני שהיא נכנסת לניתוח? ואז התקשרתי אליכם, את ענית לי ואמרת: 'החוק אומר שאנחנו לא מחויבים להודיע למשפחות'. זוכרת?".
האחות ר': "נכון".
דוד: "אני רוצה שתסבירי לי איך זה קרה לה, מה בדיוק קרה לה, מי עשה לה את זה ולמה?".
האחות ר': "זה בית חולים פרטי, נכון?".
דוד: "לצערי, כן".
האחות ר': "סליחה, התאונה עם העין (התרחשה לפני מספר שנים בבית החולים שבו היתה אמו של דוד מאושפזת) קרתה בבית חולים ממשלתי, נכון?".
דוד: "נכון".
האחות ר': " אתה רואה? לא הממשלתי או הפרטי יוצרים את המצב, אלא החולים עצמם. והחולים יכולים להיות נחמדים ולא פוגעים ויש חולים מסוכנים. אני עבדתי פעם ב'שער מנשה' והיו שם מחלקות משפטיות של רוצחים, שודדים, ושמה כל רגע עלול לקרות דבר כזה. עכשיו, כמה צוות שלא יהיה, אנחנו יכולים לעמוד חמישה אנשים, ופתאום חולה מקבל איזשהו. . . טראח עושה ככה. . . לידנו ! החולה ייפול ויקרה לו משהו. לא כל הזמן יכולים להיות על ידה. ולא כל הזמן אפשר לסגור אותה. אמא שלך במקרה הנוכחי היתה קצת לא שקטה ולא יציבה. מה שאנחנו עשינו להגנתה, סגרנו אותה. אי אפשר לסגור אותה ל-24 שעות. רחמנות. היא יושבת וצועקת 'דוד! בוא!' הלב לא יכול. אז נתנו לה קצת מנוחה".

"יש לי דעות משלי"

בשלב זה מתארת האחות את התנהגותה של החולה, שבעקבותיה הוחלט להעבירה אל המחלקה הסגורה, באחריותה של ר'. היא מספרת, בין השאר, על כך שהיא ניגשת לחולים, מחבקת ומנשקת אותם, מפגינה כלפיהם יחס אמהי, כזה שלא כל חולה נהנה ממנו.

האחות ר': "יש כאלה שברגע שהיא נוגעת בהם נותנים לה בוקס".
דוד: "אבל לפי מה שראיתי חיבלו בה בצורה לא רגילה. היא היתה חבולה בכל הגוף, בראש. זה היה יותר מכמה דקות שחיבלו בה. היו לה סימנים בכל הגוף!".
האחות ר': "לא. הסימנים בגוף זה גם מנפילות שלה. לא צריך כמה דקות. בוקס אחד והחולה הולך. עכשיו, אני לא רואה את המכה באותו רגע. כחול נהיה אחרי 24 שעות. לא קורה לך שאתה נחבל כשאתה מקבל מכה?".
דוד: "אבל זה כל הגוף שלה. זה לא בוקס אחד. הרופאים אמרו לי: 'תשמע, אנחנו לא ראינו דבר כזה'". האחות ר': "שלא יספרו מעשיות! אנחנו שולחים אליהם לא פעם מקרים כאלה. הרי יש לנו פה הרבה כאלה שכל הזמן מקבלים כחול, נותנים מכות".
דוד: "אבל הראש שלה! למה לא לקחתם אותה למיון? למה החזקתם אותה פה יומיים?".
האחות ר': "דוד, דוד, את זה תבקש מד"ר ניקולאי את התשובה. אני לא רוצה פה להיכנס. יש לי דעות משלי. אל תגיד שר' אמרה ככה. אתה תגיד שבזה ר' אמרה ש'היא לא מתערבת', 'זה לא עניין שלה', והיא נתנה לי תשובות על הכל".
דוד: "מה עם האף? נשבר לה האף!".
האחות ר': "לא, לא. לא נשבר לה האף".
דוד: "מה עם הדם? היא איבדה דם, היו צריכים לתת לה שש מנות דם!".
האחות ר': "היא אנמית. יש לה אנמיה כרונית".
דוד: "אז למה לא בדקתם את זה קודם? היא חולה שלכם. היא הגיעה למצב קשה של חוסר דם וזאת אחריותכם".

