רשלנות – ילד מאושפז בן 14 נפל לפח מוטמן במוסד פסיכיאטרי נס ציונה ונהרג

מבט לחדשות – יולי 2011 – רשלנות פושעת במוסד פסיכיאטרי נס ציונה – ילד מאושפז נפל לבור ומת.
מאת: אריאל נוי ואיילה חננאל, מערכת וואלה! חדשות , 19 ביולי 2011,
צוותי כיבוי שהגיעו למוסד בנס ציונה זיהו את הנער בתחתית הבור, בעומק שני מטרים. לאחר שחולץ, נאלץ צוות מגן דוד אדום לקבוע את מותו. המשטרה חוקרת חשד לרשלנות
.

.
נער בן 14 נפל היום (שלישי) לפח אשפה מוטמן בעומק שני מטרים במוסד פסיכיאטרי בנס ציונה, ונהרג במקום. צוות כיבוי והצלה שהגיע למקום ראה את הנער בתחתית הפח, ירד לתחתיתו, קשר אותו לאלונקה וחילץ אותו בעזרת חבלים. כשחולץ היה כבר מחוסר הכרה ולאחר מכן הוא הועבר לטיפול צוות מגן דוד אדום, שקבע את מותו. לא ברור מה גרם לנפילתו של הנער, ומשטרת מרחב השפלה פתחה בחקירת נסיבות האירוע..
מחקירה ראשונית עולה כי הנער הגיע למוסד הפסיכיאטרי למטרות אשפוז וקבלת טיפול, אלא שבשלב מסוים הוא נעלם. רק לאחר מספר שעות נמצא הנער בתוך בור האשפה, שלא ברור אם היה מכוסה כראוי. הצוות של המוסד נחקר ונבדק חשד לרשלנות.

רשף גמליאל פדידה משירותי כבאות רחובות מסר לוואלה! חדשות כי "קיבלנו הודעה על נער שנמצא בתוך פח מוטמן בבית חולים ממשלתי לחולי נפש. אנחנו הגענו וראינו את הנער בתחית הפח, ירדנו אליו וקשרנו אותו לאלונקה, והרמנו אותו באמצעות חבלים. הוא היה מחוסר הכרה בשלב זה, הועבר לטיפול מגן דוד אדום, ואז רופא קבע את מותו".

קישורים:

תביעה נגד משרד הבריאות ומוסד פסיכיאטרי איתנים

בדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתניםהכתבה בדלתיים סגורות , נעם ברקן , 24 שעות, ידיעות אחרונות , יולי 2011

היא אושפזה בעקבות ניסיון התאבדות. אבל דווקא במחלקה הפסיכיאטרית (מוסד פסיכיאטרי איתנים) שהייתה אמורה להגן עליה מעצמה, היא נאנסה פעמיים. התוקפים המאושפזים במחלקה נמצאו לא כשירים לעמוד לדין. עכשיו היא תובעת את משרד הבריאות ואת בית חולים פסיכיאטרי איתנים שלא שמרו עליה.

 

למאמר השלם הקלק על התמונות

בדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתניםבדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתנים

 

בדלתיים סגורות - אונס מטופלת במוסד פסיכיאטרי איתנים

בדלתיים סגורות

קישורים:

  • תחלואי הפסיכיאטריה – ניצול מיני לקוחות – הפסיכיאטר דרור שחר – הכתבה נשלל רישיונו של הפסיכיאטר דרור שחר ששכב עם שתיים מלקוחותיו , העניין המרכזי , נובמבר 2007 – הותר סופסוף לפרסום שמו של הפסיכיאטר דוקטור דרור שחר ששכב עם שתיים מלקוחותיו ואיבד בשל כך את רישיונו למשך שלוש שנים – דוקטור דרור שחר קיים יחסי מין עם שתיים מהמטופלות שלו. באחד המקרים, קיים לפני שנים אחדות רומן סודי עם מטופלת בעת שהיא ובעלה היו מטופלים אצלו…
  • טיפול נמרץ – יחסים מסוכנים של ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן – הכתבה "טיפול נמרץ" , רן רזניק , 7 ימים , ידיעות אחרונות , 02.04.2010 , צילום: אלדד רפאלי – הפרשה שמסעירה את צמרת הממסד הרפואי בישראל: נגד ד"ר שלום ליטמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ ומי ששירת כראש שירותי בריאות הנפש, הוגשה תלונה של מטופלת, אשר ליטמן ניהל עימה רומן – כולל יחסי מין על ספת הקליניקה…

מוסד פסיכיאטרי שלוותא – ההבדל בין אשפוז כפוי לעזרה נפשית ובין אונס לאהבה

המאמר – ההבדל בין אשפוז כפוי לעזרה נפשית ובין אונס לאהבה , Freeman On The Holy Land , דצמבר 2010

בתמורה לאשפוז הכפוי בצו הפסיכיאטר המחוזי בשנה שעברה, כותב הד”ר פרופ’ א. ועדה מכתב מרגש בפניה אל ילדי הצוות “הרפואי” בשלוותה: “התנתקו, נטשו את הוריכם הפושעים והצטרפו אל החברה החופשית”.

שלום ילדים וילדות.

האם אבא שלכם, או אולי אמא שלכם עובדת במקום שנקרא “שלוותא”?

אני פעם הייתי בשלוותא. אני לא באתי לשלוותא מרצוני החופשי. אני לא בחרתי לשכור את שירותיהם של אביכם או אמכם, בגלל האטרקציה הגדולה של השירות שלהם, או הכישורים שלהם. אני לא בחרתי להסתמך על הידע המקצועי שלהם.

אמא שלכם, או אבא שלכם, לא בחרו לעבוד קשה כמו כל שאר האנשים, בשביל להיות נחשקים על ידי הלקוחות שלהם. אמא שלכם, או אבא, שלחו בריונים לחטוף אותי מהבית שלי, ולהביא אותי למה שהם קוראים “הקליניקה שלהם”.

עכשיו אני לא צריך לעבור על כל הדברים הרעים שהם עשו לי ב”מקום העבודה שלהם”. אני לא צריך להסביר לכם כמה רעים הם בגלל שהם כפו עלי בכוח לבלוע סמים בניגוד לרצוני, או בשל כך שהם השתמשו בכפיה בשביל להחזיק בי שם במשך יותר מחודש, ושאת כמה אנשים אחרים הם החזיקו למספר שנים, כנראה השנים הטובות ביותר של החיים שלהם, כמה מאנשים אלו הם כנראה היו בגיל שלכם עכשיו.

אני לא צריך לספר לכם שהם לא היססו לכתוב שקרים בדו”ח שלי, לכתוב שאמרתי דברים שלא אמרתי, אך ורק בשביל שיוכלו לשכנע אנשים אחרים בקלות שזה נחוץ והכרחי להחזיק אותי ולשמור אותי מפני עצמי. אני אפילו לא צריך לספר לכם שהם עשו את זה בעבור שוחד שהוצע להם על ידי תעשייני התרופות.

ואני גם לא צריך לספר לכם שמה שראיתי היה מזעזע מעבר לכל דמיון, שהם לא נראו עוזרים אפילו למטופל אחד ויחיד. אני לא צריך לספר לכם איך הם שטפו את המוח ל”לקוחותיהם” שאינם רצו להיות לקוחותיהם וגרמו להם להאמין שהם באמת לא שפויים, איך שהם איימו על אנשים בהארכת תקופת הכליאה ואיך שהרבה אנשים בלעו את השקרים שלהם ועד היום מאמינים שהם לא שפויים.

מה שאולי-הם עשו לי ולאחרים, זה כלום לעומת מה שהם עשו לכם.

הם שיקרו לכם כל חייכם. הם שמרו על פשעיהם בסתר ממכם. ככל הנראה, הם גם שמרו את השקרים שלהם מוסתרים מההורה השני שלכם. הם חשבו שלעולם לא תשאל או תגלה את האמת אודות מעשיהם. אני מוכן להתערב שאחרי זמן מה, הם היו צריכים לשטוף לעצמם את המוח להאמין לשקרים שלהם בעצמם ולחשוב שמעשיהם הם מוסריים ובסדר ושזה לטובת כולם שהם יסתירו את מה שהם עושים בעבודה בכל ומידי יום.

הם הרסו אלפי חיים, השפילו אלפי אנשים והדביקו כינויים והשמצות לאלפים, הם שברו בתים ומשפחות בכל יום ויום. לא, אני לא צריך להכנס לתוך כל זה.

אני אפילו לא צריך להוכיח לכם שאני לא משוגע, או שלמרות שהם הדביקו לי את הכינוי “לא שפוי”, והגדירו אותי כאדם שזקוק לטיפול למשך כל שארית חיי, ברחתי והצלחתי לחיות פשוט בסדר גמור ללא שום טיפול. למעשה הצלחתי לחיות הרבה יותר מרק בסדר. יש לי חיים נפלאים. יש לי חברים טובים, ואני לא צריך לשקר לאף אחד, ואני חושב שזה הדבר הכי טוב להיות מסוגל להיות כנה ולשתף את חברי ומשפחתי החדשה ברגשות ונסיון החיים שלי. אני לא צריך לשקר לילדי בקשר לעבודתי. אני לא כמו אביכם או אמכם. אני בחרתי ללמוד מקצוע ולטפח קריירה אשר נחשקת על ידי לקוחותי. יש לי עבודה טובה, אני מוערך מאוד בעבור הכישורים שלי והאחריות שאני לוקח, אני עובד בשוק החופשי, ואפילו כתבתי ספר על השקרים וההונאות ש”פסיכיאטרים” ועורכי דין מריצים על כולם, והספר מוכר נהדר, אנשים אוהבים את הספר שלי.

אני בכל אופן מצטער על מה שאתם צריכים לעבור. אני מאמין שאנשים שמבצעים פשעים וגורמים נזק רציני לאחרים, צריכים לשלם על מעשיהם, אני מאמין שאם אדם גורם נזק לאחר, הוא צריך קודם כל לפצות אותו לפני שהוא יכול לצאת נקי מהסיפור. עכשיו, אני לא מאמין שלהורה ה”דוקטור” שלכם יש את האומץ לצאת נקי מהסיפור הזה אי פעם. אף פעם לא ראיתי או שמעתי את אביכם או אמכם מודים בפשעים שלהם, ואפילו אם הם יודו בפשעים האלו, מה התועלת להודות בנזק שנגרם לאדם, כאשר לא מפצים אותו בעבור הנזק שנגרם? אני מוכן להתערב שהוריכם ידרשו ממכם לפצות כל אדם שבו פגעתם. אני מוכן להתערב על כך שהם אמרו לכם שאתם לא יכולים לגרום נזק לאדם ופשוט להתעלם ולא לשלם על הפאקים שלכם. אני מוכן להתערב שהם אמרו לכם שאתם אחראים למעשיכם. אבל מסיבה לא ברורה, הכלל האוניברסלי הזה שאומר שאנשים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם, לא חל עליהם.

אמא שלכם, או אבא, בוחרים כנראה עד היום הזה, להסתיר את מעלליהם המרושעים, מהחברה. ממכם, במיוחד. עכשיו, הם משאירים לכם רק שתי אפשרויות על ידי ההתנהגות הפחדנית הזו. האחת, היא לעזוב אותם. לנטוש אותם. האחת היא להבין שאמא שלכם או אבא שלכם הם פושעים חסרי מצפון שהרסו אלפי חיים וברחו מלשלם על פשעיהם. אחת היא בחירה מאוד קשה להבנה והיא קשה יותר מכל דבר שהם עוללו לקורבנותיהם שהם בצביעות מכנים “לקוחות” או “מטופלים”. אפשרות מספר אחת אומרת שהם שמו לך מלכודת והכינו לך כאב פסיכולוגי טרגי שישאיר לך צלקת נפשית לשארית חייך.

בכל מקרה, אמא שלכם או אבא שלכם ככל הנראה מתפללים שאתם תבחרו באפשרות השניה. האפשרות השניה היא להפוך להיות כמוהם. הם מקווים שאתה תחתוך את הקשר שלך עם המצפון הטוב וההגון שלך. הם לא רוצים שתעשה זאת בעבור התועלת האישית שלך, הם רוצים שתעשה זאת בעבור התועלת האנוכית של עצמם, שתסלחו להם ותשחררו אותם מהתהליך הקשה של הודאה בפשעים שלהם ותצילו אותם מלאבד את האמון שלכם, הם רוצים להמנע מלהיות מושפלים ושנואים על ידיכם.

אז הם מכינים אתכם ליפול באותה המלכודת שהם נפלו בה מלכתחילה. הם רוצים שתכינו את המלכודת הזו בבוא העת, לילדים שלכם, כאשר יגיע הזמן שלכם לעשות ילדים.

אני מציע שתתעמתו עם ההורה ה”דוקטור” שלכם בהקדם האפשרי ואני מציע שתבחרו באפשרות מספר אחת. יכולים להיות לכם חיים נהדרים. אתם חייבים בכל אופן לעצור את המעגל ולסרב להתעלל בילדים שלכם בדרך בה התעללו בכם הוריכם. עליכם לא לתת להוריכם להשפיע עליכם לוותר על הנושא “מה אמא או אבא עושים בעבודה שלהם”. עליכם לא לתת להם לכופף אתכם בשביל להציל את הנוחות של עצמם, במחיר של התעללות בילדים שלכם. יכולים להיות לכם חיים נפלאים. יכולים להיות לכם חיים מלאי הגשמות, עם ילדים ומשפחה אוהבת. אבל עליכם להחליט, האם אתם הולכים לאבד את כל זה, רק בשביל לא לוותר על היחסים שלכם, עם הפושעים, שהם ההורים שלכם.

הם בחרו בנוחות המיידית ובכסף, מעל הסכנה והכאב, של להכין לכם מלכודת שנקראת: לחיות את השקר.

אני מקווה שתמצאו את האומץ לסלק את ההורים הפושעים שלכם שמשפיעים עליכם לא לחשוף את פשעיהם. אני מקווה שאתה תזכו לחיות את האמת ולהנות מכנות עם חבריכם. כי אם אחד ההורים שלכם עובד בשלוותא, אין שום סיכוי בעולם, שהם לא חלק מהפשעים האלו. ואני מוכן להתערב שהם לא סיפרו לכם. אתם אחראים לבחירות שלכם, ואני מקווה שהילדים שלכם לא יסלקו אתכם מחייהם כמו שאני סילקתי את הוריי. כמו שאתם חייבים לעשות, בשביל להיות חלק מהחברה שלא סובלת ומתירה שקרים, ניצול והונאה שהולכת וגודלת.

אני מקווה שתוכלו לשתף את ילדיכם בכל הרגשות שלכם, כמו שאני מתכוון לעשות עם שלי. אני מקווה שתשתחררו מההורים שלכם ושיהיה לכם מצפון נקי כמו שלי. אני מקווה להיות חבר שלכם. אני מקוה שבחרתם באפשרות מספר אחת, כי אחרת, הוידאו הזה, יהיה מיועד לצפייה עבור הילדים _שלכם_.

אז את רואה ד”ר מאיה, ד”ר תמרה סיני, אתה רואה ד”ר ישראל קריגר, את רואה מור פיקסמן, ד”ר איריס, ד”ר רפפורט, ד”ר גורנשטיין, ד”ר טרבס וכל שאר ה”דוקטורים” שכמותכם וצוות עוזריהם, אני לא צריך לשנוא אתכם. אני אפילו לא צריך להסתכן בלתבוע אתכם בעבור רשלנות רפואית, בבתי המשפט של חבריכם לפשע, העורכי-דין. אתם מענישים את עצמכם בדרך שאני לעולם לא הייתי יכול בעצמי להעניש אתכם. אין שום בושה בלהיות קורבן. אך כן יש בושה בכל אופן בלהיות מקרבן. אני מקווה שתזכו לחיים ארוכים ארוכים, כך שתוכלו לסבול את העצמי הכוזב הפטאתי שלכם, את הטלת העונש העצמי שלכם, השנאה העצמית חשוכת המרפא שלכם.

קישורים:

בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות

דוקטור יהודה ברוך - מנהל בית חולים אברבנאלהכתבה אשפוז שפוי , ליאור דיין , מרץ 2011 , מעריב , סופשבוע

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לפני כמה שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. כל אחד מהמאושפזים ידע שמי שמתפרע – מסרב לקחת תרופות או נוהג באלימות – סופו שיעבירו אותו לאברבנאל. זה היה האיום. וזה הספיק בשביל לאלף ולביית 98 אחוז מהמטופלים שהקפידו להיות כמה שיותר צייתנים וממושמעים.

אף פעם לא ממש הבנתי את זה. המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר הייתה מקום טוב להיות בו – מבחינה היגיינית והיחס בין מספר אנשי הצוות הרפואי למספר המטופלים – אבל לא ממש הבנתי מה כל כך נורא באברבנאל, מה הופך את המוסד הזה למקום מעורר אימה. בחלוף כמה שנים נחתתי בארץ, שמתי את המזוודות בתא המטען של הרכב של הוריי ונסעתי לבית החולים. הספיק לי יום וחצי במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל בבת ים, בשביל להבין על מה הם דיברו אז בתל השומר. בארבעת החודשים האחרונים קמתי והלכתי לישון באברבנאל. בשביל הדיוק העיתונאי אומר שהייתי שייך למרכז גמילה פרטי ששוכן בתוך אברבנאל ולא לאחת המחלקות הישירות של המרכז.

ועדיין, בארבעת החודשים האלה אברבנאל היה הכתובת שלי. בתקופה הזאת אכלתי את המזון של אברבנאל שלוש פעמים ביום והשתגעתי לאיטי על הספסלים מול הגריאטרית ועל הדשא מול המיון יחד עם עוד 300 משוגעים. מכל האשפוזים שלי במרכזים פסיכיאטריים במהלך חיי, זה היה האפרורי, החלוד, והמשעמם מכולם. לא היה שום דבר פואטי בשהייה באברבנאל. לו הייתי מבקר של מרכזים פסיכיאטריים הייתי נותן לאברבנאל ציון 2 מתוך 10, והייתי כותב שעל אף שהוא הוותיק מכולם, אברבנאל הוא מרכז טיפולי שמעליב ממש את המטופל בו ולא נותן לו את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות להשתגע כמו שצריך.

בהשוואה למוסדות פסיכיאטריים אחרים שבהם הייתי מאושפז, אברבנאל הוא מקום עצום בגודלו שנותן לך את ההרגשה שהגעת לסוג של בית חרושת לייצור משוגעים, או לחלופין – שהגעת ללונה פארק של הפרעות פסיכיאטריות. כשהייתי במחלקה פסיכיאטרית ג' בתל השומר ובפסיכיאטרית של בית חולים העמק בעפולה, שררה גאוות יחידה בקרב המאושפזים. אני חושב שבגלל העובדה שבשניהם המחלקות הפסיכיאטריות הן חלק קטן מבית החולים, נולדת ההרגשה המטורפת שאתה נמצא בסיירת מטכ"ל של בית החולים. כאילו העולם מתחלק להמון כללי פסיבי של חולים עם בעיות בריאותיות קלאסיות (אורתופדיות, כירורגיות, אונקולוגיות וכו') ולמיעוט אליטיסטי ואקטיבי מאוד של חולי נפש שאיש לא ממש יודע לאבחן.

אינני יודע אם מישהו שלא זחל על גחונו בין מחלקות פסיכיאטריות ופסיכיאטרים יוכל להבין זאת אבל לעומת המחלות הפיזיות הקלאסיות, שלהן הגדרות ברורות וגבולות קבועים, המחלות הנפשיות לא ממש ברורות – לא למטופל ולא לרופא המטפל – והן לא מוגדרות באופן סופי. בהרבה מקרים מישהו שיאובחן אצל פסיכיאטר אחד כלוקה בפסיכוזה פרנואידית חולפת, יאובחן אצל קולגה כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, אצל אחר כסובל מהרעלה של חומר כימי כלשהו, ורופא רביעי יגדיר אותו כבעל הפרדת בורדרליין עם מאפיינים אישיותיים פרנואידיים.

מי שמכיר את ה-DSM – התנ"ך של הפסיכיאטריה שמסווג את ההפרעות הנפשיות למחלקות ותתי מחלקות – יודע שרוב הדיאגנוזות הפסיכיאטריות הן סוג של הימור פרוע ושהפסיכיאטרים הם קצת כמו גששים בדואים שמנסים לפענח את עקבותיה של ההפרעה/תסמונת/מחלה שהם רואים לפניהם. שום דבר לא סופי, שום דבר לא ודאי. בקיצור, בפסיכיאטריה הבלגן חוגג, איש לא ממש יודע להסביר את המטופלים, וזה מה שנותן לך, המטופל, את גאוות היחידה, את הרגשת העליונות הלא ברורה על החולים "הרגילים" – אלה עם ההפרעות "הברורות" בגב, בלב, במעיים.

מאחר שאברבנאל הוא קומפלקס משוגעים אחד ענק, ובגלל שהוא מטפל אך ורק בחולי נפש, הדבר הראשון שחשתי כשהגעתי לשם הוא החוסר העצום באותה גאוות יחידה שהייתה לי בבתי חולים אחרים. באברבנאל אתה מרגיש שאתה חלק מפס ייצור ענק של מטורפים שבאו להירקב במקום על אש קטנה. רוח החופש הטוטאלי והכאוטיות המרדני שמאפיינת מרכזים פסיכיאטריים לא קיימות כאן. אפילו המאנים וההיפומאנים – שהם תמיד החולים המטורפים והאקטיביים ביותר – לא ממש מפגינים נמרצות יתר במקום – פשוט מביש. רוב המטופלים באברבנאל נראים כמו זומבים שהולעטו במינונים גבוהים של הלידול ונוזינן. באחד מתאי השירותים של המחלקה שלי ראיתי שמישהו כתב בעט שחור עבה: "ברוכים הבאים לזומבילנד". מצחיק כמה שזה נכון.

כמבקר מוסדות לבריאות הנפש שחווה אשפוז באברבנאל הייתי מסיים את הרשימה שלי במשפטים הבאים: "בתום האשפוז יצאתי מהשער הראשי של אברבנאל ונפלטתי אל עבר בת ים בכוח ובעוצמה. הבטתי אחורה, אל עבר בית החולים שאני משאיר מאחוריי, וחשבתי לעצמי: אכזבה, אכזבה, אכזבה".

הצפיפות, הדוחק, העובש

בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים. מדי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, כשקמתי והשקפתי על הנוף – שכלל בעיקר את מחלקת הנוער, חלק מבניין מספר 7 ועשרות חתולים שטיילו על הגגות – הייתי בטוח שהתעוררתי בהירושימה בשעות שלאחר הטלת פצצת האטום.

המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית. עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים. אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו. את האידיוטים האלו צריך להכניס לקפסולות ענק, כמו אלו שבעזרתן משו את הכורים הצ'יליאניים ממעמקי האדמה, להחדיר אותן לתוך תחת של קרנף למשך שנה וחצי ולחייב אותם לקרוא מדי שבוע את הגיליון החדש של TIME OUT תל אביב.

הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.

אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת. הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.

לא פעם שכבתי על מיטתי באברבנאל, הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אפשר להשתגע במקום כזה? איך אפשר לנהל שיחות לילה עם חברים דמיוניים כשהטיח מתפורר עליך ואין מים חמים? איך אפשר לשקוע בדיכאון אמיתי כשאין לך מיטה ראויה להיכנס אליה ולא לצאת ממנה במשך כמה חודשים רצופים? איך אפשר לטעון ולהאמין שאתה המשיח בזמן שהתנאים הסניטריים נותנים לך את ההרגשה שאתה אסיר בשבי החמאס? איך אפשר להצהיר שהמציאות שכולנו רואים לפנינו היא הולוגרמה שאתה יצרת בעצמך כשהיא כל כך מגעילה ומכוערת?
.


.
חופשה במחלקה ג'

מי שמכיר אותי יודע שאני חובב גדול של מחלקות פסיכיאטריות, אספן כפייתי של חוויות ממחלקות סגורות. פעם ביקשו ממני באחד מעיתוני הנשים להמליץ על יעד חופשה אידאלי ואני בחרתי ב"מחלקה ג' בתל השומר. אין כמו מחלקה פסיכיאטרית טובה בשביל להתרענן כמו שצריך מתלאות החיים. אני חושב שכל אדם צריך, לפחות אחת לחצי שנה, להיכנס לשבוע-שבועיים למחלקה פסיכיאטרית".

מאז שאני זוכר את עצמי אני חי עם מין רעש לוואי בראש שלא נפסק לרגע ולא נותן לי מנוחה. הפעמים היחידות בחיי שהרעש הזה נפסק – או לפחות נחלש בצורה משמעותית – היו כשהייתי מאושפז במחלקות פסיכיאטריות. רוב האנשים מפחדים מאוד ממחלקות כאלה והרעיון שהם צריכים לישון תחת אותה קורת גג עם כמה עשרות משוגעים מדופלמים מכניס אותם ללחץ עצום. אצלי, משום מה, הקרבה אל המשוגעים דווקא מרגיעה אותי ואני ישן ביניהם כמו תינוק (תינוק משוגע כמובן). אני יודע שזה יישמע קלישאתי לחלוטין אבל אני מרגיש שההיגיון האמיתי, ההיגיון האבסולוטי, נמצא דווקא בחוסר ההיגיון של חולי הנפש.

הרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שמסביר לי שהסיבה שהוא לא מפסיק להזיז את הראש בתנועות מעגליות היא כי אם הוא יעצור הוא "יהרוס אנשים בכוח הטלפתיה", מאשר לדבר עם מנהל הבנק. כוח הטלפתיה נשמע לי הרבה יותר הגיוני וחברותי מאשר כוח הכסף והריבית הצמודה למדד. בכלל, משוגעים הם המגזר היחיד של אנשים שמגיעים בפורמט "נקי", נטולי גינונים חברתיים והשפעות חיצוניות של המדיה ותרבות המותגים. הנאמנות היחידה שלהם היא לאמת הפנימית שלהם. אולי זו אמת מטורפת בעיניי רוב האנשים, אבל זו אמת והיא עדיפה על שקריות או זיוף. וזו האמת שלי: רוב הזמן אני מפחד לחיות.

כבר שנים שכל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח ועשרות מחשבות לא הגיוניות (רובן חרדתיות וכפייתיות) שרצות בקצב של סכין קצבים. רוב הזמן אני מרגיש שאני בובה שמונעת על ידי מערכת רגשות שיצאה משליטה. את רוב הרגשות שחולפים עליי אני מעכל בצורה לא טובה ולא בריאה וכמעט מדי בוקר, כשאני פותח את העיניים, אני חושב לעצמי שאולי עדיף להישאר במיטה מאשר לקום לעוד יום שהולך לנער אותי ולטלטל אותי באכזריות של מתאבק ממולדובה.

אני בטוח שזה הולך להישמע קצת מגוחך אבל לעתים אני פשוט רוצה לקפוץ ראש למכונת גריסה ענקית ולתת לעצמי להיגרס לרצועות. כאדם שמרגיש כך רוב הזמן, רק כשאני נכנס לסביבה "מבוקרת" של בית חולים פסיכיאטרי, עם עוד עשרות חולים שגם הם רוצים לזנק למגרסות – אני מרגיש מוגן מאימת הקיום האנושי ומאימת הרגשות האנושיים. זו הסיבה שבגללה עוד לפני ששבתי ארצה מארצות הברית, החלטתי לעשות את החודשים הראשונים שלי במולדת בסביבה המבוקרת של אברבנאל. ידעתי שרק מקום כזה יכול להציל אותי מצונאמי של רגשות שהיה שולח אותי לכל מיני כיוונים – כולל תחנות מרכזיות ישנות ובתי מרקחת בכפרים ערביים.

ונכון שזה הציל אותי ובמשך ארבעת החודשים שלי באברבנאל הצלחתי לשמור על איזון כלשהו ולא מצאתי את עצמי צועד את צעדות המוות בין בתי מרקחת וסוחרים, אבל אלוהים, זה היה משעמם. הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי כשאכנס לאם כל המרכזים הפסיכיאטריים בארץ ישראל, זה שאשתעמם – אבל כך קרה. שום דבר מטורף באמת וחסר היגיון לחלוטין לא קרה שם. שום דבר שאני יכול לספר לכם עליו בגאווה של מטורף עם רישיונות וקבלות. לפני חמש שנים, כשהתאשפזתי בתל השומר בפעם הראשונה, הייתי נוהג לקחת את המטופלים מהמחלקה לסיורים מודרכים בבית החולים.

באחד הימים הגענו, אני ופלוגת המשוגעים, לביתן ההוספיס. האחות בכניסה שראתה אותנו – עם הפיג'מות של בית החולים – שאלה מאיזו מחלקה הגענו. מיד קפץ עליה אחד המשוגעים בפלוגה – עטיה, בחור מתוק מבאר שבע – ולחש לה שאנחנו מהפסיכיאטרית. היא הסבירה שההוספיס זה לא מקום לשוטט בו, אמרה שיש כאן אנשים שבאו לבלות את השבועות האחרונים בחייהם, והציעה שנחזור למחלקה שלנו. עמי – משוגע מתוק נוסף מהפלוגה – אמר לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג. "אנחנו באנו לכאן לעזור להם ולהגיד להם שיש דברים יותר גרועים מהמוות, כמו למשל לחיות כל החיים תחת זהות בדויה ולא לדעת שאתה בעצם ילד מעבדה מערבוב זרע של שמונה שייחים מהמפרץ הפרסי ולהקת מדוזות מהים השחור".

ואז שלומי – שהיה רב משוגע, אחד כזה שהספיק להיות מאושפז בכל בית חולים ומחלקה בישראל – הוסיף בטון סמכותי של קצין בצבא הרוסי: "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על המוות, אז אני רוצה להבהיר לך שכולנו כאן בני אלמוות. אנחנו משוגעים, אנחנו לעולם לא נמות". האחות השיבה: "אני יודעת". "אם כך", הוא חייך אליה ואמר ברצינות תהומית: "אז אל תגלי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יקנאו". באברבנאל דברים מהסוג הזה לא קרו. יכולתי רק להתגעגע.



קישורים:

מוסד פסיכיאטרי באר יעקב – אשפוז בכפייה בשם "טובת" האזרחית ו"הגנתה" הביא למותה תוך ימים ספורים

תודות למנהלי אתר לשכות רווחה גבעתיים, רמת גן – מידעון בהכנת הפוסט.

פרופ' משה קוטלר- מנהל בית החולים באר יעקב - התנהלות חמורה במישור האתי מקצועיהכתבה מחפש תשובות , יחזקאל אדירם, משה רונן , צילום עמית מגל , ידיעות אחרונות, 24 שעות, 21 במרץ 2011

ג'ון בורקט לא מבין איך זה קרה. כשהגיע עם אישתו מרילין לבית החולים כדי לטפל בסיבוכים של מחלת הסוכרת, הוא לא האמין שכך זה יגמר. היא אושפזה בכפיה במוסד פסיכיאטרי באר יעקב, והלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן, מבלי שיהיה לצידה. "הם טוענים שניסו להציל אותה אבל חייה הסתיימו"…

זועקת יום ולילה
"במיון הכירורגי היה מומחה לכלי דם שאמר לנו שאין ברירה: צריך לכרות את רגלה של מרילין עד הירך", מספר ג'ון. כשרופא אחר באסף הרופא רמז להם שניתן לכרות רק את העקב שעליו נמצא הנמק, ולא את כל הרגל, החליטו בני הזוג לקבל חוות דעת נוספת.

"אמרנו למומחה באסף הרופא שאנחנו מתכוונים לפנות לקבלת דעה נוספת בבית החולים איכילוב. הוא אמר שיש לנו זכות לחוות דעת שניה, אבל רצה ללכת ישירות לחדר הניתוח". בני הזוג חזרו לביתם במודיעין, אך הם לא עמדו להישאר שם לאורך זמן.

לדברי ג'ון, בחדר המיון נכחה פסיכיאטרית מבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב. "לא ידענו על קיומה עד לשלב מאוחר יותר. היא לא אמרה לנו דבר ולא הציגה את עצמה. הייתי עם אשתי כל הזמן, ואני יכול לומר בוודאות שאף פסיכיאטרית לא דיברה איתה".

ימים ספורים לאחר מכן נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם של בני הזוג בורקט. "דרך חור ההצצה ראיתי שני גברים גדולי גוף, לבושים בבגדים אזרחיים, שנראו לי כמו בריונים. אמרתי להם שאני לא יודע מיהם, ולא פתחנו את הדלת עד שהזעיקו את המשטרה", מספר ג'ון בקול רגוע. "השוטרים הציגו בפנינו מסמך בעברית. אני ומרילין דוברי אנגלית ולא הבנו מה כתוב. השוטרים הסבירו לנו שזהו צו אשפוז בכפייה של מרילין"

שני ה"ביריונים" היו אחים פסיכיאטריים, ומרילין שסירבה ללכת איתם וצעקה בהתרגשות, עד שהתעלפה. "אבל הם לא התרגשו", ממשיך ג'ון. "הם הושיבו אותה על כיסא הגלגלים שקיבלנו מיד שרה והכניסו אותה לאמבולנס שחנה בחוץ הצטרפתי אליה, ולקחו אותנו לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב. כשהגענו לשם הכניסו אותנו לחדרים נפרדים וראינו את שנינו בנפרד".

לדבריו, שניהם עברו בדיקות פסיכיאטריות. "לא היה לי ברור אם הצו מתיחס אליה או אל שנינו", הוא אומר. לדברי משרד הבריאות, שיחה עם בני משפחה מהווה חלק מתהליך קבלת חולה.

על הצו שהביאו האחים הפסיכיאטריים חתמה הפסיכיאטרית המחוזית, ד"ר מרילנה לבן. בכתב יד צפוף היא נימקה את הוראת האשפוז בכפיה: "על פי בדיקה פסיכיאטרית, מרילין בורקט שרויה במצב פסיכוטי פעיל, המתבטא במיעוט אכילה, בהזנחה, בהתנהגות מניפולטיבית ובסירוב לטפל בנמק. מקבלת טיפולים הניתנים על ידי בעלה, שהחמירו את מצבה. הפרעה בשיפוט, היעדר תובנה למחלתה. במצבה הנוכחי הנ"ל מסוכנת מיידית לעצמה וזקוקה לטיפול ולאשפוז".

על פי החוק, לא ניתן לאשפז אדם בכפיה ללא בדיקה. האשפוז מתבצע עם נמצא שהאדם לוקה במחלת נפש ומסכן את עצמו או אחרים. רק אז יכול הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה או על טיפול מרפאתי כפוי. הפסיכיאטר המחוזי יכול לאשפז אדם בכפיה לשבעה ימים, ובסמכותו להאריך את ההוראה בשבוע נוסף, על פי בקשה מנומקת בכתב מאת הרופאים המטפלים.

לדברי ג'ון, מרילין לא נבדקה מעולם ע"י פסיכיאטרים בטרם הגיעו לביתם האחים עם צו האשפוז הכפוי. היא אושפזה ב- 8 בפברואר. את הימים הטראומטיים שבילה עם אישתו בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, ג'ון בורקט לא ישכח לעולם. "לא הסבירו לי למה אשפזו אותה. לא מסרו לי שום מסמך, התנהגו כאילו הם לא חייבים לתת דין וחשבון לאף אחד"

ג'ון: "זה מוסד פסיכיאטרי, לא בית חולים שמטפל במחלות פיזיות, אבל הם ניסו לטפל בה, היא לא ישנה בגלל הכאבים, והם נתנו לה אופטלגין. הם אילצו אותה לקבל תרופות שגרמו לה להקיא. הזריקו לה אינסולין למרות שהתנגדה. היא לא ישנה, זעקה יום ולילה מכאבים ורעב, ביקשה עזרה ולא קיבלה".

מבחן התוצאה

ב- 17 בפברואר 2011 סגן בית החולים הפסיכיאטרי, ד"ר וייס, הודיע לג'ון שהוא שולל ממנו את הזכות לבקר את אשתו. "הוא לא הסביר לי מדוע, אבל ניתנה הוראה לא להכניס אותי לבית החולים".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי "מנהל מחלקה קובע האם בני משפחה יכולים להימצא במחלקה. בעלה של החולה התבקש לעזוב לאחר שנראה מכניס למחלקה עשבים ותרופות מוזרות ללא רשות, ומכיוון שניסה לטפל בפצע נמק באופן מסוכן".

כעבור יומים קיבל ג'ון שיחת טלפון מאשתו, שבה הודיעה לו שמעבירים אותה לאסף הרופא מחשש לדימום פנימי בבטנה. הוא מיהר להגיע לבית החולים ונשאר לצד מרילין עד שהחזירו אותה למוסד הפסיכיאטרי – ושוב, לא הרשו לו להתלוות אליה.

הבעל אובד העצות פנה לפרקליטו, עו"ד יצחק חושן, ששלח מכתב בהול לסגן מנהל בית החולים הפסיכיאטרי. "מרשתי דורשת העברה מידית לבית החולים איכילוב, לקבלת חוות דעת נוספת בנוגע למצבה הרפואי. דרישתה עולה בקנה אחד עם חוק זכויות החלה, לפיו מטופל זכאי להשיג דעה נוספת בענין הטיפול בו, והמוסד הרפואי יסייע למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו. סגן המנהל יישא באחריות לכל נזק שיגרם למרשתי אם הטיפול בה יעוכב".

המכתב לא הרשים כנראה את מנהלי בית החולים הפסיכיאטרי. ב- 15 בפברואר יצאה הוראת אשפוז כפוי נוספת נגד מרילין בורקט: "טרם חל שיפור מהותי במצב המטופלת", כתבה סגנית הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר אגתה שוצמן. "היא עדיין שרויה במצב פסיכוטי (…) ומגלה התנהגות מינופלטיבית. עדיין מהווה סכנה לעצמה (…) וזקוקה לטיפול".

עו"ד חושן פנה לבית החולים בשיחות טלפוניות ובמכתבים ללא מענה. בסופו של דבר, ב- 16 בפברואר 2011, אחרי שעורך הדין איים בתביעה משפטית, נשלחה מרילין באמבולנס לבית החולים איכילוב.
"כשהיא הגיעה לשם היא נראתה אחרת, כחושה ותשושה", אומר ג'ון. "היא התקשתה לדבר וישנה רוב הזמן".

ביום חמישי, 17 בפברואר 2011, יום אחרי הגעתה לאיכילוב, נפטרה מרילין בורקט בבית החולים.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "החולה הגיעה לאשפוז כפוי בתוקף הוראת הפסיכיאטרית המחוזית בשל עדות למצב נפשי שסיכן את חייה. רמת הסוכר בדמה היתה מסכנת חיים. פצעי נמק נגרמו עקב מחלת הסוכרת המוזנחת. היא טופלה באינסולין על פי המלצת היועצים הפנימאים לשם הצלת חייה".
באסף הרופא טוענים כי לא היה להם כל קשר לאשפוזה הכפוי של מרילין בורקט. "למיטב ידיעתנו היא אושפזה בבאר יעקב בעקבות אבחנה פסיכיאטרית שנעשתה ללא קשר עם המרכז הרפואי אסף הרופא", אומרת ענת ליהי זקלר, דוברת בית החולים. "היא הגיעה אלינו לצורך שלילת דמם ממערכת העיכול ואבחנה זו נשללה, לכן היא הוחזרה לבאר יעקב".
זקלר מסבירה כי לפי החוק חולה שנמצא בהכרה מלאה ומתמצא בזמן ובמקום רשאי לסרב לטיפול, גם אם הוא מיועד להצלת חייו. "אם החולה איננו מתמצא בזמן ובמקום ומוגדר על ידי פסיכיאטר כלא אחראי למעשיו, רשאים הרופאים לבצע את הפעילות בניגוד לרצונו לאחר חתימה של שלושה רופאים בכירים".

סיבת המוות לא נמסרה לבעל האבל. חודש אחרי, הוא עדיין ממתין לתוצאות הנתיחה שלאחר המוות, שנערכה לגופתה לפי בקשתו. בלוויה קטנה, כמעט ללא מלווים, נקברה מרילין בורקט בבית הקברות של מודיעין. ג'ון חזר לבדו לדירתם הריקה והתישב על כורסתו הגדולה בסלון. "הפסיכיאטרים טוענים שעשו הכל כדי להציל את חייה", הוא אומר. "אבל במבחן התוצאה חייה הסתיימו".


אשפוז כפוי במוסד פסיכיאטרי באר יעקבקישורים: