משרד הרווחה – תפיסה מיושנת של השמת אנשים עם מוגבלויות במוסדות סגורים הרחק מהקהילה

להלן קטע מהמאמר "דיור בקהילה" של ארגון "בזכות", על מדיניות משרד הרווחה להשמת אנשים עם מוגבלויות הרחק מהקהילה במוסדות סגורים:

"במדינת ישראל חיים אלפי אנשים עם מוגבלות במסגרות חוץ-ביתיות. רובם המכריע חיים במוסדות המוניים המרוחקים מן הקהילה, בקבוצות של עשרות ואפילו מאות דיירים יחד. מתוך כ – 7500 אנשים עם מוגבלות שכלית החיים מחוץ לבית, 6500 נמצאים במוסדות, ומעל אלף בהוסטלים. רק מאות ספורות של אנשים עם מוגבלות שכלית מתגוררים במערכי דיור בקהילה. לאנשים עם מוגבלות פיסית לא קיימים מערכי דיור כלל, ואם הם זקוקים לסידור חוץ-ביתי – הם מתגוררים במוסדות ובהוסטלים. אלפי אנשים עם מוגבלות נפשית חיים, לעתים עשרות שנים, בבתי חולים פסיכיאטריים, וזאת בהעדר מערכי דיור מתאימים לשיקומם בקהילה …"

"על אף שעקרון הנורמליזציה בחייהם של אנשים עם מוגבלות מיושם כבר עשרות שנים בעולם המערבי, מגמה זאת לא השתרשה בישראל. בארה"ב ובסקנדינביה נסגרים מוסדות, ואנשים עם מוגבלות עוברים להתגורר במערכי דיור קהילתיים, בתמיכת רשויות הרווחה לפי צורכיהם הייחודיים. בישראל, לצערנו ההיפך הוא הנכון. מוסדות חדשים נפתחים, ואנשים עם מוגבלות שאינם מתפקדים ברמת עצמאות מלאה ממשיכים להיות מופנים אליהם. מיעוט קטן מגיע למגורים במערכי דיור קהילתיים. הדבר נכון לגבי אנשים עם כל סוגי המוגבלות, אך בולט במיוחד בקרב אנשים עם מוגבלות פיסית. לציבור זה אין כלל אפשרות לדיור מוגן: אלו מהם הנזקקים לתמיכה מהממסד בתחום מגורים, מופנים למוסדות בלבד, על אף ששילובם בקהילה אמור להיות מובן מאליו.

את הסיבות לכך ניתן למצוא במדיניות של משרד הרווחה. המשרד מחזיק במדיניות לפיה אנשים עם מוגבלות קלה בלבד זכאים לגור הדירה בקהילה, ומקומם של אנשים עם מוגבלות קשה יותר הינו לרוב במוסדות ולעתים בהוסטלים. מדיניות זאת מושתתת על תפישות מיושנות ביחס ליכולתם של אנשים עם מוגבלות ליהנות מחיים בקהילה, וביחס לתגובת הקהילה שבקרבה מתגוררים אנשים עם מוגבלות. כמו כן, קיימת תפיסה לפיה אנשים עם מוגבלות החיים במוסדות סגורים, פחות חשופים לסכנות מאשר אלו הגרים בקהילה, וקל יותר לפקח על מספר מצומצם של מסגרות גדולות מאשר על מספר גדול יותר של מסגרות קטנות. "

נקודות:

  • משרד הרווחה בישראל נמצא בפיגור של עשרות שנים בהשמת אנשים עם מוגבלויות מחוץ לקהילה, בעוד שאר העולם פועל להשמתם בקהילה.
  • לאנשים עם מוגבלות פיסית אין כלל אפשרות לדיור מוגן. אלו מהם הנזקקים לתמיכה מהממסד בתחום מגורים, מופנים למוסדות בלבד, על אף ששילובם בקהילה אמור להיות מובן מאליו.
  • במשרד הרווחה קיימת תפיסה לפיה אנשים עם מוגבלות החיים במוסדות סגורים, פחות חשופים לסכנות מאשר אלו הגרים בקהילה, בעוד הקישורים להלן מראים ההפך.

קישורים:

תביעה נגד עיריית בת ים: אין להפלות עובד סוציאלי בשל מוגבלות

לשכת הרווחה בת ים - לא מצאו עבודה מתאימה לעמיתם הנכה?2007 – התנהגותה העילגת של רחל וידל, מנהלת לשכת הרווחה בת ים, בדרך רמיה ניסתה לפטר עובד שלה נכה. עובד בעיריית בלשכת הרווחה בת ים, נכה, ותיק כ-23 שנים, בעקבות תהליך ניווני של חוט השדרה הצווארי, הוא רותק לכסא גלגלים ולקה בדיבורו. בתום תקופת השיקום ביקש לחזור לעבודתו בעירייה – בלשכת הרווחה, אך זו סרבה. העירייה הגיעה עם העובד להסדר פשרה בעקבות לחץ ציבורי וכיום הוא עובד בעירייה. מכתב התביעה עולה התייחסות לא ראויה (בלשון המעטה) לנכה אשר נתן את מפעל חייו לעבודה הסוציאלית
בלשכת הרווחה בבת ים
:

  • רמיסת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ואת הזכויות החוקתיות וזכויות היסוד של התובע, ובכללן: הזכות לכבוד, הזכות לשוויון והזכות לעבוד.
  • תשובות לאקוניות של העירייה לפניות העובד.
  • גישה פסיבית ומזלזלת.
  • חוסר תום לב ושיקולים זרים.
  • ועוד …

מנהלת לשכת הרווחה בת ים: רחל וידל

רחל וידל - מנהלת לשכת הרווחה בת ים

האדם הסביר חושב, שייעודה הוא של לשכת הרווחה , להעניק לאנשים סעד, רגישות לבני אדם, חמלה, הקשבה ורצון לעזור, ואולם מתברר כי בלשכת הרווחה נעשים דברים קשים נגד אנשים חלשים, ניצול המצוקה של האזרח, העובד.
מקרה נוסף קשה בלשכת הרווחה בבת ים הוא התעללות ואונס עובדת ע"י מנהלה עובד סוציאלי: "מגזר הדין עולה כי האיש נהג להטריד את האישה, בשנות ה-40 לחייה, שעבדה תחתיו. הוא נהג לחבקה ולנשקה בניגוד לרצונה במהלך שהותם במשרד, ואף הציע לה לקיים עמו יחסי מין במהלך פגישות עבודה ביניהם. כשסירבה, איים כי יפטר אותה מעבודתה אם לא תיעתר לדרישותיו.מפרטי ההתעללות עולה כי האיש אנס את האישה באחת הפגישות ביניהם, לאחר שניסתה להיאבק בו. הוא הפעיל עליה כוח, הפשיט אותה בניגוד לרצונה ואז ביצע בה את זממו" …. ניצול יחסי מרות ששררו ביניהם."כל זאת על דרך הפעלתו של מעין 'סיר לחץ' עד כדי יצירת מצב דברים, בו נאלצה המתלוננת לספוג חרפתה ולשתוק, הכל כדי לתת פת לחם בפי שש ילדיה הקטינים שסמוכים היו על שולחנה באותה עת".
קישורים: