הטרדה מינית ואלימות במוסדות פסיכיאטריים: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק

הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015

הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה – אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים

מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה – ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.

עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.

נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה

"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".

בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר – שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.

"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".

בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.

"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".

"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי

"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"

בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".

-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?

"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".

-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?

"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".

העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".

"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".

מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".

פגיעה מינית, מכות ועונשים

מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".

מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.

"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.

"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".

למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".

מודעות פרסומת

ירון קנר אשפז את עצמו ב'אברבנאל' כדי לבדוק מה קורה בחדרי החדרים של המוסד

גבי גזית – 103 FM – נובמבר 2012 – מנכ"ל רדיו 'קול ברמה' ירון קנר עבד בשנת 1996 ככתב בעיתון 'ידיעות אחרונות' וביקש לבדוק אם יוכל להתאשפז ב'אברבנאל' בת ים. בשיחה עם גבי הוא מספר על הזוועות שראה שם.
קנר טוען כי ההזנחה וההתעללות בחוסים במוסדות נובע מאחר והם מוחלשים. גבי גזית סיפר כי פנה לרשויות הרווחה והבריאות מדוע אינם מפקחים באמצעות סוכנים כפי שעשה קנר, התשובה שקיבל היא "חיסיון רפואי"

סיוט במחלקה 5 – ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

סיוט במחלקה 5ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

לאחר שהובא לבדיקה פסיכיאטרית בכפייה אשפז מרצונו ירון קנר כתב "ידיעות אחרונות" בבית חולים אברבנאל בת ים. הוא נשלח לישון במסדרון על מזרון מסריח משתן. ראה קשישה מוטלת על הרצפה רגלה נפוחה ואיש לא עוזר. אחות שטלטלה בפראות חולה ישישה. ארוחה שכללה תירס מקולקל מקופסאות שעבר זמנן. שירותים מטונפים. סכיני גילוח המחולקים לחולים. ושמע איך תכנן הסגל לשנות גרסת פציעה של חולה.

קרוב לשעה אחת עשרה בלילה נכנסו לחדר המיון ארבעה אחים בחלוקים לבנים ומאבטח חמוש. האחים היו שקטים למדיי, אבל הבעת פניהם, כמו גם ממדי גופם, הייתה מהסוג, שמשכנע אותך להיכנע ללא קרב. תחושת העוצמה שהתחלתי להתמלא – מעטים הרגעים בחיי שבהם מצאתי את עצמי מוקף שומרי ראש, התחלפה מהר מאוד באכזבה קלה. התברר שהליווי המרשים לא הוזמן לכבודי, אלא עבור המאושפז הנוסף ששהה עימי במיון.

האיש, שהגיע לבית החולים עם הוריו, בחר להעלות כמה הסתייגויות מלומדות להחלטת הרופאה לאשפזו, ואף גילה כוונות לתרגם אותן לשפת המעשה, כשראה את האחים ("חצי בית חולים הבאתם עלי"), בחר להתלוות אליהם בשקט למחלקה הסגורה.

אחר כך הגיע האח דודי. הוא לא לבש חלוק לבן, והיה נעים סבר. אחרי ששאל לשמי, ביקש בנימוס שאתלווה אליו. ההליכה המשותפת למחלקה הייתה חוויה מעניינת, שהזכירה במידה מסוימת את המבוכה הנלווית לפגישות עיוורות. דודי, שמאוחר יותר יתגלה כאח אנושי ורגיש, ניסה להחליף כמה מילות נימוס, וגם ענה באדיבות על השאלות שהצגתי. עם זאת ריחפה מעל השיחה הנעימה עובדה מעט קשה לעיכול: אחד מהמשוחחים לוקה, כנראה, בנפשו, והשני מוביל אותו לאשפוז. רק מאוחר יותר נזכרתי שדודי הקפיד תמיד שאכנס ראשון בכל דלת, כדי שלא להפנות אלי את גבו.

מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב. חיצונית, היא לא שונה בהרבה ממחלקה ממוצעת בבית חולים רגיל: מסדרון ארוך, חדרים ודלפק שמאחוריו האחיות. בניגוד למחלקה רגילה, מפרידה מחיצה בין הדלפק לבין החולים, בסגנון המזכיר קופת קולנוע. הבדל נוסף: דלת ברזל כבדה ניצבת בכניסה למחלקה, שננעלת עם רדת החשיכה.

כשנכנסנו היו החולים ישים. שתי אחיות ענייניות וחמורות סבר קיבלו את פניי. היותר נחמדה פתחה בהליך הרגיל של קליטת חולה – רישום פרטים ומדידת גובה ומשקל. אחר כך בדקה את לחץ הדם שלי. "יש לך מחשבות?" שאלה תוך כדי הבדיקה. "מחשבות?" לא הבנתי. "מחשבות אובדניות", הסבירה, "כי אם יש, כדאי שתבוא קודם אלינו. חבל שתפצע את עצמך ואחר כך ניאלץ להעביר אותך למחלקה סגורה". הבטחתי ליידע אותה לפני כל מחשבה משמעותית.

עם סיום הבדיקה התבקשתי למסור את כל החפצים שהבאתי איתי. מסרתי צרור מפתחות, ושאלתי אם אוכל לשמור אצלי את האיתורים. מאחר שמעט מאוד חולים, אם בכלל, מגיעים לאשפוז עם איתורית, החלה התייעצות קצרה בין אנשי הצוות. הוחלט לבסוף לדחות את בקשתי. דודי נתן לי פיג'מה, וביקש שאמסור לו את בגדיי. "הם יוחזרו על פי החלטת הרופאה", הסבירה האחות. מתברר שהחזרת הבגדים היא פריווילגיה המוענקת לחולים ממושמעים, שאין חשש שיברחו. ההבדל העיקרי בין לובשי הפיג'מה ללובשי הבגדים היא אפשרותם של האחרונים לצאת דרך שער בית החולים, כדי לקנות בקיוסק הסמוך, בלי שיעוכבו על ידי השומרים.

כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון ברצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון. פה ושם נשמעו צעקות מן החדרים. 'מתפרצים', כך מכנים במחלקה חולים, הנתקפים בפרץ של צעקות. בהיתי בתקרת המסדרון. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם.

היום הראשון

התעוררתי סמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו במהלך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים יקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג.

ניסיתי להבחין אם החולה, אשה צנומה שבקושי עומדת על רגליה, הראתה אי אילו גילויי אלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית זקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגריסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות. לא יכולתי שלא להיזכר במשפט המיוחס למלכה אליזבט, שעה שאנו בבית משוגעים: "אתם השפויים", אמרה לחוסים "אבל אנחנו הרוב".

מאוחר יותר ראיתי אחות, שחולה נגעה קלות בידה כדי להסב את תשומת לבה. האחות הרחמנייה הדפה אותה מיד בחבטה חזקה על זרועה, תוך שהיא נוזפת בה "לא נוגעים!".

מקלחת הבוקר היא חובה. כאן התחלתי להתקרב בראשונה אל החולים. כארבעים חולים, גברים ונשים. מונה המחלקה בתפוסתה המלאה. הופתעתי לראות שרבים מהם זקנים סיעודיים.

למקלחת נכנס אחד הישישים. הוא נשען על מקל וגרר אחריו שקית שתן, שחוברה אליו בקטטר. תוכן השקית, יתברר בהמשך, משמש לא אחת נושא לדיונים סוערים בין החולים. "יש לך דם בפיפי", זעקה חולה כשהיא מעיינת בתוכן השקית. "זה בטח בגלל התרופות", הציע אחר. הזקן נהג להתעלם מן הנעשה סביבו, וצפה בטלוויזיה.

באותו בוקר, במקלחת, לא הצליח הזקן לפתוח את ברז המים החמים. נצרת הברזיה, נראתה ישנה, והוא, כנראה, הסתבך ופנה לעזרת אחת האחיות. במקום לעזור לו לפתוח את ברז המים החמים, השיבה האחות לתדהמתי: "לא נורא, תתקלח במים קרים. עכשיו קיץ". השעה הייתה שעת בוקר קרירה, והזקן, שנראה בן למעלה משבעים, הביט כלא מאמין באחות המתרחקת.

לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת עמידה על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין. בדרך חזרה מן המקלחת הייתי עד לסיטואציה מזעזעת לא פחות: חולה, שלפי סיפורי המאושפזים האחרים נאנסה באכזריות על ידי ארבעה גברים ומאז היא במחלקה, ונהגה לדבר בשל מחלתה באיטיות מוגזמת, משהו כמו מילה כל חמש שניות, באינטונציה מיוחדת ש'מורחת' את המילים, ביקשה מהאחות תחתונים נקיים לאחר המקלחת. כשסיימה את בקשתה, ענתה לה האחות באותו טון מתנגן ואיטי: "אין עכשיו תחתונים", תוך שהיא מחקה בלעג, לאוזני החולים האחרים, את צורת דיבורה של החולה.

ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, בלי שאפילו הביטה לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת.

ירדתי לחדר האוכל. בבסיסי צבא יותר נידחים ומאובקים זכיתי לראות חדרי אוכל משמחים יותר. לא שציפיתי לפרחים על השולחנות אבל חלף בראשי הרעיון המהפכני, שמאחר שמדובר בחולים הסובלים ברובם ממחלות דיכאוניות שונות, היה ראוי להכניס מעט צבע לעולמם האפור.

נטשתי את הרעיון והבטתי בתפריט. על השולחן היו חתוכים בגסות כמה מלפפונים ועגבניות, והיו גם גבינה לבנה ולחם יבש. כשהאחיות חילקו דייסה תפלה, נזכרתי בגעגועים בלוף הצבאי. "ברוך אתה מלך העולם, שאני אוכלת עם כולם", פתחה אחת החולות בברכה המסורתית, ומיד עם תחילת הארוחה הפכתי למוקד ההתעניינות בשולחן שבו ישבתי: "מתי הגעת, בחור נחמד?", "איזה מסכן", "למה הביאו אותך?", "אני מאניה דיפרסיה", אמרה בפתיחות אחת החולות.

לאחר ארוחת הבוקר מתפזרים החולים בחצר ושוקעים בחוסר עשייה. למאושפזי המחלקות הפתוחות אסור להיכנס למחלקה עד לאחר ארוחת הצהריים, כדי לאפשר לנקות את החדרים. חלק מחפשים פינות מוצלות מפני החום הכבד וכך הם שוכבים עד לארוחת הצהריים. ניצלתי את הזמן להתקשרות, דרך הטלפון הציבורי שבחצר, עם מערכות הגיבוי שהכנתי בחוץ. עורכי '7 ימים', כרמלה מנשה ברדיו ואחרים היו אמורים להיכנס לפעולה, אם האשפוז שלי יתארך מעל למצופה.

לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצדו תירס מקופסאות שימורים שעברן זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב.

חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", היתה תשובת המחץ.

הגשת שתייה בארוחות, התחוור לי בהמשך, היא שירות הנתון למצב רוחן של עובדות המטבח. אם מחולקת שתייה, הרי שמדובר במים פושרים המוגשים לרוב בקערות במקום בכוסות. מיץ פטל מוגש באירועים חגיגיים במיוחד.

כשחזרתי למחלקה, נקראתי לשיחת היכרות עם הרופאה המטפלת. כמו רוב הפסיכיאטרים שאפגוש בביה"ח, הייתה הרופאה מאירת פנים ואדיבה. לאחר שהסבירה לי את נוהלי המחלקה ואת סדר היום, שוחחה איתי בעדינות על מצבי, תוך שהיא מקפידה שלא לשאול שאלות מביכות מדיי. המשכתי לנקוט קו, שבו בחרתי עם אשפוזי: להתנהג יפה ונורמלי, אבל לאשר את סיפורי השכנים על התפרצויותיי, כדי שלא יוחלט לשחרר אותי בטרם אספיק למצות את הביקור. עם סיום השיחה בישרה הרופאה שתאשר להחזיר את בגדיי, וביקשה בנימוס שלא אברח מביה"ח. הבטיתי.

סדר היום של החולים, מלבד קבלת התרופות בזמנים קבועים, לא כלל, התברר לי, כלום. פשוט חוסר עשייה מתמשכת. יצאתי לחצר לבדוק את אפשרויות הפעילות המוצעות באחד החדרים במבנה סמוך ראיתי שלט על הדלת: "דיאטניות". בחדר ישבה בחורה משועממת. ניכר היה על פניה שהופתעה מהביקור הלא צפוי. בהמשך, למרות תצפיות ארוכות על חדרה, לא הצלחתי להבחין בחולה כלשהו המתקבל אצלה לייעוץ. שאלתי אם ניתן לקבל ייעוץ דיאטטי. היא הסבירה לי שהייעוץ ניתן בתוך המחלקות, ביקשה את שמי ואת מספר המחלקה שלי, והבטיחה שתחזור אלי.

חזרתי למחלקה. חלק מן החולים, שישנו במשך רוב שעות היום, כי לא מצאו דבר אחר לעשות, קיבלו מן האחיות כדורי שינה, שניים לכל חולה. חלקם סיפרו שהם נוטלים את הכדורים באופן קבוע. אינני יודע עד כמה הנוהל הקבוע של מתן גלולות השינה מיטיב עם החולים, אבל ברור שהוא מיטיב עם כאב הראש של אחיות משמרת הלילה.

היום השני

שש בבוקר. קולות רמים של קרקור תרנגול וחולים מבוהלים מרעידים את המחלקה. ד', חולה בן גילי, גנב תרנגול מחצר סמוכה לבית החולים, והחליט לערוך למחלקה השכמה מקורית. וכך מוקדם בבוקר נצפו האחיות רודפות אחרי תרנגול.

ד' הוא סטודנט בטכניון שאשפז את עצמו מרצון. תרופה לא נכונה שקיבל מרופאו האישי גרמה לו, לדבריו, לנטיות אובדניות בלתי נשלטות, והוא העדיף להיות תחת השגחה עד שיתייצב מצבו. כשהיה הטלפון מצלצל בדלפק האחיות, נהג לחטוף את השפופרת ולענות: "בית משוגעים שלום". עם זאת הוא היה החולה היחיד, שאיתו יכולתי לשחק שח או לנהל שיחה בת יותר משלושה משפטים.

בעיה שהחלה להחריף הייתה השימוש בשירותים. מטעמי מצפון סירבתי לשבת על האסלה, שהייתה מרוחה בצואה. עם זאת נראה שזהו מצבם הטבעי של בתי השימוש במחלקה. למרות שזוהמו תמיד זמן קצר לאחר ניקוי הבוקר, לא טרח איש לשמור על ניקיונם במשך היום, וכך נאלצתי לעטות על פניי ארשת של אדם נורמלי, ולנסות את מזלי בשירותי בניין הסגל.

חדרתי אל היעד בלי לעורר חשד, ואפילו זכיתי לברכה המקורית: "בוקר טוב, דוקטור", מאחת העובדות בבניין. השימוש בשירותים מאווררים, ריחניים ומצוידים בנייר טואלט, היה, איך לומר, חוויה מזככת.

במהלך היום שוב נתקלתי בדוגמאות מאלפות ליחסן המזלזל של האחיות. לאחר חלוקת התרופות חש אחד הזקנים כאבים ברגלו. מלבד הכאבים, הוא נתקף גם בהיסטריה קלה והחל לבכות. "אף פעם לא כאב לי אחרי התרופות", ייבב. ניגשתי לאחות וסיפרתי לה על הזקן שנמצא במצוקה. "מה בדיוק יש לו?" שאלה באדישות. "אני לא יודע", השבתי. "אבל מה אתה רואה?" איבדה האחות את סבלנותה. "אם תואילי לקום מכיסאך", השבתי, "ותפסעי שני צעדים לכיוון הזקן, נוכל לסיים את השיחה המיותרת הזאת". לבסוף טרחה האחות לקום בחוסר חשק מופגן והחלה להסביר לחולה באותה רמת מוטיבציה ש"אין לו מה לדאוג, ושהכל יעבור".

העישון במחלקה אסור בתכלית האיסור, למעט בפינת העישון הנמצאת בקצה המדרון. האחיות מעירות מיד, ובצדק, לכל חולה שמעשן מחוץ לפינה. עם זאת האחיות מעשנות בכל מקום ובכל זמן שנראה להן. אל אחד החדרים נכנסה אחות עם עגלת תרופות, כשבידה האחת סיגריה דולקת, ובשנייה חילקה את התרופות. במקרה אחר ראיתי, לתדהמתי, כיצד אחות מעירה לחולה שעישן, כאשר היא בעצמה אוחזת בסיגריה מאחורי גבה.

ואולם הדבר שמדגיש יותר מכול את שלילת החירות, ומזכיר לך בכל רגע היכן אתה נמצא, הוא היעדר מוחלט של פרטיות כלשהי. על כל הדלתות במחלקה – של החדרים, המקלחות ואפילו השירותים – ישנם חלונות שקופים. אף דלת לא ניתן, כמובן, לנעול. הדבר נועד לאפשר לצוות להשגיח בכל מצב על החולים, העלולים לנסות להתאבד. עם זאת לא ראה ביה"ח לנכון למצוא סידור, שבו יוכל רק הצוות לתצפת מן החלונות. וכך, במחלקה שבה מאושפזים ביחד גברים ונשים, יכול כל מי שעובר במסדרון להתבונן בכך כשאתה מתלבש בחדר, מתקלח או עושה את צרכיך. גם האחיות אינן מקישות על דלתות החדרים או מודיעות בדרך אחרת לפני כניסתן.

חלליות ענק לא נחתו במחלקה, אבל קרה דבר מרגש לא פחות: נתבשרתי שבצהריים ייערך לכבודי קונסיליום, דהיינו ראיון עם כמה רופאים מלומדים, שינסו להבין מה בעצם השתבש אצלי. עד להתכנסות המיועדת חזרתי לבדוק את אפשרויות התעסוקה בביה"ח. לא ייתכן, חשבתי, שהחולים מקבלים כאן רק טיפול תרופתי. הרי מדובר במחלות נפש, המצריכות גם איזשהו מערך נפשי תומך: חוגים, הפעלה כלשהי, ואפילו טיולים קצרים להתאוורוות ולשיפור מצב הרוח.

מצאתי חדר ועל דלתו הכתובת: 'ריפוי בעיסוק'. צירפתי למסעי חולה אחר, ויצאנו לבדוק במה עוסקים שם. "בעיקר בתפירה", הכין אותי חברי, מהנדס, שזה לו האשפוז השמיני. "באמת, הזדמנות טובה ללמוד לתפור כפתור".

בחדר עצמו ישבו אחות, שני חולים שבהו באוויר ועוד שניים, שעסקו בהרכבה של מסמרים לריבועי פלסטיק. "כן?", שאלה האחות בקול של מרכזנית לחוצה בתחנת מוניות. "אני רוצה ללמוד לתפור כפתור", גמגם המהנדס. "סליחה?" שאלה האחות כאילו שמעה בזה הרגע הצעה מגונה. על הקירות היו כמה גובלנים ובפינה שכנה לבטח מכונת תפירה מכוסה בבד.

"אשתי אומרת שאני לא יודע לתפור כפתור", ניסה שוב המהנדס. "חשבתי, אולי לנצל את ההזדמנות". "הזדמנות למה?" לא הבינה האחות. "ללמוד לתפור כפתור", השיב המהנדס בשפה רפה. "אין עכשיו חוג תפירה", פסקה קצרות האחות. "תיכנסו בעוד שבוע". זאת לא מכונת תפירה, שם בפינה? ניסיתי. מה יש? געשה פתאום האחות, גם אתה רוצה ללמוד תפירה? מאיפה באתם לי שניכם פתאום. מה זה פה, חוג מלאכת יד? תעלו מהר למחלקה. יש לכם בכלל שיחה עכשיו.

לפני שגורשנו בבושת פנים, הספיקה עיני לקלוט את הספרייה שבחדר. היו בה, בערך, שישה ספרים מצהירים משנות החמישים: 'דברי ימי עמנו' ועוד כמה ספרי איכות בסגנון דומה.

כשעלינו למעלה התברר שאכן הפסדנו את שיחת המחלקה הנערכת, כנראה, אחת לכמה ימים, ובה משתפים החולים אלו את אלו בבעיותיהם השונות. בסיומה התפזרו החולים, ואחד מהם ניגש לאחות וביקש סכין גילוח. האחות שלפה מתוך מגירה סלסלת עץ, שבה היו מונחים בערבוביה כמה סכיני גילוח לא ארוזים. "הם חדשים?" שאל החולה. "חדשים, חדשים", ענתה האחות או אז שלף החולה את כיסוי הסכיןץ בין הסכינים בצבצו, כצפוי, שערות. אין חדש? אמר החולה "יש שיערות על הסכין". "אני אומרת לך שהוא חדש", כעסה האחות. נראה לך שאני משקרת? אבל יש שערות, התעקש החולה. הנה. לבסוף הוחלפה הסכין. לא ברור אם ניתנה לו חדשה, אבל היא לפחות הייתה בלי שערות.

אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לקונסיליום. מולי ישבו חמישה רופאים, ששוחחו איתי למעלה מחצי שעה. די מלחיץ בהתחלה, אבל אם לומדים להשתחרר, אפשר אפילו ליהנות קצת. בשלב הראשון, כמו בכל השיחות הקודמות, נשללו אפשרויות של מחלות ידועות אני לא חושב שאלוהים מדבר איתי, ואני לא שומע קולות בלילה, השבתי באורך רוח.

אחר כך סיפרתי, תוך הנחיית הרופאים, על עצמי. רוב הדברים היו נכונים. גם כדי שלא להסתבך בשקרים וגם כדי לחוש בעונג שתראפיה. את מקרי האלימות שתיארו השכנים הסברתי כהתפרצויות ספונטניות מהסוג, שיכול לעבור על כל אדם שהרגיזו אותו מאוד. דיברתי בשקט ובהיגיון, על פניה של המנהלת היו סימנים של משהו פה לא בסדר.

נתבקשתי לצאת לכמה דקות. כשחזרתי נתבשרתי "שאין לנו מניעה לשחרר אותך מיד, אבל היינו רוצים להיפגש קודם עם אחיך, יובל". הודעתי להם שאחי יוכל להתפנות רק מחר בצהריים וביקשתי לצאת בינתיים לחופשה של כמה שעות. בקשתי אושרה מיד.

מיד עם צאתי מבית החולים פניתי לחוקר הפרטי מוקה קריגר ממשרד "העוקץ", שצייד אותי במצלמת וידיאו. אחר כך החלפתי, בראשונה זה שלושה ימים, את בגדיי, וחזרתי לאברבנאל.

עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהוצב על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני.

האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. נכתוב, אמרה אחת מהאחיות שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית. לא שמעתי את המשך השיחה, אבל היה ברור שהם הבינו שפריסת מזרונים על הרצפה במחלקה, שמאושפזים בה קשישים, אינה מעשה בטיחותי ביותר, ולכן ניסו לנסח גרסה משלהם לאירוע.

היום הרביעי – יום השחרור

יום השחרור. לאחר חלוקת התרופות ראיתי את ל', החולה הקשישה שהוכתה ביום הראשון, שוכבת על הרצפה. "היא קיבלה זריקה קשה", סיפרו לי חולים אחרים. למעלה משעה שכבה כך באמצע המסדרון. כשקמה, סיפרה לי שקשרו אותה בלילה למיטה. "חמש פעמים, ובכל פעם השתחררתי". היא הראתה לי את רגלה. כף הרגל היתה נפוחה כאשכולית. "לאף אחד לא איכפת", אמרה.

לא רק מצבם הגופני של החולים שראיתי היה ירוד. רובם היו מוזנחים מכל בחינה אפשרית, תספורת, לבוש. רבים מהם הזכירו מקבצי נדבות. לא ראיתי מישהו מאנשי הצוות המנסה לדאוג להם לביגוד סביר. בתום ארבעה ימים האווירה שנותרה היא של מושבת מצורעים. אנשים מנודים, חלקם ערירים, חלקם חסרי תמיכה כלכלית. קשה להאמין שחולה אמיד או בעל משפחה תומכת, ימצא את עצמו מאושפז כאן, גם אם יוגדר כמסוכן.

הגיע זמן ארוחת הצהריים האחרונה שלי במוסד. גם בה הייתי עד לפגם בטיחותי חמור: אסור לעובדות המטבח לחלק את האוכל ללא השגחת האחיות. ידיהם של חלק מן החולים רועדות כתוצאה מהתרופות, ומרק חם עלול להישפך על ידיהם. גם קטטות עלולות להתפתח. למרות זאת החלה אחת העובדות לחלק את המרק. אחראית המטבח העירה לה על כך, ובין השתיים התפתח ויכוח קולני, שעם סיומו הסתיימה גם חלוקת המרק, לפני שצוות האחיות ירד לחדר האוכל.

עובדות המטב, אגב, אינן שונות בהרבה מרוב האחיות, בכל מה שקשור לכבוד החולה ולחירותו. חולה שסיפרה בגאווה לעובדת המטבל על חבר חדש שיש לה במחלקה, זכתה לתשובה צעקנית ומלגלגת: "בטח חבר, למה לא? עוד מעט תגידי שאתם מתחתנים. יאללה, יאללה". "אבל למה את אומרת את זה?", אמרה בשקט החולה, ודמעות החלו לבצבץ בעיניה. "אנחנו באמת רוצים להתחתן".

אחרי הארוחה הגיע למחלקה אחי. תדרכתי אותו לומר דברים טובים, כדי שאשתחרר בשקט. לאחר ששוחחו איתי, הודיעה לי רופאת המחלקה שאני משוחרר, אבל ביקשה שאשמור על קשר כדי שנחשוב ביחד על המשך טיפול אפשרי.

נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל מתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל.

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – חוסר תפקוד מוחלט של בית החולים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדל%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9aתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014 

שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים" ■ משרד הבריאות: "אם המנהל לא יפרוש – נפעל בהתאם"

"אמרתי לעצמי, חבל שלא היתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכל, בונים בית חולים חדש". את המלים הקשות האלה אמר לפני ארבע שנים מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי־עם, לאחר סיור מצמרר בבית החולים שנהפך לסמל לחצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית. גם סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, אמר אחרי ביקור בבית החולים כי "בתי חולים כאלה לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים", ולא מעט כתבות וצילומים נסתרים וגלויים מהמקום חשפו הזנחה פיסית קשה ועזובה נוראה.

מזועזע מהמראות שנגלו לפניו, תיאר חי־עם בדיון בכנסת את רשמיו מהביקור באברבנאל: "…אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא… ואז אתה שואל את עצמך את השאלה – נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שייצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא ייצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף… הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שם".

ארבע שנים חלפו מאז הסיור ההוא, שבעקבותיו משרד הבריאות הקצה תקציבים מיוחדים לפיתוח בתי החולים הפסיכיאטריים, אבל באברבנאל, שנמצא בבת ים, לא הרבה השתנה. קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות.

אברבנאל הוא אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בישראל, וכנראה הידוע שבהם. יש בו יותר מ–300 מיטות, קרוב ל–400 עובדים, ומשויכים אליו יותר ממיליון איש – תושבי תל אביב, יפו, חולון ובת ים, שלפי החוק מחויבים להתאשפז בו, ולא רשאים לבחור בבית חולים אחר.

המוניטין הגרוע שיצא לבית החולים אינו חדש. לא מעט כתבות סיפרו על תנאי התברואה הקשים ועל ההזנחה והאדישות שלה זוכים המטופלים. ההסבר הקבוע למוניטין הגרועים היה תקציבי: בכירי בית החולים התראיינו ודיברו לא אחת בפורומים פומביים על מצבו הקשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לממשלת ישראל שהפקירה תקציבית את המוסד, בעיקר לאחר שהחליטה לסגור אותו ב–2003 – בהחלטת ממשלה שעד היום לא בוטלה באופן רשמי.

ואולם, נראה כי מדובר בהסבר פשטני או לכל הפחות חלקי לתיאור מצבו הקשה של המוסד. תחקיר Markerweek חושף שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים, שהלכו וגברו עם הזמן, והובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים". המחדלים האלה לא קשורים ברובם לתקצוב המוסד, אלא לניהול בעייתי ולתרבות ארגונית רעה שפשתה בו. "זהו בית החולים הכי לא מנוהל בישראל", קובע בכיר במערכת הבריאות.

אנשי צוות רפואי בכירים מאברבנאל שעמם שוחחנו אומרים כי קצרה היריעה מלתאר את כל תחלואיו של המוסד. "אין כמעט אספקט אחד בבית החולים הזה שמתפקד כמו שצריך – הצוות, הניהול, התחזוקה, ההוראה – הכל בתת־תפקוד", אומרים אנשי הצוות (כל השמות שמורים במערכת). "בבית החולים שוררת אווירה קשה מאוד, אין היררכיה ואין סמכות, וכשאומרים משהו, אף אחד לא מתייחס לזה – מראש הפירדמידה ועד לתחתית. יש גם מעשי השפלה של אנשי צוות בכירים כלפי זוטרים, או מצד אנשי צוות כלפי מטופלים. חלק מהמנהלים הם נוכחים נפקדים בבית החולים, אם כי המצב השתפר במידת מה לאחר הכנסת שעון הנוכחות לפעולה".

לדברי אחד מאנשי הצוות, "חולים במחלקות מסוימות מספרים לנו שהם ספגו יחס מהצוות משפיל ומזלזל, לעתים אפילו אלים. העומס, השחיקה, העובדה שכמעט לא נכנסים לבית החולים אנשי צוות צעירים, העובדה שאין קידום ואקדמיזציה של הצוות הסיעודי המבוגר – כל אלה גורמים לשחיקה של העובדים ולהידרדרות ביחסי מטפל־מטופל. בכלל, בבית החולים יש רוח של אנטי גאוות יחידה. אנשים מפחדים לדבר. שורר כאן דיכאון ארגוני".

רופאים שעמם שוחחנו מספרים כי מתמחים בפסיכיאטריה לא רוצים להגיע לבית החולים, בוודאי שלא כעדיפות ראשונה. "התורנויות בבית החולים הן זוועה בגלל שילוב של מחסור בכוח אדם, העובדה שזה בית חולים אזורי גדול יחסית שבית המשפט שולח אליו חולים להסתכלות והתנאים הפיסיים. תורן המיון נמצא במשמרת כמעט לבד, לפעמים עם חולים שחלקם מסוכנים, שיכולים להיות אלימים או לברוח", הם מספרים לנו.

"המנהל אומר כן לכולם"

מנהל בית החולים אברבנאל בעשור האחרון הוא ד"ר יהודה ברוך, שמוכר לרבים בציבור דווקא בשל תפקיד אחר שמילא – האחראי על הקנביס הרפואי במשרד הבריאות. ברוך, שהיה לפני כן קצין בכיר בחיל הרפואה וראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ניהל במשך שנים ארוכות שלושה ארגונים גדולים ומורכבים: אברבנאל; המרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו, הכפוף לאברבנאל; ופרויקט הקנביס הרפואי של מדינת ישראל. לפני כשנתיים, בנובמבר 2012, סיים את עבודתו כמנהל תחום הקנביס (ראו מסגרת).

עובדים שאתם דיברנו שולחים אצבע מאשימה לעברו של המנכ"ל, בטענה לניהול בעייתי לכאורה. "הוא מוכן להקשיב, הוא מבין עניין ויודע איך דברים אמורים להתנהל – אך כל זאת בתיאוריה", אומר לנו איש צוות. "אחת הבעיות שלו היא שהוא אומר 'כן' לכולם. הוא יכול להגיד למתמחים מה שהם רוצים לשמוע, ומיד לאחר מכן להגיד 'כן' גם למנהלי המחלקות שרוצים משהו אחר. יום אחד זה מתפוצץ, כי מגיע השלב שצריך לחתוך".

עם זאת, כפי שנחשף פה לראשונה, ברוך אינו רק מנהל חלש בעיני עובדיו: הוא גם הסתבך בכמה החלטות תמוהות שהביאו לחקירה פנימית כנגדו. כדור השלג שמשך את תשומת לבם של הרגולטורים – משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה – למתרחש בהנהלת אברבנאל, מעבר לתנאים הפיסיים הקשים הידועים לכל כבר שנים רבות, החל להתגלגל סביב פרשה שולית לכאורה – סערה שהתחוללה בבית החולים סביב מינוי אחות ראשית (מנהלת סיעוד) לבית החולים.

ד"ר ברוך לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מהמועמדת שנבחרה לתפקיד במכרז בניגוד לדעתו, והעדיף מועמדת אחרת שנפסלה לפני כן במכרז פנימי. באופן חריג, הוא עירער לנציבות על החלטת ועדת המכרזים, וכשהערעור לא התקבל, הביע את מורת רוחו במכתב נוסף, הפעם למשרד הבריאות, ועליו חתומים לצדו גם סגניו. חוסר שביעות הרצון הזה נהפכה עד מהרה למוקד מלחמה פנימית חריגה ומכוער בבית החולים בין חברי הנהלה לבין עובדים, שכללה השמצות, מחנאות, תלונות על התנכלות ועימותים חריגים.

בעקבות העימות החריג, שהדיו הגיעו עד לאוזניו של מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ולממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה יוני דוקן, הוחלט למנות ועדה בראשותו של מנהל בית החולים פוריה לשעבר, ד"ר יעקב פרבשטיין, "שילווה מקרוב את התנהלות הנהלת בית החולים בעניינה של האחות הראשית, והוא שיחליט בעניין עמידתה בתקופת הניסיון", כתב דוקן. כך נוצרה הוועדה בראשותו של פרבשטיין, שעקבה אחר המתרחש באברבנאל וחזרה אל גמזו עם מסקנות מטרידות.

למרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לחברי הוועדה – להעריך במקומו של ברוך את תפקודה של האחות הראשית ולהחליט אם להעניק לה קביעות בתום שנה – חבריה חשו שאינם יכולים להתעלם מהדברים שראו באברבנאל, וכך נהפכה הוועדה למעין ועדת בדיקה לתפקודה של הנהלת אברבנאל. "למרות התקופה הממושכת, שבה נפגשנו כמה פעמים עם מנהל בית החולים, חברי הוועדה אינם מתרשמים כי ד"ר יהודה ברוך מפנים את העובדה כי יש מנהלת סיעוד חדשה בבית החולים", כתבו חברי הוועדה. "נוכחנו כי (ברוך) נותן, לא פעם אחת, הנחיות לעובדים הכפופים למשית (האחות הראשית החדשה, רל"ג), מאפשר לאחות הקודמת (השם שמור במערכת, רל"ג) להסתובב ללא מעש בבית החולים, וזו ממשיכה לשבש בזדון את עבודתה של משית".

באשר לתפקוד הכולל של בית החולים כתבו חברי הוועדה: "במהלך התקופה הוצפו בעיות קשות על ידי הצוותים שרואיינו, החל ביחסי צוות קשים וכלה בחוסר תפקוד של מחלקות השירות השונות בבית החולים (מטבח, כביסה, תחזוקה)… ד"ר יהודה ברוך, חרף נכונות מילולית לשפר את המצב ולתקן עבודה סדורה, אינו עושה דבר לקידום הנושא. נוצר לנו הרושם שבית החולים פועל מתוך אינרציה ואין כל רצון לשינוי".

רודפים אחרי מלשינים

ד"ר ברוך אינו המנהל הבכיר היחיד באברבנאל שעלה על הכוונת של הרגולטורים. לפני כמה שבועות רעדה שוב האדמה מתחת לבית החולים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות נגד שני המנהלים הבכירים ביותר בבית החולים: סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח; והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן.

על פי התובענות, במשך תקופה ארוכה נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח בהזדמנויות רבות בתחילתו או בסופו של יום העבודה. בכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה שעות לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו. עוד הואשם משיח, כי בהזדמנויות שונות יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן ממושכים, ובכל אותם מקרים לא החתים כרטיס ליציאה.

גם הפרשה הזו, כמו פרשת מינוי האחות הראשית, העכירה את האווירה בבית החולים: להגשת התובענות קדמה תקופה ארוכה שבה העובדים ידעו כי משהו מתרחש וכי השניים מסובכים בהליך משמעתי. חלק מהעובדים גם נחקרו על ידי אנשי הנציבות, והעידו נגד שני הבכירים. עובד באברבנאל סיפר ל-Markerweek כי במהלך תקופה זו שררה בבית החולים תחושה של רדיפה וחיפוש אחר "המדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. ברוך, מצדו, מאשר בשיחה עמנו כי התקופה היתה מתוחה וקשה, אך מבהיר כי הוא עצמו ניסה לעצור את מחול השדים, ואף אמר בישיבת הנהלה כי אין מקום לרדוף אחר "המלשינים" וכי יש לאפשר לנציבות לעשות את עבודתה.

באחרונה הגיעה הנציבות להסכם טיעון עם השניים, שלפיו יסיים משיח את תפקידו בבית החולים בקרוב, ואילו שפיגלמן ימשיך לעבוד בבית החולים. ממשרד עוה"ד רונאל פישר, בלום־דוד ושות', פרקליטיו של ד"ר משיח, נמסר בתגובה: "ד"ר משיח תרם תרומה משמעותית לבית החולים במשך יותר מ–25 שנה, ודאג במסירות למטופלים ולבני משפחותיהם. באחרונה החליט ד"ר משיח על סיום עבודתו כסגן מנהל בית חולים אברבנאל, וזאת מסיבות אישיות (רפואיות), וכן מתוך תחושת מיצוי ורצון להתפתח ולתרום בדרכים נוספות".

"יש תחושה קשה של דה־מורליזציה ומרמור בבית החולים, בעיקר בחודשים האחרונים", מסכם איש צוות רפואי בכיר אחר. "החל מחרושת שמועות סביב מה שקרה עם בכירי בית החולים, ועד התחושה שכל אחד מחפש מי הדליף לעיתונות ומי הלשין לנציבות. אבל זה קשה בעיקר כשמדובר ברמה הרפואית של בית החולים: התחושה היא שמתמחים לא רוצים להגיע לבית החולים, שגם החולים ממש לא רוצים להגיע לכאן, ושאין עתודה ניהולית – רבים ממנהלי המחלקות יפרשו בשנים הקרובות וכרגע אין באופק מי שיחליף אותם מתוך בית החולים". לדבריו, הפרשות האחרונות חילקו את בית החולים למחנות, גרמו לחשדנות בין העובדים, והאווירה במוסד קשה מאוד.

אף אחד לא רוצה 
להתאשפז באברבנאל

ואיפה החולים בסיפור הזה? דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, מובילים בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירה. כיום זכות הבחירה במוסד המאשפז מצומצמת ביותר, והחולים מאושפזים לפי מקום מגוריהם. ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חושף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע לגבי העדפות האשפוז של פגועי הנפש. "אם הייתי צריכה לעשות סקאלה של ביקוש לבתי חולים פסיכיאטריים, אברבנאל נמצא בתחתית הסקאלה", אומרת וירצברג־רופא – מה שעולה בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות שעמם שוחחנו.

לדבריה, הסיפורים שהיא שומעת ממטופלים במוסד קשים במיוחד: "פנתה אלי אשה שממש התחננה שנעזור לה להתאשפז בבית חולים אחר. היא סיפרה שבאשפוז הקודם שלה באברבנאל היא היתה צריכה ללבוש שתי פיג'מות אחת על השנייה, כי שתיהן היו מחוררות מסיגריות. יש עוד המוני סיפורים כאלה, שהמשותף להם הוא פחד וכאב ודיווחים על אשפוז נורא. אנשים אמורים לפחד מהמחלה, אבל למה שיפחדו מהמקום שבו הם עומדים לקבל טיפול?", היא תוהה.

לדבריה, "לא מעט אנשים מחליפים כתובת במשרד הפנים לכתובת של קרובי משפחה או חברים באזור אחר כדי להימנע מאשפוז באברבנאל. הדבר כל כך נפוץ, עד שמשרד הבריאות עלה על הטריק, והוחלט שגם במקרה שהוחלפה כתובת יש להתאשפז בבית החולים באזור המגורים הקודם – אלא אם כן חלפה לפחות חצי שנה מהאשפוז האחרון".

מצבם הפיסי של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים קשה למדי, אך נדמה כי יש קונצנזוס על כך שמצבו של אברבנאל הוא הקשה מכולם – בעיקר מצבן של שתי המחלקות הכרוניות הסגורות שפועלות בו, אך גם של מחלקות אחרות. רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

ד"ר ברוך מזכיר כי מאז שהוחלט לסגור את אברבנאל ב–2003 ועד 2012 קיבל בית החולים תקציב שוטף בלבד, ולא קיבל תקציבי פיתוח. "נעצרנו במשך עשור בגלל החלטת הממשלה, עבדנו בצורה של תחזוקת שבר", הוא אומר. אך לא כולם מקבלים את ההסבר הזה: "התקצוב הוא הסבר חלקי בלבד", אומר לנו איש צוות בכיר במוסד. "תקציב הפיתוח הוא חלק קטן, והתקצוב השוטף של בית החולים לא שונה מהותית מזה של בתי חולים אחרים – וזה לא ההסבר לתרבות העוני שהתפתחה פה. רבות מהבעיות הן ניהוליות והיו יכולות להיפתר ללא תקציב נוסף, אלא באמצעות שינוי גישה".

לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–50% בשנים האחרונות: מ–74.6 מיליון שקל ב–2008 ל–116 מיליון שקל ב–2014 – גידול שאמנם נמוך מהגידול בכלל בתי החולים הפסיכיאטריים בשנים אלה (כ–70% בממוצע), אך לדעת צמרת משרד הבריאות ועובדים במוסד, אין בו כדי להסביר את מלוא תחלואי המקום.

במכתב אנונימי, אחד מבין רבים שנשלחו בשנה האחרונה למשרד הבריאות, כתבו עובדים מהמוסד כי "הבעיות באברבנאל נמשכות כבר כמה שנים. בית החולים מוזנח בכל המובנים. ההזנחה הפיזית איומה ונוראה… אין בית חולים ממשלתי בישראל שנראה כמו אברבנאל. הרמה המקצועית־רפואית ירודה ואינה תחת פיקוח. חולים לא רוצים להתאשפז באברבנאל בגלל שמו הרע. אין הרגשה שיש הנהלה שמובילה את בית החולים, יש אווירה של תככים, פחד וחתרנות". העובדים מסיימים בקריאה כמעט נואשת לפעולה: "לחולי אברבנאל ולעובדיו מגיע שינוי והחזרת בית החולים לתפקוד תקין. אנחנו מבקשים שהמשרד יפעל במהירות ונחישות להסדרת הניהול בבית החולים".

תגובת עו"ד משה אוסטרובר, בא כוחו של ד"ר יהודה ברוך: "ההתקשרות להקמה, הפעלה ותחזוקה של מערכת מחשוב לניהול פניות ואישורים לקנביס רפואי ולניהול ספקים ומגדלים, הגורם שנבחר להקים ולהפעיל את המערכת, וכל עניין אחר הקשור בכך, היו בידיעה מלאה של הנהלת משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא. בכוחו של ד"ר ברוך להוכיח את הדבר על נקלה, כמו גם להוכיח כי הטענה כאילו היתה הפרה של סודיות רפואית של אלפי מטופלים או בעניין העברת המידע אודות צרכני הסם אינה אמת.

"אברבנאל פועל תחת החלטת ממשלה מ–2003 שעניינה סגירת בית החולים. בעשור האחרון היה תקצוב בית החולים נמוך מתקציבי בתי החולים האחרים, ופער זה נשמר. תקציבי פיתוח שהופנו היו מזעריים ונועדו לטיפול בצרכים נקודתיים שנדרשו על פי החוק. ד"ר ברוך פעל בעניין זה ללא לאות וכיום נמצא בית החולים בעיצומם של שיפוצים ובניית מחלקות חדשות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו כ–30 אנשי צוות חדשים, בהם רופאים מומחים, מתמחים ועוד, והוחלפה כמעט כל הנהלת הסיעוד. ד"ר ברוך התווה נהלי טיפול בכל תלונה על אנשי הצוות באופן אישי ומקיף, לרבות בדיקת מצלמות שהוצבו בשטחים הציבוריים.

"דו"ח פרבשטיין לא נמסר לידיו של ד"ר ברוך עד היום, הוא לא ידע שהועלו טענות נגדו אשר נבדקו בדו"ח, איש לא הודיע לו מהן הטענות נגדו, לא כל שכן שלא נתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהגיב.

"אף אחד מהגורמים הרשמיים הנזכרים בכתבה לא הציג מעולם בפני ד"ר ברוך את שורת הטענות כנגדו כפי שהוצגה בפניו לראשונה מכתבת העיתון, הוא לא התבקש ולא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על הטענות ולהזים אותן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיות הקשות הקיימות בתפקודו של בית החולים אברבנאל. בעקבות פניות שהגיעו למשרד, מונתה ועדת בדיקה בראשותו של ד"ר יעקב פרבשטיין אשר הגישה את מסקנותיה למנכ"ל. המנהל האדמיניסטרטיבי והאחות הראשית הקודמת הוחלפו. בעקבות מסקנות הוועדה החלו תהליכי הבראה בשיתוף עם נציבות שירות המדינה. ד"ר ברוך מנהל מזה זמן שיחות עם משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה לגבי בקשתו לפרוש. אנו ממתינים לתשובתו של ד"ר ברוך להצעה שגובשה בנציבות שירות המדינה. במידה שלא תתקבל הסכמתו, משרד הבריאות יפעל בכל אמצעי העומד לרשותו ובהתאם לנסיבות מתוך דאגה לבית החולים ולמטופלים".

צרכן הקנביס מנהל את המערכת

אחת ההסתבכויות של מנהל בית החולים אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, נוגעת לתפקידו כמנהל תחום הקנביס, שגררה הסתבכות של משרד הבריאות כולו ועלתה למדינה לא פחות ממיליון שקל.

שתי פגישות מכריעות התקיימו בינואר ובמרץ במשרדו של עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר על המשמעת בנציבות שירות המדינה. בין הנוכחים היו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו; הסמנכ"ל למינהל במשרד הבריאות, דב פסט; ונציגי המחלקה המשפטית של המשרד. על הפרק היה עתידו של ד"ר ברוך, בעקבות הפיאסקו שהתחולל סביב פרויקט המחשוב של הקנביס הרפואי.

ממכתב שהעביר רוזנברג אחרי הפגישה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ושהגיע לידי Markerweek, עולה כי ב–2008 החל משרד הבריאות לחלק רישיונות לשימוש בקנביס רפואי. שנתיים לאחר מכן, ב–2010, עם התרבות מספר מקבלי האישורים, החליט ד"ר ברוך להתקשר עם חזי (שם בדוי), שהתנדב להקים מערכת ממוחשבת לניהול חלוקת הקנביס הרפואי ופיקוח על המגדלים והרישיונות. חזי, כך התברר בדיעבד, היה צרכן קנביס רפואי בעצמו, ואף בעל רישיון לגידול קנביס לשימוש עצמי. לצדו עבד מנהל מערכות המידע של אברבנאל, פליקס וכשטיין.

לטענת הנציבות, ד"ר ברוך, עובד מדינה בכיר, התקשר עם חזי על דעת עצמו, "באופן לא מוסדר וללא יידוע או קבלת אישור מגורם כלשהו בהנהלת המשרד". חזי עבד למעשה "מתחת לרדאר" הממשלתי על אחד הפרויקטים הרגישים – מחשוב החלוקה של מה שמוגדר כסם מסוכן ושל מאגר המשתמשים בו, חולים במחלות קשות.

בשלב מסוים נכנסה לתמונה חברת דרונט, שעוסקת בפיתוח תוכנות מחשב, שפיתחה ותיחזקה את המערכת עבור משרד הבריאות – אך גם זה, כפי שעלה באותו דיון בנציבות, נעשה "ללא ידיעת מי מהנהלת המשרד ומבלי שיש התקשרות חוזית או אחרת מולה".

שלוש שנים לאחר תחילת התהליך, ב–2011, החלו גורמים במשרד הבריאות להבין כי יש בעיה עם מחשוב תחום הקנביס הרפואי וכי יש לצאת במכרז לפיתוח מערכת חדשה. רק אז, באפריל 2011, נודע למשרד לראשונה כי לצד חזי עובדת דרונט כשותפה להליך הפיתוח – בלי חוזה, בלי מכרז ובלי להסדיר את זכויות היוצרים על התוכנה.

מכאן העניינים החלו להסלים, ומה שהחל כהתנדבות נהפך לתביעה נגד משרד הבריאות, לאחר שהמכרז שפירסם המשרד ביולי 2012 נוסח באופן שהשאיר את דונרט בחוץ. התוצאה: איומי תביעה של החברה נגד משרד הבריאות, שהסתיימו בהליך גישור שבו סוכם כי המשרד ישלם לחברה פיצוי של מיליון שקל.

למרות הניסיון של משרד הבריאות לסגור את הסיפור "בתוך הבית", הדבר נודע לנציבות – שביקשה לבדוק את הפרשה. כך התגלה לאגף המשמעת בנציבות כי "לאורך תקופה ממושכת התנהלה תכתובת ענפה בין העובד (ד"ר ברוך, רל"ג) ומנהל המחשוב של בית החולים לבין אגף מערכות מידע של המשרד בנוגע להיבטים שונים של אבטחת מידע בכל הנוגע למערכת. אנשי אגף המחשוב של המשרד התריעו בפני העובד ומנהל המחשוב של בית החולים כי המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של המשרד בהיבטי אבטחת מידע…". כך למשל, מנהל אבטחת המידע במשרד הבריאות התריע כי "במצב הקיים יש חשש כבד כי מאגר הנתונים שבמערכת יגיע לידי המתנדב, שהינו מגדל קנביס בעצמו". למרות ההתרעות, המשיך חזי לעבוד על המערכת, מתוך שרת שהוצב בביתו ובו המידע המלא והסודי על מטופלים שמקבלים אישור לשימוש בקנביס רפואי.

מסקנות הנציבות היו קשות: יש עילה לכך שהפרקליטות תשקול חקירת משטרה בחשד להפרת סודיותם הרפואית של אלפי מטופלים משתמשי קנביס רפואי. רוזנברג הוסיף במכתבו לפרקליטות "כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, קבע כי ברוך היה האדם היחיד שראה את התמונה המלאה לאורך כל התהליך, היה מעורב בו, שלט בו וניהל אותו".

בסופו של דבר, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ד"ר ברוך, אך לנציבות היו גם מסקנות שנגעו להמשך דרכו של ד"ר ברוך בתפקידו באברבנאל. "המלצתי בפני מנכ"ל המשרד לשקול בחינת המשך תפקידו של העובד כמנהל בית החולים", כתב רוזנברג, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים שאליהם נחשף מנכ"ל המשרד ביחס לעובד בתקופה האחרונה, ובראש וראשונה האירועים נשוא מכתב זה (פרשת דרונט, רל"ג)… התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד סכום של כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים". מארגון רופאי המדינה (אר"מ) נמסר בתגובה: "ארגון רופאי המדינה רואה בחומרה את טקטיקת ציד המכשפות, בה משתמשת נציבות שירות המדינה כדי להכפיש מנהלי בתי חולים, שעה שאין בידיה תשתית ראייתית מספיקה להעמידם לדין או להעבירם מתפקידם, כפי שבסמכותה לעשות. אנו דורשים מיחידת החקירות בנציבות שירות המדינה לחקור כיצד הגיע חומר חקירה חסוי לידי התקשורת ומיהו בעל האינטרס שהדליף אותו".

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

אשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך – דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיותאשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך – דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

דצמבר 2013 – מתוך סטטוס של צופית גרנט בפייסבוק

אני מפרסמת מכתב שקיבלתי מנערה מדהימה ומיוחדת במינה שפגשתי באחת המחלקות הסגורות, חכמה יפה להפליא, טובת לב נערה שהפכה לקורבן טיפול כושל ומחריד של הרווחה, והמשפט במדינת ישראל, הזעקה שלה מדירה שינה מעיני ומחרידה את מנוחתי לילות כימים, אלוהים ישמור איך אצליח לעזור לה ???

צופית היקרה

שמי ע, אני כמעט בת 16 ,לא אוכל לכתוב את שמי המלא, אני חייבת עזרה בדחיפות.
נלקחתי מאמא שלי בגיל 13, ניתקתי איתה קשר, וזה גרם לי להיות במצוקה במשך הרבה זמן
אבד לי התאבון והפסקתי לאכול והתחלתי להיות באשפוזים ולעבור מאשפוז לאשפוז ופנימיה לפנימיה רק כי לא מסכימים לי לחזור לגור עם אמא שלי, הרווחה לא שמה עלי, וגם האפטרופסית שלי מתעלמת מהרצון והטובה שלי,כי קל להם להחליט ולתקוע אותי במחלקות סגורות ופנימיות טיפוליות ולא לקחת עלי אחריות.
אני כבר שנתיים זועקת ומבקשת לחזור לגור עם אמא שלי, ואף אחד לא מקשיב לי. שייכו אותי כבר לקטגוריה שאני בסכנה בגלל שהיה לי עבר עם הפרעת אכילה ואף אחד לא נותן לי לעבור הלאה  לסביבה בריאה שהנפש שלי כבר לא תהיה במצוקה.

במקום זה שמים אותי במחלקות של ילדים חולי נפש ופסיכוטים שאני לא שייכת לאף מקום שכזה וזה רק מדרדר אותי וגורם לי להיות במצוקה נפשית, כל הרצון שלי הוא לחזור לגור עם אמא שלי שגידלה וטיפלה בי כל השנים ואני זקוקה לה עכשיו יותר מכל, אני בחיים לא אוכל להשתקם לגמרי במקומות של חולי אלא רק בסביבה הבריאה והביתית שלי.

פניתי לכל העולם ,לסיוע משפטי, כתבתי מכתבים לבתי משפט,העדתי בבית משפט לפחות שש פעמים בשנתיים האחרונות, ביקשתי שוב ושוב את אותה בקשה ואף אחד לא מקשיב לי אלא אומרים שאני לא מבינה מספיק את המצב וזה לא משנה להם להשאיר אותי במחלקות פסיכיאטריות כל החיים אפילו, ממשיכים להגיד על הסכסוך ההורי ושזה סיבה מספיק טובה להשאיר אותי במקומות כאלה.

אני כבר עוד מעט בת 16, איך יכול להיות שהקול שלי לא נשמע ועושים ממני ילדה קטנה שלא מבינה מהחיים שלה , אני כבר לא בסכנה לא לעצמי ולא לסביבה , הוכחתי את עצמי במשך הרבה זמן ומגיע לי להביע את דעתי לגור אם אמא שלי .

אני בטוחה שאני לא היחידה שזה קורה לה , המערכות האלה של הרווחה ובתי המשפט עושים עוול לנערים ולא שומעים אותם מספיק. אני ילדה רגילה שלא לוקחת כדורים ותרופות פסיכיאטריות, אין לי שום הפרעה נפשית , איך יכולים לשים אותי בבתי חולים לחולי נפש ולתקוע אותי כבר כמעט שנה באשפוזים כפויים וחוזרים או בפנימיות טיפוליות עם אונס ואלימות במקום לתת לי סופסוף לחזור לגור עם אמא שלי, זה פשוט לא הגיוני המצב הזה, המערכות האלה דופקות אותי ואת החיים שלי ונמאס לי כבר להיות קורבן לזה , יש לי זכויות וזה לא מגיע לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אני נלחמת על עצמי ועל החיים שלי אבל כל יום זה כמו נצח המקומות האלה , כל יום להעמיד פנים ולחייך כדי שלא ידחפו לי כדורים בכוח ולהעמיד פנים שהכל מושלם ובסדר כדי שלא יגידו שאני דיכאונית . לראות את אמא שלי בשעות מוגבלות וטלפונים מוגבלים ולהתפלל כל יום ליום שבו יהיה צדק בעולם הזה ויתנו לי לחזור אליה.

אני פונה ללב שלך צופית, אני יודעת שאת עוזרת להרבה אנשים לחזור למשפחות שלהם , בבקשה תעזרי לי לחזור לאמא שלי . צופית אני יודעת שאת גם גדלת בפנימיות רחוקה מאמא שלך ואת בטח יודעת כמה זה קשה לא להרגיש שייכת לשום מקום , זו הסיבה שאני פונה אליך גם אני מאמינה שתוכלי להבין אותי ולהלחם בשבילי שיהיה לי צדק
ממני ע.

קישורים:

  • פשעים נגד האנושיות – משרד הרווחה מאשפז ילדים במוסדות פסיכיאטרים שלא לצורך – פברואר 2013 – משרד הרווחה משתמש בילדים במוסדות פסיכיאטריים כבני ערובה לקבל תקציבים. – הכתבה בלי סיבה: אבי מאושפז שנים בבי"ח פסיכיאטרי , עומרי אפרים , פברואר 2013 – זה שנים מבטיחים בממשלה להקים פנימייה לנוער שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי, אך בהיעדרה נאלצים עשרות ילדים להמשיך לגור בבתי החולים, ללא צורך. "הנזק אדיר", קובעים המעורבים, אך הרשויות לא ממהרות: "כשיאושר התקציב נפרסם מכרז"…

אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיות
אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה , עו"ד רוני אלוני סדובניק, ynet , דצמבר 2013

מאחורי המנעולים והבריחים של המחלקות הסגורות מתרחשים מעשי אונס כדבר שבשגרה. איך יכול להיות שגברים פסיכוטיים מאושפזים ביחד עם נערות חסרות ישע, ומה יש למנכ"ל משרד הבריאות לאמר על זה? עו"ד רוני אלוני סדובניק על מציאות קשה ועל אטימות הממסד.

בימים אלו מתנהלת בבית משפט השלום בתל אביב תביעתה של צעירה, שנסיבות ילדותה הקשות הובילו לכך שאושפזה בכפיה ע"י הפסיכיאטר המחוזי. על אף היותה קטינה, היא נכלאה במחלקה סגורה המיועדת למבוגרים ונאנסה על ידי אחד החולים. לאחר שהתלוננה במשטרה, הוחזרה לאותה מחלקה ונאנסה בפעם השנייה, בידי מטופל אחר.

מאז קום המדינה מתנהלות מאחורי דלתיים סגורות תביעות של ילדים, מתבגרים ונשים, שאושפזו בכפייה במחלקות הסגורות ועברו שם תקיפות מיניות חמורות ביותר על ידי פסיכוטים, שנחשבים לבלתי אחראים למעשיהם ולא כשירים לעמוד לדין.

מחלקות האשפוז הסגורות מחולקות לשלוש קבוצות גיל: עד 14, עד 20 ומ-20 ומעלה. המשמעות היא, שנערות בנות 20 במצבים נפשיים קשים – אנורקטיות, מי שניסו להתאבד ומי שחוו אלימות מינית או אחרת – סגורות באותה מחלקה עם גברים פסיכוטיים בגילאי 50-70. התוצאה קשה: זה עשרות שנים שבכלובים הנעולים הללו מתרחשים אונס ותקיפות מיניות בעוד המדינה עוצמת עיניים ומסרבת לפעול להפרדה מגדרית במרחבי האשפוז הסגור.

לא רואים, לא שומעים

למיטב ידיעתי, אין פיקוח ציבורי ומידע אמין על המתרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים. גם הדיווח על מקרי אונס במחלקה הסגורה נתון לשיקול דעתם של מנהלי המוסד. מקרי אונס ותקיפות מיניות רבים כלל אינם מדווחים, מאחר שצוותי הטיפול מעדיפים לא לעורר מהומות מיותרות.

אלא שזכויות החולים ונפשם נרמסות פה, במקום שאמור להגן עליהם אך מפקיר אותם ואת גופם. החמור מכל הוא, שגם מי שעברו תקיפות חמורות עוד קודם לאשפוז והם מוכרים כנפגעים פוסט טראומטיים, גם הם לא זוכים להגנה ולהפרדה וגופם מופקר לאלימות המתפרצת של החזקים מהם.

על התרשלות יש לשלם

מוסד רפואי השולל את חירותו של האדם בהנמקה רפואית, חייב לגונן על החוסים בו מפני החמרת מצבם וגרימת נזק נוסף, שלא לקו בו כשהגיעו לקבל טיפול. כל מצב בו חוסים במוסד תוקפים מינית חוסים אחרים מעיד על התרשלות חמורה ביותר, על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שאינם שפויים או שנחשבים לחסרי שיקול דעת. על ההתרשלות הזאת יש לשלם.

מי שעברו ניצול מיני או תקיפה מינית במסגרת אשפוז כפוי פסיכיאטרי, ודיווחו עליה בזמן אמת, זכאים לפיצויים מטעם המדינה. ואיך ידווח מי שאמינותו מראש מוטלת בספק? המותקף חייב להתעקש ולדרוש פינוי לחדר 4 בבית החולים הסמוך, לצורך בדיקה רפואית לפי נהלי אונס. בדיקה זו מסייעת בשימור הראיות בהמשך ההליך. בד בבד, חובה להגיש תלונה במשטרה: ניתן לקדם תביעת פיצויים רק אם הנפגע התעקש על הגשת תלונה בזמן אמת, המחייבת את המשטרה לערוך חקירה ולגבות עדויות. כך, גם אם הפרקליטות מחליטה שלא להגיש כתב אישום נגד התוקף, הרי שהראיות שאספה המשטרה מספיקות לתביעת פיצויים ממוסד האישפוז.

הפסיכיאטר: "את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך"

"לפני 4 שנים השתתפתי בדיון בוועדה בכנסת על הצורך במחלקה ייעודית נפרדת לאשפוז נפגעות תקיפה מינית, וכבר 4 שנים דנים על אותו דבר וכלום לא קרה… כשהייתי במיון פסיכיאטרי, הפסיכיאטר אמר לי 'את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך.", אמרה ורד, נפגעת תקיפה מינית שהגיעה באוקטובר האחרון לדיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה. "כדי שנפגעות תקיפה מינית לא יופקרו בידי אנשים כאלה, שאין להם את הרגישות לטפל בנו, ברור שצריך מסגרת שמתאימה לנו. לאדם ששובר רגל יש מקום. מה אתנו?".

בתגובה אמר מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו: "פתרון אשפוז ייעודי לנפגעות תקיפה מינית יהיה רק ב- 2016. עד אז הועדנו 6 מיטות בצפון, במרכז ובדרום הארץ".

קישורים:

כמו ב"קן הקוקיה" – ד"ר גדי לובין – מדיניות הטיוח אגף בריאות הנפש – המאמר כמו ב"קן הקוקייה" , ישראל היום , רן רזניק , פברואר 2013 – אני מצטער מאוד לומר זאת, אבל נראה שחלק מראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות נכשלים להבין ולהפנים את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם: אחריות ניהולית, חוקית ומוסרית לדאוג למתן טיפול איכותי, מסור, הוגן וראוי לעשרות אלפי חולי נפש – בני האדם היותר חלשים בחברה האנושית, אשר למרבה הצער קל מאוד לתמרן אותם ולפגוע בהם…

בית חולים פסיכיאטרי מזרע – אדם אושפז במשך 29 שנה בכפייה בניגוד לחוק – הכתבה חולה נפש שאושפז 29 שנה בכפייה ישוחרר , יונתן הללי , יוני 2010 , nrg – בית המשפט המחוזי בחיפה קבע היום (ד') כי חולה נפש בן 52, שאושפז בכפייה במשך 29 שנים, ישוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בו שהה. האיש נשלח למסלול של אשפוז פלילי, לאחר שריצה שלוש שנות מאסר בעקבות הרשעתו באיומים על חיי אביו…

 הונאות משרד הבריאות: "אישפוזיות"- גמילה מאלכוהול או התמכרות לסמים פסיכיאטריים – פברואר 2013 – הגיש ארבע תלונות למשרד הבריאות כנגד פסיכיאטרים במרכזי גמילה. עמותת "מגן לזכויות אנוש": ה"אישפוזיות"-הונאה פושעת של הציבור…

הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…

 פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש – גדי לובין מטייח התעללות בחוסים  – האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות בראשות גדי לובין מטייח הזנחה קשה של חוסים בהוסטל "בית ידידים" שבירושלים. – הכתבה  פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש , רן רזניק , ישראל היום , פברואר 2013 – בעקבות הפרסום ב"ישראל היום", משרד הבריאות בביקורת על ראשי האגף עקב הסחבת בטיפול בהוסטל בירושלים..

למה הם מתעללים – פשעי משרד הבריאות נגד חוסים במוסדות סגורים

המאמר למה הם מתעללים , אסף פלג , הארץ , נובמבר 2013

לאחרונה נגזרו עונשי מאסר קצרים – רובם בצורת עבודות לתועלת הציבור ומאסרים על תנאי – על מי ששימש מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ועל מספר אנשי צוות, שנמצאו אחראים להתעללות במאושפזים.

הפרשה נחשפה לפני כמעט עשור, והיא מסתיימת כעת בקול ענות חלושה. אין זה המקרה הראשון של התעללות במוסדות פסיכיאטריים בישראל. בשנת 2006 פורסם תחקיר על התעללויות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, וב–2010 פורסם תיעוד של הזנחה שיטתית בבית החולים אברבנאל בת ים.
נראה כי גם הפרטת מוסדות פסיכיאטריים לא מונעת הישנות מקרי הזנחה והתעללות. השנה נשלחו למאסר מטפלות מהמוסד הפסיכיאטרי הפרטי אילנית, הפועל תחת חסות משרד הבריאות, לאחר שהורשעו בהתעללות בחסרי ישע לפני כשנתיים. ומעל לכל אלה זכורה פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב בפתח תקוה. היקף החקירה הנרחב – כ–70 חברי צוות נחקרו, 13 מתוכם הוחזקו במעצר יותר מיום אחד – מלמד על רף חדש של אלימות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.

נאמני המערכת הפסיכיאטרית הציבורית – ד"ר רוחמה מרטון, למשל – מפנים אצבע מאשימה להפרטת המערכת. לטענה זו יסודות רעועים משני טעמים: האחד, שגם במוסדות הציבוריים ההתעמרות בחולים הפסיכיאטריים נפוצה יחסית ואינה נעלמת עם השנים. השני הוא, שהמערכת הציבורית היא זו המאצילה סמכויות והמפקחת על היחידות הפרטיות, ובמובן מסוים עדיין מתחרה בה. לכן סביר להניח שמשרד הבריאות לא יגן בכל מחיר על הנעשה במערכת המופרטת, אך ינסה ללמד סניגוריה על המערכת הציבורית שבתחום אחריותו הישירה.
החוק הישן לטיפול בחולי נפש, שנחקק בראשית ימיה של המדינה, עבר מקצה שיפורים משמעותי בשנת 1991, ונוסף לו סעיף המחייב ניבוי מסוכנות אצל חולה נפש, כתנאי לאשפוז כפוי. הרציונל היה להגביל את שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי למקרים חריגים, בהם אין ברירה אחרת פרט לאשפוז הכפוי. התיקון נועד, בין היתר, לחסוך מהפסיכיאטרים את הסיכון המשפטי בתביעות על אשפוזי שווא, או לכל הפחות להקטינו.
הצפי היה כי יפחתו האשפוזים הכפויים, אך מנתוני משרד הבריאות עולה, כי מאז יש עלייה עקבית במספר האשפוזים בכפייה. משנת 1992 ועד 2009 הוכפל שיעור האשפוזים של פגועי נפש (בהשוואה לחלקם באוכלוסייה), בניגוד לרוח החוק ולמטרותיו. המתאם שמסתמן בין הגידול בשיעור האשפוזים הכפויים לבין האלימות הגואה במוסדות הפסיכיאטריים באותן שנים צריך להדליק נורת אזהרה.

ניתן להניח, שמקרי ההתעללות הנחשפים בתקשורת הם קצה קרחון של תופעה נרחבת הרבה יותר. זאת, בשל כמה מאפיינים ייחודיים של בתי החולים הפסיכיאטריים בכלל והמחלקות הסגורות בפרט: היכולת המוגבלת לפקח על הנעשה בין כותליהם מחמת כללי החיסיון הרפואי, האיסור הגורף על כניסת עיתונאים, והנחיתות המובנית של החולים ביחס לצוות המטפל. על כל אלה יש להוסיף את המובן מאליו: על פי רוב, עדותו של חולה נפש מאושפז תהיה בעלת משקל נמוך בבית המשפט, שמן הסתם ייטה לקבל את גרסתו של הרופא החשוד בהעדר ראיות נוספות.

אפשר היה, אולי, לקרוא להידוק הפיקוח ולהגברת ההרתעה באמצעות הכנסת שינויים בחוק, אך אני נזכר בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו עורך דין ניצול שואה חדל לעסוק במשפט לאחר שאיבד את אמונו בתקפותם של החוקים, והוא מכלה את ימיו בחנות זעירה לממכר חלפי אלקטרוניקה.
קשה שלא להרהר בדמיון מסוים שיש בין התיאורים בכתבי האישום שמגוללים את פרשות ההתעללויות בנווה יעקב, איתנים ואילנית, לבין הניסוי בכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד, שהמחיש את תופעות הלוואי הבלתי נמנעות הכרוכות במוסדות סגורים, ואת ההשלכות שיש למערכות שבהן לקבוצה אחת מוענק כוח בלתי מוגבל על אנשים הכפופים למרותה.

נדמה שבבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לא מדובר בפרוורסיה שדבקה בקומץ רופאים ואחיות. כמו הזובור בצבא, האלימות במחסומים בשטחים והבריונות בכבישים, המקרים שהתרחשו בבתי החולים היו לא יותר מביטוי של הליכה בתלם, ולעתים, מילוי הוראות. נראה כי זה היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד כמה מעדי התביעה בפרשת איתנים, אנשים ששימשו כאנשי כוח עזר במחלקה. בהכרעת הדין הם מתוארים כמי ש"מעשיהם הסתכמו במילוי אחר הוראות הממונים במחלקה", אך לא הוסיפו "דבר משל עצמם". הנה כי כן, גם הפרקליטות והשופטים מבינים שרובנו היינו נוהגים באופן דומה לו היינו בנעליהם.

כמו בשטחים ובכביש, גם בבית החולים אנשים פועלים בהתאם לנסיבות ולתכתיבי המסגרת. מחלקה סגורה, מבודדת, רחוקה, עם מעט ביקורים מבחוץ, ועבודה אינטנסיבית ושוחקת בפנים, היא פלנטה אחרת אבל היא עדיין כאן. אנשי הצוות שהתעללו במאושפזים בנווה יעקב היו אנשים רגילים. רופאים ואחיות כמו אלה שפוגשים מדי יום בקופות החולים ובמיון. גם הקורבנות, חרף מחלת הנפש, היו אנשים רגילים למדי.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים בבר־אילן

מוסד פסיכיאטרי לב השרון – זוועות האשפוזים הפסיכיאטריים

קישורים: