תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי

תחקיר בעשרות בתי אבות בישראל: הזנחה, קשירות, עלבונות ויחס אגרסיבי , ynet , ענבר טויזר, שני זהר שדמה, הדר גיל-עד, אורטל מוגוס, ורד גולדמן , 25.03.2019.

צריך להסתכל למציאות בעיניים: זה בקלות יכול להיות העתיד של ההורים שלנו. בדיקת "ידיעות אחרונות" ו־ynet בעשרות בתי אבות ברחבי הארץ הניבה תוצאות מזעזעות — הזנחה מסוכנת, קשירות, עלבונות, גסות רוח וגם יחס אגרסיבי. שנתיים אחרי התחקיר המטלטל שפירסמנו על מצב בתי האבות בישראל, נראה שהבטחות המדינה לטפל במשבר, נותרו על הנייר בלבד.

האגף הסיעודי בבית האבות נווה שבא בלוד. דלת המעלית נפתחת בקומה הראשונה לסרט אימה: מטפלת מכה נמרצות קשישה וצועקת עליה"קומי! קומי!". הסצנה נמשכת דקה ארוכה. לפתע היא מזהה שנתפסה מול מצלמת הטלפון ונבהלת. בבת אחת הטון שלה משתנה. "שרון, הבת שלך עוד מעט תבוא", היא אומרת בקול חביב ומגניבה מבט.

קומה אחת מעל, המציאות לא נעימה יותר. שם, בחדר האוכל, מטפלת מאכילה את אחת הקשישות באגרסיביות ובחוסר סבלנות. היא דוחפת בכוח את המזון לפיה של האישה חסרת האונים, וזו מתאמצת לא להיחנק. הלב מתכווץ.

קצת יותר משנתיים חלפו מאז פירסמנו ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet את סדרת התחקירים על בתי האבות הסיעודיים בישראל. למשך תקופה סערה הארץ. משרדי ממשלה שיחררו שלל הבטחות, ואפילו עברה הצעת חוק המחייבת התקנת מצלמות. בפועל, דבר לא השתנה. חזרנו השבוע לאותם בתי אבות ולאחרים, במסגרת סדרת כתבות על הקשישים בישראל. התמונה שנגלתה לעינינו הייתה מעוררת פלצות. אלה ההורים שלנו שם, ונראה כי כמעט לאף אחד לא אכפת מהם.

הגענו לבתי האבות כמתנדבות, כמבקרות וכבנות משפחה. כמעט לכולם נכנסנו בקלות, ובחלקם מצאנו הפקרות מוחלטת. ברוב המוחלט של המחלקות הסיעודיות בהן ביקרנו גילינו הזנחה, התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים, אלימות מילולית, רגשית ואף פיזית, קשירות אגרסיביות וגם שימוש נפוץ בפרקטיקה של סימום בתרופות שינה והרגעה. בכמה מקרים מדובר בסכנת חיים אמיתית, משום שקשישים שאינם יכולים לזוז צריכים שיהפכו אותם בלילה, כדי שלא יפתחו פצעי לחץ שעלולים להזדהם ולהביא למותם.

חשוב לציין שלמעט מקרים של התעללות ממש, רוב המטפלים שעובדים במוסדות האלו הם אנשים נורמליים, עם כוונות טובות. אבל התנאים הקשים, הלחץ הבלתי נסבל ומחסור בכוח אדם שוחקים את מרביתם עד לקהות רגשית נוראה כלפי המטופלים חסרי האונים.

ת1
קשישים בבית אבות בלוד. התעלמות מצורכי הקשישים, תנאים סניטריים ירודים

בגלל הריח

בית אבות גן דוד ברחובות. אף אחד לא ממש מקפיד על הנכנסים והיוצאים. את הכניסה למחלקה הסיעודית אופף ריח חריף של צואה. מסביב פזורים פחי אשפה ולצידם שקיות מלאות בזבל שאיש לא טרח לזרוק, ועל הרצפה מוטלת גופתו של ג'וק. בחדר האוכל הריח רק מתעצם, משום שהמזגן, אם יש כזה, אינו עובד. אין אוורור.

סביב השולחנות יושבים 30 קשישים, חסרי מעש. במשך דקות אין אף מטפל בסביבה. אחת הקשישות מתחננת, "מים, אני צריכה מים". בהיעדר אדם אחר באזור הגשתי לה בעצמי. רק כעבור דקות ארוכות הגיעה מישהי שסייעה לקשישה לקחת את הכדורים. מתברר שהיא אפילו לא עובדת של המקום. "היא מטפלת אישית שמישהו שכר ועוזרת לעובדים כאן כי הם קורסים".

איך לא יקרסו? שלושה מטפלים על 30 קשישים, וזה עוד בשעות היום. אחד מאותם מטפלים דוחף באגרסיביות מטופל על כיסא גלגלים, מצמיד אותו לשולחן עד שהקשיש משחרר זעקת כאב. אחר כך הוא מותיר אותו כך ויוצא למרפסת סמוכה כדי לעשן. העשן אופף את החדר, והקשישים נאלצים לסבול בשקט. עוד בטרם אני מספיקה להתאושש אל מול עיניי יוצא אחד מאנשי המנהלה למרפסת, פותח את מכנסיו ומטיל את מימיו. ככה, לעיני כל.

מזועזעת אני חוזרת פנימה ומוצאת קשישה שמתלוננת על כאב ראש. איש לא ניגש אליה. לא רחוק ממנה, במסדרון, רחל צופה בטלוויזיה. איך כאן, אני שואלת. "בהתחלה היה משהו־משהו, אבל בזמן האחרון זבל", היא מתלוננת. "גונבים, ולא אומרים להם שום דבר. אין לי חולצה להחליף, לקחו לי הכל".

בבית באייר בירושלים ביקרנו גם בסבב התחקירים הקודם. צוות ההנהלה כאן קיבל מאיתנו את הממצאים, ועל כן ניתן היה לקוות שמשהו השתנה. לשווא. במחלקה הסיעודית מצאנו את רוב הקשישים קשורים בעוצמה לכיסאות הגלגלים, ובהמשך גם למיטות, באמצעות יריעת בד כחולה שמחוברת בכמה נקודות אחיזה.

למולי אחד הקשישים נקשר באופן הדוק יותר, כך שהקשר נראה כפוצע את עורו. במשך דקות ארוכות הוא נאבק בניסיון לשחרר את ידיו, ואף סימן לי בתחינה שאעזור. "עזבי", אמרו לי האחים, "שימשיך לנסות".

ת2
קשורים לכיסאות הגלגלים. מחכים למות

סביב, המסדרונות וחדרי השינה מעלים צחנה נוראית. את הקשישים, מתברר, מקלחים אחת ליומיים, לפי קבוצות, ומחליפים להם טיטולים לפני השינה. גם, לא תמיד. "מה נשאר לעשות?" אומר בצער שאול, אחד הקשישים, "אנחנו רק מחכים פה למוות".

במחלקה הסיעודית הנוספת, בדרך החוצה, הקשישים מסיימים את ארוחת הערב ומובלים למיטות. אחד מהם מקיא לפתע את פורמולת המזון שבה הואכל. ראשו רכון קדימה ופניו מתבוססות בתוך הקיא. כך במשך יותר מרבע שעה. אחים ואחיות חולפים על פניו, שומעים את קריאתו לעזרה ומתעלמים.

בחזרה לבית האבות נווה שבא בלוד. כבר בכניסה ממתין קשיש על כיסא גלגלים, מנסה ללא הצלחה לעשן. תקוע. על אחד הספסלים בחוץ אני פוגשת את רבקה, שיושבת עם דוד שלה יצחק, דייר שעבר לכאן אך לפני שבועות אחדים לאחר שסבל מיחס נוראי בבית האבות הקודם. "אנחנו משתדלים להיות פה כל יום כמה שיותר", היא מספרת, "לא סומכים על אף אחד. בבית האבות הקודם היינו מגיעים לבקר אותו ומוצאים אותו מלוכלך, אלוהים יודע מתי אכל או התקלח".

שעת בוקר מאוחרת, כמעט אין מבקרים, והקשישים במחלקת תשושי הנפש מוטלים על כיסאותיהם ללא כל פעילות. מעט אנשי הצוות עסוקים בענייניהם. הזנחה מנטלית: אין פעילויות, אין שיח, אין תקשורת. מהתרשמות בלתי אמצעית זיהיתי גם אנשי צוות קהי חושים, שצוחקים על חשבון הקשישים.

באזור תשושי הנפש ישנם חמישה אנשי צוות על 25 קשישים. על פניו, סביר. אבל בלילה המספר מצטמצם, וישנם קשישים שנותרים במיטתם מבלי שיהפכו אותם. כך מתפתחים פצעי לחץ שעלולים בקלות להזדהם ולהוביל למוות. סבו של ירון נפטר בדיוק מהסיבה הזאת, חודשים ספורים לאחר שהועבר לבית אבות באזור ירושלים. "מבחינתם, הם לא אשמים", הוא אומר. "פשוט אין כוח אדם, ולממשלה לא אכפת. אני לא מאשים אף אחד חוץ מאשר אותנו, שלא מוציאים את כל ההורים שלנו מבתי האבות והולכים להפגין מול משרד הבריאות או בית ראש הממשלה. כנראה לאף אחד לא באמת אכפת מהקשישים, מעדיפים שימותו בשקט, כמו סבא שלי".

ת3
לאף אחד לא אכפת מהקשישים

שעת טיול באשפה

שעת ההשכמה משנת הצהריים בבית אבות אשדוד, השוכן בבניין ישן ועלוב למראה בעיר. הקשישים מתעוררים לאיטם, וניכר מתח רב בינם לבין אנשי הצוות. "למה כל כך קשה להם לקום?", גוערים המטפלים בקשישים בגסות, בזמן שיש בהם כאלה שמוציאים את הקשישים בכוח רב מחדריהם. "אם תצעק עליי, לא תקבל כלום!" מאיימת מטפלת על קשיש שמתמרמר על היחס ומבקש אוכל.

לאחד החדרים, שנראה יוקרתי יותר מהאחרים, נכנסת מטפלת ומחליפה מצעים תוך שהיא מזיזה בגסות את הקשישה מדרכה. "תמר, את רוצה שאני אחליף?" היא גוערת בדיירת וממשיכה לדבר בטלפון. "אני רוצה לעזוב", היא אומרת לבן שיחה, "כל דקה שולחים הודעה משהו אחר, כולם עצבניים. לא אכפת להם בכלל מהעובדים".

אחרי שהמטפלת הלכה פניתי לתמר וביקשתי לשמוע ממנה על היחס. "ככה־ככה", היא אמרה, וביקשה להדגים בפנטומימה, מפוחדת, מה עובר עליה: היא סתמה את האף, לחצה בגרון ודחפה את האצבע לפה, הסבירה שזה מה שעושה לה המטפלת. למה? "פורקה מרוקאית וארגנטינאית לא מסתדרות טוב", היא אומרת ומדגימה שוב בתנועות ברורות.

בביקור נוסף, למחרת, פגשתי את עדנה, קשישה ערירית וחייכנית כבת 90. גם היא חזרה על טענות לאלימות מצד הצוות. "יש מכות", היא אומרת בעברית קלוקלת ומדגימה, "זה לא בסדר". מה עושים? עדנה מושכת בכתפיה כאומרת: זה מה יש.

כוח האדם דל. על 34 הקשישים שנוכחים כאן יש ארבעה אנשי צוות, מתוכם שתיים שנמצאות כבר 14 שעות ברציפות, והמשמרת טרם הסתיימה. בלילה נותרות כאן רק שתי מטפלות — אחות וסייעת. "בלילה אנחנו עושים סבב החלפת חיתולים ושינוי תנוחות לכולם", מסבירה הסייעת. "מטפלת אחת עושה את זה לבד עד השעה שלוש, כמה שהיא מספיקה". אחר כך היא מסבירה שלפעמים לא מספיקים, כי אין זמן, ולכן יש קשישים שנותרים באותה תנוחה כל הלילה. מתכון לטרגדיה.

במחלקה הסיעודית נשמעים קולות רמים של צעקות. מתברר שאחת המטפלות קשרה קשיש באופן הדוק מדי, באמצעות השמיכה, בין קורות המיטה. הוא אינו יכול לזוז, ונראה שגם מתקשה לנשום כך. בהמשך מתחלפות האחיות ומתחילות בסבב החלפת חיתולים. "נו, תעזור לי, תסתובב כבר", גוערת האחות בקשיש כבד משקל, ובינה לבין עצמה ממלמלת בקול תוך שהיא מושכת אותו באגרסיביות: "וואו, איזה שמן! תרים את הטוסיק שלך… חרא".

בחדר הצוות תלוי שלט גדול, שמורה להקפיד לחטא את הידיים בין דייר לדייר, להחליף מצעים וללבוש כפפות. במציאות, בכל שעות שהותי שם לא ראיתי מטפלות מחטאות את הידיים או שוטפות אותן, וגם לא מחליפות מצעים.

תמונה דומה התגלתה בחלק ניכר מבתי האבות. כמעט בכולם התנאים ההיגייניים ירודים מאוד. לעיתים לא מקפידים על מקלחות לקשישים, וישנם כאלה שמקולחים רק פעמיים בשבוע.

גם עניין ההזנחה בולט כמעט בכל המחלקות הסיעודיות שבהן ביקרנו. רוב הזמן הקשישים פשוט מוטלים חסרי מעש, מלבד שעות פעילות קצרצרות שגם הן מתבטלות לעיתים. רק כאשר בני המשפחה מגיעים לבקר נראה שמישהו מעסיק את הקשישים ומתייחס אליהם באמת.

ת4
טיול בחוץ ליד האשפה והסיגריה

בנווה באבוב בבת־ים, למשל, שגם בו ביקרנו בעבר, ניכר במיוחד המחסור בפעילות ובהיעדר תשומת לב לקשישים. במשך שעות ארוכות ראיתי את הקשישים מוטלים על כיסאות הגלגלים, ללא כל אינטראקציה אנושית. מחוץ לשעות האוכל לא ראיתי אף איש צוות ניגש לשאול לשלומם. לפחות בימים שבהם ביקרתי שם שהו הקשישים במיטות במשך שעות ארוכות מאוד, גם בשעות היום, ואיש לא ניגש אליהם.

בפינת אחד החדרים ראיתי קשישה שיושבת וממררת בבכי דקות ארוכות, מבלי שמישהו מאנשי הצוות ייגש אליה. משראיתי שאיש לא בודק מה אירע ניגשתי אליה בעצמי. "מפית", היא לחשה. מפית, זה כל מה שהיא רצתה, כדי לנגב את עצמה.

גם בבית אור בבת־ים ניכרה ההזנחה. במיוחד הופתענו לגלות את הקונספט הייחודי שהמציאו שם ל"טיול": מוציאים את הקשיש החוצה, מעמידים אותו ליד מכולת אשפה מצחינה, מחכים דקות אחדות ומחזירים פנימה. נראה שמבחינת אנשי הצוות מכולת האשפה והריח העולה ממנה הם הנוף הראוי.

בבית האבות עד 120 בחדרה גילינו יחס אגרסיבי וחוסר תשומת לב. חנה הועברה לכאן מבית אבות שעובדים בו נעצרו בעוון התעללות בקשישים. אבל גם כאן הילדים שלה לא רגועים. לפני חודשים אחדים היא נשכחה ללא מכשיר החמצן שלה, והובהלה לבית חולים עם הרעלת פחמן דו־חמצני.

הפעם היא מספרת על יחס נוקשה של העובדים. "כולם עבריינים", היא ממלמלת. "עבריינים, כולם אותו הדבר. כשהם באים אז הם קורעים את העור, עד שמורידים (את הבגדים), עד שמלבישים. עושים מאוד כואב. מטלטלים אותי".

קונים יחס

כמו תמיד, הנפגעים העיקריים הם העניים. אנשים בעלי אמצעים יכולים לשלוח את הוריהם לדיור מוגן מהסוג היוקרתי. ביקרנו בכמה מקומות כאלה, וההבדל ניכר לעין. כך למשל ברמת תמיר ובהוד ירושלים בירושלים, שם היו יותר אנשי צוות ואלה הכירו את הקשישים באופן פרטני, ידעו לתרגם את קריאות העזרה שלהם ולהבין למה כוונתם. בכניסה לכל חדר הוצבו חומר חיטוי וקופסת כפפות גומי, וכך גם בסמוך לכל מיטה. ארוחות הערב חולקו לפי העדפות המזון של הקשישים, והצוות נהג בהם בסבלנות.

במגדלי הים התיכון בנתניה, מהרשתות היוקרתיות בישראל, ניכרת היוקרה גם בטיפוח המקום וגם ביחס. עם זאת, גם שם היו תלונות מצד כמה קשישים על התעלמות של האחיות מקריאות לעזרה, במיוחד בלילות. עוד מקום שעשה רושם סביר הוא מחלקת הסיעוד בלב אבות ברחובות, אם כי זה מיועד לקשישים עצמאיים בלבד. גם שם המחלקה הסיעודית קשה יותר, אבל היחס בין מספר אנשי הצוות למספר הקשישים היה ראוי.

ישנם בתי אבות שבהם הפער בין עניים לעשירים ניכר ממש בתוך המחלקות. מתברר שבשנים האחרונות, בגלל המצוקה, שוכרים בני משפחה בעצמם מטפלת צמודה כדי שתטפל בהוריהם. כך, בזמן שקשישים אחרים באותן מחלקות סובלים מהיעדר יחס, קשיש שיש לו ילדים בעלי אמצעים זוכה ליחס שונה לחלוטין.

בבית שמחה שבשכונת בית וגן בירושלים, למשל, מטופלים קשישים ברמות תפקוד שונות. שרה, שאמה מטופלת בבית האבות, הביאה אותה לכאן אחרי שבית האבות הקודם שלה נסגר בגלל תנאים סניטריים ירודים. "איך שהיא נכנסה לכאן אמרו לי, 'כאן לא מושיבים אותם בשירותים, לכולם יש טיטול ואנחנו מחליפים להם'", היא מספרת, "אבל לקשישה שהבת שלה משלמת — אותה כן מושיבים. אמרו לנו, 'אם משפחה אחרת משלמת 14,000 שקל, את מצפה שתקבלי אותו יחס?'. היה כאן מטופל, דמות ציבורית, שהבת שלו שילמה אקסטרה לאחד המטפלים כדי שידאג לגלח אותו ולתת לו טיפול אישי".

בבית שמחה, אגב, נתקלנו באותן תופעות כמו בבתי אבות אחרים: גזיזת ציפורניים בכוח, האכלה בכוח, יחס נוקשה כלפי המטופלים הלא אמידים.

"אל תלכי, אני לבד", פונה אליי לאה, אחת הקשישות, "אני צריכה מישהי כמוך לדבר איתה. אם את לא תהיי פה עכשיו לידי, לא יהיה פה אף אחד. הרבה פעמים אני קוראת לאיש צוות ואף אחד לא מגיע. הילדים שלי באים לבקר בערך פעם בשבוע, לפעמים גם הנכדים באים איתם, אבל זה לא מספיק".

ת5
מי רוצה לטפל בקשישים?

בבית הלפרין באשקלון סיפרו לנו אנשי הצוות והקשישים על כך שישנם ילדים שפשוט שוכרים להוריהם מטפלת צמודה. האחרים מסתדרים עם מה שיש. כבר כשאני נכנסת, מבקשת ממני נעמי המפעילה לעזור. אני ניגשת לאחד הקשישים ומגלה שכבר דקות ארוכות הוא מתחנן למים אבל אין מי שיביא לו. "המקום נפלא", הוא אומר לי, "אבל יש אחיות ברבריות. היו כמה שהרימו עליי ידיים". סיפרת למישהו? "רק כשאני אצא מפה אספר הכל", הוא מסביר את החשש לדווח, ולספוג יחס עוין.

שרון מטפל באימו, שמתגוררת כאן. אני מזהה שהוא לחוץ. "בבקשה", הוא פונה לאחת המטפלות, "אמא עדיין לא אכלה. אני פשוט חייב ללכת". משיחה קצרה איתו מתברר שהוא הביא מישהי בתשלום. למה? "תראי כמה דיירים יש כאן לעומת מטפלות", הוא מסביר, "אין להן שמונה ידיים".

הדיירים מקבלים את האוכל, כל אחד בתורו. התפקודיים יותר מקבלים ראשונים, הפחות תפקודיים נדחקים לסוף. "קשה", אומר לי משה, אחד הקשישים. "את יודעת כמה פעמים רציתי אוכל של בית? פעם כמעט הזמנתי אבל זה 100 שקל, אני קשיש, וגם ככה אני משלם פה עשרת אלפים שקל לחודש. לא נשאר לי כסף לכלום. שתדעי לך, את סבא וסבתא שלי לא הייתי שם בבית אבות".

מייבשים את המערכת

המשכנו בינתיים במסע, בית אבות אחר בית אבות, והתמונה קשה ומדכאת. מצוקת כוח האדם ניכרת, ולו בכך שברגע שהצענו את עצמנו כמתנדבות מעט מאוד שאלות נשאלו. כן, בואו, עכשיו. באחד מבתי האבות הגדילו לעשות והושיבו אחת מאיתנו בכיסא השומר למשך שעה ארוכה עם הנחיה: "לפתוח את שער החניון בכל פעם שמישהו מצלצל". בכל בתי האבות אין כמעט בידוק, ודיירים רבים התלוננו על גניבות.

באחוזת רינה באשקלון מיעוט קיצוני של אנשי צוות ביחס למטופלים. כאן גם התנאים הסניטריים ירודים, המיטות מטונפות וחלק מהקשישים ישנים עם צרכיהם עליהם. המתקן לשיניים התותבות נראה עכור במיוחד, ותאי השירותים מלאים חלודה. כשאני שואלת את אנשי הצוות אם אין שירותים נוספים, שולחים אותי לקומה אחרת, ואני שומעת את אחת האחיות מסננת בקול "שתלך להזדיין". בדרך אני מזהה קשישה מיובשת שמתחננת למים. נתתי לה את הבקבוק שלי והיא גמעה את כולו בשניות.

וכך זה נמשך. בנווה שבא באשדוד מצאנו משטר קשוח ודכאני, וגם חשד לשימוש בלתי מבוקר בכדורי הרגעה ושינה; בתפארת בנים בנתניה ראינו התעלמות מצורכי הקשישים ויחס קר ולא נעים; בבית אור סניף ביתן אהרון חזרה אחת הקשישות שוב ושוב על כך שלא טוב לה במוסד, והמנהל ששמע את הדברים מיהר להגיב: "היא קצת מסטולה"; באחוזת הורים באשקלון מצאנו הזנחה, תנאים סניטריים גרועים וריח נוראי. "פעם היה ביקור של משרד הבריאות", אומרת אחת העובדות, "פתאום לכולם היה אכפת מהניקיון"; במרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע מצאנו מיעוט מטפלים, סירחון, התעלמות מהקשישים וגם עישון עליהם בתוך הקומה.

"אנשים מקיאים, עושים קקי ופיפי, ויש כל מיני נוזלי גוף. לנקות ולהאכיל זה לא בשבילי", סיפרה לנו מטפלת אישית שנשכרה על ידי בני משפחה כדי לעזור. "אני רואה כאן מראות קשים. אנשים נופלים ושוברים את הראש, מישהו מת וצריך לנקות אותו, המטפלים חייבים לעשות את זה. מי יודע אם הם עושים את זה טוב או לא".

איך נדע?

"אותם", היא מצביעה על הקשישים, "אי־אפשר לשאול. זאתי חולה, היא בקושי יודעת איך קוראים לה. את בחורה צעירה, אל תעבדי פה. אנשים עם חיים קשים שממש זקוקים לכסף ולא מצליחים למצוא עבודה עובדים פה. עוד לא ראיתי אף אחד שאומר 'איזה יופי, החלפתי טיטול'".

גם הקשישים העידו שישנם מטפלים נהדרים, ואחרים פחות טובים, אבל הם הבינו לליבם. "לא משלמים להן מספיק", אומר משה, קשיש שמטופל באחד מבתי האבות. "מתעסקות בקקי, במחלות, מה לא". "זו עבודה נוראית", מצטרפת אליו עובדת סיעודית, "צריך לקלח את כל הקשישים, להוריד להם את הבגדים, לנקות ולהחליף, זה מגעיל".

רעות היא בחורה צעירה יחסית, נוף לא שכיח בבתי האבות. ניכר שיש לה נשמה גדולה. היא לבדה, מתרוצצת בין הקשישים, מנסה לעשות ככל יכולתה. "אני מסתדרת כרגע", היא אומרת. "אם לא, אני קוראת לאחות שתעזור לי. לא תמיד היא באה, אבל אני עושה מה שאני יכולה".

את אוהבת את העבודה?

"אני אמא צעירה שצריכה כסף. זה מה יש".

בראשית החודש פירסמנו כאן תחקיר שהראה כיצד מדינת ישראל מייבשת באופן מכוון את מערכת הבריאות הציבורית, לכאורה כדי לגרום לאזרחי ישראל לעבור לרפואה פרטית. מבדיקת המצב בבתי האבות עולה החשד שגם כאן המציאות דומה. המדינה מייבשת את בתי האבות מבחינת תקנים, נמנעת מקבלת החלטות ומאישור תוספת כוח אדם, וכך לא מותירה ברירה לכל מי שיש בידו אמצעים אלא ללכת למקומות יוקרתיים יותר או לטפל בהורים בבית.

לאחר התחקיר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet לפני שנתיים הוקמה בכנסת ועדה בינמשרדית בראשות ח"כ טלי פלוסקוב (כולנו), שמטרתה גיבוש תוכנית־אב לאומית לזיקנה. בשנה שעברה הגישה הוועדה דוח ביניים עם מסקנותיה, אלא שהדוח המלא טרם הוגש ואף תוכנית אופרטיבית לא יושמה.

בבתי האבות בארץ יש כ־21,000 מיטות לקשישים סיעודיים, מתוכם כ־80 אחוז במימון משרד הבריאות. תעריף האשפוז הסיעודי של משרד הבריאות עומד כיום על כ־470 ש"ח ליום אשפוז לקשיש. לטענת מנהלי בתי האבות המחיר האמיתי ליום אשפוז גבוה בעשרות שקלים, ונדרשת הקמת ועדה ציבורית המורכבת מכלכלנים שתאמוד את המחיר העדכני. משרד הבריאות, טוענים, סירב להקים ועדה.

כיום מתנהל דיון בבג"צ בעתירת בתי האבות נגד המדינה ומשרד הבריאות, בדרישה למצוא פתרון למחסור של כ־6,000 מטפלים במחלקות הסיעודיות. בתי האבות דורשים לאשר תקנים להכנסת עובדים זרים למחלקות, אלא שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, מתנגד לכך והמשרד הציע כחלופה פיילוט במסגרתו ישולבו כ־1,000 עובדים פלסטינים ככוחות עזר.

שנה חלפה מאז הצהרת המשרד לגבי הפיילוט, ולדברי בתי האבות "נכון להיום אף עובד פלסטיני לא נכנס למערכת וגם לא רואים קצה של סימן שהוא הולך להיכנס. מה גם שבמציאות הביטחונית של מדינת ישראל הפתרון בעייתי. אצלנו עובדים מסביב לשעון, בחגים וגם ביום כיפור, וכשהצבא יבצע סגר על הכפרים הפלסטיניים – מי יבוא לקלח ולהחליף טיטול במקומם?"

לאחרונה אושר החוק להתקנת מצלמות בבתי חולים גריאטריים וסיעודיים שיזם ח"כ איציק שמולי (העבודה), אך החוק ייכנס לתוקף רק בעוד שנה. לטענת בתי האבות, קיים בחוק סעיף בעייתי המחייב אותם לרכוש מצלמות עם מפרט טכני מסוים, שקשה להשיג בארץ.

לדברי אחד ממנהלי בתי האבות, אלפי מטפלים שעובדים ככוחות עזר סיעודיים לא ראויים לעבודתם, אך הם אינם מפוטרים בגלל מצוקת כוח האדם. "המשאב האנושי הוא הדבר החשוב ביותר, אבל מבין 11,000 המטפלים שעובדים כיום במחלקות הסיעודיות צריך לפטר לפחות שליש", הוא אומר. "בגלל המחסור בכוח האדם ממשיכים להעסיק אותם, וגם אם נפטר אותם הם ימצאו עבודה תוך חמש דקות במקום אחר. עובדים שלא שומרים על היגיינה, שלא מאכילים את הקשישים כמו שצריך, שלא מחליפים להם חיתול בתדירות הנדרשת. אבל מי יבוא במקומם?"

לדבריו, המצב עוד ילך ויחמיר. "היצע המיטות הולך וקטן, למרות שכמות הקשישים הסיעודיים הולכת להכפיל את עצמה בעקבות העלייה בתוחלת החיים. מצבו של הענף הזה הופך קשה יותר מיום ליום בגלל הניסיון של משרד הבריאות לחסוך כסף. יש רישיונות לעובדים זרים בענפי החקלאות, המלונאות, ההיי־טק והבניין — רק אצלנו לא נותנים רישיון אפילו לעובד אחד".

ת6
המצב יילך ויחמיר. אף אחד לא מתייחס

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיית כוח האדם במוסדות הסיעודיים. משרד הבריאות תיקצב בשנה האחרונה תוספת של 1.3 תקן למטפלים סיעודיים במחלקה ומתוכנן המשך תוספת של עוד חצי תקן מטפל לכל מחלקה סיעודית. לצערנו בחלק גדול מהמקרים הם אוישו באמצעות שעות נוספות.

"הזנחה, יחס משפיל ותנאי היגיינה ירודים הינם בראש ובראשונה באחריות הנהלת המוסד הגריאטרי אשר מחויב לספק תנאים ראויים לקשישים השוהים בו ואין להם כל הצדקה בשום נסיבות. משרד הבריאות עורך בקרות פתע בכל המוסדות הגריאטרים — היקף הבקרות הוכפל מ־600 לשנה ל־1,490.

"נכון להיום בין 40 ל־50 אחוז מכוח האדם במוסדות הם עובדים זרים, בתיאום עם משרד הבריאות.

נבחן הצורך להוסיף כוח אדם זר בהמשך. הפיילוט להבאת עובדים פלסטינים מתקדם ונמצא כעת בטיפול מתאם הפעולות בשטחים.

"משרד הבריאות פועל רבות בשנה האחרונה להקל על המימון הסיעודי לקשיש ובן משפחתו. נערכה רפורמה בחישוב הזכאות".

מבית האבות גן דוד נמסר: "תמוה כיצד התחקירנית זכתה במשך מספר שעות לאתר ליקויים כה רבים, בה בעת שבני המשפחות של הדיירים פוקדים את המקום תדיר ואינם מצליחים לראות את כלל המחדלים הנטענים. כך, למשל, הטענה להיעדר שמירה, בה בעת שבמקום נמצא מאבטח 24/7. המעבר למחלקה הסיעודית פתוח בכוונת מכוון, למען השקיפות, לפיה יכול כל בן משפחה של מטופל 'להפתיע' את הצוות, דבר המלמד כי אין לנו דבר להסתיר, אלא רק להתגאות.

"במהלך 17 השנים בהן אני במקום נעשו בקרות יזומות וביקורות פתע רבות של משרד הבריאות, שקבעו כי איכות הטיפול הרפואי, הסיעודי והסוציאלי נע בין כמעט טוב מאוד לטוב מאוד".

בית האבות "אשדוד": "כל הקשירות (הגבלות תנועה) בבית האבות מבוצעות אך ורק על פי הוראת רופא ומתועדות בתיק הרפואי. הן הקשירות הפיזיות והן הכימיות (תרופות הרגעה) ניתנות לפרקי זמן קצובים ונבדקות ומוארכות על פי הצורך והנהלים. גם בביקורות של משרד הבריאות נמצא כי אנו פועלים כנדרש והנושא אף צוין לשבחנו. כל מקרה של שריטה, שפשוף עור או מכה — מדווח, נבדק ומתועד ברשומה הרפואית וכן מתקיים לגביו דיון ב'וועדת התעמרות' פנימית.

"במהלך כל שעות היום והלילה פועל דלפק קבלה בכניסה לבית האבות. החל מ־20:00 דלתות המבנה ננעלות. במהלך היום נכנסים ויוצאים מאות אנשים ל/מבית האבות. לא ניתן לתשאל כל נכנס בשערי הבית למטרת הגעתו. בבית האבות מועסקים עובדי ניקיון במהלך כל שעות היום, בית האבות נקי ועובדה זו חוזרת על עצמה בכל המשובים הנערכים על ידינו.

"לגבי הטענות כי לא מספיקים לחתל ולהפוך קשישים בלילה — בכל משמרת לילה עובדות אחות ומטפלת שעוברות במחלקה אחת לשעתיים־שלוש ובודקות ומחתלות את כל הדיירים. במהלך המשמרת גם מחתלים וגם משנים תנוחה לדיירים והדברים מתועדים".

רשת בתי האבות "נווה שבא": "הצגת הדברים בכתבה שונה ומורכבת בהרבה מהמצב האמיתי בשטח. לצערנו, מזה זמן רב, בתי האבות הסיעודיים מתריעים על כך כי קיים כשל מערכתי בכל הקשור לנושא הסיעוד בישראל. אנו נאלצים להתמודד עם מטופלים המגיעים אלינו, במצבים מורכבים, פיזית ונפשית, כאשר הצוותים המקצועיים, עושים ככל יכולתם על מנת לנהוג במטופלים ובבני משפחותיהם, במלוא החמלה, המקצועית והכבוד המגיעים להם.

"אנו מתמודדים בד בבד עם דרישות לאורך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ללא גיבוי ותקצוב הולם ממערכת הבריאות בפרט וממשלת ישראל ככלל. אנו ניצבים בפני מחסור בכוח אדם מיומן ושחיקת עובדים. אנו מכבדים כל ביקורת ורואים במשרד הבריאות ובעובדיו שותפים לדרך במטרה לעמוד בסטנדרטים הנאותים לטובת השוהים במוסד, בני משפחותיהם, והצוותים המטפלים, אך על מנת לאפשר לנו את האמצעים לכך, נדרשת חשיבה מעמיקה של כל הגורמים הרלוונטיים על מנת שיתכללו את מלוא הצרכים הנדרשים, על מנת שנוכל לפעול למען טובתנו כולנו".

בית האבות בית באייר: "אנו עומדים בתקנים המקצועיים ובתקני כוח האדם הנדרשים ע"י משרדי הבריאות והרווחה. אנו מקבלים מכתבי תודה רבים ואין סוף דברי הוקרה ומילים חמות מדיירים ובני משפחה. אנשי הצוות שלי מאוד מתוסכלים מכל גילוי של טיפול לא נאות ומטפלים בממצאים בכל חומרת הדין. העובדת שהתעלמה מהמטופל תזומן לשימוע. עם כל מצוקת כח האדם החריפה, בבית באייר מגלה אפס סובלנות להעדר חמלה ואי קיום ההוראות המחייבות.

"הגבלות פיזיות ("קשירות") מתבצעות אך ורק לפי הוראת רופא בכתב בהתייעצות עם הצוות המקצועי ועל פי הנחיות משרד הבריאות. לגבי המטופל שנטה על צדו: מדובר בפליטת אוכל בסיום ארוחת הערב, לאחר הסרת הכלים מהשולחן. בסיום הארוחה, 4 מטפלים מסייעים ל־36 דיירים לחזור למיטותיהם. מדובר בדייר חדש יחסית ולאחר שזיהו את חולשתו הגופנית, פנו אנשי הצוות לרופא והותאמו לדייר אביזרים חדשים על מנת למנוע את נטייתו הצידה. מכיון שהדייר שהה בתנוחה זו זמן רב, ביצענו תחקיר עם הצוות במשמרת הרלוונטית. בלקחים ובסרטון שיתפנו את האחיות האחראיות ובימים הקרובים נשתף את כל אנשי הצוות בבית. מודים לכם על הערותיכם והסבת תשומת לבנו לטעון תיקון".

בית האבות לב הסיעוד: "לא ידוע לנו על המקרים שאתם מציינים, ואנו משוכנעים שאין דבר כזה אצלנו. ישנה בקרה מקסימלית וקפדנית של הצוות הרפואי על חלוקת התרופות, והן ניתנות רק על פי הוראת רופאים ועל ידי אחיות בלבד".

בית האבות נוה באבוב: "הצוות שלנו מסור ואוהב, הנהלת בית האבות קשובה כל העת לדרישות הקשישים ובני המשפחות, מה שמסביר את התפוסה המלאה והביקוש שיש לנו. במידה שיתברר כי ישנם דברים הטעונים תיקון, נפיק את הלקחים והם יתוקנו במיידי לתועלת הקשישים".

בית האבות בית אור בבת־ים: "בית אור משקיעה רבות בפעילויות מגוונות במהלך היום עבור כלל הדיירים. לרשות הדיירים גינה מטופחת ומרפסת רחבה אליה יוצאים הדיירים עם המטפלים. מבירור שערכנו עולה כי במקרה המדובר בכתבה הוצא דייר, לבקשתו, על מנת לעשן באזור מקורה אשר בקרבתו הייתה מכולת חומרי בנייה. הנהלים חודדו".

בית אבות מגדלי הים התיכון: "לא ידוע לנו על מתן תרופות כדי להשתיק את הקשישים, וחלוקת התרופות מתבצעת אך ורק על ידי אחים ולא על ידי 'עובדים'. אנו מטפלים באוכלוסייה שלרוב קיימת אצלה ירידה קוגניטיבית המלווה בהתנהגות חריגה, תוקפנות, דיכאון ואי־שקט שעלול לסכנם. טיפול תרופתי אינו מדע מדויק והתגובה לטיפול שונה מאדם לאדם ולכן מדובר בתהליך ארוך שמתבצע תחת מעקב רפואי והתנהגותי עד למצב של איזון. כאשר יש החלטה לתת טיפול תרופתי הרגעתי או אנטי־פסיכוטי, הדבר נעשה בשקיפות מלאה מול המשפחה.

"חשוב להדגיש שבמחלקה של 36 דיירים, התקן שנקבע על ידי משרד הבריאות הינו אחות אחת למשמרת. מצב זה עשוי להקשות על מתן מענה במיידית בהלימה לצרכיו של כל דייר בכל רגע נתון".

בית האבות תפארת בנים: "בית האבות הינו תחת פיקוח משרד הרווחה. רק בשבוע האחרון עבר בקרת עומק מקיפה של המשרד שבה התרשמו לטובה מצוות העובדים המקצועי ומתודעת השירות הגבוהה".

בית אבות בית בכפר: "יש אצלנו פיקוח מלא, אנחנו מתקשים להאמין לטענות שמועלות נגדנו".

בית אבות עד 120: "דיירינו זוכים לטיפול רפואי וסיעודי ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת פתע של משרדי הבריאות והרווחה שנערכה לאחרונה העלתה כי מועסקים בבית האבות יותר עובדים מאשר התקן מחייב. בבית האבות פועלת ועדה פנימית למניעת התעללות. ביקורות פתע מצאו כי היחס לדיירים נפלא. להוכחה, בית האבות נמצא בתפוסה מלאה. תופעה של מתן תרופות הרגעה ושינה כדי להשתיק — לא קיימת אצלנו".

בית האבות אחוזת רינה: "המקום מאובטח ומרושת כולו במערכת טלוויזיה במעגל סגור. משנת 1997 ועד היום לא היה אירוע אבטחה חריג. אנו עובדים עפ"י התקינה והדרישות של משרד הבריאות ואף למעלה מזה. ההנהלה עורכת ביקורות פתע המבוצעות ע"י הצוות הבכיר במהלך כל המשמרות כדי לבדוק את התנהלות הצוות ותפקודו. לשם כך הוסף תקן של אח/ות כללית מדי ערב. מעולם לא היה בבית האבות אירוע של חלוקת תרופות הרגעה כדי להשתיק. בשיחתנו הטלפונית הבהרתם כי חלק מהממצאים הינם בעיות כלליות של בתי אבות בארץ בכלל, ולאו דווקא בבית האבות שלנו".

מבית האבות אחוזת הורים נמסר: "המוסד חורט על דגלו מתן טיפול אישי ומכבד לדייריו ומשקיע באופן יומי משאבים בחינוך והדרכת הצוות למתן יחס הולם ומענה לצורכי הדיירים. ככל שנמצאו על ידיכם ליקויים נקודתיים, אנו כמובן מצרים על כך, ונפעל לתקן את הליקויים על מנת שנוכל להמשיך לתת למטופלינו שירות סיעודי טוב ואיכותי".

בית האבות בית הלפרין באשקלון: "הטענות חסרות שחר. בכל הביקורות שנערכו על ידי משרדי הבריאות והרווחה קיבל בית האבות ציונים לשבח ודורג כאחד הטובים במדינה. הטענה בעניין אלימות חסרת שחר והינה הוצאת דיבה על כל המשתמע. בבית האבות מוצבות מצלמות בכל השטח וקיים פיקוח גם דרך האחיות והמנהלים".

מרכז סיעוד איתנים בבאר־שבע: "במידה שהיה מקרה חריג בניגוד לנהלים, הוא יטופל בחומרה ויופקו הלקחים".

שער

התעללות בקשישים בבית אבות "גן דוד" ברחובות ובבית אבות "רום גני זהב" בקרית מטלון פתח תקוה

תיעוד: ההתעללות בקשישים בבתי האבות , אלי סניור ,   01.01.18 ,  ynet

משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, משיכה בשיער של קשיש אחר: כך נראתה ההתעללות בבתי האבות בפתח תקווה וברחובות

כך נראתה ההתעללות בקשישים במקום שהיה אמור לשמור עליהם: המשטרה פרסמה סרטונים קצרים שבהם נראית התעללות בקשישים בשני בתי האבות בפתח תקווה וברחובות שנחשפה היום (ב').

הבוקר הותר לפרסום כי שישה מטפלים בשני בתי האבות בחשד להתעללות בקשישים. במשך חודשים פעלו ביחידה המרכזית של מחוז מרכז והצליחו לתעד שורת מקרים של פגיעה, חלקם בתשושי נפש בני יותר מ-90.

על פי החשד, המטפלים הפעילו כוח נגד הקשישים, לרבות משיכה בשיערם, משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, הטחת מגבת בפניו של קשיש לאחר ניגובו, משיכת קשישה מראשה כדי להעבירה מכיסא גלגלים והטחתה במיטה, זריקת חיתול על פניה של קשישה, הכאת קשישה ברגלה, הכאת קשישה אחרת בפניה וכן הטחת כריות בראשו של קשיש.

בצהריים שחרר בית משפט השלום ארבעה מהחשודים בתנאים מגבילים, לרבות איסור כניסה לבית האבות בפתח תקווה (שניים מהחשודים), איסור כניסה לבית האבות ברחובות (שניים מהחשודים), איסור עיסוק בסיעוד ואיסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים למשך 30 יום.

התעללות בקשישים בבתי אבות

חשד להזנחה קשה בבית אבות סיעודי "עמל בשרון" רעננה

"הצוות הזניח, הוא מת מקור" , יואב אבן | חדשות 2 | 22.01.2018

חשד להזנחה קשה בבית אבות סיעודי "עמל בשרון" ברעננה: משפחתו של קשיש שנפטר תובעת את המוסד וטוענת – הצוות הזניח אותו במשך ימים ארוכים והוא מת מקור. "כשהגעתי לבקר הוא שכב במיטה, בלי שמיכה ועם חולצה קצרה בדצמבר"

בחורף שעבר, לפני כשנה, החלה לימור לחשוד שמשהו לא בסדר עם אבא שלה, אבינועם. הוא היה אז בן 72, מאושפז כבר חמש שנים בבית האבות "עמל בשרון" ברעננה. מדי ערב הם נהגו לדבר בטלפון הקווי של בית האבות, אבל במשך 3 ימים בכל פעם שלימור התקשרה ענו לה: "אבא עייף, הוא לא יכול לדבר". לימור חשדה שמשהו קרה והגיעה למקום, ומצאה את אביה לטענתה במצב מחפיר.

"אבא בבית אבות היה אדם מאוד חברותי, הוא השתתף אני חושבת בכל הפעילויות שיש שם, שיתף פעולה, אפילו במסיבת פורים האחרונה במקום", היא מספרת. "אפילו צילמו אותו שם רוקד עם אחת מנשות הצוות. אבל כשהגעתי לבקר הוא שכב במיטה, עם חולצה קצרה בדצמבר. התקרבתי אליו, הוא היה בלי שמיכה עם החולצה הקצרה".

"מיד כיסיתי אותו", היא מוסיפה. "אחי התקשר אלי באותו זמן, אני אומרת לו: 'אבא עם עיניים פקוחות, נראה שהוא בהכרה, אבל אני מדברת אליו והוא לא עונה'". לאחר התייעצות קצרה לימור הזמינה אמבולנס של מד"א ואבינועם פונה בדחיפות לבית החולים מאיר בכפר סבא.

"כשהגענו לבית חולים אמרו לי שהוא במצב מאוד קשה של היפותרמיה", היא מתארת. "אני זוכרת שהרופא אמר לי 'כמה זמן הוא כבר נמצא ככה?'". היפותרמיה היא פגיעת קור. על פי המסמכים בבית החולים מאיר, חום גופו של אבינועם היה 30 מעלות בלבד כשפונה אליהם, תוצאה של דלקת ריאות שהלכה והסתבכה. הבלבול והעייפות הם סימן מובהק להיפותרמיה מסכנת חיים. למרבה הצער אבינועם ז"ל לא שרד, והוא נפטר בבית החולים.

היום בבוקר הוגשה לבית המשפט תביעה נגד בית האבות מטעם משרד עורכי הדין כספי סרור, על פיה ההזנחה בבית האבות הסיעודי גריאטרי הביאה למותו של אבינועם ז"ל, ואם היה מטופל בזמן – הוא היה בחיים היום. התביעה תתברר בבית משפט, אבל דבר אחד בטוח: קשיש בבית אבות, לא אמור למות מקור בחורף.

מבית אבות "עמל בשרון" נמסר בתגובה: "מר פלדמן ז"ל שהה במוסדנו כארבע שנים וחצי, בהן קיבל טיפול מסור לשביעות רצון המשפחה. הוא הופנה על ידינו לבית חולים לאחר שלא חש בטוב, ורק כחודש לאחר אשפוזו נפטר. אנו מכבדים ואוהבים את דיירינו ולא חוסכים כל מאמץ לרווחתם ובריאותם. התלונה נבדקה על ידי המנהלת הרפואית ונמצאה נטולת בסיס עובדתי.

אין ביכולותנו להציג את החומר הרפואי, היות והעניין הופנה לבית המשפט".

התעללות בקשישים בבית אבות "גן דוד" ברחובות ובבית אבות "רום גני זהב" בקרית מטלון פתח תקוה

תיעוד: ההתעללות בקשישים בבתי האבות , אלי סניור ,   01.01.18 ,  ynet

משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, משיכה בשיער של קשיש אחר: כך נראתה ההתעללות בבתי האבות בפתח תקווה וברחובות

כך נראתה ההתעללות בקשישים במקום שהיה אמור לשמור עליהם: המשטרה פרסמה סרטונים קצרים שבהם נראית התעללות בקשישים בשני בתי האבות בפתח תקווה וברחובות שנחשפה היום (ב').

הבוקר הותר לפרסום כי שישה מטפלים בשני בתי האבות בחשד להתעללות בקשישים. במשך חודשים פעלו ביחידה המרכזית של מחוז מרכז והצליחו לתעד שורת מקרים של פגיעה, חלקם בתשושי נפש בני יותר מ-90.

על פי החשד, המטפלים הפעילו כוח נגד הקשישים, לרבות משיכה בשיערם, משיכה של קשישה בחוזקה כדי להעבירה מהכיסא למיטה, הטחת מגבת בפניו של קשיש לאחר ניגובו, משיכת קשישה מראשה כדי להעבירה מכיסא גלגלים והטחתה במיטה, זריקת חיתול על פניה של קשישה, הכאת קשישה ברגלה, הכאת קשישה אחרת בפניה וכן הטחת כריות בראשו של קשיש.

בצהריים שחרר בית משפט השלום ארבעה מהחשודים בתנאים מגבילים, לרבות איסור כניסה לבית האבות בפתח תקווה (שניים מהחשודים), איסור כניסה לבית האבות ברחובות (שניים מהחשודים), איסור עיסוק בסיעוד ואיסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים למשך 30 יום.

התעללות בקשישים בבתי אבות

סימום קשישים שיטתי בבתי אבות

פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים
פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול

סימום שיטתי בבתי אבות: "מטשטשים את הקשישים" , אריאלה שטרנבך , 16.01.18 , ידיעות אחרונות

ההורים הוכנסו לבית אבות סיעודי והפכו לישנוניים ולא מתקשרים? מנהלים, אחיות ואנשי כוח עזר חושפים את האמת שאיש לא רוצה לדעת: כך דוחפים לקשישים כדורי שינה והרגעה במינון עצום, לעתים בלי אישור רופא, רק כדי שהצוות שמתמודד עם מחסור בכוח אדם יזכה לשקט. התוצאה: זיהומים ואפילו מוות

"מפקירים את הקשישים": תיעוד מבתי האבות (כתבת: אריאלה שטרנבך צילום: עידו ארז, אריאלה שטרנבך עריכה: שיק)

כשחיים שמולי הגיע לביקורים הראשונים אצל אימו בבית האבות הסיעודי בו אושפזה, משהו נראה לו מוזר. "שמתי לב שכל המאושפזים יושבים מטושטשים", מספר אביו של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). "לא הבנתי את זה. חשבתי שהם פשוט לא ישנים טוב בלילה, אבל אז זה התחיל לקרות גם לאמא שלי. בכל פעם שהגעתי ראיתי אותה ישנה. בתחילה חשבתי שזה מקרה, אבל אחרי שלושה שבועות רצופים הבנתי שמשהו לא בסדר.

"התחלתי להגיע בהפתעה, ותמיד היא ישנה. כשנכנסתי לרופאה, היא הודתה בפניי: 'אנחנו נותנים לה תרופות כדי שתישן'. שאלתי, למה? 'כדי שהיא לא תצעק'. כעסתי. אמא שלי בכלל לא הייתה צועקת, אולי קצת מנדנדת ומבקשת דברים, אבל להרדים אותה אני יכול גם בבית. ביקשתי שלא יתנו לה יותר תרופות, ואחרי איזה זמן היא חזרה לעצמה".

לתחושה הזאת של שמולי שותפים אלפי אנשים בישראל שהוריהם חיים בבתי האבות, בעיקר הסיעודיים. הם מכניסים אותם לשם בלב כבד, וכמעט בן רגע הוריהם הופכים מאנשים — לסמרטוטים. "חשבתי שזה משהו פסיכולוגי", אומרת טליה, שטיפלה בסבא שלה כשנכנס לבית אבות, ומיד הפך גם הוא למת-מהלך.

ת1
העדר הענות ממשרד הבריאות

"אבל אז סיימתי את לימודי הסיעוד, עבדתי קצת בבית אבות והבנתי: מסממים אותם, כי לכי תתמודדי לבדך עם 20 קשישים בלילה", היא אומרת. "נותנים להם כדורים והם ישנים טוב, והצוות ישן טוב, ומדי פעם קורות תקלות – למשל, קשיש מת מזיהום שנגרם מפצעי לחץ — אז מורחים את הילדים שלהם בסיפורים והילדים, שגם ככה סובלים מרגשות אשם, מעדיפים לא לחפור. ככה נשמר השקט".

למראה הקשישים שמרוחים על כיסאותיהם נחשפנו באופן אישי כמעט בכל אחד מ־14 בתי האבות שבהם ביקרנו בתחקיר שערכנו על ההתעללות וההזנחה במוסדות האלה לפני שנה. בזמן שחלף מאז קיבלנו עוד ועוד עדויות שלא השאירו מקום לספק: בבתי אבות בישראל מלעיטים את הקשישים הסיעודיים בכדורי שינה והרגעה שלא לצורך (אלה מכונים בשם הקוד SOS – א"ש), לעיתים אף בסתר וללא אישור רופא.

מנהלי בתי אבות לשעבר, רופאים, אחים סיעודיים וגם אנשי כוח עזר הודו שראו ואף היו שותפים לסימום השיטתי. ההסבר של כולם פשוט וכואב: בהיעדר כוח אדם מיומן, כל אחד עושה מה שאפשר כדי להעביר את המשמרת בשלום. בדיוק כפי שנחשף בתחקיר שפורסם כאן סמוך לסוכות האחרון על ההוסטלים לאוטיסטים: כשאנשים לא מיומנים מקבלים שכר נמוך מדי ועובדים יותר מדי שעות, הם כבר לא רואים את האדם שמולם אלא רק את שעות השינה והשקט. החלוקה הבלתי מבוקרת של כדורים היא האמצעי הכי נוח.

"לא יכולים להתמודד"

סימה עבדה כאחות סיעודית במשך כמה עשורים, עד לאחרונה. "מגיל 17 אני בתחום", היא אומרת. "בזמן הזה השתנו השיטות והתחלפו ההגדרות, אבל דבר אחד לא השתנה: ה־SOS, הקוקטייל המוכר של תרופות להרגעה, לשינה או להקלה על כאבים. יש המון דברים שהיו עושים פעם והיום לא יעלו על הדעת, גם בגלל חוקים שונים כמו חוק זכויות החולה, ששינה לחלוטין את הכל. אבל ה־SOS עדיין איתנו, ומדובר בטירוף מוחלט".

כולם בעצם מקבלים את הכדורים האלה?

"כולם. זה מגיע מבקשות של אנשי הצוות. כבר בקבלה את שומעת 'דוקטור, יש לך בשבילו SOS?'. בבתי החולים נותנים את התרופות האלה נגד כאבים. בבתי האבות, לא נעים לומר, נותנים את זה כדי לשמור על שקט. תראי, זה נשמע בוטה, אבל בואי נסתכל על הנסיבות: בכל חדר יש ארבעה אנשים ויש אדון אחד שצועק ומפריע, ויש חולה שתולש את הקטטר, והחברה לא מסוגלת להתמודד עם כל זה".

"השאלה", ממשיכה סימה, "היא מה האלטרנטיבה. האם החברה היום מסוגלת לספק תקן של אחות על ארבעה חולים כמו בטיפול נמרץ? אם לא, יש לך משמרת לילה שבה יש אחות אחת וכוח עזר על 60 חולים. אז ברור שהיא תנסה לשמור על שקט, וברור שהיא תיתן לקשיש SOS. את יודעת כמה קשה למצוא כוח אדם בתחום הסיעודי? זו עבודה שלא ברא השטן. זה הפרצוף של החברה שלנו, שלא שמה בראש סדר העדיפויות שלה את הקשישים. הנכים יודעים לצעוק, הקשישים כאן שקופים, אין להם פה, אין להם דעה, המוח שלהם מחוק, אלוהים שכח אותם והם יושבים כמו שק של תפוחי אדמה. 'תעבירי את אדון כהן לחדר 2', אפילו לא אומרים לו. פשוט לוקחים אותו ומעבירים למחלקה אחרת. אנחנו פשוט לא יודעים להתמודד".

לדבריה, הבעיה העיקרית היא היעדר הבקרה, וההידרדרות הזוחלת בהתנהלות אנשי הצוות עם התרופות הללו. "זה עניין של מינון", היא מסבירה. "צריך לשקול את החולה ולתת לו את המינון שמתאים למשקל, וצריך לתת רק כדור אחד ולא תמהיל של שניים־שלושה כדורים, אבל ככל שהחולה שלילי או אגרסיבי יותר, נותנים את הכדורים במינון גבוה יותר, ולפעמים מערבבים כמה סוגים של תרופות. וזה עוד לפני שדיברנו על התרופות הפסיכיאטריות".

שמואל (שם בדוי) עסק יותר מעשרים שנה בניהול מחלקות ומוסדות גריאטריים: בתי אבות, בתי חולים סיעודיים ודיור מוגן. תחתיו עברו במהלך השנים מאות אנשי צוות ואלפי קשישים, והוא ראה בעיניו איך הם בבת־אחת כבים, כאילו מישהו לחץ על מתג נסתר. "כן, בפירוש זה קורה", הוא מודה. "כל הקשישים שראית מסטולים בבתי האבות, זה בכוונה. נותנים להם כדורים, דואגים שהם יבלעו, וזה קורה בחשכת הליל. לפעמים אפילו לא הרופאים ולא האחיות הם שנותנים את הכדורים".

על הסוגיה הזאת צריך להתעכב רגע. על פי הנהלים, רק רופאים מוסמכים לקבוע האם ומתי צריך לתת כדורים ובאיזה מינון, ורק איש צוות רפואי יכול לתת את הכדורים. בפועל, מתברר, איש הישר בעיניו יעשה. וזה כולל אנשי כוח עזר, שלא מבינים דבר וחצי דבר בתרופות. למשל חוסאם, איש כוח עזר שעובד בשנים האחרונות בכמה בתי אבות ברחבי הארץ.

"אני עובד משמרת כפולה, ערב ולילה, ואנחנו משתדלים לישון כמה דקות בלילה כדי לגרש את העייפות", הוא אומר. "אבל כשרוצים לישון ויש מישהו שצועק ומפריע, נותנים לו כדור שינה, שימשיך לישון ולא יפריע לנו. לפעמים הייתי עובד במחלקה לבד, בלי אחות – כי האחות אחראית על שתי מחלקות, ולפעמים אפילו שלוש מחלקות. אני מדווח לה בלילה 'יש לנו כאן חולה שלא רוצה לישון', והיא עונה 'תן לו כדור'. לפחות במקרה שלי לא ראיתי שמישהו מכוח העזר נותן בעצמו אלא רק באישור האחות, אבל אני לא יודע אם היא צריכה לבקש אישור מרופא לפני שהיא אומרת לי לתת כדור או לא. הבעיה היא שכשנותנים כל כך הרבה כדורים, זה מפסיק להשפיע ולכן מעלים את המינון. קרה, למשל, שנתנו כדור ב־11 בלילה והזקן התעורר ב־3 לפנות בוקר, אז מעלים את המינון ונותנים יותר".

רועי (שם בדוי), בחור צעיר שסיים את לימודי הסיעוד לפני כשנתיים וכבר הספיק לעבוד בשלושה בתי אבות סיעודיים, מהסס בתחילה. "זה תלוי בסיטואציה", הוא אומר. רק כשאני משתפת אותו בעדויות של אנשי צוות נוספים ומבטיחה לא לחשוף אותו, הוא מתרכך. "שמעתי הרבה מהחבר'ה שהם נותנים, כמעט כל הזמן", הוא מודה. "כשהתחלתי לעבוד הרבה אנשים מהתחום אמרו לי 'תן, תן'. אמרתי להם שאני לא אתן, כי אני לא רוצה להפסיד את הרישיון שלי ואת ההשקעה בלימודים".

מה הציעו לך לתת?

"בעיקר כדורי שינה. אני יכול לתת ואף אחד לא ידע, זה אפשרי".

ת3
סמים פסיכיאטריים שלא לצורך

מינון מסוכן

מחלקה סיעודית בבית אבות, היכנשהו במרכז הארץ. התמונה מול עיניי מוכרת להחריד: שורה של קשישים מתגלגלים כזומבים, נראים מסוממים לחלוטין. פה ושם אפשר לראות אנשי צוות מחלקים כדורים עם האוכל, אבל בעיניים שאינן מקצועיות אין שום דרך לדעת האם מדובר בתרופות השגרתיות או בכדורי שינה או הרגעה, וגם אין לי את ההבנה הרפואית כדי לאבחן האם זה המינון הנדרש עבור אותו קשיש.

לילדיהם של אותם קשישים, שרבים מהם מרגישים מספיק רע עם עצמם על כך ששמו את הוריהם במקום שבו הם מופקרים לגורלם, אין את הכוח להתחיל לרדוף אחרי הצוות הרפואי. יותר מכך, גם אם מתרחשת חלילה "תקלה", כפי שהגדירה האחות טליה, וההורה שלהם נפטר, ברוב המוחלט של המקרים הם לא ישלחו אותו לניתוח לאחר המוות, משום שבסופו של דבר המעבר מהמחלקות הסיעודיות לבתי העלמין הוא כמעט טבעי.

מקרה כזה אירע לאבי, בשנות הארבעים לחייו. "אבא שלי היה מאושפז באחת המחלקות הסיעודיות הגדולות בארץ", הוא מספר. "כמה שבועות אחרי שהוא נכנס לשם ראינו שהוא הולך ומידרדר. בהמשך התפתחו אצלו פצעי לחץ שהזדהמו מאוד. בהתחלה חשבנו שזה חלק מההידרדרות הקוגניטיבית והבריאותית של גיל הזיקנה, אבל אז מישהו מהמחלקה אמר לנו שזה בגלל התרופות. התברר לנו שהוא שוכב במשך שעות, ובגלל שהוא מסומם אף אחד מהצוות לא טורח להפוך או להזיז אותו. זה מה שגרם לפצעי הלחץ. הוצאנו אותו משם והתחלנו בתהליך של גמילה, כמו שעושים לנרקומנים. הוא אמנם נגמל, אבל הזיהום החריף. אני יודע שהיו עוד מקרים כאלה, שהילדים של אותם קשישים לא עשו איתם דבר כי מבחינתם מוות זו אופציה מתקבלת".

ת2
סימום קשישים עד אובדן צלם אנוש

סימה, האחות הסיעודית הוותיקה, חוותה מקרה טראגי אחר שקשור למינונים המוגזמים של התרופות. "הרופא במחלקה הורה לי לתת עירוי עם תמהיל תרופות שנראה לי מסוכן", היא אומרת. "אמרתי לו, 'סליחה דוקטור, החולה לא יקום מזה' וסירבתי לתת את העירוי. אחות לא יכולה להעיר לרופא, אבל החלטתי שאני לא יכולה לעשות את זה. אז אחות אחרת נתנה את העירוי, ואחרי שעה וחצי החולה נפרד מהחיים. כל מי שעובד בבית חולים מכיר מקרים כאלה, זה לא חריג".

כל המרואיינים לכתבה הדגישו שוב ושוב שהם לא מאשימים את הרופאים, האחיות וכוח העזר, אם כי צריך להתייחס לדברים בהסתייגות מסוימת; הלא הם עצמם אנשי צוות רפואי או כוח עזר. "אין פה טובים ורעים", אומרת סימה. "המעבר לבית האבות קשה מאוד למבוגרים. אותו זקן היה עד עכשיו בבית: הוא יודע איפה השירותים ואיפה המיטה, וזה הביטחון שלו. המבוגרים האלה לא עוזבים את הבית מרצונם, בית אבות זו ברירת המחדל. גם אם היה מדובר באדם נוח מזג, ברגע שהוא לא עצמאי ולא אחראי לסדר היום שלו הוא מפתח תסכול ורגרסיה.

"כשזה קורה, הולך איש הצוות לרופא ומבקש SOS. מספיק שהאחות רואה קשיש ששוכב במיטה עם עיניים פקוחות בלילה כדי שהיא תיתן לו את תרופת הפלא. הרופאים רושמים את התרופות האלה כביכול בגלל סיבות נכונות, אבל ברגע שמתחילים עם זה אי אפשר לעצור. את מורידה את הקשיש בבוקר על כיסא הגלגלים שלו, מניחה את ארוחת הבוקר, והראש שלו צונח על הצלחת. אני יכולה לומר שגם אם אתן לך, בחורה צעירה, חצי ממה שדוחפים להם — את לא תקומי בבוקר".

ד"ר בוריס פינקל, מומחה לפסיכיאטרייה ופסיכוגריאטרייה ומנהל המערך הגריאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב השרון", מבקש לסייג מעט את הדברים. "ראשית, זו עבירה על החוק", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שלא נותנים סתם, אלא תרופות שהמבוגרים צריכים. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שברוב המקרים סובלת מירידה קוגניטיבית, ועל כן יש צורך לטפל תרופתית בשני אספקטים: האטת קצב ההידרדרות, וטיפול במצבים נפוצים כמו תוקפנות, דיכאון ופסיכוזות, שנגרמים בין השאר בגלל הירידה הקוגניטיבית. המציאות היא שאין פתרונות לא תרופתיים יעילים. כעיקרון, מתן תרופות מיותרות זה אף פעם לא טוב. תרופה צריכה להיבחר לא רק בגלל היעילות שלה אלא בהסתכלות על מכלול פרופיל התרופות של הקשיש. יש פה גורם סיכון לתופעות לוואי קיצוניות".

מה ההשלכות של מתן תרופות הרדמה והרגעה?

"החולים יהיו רדומים יותר ועלולים ליפול. קשישים צריכים לקבל תרופות, אבל צריך לתת להם את התרופות המתאימות. ותרופות אנטי־פסיכוטיות במינונים גבוהים עלולות לסכן את החולה".

את החולים הרדומים הללו ראתה סימה כמעט בכל מקום שבו עבדה, ולא בהכרח בגלל הירידה הקוגניטיבית. "מרגע שנכנסים למחלקות האלה, יש קו ישיר למטה", היא אומרת. "אתן לך דוגמא: אחת התגובות של מבוגרים לשינוי הפתאומי הזה היא הפסקת אכילה. אז האחות באה לרופא, מספרת לו, ונותנים לקשיש ארבע יחידות אינסולין. זה מוריד לו את רמות הסוכר בדם והוא אוכל. תביני, זו תרופה שנותנים לחולי סוכרת. אם תגידי לרופא שלך שאין לך תיאבון, הוא ישלח אותך לבדיקות ויעשה מה שצריך. אף אחד לא ייתן לך אינסולין. בבתי האבות פשוט דוחפים תרופות. זה מעגל".

מה שסימה אומרת, במילים קצת פחות עדינות, זה שאנחנו כחברה מתייחסים לקשישים כאל מתים־מהלכים. מבחינתנו הם גם ככה הולכים למות בקרוב, אז יאללה. כמו תמיד, האוכלוסיות שנפגעות יותר מכל הן החלשות: אנשים שאין להם כסף למוסדות יוקרתיים, או למטפלים בבית, כאלה שאין להם את האמצעים לזעזע את המדינה, או לגרום להעברת תקציבים ממשלתיים לתחום. גם כאן, אם היה יותר כסף אפשר היה למנות אחות או איש צוות כאחראים על מספר מצומצם יותר של חולים. ואם לא כסף, לפחות אישור להעסיק יותר עובדים זרים שמוכנים לעבוד בעבודות כאלה.

"זו התוצאה", אומר שמואל. "כשיש אדם אחד על מחלקה, איך הם יכולים להתמודד עם סיטואציה כזאת? אז קושרים ומסממים אותם. זה איום ונורא, וזה קורה ברוב המוסדות הסיעודיים בארץ. בגלל שיש מצוקת כוח אדם, יש אנשים שעובדים 16 שעות ביממה ואפילו יותר, שבעה ימים בשבוע. הם עבדים. נסי את לעבוד ככה, ועוד בשכר מינימום. את תהפכי לעצבנית, לחסרת סבלנות וגם לאלימה. הקורלציה בין מחסור בכוח אדם לבין אלימות או לחלוקה היסטרית של כדורים ברורה. כשיש לי מעט כוח אדם, אני מעביד אנשים במשך יותר שעות, הם נעשים עצבניים ונוקטים באלימות, וכשהם רוצים לישון הם פשוט מסממים את הקשישים".

מה היית עושה כדי לפתור את זה? יש בכלל פתרון?

"אם אני הייתי שר הבריאות, לא הייתי ישן בלילה. הקשישים שלנו, שבנו את הארץ ולחמו את מלחמות ישראל, מופקרים על ידי הממשלה. אני אומר לשרים, תסתכלו במראה – אתם צריכים להתבייש. כל יהודי מאמין אומר 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. וממשלת ישראל משליכה את הקשישים, עוזבת אותם".

ח"כ איציק שמולי טרם התאושש מהחוויה של סבתו בבית החולים. "במקום לטפל בסבתא הפכו אותה לזומבי", הוא אומר. "נכנסה לשם אישה אצילית, ובמקום טיפול סיעודי תומך, חיבוק או טיול בחצר היא הואבסה בתרופות ובסמי הרגעה במינון סיטונאי שגמרו אותה. בימים הראשונים שם הזיכרון והכושר המנטלי היו בסדר גמור. בהמשך היא הגיעה למצב שאפילו לא ידעה איך קוראים לה. זה הסיפור של אלפי קשישים סיעודיים חסרי ישע שנמצאים במקומות האלה ולא מסוגלים להתלונן או להתגונן. אפילו כשהמשפחה מנסה לעשות משהו, אין סיכוי להתווכח כשאומרים לך שזו ההנחיה המקצועית והרפואית של הרופא, אבל זה שקר.

"האצבע קלה מדי על המזרק, והמדיניות הזו לא באה מתוך דאגה למטופלים אלא כדי שיהיה קל יותר וזול יותר במקומות האלה לשלוט במה שקורה. מה כבר עשתה סבתא שהמחט צריכה להידחף בה אינספור פעמים? התלוננה או ביקשה משהו? מבחינתי, התעללות היא לא רק המכות המחרידות שראינו בתחקירים האחרונים אלא גם הזנחה והפקרות כלפי חסרי ישע, שמובילה אותם לאובדן צלם אנוש".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר בפעולה אסורה ומנוגדת לכל המלצה רפואית. במידה ויש בידכם מידע על מקום ספציפי – יש ליידע את משרד הבריאות על כך. כל טיפול תרופתי, ובמיוחד תרופות הרגעה ושינה, ניתן רק לאחר הוראת רופא, ומומלץ שההנחיה תיבדק על ידי יועץ מומחה בגריאטרייה, שיש כבר במרבית המוסדות הסיעודיים. הטיפול התרופתי ניתן רק על ידי אחיות, וחל איסור למתן על ידי כוחות עזר. בשנה האחרונה יצאה הנחיה לא לתת תרופות שינה לפני השעה שמונה בערב, אלא רק בבחינת כל שינוי מהנחיה זו. בביקורות המרובות שנעשות בשנה אחרונה — גם בשעות לא שגרתיות — נבדקו אי עמידה בהנחיות אלו, כולל אם נמצאה חתימה טרם מתן או מתן לא ראוי, והדבר נאכף באופן חמור".

מאיגוד בתי האבות נמסר בתגובה: "אנחנו מזועזעים מהגילויים האחרונים ומגנים בכל לשון את המקרים המתוארים בכתבה. מדובר בתופעה חריגה ואין שום דרך למצוא לה תירוצים. מאידך, יש לזכור כי אנחנו מתריעים כבר למעלה משש שנים כי תחום הסיעוד סובל ממחסור חמור בכוח אדם. מוסדות רבים נתקלים בבעיה בגיוס כ"א ראוי, והמכרז להפעלת מחלקות הסיעוד עומד בחוסר תקצוב.

הגיע הזמן לסיים את עידן הדיבורים וההצעות הלא ראויות שמציע משרד הבריאות, ולהתחיל את עידן המעשים. לק גדול מהמטפלים, הרופאים, האחיות וכוח העזר שעושה מלאכת קודש סובל בימים אלה מ'השחרה' של עולם הטיפול. אנו מצפים ממשרד הבריאות שיפעל מיידית להבאת עובדים זרים. משרד הבריאות ממשיך להזניח את בתי האבות ואף פוגע בתפקודם וברמת השירות לזקנים הסיעודיים".

כך מסממים קשישים בבתי אבות - ידיעות אחרונות - 17.01.2018ת4ת5ת6ת7

פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים בבתי אבות

באילו מקרים פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול ומדוע?

ינואר 2018 – תחקירים על סימום קשישים שיטתי בבתי אבות עד כדי אובדן צלם אנוש. היכן מערכות אכיפת החוק ופרקליטות המדינה בראשם?. כדי לדעת את התשובה לכך נשאל היכן היתה פרקליטות המדינה בפרשת העלמות ילדי תימן בעת התרחשותה, או היכן הפרקליטות היום נוכח התעללות והזנחת ילדים וחוסים במוסדות משרד הרווחה.
הפרקליטות היא גוף פוליטי בעל אינטרסים פוליטית והאכיפה היא סלקטיבית.
לדוגמא בפרשת סימום הקשישים הפרקליטות היא בצד של בתי האבות הגורפים הון מאחסון הקשישים בבתי אבות, אפוטרופוסים הנהנים מעזבונם של הקשישים, חברות התרופות ופסיכיאטרים המלעיטים את הקשישים בסמים פסיכיאטריים… ועוד.
יתרה מכך הפרקליטות אכפה באופן קיצוני עיתונאים, בלוגרים (לורי מוטי וצבי) שעסקו ברווחה כדי להשתיק אותם כדי להנציח תופעות חמורות כמו סימום הקשישים שנחשפנו אליה.

פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים
פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים בבתי אבות

מה ארע לסבתא בבית אבות "נאות אביב" ביפו

אלימות נגד קשישים21 ביוני 2014 מתוך סטטוס פייסבוק אביבה גריידי – אנשים יקרים, זה משהו שכולם צריכים לדעת ולראות כדי להאמין, זוהי סבתא שלי אשה וסבתא מדהימה שאין שניה לה. מה שאתם רואים נגרם לה בבית אבות "נאות אביב" ביפו שבו שהתה פחות משבועיים. את הכאב העצום, הפחד האיום מכל רופא או אח שמתקרב והאין אונים אי אפשר לתאר, סבתא שלי נמצאת מיום רביעי בבית החולים, עם שלושה שברים ביד והמון סימנים ברוב גופה העליון. אני מתחננת בפניכם, תפיצו, שתפו, ספרו לכל מי שאתם מכירים על מנת שנוכל למנוע את המקרה הבא

אביבה גריידי
21 ביוני 2014 מתוך סטטוס פייסבוק אביבה גריידי – על הסבתא ששהתה בבית אבות "נאות אביב" ביפו