חיי סבל מתמשכים

בהמשך השיחה נדהמת האחות ר' מהבקיאות שמפגין דוד בכל הנוגע לרמות ההמוגלובין בדם (חלבון נושא חמצן). היא מנסה את כוחה, אך נכנעת לבסוף כשדוד מוכיח לה שאמו הגיעה ל"נווה שלווה" עם רמת המוגלובין 12 ואילו כשאושפזה בבית החולים הלל יפה נמצאה אצלה רמת המוגלובין 6. היא שוב מפנה אותו לרופא. ואז מגיעה השיחה אל פרטי המקרה עצמו.

האחות ר': "חולה דחף אותה על הרדיאטור. היא חטפה את המכה לא מרצפה ולא מקיר".
דוד: "וגם באף?".
האחות ר': "לא, לא, לא. או שהיא נפלה בעצמה על הפנים או שדחפו אותה".
דוד: "אבל את אמרת לי שהכניסו לה אגרוף. את אמרת לי!".
האחות ר': "אני אמרתי לך כי זה מה שמסר לי אחד האנשים. עבר מטפל וראה במקרה. הביאו אותה אל האח במרפאה והוא קרא לרופא המטפל, שאר הטיפול זה עניין של רופא מטפל. אם כן העבירו אותה לבית החולים או לא העבירו אותה לבית החולים, את זה (מנמיכה את הקול) תבקש מהרופא. אני לא נכנסת לזה. לא אני וגם לא האח שהיה כאן. זה לא תפקידנו להגיד לרופא מה לעשות, תפקיד הרופא להחליט מה לעשות וזה לא ענייננו. אתה מבין? מה שעשו עשו וזכותך המלאה לברר למה. את כל השאלות שאתה שואל אותי תשאל את ד"ר ניקולאי".

דוד לא היה מוכן לסיים את השיחה עד שימצה גם את עניין הדיווח.
האחות ר': "גם העובדת הסוציאלית של בית החולים התפלאה שלא דיווחנו לך, אז היא הלכה ובדקה ובאמת ראתה שאני צודקת. אמרתי לה: 'תראי, אני לא עובדת כאן יום-יומיים ואני יודעת שזה לא מחובתנו".
דוד: "אבל תגדילו ראש!".
האחות ר': "אתה יודע שאת כל השיחות איתך עשיתי מפלאפון (הנייד הפרטי שלה – מ.ב.פ). אין לנו קו טלפון אחר הצהריים. וזו מחלקה אחרת. אני לא יכולה להרים טלפון ולצלצל אליך".
דוד: "מה זאת אומרת אין קו? אתם בית חולים! אני לא מבין".
אחות ר': " אנחנו בית חולים פרטי. שומרים על הקווים, שומרים על הכסף, שומרים על הכל. רופא מטפל אחראי בלבד לתת לי שיחת טלפון אליך".
דוד: "אז לא יכולת לבקש מהרופא המטפל שיחת טלפון אחת אלי? זה מקרה חריג!".
האחות ר': "אני יוצאת למשרד, אני עוזבת מחלקה. אני כאחות אחראית לבד לא יכולה לעזוב מחלקה. אנחנו מחויבים רק כשהחולה מתאשפז".
דוד: "את לא יודעת מה זה פתאום לקבל טלפון ובו מודיעים לי שאמא הולכת לעבור ניתוח. את לא יודעת מה עבר עלי".
האחות ר': "תאמין לי שמאוד הייתי רוצה לעשות דברים שאני מנועה מלעשות אותם".

העובדת הסוציאלית ב' מגיעה למחלקה במקרה ותורמת את שלה לדיון. היא מסבירה לדוד איך בדיוק זה קורה: "בן אדם כמוה יכול לברוח מעצמו? הבעיה נמצאת אצלה. היא נותנת גירוי לאנשים לבוא לתקוף אותה, לתת לה את. . . לא משנה איפה היא תהיה". ומסכמת האחות ר': " אנחנו רק בני אדם. כל דבר יכול להתפספס פה ושם. זה לא בגלל שזה בית חולים פרטי. זה היה יכול לקרות גם עם צוות של עשרה".

דוד מספר על הזנחה קשה במחלקה, עוד לפני המקרה שבו נפצעה. "כשהגעתי אליה לביקור בפעם הראשונה הזדעזעתי. מהריח שלה היה ברור שלא קילחו אותה כבר כמה ימים. כשביקשתי שיקלחו אותה אמרו לי שאי אפשר ושיש זמנים מיוחדים". כשהגיע עם סבו המבוגר שרצה לבקר את בתו, נאלץ דוד לעבור שוב דרך ייסורים: "הוא אדם מאוד חולה. בימיו האחרונים הוא רוצה לראות את הבת שלו. כשהגענו הנה אחרי נסיעה ארוכה אפילו לשירותים אי אפשר היה לקחת אותו. אין כאן שום תנאים למבקרים, התחננתי שייתנו לי להכניס אותו למחלקה".

דוד אומר שלחיות בבית חולים פסיכיאטרי זה להיות נידון לחיי סבל מתמשכים: "אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת. קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול".

כתב אישום עצמי הנתונים מצביעים על כך שבבתי חולים ממשלתיים משחררים כמעט 98 אחוז מהחולים בתוך שנה, בעוד שבבתי החולים הפרטיים 88 אחוז מן החולים מאושפזים למעלה מארבע שנים. כל הגורמים מודעים לכך שבתי החולים הפרטיים נגועים בניגוד עניינים חזק, אין להם עניין לשחרר חולים משום שבעשותם כן הם מאבדים אוטומטית תקציב נוסף לעסק שלהם.

במאי 2004 הודיע משרד הבריאות לארבעה בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים כי בכוונתו להפסיק את התקשרותו איתם: "אילנית" בפרדס חנה, "החלמה ונופש" בנתניה, "נווה יעקב" בפתח תקווה ו"נאות מרגלית" בראשון לציון. ארבעתם עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה, אולם לפני מספר שבועות דחה בית המשפט את עתירתם.

בבית החולים "נווה יעקב" בפתח תקווה שידרו השבוע אווירה של עסקים כרגיל. כאשר הזדהיתי כבת משפחתו של אדם המועמד לאשפוז ערכו לי סיור מקיף וגאה בבית החולים. המזכירה הרפואית הסבירה לי מה הפרוצדורה שיש לעבור כדי לאשפז קרוב משפחה וכמובן לא הזכירה ולו ברמז את העובדה שהם מועמדים לסגירה בחודשים הקרובים. גם שם לא התירו לי לראות את המחלקה הסגורה בטענה ש"מסוכן שם מדי".

"נווה שלווה", אגב , אינו מיועד כלל לסגירה והוא מתוכנן להמשיך ולפעול במתכונתו הנוכחית. טסלר-לזוביק טוענת כי התגובה שהגישה פרקליטות המדינה לעתירה מהווה כתב אישום עצמי קשה ביותר בכל הנוגע להתנהלות המערכת הפסיכיאטרית הפרטית. "הם מתארים שם משא ומתן שהתמשך על פני שנתיים וחצי במהלכן ניסו לשכנע את בתי החולים הפרטיים בבחירת חלופות לשירות שאותו הם נותנים כיום".

כך, למשל, הוצע להם להסב את עצמם למוסדות שיקום כמו הוסטלים או דיור מוגן בתוך הקהילה, אולם הם סירבו, התנגדו נמרצות, הכשילו את התהליך במתכוון והמשא ומתן איתם הסתיים בלא כל תוצאות. טסלר-לזוביק טוענת כי תיאור זה ממחיש את חדלונה של מערכת הבריאות. "אלו האנשים שבידיהם מופקד שלומם של חולים רבים. הם אינם מסוגלים לעשות את הדבר הפעוט ביותר: ליישם החלטות שהם עצמם קיבלו לאחר הבנה מעמיקה כי יש לשנות את המצב".

דוד אומר כי לו היה צריך לעשות בחירה בין להיות חולה נפש ובין להיות חולה סרטן, היה בוחר באופציה השנייה. "חולה סרטן יודע לפחות שהסיוט שלו ייגמר יום אחד והוא ימות. חולה נפש יכול לחיות עד גיל 80 ולסבול יום-יום עד הרגע האחרון. כשמישהו מברך אותי או מחייך אלי אני מחייך בחזרה, אבל בפנים אני מת. אני חי את הסיוט של אמא כל יום מחדש".

אבק אדם

בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – "המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו"

"המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו" , רן רזניק , ישראל היום , 13.07.2019

זוועה באברבנאל: גופתו של אורן שלום נמצאה כשהוא קשור בידיו וברגליו • סיבת המוות: דלקת ריאות שלא אובחנה • משפחתו: "התעלמו ממצבו" • אברבנאל: "מותו לא נגרם מרשלנות"

אברבנאל בת ים
אברבנאל. "אורן טופל ונבדק באופן כושל" // צילום: גדעון מרקוביץ'

פרשה מחרידה ובלתי נתפסת: אורן שלום (52) מטופל נפש, נמצא מת במיטתו כשהוא קשור בשתי ידיו ובשתי רגליו במשך שעות במחלקה סגורה ג' לגברים בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים.
לאחר מותו של אורן התגלה שהוא נפטר מדלקת ריאות קשה וחריפה, שכלל לא אובחנה וכלל לא טופלה בבית החולים. לטענת המשפחה, המנוח טופל באופן רשלני כושל ומוטעה על ידי כל הרופאים והצוות הסיעודי במחלקה הסגורה בבית החולים, שהוא אחד המרכזיים לבריאות הנפש בארץ.

עוד עולה מהתיק הרפואי של שלום ז"ל באברבנאל כי במשך כל ששת הימים שבהם הוא היה מאושפז במחלקה הסגורה, הוא נבדק גופנית רק פעם אחת בלבד על ידי רופא תורן, כשאורן היה קשור בידיו וברגליו, וכי בדיקה זו נעשתה "רק כדי לצאת ידי חובה והיתה חסרת ערך".

עוד מתגלה כי במשך כל ששת ימי אשפוזו בדקו לו האחים והאחיות במחלקה רק פעמיים את הסימנים הרפואיים החיוניים. הם התעלמו אז מהדופק המהיר ולחץ הדם הגבוה, ובכל הימים האחרים הם רק העתיקו מחדש את הנתונים האלה שוב ושוב, תוך התעלמות מחומרתם.
נוסף על כך, לפי התיק הרפואי, לאורך כל האשפוז ועד לסופו הטראגי לא התקיים כל דיון מחלקתי על תוכנית הטיפול ומצב החולה.

קשור 4 שעות 

מהתיק הרפואי ומטענות המשפחה נטען כי אורן, שהיה מאושפז בכפייה, נקשר כל לילה במשך כל שעות הלילה בשבוע שלפני מותו, וכי הוא נמצא לאחר שהיה קשור במשך כ־4 שעות ללא השגחה רפואית וסיעודית המתחייבת מהוראות משרד הבריאות, וממצבו הבריאותי הקשה.
עוד נטען ממסמכי בית החולים כי סרטי הצילום שתיעדו את חדר הקשירה נמחקו על ידי הצוות הרפואי, ולא היתה השגחה רצופה עליו בזמן הקשירה כמתחייב.

עוד נטען כי הפרשה המזעזעת שאירעה ב־22 במרס 2013 טויחה על ידי בית החולים ועל ידי משרד הבריאות, ולא נחקרה לעומק וביסודיות, כמתחייב מהמקרה. חשוב לציין כי באותה מחלקה סגורה ג' באברבנאל התגלו ב־2016 מקרים קשים נוספים של קשירת חולים בלתי חוקית, תוך הזנחתם על ידי הצוות הסיעודי והרופאים.
כל זה מתגלה מתביעת רשלנות רפואית חסרת תקדים בחומרתה, שנחשפת כאן לראשונה, שהוגשה ביום חמישי שעבר על ידי אמו ואחיו של אורן נגד בית החולים ונגד משרד הבריאות.
התביעה הוגשה בדרישה לקבלת פיצויים כספיים על ידי עורכי הדין ד"ר אבי רובינשטיין, שמואל יקירביץ ואיתי נאור־צברי לבית משפט השלום בכפר סבא. אורן שלום ז"ל בעצמו היה עורך דין בהכשרתו ומוסמך במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועבד בתחום זה בישראל ובארה"ב.
התביעה החדשה נגד אברבנאל מסתמכת על מסמכי התיק הרפואי (שברובם התיעוד הוא דל ביותר גם זאת באופן המנוגד להוראות החוק ומשרד הבריאות) וגם על חוות דעת של ד"ר שמואל קרון, שניהל את בית החולים הפסיכיאטרי שלוותה בהוד השרון, ונחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ.
ד"ר קרון העלה בחוות דעתו ביקורת נוקבת, חריפה וקשה מאוד על בית החולים, וקבע כי אורן נבדק וטופל באופן כושל ושטחי מאוד לאורך כל ימי אשפוזו וכי הוא "הוזנח" על ידי צוות המחלקה, שלא פעל על פי הוראות החוק ומשרד הבריאות לקשירת חולים.
עוד קבע ד"ר קרון כי התיעוד הדל כל כך בתיק הרפואי לא מאפשר לקבוע אם היתה בכלל הצדקה לקשירה של אורן כפי שמחייב החוק, והדגיש כי עצם הקשירה של חולה במיטתו בפני עצמה היא "גורם סיכון ידוע לסיבוכים גופניים חמורים ובהם גם סכנה למוות".

מיטת קשירת חולה
קשירת חולה במיטתו היא "גורם סיכון ידוע" // צילום: גדעון מרקוביץ

עוד קבע כי "חוסר ההשגחה המוחלט בימים הקריטיים אחר מצבו הגופני, וזאת בעת שהיה קשור למיטתו, הביאו לכך שסימנים גופניים בעלי חשיבות רבה לא זוהו. לו היו סימנים אלה מזוהים היה ניתן לטפל בו ולמנוע את מותו".
יש לציין כי ד"ר קרון עמד גם בראש הוועדה שחקרה במשרד הבריאות הקשירה של מטופלת בת 28 שנקשרה באופן אכזרי ובלתי נתפס במאי 2016 ל־24 יום ברציפות בשתי ידיה ובשתי רגליה, בדרך המנוגדת באופן חמור לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה ולהוראות משרד הבריאות, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה א' לנשים בבית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר.

נתון לחסדי מטפליו 

על פי ממצאי החקירה, שנחשפו באוגוסט 2017 ב"ישראל היום", המטופלת, בת 28, הושארה קשורה בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בחיתול חד פעמי, היא הורשתה להתקלח רק פעם ביומיים, והצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של המשפחה.
ועדת החקירה בראשותו של ד"ר קרון העלתה אז ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הנהלת בית החולים שיבא, על ראשי החטיבה הפסיכיאטרית בשיבא, על משרד הבריאות ועל ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן.

על פי התביעה החדשה שהוגשה בחמישי נגד בית החולים אברבנאל, "אין לתאר מצב קיצוני יותר ממקרה זה, של חסר ישע הנתון לחסדי מטפליו, כאשר יש מחדל איום ולא מאובחנת אצלו דלקת הריאות, וכלפי אדם חסר אונים זה ננקטים אמצעי הכפייה וההגבלה הקיצוניים ביותר שיכולים להיות כלפי חולה בבית חולים".
"הדבר המדהים גם הוא, שאף אחד מטעם בית החולים לא טרח להתנצל בפני המשפחה על מה שאירע ומדו"ח הבירור הפנימי של בית החולים עולה כי לא הופקו לקחים מהמקרה ובמשרד הבריאות לא טרחו אפילו להקים וועדת חקירה למרות שמדובר במותו של אדם בבית החולים מדלקת ריאות חריפה כשהוא קשור ב־4 גפיים".
בכתב התביעה נטען עוד כי בית החולים ומשרד הבריאות הפרו במקרה של אורן שורה ארוכה של חוקים כולל חוק זכויות החולה, חוק הטיפול בחולי בנפש, חוק הפיקוח על חסרי ישע, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק העונשין. ועוד התבקש בתביעה בית המשפט להורות על מתן "פיצויים מוגברים שישקפו את סלידתו מחומרת המעשים ומחדלי הצוות הרפואי, שלא עשה דבר על מנת להשגיח ולשמור על גופו וחייו של אורן, כאשר מותו היה בר מניעה של ממש, באמצעים פשוטים של השגחה והקפדה על טיפול ראוי".
עו"ד רובינשטיין, שמייצג את המשפחה, מסר כי "אורן מת מדלקת ריאות מבלי שיאובחן ויטופל בזמן שהיה קשור בארבע גפיו מספר ימים, כחלק מהטיפול לו זכה כחולה פסיכיאטרי בניגוד למתחייב ממקצוע הרפואה. סיבת הפטירה התבררה רק בנתיחה במכון המשפטי אבו כביר, וכך נודע הדבר למשפחה".
"תביעת רשלנות רפואית נגד בתי חולים כמו תביעה זו, הן חיוניות במטרה שמשרד הבריאות והנהלות בתי החולים ידאגו באופן ראוי הרבה יותר לבטיחות החולים. זו גם השקפת בתי המשפט, כי תביעות רשלנות רפואית הן אמצעי בקרה משפטי בעל חשיבות, המשמש אמצעי הגנה, באופן עקיף אמנם, על בריאות הציבור מפני טיפול כושל ומוטעה".

"נוהל תקין"
ממשרד הבריאות נמסר כי "מדובר במקרה מצער, והמשרד יגיב כמקובל בבית המשפט כאשר יתקבלו חומרי התביעה".
מבית החולים אברבנאל נמסר כי "האירוע תוחקר ונמצא כי ניהול המקרה היה תקין. על פי דו"ח הנתיחה של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מותו נגרם מדלקת ריאות חריפה ולא כתוצאה מההגבלה. בעת ובסמוך לפטירתו, לא היה ידוע על מחלות גופניות, וכן המטופל ז"ל לא התלונן ולא נמצאו תסמינים המעידים על חשד לדלקת ריאות".
"על פי משרד הבריאות, הנציב הקודם של קבילות הציבור למקצועות רפואיים החליט לסגור את הבירור בהסתמך על מסקנות התחקיר הפנימי. המקרה נבדק בבית החולים, דווח להנהלת בית החולים דאז, והמלצות התחקיר נדונו במסגרת הוועדה לניהול סיכונים. על פי העולה מהתחקיר, כולל דו"ח הנתיחה הפתולוגי והתייחסות נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות דאז, מותו המצער של המנוח לא נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית".

זוועה באברבנאל בת ים

 

התעללות בחוסה בית חולים מעלה הכרמל

מתוך "סדר יום עם קרן נויבך" – 18.03.2018 – "עדי", שם בדוי, נקשרה והוכנסה לבידוד 14 פעמים בפרק זמן של שבועיים, במהלך אשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מעלה הכרמל. באחת הפעמים היא נקשרה ל14 שעות רצופות. ע"פ מסמכים ועדויות שהגיעו לידנו, בשום שלב, עדי לא היתה מסוכנת לעצמה או לאחרים.
‏בין הסיבות לקשירה שצוינו במסמכים שמצוטטים במכתב תלונה של ארגון בזכות למנכ"ל משרד הבריאות: אי שקט, צעקות, סירוב לקחת תרופה, זריקת טלפון, דפיקה על השולחן, התעמתות מילולית עם הצוות וניבול פה וגרימת נזק לרכוש.
‏אין ספק, זה לא פשוט לצוות, זו התמודדות לא קלה, אבל ע"פ מסקנות הוועדה לצמצום הקשירות במערכת הבריאות, מסקנות שאומצו במלואן ע"י משרד הבריאות, הן אינן מצדיקות, בשום שלב קשירה של מטופל. קשירה שהיא פגיעה קשה בגופו, בנפשו ובכבודו של האדם. ‏יותר מזה: השימוש בקשירות הופך את הטיפול למועד לכישלון מראש. הוא מביא לפגיעה אנושה בכבודה, בגופה ובנפשה של עדי, להתנהגות סוערת יותר מצידה, לקשירה נוספת, להתנגדות נוספת וכך, מעגל אינסופי ומיותר שלא יביא מזור לאיש. האם לא הבינו בביה"ח מעלה כרמל שהמטרה אינה לשבור את רוחו של המטופל?

טיפול פסיכיאטרי בבית חולים שער מנשה – עשר שנים בבידוד

ועדה מקצועית תבחן מחדש את הטיפול בחולים פסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך , עידו אפרתי, 15.06.2017, הארץ
הוועדה שמינה משרד הבריאות תבדוק אפשרויות התערבות חדשות למען 11 החולים הפסיכיאטריים המורכבים ביותר אשר מאושפזים בבית החולים שער מנשה, כמה מהם במשך שנים ארוכות

ועדה מקצועית מיוחדת תבחן מחדש את הטיפול ב–11 החולים הפסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. בוועדה, שמונתה על ידי משרד הבריאות, חברים מנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, רופאים פסיכיאטרים ומטפלים נוספים. הוועדה אמורה לבדוק דרכי התערבות חדשות למען החולים, הנחשבים למורכבים ביותר במערכת הפסיכיאטרית, ואף לדון באפשרות של סיום אשפוזם בבידוד והעברתם למחלקה או לבתי חולים אחרים.


בכתב המינוי של הוועדה נכתב כי "הייעוץ יינתן תוך בחינת משך ואופי הבידוד, תוכנית ההתערבות הקיימת לכל מטופל והכנת תוכנית התערבות כוללת ורב-ממדית הדרגתית – אשר תאפשר את העברת המטופלים המורכבים מהבידוד הממושך בו הם שוהים, בזמן קצר ככל שניתן". לצד זאת, מצוין כי ההעברה תיעשה תוך הימנעות מלקיחת סיכונים שאינם הכרחיים – כך שתימנע פגיעה אפשרית של המטופלים בעצמם, במטופלים אחרים ובאנשי הצוות. זאת, תוך התחשבות בקיומם והתאמתם של התנאים והמשאבים הנדרשים, למידת המסוכנות של המטופלים.

הוועדה, שהוקמה ביוזמת פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים, באה בהמשך לבדיקה מקיפה שערכו גורמי מקצוע בחודש שעבר, לכל החולים המאושפזים בבידוד. בבדיקה הראשונה – שנערכה לבקשת איגוד הפסיכיאטריה בישראל, האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות והנהלת שער מנשה – השתתפו 18 רופאים, שישה פסיכיאטרים מחוזיים ו–12 פסיכיאטרים מומחים. הם העריכו את מצבם של כל המאושפזים בבידוד, ופרסמו דו"ח מסקנות מפורט לגבי כל אחד מהם, שהוגש להנהלת משרד הבריאות.

מתוך כ-20 אלף אשפוזים פסיכיאטריים בשנה, קבוצת החולים בבידוד ממושך מצומצמת ומונה כיום 11 חולים בבידוד קבוע או מזדמן, בהם גם כאלה השוהים כעשר שנים בבידוד — כולם בבית החולים בשער מנשה. האגף לביטחון מרבי במוסד, שהוקם בשנת 1997, כולל כ-130 מטופלים, בארבע מחלקות, שמצויות במתחם מאובטח היטב. הוא שוכן בלבו של מרכז בריאות הנפש שער מנשה, הכולל עוד מגוון מחלקות אשפוז ומרפאות – והוא כיום מוסד בריאות הנפש הגדול בארץ. כשני שלישים מהמטופלים באגף לביטחון מרבי נמצאים בו בצו בית משפט, והיתר בהוראת פסיכיאטר מחוזי. רובם המכריע של המטופלים סובלים מסכיזופרניה על גווניה השונים, בדגש על סכיזופרניה פרנואידית ומאניה־דיפרסיה, שמאופיינות במחשבות רדיפה, מחשבות שווא, שיגעון גדלות ואובססיות. אלו מובילות לעתים להתפרצויות אלימות בלתי נשלטות. החולים במצב הקשה ביותר נמצאים בבידוד.

בכל מחלקה יש שלושה חדרי בידוד, שבהם נמצאים המטופלים לפרקי זמן שונים שיכולים לנוע בין שעות ספורות, כמה שבועות ובמקרים מסוימים אף שנים. גודלו של כל חדר בידוד הוא כ–16 מטרים רבועים, והוא מכיל חלון מסורג גדול הפונה אל החצר ושתי מיטות מקובעות לרצפה. בחלקו העליון של אחד הקירות מוצבים שני רמקולים ומקרן שבהם ניתן להשמיע מוזיקה או להקרין סרט למטופל. החדר מפוקח דרך קבע במצלמה. מחוץ לחדר יש מבואה צרה, יחידת שירותים ומקלחת.

החולים יוצאים מחדרי הבידוד אל מבואת המחלקה או החצר כשהם מלווים בארבעה, ובמקרים קיצוניים אף בעשרה, אנשי צוות מחשש להתפרצויות אלימות. לפי גורמי מקצוע, הקושי טמון לא רק באלימות אלא באימפולסיביות של החולים, שבהתקף פרנויה עשויים לפגוע בסביבתם מאוד.

מפני שמדובר בקבוצת חולים מורכבת כל כך, לפחות חלק מגורמי המקצוע סבורים שטווח הפתרונות שניתן להציע מוגבל, ונע בין שינוי הטיפול התרופתי לשיפור איכות חייהם בבידוד, באמצעות שדרוג מבני הבידוד או בניית חצר פרטית. פתרון אחר, שהוא כיום ההצעה המועדפת, בניסיון לצמצם הגבלות מכאניות של מטופלים, הוא תוספת של אנשי צוות, והכשרות בתחום של מניעת הסלמה (דה-אסקלציה), שעשויות לסייע ברוב בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. במקרה של החולים בבידוד, הערכות גורמי מקצוע גורסות כי גם שיטות כאלה לא יוכלו להביא להוצאתם הקבועה מבידוד, אך הן עשויות להעניק לצוות כלי התמודדות טובים יותר, כאשר הם מלווים את החולים אל מחוץ לחדר. תובנות אלה מוכרות זה כבר בקרב גורמי המקצוע ובמשרד הבריאות, ולביצוען נדרשים משאבים כספיים.

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים: