תמר סנונית פורר – דרכי רמיה לסחר בחוסים בתאגידי אפוטרופסות

שופטת תמר סנונית פורר - התעלמות מהעיקר והעצמת הטפל - ניהול משפט לקוי

יולי 2014 – בית משפט לענייני משפחה רמת גן – שופטת תמר סנונית פורר – א"פ 03-10
שופטת לענייני משפחה תמר סנונית פורר נדרשה להכריע מי ימונה אפוטרופוס לחסוי, אביו או תאגיד אפוטרופסות "אקים אפוטרופסות". תחילתו של התיק ממרץ 2010 שבו הועברה האפוטרופסות מהאב לתאגיד עקב דיווחים וטענות של לשכת הרווחה בני ברק נגד האב.

החלטתה של תמר סננית פורר כפי שיפורט להלן רוויה אנטיגוניזם, הבלים ודברי בלע נגד האב מאידך "שתתה" סנונית את הבלי פיהם של ב.כ יועץ משפטי רווחה עו"ד רונית וינגרטן ומנהל "אקים אפוטרופסות"  יזהר דמארי.

ניתן להבחין במספר ליקויים ומחדלים בתפיסת עולמה והחלטתה של סנונית בתיק:

התעלמות והתנערות ממחדלים מערכתיים בנושא אפוטרופסות – סנונית כותבת בסעיף 6 בהחלטה: "האב מנסה להפוך את התיק לדיון עקרוני… לפלטפורמה שאין בינה לבין ההכרעה וטבתו של החסוי דבר לרבות סוגיות עקרוניות כנגד שירותי הרווחה, ב.כ היועץ המשפטי, אקים, הגורמים המטפלים בבן ועוד. טיעונים אלה אין להם מקום ככל שהם לא נוגעים לחסוי"  – תפיסתה של סנונית אינה מובנת האם הגורמים המטפלים בחסוי אין להן נגיעה לחסוי. האם לאקים אפוטרופסות האחראי על הגורמים המטפלים אין נגיעה לחסוי, או לב.כ היועץ המשפטי רונית וינגרטן המקטרגת נגד החסוי ואביו באולם הדיונים אין נגיעה לחסוי? האם לשירותי הרווחה אין נגיעה לחסוי?
 
מדובר בהתנהלות אטומה מזלזלת נגד אב החרד לגורל בנו. סנונית מנצלת בבוטות את הדלתיים הסגורות של הדיון ואינה מנמקת מדוע היא פוסלת טענות האב אודות רשויות הרווחה , אקים אפוטרופסות, הגורמים המטפלים בבנו ועוד. חובה על שופט לשמוע טענות האב במלואן ולחייב את כל הגורמים להתייחס אליהם הואיל ומדובר בענייני נפשות וטענות של אב שאין עוררין כי הוא אוהב את בנו ודואג לו.

שימוש בדרך רמיה בסיסמא הנבובה: "אי שיתוף פעולה" – סנונית מטילה בדרך רמיה את האחריות על האב בדבר "אי שיתוף פעולה" עם האפוטרופוס ורשויות הרווחה בעוד ששיתוף פעולה הוא דבר הדדי שכישלון בו הוא באחריות השני הצדדים. וכך כותבת סנונית בסעיף 7 בהחלטה: "נעשו מאמצים עצומים התיק מצד האפוטרופוס שמונה ומצד רשויות הרווחה דווקא לקרב את האב ולשתף עמו פעולה… אולם כל הניסיונות הללו לא צלחו" – במקום להציג אירוע עובדתי חמור כזה או אחר בהתנהגות האב מקטרגת סנונית דברי בלע כלליים בעלמא להשחיר את האב כבר בפתח דבריה. – התנהלותה של סנונית פוגעת באמינות ההליך השיפוטי בתיק ומדיפה ריח משוא פנים.

התעסקות בעניינים זניחים חסרי משמעות להשחיר פני האב –  סנונית מרעילה נגד האב בסעיף 15 בהחלטה: "לעומת זאת לגבי האב… עולות שוב טענות לגבי שיתוף הפעולה עימו… קיבלנו מספר דיווחים… כי מספר פעמים התקבלו דיווחים… על חזרה מאוחרת מאוד מחופשות ללא הודעה מראש… וכן איחור בחזרה מבילוי משותף באמצע השבוע…"  – מדובר בהתעסקות בזוטות על סמך דיווחים על דיווחים. במקום להוכיח את המוסדות המטפלים לא להתעסק בדברים בטלים ולשתף פעולה עם האב בחרה סנונית להשחיר את פני האב משום שהחזיר את בנו מאוחר למוסד. סנונית נוקטת בדרך השפלה, והתעמרות בחסוי ובכל משפחתו העושים ככל יכולתם להנעים ולהיטיב עם בנם יקירם הרחוק מהם. התנהגותה של סנונית מדיפה ריח שררה ושיקולים אפלים נגד החסוי ומשפחתו.

רונית וינגרטן - לשכה משפטית משרד הרווחה - מרעילה ומעלילה נגד ילדים ומשפחות ומתנערת מאחריותהתעלמות מרשלנות ורמיה של ב.כ. יועץ משפטי רוני וינגרטן – טוענת יועצת משפטית משרד הרווחה רונית וינגרטן: "אני לא מכירה את אמיר שוורץ ומעולם לא דיברתי איתו". (ראה פרוטוקול עמ' 24) – מדובר ברמיה הרי רוונית וינגרטן פקידה בכירה במשרד הרווחה ופקיד סעד ראשי אמיר שוורץ גם הוא פקיד בכיר מושחת, אשר כל צמרת משרד הרווחה הכירו אותו סעדו עימו ארוחות צהרים בחדר אוכל במשרד הרווחה, יושבים באותה קומת משרדים, מבלים ימי כיף יחד, כיצד טוענת רונית וינגרטן כי אינה מכירה את אמיר שוורץ שהודח משום שניהל ענייניו הפרטיים בענייני רווחה תוך כדי עבודה. לאמיר שווץ אינטרס מובהק להשאיר חוסים במוסדות משום שהוא בעל עסק המנהל מוסדות לחוסים. טענתה של רונית וינגרטן כי אינה מכירה את אמיר שוורץ אינה הגיונית ומדיפה ריח רמיה רשלנות וטיוח פשעיו של אמיר שוורץ נגד חוסים. התעלמותה של סנונית מדבריה של וינגרטן מצביעה על חוסר מקעויות, שיטחיות ומשוא פנים.

התעלמות מדברי תוכחה חמורים של ב.כ. האב עו"ד ורוניקה ברומברג ב"כ האב והחסוי, בפרוטוקול הדיון מיום 2/7/14:
"אני הצטרפתי לייצוג מלפני מספר שנים. אני מלווה את המשפחה שנים רבות והייתי נוכחת בדיונים.
צר לי שבית המשפט בא בדעה קדומה. מדובר בדיני נפשות.

חשוב לי לסבר את אזנו של ביהמ"ש. פקיד הסעד הראשי ואני הופעתי מולו שנים על גבי שנים, מאז ועד היום פקיד הסעד הוא נגד המשפחה, אני מלווה את המשפחה שנים.
לא הבנתי מה העניין האישי שיש לו עם המשפחה, איך הוא בא אישית להיפגש עימו. הוא עשה את הילד סכיזופרני, לא ברור ולא ידוע אם היתה לו אבחנה כזאת.
יש טענות פליליות כלפי משרד הרווחה ואנו נגיש גם תביעה נזיקית קשה. אני מלווה את המשפחה שנים.
מולי פקיד הסעד שיקר וכל פעם הייתה תקווה שהילד חוזר.
אני מבקשת שהאפוטרופוסות תעבור לאבא. אם יהיה מומחה בהסכמת הרווחה והוא יבדוק ויתן חוות דעת לגבי מסוגלות הורית והייתה בהסכמה מומחית ולא היה כזה דבר, מר אמיר שוורץ שיקר לי בעיניים.
אני מבקשת שהאפוטרופוסות תחזור לאבא. האבא לא נגד התרופות. האב רוצה אבחנה מדויקת מה קורה לבנו.
הפרופ' קבע שיש לו פיגור גבולי וזה לא סכיזופרניה. אני הייתי בתוכנית של רפי גינת, הרביצו לילד שם והתוכנית היתה מאוד "צועקת" והאב לא מתנגד לתרופות. אמרו שהאפוטרופוסות תהיה משותפת ואז יעבירו.
כל פעם יש הסלמה לפני תסקיר. יש טענות מצד הפנימיה שהוא לא מחזיר את הילד בזמן. הם המציאו את האיחורים בוודאות. זה לא מהותי. אם הם כותבים שהתרופות הוחזרו כנראה שהוא לא ראה אותם, זה לא הוזכר.
אמיר שוורץ הוא הרס את הילדים הללו ואחד מהם זה הילד של xxx, זה פשע."

סנונית מתעלמת בזלזול מדבריה הקשים של עו"ד ורוניקה על העוול שנגרם לחסוי ומשפחתו. סונית מצטטת את הדברים הקשים בסעיף 24 בהחלטה ומגיבה בלקוניות: "בנסיבות הללו וכאשר הדברים מהדיון מדברים בעד עצמם – האב עצמו לא איפשר כל אפשרות למיניו ביחד או במשותף עם האפוטרופוס שמונה באופן זמני…" קשה להבין את הליך הסקת המסקנות של סנונית מאחר ואינה מפרטת אולם התעלמותה של סנונית מדבריה הקשים של עו"ד ורוניקה, ומטענות ההגנה, מצביעים על ניהול לקוי של המשפט. ניתן לומר כי החלטתה של סנונית לקויה משום שאינה מנמקת את המסקנות המעוותות אליהן מגיעה בסוף ההחלטה לתת מינוי אפוטרופוסות קבוע לאקים אפוטרופסות.

סוף דבר

תמר סנונית פורר נוקטת בדרך רמיה להשחיר פניו של אב המבקש להחזיר אפוטרופסות על בנו. סנונית מתבססת מדיווחים של דיווחים שקריים אשר במהותם מצביעים על אירועים זניחים כגון החרת החסוי באיחור למוסד. סנונית מתעלמת מדברי רמיה ורשלנות של גורמי הרווחה כגון דבריה של עו"ד רונית וינגרטן ב.כ הרווחה כי אינה מכירה את פקיד סעד ראשי אמיר שוורץ, ומתעלמת מדבריה החמורים של ב.כ האב נגד הרווחה וכן מקו ההגנה.
 השופטת תמר שנונית פורר מנהלת את המשפט באופן לקוי מתעלמת מהעיקר ומעצימה את הטפל.
התנהגותה הלקויה של סנונית מהווה קרקע פוריה לשחיתות. סנונית פוגעת באמון הציבור בבית המשפט ומבזה את אולם הדיונים שהקצה עבורה האזרח לנהל את המשפט.

יזהר דמארי – עובד הסוציאלי, אפוטרופוס מבזה החלטת בית משפט בענייני כליאת חסוי

עובד סוציאלי יזהר דמארי – חזירות בוטה, שקרים ומניפולציות בענייני אפוטרופסות

תמ"ש (ת"א) – 4940/00 – אפריל 2002 – מדובר בבקשה של ז' אחות החסוי א' לעיין בפרטה ובדוחות החשבונאיים שמגיש אק"ים אפוטרופסות בהנהלת עובד סוציאלי יזהר דמארי לאפוטרופוס הכללי. בקשתה של האחות ז' נבעה מן הצורך לשמור על האינטרסים של אחיה החסוי, לרבות רכושו ואי ניצולו.

יזהר דמארי וחבריו (עמיקם רז – יו"ר אק"ים) מאק"ים אפוטרופסות טענו כי יש להגן על פרטיות החסוי ולא לחשוף את רכושו והדוחות החשבונאיים לידי אחותו.
השופטת חנה רוטשילד פסקה לטובת אחותו של החסוי וחייבה את אק"ים אפוטרופסות להציג את הדוחות החשבונאיים גם לאחות ז'. השופטת חנה רוטשילד מתחה ביקורת נוקבת על התנהגותו הבוטה והתאוותנית של העובד הסוציאלי יזהר דמארי.

יזהר דמארי העמיד את החסוי בלחץ מצד גורמים מהחסוי תלוי בהם – סעיף 28 – השופטת חנה רוטשילד כותבת: "הנני סבורה כי יש לראות בחומרה את התנהגותו של מנהל המשיבה (יזהר דמארי) … לאחר הדיוחים והגשת סיכומי הצדדים פנו שוב מר יזהר דמארי ומר עמיקם רז לחסוי על מנת לשמוע עמדתו לבקשה. והחסוי סרב. עמדה זאת עומדת בניגוד לעמדת החסוי במסמך שהוגד על ידו לבית המשפט… סבורני כי העמדת החסוי בלחץ ותשאול מצד גורמים אשר החסוי תלוי בהם לאחר שהחסוי כבר הביע את דעתו ולאחר תום ההליך בבית משפט, הנה בניגוד לטובתו ותוך התעלמות בוטה ממנה".

יזהר דמארי הגיש טענות שקריות וסותרות לבית המשפט – סעיף 29 – השופטת חנה רוטשילד כותבת: "… טענות המשיבה (יזהר דמארי ועמיקם רז) כי אבי החסוי ביקש ביקש לשמור על פרטיותו של החסוי גם בפני אחותו, המבקשת, וכי חשיפת הדוחו"ת בפני המבקשת תהא פגיעה ברצונו, עומדת בסתירה לטענות המשיבה (יזהר דמארי ועמיקם רז בעצמם) עצמה, לפיהן האב ביקש מהמבקשת להתמנות כאפוטרופוסית לחסוי והיא סרבה".

יזהר דמארי מוציא דברי תרעלה מפיו ומעליל נגד אחותו של החסוי – סעיף 30 – השופטת כותבת: "הניסיון של מר יזהר דמארי מנכ"ל המשיבה להציג את המבקשת כ"רודפת בצע" וכי שכל תלונותיה על הטיפול באח נובעים מסוג של "אנטגוניזם" או קנאה במצבו הכלכלי של האח נראים מופרכים ובלתי נכונים".

סוף דבר

העובד הסוציאלי יזהר דמארי מנהל אק"ים פעל בדרך של רמיה בהליך השיפוטי כדי למנוע פיקוח על פעולותיו בכספי החסוי, תוך שהוא מוציא מפיו דברי תרעלה נגד אחותו של החסוי. התנהגותו הבוטה של יזהר דמארי מדיפה ריח של שיקולים זרים, עושק וגזל של חסויים תוך שאינו בוחל בשום אמצעי להשגת מטרותיו כגון: העמדת חסוי בלחץ מצד גורמים מהחסוי תלוי בהם, הגשת טענות שקריות וסותרות לבית המשפט ועוד.

קישורים:

יזהר דמארי – עובד הסוציאלי, אפוטרופוס מבזה החלטת בית משפט בענייני כליאת חסוי – תאוות הבצע של אק"ים אפוטרופסות והעובד הסוציאלי האפוטרופוס יזהר דמארי על גבם של מוחלשים. – אוגוסט 2013 – יזהר דמארי שימש כאפוטרופוס של דודו דהאן ולא טרח לדפדף בתיק ולראות שפרטי האם נמצאים בו, הוא לא ביקר אותו ולא עניין אותו שבמשך כל השנים הוא כלוא שם סתם. דודו דהאן תויג כמפגר על אף היותו נורמלי, ועבר התעללות במשך עשרות שנים במכלאות משרד הרווחה ואקי"ם, לאחר שהופקר ע"י יזהר דמארי… 

משרד הרווחה – כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים – כתבת תחקי

"החטוף" – כתבה על פשעי פקידי הרווחה לעשיית כסף על גבם וחייהם של חוסים וחסרי ישע לאמא שלו אמרו שהתינוק שלה מת, ואותו ניסו ככל הנראה למכור לאימוץ. אחר כך הוא נשלח למוסד סגור למפגרים, שם נכלא וספג התעללות מחרידה במשך 23 שנה, לפני ששוחרר בחוסר כל. עכשיו, כשאיתר את משפחתו המקורית בכוחות עצמו, תובע דודו דהן 40 מיליון שקל פיצויים. כשתקראו את הסיפור שלו, הסכום הזה לא ייראה לכם מופרך…

משרד הרווחה – חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגריםקשר השתיקה, התעללות, שיקולים זרים, עושק, ניצול, רמייה, הפקרות – במוסדות בפיקוח משרד הרווחה לאורך עשרות שנים. תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009…

"תינוק בגולאג ישראלי" – כתבת תחקיר על חטיפת תינוק

המורשת הבזויה של משרד הרווחה – סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה

הפוסט נערך באדיבות בסיוע לשכת הרווחה גבעתיים – הוצאת ילדים בכפייה

הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" .

שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה.

יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין

אנחנו יושבים בסלון קטנטן בדירתו הנקייה אך המתפוררת באחת מערי הדרום. חיים (43) מניח את כוסות המים על השולחן, מנסה להשתלט על הרעד שתוקף אותו, מחייך חיוך מתנצל. "זה קשה לי", הוא אומר. "אני לא יכול לתאר לך אפילו עד כמה. זהו סיפור חיים לא קל בכלל. טיפלו בי אנשים שאין להם לב, שאין להם מצפון".

מגיל 8 עד גיל 17 הוא היה כלוא במוסד מקי"ם ברמלה לבעלי פיגור שכלי יחד עם שני אחיו הגדולים, ילדים בריאים בשכלם ובגופם (שמות האחים בדויים. השמות המלאים שמורים בידיעות אחרונות).

שלושתם גדלו במשפחה הרוסה, נשלחו למוסד בו עברו, על פי עדותם, התעללות ומעשי אונס, נשכחו מאחורי חומות המקום, שהיה אמור להעניק להם ילדות חלופית, טובה יותר.

שני אחיו של חיים הצליחו, לפחות לכאורה, לשקם את חייהם. יש להם משפחות אוהבות, הם עובדים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין.

חיים, לעומתם, מעולם לא קם על רגליו, גם כשמאוד השתדל. נפשו נשברה במוסד בו אנסו, לדבריו, את גופו ואת נשמתו במשך כל השנים הארוכות ההן, ואת השבר הוא לא יכול לאחות. גם אין לו כוח עוד. "הלוואי ואלוהים היה לוקח אותי כבר", הוא בוכה. "אני לא מבין למה הוא מחזיק אותי בחיים. אני חי-מת, כמה אני יכול להמשיך ככה?"
.


.
את התחקיר על מעון מקי"ם פרסמו בידיעות אחרונות באוקטובר 2009. אז חשפו בידיעות אחרונות את ההיסטוריה רבת השנים של המוסד, שמשנות ה- 70 ועד שהוחלפה הנהלתו ב- 1997 התנהל באכזריות על ידי בעלת המקום, שרה קוגן ז"ל, ועל ידי חלק מהמדריכים שעבדו בו. זה היה מעון פרטי לבעלי פיגור קל עד בינוני שנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה (המדינה שילמה עבור כל חוסה).


חוסים לשעבר סיפרו על הדרך שבה התנהל המקום: מכות, נעילות בחדר חשוך, עונשים גופניים העולים על כל דמיון, מזון מקולקל אותו נאלצו לאכול, מקלחות פעם בשבוע.

בשנת 1997 התפוצצה בועת מקי"ם, אחרי שסיימון גלסוואלקר, מדריך במקום, הכניס את אחת החוסות למרתף, שם היכה אותה מכות מוות לעיני חוסה אחר ודרש ממנו לקחת על עצמו את האלימות כלפי האשה. תמר יצחקי עובדת לשעבר דיווחה על כך, החלה חקירה, וקופת השרצים נפתחה. קוגן הורחקה מתפקידה, גלסוואלקר נשפט והוכנס לכלא, ועבודתה במעון של העובדת הסוציאלית דלית גטניו הופסקה. ההנהלה החדשה ניסתה לשקם את החוסים המבוהלים. היא גילתה, לתדהמתה, חוסים רבים שכלל לא התאימו למוסד.

ילדים נורמליים לחלוטין, שנכלאו בין כתליו, לא עברו אבחונים כנדרש בחוק וכך נהרסו חייהם. שניים מהם – מוטי אוטמזגין ודודו דהאן – הגישו תביעה נגד משרד הרווחה, מוסד מקי"ם ואחרים.

סעיפי התביעות, על סך מיליונים כוללים, בין השאר, כליאת שווא, עושק ילדות, התעללות גופנית ונפשית והטלת אות קין של מפגר באדם שאינו כזה. הן נידונות בימים אלה בבית המשפט המחוזי בחיפה.

בעקבות התחקיר פנו אלינו אנשים נוספים שנשלחו למוסד, למרות שלא סבלו מפיגור, ומורה שעבדה במקום. הם חזרו על סיפורי הזוועה והוסיפו עליהם חדשים. עוד התברר כי למשרד הרווחה הגיעו במשך שנים תלונות על המתרחש במוסד.

יתרה מכך: גורמי רווחה שהיו מעורבים אז בפרשה עוסקים בתחום גם היום. עו"ס דלית גטניו, למשל עובדת בתחום מניעת נשירה באגף החינוך של עיריית רמלה.

"מדובר בעדויות חדשות ומצמררות, שמוכיחות כי כל הדיווחים מפי חוסים וחלק מאנשי הצוות על משטר זוועה והתעללות חמורה במוסד אכן התרחשו בפועל מתחת לאפם של משרד הרווחה ומשטרת ישראל", אומרים עורכי הדין רענן ועופר רון, שמייצגים את אומטזגין ודהאן. "הזמן שחלף גרם להתיישנות העבירות ולכך שהאחרים על ההתעללות במקום חיים בשלווה וללא שמוצה עימם הדין. הפרשה הזאת, שטויחה במשך שנים, מצדיקה הקמת ועדת חקירה ממלכתית".

מעשים איומים בלילות

חיים, מרים ואריאל, נולדו למשפחה מרובת ילדים. הם גדלו ברחוב. ישנו על מדרגות הבניין, קפואים מקור, אספו בפחי האשפה שאריות אוכל שנזרקו על ידי מי ששפר עליו גורלו, ולו במעט, יותר מהם. לתקופה מסוימת פוזרו בין משפחות אומנות, וגם שם, הם מספרים, חטפו מכות. שלושתם למדו בבתי ספר רגילים, בין ילדים רגילים. למרות זאת, מצאו את עצמם במוסד מקי"ם לילדים מפגרים.

אריאל, היום בשנות ה- 40 לחייו, היה הראשון שנשלח לשם, כשהיה בערך בן 8. הוא זוכר שהעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחתו, אמרה לו, שהיא רוצה לקחת אותו לפנימיה, למקום בו יהיה לו טוב. "בוא ניסע רק בשביל לראות ולהתרשם", הציעה.
הוא זוכר את השער הירוק, את משרדה של גברת קוגן ואת הילדים שנושכים לעצמם ידיים, בוהים בשמיים, מכים את עצמם. "אז, עוד לא הבנתי שמדובר במוסד לילדים מפגרים. מעולם לא ראיתי דברים כאלה קודם לכן. אמרתי לעובדת הסוציאלית, שאני לא מוכן להישאר שם. השתוללתי, צעקתי ובכיתי, אבל שום דבר לא עזר. העובדת הסוציאלית אמרה שאני נשאר לתקופת ניסיון ועזבה אותי שם. היא פיתתה אותי לבוא ואז ברחה".

תקופת הניסיון של אריאל, נמשכה עשר שנים. "חיינו בגיהינום", הוא אומר. "באחת החופשות בבית הודעתי לעובדת הסוציאלית שאני לא חוזר למוסד. היא לקחה אותי למשרד הרווחה. הסברתי לנציג שם שאני סובל מאוד, שאני לא מתאים לרמה של הילדים במקום, אבל שום דבר לא עזר. הוא אמר שאני חייב לחזור לשם, אפילו בכוח. מאוד פחדתי ממה שהוא אמר וחזרתי. אני זוכר היטב שכל הדרך חזרה צעקתי ובכיתי לאמא שלי".

"בשבועיים הראשונים חטפתי הרבה סטירות מהמדריך. הכי נורא היו הלילות. כל הזמן היינו בפחד שיבואו הילדים הגדולים ויכו אותנו או יאנסו אותנו. בלילה הייתה נשארת שם מדריכה אחת, אבל היא ישנה, ואז המקום היה הופך לסדום ועמורה".

כשהיה בן 11, התחיל לדבריו הסיוט האמיתי. "אחד החוסים, שהיה גדול ממני וחזק ממני, אנס אותי פעם אחר פעם. פחדת להתלונן, אבל באיזשהו שלב לא יכולתי עוד. אזרתי אומץ וניגשתי לגברת קוגן. סיפרתי לה הכל. היא קראה לי שקרן וסיפרה הכל לשמואל (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), אחד המדריכים, שהיה אכזרי מאוד.

הוא היה מכה ילדים בראש באגרופים. הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה לדבר איתך", ולקח אותי למחסן.

שם הוא היכה אותי בראש עם מקל עץ כזה, שהיו עליו בליטות, עד שירד לי דם. הראש שלי התכסה כולו פצעים.

סיפרתי למדריך אחר מה עשו לי והוא הלך לגברת קוגן, אבל היא אמרה לו לא להתערב.

"אחרי מה שקרה הבנתי שאין לי עם מי לדבר והתחלתי לברוח מהמוסד לתל אביב או לעיר שלי, אבל תמיד החזירו אותי".

כשנה אחרי שהגיע למוסד, הופתע אריאל לפגוש שם את מרים, אחותו הקטנה.

היום היא אמא לארבעה ילדים, אשה יפה ועדינה, ועדיין מתביישת לספר על תשע השנים שלה במקי"ם. "בראש אני יודעת שאני לא אשמה, שהייתי ילדה קטנה כשעשו בי מה שעשו, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות שלא אמרתי כלום, שלא התנגדתי. כל כך הרבה שנים אני מנסה לחיות את חיי כמו כל אדם אחר, כולם מכירים אותי כאישה שמחה וקלילה, אבל בפנים אני מתה".

מרים זוכרת הכל – את האוכל הרקוב, את המקלחות פעם בשבוע, את הנפט שמרחו להם על הראש – ובעיקר את איציק (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), המדריך שהיה מתיישב על הכיסא שלו, מניח רגליים על השולחן ודורש מהילדים לעשות לו מסאז' ברגליים, בכתפיים ובגב. כשהיתה בת 9, החל לטענתה לשכב איתה, ולדבריה – הוא לא היה היחיד.

"היו אונסים אותי כל הזמן. לא היינו ישנים בלילות מהפחד שתיכף מישהו ייכנס – ילד יותר גדול, מדריך – וינצל את מי שחלש יותר. אני זוכרת איך המדריך שמואל לקח אותי לבריכה ונגע בי ואני קפאתי במקום, לא יכולתי לעשות כלום. ילדות אחרות הוא היה לוקח לקומה העליונה".

לא התלוננתם לאף אחד על מה שעושים לכם?

"לא היה למי. תמיד השתיקו אותנו, וגברת קוגן קראה לנו שקרנים. כולם ידעו מה עובר עלינו, אבל התעלמו מזה. אנחנו לא היינו בני אדם בעיני אף אחד".

בגיל 13 היא נכנסה להיריון, ואפילו לא ידעה ממי. "קוגן צרחה עלי והאשימה אותי בהפקרות. בכיתי, ניסיתי להסביר לה שזה קרה בתוך המוסד, שאני נאנסת כל הזמן, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא האשימה אותי שקיימתי יחסי מין כשהייתי בחופשה, למרות שאפשר היה לבדוק את זה, כי ניהלו רישום של המחזור שלנו. ואז היא שלחה אותי עם ורדה בניסטי, שהיתה אם הבית, לעשות הפלה באיזו מרפאה בתל-אביב".

בניסטי זוכרת היטב את המקרה: "המחסנאית היתה עושה רישום של המחזור של הבנות, וככה גילינו שמרים בחודש שני. גברת קוגן שלחה אותי איתה למרפאה פרטית בתל אביב לעשות הפלה. היינו בשוק, אבל מרים היתה ילדה מאוד חזקה ועברה את זה".

עברה את זה? מרים בהחלט לא מסכימה עם ההגדרה.

"עד היום אני סובלת מסיוטים, מתעוררת בלילות באימה, חולמת שמישהו נכנס למיטה שלי", היא אומרת, וקולה רועד.

"כשאני חושבת על מה שקרה לי שם כל השנים האלו אני לא מאמינה. אני מרגישה שטימאו אותי, השתמשו בגוף שלי כאילו לא הייתי בן אדם. אף אחד, גם לא בעלי, לא יודע מה עברתי שם".

מפחדת, עד היום

בגיל 19 ברחה מרים מהמוסד ולא חזרה לשם עוד, אבל המוסד מעולם לא יצא מחייה. כאילו לא די בסיוטים שלא עוזבים, גם איציק, המדריך שלדבריה התעלל בה, הפך לחלק בלתי נפרד מחייה. הם גרים באותה עיר, ובמשך השנים, היא מספרת, נהג להתקשר אליה. "הוא היה שואל מה שלומי, איך הילדים, בלי שום רמיזות למה שהיה, כאילו זה לא קרה מעולם, עד שהייתי שואלת את עצמי אם אני משוגעת ודמיינתי את כל זה, אבל מיד עניתי לעצמי "לא! זה קרה באמת, כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי קרו באמת!" עד היום אני מפחדת ממנו, לא מעזה להתעמת איתו".

חיים, אחיה של מרים, זוכר את אחד הקומזיצים במקום: "איציק היה המדריך היחידי בין הילדים. הוא שכב ליד אחותי וחיבק אותה. היא היתה קפואה וראיתי שהיא בוכה. אפילו שהייתי ילד הרגשתי שמשהו לא בסדר כאן".

משה (שם בדוי), חוסה אחר שהיה במוסד כמעט עשר שנים למרות שלא היה מפגר, יצר קשר עם עו"ד עופר רון לאחר פרסום הכתבה. בתצהיר שהגיש לעו"ד רון כתב: "איציק היה נכנס לחדרים של בנות, נכנס למיטות של בנות ושוכב איתן, בייחוד עם ילדה בשם מרים, וזאת בעת שהנ"ל היתה בגילי 9 – 10.

איציק התעסק גם עם ילדה אחרת, וגם איתה היה ישן במיטה, כאשר ילדות אלו כלל לא יכלו להתנגד, וכמו כולם פחדו ממנו פחד מוות. מדובר היה בתופעה שגרתית, כאשר גם חלק מהבנות והבנים היו נאנסים על ידי חוסים מפגרים ושאינם מפגרים, ללא טיפול משמעותי של ההנהלה.

גם ניקול בן חמו, שהגיעה לעבוד במעון לאחר שאיציק עזב, שמעה על מעלליו: "היתה לנו חוסה אחת, ילדה יפהפיה, והיא סיפרה לי שאיציק היה שוכב איתה ושהיא פחדה לספר כשהוא היה במוסד". חיים, אחיהם הצעיר של מרים ואריאל, פחד לא רק בלילות בהם, לדבריו, היה נאנס מגיל 8 על ידי חוסים אחרים. הוא מת מפחד גם במשך היום, אז היה נכנס אחד המורים, ולוקח אותו לחממה. "בתוך החממה היתה מחכה אחת החוסות, בדרך כלל הרבה יותר מבוגרת ממני", הוא מספר. "הוא היה סוגר את הדלת ומכריח אותי להתפשט ולשכב איתה בזמן שהוא היה מסתכל עלינו ונוגע בעצמו".

מישהו ידע על זה?

חיים מגחך: "מה, המורה שכל הזמן הוא היה מוציא אותי מהשיעור שלה לא שאלה את עצמה מה קורה שם? אבל כשהתלוננו גברת קוגן היתה קוראת לנו שקרנים והיינו נענשים על כך. אני הייתי לבד באופן טוטאלי. גם עכשיו אני ככה, אבל עדיף לי, עדיף לי לשמור מרחק מאנשים. כל הילדות שלי היא אלימות ואונס, וזה מה שלמדתי.

"בגיל 11 התחלתי לעשן סמים שהבריחו פנימה ילדים שהיו יוצאים מהמוסד. ואז למדתי שככה אני נשאר אפאתי למה שקורה לי. נכנסתי לסמים כדי לשכוח את מה שעשו לי שם. בסופו של דבר הפכתי לנרקומן. איזה חיים אלו? ניסיתי להיכנס למכוני גמילה, אבל אני לא מסוגל להיות במקום שיש בו משמעת, כי זה מזכיר לי את המוסד. זה מעגל סגור שאין לי יציאה ממנו".

כשנחשפו סיפורי הזוועה במוסד מקי"ם, שאלנו את משרד הרווחה, את משטרת רמלה ואת אקים אפוטרופסות, כיצד יתכן שאף אחד לא ראה ולא שמע את מה שכולם בתוך המוסד ידעו.

כיצד קרה שרק בזכות מדריכה אחת, תמר יצחקי, שבשנת 1997 דיווחה בשיחה אנונימית על המכות במרתף, סוף סוף באו, חקרו וסגרו את המוסד. ענו לנו שדווקא היה פיקוח, היו גם ביקורי פתע, אבל החניכים מעולם לא התלוננו.

ממשרד הרווחה הוסיפו כי לאורך השנים נחשב מקי"ם למעון טוב מאוד, ושדייריו הגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים.

עדות של מורה שעבדה במקום בשנות ה- 70 ומסמכים של תיק המעון במשרד הרווחה, שנחשפים כאן לראשונה, מעידים כי במשך השנים, הרבה לפני תלונתה של יצחקי, זרמו עדויות ודיווחים על מה שמתרחש במקי"ם.

רמזים לפעילות מינית

המורה מספרת, שכבר אז התלוננה במשרד הרווחה מספר פעמים על ההזנחה של ילדי המוסד. "ראיתי ילדים לבושים בבגדים בלויים, לא היו להם ספרים או כל חומר לימוד אחר", היא מספרת בתצהיר שהגישה לעו"ד רון.

"כשאמרתי את זה לגברת קוגן, היא ענתה שהם לא צריכים כי הם מפגרים. זיהיתי ילדים שבוודאות לא היו מפגרים, אבל היו רדומים מכדורים שנתנו להם. התלוננתי במשרד הרווחה ונאמר לי שהם יודעים שיש בעיה עם המעון, אבל כיוון שזה מעון פרטי הם לא מתערבים, כדי שלא יסגרו אותו ולילדים לא יהיה איפה להיות. בסופו של דבר גברת קוגן פיטרה אותי בגלל שדיווחתי למשרד הרווחה".

ממסמכים שבידינו עולה כי באחד המקרים ננזף אמיר שוורץ, אז פקיד סעד והיום פקיד סעד ארצי, על כך ששמר מקום במעון לחוסה שאינו מפגר. בינואר 1994 כתבה לו ג'ינה בראון-לוי, ממונה על השמה במשרד הרווחה: "שוב, לצערי הינך פועל ללא תיאום ומקבל החלטות שאינן כלל וכלל מתחום תפקידך. הנ"ל אינו מפגר בשכלו ולא מתאים למעון".

בשנת 1988 כתב רפ"ק עמנואל שחר, אז סגן מפקד תחנת רמלה, מכתב למשרד הרווחה בעקבות בריחות רבות של חניכים, במיוחד חוסה מסוים, מהמוסד: "מספר פעמים פנינו להנהלת המוסד בבקשה שיפנו לגורמים מעל המוסד, כדי שהם יטפלו בחוסה בעיתי זה, אך כלום לא נעשה. פנייתי אליכם הינה לאחר שראיתי את מצוקת החוסה והזלזול בו נוהגת הנהלת המוסד".

ביוני 1989 כותבת זהבה דשדוש, מפקחת ארצית לתזונה, דוח על המקום: "פירות וירקות קטנים מאוד ובאיכות ירודה (רקובים). נראה שנושא הכנת הארוחות לפי התכנון אינו מבוצע כלל, אלא לפי רצון המנהלת. איכות מוצרי המזון, סדר ונקיון כללי ברמה טעונה שיפור".

בדצמבר 1993 נכתב בסיכום של ועדה מיוחדת, שמונתה על ידי אהובה לוי, מנהלת האגף לשרותי טיפול במפגר, לבדיקת תלונות על עבירות מין, אלימות וכדורים פסיכיאטריים: "במעון 78 חניכים, 90 אחוז מהם מטופלים בטיפול תרופתי הרגעתי. עמדנו בפני מצב של אי בהירות בחלוקת תרופות בסמכות רפואית. במהלך כל הביקורים וקטעי השיחות שהתקיימו עם אנשי הצוות ועם החניכים לא ניתן היה לאמוד בבטחון שאמנם קיימת אלימות פיזית או מינית נגד החניכים. יש לציין כי לועדה זו היה סטטוס של ועדת בדיקה ולא של ועדת חקירה, המאפשרת העמקת תחקור.

לדברי צוות המעון, תקיפה מינית לא תיתכן שתקרה במעון עקב הטיפול התרופתי ונוכחות מטפלות לילה… יש רמזים קלושים לפעילות מינית, שניתן לדלותם מקטעי שיחות כמו תיאור של "כניסה למיטה של…".

ב- 1996 כותב משרד הרווחה בסיכום פגישה בנושא מקי"ם: "מזה תשעה חודשים מגיעים לאגף דיווחים על ארועים חריגים. חמישה אירועים חריגים התרחשו, שמשמעותם פגיעה פיזית בחניכים. דרכי הטיפול בארועים לא מקובלות על האגף. אין כל ספק שגברת קוגן ידעה על המתרחש ובחרה להעלים את המידע".

במארס 1997 כתב גדעון שלום, מנהל תחום מעונות מטעם משרד הרווחה, לראש האגף לטיפול במפגר במשרד: "עקב נסיונותינו הלא מוצלחים עם משטרת רמלה (הוגשו בעבר שלוש תלונות על ידי פקיד הסעד הראשי, אשר בכולן סגרה המשטרה את התיקים) החלטנו לבדוק אפשרות להגיש התלונה לתחנת משטרה אחרת." באותו חודש התלונן נציג מקי"ם בפני שלום על ביקור הפתע שערך במקום.

המכתב רק חושף את אוזלת ידן של הרשויות. "במשך 40 שנות קיומו של המעון מעולם לא קרה מקרה של חקירת חניכים ובדיקת תיקים רפואיים על ידי גורמים חיצוניים, כפי שקרה בביקור זה, כותב נציג המוסד. "נסיונך הנואל לקבל מידע באמצעות חניכים אינו מקובל עלינו ומחזק את התחושה שמניעים אינטרסנטיים ממשיכים להנחות אותך".

בתגובה לתלונת על התעללות במוסד מסרה רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה: "כל הדיווחים על חשד לפגיעות פיזיות ומיניות בחסרי ישע הועברו על ידינו למשטרה שחקרה את הטענות ולא הגישה כתבי אישום. משרד הרווחה פעל על פי הנחיות המשטרה. המשרד אינו מורה למשטרה כיצד לפעול. המשרד דאג להחלפת אנשי הצוות, לרבות המנהלת והנהלת המעון, ולאחר מכן הועברה הבעלות לידיים אחרות. במעון נערכו בקביעות ביקורות תזונה, ורובן היו תקינות.

כל התרופות ניתנו במעון על פי מרשם רופא פסיכיאטר."

לשאלה מדוע המשיכה דלית גטניו עו"ס, לעסוק במקצועה ענתה מלקאי: "אז לא נחקק עדיין חוק העובדים הסוציאליים, ולכן לא היתה דרך חוקית לשלול ממנה את העיסוק במקצועה, כפי שמאפשר החוק היום".

באשר לאמיר שוורץ, השיבה הדוברת: "שוורץ מבקש להדגיש כי פעל על פי הנוהלים". בשנת 2009 פנה מנכ"ל אקים לשעבר למפכ"ל המשטרה וביקש לחקור את שהתרחש במעון. "בנובמבר 2009", מסר סנ"צ שלומי שגיא, דובר מחוז מרכז של המשטרה "התיק הועבר לפרקליטות מחוז מרכז לצורך עיון, בחינה והמשך טיפול. כל החלטה לגבי חקירת מעורבים תיעשה בהתאם להנחיות, אם יינתנו."

קישורים:

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגרים

קשר השתיקה, התעללות, שיקולים זרים, עושק, ניצול, רמייה, הפקרות – במוסדות בפיקוח משרד הרווחה לאורך עשרות שנים.

תחקיר: "הכי משתלם להגיד מפגרים, ואז לסגור להשפיל להכות" , ידיעות אחרונות , יאנה פבזנר , צילומים: ערן יופי כהן , גדי קבלו, אוקטובר 2009.

כשהגיעו סוף סוף השוטרים ונציגי משרד הרווחה למעון מקי"ם למפגרים, הם הזדעזעו לגלות שם דיירים שכלל לא עונים להגדרה. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. "המוסף לחג" חושף את הסיפור המלא: המנהלת שהרביצה לנערים במקל, החדר החשוך בו נכלאו, המזון המקולקל עם תולעים, המדריך המתעלל שנשפט ונכלא. שניים מהחוסים תובעים עכשיו מיליונים מהמדינה, בלשים פרטיים ממשיכים לחפש אנשים נוספים שנשלחו בטעות לגיהינום.
מאת יאנה פבזנר 9 באוקטובר 2009, מוסף החג, ידיעות אחרונות

בבית קרקע קטן וישן בשיכון ג' בטבריה יושב על הספה אבנר שועה, גבר בן 40, שבשיחת טלפון ראשונה, אחרי חיפושים ארוכים אחריו, אמר: "בואי, אני אספר לך מה שעשו לי, איך הרסו לי את החיים, איך כלאו אותי ל-23 שנים. אני חייב לספר לך".
שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.
עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל. "למה היו צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"
אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש, מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשתוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.
גברת קוגן – כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה – הייתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרר הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.
בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרר הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא. בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה. גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.
החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארנן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה. עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.
בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טוויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה-19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד. התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל-80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדדך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".
פעם הייתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעוטרים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.
היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בניסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזיכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?

ליתום נולדה אמא

חייה של שרה קוגן, האישה שהקימה וניהלה את מקי"ם ביד רמה, לא היו קלים. היא שרדה את השואה ואחריה עלתה לישראל מרומניה. כאן נישאה לדוד קוגן, גינקולוג, ונולד להם בן יחיד, שהיה אף הוא לגינקולוג ועזב את הארץ. במארס 1979 נרצח בעלה במרפאתו בדירתם בתל-אביב במהלומות גרזן על ידי אדם מעורער בנפשו שהתנגד להפלות שביצע. קוגן הייתה זו שמצאה את הגופה. אפשר לנחש שמאורעות קשים מעין אלה משפיעים על נפש האדם.
בשנות ה-50, אז הקימה קוגן את מקי"ם, נקלטו בו ילדים נטושים, עיוורים, אוטיסטים, עבריינים צעירים ונערים עם קשיי לימוד. רק אחרי שנים רבות הוגדר המקום מוסד לבעלי פיגור קל עד בינוני. אלא שבין כתליו המשיכו לגדול ילדים שבדיעבד ובאיחור רב מדי התגלו ככאלו שלא עונים להגדרה.
במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "לפחות פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר". עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.
במעון שהו בין 90 ל-100 חוסים, כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה אז על פי הערכות כ-7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.
משרד החקירות מורן, שגויס על ידי עו"ד רון ופועל בנושא בהתנדבות, ממשיך בימים אלה בחיפוש אחר כל החוסים שאובחנו בטעות. הקושי לאתר אותם נובע מהעובדה שחלקם פוזרו בין הוסטלים. אחדים מהם נמצאים עדיין תחת חסותו של אקים. אחדים שבו לבית הוריהם, מתקשים להסתגל לחיי החופש שמעולם לא הכירו. כשביקשנו לברר במשרד הרווחה מי הם החוסים שאובחנו בטעות, נענינו כי המידע חסוי. משרד הרווחה מסרב גם לענות על השאלה מה מספרם המדויק.
שני חוסים לשעבר במקום – מוטי אוטמזגין, שהוחזק במעון 16 שנה, ודודו דהאן, שהוחזק בו 23 שנה – הגישו תביעה נגד משדד הרווחה, האפוטרופוס הכללי, אקים, יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, ומוסד מקי"ם – באמצעות עורכי הדין רענן ועופר רון מחיפה. סעיפי התביעה כוללים כליאת שווא, עושק ילדות, שלילת חירותם של התובעים, מועקה וסבל נפשיים, התעללות גופנית ונפשית מצד צוות המוסד, רשלנות רפואית של הצוות הרפואי שישב בוועדות האבחון השונות, שלילת הזכות לשרת בצה"ל, אות קין של מפגר באדם שאיננו כזה, הפקרת התובע לגורלו לאחר שוועדת האבחון קבעה שאיננו מפגר ומעולם לא היה כזה מבלי לתת לו כלים להתמודד עם מצבו החדש. דהאן, שתביעתו החלה להתברר בחודש שעבר בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, תובע 40 מיליון שקלים, אוטמזגין – 27 מיליון.
"מישהו צריך לשלם על זה שגנבו לי את החיים", אומר דהאן (40), שמתפרנס היום מעבודות ניקיון. "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".
אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם בגיל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".
דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר ער גיל 30. עד לפני שנתיים שימש אקים אפוטרופוס שלו. (ראה את הכתבה – אריה סעדה)
"יום אחד נקראתי למשרד של קוגן ואמרו לי "אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".
"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר, לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".
דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר לי שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באונייה וטבעו, ורק אני ניצלתי".
לאורך השנים שמע דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו. לפני כשנה ניגש למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.
ה', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.

צבעים, מנקים, שליחים

"הרווחיות" של החוסים הבריאים במעון לא הסתכמה רק באלפי שקלים שהעבירה המדינה מדי חודש לקוגן עבור אחזקתם במקום. אחרי שסיימו את עבודתם מחוץ למוסד, הם נאלצו לבצע עבודות שונות במעון: לצבוע, לנקות, לטפל בגינה. במשרדו של עו"ד רון מראה לי דהאן דף נייר בחתימתו, בו הוא מתחייב: "כשמגיע למעון ניגש לעבוד ולעזור איפה שצריך ומבקשים ממנו ולא להגיע לחדר לשמוע מוזיקה עד אחרי ארוחת ערב". ה' מספר ששטף כלים ורצפה.
"איך היו מעבידים אותנו", מספר שועה. "כל היום בניקיונות, בגינה, ובתקופה שבה בנו מבנה חדש אנחנו היינו צריכים לעבוד בשמש, לסחוב שקיות של גבס ולהעמיס אותן על טנדר".
משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארנן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחילת שנות ה-90. תפקידה, בין היתר, היה לשלוח את החוסים לאבחונים.
"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה, ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורת שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל-אביב לביתה של גברת קוגן להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".
יכולת להניח בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?
"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".
התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".
"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".
דלית גטניו מכחישה את כל הטענות ואומרת כי הם הקפידו לערוך אבחונים מדי שלוש שנים. עוד היא אומרת: "בתקופה שאני עבדתי במעון, חד משמעית לא הייתה שם אלימות. אני לא הייתי נותנת לזה יד".
דודו דהאן סובל מפיגור שכלי לדעתך?
"הוא היה אלים מאוד, הופך שולחנות".
לא פלא. החזיקו אותו 23 שנה במקום לא מתאים.
"אני אישית לקחתי אותו לאבחונים והם קבעו. כל שלוש שנים הוא עשה ועדות אבחון על ידי פסיכולוגית של המוסד:
איך את מסבירה את העובדה שבמקום נמצאו חוסים בריאים?"אני ממש לא יודעת. אני יכולה להיות מופתעת כמוך. אני לא מאבחנת, אין לי את הכלים".
עובדים במקום סיפרו שהתלוננו על היחס גם בפנייך וגם בפני גברת קוגן.
"פה אני רוצה לסיים את השיחה. אני מסרבת לדון בזה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "בסוף שנות ה-80 החל האגף לטיפול באדם המפגר לאתר אנשים שמתפקדים ברמה גבוהה והעביר אותם הערכות ואבחונים חוזרים. הדבר נעשה לאחר שהגדרת הפיגור השתנתה בעולם וגם בארץ. כל מי שנמצא ראוי עבר לדיור בקהילה, ומי שנמצא שאינו מתפקד ברמה של פיגור הועבר לטיפול גורמי רווחה אחרים. במהלך שנים אלו הוצאו מהמעונות כ-500 דיירים לסידורי מגורים אלטרנטיביים בקהילה. משרד הרווחה השקיע בחלק מהדיירים שאובחנו כאנשים שאינם מתפקדים ברמה של פיגור שכלי מאמץ טיפולי ושיקומי בלתי פוסק, בתוך המעון ומחוץ לו, מה שאיפשר להם להמשיך ולהתפתח".
בכתבי ההגנה טוענת המדינה: "במשך השנים חל שינוי בסיווג אדם כמפגר. אדם אשר לפני שנים סווג כבעל פיגור קל, יכול להיות שלפי הקריטריונים הקיימים היום לא יסווג עוד ככזה".
הפסיכיאטרית ד"ר מרים פסקין, סגנית מנהל מחלקת ילדים במרכז לבריאות הנפש גהה ומי שאיבחנה את דודו דהאן, הופתעה לשמוע על השינוי בקריטריונים. "אני לא מכירה שינוי כזה, והוא גם לא הגיוני", היא אומרת. "לאחר שמנת המשכל נקבעת, היא לא משתנה ברבות השנים. מה שכן ייתכן מאוד הוא שיכולת שכלית של אדם תיפגע בגלל מצבו הנפשי, מה שקרה לרבים מהחוסים.
"אלו היו ילדים עם קשיי לימוד או בעיות קשב וריכוז קשות, שבאו ממשפחות הרוסות או לא נורמטיביות בסביבה בעייתית. בהגיעם למעון מקי"ם, שלא רק שלא התאים להם כמסגרת אלא גם התאכזר אליהם, הלך מצבם הנפשי והחמיר ויחד איתו היכולות השכליות שלהם. לכן במקרה כזה, אילו אבחונים מקיפים היו נעשים כחוק, המאבחנים היו עולים על הבעיות האלו".
מארגון אקים נמסר בתגובה: "אצלנו קיימים מקרים ספורים מאוד של אנשים שבעבר אובחנו כבעלי פיגור שכלי ואבחונם שונה לאנשים ללא פיגור שכלי. כולם עברו שיחות אישיות וניתנו להם אפשרויות בחירה אחרות. באבחון מחודש נקבע כי כל האנשים נזקקים לאפוטרופוס גם אם אין להם פיגור שכלי. כמובן שהמשכנו ללוות אותם בחייהם ולא עזבנו אותם לנפשם עם שינוי אבחונם.
"באשר לדודו דהאן, עם קבלת האפוטרופסות עליו בהיותו בן 20 נמסר לנו שהוא היה מועמד לאימוץ שלא יצא לפועל מסיבות עיכוב התפתחותי. כידוע, תיק אימוץ הוא תיק חסוי ואין לאפוטרופוס גישה אליו".
בדו"ח שכתבה נעמי ארנן לאחר האבחון המחודש שנערך לדהאן מסכמות המילים בלקוניות את הרס חייו: "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על כך שאדם שאינו מפגר נמצא במעון לאנשים עם פיגור. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור הגיע למצב הנפשי הקשה שדודו נמצא בו היום".

מכות בחדר הטיפולים

מתיאורי העובדים והחוסים מצטיירת שרה קוגן כאישה חזקה וקשוחה, שהטילה מורא על החוסים ועל הצוות עצמו. שני דברים היו חשובים לה יותר מכל: שהחוסים יאכלו ושישמרו על שקט. כשאחד מהתנאים האלה לא התקיים, היא הענישה – לפעמים בעצמה, לפעמים באמצעות שליחיה.
"הייתה ילדה אחת שאהבה לעמוד ליד השער של המוסד", מספרת תמר יצחקי. "יום אחד היא סיפרה לאיזה ילד שעבר בסביבה שמרביצים לה שם, והילד סיפר למישהו במוסד עד שזה הגיע לקוגן. היא נתנה לה מכות עם מקל בחדר האוכל וצעקה עליה 'נמאס לי ממך'. היה לה מקל כזה שהיא נהגה להשתמש בו. היא הייתה עוברת בין החניכים בזמן ארוחת הבוקר, ואם מישהו היה מדבר צעקה 'שב בשקט' ומכה מכות קטנות כאלה על הגוף.
"חוסים שלא רצו לאכול, קוגן הייתה דוחפת להם אוכל, מאכילה אותם בכוח. במקרים רבים החוסים הוכו על ראשם בכפות ממתכת בתור עונש על התנהגות שלא נראתה לאנשי הצוות. לפעמים גם קיבלו סטירות לחי חזקות. במקרה אחר קוגן שפכה לחוסה שסירבה לאכול את הצלחת עם האוכל על הראש וצעקה עליה שלה בשואה לא היה אוכל כזה".
"אם היינו מדברים בזמן האוכל", מספר דהאן , "אחד המדריכים היה מעמיד אותנו בפינה, אומר לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. הוא הביא כפית מלח, שם אותה בתוך הפה, אחר כך לקח פפריקה חריפה ושם לנו אותה עם המלח מתחת ללשון. לא הסתפק בזה, לקח פלפל אדום חריף, חתך אותו לחתיכות וגם את זה שם בתוך הפה, בלי מים ובלי שום דבר. מהצהריים עד 8 וחצי בערב היינו צריכים לעמוד ככה, ואם היינו מוציאים את זה החוצה, הוא היה תופס אותנו בחולצה, משכיב אותנו על הרצפה ומכריח להכניס את זה חזרה".
"גברת קוגן רצתה שקט כל הזמן", מספרת ניקול בן חמו, שעבדה כמדריכה במעון במשך כשש שנים. "היה מאוד חשוב לה להימצא בזמן ארוחת הבוקר, כי היא לא יכלה לסבול שחניך ייצא ללא ארוחת בוקר. הייתה מאכילה אותם בכוח ומכה אותם, או מספרת לרפי אהרני ולסיימון גלסוולקאר כדי שיענישו אותם".
שמותיהם של שני המדריכים עולים בכל שיחה. "רפי היה האב הרוחני של סיימון", מספרת בן חמו. "אחרי שרפי קיבל התקף לב הוא פרש, ואז סיימון תפס את מקומו".
"רפי היה מכניס אותנו לחדר, אומר לנו 'תורידו מכנסיים וחולצה ותשכבו'", מעיד ה', "ואז הוא היה מרביץ לנו עם מקל בכפות הרגליים".
דהאן זוכר היטב את החדר הזה: "הוא קרא לזה 'חדר טיפולים'. הוא היה רושם את שמות החוסים שקוגן התלוננה עליהם על קופסת הסיגריות שלו, ואז קורא לאלה שברשימה לחדר טיפולים שלו. פעם אחת, כשאני הייתי בן 10 ו-ה' בן 15, הוא הכניס את שנינו לחדר. היו שם שתי מיטות, אחת שהוא היה מטפל בנו ואחת שהיינו יושבים עליה. הוא שאל 'עם מי אני הולך להתחיל עכשיו?' ומרוב פחד אמרתי לו שיתחיל איתי. הוא אמר 'תוריד נעליים, תוריד את הגרביים, תוריד מכנסיים ואת החולצה'. הוא השכיב אותי על המיטה, לקח ענף של עץ – ענף רק כזה שהוא היה מוציא ממנו את העלים ואת הקוצים – ואז הוא התיישב לי על הרגליים והתחיל להכות אותי בכפות הרגליים. הוא נתן מכות ער שבכיתי. אחרי שסיים איתי הוא לקח את ה' ועשה לו את אותו הדבר".
"הוא היה מכה אותנו עם ענף של עץ רימון", מספר אבנר שועה. "הייתי בורח מרמלה לטבריה בטרמפים בגלל המכות, אבל היו מחזירים אותי למעון".
לאהרני, מספרים דהאן, ה' ושועה, הייתה שיטת ענישה נוספת: "ישיבת צפרדע", ישיבה כפופה, ידיים מושטות קדימה. "אם רפי היה תופס אותנו מדברים בזמן האוכל, הוא היה מעמיד אותנו בישיבת צפרדע ואת האוכל היינו צריכים להמשיך לאכול ככה, בישיבה הזאת", מספר דהאן. "היינו צריכים לשבת ככה שעות, אסור לזוז, גם לא ללכת לשירותים", מוסיף ה'. "אם מישהו היה זז, רפי היה נותן לו מכות עם מקל".
תמר יצחקי החלה לעבוד במקום בראשית שנות ה-90. היא החזיקה מעמד כשנה ולא יכלה עוד. כאחות למוגבלת, לא יכלה לשאת את מה שראתה במהלך התקופה הקצרה שלה במעון. הסיפורים קולחים מפיה ללא הפסקה.
"הייתה ילדה אחת שהרטיבה בלילה, ואותה היו מעירים במכות עם מקל ומושכים לה בשיער. היה ילד שסבל כל הזמן מנזלת. במקום לקחת אותו לרופא, לבדוק אם יש לו אלרגיה, נתנו לו טיפות אף עד שהתמכר להן. אותו ילד נהג לברוח לתל-אביב. יום אחד אחותי מצאה אותו ברחוב והחזירה אותו, ואז קוגן הורתה לקשור אותו כשהוא חצי עירום, העמידה שלושה חניכים, שהיו הכי חזקים במוסד, ואמרה להם לתת לו מכות בלי חשבון. אחד החניכים היכה אותו בפח אשפה, מה שהפיל אותו בבת אחת. כשראיתי את זה, לקחתי אותו לקוגן. שאלתי אותה 'מה זה? את הורית להם לעשות את זה?' את התשובה שלה אני לא אשכח לעולם: 'מה את מרחמת על הנבלה הזה?'".
"הילד הזה הוכה באופן שיטתי", מעירה גם בן חמו. "לעיתים קרובות הוא נקשר לעמוד כדורסל, והחוסים האלימים קיבלו הוראה מגברת קוגן או מאחת העובדות להכות אותו ולהשליך עליו פחיות ובקבוקים. סיימון, בנוכחותי ובנוכחות עוד מישהי, היכה ילד עירום באמצעות חגורה אחרי שגילה שתחתוניו מלוכלכים, כי לא היה נייר טואלט בשירותים".
אם לנערה שנמצאת במקום משנת 1990 – גם היום, תחת ההנהלה החדשה – מספרת כי באחד מסופי השבוע שבתה בילתה בבית, גילתה על גופה סימני חבלה קשים. הילדה סיפרה כי הוכתה על ידי אחד המדריכים. האם צילמה את הסימנים והביאה את התמונות לקוגן. "הגשתי גם תלונה במשטרת רמלה, אך לא קיבלתי מהם כל תשובה בנוגע להתפתחות החקירה", היא מספרת. "כשההנהלה התחלפה, התמונות נמצאו בכספת של גברת קוגן. היא לא עשתה איתן שום דבר".
החוסים, העובדים והאם מספרים על צינוק שבו היו כולאים את החוסים כעונש. "זה היה חדר קטן חשוך בלי חלונות, רק עם מיטות אבן", נזכרת בן חמו. "היו כולאים בו ילדים שהתפרעו. זה עדיף על המכות שהם היו מקבלים. לפחות בחדר הזה אף אחד לא נגע בהם".
"אם היינו מפריעים למורה, או סתם לא מקשיבים, היו מכניסים אותנו לחדר חושך", מספר דהאן. "היו מחזיקים אותנו שם ימים ארוכים, בלי לצאת. את האוכל היו מכניסים דרך פתח קטן שהיה בין הדלת לרצפה. היו משאירים לנו חור קטן בשביל אור. את הנורות היו מוציאים".
גורם במשרד הרווחה, שמכיר היטב את הפרשה, מאשר: "קיבלנו שיחה אנונימית בה סופר לנו על החדר החשוך. הגענו למקום והזדעזענו. גילינו מחסן קטן בלי חלונות שבן אדם לא היה יכול לעמוד בו זקוף. אחרי הביקור שלנו סגרו את החדר".
רפי אהרני אמר בתגובה: "יום טוב שיהיה לה יום כייפי", וניתק.

זהירות, מפקחים בדרך

כיצד ייתכן שלאורך שנים כה רבות כולם ראו ושתקו? התשובה פשוטה: העובדים חששו לדבר כי לא רצו לאבד את מקום עבודתם. כשכבר הגיעו מבקרים למקום, טרחו כדי להסתיר מהם מה באמת מתרחש שם. בימי שלישי, ימי הביקור של המשפחות, רחצו את החוסים והלבישו אותם בבגדים חדשים, למרות שהיגיינה לא הייתה הצד החזק של המקום. "כשהיינו מבקשים מאחת העובדות סבון ומברשות שיניים", מספר דהאן, "היא הייתה נותנת לנו בשקט, שאף אחד לא יראה, ומבקשת שלא נספר".
"אני ראיתי שהשתמשו במעון בפירות וירקות רקובים שהיו בהם תולעים", מספרת יצחקי, "את השאריות של ארוחת הבוקר אף פעם לא היו זורקים, אלא משתמשים בהן לארוחות צהריים. השתמשו גם בקופסאות שימורים שמזמן פג התוקף שלהן. רק ביום הביקורת של משדד הרווחה היו הולכים לקנות פירות משובחים ועושים ארוחת מלכים".
אלה לא היו ביקורות פתע?

"שאלה טובה. אלה היו אמורות להיות ביקורות פתע, אבל איכשהו תמיד שבוע לפני הביקורת קוגן הייתה מתחילה לעשות סדר, מורה לנקות, לסדר חדרי לימוד, למלא אותם בכלים ובמשחקים שלא היו שם, כדי שיראו שהחוסים מועסקים בעבודות יד. מישהו כנראה היה מדווח לה על הביקורת, אחרת איך אפשר להסביר את זה?
"באותה תקופה הייתי מדווחת לפקיד אחד באגף לטיפול במפגר במשרד הרווחה. סיפרתי על המזון המקולקל, על הכלים המזוהמים, על המנות. כשדיברתי איתו, הבנתי ממנו משהו על המתרחש שם".
"צוות המעון שמע מראש מגברת קוגן על ביקורות צפויות של הרווחה", מספר עובד לשעבר. "הצוות נדרש להפוך את המעון לצחצח, לתת טיפול טוב יותר לחוסים, העיקר שהביקורת תעבור בשלום".
"בזמנו הגיעו אלינו שיחות אנונימיות בהן דיווחו על המתרחש במקום, אבל כשצוות הפיקוח היה מגיע, הכל נראה כשורה – החוסים נקיים, המוסר מטופח", מספר גורם במשרד הרווחה. "החוסים לא סיפרו דבר, אבל שרה קוגן לא הייתה נותנת לאף אחד להתקרב אליהם מספיק כדי שידברו. מעבר לכן, בזמנו כוח האדם לא איפשר פיקוח אינטנסיבי. אז היו בסך הכל חמישה מפקחים במשרד הרווחה, בעוד שהיום יש 15". (ראה את הכתבה "6600 מפגרים במעונות – ורק 7 מפקחים" משנת 2007- אריה סעדה)

החוסים והעובדים לא זוכרים ביקורים של נציגי אקים במקום, למעט שתי מתנדבות שהיו מגיעות מדי פעם ומחלקות ממתקים. לבקשתו של עו"ד רון לקבל את דוחות הביקורים של עובדי אקים, השיב בכתב יזהר דמארי, מנהל אקים לאפוטרופסות, כי נשמרו דוחות רק משנת 1999 ואילך.
תגובת אקים: "אקים אפוטרופסות אחראית על כ-1,500 חוסים ברחבי הארץ. במסגרת זו אנו דואגים לקיומם של ביקורים שבועיים של המבקרות האישיות הקבועות לכל חוסה, ביקור חודשי של העובד הסוציאלי האזורי וכן ביקור של מנהל העמותה במעון כפעמיים ער שלוש בשנה. בביקורים הללו המבקרים מטעמנו עורכים שיחות אישיות עם החוסים על מנת לוודא שהם מטופלים היטב.
"מעון מקי"ם היה בפיקוח משרד הרווחה וממשלת ישראל. בשעתו לא היה ידוע לנו על התעללויות ומעולם לא קיבלנו דיווחים על התעללויות. כמו כן לא נצפו על גופם של החוסים ו/או בהתנהגותם סימנים של התעללויות. לו היה לנו חשד כלשהו שמתרחשת התעללות במקום, היינו אנו אלה שמגישים את התלונה למשטרה, כפי שעשינו במקרים אחרים כשנודע לנו על חשד להתנהגות פלילית. ברגע שנחשף סיפורו של דודו דהאן ומעון מקי"ם, אנו הראשונים שפנינו למפכ"ל המשטרה בבקשה לחקירה".
רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה מסרה בתגובה: "מקי"ם נחשב בשמך שנים רבות למעון טוב מאוד. המעון הצטיין ברמה אסתטית גבוהה, הדיירים תיפקדו ברמה גבוהה והגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים. האגף קיבל מדי פעם דיווחים על אירועים חריגים במעון. המקרים נבדקו לגופם על ידי פקיד הסעד והועברו למשטרה או לגורמי טיפול אחרים. הנהלת המעון הוחלפה לאחר שהתגלו אירועים חריגים, שהתרחשו לפני כ-l0 שנים, ומאז נעשו פעולות רבות לשיקום המקום".

המשטרה נכנסה לתמונה

אחרי שתמר יצחקי עזבה את המעון, היא שמרה על קשר עם עובדת שדיווחה לה על המתרחש במקום. יצחקי העבירה את הדיווחים האלה לפקיד במשרד הרווחה. באחת הפעמים סיפרה לה העובדת כי חוסה הוכתה קשות על ידי סיימון גלסוולקאר והנהלת המעון ביקשה מ-ה' לומר כי הוא היכה אותה.
ה' זוכר היטב את האירוע: "יום אחד ראיתי את סיימון המדריך ואת חברה שלי הולכים לאנשהו. הוא הזמין אותי לבוא איתם. הוא הכניס אותנו למרתף, נעל את הדלת, כיבה את האור והתחיל לדפוק לה מכות – ברגליים, בבטן, בגב. כל הגוף שלה היה סימנים כחולים. אחרי שסיים הוא אמר לי 'תגיד שאתה עשית את זה'".
יצחקי איתרה את משפחת החוסה וביקשה ממנה ליצור קשר עם המעון. במקביל התקשרה לפקיד באגף לטיפול במפגר, ואל המעון נשלחו שילה ספיירו ונעמי ארנן לחקור את האירוע. בשלב הזה גם המשטרה נכנסה לתמונה.
בשנת 2000 הואשם סיימון גלסוולקאר בשלוש עבירות אלימות כלפי חסר ישע ועבירה של הדחה בחקירה. "מתוך חומר הראיות עולה כי ייתכן שלמעון היה אינטרס לטייח את הפרשה", כתבה השופטת זהבה בוסתן. "משהתגלתה, נוח היה יותר אילו התברר כי חניך במעון היכה את החוסה ולא מדריך".
אחת העבירות האחרות בה הואשם גלסוולקאר היא הכאת חוסה מחוץ למעון. כפי שעולה מגזר הדין, החוסה המוכה הגיש תלונה במשטרה שבוע לאחר האירוע, "כיוון שהמנהלת של המעון לא הרשתה לו להתלונן ורק כאשר הגיע מנהל חדש והוא סיפר לו על האירוע הוזמנה המשטרה והוא התלונן".
גלסוולקאר נידון ל-14 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים בפועל. השבוע אמר לנו: "מעולם לא הרמתי יד, אלא כדי להפריד. החוסים היו מספרים לי על מכות, אבל אני לא ראיתי כאלה. כשעבדתי במקי"ם דיווחתי לשרה קוגן על הנעשה, והיא אמרה לי 'עזוב אותך, זה שטויות'. היו כאלה שקינאו בי, כי חשבו שיקדמו אותי להיות מדריך ראשי, וחיממו את החוסים נגדי. ישבתי בכלא בגלל שאני פראייר, בגלל שלא פתחתי את הפה שלי. אם הייתי מדבר, הרבה אנשים היו נכנסים לכלא. מה שנחשף על מקי"ם הוא רק 20 אחוז שם. שילמתי את המחיר והפרשה הזאת מאחוריי".
ישראל קוגן, בנה של שרה: "כל מה שמספרים על אמא שלי אלה שקרים של עורכי דין. לא היא הכניסה את אלה שלא היו צריכים להיות במעון לשם, אלא משרד הרווחה. היא הייתה אישה מסורה, שעבדה תמורת רווח קטן מבוקר עד לילה ואהבה את החוסים". קוגן אמר כי הוא לא יודע על האלימות במקום וגם לא על הנסיבות בהן הורחקה אמו מהתפקיד. "פעם שיטות החינוך היו שונות", הוסיף. "היום יש שיטות אחרות, ואני לא בטוח שהן יותר טובות, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
עו"ד ניר ידיד, בשם מעון מקי"ם: "שרה קוגן ז"ל הקדישה את כל חייה למען הילדים במעון, שפעל תחת פיקוח מלא וצמוד של משרד הרווחה, עד שפרשה מתפקידה מפאת גילה המבוגר. החניכים התקבלו למעון על סמך ועדות האבחון של המשרד ועל פיהן בלבד. כבכל ארגון, ייתכן וגם במעון מקי"ם היה עובד שסרח. אם היה כזה, הוא טופל על ידי הגורמים המתאימים".
ונחזור לרגע לשאלה המטרידה ההיא, האם פרשה כזו יכולה להתקיים מתחת לאפנו גם בימים אלה. "הפיקוח היום הרבה יותר קפדני ומקצועי", אמר גורם במשרד הרווחה. "מנהלי המעונות עובדים עכשיו הכשרה והסמכה, והמדריכים עובדים קורסים של משרד הרווחה. וזה עדיין לא מספיק. אין שום דבר שיבטיח שדברים כאלה לא יקרו בעתיד".

לצפייה במאמר בעיתון "ידיעות אחרונות" הקלק/י על התמונות:



קישורים: