עדות מזעזעת נער באשפוז כפוי באיתנים – הליכי השתקה, תפירת תיקים וטיוח ע"י רשויות הרווחה

דצמבר 2014 – עדותו המחרידה של י' בן 16.5 ללא רבב בגופו או בנפשו כלוא באשפוז כפוי 3 חודשים בבי"ח פסיכיאטרי איתנים – פק"ס ליאת אשורי: "לא מוצאים לו מסגרת וטרם נערך לו אבחון"

את סיפורו של הקטין י' פרסמנו בתאריך 14/12/14 תחת הכתבה: "השופט שמעון לייבו ביהמ"ש לנוער ירושלים – אשפוז כפוי לקטין שזרק חפץ על מדריכה ושאינו חולה במחלת נפש מהסיבה כי לא נמצאה לו מסגרת עונשית טיפולית". בכתבה פורט בהרחבה, כי השופט שמעון לייבו, נזף בקטין "שאינו מבין את המצב לאשורו" ונזף בפקידת הסעד על "שאין הצעה קונקרטית למסגרת".
ברם, הקטין ממשיך להיות כלוא באשפוז כפוי מזה שלושה חודשים בניגוד לחוק, ללא שעבר אבחון.
נעילתו של י' במוסד סגור, נועדה להשתיק אותו ולמנוע ממנו לספר כיצד הפרקליטים מפרקליטות מחוז ירושלים, איימו עליו לתת עדות שקר נגד אביו בבית המשפט. הקטין שלח הודעה על חזרה מהודאה בעדותו ופירט את האיומים הברוטליים וההפחדות שנקטו נגדו הפרקליטים, אולם בית המשפט לא פעל להוסיף את הבקשה לחזרה בהודאת הקטין.
הקטין נמצא כיום באשפוז כפוי וסכנת חיים מרחפת מעל ראשו. פרקליטות המדינה כמו גם פקידת הסעד מעדיפים שהקטין ימות, מאשר יספר את הפשעים שחוללה המדינה לילד המחונן שבגיל 16 עבר בהצלחה בחינות בגרות באנגלית ומתמטיקה, והוא מתבלט בתחום האומנות כרקדן ונגן על כלי נגינה שונים לרבות פסנתר.
המכתב המלא שמור במערכת. לצורך הגנה על זהותו של הקטין הושמטו פרטים מזהים.

לכבוד

בית משפט עליון

אני, י' בן 16 וחצי ת.ז. xxx, ברצוני להתלונן על כל מה שפגעו בי במשך השלוש וחצי שנים האחרונות: המשטרה, הרווחה, פנימייה ועוד.

הוציאו אותנו מהבית, הפרידו בינינו (י' הופרד מאחיו).

בהילולה של רבי נחמן הודדענקר, נסענו לקבר שלו בטבריה להתפלל ובחזור לקראת היציאה מבית הקברות עלינו על הרכב, ופתאום נשמע רעש חזק מאחור על הרכב, כי המשטרה דפקו עליו.

עצרו את אבא שלי, שמו עליו אזיקים והכניסו אותו לניידת. עיכבו אותנו עד מאוחר.

בלילה ליד הניידת שבה הוא ישב, דאגנו לשלומו וחששנו שלא נראה אותו יותר, ואפילו שהשוטרים אסרו להתקרב אליו, עקפתי אותם ודפקתי על החלון להגיד לו שלום, והוא עושה לי שלום בחזרה. שרנו כל האחים נ-נח בתפילה לשלומו ולשלום כולם. היינו רק הבנים ביחד וגם לא כולם, ואת שאר המשפחה גם הוציאו מהבית.

התברר שהעיכוב היה בגלל שהמשטרה של טבריה חיכו שיגיעו ניידות מירושלים לאסוף אותנו וכשהגיעו נסעו בניידות לירושלים לתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

הגענו למגרש הרוסים בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר. את אבא שלי הכניסו למעצר ומאז לא ראיתי אותו יותר.

חקרו אותנו ולאחר מכן הכניסו אותי ואת אח שלי xxx למרכז חירום "מבטח עוז" שברמת שלמה, ושם נפגשתי עם אמא פעם בשבועיים בפיקוח שם.

המדריכים עלו לי "אחיזות" כואבות במשך שעות. כלומר, תופסים לי ידיים במשך שעתיים על הרצפה כשהידיים משולבות כמו X תופסים לי את שני הידיים צמוד עד שאני "נרגע". עשו לי את זה בדרך אלימה וגם המדריך מוטי מלכה, הפיל אותי בבעיטה לרצפה ואחז אותי. עשו לנו גם שיחות וטיפול הרסני.

מהמשטרה חקר אותנו חוקר ילדים בשם מיכה הרן, ששיקר לנו בחקירה ואמר לנו: "נכון שנפגעתם. נכון שאבא שלך היה כך וכך, ורצה שאאשר לו דברים", וגם איים שאם לא אשתף פעולה אצטרך להיחקר עם מכות בידי חוקרי המשטרה.

לאחר ארבעה חודשים של סבל וגם דאגה לשלום כל המשפחה, כי ידעתי שכולם סובלים לאחר פירוק הבית, העבירו אותי משם לפנימיית "בית חגי", ואני חשבתי שאולי יהיה לי טוב ושאוכל סוף סוף להיות בקשר עם המשפחה ושיתנו לי יציאות לאמא, אבל כשהתקבלתי הבנתי שטעיתי, ורק סגרו אותי יותר, ואחרי קצת זמן לקחו לי את הפלאפון וכל דרך להיות בקשר עם אמא שלי והמשפחה ובלי פגישות.

פגעו בי גם הצוות וגם הנערים במכות, השפלות, ובסחיטות כסף. באחד המקרים כשיצאנו, אני והמדריך xxx ועוד נער. חנינו בגן החיות התנ"כי בירושלים, על מנת לאסוף את המדריכה ושם המדריך הרים עלי ידיים והרביץ לי ברכב, וכן היו עוד כמה וכמה פעמים שהרביץ לי בפנימייה, בעט בחפץ לעברי, דחף אותי ועוד, וכשהייתי במקלחת הוא חיבק אותי מאחורה.

את הכסף שבשבילו עבדתי בפינת חי למשך תקופה מאוד ארוכה לא שילמו לי, ורק כשאיימתי בתלונה ועשיתי בלאגן שילמו לי וגם גנבו ממני כסף הנערים והצוות.

עשו לי גם טיפול הרסני שגרם לי הרבה כאב והרס, שהרס לי את כל העולם הפנימי.

ד"ר ויינשטיין הפסיכיאטר של בית חגי, שיחק לי עם כדורים פסיכיאטריים ובכלל לא הקשיב לי ושמע רק לשרית ורד העובדת הסוציאלית שטענה נגדי דברים שקריים. יומיים לאחר העדות הוא הפסיק לי את הכדורים.

יש עוד דברים שעברתי בפנימיית בית חגי, סבל. אבל הדברים הקשים ביותר שעברתי זה שהכריחו אותי באיומים להעיד נגד אבא שלי ונתנו לי כדורים פסיכיאטריים. על אף שהבטיחו לי שאחרי החקירות עם חוקר הילדים מיכה הרן, הכל יסתיים.

כשהיינו עוד בבית עם המשפחה, בחמישה החודשים האחרונים שלפני המעצר של אבא שלי, הייתי בן 13 וחגגו לי בר מצווה. חבר של אבא שלי שאמר שהוא סופר סת"ם, הכין עבורי את התפילים. הבת שלו הייתה בת 7 שנים והיינו חברים, וכשאבא שלי גילה שהוא כומר מיסיונר שמתחפש למפיץ דת, הם רבו ונחתך הקשר ביניהם ומאז לא יכולתי לראות אותה יותר.

שגיא אופיר וליזו וולפוס התובעים מהפרקליטות נגד אבא שלי, אמרו לי לפני העדויות: "תגיד שאנסת, לא נעמיד אותך לדין. מה איכפת לך גם אם זה שקר", גם אמרו שהעדות שלי לא תצא אמינה במידה ויוכיחו ההגנה שכן אנסתי. והוסיפו שגם אח שלך אמר ולא עשינו לו כלום.

רצו שאשקר על מנת שאוכל להכניס את אבי לכלא ולהשיג את שמם. שיתפתי פעולה ושיקרתי.

רק בדבר אחד לא הסכמתי לשקר: להגיד שאנסתי. גם ליזו וולפוס עודדה אותי שאני יכול להיות העו"ד הכי טוב בשביל להוריד מעצמי את הלחץ שעשו לי שגיא אופיר וליזו וולפוס, וכדי שלא אצטרך לשקר שאנסתי, סיפרתי מציאות אחרת: אמרתי שאבא היה אחראי על הכל, על כל הדברים, ובכלל שיקרתי.

– עמוד 3 הושמט. מכיל פרטים חסויים שעלולים לזהות את הקטין. –

לא היה משנה להם כל כך כי כבר העדתי ונגמרו שלבי העדויות וזה כבר לא יזיק לעדויות, ושלחו אותי לבדיקה ב-xxxx. שמחתי שסוף סוף הצלחתי לצאת משם, כי רק רציתי לצאת משם בכל דרך והצלחתי, ולכן שמחתי, אבל נפלתי לגיהינום חדש, שם נתנו לי כדורים והכניסו אותי סתם לחדר 'הרגעה', כשהתנגדתי פעם אחת לכדור, הביאו לי את זה בזריקה בישבן ובדרך אלימה תפסו לי את הידיים והרגליים בכוח, ודפקו לי את הראש במיטת הברזל שזרקו אותי עליה. גם בנוסף לזה גם שם שיקרו לי מהפנימייה, בעיקר העובדת הסוציאלית שרית ורד, שאמא רוצה לפגוע בי, ושכנעו אותי שלא אפגוש אותה. מה שעשו והצליחו דרך שקרים ומניפולציות כל השנים שהייתי שם.

בנוסף, מהפנימייה , באו אלי גם המדריכים ושרית ורד העו"סית כדי לחזק את המחשבות האובדניות שלי, כי העדיפו אותי בקבר. ממש כך.

הרגשתי כי פחדו שאתלונן עליהם, ובפרט כששמעו גם מהבית חולים שיש לי מטען גדול עליהם, ושאני לא רוצה לחזור לשם.

רק בסוף, אחרי שבאו ושכנעו אותי הרבה עם שקרים וממתקים ועוד, נתתי בהם אמון וחזרתי לפנימייה. שוב התעללו בי ואפילו שגם ידעו שסבלתי בבית החולים כי שיתפתי אותם בזה, כדי לאיים אלי שיחזירו אותי לשם ופעם אחת ניסו להחזיר אותי לשם וברחתי.

חזרתי באותו יום לפנימייה בתקווה שיניחו לי עם הבית חולים הפסיכיאטרי, כי חשבתי שאם אחזור, אפתור בעצם את הבעיה שהם חשדו בי שאברח מהפנימייה בתקווה שיניחו לי. בפרט כי ידעו שלא יוכלו להכניס אותי כשהרופאה ד"ר מרינה, המליצה עלי טוב.

לאחר מכן, ביום גזר הדין של אבא שלי, לא הסכימו שאלך לשם, הסירוב שלהם הראה לי שלא איכפת להם ממני ושיקרו לי שרוצים בטובתי, כי לעדויות נגד אבא שלי והנאשמים הסכימו שאלך, ומה קרה הפעם שלא הסכימו?

אני הייתי סקרן לדעת מה קורה עם גזר הדין. היו לי רגשות מעורבים, שמצד אחד היה חשוב לי לדעת מה קורה ומה יקרה עם אבא שלי ודאגתי, ומצד שני היה חשוב לי לדעת שהצלחתי להציל את המשפחה בזה שישב בכלא כמו שהסבירו לי ושיקרו לי.

ברחתי בלילה. יצאתי בלי כלום. רק עם עצמי וכסף לאוטובוס. הייתי בתחנה מרכזית, חיכיתי לאוטובוס ונסעתי. כיוון שהיה קר בחוץ אז היה לי רעיון להיות בכותל המערבי ושמה התפללתי שיהיה טוב. ביום נסעתי לבית המשפט המחוזי ופגשתי בחוץ את אמא שלי ואת אחותי, בפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה כל כך.

מחוץ לבית המשפט פגשתי גם את עוה"ד שגיא אופיר וליזו וולפוס, והם אמרו לי שאתעלם מאמא ומכל הנשים.

בגזר הדין שלא בצדק אבא שלי קיבל 26 שנים.

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004
מודעות פרסומת

והאוטיסטים לא אמרו אף מילה – אסתי אהרונוביץ, מוסף הארץ, 24.12.2004

קרוביהם של המטופלים בבית החולים איתנים עוד לא התאוששו מהתעללות מצד המטפלים במחלקת "המשך". ועדת בדיקה הגישה דוח, המשטרה עדיין חוקרת, ובינתיים הוחלף רוב הצוות במחלקה.
חמישה חודשים עברו מאז התפוצצה פרשת החשדות בהתעללות מחלקת "המשך", בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, וחנה ברגמן, שבנה היה מאושפז במחלקה מתקשה להתאושש. את הרגע שבו שמעה על החשדות היא לא תשכח. בעלה התקשר למקום עבודתה ושאל אם שמעה מ"איתנים". היא שאלה מה קרה, הוא סיפר ששמע בחדשות על חשד להתעללות בחוסים. היא הרגישה מחנק. הסיוט שלה, כאם שהכניסה כמעט בעל כורחה את בנה בן ה- 16 למחלקה הסגורה, התממש. הפחדים הנוראים מכל, שהחרידו את לילותיה, התאמתו בין רגע, אף כי עוד לא ידעה אם יש ממש בחשדות, ואם בנה היה אחד הקורבנות.
דקות ספורות לאחר מכן נסעה עם בעלה לירושלים. הדם הלם ברקותיה בחוזקה. "אני לא יודעת איך עשינו את הקילומטרים לשם, היא אומרת. עזבתי את העבודה ונסעו לשם. כשנכנסו למחלקה הסבירו לנו שלא צריך למהר ודברים כבר השתנו. הטירוף אחז בנו ופשוט לקחנו משם את הילד. שבת לפני, כשהחזרנו אותו לשם לאחר סופשבוע בבית, הוא הרטיב בכניסה למחלקה. זה היה סימן לא טוב. אמרתי לבעלי, שצריך לעשות עם הצוות שיחה קשה, משהו לא בסדר. אחרי כמה ימים הפרשה התפוצצה.
משמאל: הציור שציירה כרמלה מנדלבאום אחרי שהנה אושפז ב"איתנים" ולא הותר לה לפגוש אותו עד שיתרגל למקום – צילום איציק בן מלכי
תלונת הסטודנט לרפואה
במרס 2004 פנה סטודנט לרפואה אל פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה האתית בהסתדרות הרפואית. הסטודנט שעבד ככוח עזר במחלקת "המשך" באיתנים, סיפר לרכס על מסכת התעללות פיסית ונפשית של כמה מאנשי הצוות בחוסים. רכס הזדעזע וביקש מהסטודנט להעלות על הכתב את מה שראה ושמע. לאחר שקרא את הדברים ביקש לפגוש את המתלונן שוב. לפגישה במשרדו בא הסטודנט עם עוד שלושה מאנשי הצוות, שגם הם ביקשו להתלונן על מה שלטענתם נעשה במחלקה. בנוכחותם התקשר רכס אל הפסיכיאטר המחוזי וביקש ממנו לטפל בתלונות במלוא החומרה.
מהרגע ההוא, כדור השלג החל להתגלגל. באפריל הקים ד"ר יעקב מרגולין, מנהל בית החולים הממשלתי איתנים וכפר שאול, ועדת בדיקה בראשות ד"ר אלי דנילוביץ, סגן הפסיכיאטר המחוזי. דוח הוועדה, כולל המלצות, הועבר בסוף יוני אל ד"ר מרגולין שהעבירו אל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' אבי ישראלי. ב- 4 ביולי 2004 הורה שר הבריאות דאז דני נווה, לסגור את המחלקה בעקבות מסקנותיה של הוועדה.
הדוח מצייר תמונה של התעללות אכזרית בחוסים חסרי ישע ומערכת יחסים בלתי תקינה בין מנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות הראשית במחלקה דנה בן מאיר. התוצאה, על פי הדוח, היתה שהאחות בן מאיר "ניהל" את המחלקה ללא רשות וללא סמכות.
להנהלת בית החולים, כך מתברר, היה ידוע על המתיחות במחלקה בין המנהל לאחות האחראית. כמו כן היה ידוע לה שהמחלקה סובלת ממצוקות כוח אדם ושמצבה הפיסי בלתי נסבל. מכתבי תלונה של עובדים מעידים כי "נעשו פניות באופנים ובמועדים שונים להנהלת הסיעוד ללא שנעשה בירור מעמיק על מהות התלונות והשלכותיהן". בכל מכתבי התלונה מפורטות טענות העובדים על הפעלת אלימות נגד מטופלים: מעקמים ידיים, דוחפים, מפילים, סוטרים. במקצת התלונות יש עדות כי בשיחות פרטיות עם העובדים נתנה בן מאיר אישור לשימוש באלימות.
בדוח הוועדה מוזכרים שמונה מטופלים שעל פי הממצאים נפלו קורבן להתעללות פיסית ונפשית.
לדוגמא: י', המאושפז במחלקה עשרים שנה. על פי הדוח, נאסר עליו לדבר הן עם אנשי הצוות והן עם המטופלים האחרים. אם דיבר באמבטיה והתלונן על מים קרים מדי או חמים מדי, נשלח עירום לחדרו.
על י' גם נאסר להתנדנד בישיבה. על פי הדוח, האחות האחראית נימקה זאת בכך שתנועת הנדנוד עלולה להביאו לידי התפרצות. כדי להפסיק את הנדנוד הניחו על גבו כוס, לפעמים ריקה לפעמים מלאה מים. כשהתנדנד נשפכו עליו המים והוא הושאר רטוב.
י' גם הוכרח לאכול כל מה שבצלחתו. כשהקיא או פלט, אולץ לאכול את מה שהקיא.
הוא אף הולבש בחזיית נשים וכונה בשם "איריס". המטפל שעשה זאת נהג להפחיד את י' בסירוס. מיד לאחר הקמת הוועדה הועבר י' למקום שיקומי אחר, מחוץ לבית החולים.
במקרה אחר נטען כי היכו באכזריות חוסה הסובל מחוסר יציבות בהליכתו. על פי התלונות, אף שד"ר מאיר נתן הסבר רפואי למצבו, טענה האחות בן מאיר כי אין לו בעיה רפואית והצוות קיבל הוראה להכריח את החוסה ללכת. על פי העדויות, בעת שהיה שרוע על הרצפה, אנשי הצוות בעטו בו, עיקמו את רגליו וסטרו לו כדי שיקום. החוסה הועבר לבסוף למחלקה אחרת כשהוא מוסע על כסא גלגלים.
לאחר שהוועדה העבירה את הדוח הוקם במשטרה צוות מיוחד לחקירת הפרשה. באוגוסט העבירה המשטרה את ממצאי החקירה לפרקליטות, ובהם התייחסות למעשיהם או לאחריותם של האחות האחראית, מנהל המחלקה, מנהל בית החולים ועוד ארבעה עובדים סיעודיים. הפרקליטות החזירה לאחרונה את התיק למשטרה עם בקשה להשלמות.
עם פתיחת החקירה המשטרתית החליט מנהל איתנים, ד"ר יעקב מרגולין, שכיהן בעבר כפסיכיאטר מחוז תל אביב, להשעות את עצמו עד סיום החקירה. בתחילת נובמבר שלחה נציבות שירות המדינה מכתבי השעיה חריפים בניסוחם למנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות האחראית דנה בן מאיר ולאחד מאנשי הצוות הזוטרים, שמכחיש בתוקף את כל הטענות נגדו.
מאחורי דלת סגורה
בנה של חנה ברגמן אינו מופיע ברשימת החוסים שעל פי החשדות נפלו קורבן להתעללות. בכל זאת, התחושה שבנה היה שמונה חודשים במקום שבו נעשו לכאורה דברים כה איומים אינה מרפה ממנה. זו היתה לה הפעם הראשונה שנפרדה מבנה לתקופה ממושכת, הוא נכנס לאשפוז במחלקת "המשך" לצורך איזון תרופתי. הוא נער יפה תואר, רחב כתפיים, שערו הסתור בצבע שחור פחם ויש לו עיניים גדולות ושקדיות. חיצונית הוא נראה ככל נער בן גילו, אבל הוא לא מדבר ולא סובל מגע. כשהיה בן שנתיים וחצי לקחו אותו הוריו לאבחון, מאחר שלא דיבר וכל שינוי, כמו יציאה לגינה, נגיעה בחול, במים, גרר בכי עז. הוא אובחן כבעל קווים אוטיסטיים. היום הוא מוגדר אוטיסט ומפגר.
במשך 15 שנה חי בבית. חנה ומשה ברגמן, למרות הקשיים (יש להם עוד שני ילדים), עשו הכל כדי שיישאר לצדם. הוא למד בבית ספר "רעות" בבת-ים, המיועד לילדים אוטיסטים, ובכל יום חזר הביתה. בגיל ההתבגרות החלו בעיות התנהגויות קשות, ככל הנראה תוצאה של השילוב בין התרופות שקיבל להורמונים המשתוללים בגופו. "לצערי, הוא הוצא מבית הספר", מספרת אמו. "מתוך מחשבה שייצא לאיזון תרופתי לכמה חודשים ויחזור. גיל ההתבגרות אצל ילדים כאלו מועד לפורענות. לקחתי אותו לשלוותה לאיזון תרופתי שלוש פעמים בשבוע".
"הרופאה שם, שזאת אישה שאני מאוד אוהבת, אמרה לי שהיא לא מבינה מה אני עושה. שלוותה לא מיועד לאוטיסטים. היא חשבה שיהיה יותר נכון לאשפז אותו לכמה חודשים במקום שמיועד לאוטיסטים. גם אנחנו ננוח, היא אמרה, וגם הוא יהיה במקום שיטפלו בו טוב. היא אמרה לי, וזה המשפט שקנה אותי, שאם זה היה הבן שלה והיא היתה צריכה להפקיד אותו בידיים של מישהו, היא היתה מפקידה אותו בידיים של דוקטור מאיר באיתנים. ההתרשמות מדוקטור מאיר בשיחה הטלפונית הראשונה היתה חיובית מאוד. ככה הגענו לשם".
חנה ברגמן אומרת שזר לא יבין לעולם את התחושה שלה כאם, שנאלצה להשאיר את בנה חסר הישע במוסד סגור. קולה הרועד והדמעות שמציפות את עיניה מעידים על סערת הרגשות שמציפה אותה. "כשאני מדברת הבטן מתהפכת לי", היא מתנצלת.
הייתי בחרדה מעצם הוצאת הילד מהבית. לפני האשפוז עשיתי תחקיר על איתנים. לאנשים שהכירו את המקום היו מילים טובות, איתנים היה הדובדבן שבקצפת. אני שלחתי לשם ילד במצב לא מאוזן, בגיל ההתבגרות, עם כל הבעיות והנכויות שיש לו. הוא היה אמור להיכנס למקום שאמור להיות מענה לכל הבעיות ואנחנו מצאנו שוקת שבורה".
בהתחלה, מספרת חנה ברגמן, לא קיבלו אישור לראות את הבן במשך יותר מחודש וחצי.
"ברגע שהדלת שם נסגרה, זה היה תרתי משמע. בעצם יותר לא ידעתי כלום. הרגשתי שאני שרויה באפלה. הטיעון בדבר הצורך בהפרדה בינינו היה הגיוני. אחת התיאוריות בטיפול בילדים אוטיסטים אומרת, שילדים כאלו צריכים סדר יום מאוד קבוע. כל שינוי מערער את שיווי המשקל שלהם, וכשמתחילים משהו חדש חייבים לדבוק בו עד שהם נכנסים להרגל".
– לא חשדתם שמשהו לא בסדר?
כשראינו אותו לראשונה והוצאנו אותו הביתה זה היה אחרי יותר מחודש וחצי. הוא היה חצי ממה שהיה כשהכנסנו אותו. זה לא התאים לבן שלי וזה בשבילי היה סימן שמשהו לא בסדר. הוא שמח מאוד לחזור הביתה, לפינה שלו. כל פעם שהיתה הרמת קול בבית הוא מיד התכווץ. הוא ישב בשירותים הרבה זמן. זו כנראה התניה מובנית שהוא למד באיתנים. כן, היו סימנים שמשהו לא בסדר. אבל עם ילדים כמו שלנו, שלא מדברים ומאותתים בדרכים אחרות, קשה מאוד לשים את האצבע ולהגיד מה קרה.
"בכל התקופה הזאת הבעתי את החששות שלי. ממש הייתי בחרדה בעניין הזה ושיתפתי בזה את הצוות. כל פעם שהוא חזר עם סימנים כחולים, נחרדתי. אני היום כבר יודעת לזהות סימנים כמו איזה סימן כחול משאירים כשמחזיקים אותו חזק. הוא היה חוזר עם סימנים כחולים מאחורי האוזניים והצוואר והזנחה נוראית של הידיים. הוא נוהג לנשוך את הידיים ובמשך הזמן נעשתה צלקת ופצע פתוח שצריך לטפל בזה, למרוח משחות וקרמים, וכל הזמן היינו צריכים לומר להם את זה. בשלב מסוים, בכל בקשה כבר לא פניתי אל מנהל המחלקה, פניתי ישירות אל דנה האחות. הבנתי שהיא מנהלת שם את העניינים".
ברגמן עובדת בעמותה לילדים בסיכון גבוה, שם היא מגייסת כספים לגנים אוטיסטיים. כשביקרה במחלקה והתרשמה ממצבה המוזנח, שמעה מאנשי הצוות שהסיבה היא מצוקה התקציבית. לדבריה, לא חשבה פעמיים ומיד איתרה אנשים טובים שמוכנים לתת והודיעה על כך למחלקה. "האור האדום החל להבהב אצלי כשאף אחד לא התקשר אלי", היא אומרת.
"השיא היה בפסח. אנחנו תמיד לקחנו את הבן הביתה, אבל הרבה מהחוסים נשארו שם. בעלי איש מחשבים. הוא הביא למחלקה מחשב חדש עם שירים שמתנגנים ושני מסכים. כשחזרנו מצאנו את הציוד לא מחובר לחשמל, כאילו אף אחד לא נגע בו".
עכשיו רודפת אותה תחושת האשמה. "אני חיה במחשבה שנטשתי אותו ולא בדקתי דברים עד הסוף. אולי עשינו את המקסימום, אבל כנראה שזה לא היה מספיק". הבן לומד היום בבית ספר "יובלים" לחינוך מיוחד ברמלה, שם יש כיתות לילדים אוטיסטים, וחוזר כל יום הביתה. לאחרונה היתה ברגמן אמורה לרשום אותו במשרד הרווחה, ברשימה לחיפוש והמתנה להוסטל, והיא פשוט אינה מסוגלת לעשות זאת.
"קשה לתאר את הרגשת הכעס, חוסר האונים, התסכול והרצון שלי, עד היום, לגונן על הילד", היא אומרת. "כשאני הגעתי לאיתנים בתור הורה חדש, ראיתי הורים שבורים, הורים שכבר לא פועלים למען הילד שלהם מחוסר כוחות נפשיים. קשה לשפוט הורים – גם אני, אחרי 17 שנים לא קלות, אומרת שכשאני ובעלי נמות אנחנו צריכים להיות פטורים מגיהינום. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אומרים שאין מעמידים אדם בניסיון אם אינו יכול לעמוד בו. ואם קיבלנו ילדים כאלה אנחנו צריכים לשמור את הכוחות ולהילחם עבורם, אחרת הם ייהפכו לשטח הפקר – ואלוהים ישמור מה יש בחוץ. והנה, על פי החשדות גם בפנים קרה מה שקרה, במקום שהכי אסור שיקרה".
מה שלום הילד

במחלקת "המשך" באיתנים נמצאים 15 חוסים. המחלקה מיועדת לשתי קבוצות: אוטיסטים בוגרים שהועברו מאשפוז במחלקת נוער ל"המשך", ואוטיסטים שגרו בהוסטל ואושפזו לתקופה קצרה (העלולה להתאריך לחודשים ואף לשנים) לאיזון תרופתי, שלאחריו ישובו להוסטל.

זוהי אחת המחלקות היותר קשות שישנן. אם של אחד החוסים מתארת את המקום כ"סוף הדרך", המקום שאליו מגיעים כשכלו כל הקצים. בביקור שערכו במקום אנשי אלו"ט, האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים, הם מצאו אותו בלתי ראוי למגורי אנוש. בניגוד למדשאות הירוקות והמטופחות בחוץ והנוף הירושלמי העוטף את המקום, מחלקת "המשך" נמצאת במבנה ישן ומוזנח, שהמבקרים בו דיווחו על ריח ריקבון ועובש. בחדרים מצאו מיטות ברזל וקירות מתקלפים, אין וילונות, אפילו מכסי פלסטיק לאסלות אין. הורים שבאו לביקור בפעם הראשונה הזדעזעו.

גם ר', בן 24, הובא לאיתנים לאיזון תרופתי. עד לפני שנה וחצי שהה בהוסטל. ר' ממוקם בקצה היותר קל של קשת האוטיזם: הוא עצמאי, הוא מדבר, מתקשר, שוחה, רוכב על אופניים. לפני כשנתיים החל לסבול מהתקפות אפילפסיה קשות, ההערכות היו שהן נגרמות משילוב התרופות שקיבל, ולכן אושפז באיתנים לאיזון.

"לגבי ר'", נכתב בדוח ועדת הבדיקה, "מעלות התלונות שאלות נוקבות ביחס לשיקול הדעת המקצועי השגוי של האחות והאחראית, על בסיס חוסר ידע. מטופל זה סובל מאפילפסיה ולא אחת קרה שהתקפיו פורשו כהתנהגות פונקציונלית והדבר הוביל גם עד ניסיון של קשירה, דבר שיכול להיות חבלתי עבורו. היתה הוראה למתן תרופה, אולם ההוראה לא קוימה והאחות האחראית יצרה פיצול ברור בצוות בהנחייתה לא לתת טיפול תרופתי, אף שידוע היה שמתן תרופה היה מביא לרגיעה תוך דקות. לעתים נמשך מצב של שעות ואף ימים בלי מתן תרופה, כשהמטופל פוגע ופוצע את עצמו".

בחנוכה לפני שבועיים יצא ר' לביתו בפעם הראשונה לאחר אשפוז של שנה וחצי. אמו, כרמלה מנדלבאום, אומרת שזה היה נס חנוכה. היא מביאה אלבום תמונות. בתמונות האחרונות נראה נער נאה עם מבט עצוב. "אותה אחות פירשה את ההתקפות שלו כמניפולציה", אומרת האם ומדליקה סיגריה בסיגריה.

"כשהוא נכנס להתקפה הוא מתעוות לחלוטין, כל הגוף מפרכס. הגב שלו מתקשת לאחור. הוא לא היה יודע מה נעשה איתו, ולפי הדוח ככה השאירו אותו. שעות. ימים. הכנסתי לשם ילד למתן עזרה, את הכי יקר הכנסתי לשם ותראי מה קרה לו".

 היום ניכר שיפור משמעותי במצבו. לאחר שצוות המחלקה הוחלף, שונה מינון התרופות של ר'. ממש מהפכה, אומרת אמו. אני לא אשכח את הרגע שבו שמעתי על החשדות, זה הרגע שכל הורה לילד במוסד סגור מפחד ממנו. זה היה יום ראשון. בנסיעה לעבודה, לתל אביב, שמעתי חדשות. את יודעת, מקשיבים בחצי אוזן ופתאום אומרים שמשרד הבריאות החליט לסגור את מחלקת "המשך" בבית החולים איתנים מחשש להתעללות. זה רגע שאין לי מילים לתאר אותו. הרגשתי כמו לביאה שפוגעים לה בגור. התקשרתי לשם וצעקתי 'מה עשיתם לילד שלי?'"

– לא חשדת?

היה משהו מאוד מוזר במחלקה הזאת. היתה שם אווירה מסתורית. בהתחלה לא נתנו לי לבקר אותו חמישה חודשים בכדי שיתרגל למקום. מרוב ייאוש יצאתי להליכות מטורפות פה ברחובות מסביב לבית וציירתי הרבה.

היא עוסקת באמנות. בחדר העבודה היא שומרת את אחד הציורים שציירה בתקופה ההיא: אישה שותתת דם ועל לבה מצויר ילד עם כנפי מלאך. את הציור לא תלתה מעולם. הוא מונח עם הצד המצויר אל הקיר. "הקשר עם הצוות והרופא היה הזוי", היא מספרת. "את מתקשרת בערב ושואלת מה שלום הילד, מי שעונה מתחיל להסתודד שם עם אנשים אחרים במחלקה. הרגשתי שאף אחד לא מעז לדבר איתי. תמיד אמרו לי, 'תתקשרי מחר'. מה בסך הכל רציתי? לדעת מה שלום הילד? אני, סליחה, השארתי שם את הילד שלי.

הרופא הסביר לי שאסור לי לבוא לבקר עד שהילד יתאקלם במקום. שלחתי את אחותי וגיסי וגם להם לא נתנו להם להיכנס לשם. חשבתי שאני משתגעת. בשלב מסוים פניתי לעובדת סוציאלית בעירייה וביקשתי עזרה. אמרתי שאני לא יודעת מה קורה עם הילד ויש לי חששות גדולים.

אני לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הרשו לנו לפגוש אותו באחד מימי שישי ל- 10-15 דקות. קשה לתאר את המתח שבו הייתי לקראת הפגישה. לא ידעתי למה לצפות. בביקור הקצר הזה הוא יצא אלינו מדוכא, נפול, כאילו מסומם מתרופות. אני רואה אותו, הידיים שלו היו פצועות, חבלות בגוף, שריטות. אני מחבקת אותו ויש כל כך הרבה מה להגיד ולא אומרים. בפגישה הזאת ואלו שבאו יותר מאוחר הוא היה אומר רק דבר אחד, 'תוציאי אותי מפה. קחי אותי מפה'".

לפני פסח התקשרו אל בעלי לשעבר, שהוא רופא ילדים, וביקשו ממנו לבוא בהקדם ולקחת את ר' לבית החולים כי הוא לא מרגיש טוב. הוא סיפר שמצא את הילד בכיסא גלגלים, ראשו שמוט, עם חום גבוה, בטן נפוחה ובקושי נושם. פינו אותו באמבולנס לבית החולים. הוא היה מאושפז חודש ימים. מתברר שהוא לקה בזיהום חיידקי בדם. נסענו אליו כל יום ואני החלטתי שבסוף האשפוז הוא יחזור הביתה, עם כל הקושי.

לא היה לי מושג איך אני נערכת לזה. זה לא פשוט, כי אני צריכה לתת מענה גם בבית. רציתי לעשות את זה בצינורות המקובלים. בהתחלה הוא חזר לבית החולים ואני חיפשתי את ד"ר מאיר לשיחה. היה משהו לא טוב באוויר. אני מתקשרת וכל פעם אומרים שהוא לא נמצא. אחד אומר שהוא בחופשה, אחר אומר שהוא חולה. ויום שישי אחד מצאתי אותו במחלקה. אמרתי לו: תשמע, האינסטינקטים שלי אומרים לי להוציא אותו. אני פשוט מודיעה לך שאני מוציאה אותו. כל מה שהיה לו להגיד זה 'חכי עוד קצת'. ביום ראשון, אחרי יומיים, הסיפור היה בחדשות.

היא מדליקה עוד סיגריה ושואפת עמוק. "אומרים שבכל דבר רע יש גם טוב. מנהל המחלקה החדש הוריד את מינון התרופות ואת התרופות המיותרות ומצבו של הילד השתפר פלאים. נפסקו תופעות הלוואי. תוך שבועות, אם הכל יהיה בסדר, הוא ייצא מהמחלקה".

צוות חדש, אווירה חדשה
משרד הבריאות מינה את ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, ליישם את המלצות ועדת הבדיקה. הוחלט לא לסגור את המחלקה, אך רוב הצוות המטפל הוחלף. היום מנהל את המחלקה ד"ר רפאל אדלמן והאחות האחראית היא טניה ון בר נט. ד"ר ברוך מספר שנעשה "מיפוי מחדש" של החוסים, כדי לבדוק אם יש כאלה שאינם מתאימים למחלקה ויכולים להיות במחלקה אחרת, וכך גם להקל על מצוקת כוח האדם במקום. שלושה חולים הועברו להוסטל ואחד למחלקה אחרת.

בית חולים פסיכיאטרי איתנים – תלונה למשרד הבריאות על כליאת שווא

אוקטובר 2013 – תלונה למשרד הבריאות: בית החולים איתנים מחזיק בכוח בבני ונותן לו טיפול תרופתי בניגוד לרצונו "מדובר בכליאת שווא היות שבני איננו מסוכן לעצמו או לאחרים"

בתלונה שהוגשה השבוע לרשויות מסבירה האם כי בנה בן ה-31, שנולד בהולנד, נפגע שם לאחר שימוש חד פעמי בסמים, אולם עיקר ההידרדרות שלו החלה דווקא כאשר התחיל לקבל טיפול פסיכיאטרי תרופתי. מאז עלייתו לארץ נעשו כמה ניסיונות לאשפז אותו בכפייה כדי לתת לו טיפול תרופתי בניגוד לרצונו וכך "תפח" התיק הרפואי שלו.

בפברואר השנה, בעקבות תלונה של עובר אורח ליד ביתם, על זגוגית שהבן שבר (בשגגה, לטענת האם) הגיעו לביתם שבעה שוטרים ועוד שני אנשי "מגן דוד אדום", שמו אזיקים על ידיו ורגליו ולקחו אותו לתחנת המשטרה.

בתחנת המשטרה הסכימה האם לשלוח את בנה להסתכלות פסיכיאטרית אולם ההסתכלות הפסיכיאטרית התמימה הפכה לאשפוז כפוי שנמשך כבר כשמונה חודשים ולטענת האם גם איננו חוקי, היות שבנה איננו מסוכן לעצמו או לאחרים, כפי שלא היה גם ביום שבו אושפז.

בנוסף ל"כליאתו" של בנה קובלת האם על כי בית החולים איתנים נותן לו בכפייה טיפול תרופתי בניגוד מובהק לרצונו. לטענתה מקבל הבן מינונים גבוהים ביותר של תרופות אנטי פסיכוטיות שלטענתה רק מדרדרות את מצבו, ואמור בקרוב לקבל גם טיפולי הלם חשמלי בניגוד להסכמתו. האם קובלת בתלונתה גם על יחס מבזה ומשפיל כלפיה וכלפי בנה מצד הפסיכיאטרים וצוות המחלקה הפתוחה שבה מאושפז בנה.

האם מצטטת בתלונתה סעיפים שונים מדו"ח האו"ם בנושא התעללות בתחומי הרפואה, שהתפרסם בפברואר השנה, ואשר קובע כי טיפולים פסיכיאטריים בכפייה באנשים עם מוגבלויות, בדומה לטיפולים שניתנים לבנה מצויים תחת ההגדרה המשפטית של עינויים והתאכזרות.

התלונה הוגשה בסיוע המתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש". מנכל"ית העמותה, גב' גת מגידו, מסבירה, כי דו"ח האו"ם המדובר, מבהיר, כי אסור שזכות היסוד של כל אזרח לקבל שירותי בריאות תהווה עילא לספק לו שירותים כאלה בכפייה, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים עם מוגבלויות, שמתקשים להגן על עצמם, ושניתן בקלות להחתימם תחת לחץ על הסכמה לכל טיפול, רק מתוקף העובדה שבמעמדם כ"עצירים" מבודדים במוסד פסיכיאטרי הינם חסרי ישע באופן מוחלט וחשופים לכל ה"עונשים" אשר נהוגים במחלקות הפסיכיאטריות הסגורות: כליאה, בידוד, כבילה למיטה, השפלה והזרקתם של סמים פסיכיאטריים מטשטשים במקרה שיסרבו.

לא ייתכן שהמדינה "תחטוף" אזרח באישון לילה ו"תטפל" בו בניגוד לרצונו, ושאמו, ששילמה מיסים למדינה, ודאגה לו במשך שלושים שנותיו תצטרך להשקיע את כל המעט שאין לה במאבקים משפטיים כדי להיכשל שוב ושוב בעצירת ההתערבות הבלתי הפיכה הזו בגופו ובנפשו של בנה יחידה. בימים אלה האם מתמודדת גם במאבק על האפוטרופסות על בנה.

למידע נוסף,

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
http://www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03


התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים

קישורים:

פסיכיאטר יעקב מרגולין מנהל בית חולים איתנים ועוד שלשה בכירים הורשעו בהתעללות והזנחת מטופלים – דצמבר 2012 – הפרשה נחשפה לפני 8 שנים, ובכתב האישום תוארו מעשי התעללות חמורים בחוסים. אחת האחיות ופסיכיאטר הורשעו בהתעללות בחסרי ישע. ארבעה מעובדי בית החולים הפסיכיאטרי איתנים שבהרי יהודה הורשעו (לצפיה בהכרעת הדין הקלק כאן, בתקציר הקלק כאן) היום בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות שונות בעקבות פרשת ההתעללות במאושפזים אוטיסטים בבית החולים לפני שמונה שנים…

עומס חסר תקדים בבתי החולים הפסיכיאטריים "איתנים" ו"כפר שאול" באזור ירושלים – תפוסת היתר בבתי החולים "כפר שאול" ו"איתנים" מביאה לכך שחולים שוכבים על מיטות מתקפלות בחדר האוכל ..

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים – תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות. מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד ….כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ירושלים – ניר חסון הארץ 25 דצמבר 2006 – מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. ….

מוסד פסיכיאטרי איתנים בניהולו של יעקב מרגולין – החשד: ידעו על ההתעללות אך שתקו – כתבה החשד: ידעו על ההתעללות אך שתקו , אפרת פורשר | 20/2/2006 , nrg – פרקליטות מחוז י-ם הגישה טיוטת כתב אישום נגד מנהל ביה"ח איתנים, סגנו, ועובדים אחרים, שמואשמים כי ידעו על התעללות באוטיסטים, אבל לא עשו דבר. כתב האישום – בכפוף לשימוע…3 חודשי מאסר לעובד בי"ח שהתעלל בילדים אוטיסטים בבית חולים "איתנים" , הארץ , יוני 2009 – שלושה חודשי מאסר בפועל ושלושה חודשי עבודות שירות נגזרו אתמול (רביעי) על על סמיון פיינשטיין, עובד צוות במחלקה לטיפול בילדים אוטיסטים בבית החולים "איתנים", שהורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בהסדר טיעון בחמש עבירות של התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי. …

שר הבריאות סגר את המחלקה האוטיסטית בביה"ח איתנים , news1 , ענבל אביב , יולי 2004 , – ועדת בדיקה של משרד הבריאות מצאה, בין השאר, כי אנשי הצוות הלבישו מטופל בבגדים תחתונים של נשים, אילצו מטופלים לאכול את ארוחותיהם על הרצפה, מתחת לשולחן ואסרו עליהם לדבר או לזוז כעונש; כל החשודים בפרשה הושעו מתפקידם

מוסד פסיכיאטרי איתנים – ד"ר יעקב מרגולין, ד"ר דניאל מאיר, ואחות דנה בן מאיר – הורשעו בעבירות חמורות נגד חוסים חסרי ישע

הכתבה תשעה חודשי מאסר לאחות שהתעללה בחוסים אוטיסטים ב"איתנים" , ניר חסון , הארץ , 30.09.2013

עשור לאחר חשיפת הפרשה במוסד הפסיכיאטרי "איתנים", הוטלו על מנהל המחלקה ד"ר דניאל מאיר חצי שנת עבודות שירות. מנהל בית החולים ד"ר יעקב מרגולין נדון ל-400 שעות עבודות ציבור 

לצפיה בגזר הדין – הקלק כאן

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר היום (שני) את דינם של ארבעה מעובדי בית החולים הפסיכיאטרי איתנים שבהרי יהודה. הארבעה הורשעו בדצמבר האחרון בעבירות שונות בעקבות פרשת התעללות במאושפזים אוטיסטים בבית החולים שנחשפה לפני תשע שנים.

מנהל בית החולים דאז, יעקב מרגולין, שעזב בינתיים את תפקידו, הורשע בשני אישומים של הזנחת מטופלים והוא נדון ל-400 שעות לתועלת הציבור ולקנס בסך 10,000 שקלים. שלושה נאשמים נוספים בפרשה, עובדי בית החולים, הודו במהלך המשפט במיוחס להם והגיעו להסדרי טיעון. הם נידונו לשישה חודשי עבודות שירות. נאשמת נוספת בתיק, האחות הראשית של בית החולים, נעמה דוקשיצקי, הורשעה אף היא בעבירה של הזנחת מטופלים, אך זוכתה מעבירות ההתעללות. לפני מתן גזר הדין היא הגיעה להסדר טיעון עם המדינה ונגזר עליה עונש מאסר על תנאי בלבד. שני נאשמים נוספים ששימשו כעובדי כוח עזר במחלקה, זוכו מאשמה. 

העונש החמור ביותר נגזר על דנה בן מאיר, האחות האחראית בבית החולים ומי שעל פי הכרעת הדין יזמה את השיטה במסגרתה התעללו בחוסים. בן מאיר נידונה לתשעה חודשי מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 15,000 שקלים. מנהל המחלקה בה אירעו ההתעללויות, פסיכיאטר הילדים ד"ר דניאל מאיר, נדון לשישה חודשי עבודות שירות ו-18 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 15,000 שקלים.

ד"ר יעקב מרגולין, ד"ר דניאל מאיר, אחות דנה בן מאיר – התעללות בחוסים חסרי ישע

הפרשה החלה בשנת 2002, אז הפכה בן מאיר לאחות האחראית במחלקה לטיפול באוטיסטים ובסובלים מפיגור שכלי. החוסים במחלקה הם חסרי ישע וזקוקים לטיפול ולהשגחה צמודים. בן מאיר, על פי כתב האישום, פיתחה שיטת טיפול חדשה המבוססת על הטענה שהחוסים יכולים לשלוט בהתנהגויות שלהם ועל כן יש לחנכם, כשדרך החינוך העיקרית היא מתן עונשים שהיו כרוכים באלימות והשפלה. הנאשמים ניסו לטעון במהלך המשפט כי מדובר בדרכי טיפול לגיטימיות, אך טענה זו נדחתה בהכרעת הדין.

פסיכיאטר יעקב מרגולין מנהל בית חולים איתנים ועוד שלשה בכירים הורשעו בהתעללות והזנחת מטופלים
ד"ר יעקב מרגולין ועמיתים: ד"ר עוזי שי, ד"ר משה קלאן, ד"ר אלכסנדר גרינשפון

בין השאר כללו ההתעללויות: איסור על מאושפז הסובל מאוטיזם לדבר במשך כמה שעות ביום כאמצעי ענישה, מאושפז נוסף שנמנע ממנו טיפול בהתקפים אפילפטיים מהם סבל בטענה שהוא 'מעמיד פנים', מאושפז נוסף שסבל מנפילות מרובות ונמנע ממנו טיפול בחבלות שפיתח כתוצאה מהן, מאושפז שנהגו לקשור את ידיו בזמן הארוחה, מאושפז שנהג להטיח את הראש בקיר לא צויד בקסדה שתמנע פגיעה בראשו מתוך הנחה כי הוא "מעמיד פנים", מאושפז נוסף שהצוות גזר את בגדיו, מאושפז אחר שסבל מבעיטות מצד אנשי צוות ואולץ לעבוד בעמידה, מאושפזת שאולצה לאכול על הרצפה מתחת לשולחן, מאושפז שהוכרח לאכול כל מה שהוגש לו בצלחת, מאושפז שסבל מפרצי אלימות ואולץ לשהות בחדר קטן ללא איוורור חיצוני ברוב שעות היממה ושני מאושפזים שאולצו לשהות זמן רב עם בגדים ספוגים בשתן. הפרשה התפוצצה בשנת 2004 בעקבות ועדת בדיקה שמינה משרד הבריאות בעקבות תלונות של עובדים על הנעשה במקום. בפסק הדין הבהיר השופט צבי סגל כי הקל בחלק מהאישומים. "הרשעת הנאשמים אינה מתייחסת לכלל מרכיבי האישומים שיוחסו להם מלכתחילה בכתב האישום, אלא בחלק מן המקרים למרכיבי התנהגות מסוימים בלבד. לכמה מן המעשים האחרים שהוזכרו בכתב האישום, הכרעתי כי חרף הפסול המוסרי שדבק בהם, ביצועם לא חצה את הרף הפלילי והם אינם חמורים עד כדי ביצוע עבירה של התעללות", כתב בפסק הדין.

"הפסטורליה האופפת את המקום מבחוץ לא הופרעה במשך שנים בזעקותיהם, לעתים קרובות זעקות אילמות כתוצאה מחידלון הכוח והיכולת להלין של אותם חוסים", קבע השופט צבי סגל. "אף אחד לא יכול היה לשער את המתחולל בין כותלי המחלקה".

"העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן קשות ומעיקות ביותר", הוסיף השופט. "חומרת העבירות נובעת מזהותם של מושאי העבירות – חוסים חסרי ישע באחת המחלקות הקשות, אם לא הקשה ביותר בארץ. אנשים ונשים, בני אדם כמונו, החיים במעין פלנטה אחרת".

השופט ציטט בפתח דבריו את שירו של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". "ומי יכול היה לשער כי צוות טיפולי נרחב מקרב עובדי המחלקה, רבים וטובים מבני הארץ הזו, חלקם משכילים, חלקם אף מומחים בעלי שם בתחום בריאות הנפש, יזניחו או חמור מכך, יתעמרו בחדלי האונים הנתונים תחת מרותם?".

התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים


קישורים:

פסיכיאטר יעקב מרגולין מנהל בית חולים איתנים ועוד שלשה בכירים הורשעו בהתעללות והזנחת מטופלים – דצמבר 2012 – הפרשה נחשפה לפני 8 שנים, ובכתב האישום תוארו מעשי התעללות חמורים בחוסים. אחת האחיות ופסיכיאטר הורשעו בהתעללות בחסרי ישע. ארבעה מעובדי בית החולים הפסיכיאטרי איתנים שבהרי יהודה הורשעו (לצפיה בהכרעת הדין הקלק כאן, בתקציר הקלק כאן) היום בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות שונות בעקבות פרשת ההתעללות במאושפזים אוטיסטים בבית החולים לפני שמונה שנים…

עומס חסר תקדים בבתי החולים הפסיכיאטריים "איתנים" ו"כפר שאול" באזור ירושלים – תפוסת היתר בבתי החולים "כפר שאול" ו"איתנים" מביאה לכך שחולים שוכבים על מיטות מתקפלות בחדר האוכל ..

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים – תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות. מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד ….כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ירושלים – ניר חסון הארץ 25 דצמבר 2006 – מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. ….

מוסד פסיכיאטרי איתנים בניהולו של יעקב מרגולין – החשד: ידעו על ההתעללות אך שתקו – כתבה החשד: ידעו על ההתעללות אך שתקו , אפרת פורשר | 20/2/2006 , nrg – פרקליטות מחוז י-ם הגישה טיוטת כתב אישום נגד מנהל ביה"ח איתנים, סגנו, ועובדים אחרים, שמואשמים כי ידעו על התעללות באוטיסטים, אבל לא עשו דבר. כתב האישום – בכפוף לשימוע…3 חודשי מאסר לעובד בי"ח שהתעלל בילדים אוטיסטים בבית חולים "איתנים" , הארץ , יוני 2009 – שלושה חודשי מאסר בפועל ושלושה חודשי עבודות שירות נגזרו אתמול (רביעי) על על סמיון פיינשטיין, עובד צוות במחלקה לטיפול בילדים אוטיסטים בבית החולים "איתנים", שהורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בהסדר טיעון בחמש עבירות של התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי. …

שר הבריאות סגר את המחלקה האוטיסטית בביה"ח איתנים , news1 , ענבל אביב , יולי 2004 , – ועדת בדיקה של משרד הבריאות מצאה, בין השאר, כי אנשי הצוות הלבישו מטופל בבגדים תחתונים של נשים, אילצו מטופלים לאכול את ארוחותיהם על הרצפה, מתחת לשולחן ואסרו עליהם לדבר או לזוז כעונש; כל החשודים בפרשה הושעו מתפקידם 

פסיכיאטר יעקב מרגולין מנהל בית חולים איתנים ועוד שלשה בכירים הורשעו בהתעללות והזנחת מטופלים

פסיכיאטר יעקב מרגולין מנהל בית חולים איתנים ועוד שלשה בכירים הורשעו בהתעללות והזנחת מטופלים
מרגולין יעקב, עוזי שי, משה קלאן, אלכסנדר גרינשפון

הכתבה ההתעללות באוטיסטים ב"איתנים" || ארבעה עובדים הורשעו, בהם מנהל בית החולים לשעבר,  דן אבן, 13.12.2012, הארץ

הפרשה נחשפה לפני 8 שנים, ובכתב האישום תוארו מעשי התעללות חמורים בחוסים. אחת האחיות ופסיכיאטר הורשעו בהתעללות בחסרי ישע

ארבעה מעובדי בית החולים הפסיכיאטרי איתנים שבהרי יהודה הורשעו (לצפיה בהכרעת הדין הקלק כאן, בתקציר הקלק כאן) היום בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות שונות בעקבות פרשת ההתעללות במאושפזים אוטיסטים בבית החולים לפני שמונה שנים.

בין המורשעים מנהל בית החולים איתנים דאז, ד"ר יעקב מרגולין, שהורשע בעבירה של הזנחת מושגחים. מרגולין עזב את תפקידו מאז הפרשה, אך הוא עדיין מוגדר כ"מושעה מהתפקיד", ועל רקע ההרשעה צפוי להיפתח בקרוב במשרד הבריאות הליך לבחינת מעמדו.

פרקליטו עו"ד עפר ברטל, אמר בתגובה להרשעה כי "לראשונה בתולדות המדינה הורשע מנהל בית חולים בשל מחדל אגב מילוי תפקידו. במהלך פרשת ההגנה העידו שני מנהלי בתי חולים אחרים, ומסרו לבית המשפט כי לדעתם הרשעת מנהל בגין מעשה של עובדים הכפופים אליו אודותיהם לא ידע בזמן אמיתי מסוכנת למנהלי בתי חולים בכלל ולמאות מנהלים במגזר הציבורי והפרטי. אנו סבורים שבית המשפט הושפע גם מהדין הצבאי, לפיו אפשר להרשיע מפקד בגין מעשה של הפקוד שלו".

שני נאשמים נוספים בפרשה, ד"ר דניאל מאיר, פסיכיאטר של הילד שהיה מנהל מחלקת אוטיסטים בעת הפרשה ודנה בן מאיר, שהיתה האחות הראשית במחלקה, הורשעו בעבירה חמורה יותר של התעללות בחסרי ישע במספר אישומים. נאשמת נוספת, נעמה דוקשיצקי עמנואל שהיתה בעת הפרשה האחות הראשית באיתנים, הורשעה אף היא בעבירה של הזנחת מושגחים.

שני נאשמים נוספים ששימשו כעובדי כוח עזר במחלקה זוכו מאשמה. במסגרת הפרשה כבר הורשעו לפני יותר מארבע שנים שלושה עובדים נוספים שנמנו על כוח העזר במחלקה, שניים מהם בהודאה במסגרת עסקת טיעון, ונגזרו עליהם שישה חודשי עבודות שירות ושישה חודשי מאסר על תנאי.

במהלך הדיון המשפטי בפרשה נידונו 11 מקרים קשים ואכזריים של התעללות במאושפזים אוטיסטים באיתנים. בין השאר נידונה התעללות במאושפז הסובל מאוטיזם שנאסר עליו לדבר במשך מספר שעות ביום כאמצעי ענישה, מאושפז נוסף שנמנע ממנו טיפול בהתקפים אפילפטיים מהם סבל בטענה שהוא 'מעמיד פנים', מאושפז נוסף שסבל מנפילות מרובות ונמנע ממנו טיפול בחבלות שפיתח כתוצאה מהן, מאושפז שנהגו לקשור את ידיו בזמן הארוחה, מאושפז שנהג להטיח את הראש בקיר ומנעו מלצייד אותו בקסדה כדי שלא יפצע את ראשו מתוך הנחה כי הוא "מעמיד פנים", מאושפז נוסף שהצוות גזר את בגדיו, מאושפז אחר שסבל מבעיטות מצד אנשי צוות ואולץ לעבוד בעמידה, מאושפזת שאולצה לאכול על הרצפה מתחת לשולחן, מאושפז שהוכרח לאכול כל מה שהוגש לו בצלחת, מאושפז שסבל מפרצי אלימות ואולץ לשהות בחדר קטן ללא איוורור חיצוני ברוב שעות היממה ושני מאושפזים שאולצו לשהות זמן רב עם בגדים ספוגים בשתן. בפסק הדין בפרשה, הבהיר השופט צבי סגל כי הקל בחלק מהאישומים. "הרשעת הנאשמים אינה מתייחסת לכלל מרכיבי האישומים שיוחסו להם מלכתחילה בכתב האישום, אלא בחלק מן המקרים למרכיבי התנהגות מסוימים בלבד. לכמה מן המעשים האחרים שהוזכרו בכתב האישום, הכרעתי כי חרף הפסול המוסרי שדבק בהם, ביצועם לא חצה את הרף הפלילי והם אינם חמורים עד כדי ביצוע עבירה של התעללות", כתב בפסק הדין.

ישראל היום דצמבר 2012 - יעקב מרגולין ובכירים נוספים הורשעו בהזנחה והתעללות בחוסים במוסד איתנים
ישראל היום דצמבר 2012 – יעקב מרגולין ובכירים נוספים הורשעו בהזנחה והתעללות בחוסים במוסד איתנים

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים

קישורים:

עומס חסר תקדים בבתי החולים הפסיכיאטריים "איתנים" ו"כפר שאול" באזור ירושלים – תפוסת היתר בבתי החולים "כפר שאול" ו"איתנים" מביאה לכך שחולים שוכבים על מיטות מתקפלות בחדר האוכל ..

התעללות במטופלים בבית החולים הפסיכיאטרי לנוער "איתנים" ירושלים – תחקיר של עמנואל רוזן וענת גורן, אפריל 2008, ערוץ 2: בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" אמור לטפל בבני נוער במצוקה קשה של התעללות, ואלימות, אך הם יוצאים משם חבולים ופגועים לא פחות. מטופלת א': "אמרו לי שאם אני לא אשתה את זה אז הם יקשרו אותי וידחפו לי את זה באינפוזיה, שתיתי את כל הכמות. אחרי 10 דקות התחלתי להקיא, והסתובבתי עם פח כל היום. באחד בלילה לא יכולתי להירדם כי לא יכולתי בכלל לשכב, כל פעם ששכבתי אז הקאתי עוד ….

כתב אישום חמור נגד מנהל ושמונה עובדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ירושלים – ניר חסון הארץ 25 דצמבר 2006 – מנהל בית החולים, ד"ר יעקב מרגולין, מואשם בכך שידע על מעשיה של בן מאיר אך לא עשה די כדי למנוע אותם. ביוני 2003 הוא קיבל דו"ח שהעלה חשד להתעללות בחוסים במחלקה, אולם הוא לא התייחס אליו ברצינות. ….

3 חודשי מאסר לעובד בי"ח שהתעלל בילדים אוטיסטים בבית חולים "איתנים" , הארץ , יוני 2009 – שלושה חודשי מאסר בפועל ושלושה חודשי עבודות שירות נגזרו אתמול (רביעי) על על סמיון פיינשטיין, עובד צוות במחלקה לטיפול בילדים אוטיסטים בבית החולים "איתנים", שהורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בהסדר טיעון בחמש עבירות של התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי. …

שר הבריאות סגר את המחלקה האוטיסטית בביה"ח איתנים , news1 , ענבל אביב , יולי 2004 , – ועדת בדיקה של משרד הבריאות מצאה, בין השאר, כי אנשי הצוות הלבישו מטופל בבגדים תחתונים של נשים, אילצו מטופלים לאכול את ארוחותיהם על הרצפה, מתחת לשולחן ואסרו עליהם לדבר או לזוז כעונש; כל החשודים בפרשה הושעו מתפקידם

תביעה נגד משרד הבריאות ומוסד פסיכיאטרי איתנים

בדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתניםהכתבה בדלתיים סגורות , נעם ברקן , 24 שעות, ידיעות אחרונות , יולי 2011

היא אושפזה בעקבות ניסיון התאבדות. אבל דווקא במחלקה הפסיכיאטרית (מוסד פסיכיאטרי איתנים) שהייתה אמורה להגן עליה מעצמה, היא נאנסה פעמיים. התוקפים המאושפזים במחלקה נמצאו לא כשירים לעמוד לדין. עכשיו היא תובעת את משרד הבריאות ואת בית חולים פסיכיאטרי איתנים שלא שמרו עליה.

 

למאמר השלם הקלק על התמונות

בדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתניםבדלתיים סגורות - אונס במוסד פסיכיאטרי איתנים

 

בדלתיים סגורות - אונס מטופלת במוסד פסיכיאטרי איתנים

בדלתיים סגורות

קישורים:

  • תחלואי הפסיכיאטריה – ניצול מיני לקוחות – הפסיכיאטר דרור שחר – הכתבה נשלל רישיונו של הפסיכיאטר דרור שחר ששכב עם שתיים מלקוחותיו , העניין המרכזי , נובמבר 2007 – הותר סופסוף לפרסום שמו של הפסיכיאטר דוקטור דרור שחר ששכב עם שתיים מלקוחותיו ואיבד בשל כך את רישיונו למשך שלוש שנים – דוקטור דרור שחר קיים יחסי מין עם שתיים מהמטופלות שלו. באחד המקרים, קיים לפני שנים אחדות רומן סודי עם מטופלת בעת שהיא ובעלה היו מטופלים אצלו…
  • טיפול נמרץ – יחסים מסוכנים של ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן – הכתבה "טיפול נמרץ" , רן רזניק , 7 ימים , ידיעות אחרונות , 02.04.2010 , צילום: אלדד רפאלי – הפרשה שמסעירה את צמרת הממסד הרפואי בישראל: נגד ד"ר שלום ליטמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ ומי ששירת כראש שירותי בריאות הנפש, הוגשה תלונה של מטופלת, אשר ליטמן ניהל עימה רומן – כולל יחסי מין על ספת הקליניקה…

תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010

לפני עשר שנים נאנסה, התגלגלה במוסדות, שנתיים חיה ברחוב, החלה לעבוד בזנות כדי לפרנס את הבן שנולד לה אבל הוא נלקח ממנה בכל זאת. עכשיו היא שוב בהריון, רוצה לעזוב את הזנות, אבל לא מוצאת פתח יציאה. בחודש הבא היא צפויה ללדת. השנה מלאו לה 25

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה | צילום: ניר כפרי

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה |  צילום: ניר כפרי
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

"בסוף הוא כאן", היא לוחשת ומצביעה ביד כסוסת ציפורניים על הקיר המפריד בין הסלון הקטן לחדר השינה. "הוא ישן עכשיו, הגיע אתמול בלילה. לא רציתי שיבוא אבל יש לו מפתח". עוד מעט הוא יתעורר, יגלה שאין לה כסף מזומן וילך הביתה, אל אשתו וילדיו. ככה זה תמיד, היא כבר רגילה. בינתיים צריך לדבר בשקט, שרק לא ישמע, שלא יתרגז. אסור שמשהו ימנע מהתוכנית שלה להתממש.

הגבר בחדר הסמוך הוא אבי התינוקת המתפתחת בבטנה. היא יודעת בוודאות שהוא האב ומתעקשת לציין את זה: הוא הגבר היחיד שאיתו שכבה בלי קונדום. הגבר היחיד שרצתה שיישאר איתה, האמינה שישלוף אותה מהחיים המכאיבים האלה. אז נכון שהוא נשוי ונכון שפה ושם הוא גם מרביץ לה, אבל כבר שנים שהיא יודעת לקחת רק את מה שמוכנים לתת לה ועם זה לצוף.

זאת היתה הבקשה שלה להיחשף כאן. היא רוצה לחלוק עם כולנו את התוכנית שלה לחיים חדשים, תוכנית שמכשולים רבים מוצבים בדרכה למימוש, אבל היא ממשיכה להתעקש עליה. כל כך הרבה פעמים פיספסו אותה בדרך, בכל תחנת יציאה נפלה שוב ושוב בין החורים של רשת הביטחון הסוציאלית הבלויה שלנו. עכשיו היא מבקשת רק עוד הזדמנות, אחרונה.

תכירו את לינור (השם המלא שמור במערכת), בת 25 מחולון. העיסוק: זונה. חמש שנות ותק.

תחנה 1: האונס

לינור גמלה בלבה לצאת מזה. היא לא תכניס יותר לגוף שלה גברים תמורת כסף. לילה אחרי לילה היא נרדמת בתקווה שמחר יהיה טוב ומתעוררת לעוד בוקר בלי כסף לקנות משהו לאכול. ובכל זאת, עם הבטן התופחת היא מטפחת גם את התקווה שאפשר באמת לצאת מהזנות, להיגמל ממנה.

"אני באה ממשפחה הרוסה", היא פותחת. "משפחה דתית ממרכז הארץ. אבא אלכוהוליסט לשעבר, אמא עובדת בניקיון. בגיל 15 וחצי עברתי מקרה של אונס", היא מספרת ביובש. "זה היה ידיד שהכרתי. והוא הרס לי את החיים. לפני כן הייתי תלמידה מאוד טובה, ילדה למופת בבית. כמה חודשים אחרי המקרה סיפרתי להורים שלי, הם הגיבו רע מאוד. ההורים שלי פרימיטיביים, הם לא היו מוכנים להשלים עם זה שאני לא בתולה יותר. לא התמודדו, היה להם קשה. כל הזמן הם האשימו אותי באונס ולא רצו שאהיה בבית, פשוט הוציאו אותי משם".

מצבה הידרדר במהירות. בבית לא הכירו בה, הלימודים בבית הספר כבר לא עניינו אותה. החברה היחידה שידעה מה עבר עליה שיכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, והיא הגישה. האנס נעצר מיד, אבל היא מספרת שהוא "פתח" על עבריין אחר, מסר מידע למשטרה ובתמורה סגרו את התיק הזה שלו. מהמשטרה נמסר שהתיק נסגר מחוסר ראיות. לימים הוא הורשע בשלושה מעשי אונס אחרים ורק אז נשלח לשבע שנות מאסר. אפשר היה לעצור את הטרור שלו עוד אז, עם התלונה של לינור. היום הוא שוב אדם חופשי, אב לילד, גר ליד בית הוריה, הכנופיה שלו מוכרת היטב למשטרה.

לינור עזבה את הלימודים, נדדה תקופה קצרה בין מוסדות אבל בשום מקום לא התאימה. הדרך לתחנת הקצה, מעון לנערות חוסות "מסילה", התקצרה מיום ליום. כשהיתה בת 16 נשלחה לשם בהוראת הרשויות. "הייתי קטינה, היה צריך לעשות איתי משהו. לא תיארתי לעצמי כמה נורא יכול המקום הזה להיות בשבילי", היא משפילה את העיניים.

תחנה 2: מעון 'מסילה' לנערות חוסות

כבר יותר מ-25 שנה מפעיל משרד הרווחה את מעון "מסילה" לטיפול בנערות חוסות, במושב אורה בהרי ירושלים. זאת המסגרת האחרונה לטיפול וסיוע לנערות שהיו קורבן להתעללות ולהזנחה, והן מגיעות לשם אחרי שנזרקו מכל מקום אחר. בפועל, כמעט בעל כורחו הפך "מסילה" למוסד ענישה. המקום סגור ומוקף חומה בגובה שבעה מטרים. בכל זמן נתון חיות בו 60 נערות בגילים 12 עד 18. 95 אחוז מהבנות שנשלחות ל"מסילה" לא הועמדו לדין על שום עבירה. למרות זאת הן נשלחות, לרוב בצו שופט, למוסד סגור לתקופה של שנתיים לפחות. זה המינימום שקבעה המדינה לילדה שלא עשתה לאף אחד שום דבר רע, אבל לא מצליחה להשתלב בשום מסגרת.

מ"מסילה" זוכרת לינור בעיקר את החדר הסגור. בשפה המקצועית קוראים לו חדר "פסק זמן", הנערות ב"מסילה" קוראות לו הגיהנום. זוהי דרגת הענישה החמורה ביותר במעון: תא קטן, שגודלו מטר וחצי על שני מטרים, קירותיו עטופים בספוג בצורת תבנית ביצים, חידודים חידודים. על הרצפה מודבק שטיח דק ודוקרני המכסה גם מדרגה בולטת שנועדה לשינה. הנערות מוחזקות בו, כל אחת בנפרד, בבדידות מוחלטת, לזמן לא מוגדר, בלי חלון, בלי יכולת להדליק או לכבות את האור.

לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

לא צריך להיות חדי עין כדי להבחין בשריטות על דלת הברזל הכבדה של הגיהנום: "אני רוצה למות", "כואב לי", "אני ארצח את כולכם ביחד" הן רק כמה מהכתובות שנחרתו בשיירי ציפורניים בשהייה בצינוק הזה. על פי משרד הרווחה והתקן, ההחזקה בחדר פסק הזמן אינה עולה על שעתיים. "בשבילי מסילה היה מקום נורא ביותר", אומרת לינור. "עם כל מה שעובר שם על בנות, אני לא מבינה איך קיים המקום הזה. היתה איתי שם ילדה בת 12, תארי לך מה זה לגדול ככה בגיל כזה".

ב"מסילה" יש גם בית ספר, חוגים, צוות מדריכים מסור המלווה את הבנות עם הרבה רצון טוב. אבל הענישה והסגירה מוכתבות לצוות כשיטת טיפול. אחרי ניסיון התאבדות שיחררו את לינור מ"מסילה" והיא הועברה מיד ל"איתנים", בית חולים לחולי נפש, משם הועברה לגהה עם התמוטטות עצבים. בגיל 17 וחצי כבר השתחררה לגמרי מכל המוסדות כולם והלכה אל המקום היחיד שהסכים לקבל אותה. ספסל הרחוב.

תחנה 3: הומלסית בכיתה י"ב

בגיל 17 וחצי התחילה לינור לחיות ברחוב. התקופה הזאת נמשכה שנתיים. חברים כבר לא היו לה, ההורים לא שמרו על קשר. היא בחרה ספסל קרוב לבית הוריה והתמקמה שם. "שלא תביני לא נכון", היא אומרת, "בחיים לא השתמשתי בסמים, ואני לא אלכוהוליסטית. הטראומה של לראות את אבא מוחק את עצמו עם אלכוהול יצרה אצלי סלידה מהעולם הזה. פשוט לא מצאתי את עצמי, זה הכל", היא כוססת את ציפורניה, אוכלת את עצמה.

הפנים שלה נקיות מאיפור, עורה שזוף ולגופה אוברול ג'ינס סטרפלס החושף כתפיים שבריריות, לרגליה גרביים עם הדפסי אפרוחים נאיביים. היא נראית כתלמידת תיכון, ההריון מלמד על תלמידת תיכון סוררת, לא יותר מזה. ספק אם מישהו שיראה אותה יעלה בדעתו שהילדה העדינה הזאת נהגה למכור את גופה כל לילה לעשרות גברים עלובים שלקחו איתם גם את נפשה. כבר חודשיים היא לא יוצאת לעבודה בזנות אבל עמוק בלב היא יודעת שאם לא יימצא לה פתרון, לא תהיה לה ברירה אלא לחזור לשם.

"לחיים ברחוב מתרגלים די מהר", היא מספרת. "לא הסתובבתי עם אף אחד, לא דיברתי כמעט עם איש. מדי פעם הייתי אוכלת ארוחה שלמה תמורת סקס עם איזה גבר, אבל כעיקרון אף אחד לא עזר לי". ימים ארוכים לא היה לה מה לאכול, במשך חודשים הסתובבה כשלד אדם, שורדת. "אף אחד לא פגש אותי ברחוב", היא אומרת. "בתקופה ההיא, לפני שמונה שנים, כל הדבר הזה של עלם לא היה" – לא ניידות הלילה, לא המתנדבים החמושים בכלים להרים את הילדים שנופלים לתהום הזאת – ובעיקר לא האנשים שזה היה תפקידם הרשמי. מבחינתה העובדת הסוציאלית נעלמה לה, גם המורים בבית הספר. היא הרגישה שאיש אינו חש בחסרונה. בתום שנתיים, כשהיא בת 19 וחצי, הגיעה לכיכר הלחם.

תחנה 4: כיכר הלחם

כיכר הלחם היתה הניסיון האחרון לייצר כאן תנועת מחאה חברתית. תחילת המילניום, הפערים החברתיים התרחבו בנחת וישראל טויטו המנוח וחבריו ניסו בעיקר לקבוע עובדות בשטח. הם התנחלו בכיכר המדינה, מעוז השמנת של צפון תל אביב ו"ליכלכו" אותה במציאות של החיים שלהם. הם ישבו שלוש שנים בכיכר, בגשם ובשמש, ובסופן גורשו משם בלי תוצאות.

מקצת המפגינים בכיכר מחו בצדק, קצתם היו עבריינים שתפסו טרמפ על המחאה. אחד כזה היה מ' (השם המלא שמור במערכת). הוא השתחרר מארבע שנות מאסר, לא היה לו כסף לשכור דירה, ומהר מאוד היה לאחת הדמויות הבולטות של לוחמי הלחם. הוא פגש את לינור באחד משיטוטיו ברחובות ולקח אותה לשם, לגור איתו בתוך אוטובוס שהוצב במרכז המאהל. שם קיבלה מיטה ואוכל, תרומות של תומכים.

אחרי חמישה חודשים באוטובוס עם מ' גילתה שהיא בהריון. זמן קצר אחר כך הורשע מ' בשוד ובתקיפה בנסיבות מחמירות: הוא שדד סוחר בשוק הסיטונאי הישן בתל אביב וחוץ מזה גם הוריד מוט ברזל על ראשו של נער מתבגר שניסה להתחיל עם לינור.

קצת לפני הלידה היא צילצלה אל אמה והתחננה שתבוא להיות איתה, אבל את התינוק ילדה לבדה. האם הגיעה לבקר אחר כך, אפילו הסכימה שהבת והתינוק יגורו אצלה בבית, אבל כשהילד היה בן חודשיים זרקה אותה שוב לרחוב. "אמא שלי אף פעם לא הסתדרה איתי, היא לא רצתה אותי שם וזהו".

את אוהבת אותה?

"היא אמא שלי, מה אני יכולה לעשות? אני מנסה להבין אותה, היא עברה הרבה דברים. אבל אני לא מבינה אותה. את יודעת, כשאין לך משפחה הדבר היחיד שאת רוצה זה משפחה שתחבק אותך, תהיה שם בשבילך. זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, שתהיה לי משפחה, מישהו לבנות איתו את החיים שלי. כל מה שאני רוצה היום זה לא לעבור שוב את מה שעברתי עם הבן. אני לא רוצה להסתובב עם התינוקת החדשה ברחוב ושלא יהיה לי במה להאכיל אותה, אני רוצה שאוכל לתת לה בית. שלא ייקחו לי אותה. כי את הילד כבר לקחו".

תחנה 5: דירה דיסקרטית

מהבית של אמה חזרה לינור לרחוב. היא היתה בת 20, כבר אמא בעצמה. ב-800 שקל לחודש היא שכרה חדר בצריף קטן, מימנה אותו מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי והתקיימה בקושי. כשהילד היה בן שבעה חודשים היא יצאה לעבוד. היא נענתה למודעה בעיתון שהזמינה צעירות לעבודה בשכר הבלתי נתפס מבחינתה – 30 אלף שקל בחודש.

במודעה היה מספר טלפון, הם קבעו להיפגש בבית קפה בתל אביב. למחרת כבר התחילה לעבוד, בליווי. הוא היה בא לאסוף אותה ברכבו לבתי מלון שמהם הזמינו את השירות. "בהתחלה פחדתי נורא והייתי בורחת מהאנשים שהייתי מגיעה אליהם. זה היה מפחיד ומגעיל. אחר כך התחלתי לעבוד בדירה".

לינור מספרת על שני בוסים, אחד ממוצא אתיופי, השני מרוקאי, שניהלו בין היתר את הפעילות בדירה הדיסקרטית בדרום תל אביב. "זה לא יכול לסבך אותי?" היא שואלת, עדיין בטוחה שהם רודפים אותה. קצת יותר משנתיים עבדה בדירה, שבעה ימים בשבוע, משמרות ערב בלבד. היא קיבלה בין עשרה לעשרים לקוחות בלילה, תלוי בתקופה. 200 שקל ל"כניסה", 100 למקום, 100 בשבילה. "הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר מהכסף. זה כסף שאין בו ברכה. הייתי מוציאה על שטויות. בחורות שעובדות במקצוע הזה יש להן המון דיכאונות, מצבי רוח משתנים, אז את לא יכולה לעבוד תקופה ארוכה רצוף, מבחינה נפשית זה קשה. בן אדם שאת לא אוהבת ולא רוצה, את נגעלת ממנו. הוא נוגע בך, זה דבר שאת לא יכולה להתמודד איתו".

אז מה עושים באותו רגע?

"או שאת מתמודדת עם זה באותו רגע דרך כניסה בראש לעולם אחר, חושבת על דברים אחרים ומנסה לא לנשום את הריח שלו, או שאת מפוצצת הכל ומעיפה אותו משם, אבל זה כמעט לא קורה".

חודש אחרי שהתחילה לעבוד בזנות לקחו ממנה את הילד. ביקורי הבית של העובדת הסוציאלית, ואחר כך של פקידת הסעד, מצאו בית דל באמצעים ומוזנח, ואף שהסבירה שבדיוק מצאה עבודה, זה כבר היה מאוחר מדי. יתכן שדווקא הידיעה שהתחילה לעבוד בזנות היתה הקטליזטור. בהתחלה טענו נגדה שאין לה די כסף לגדל את הילד, אחר כך, כשכבר היה כסף, הוחלט שהילד צריך להיות רחוק ממנה. גם עכשיו, כשהיא כבר לא עוסקת בזנות, לא מוכנים להחזיר לה את הילד, הפעם בנימוק שהיא לא עובדת ואינה יכולה לפרנס ילדים.

כמה חודשים אחרי שהוציאו מחזקתה את התינוק החליטה לינור לעזוב את הדירה הדיסקרטית, כבר לא היה טעם לעבוד. אבל הבוסים לא הסכימו להיפרד ממנה בשלום. הם סירבו לשלם לה את חלקה בהכנסות האחרונות והחרימו כל מה שהחזיקה בדירה. "ברחתי משם בלי שיחזירו לי את הכסף, אני אפילו לא יודעת כמה הם חייבים לי, ושוב לא היה לי כסף לאוכל".

אבל למה דווקא זנות? יש אלפי דרכים להתפרנס.

"התפתיתי עם הכסף. רציתי לגדל את הילד שלי כמו שצריך, לתת לו הכל, אבל אז הוא נלקח בדיוק אחרי שהתחלתי לעבוד".

ולמה אז לא עזבת?

"כי זה קשה לעזוב כשאת שם", היא משפילה מבט. "בזמנו חשבתי שאם אנשים רוצים אותי סימן שאני שווה משהו, שזה מוסיף משהו לביטחון העצמי שלי, היום אני מרגישה רע עם זה. עבדתי כל חמשת החודשים הראשונים בהריון הנוכחי וזה הכי מגעיל, אנשים נוגעים בך, בתינוק שיש לך בבטן. לא אכפת להם. אכזריים ביותר. סקס אלים, סקס חזק".

לאן לקחו את הילד?

"בהתחלה שלחו אותו לקרובת משפחה, הם חיפשו קרובים שיוכלו לגדל את הילד, אבל בבית שם הילד עבר דברים לא טובים והועבר לפנימייה".

כל יום רביעי בין 4 ל-6 היא מתייצבת שם. הוא שמח שהיא באה, אבל נקרע בכל פעם שנגמר המפגש. היא עצמה מתקשה לעמוד בזה, לא מסוגלת לראות את הילד שלה במוסד, רוצה שהוא יהיה איתה. בכל פעם מחדש היא מבקשת בחינה חוזרת. בחודש שעבר נענתה שוב בשלילה. מבחינת מערכות הסעד במדינה, אם אין לה ממון לגדל את הילד, עדיף שיישאר בפנימייה. הילד בן חמש וחצי, ילד חכם, אבל ההתפתחות הרגשית שלו לוקה בחסר. בשנה הבאה ילך לכיתה א', היא מתפללת שיעשה את זה איתה, יודעת שתהפוך את העולם כדי לספק את כל מחסורו ולא מזנות.

האבסורד הוא שדווקא לאב יש סיכוי גדול יותר לקבל את הילד – עבריין שהורשע בפלילים שמונה פעמים, גם בנסיבות מחמירות, אבל יש לו כסף, וזה מה שחשוב לממסד. "אנחנו מסתכלים על העתיד ולא על העבר", מסבירים גורמי רווחה.

מהחדר השני נשמע רחש של סדינים ואחריו קול צרוד קורא לה. "זהו", היא אומרת, "נמשיך בפעם הבאה. את צריכה ללכת, הוא התעורר".

תחנה 6: ההריון השני

היא ניצבת עכשיו על קצה הצוק. נגיעה אחת קלה והיא נופלת למטה, משיכה קלה בכיוון השני והיא מתייצבת על חוף מבטחים. בינתיים היא לבד שם, מתנדנדת.

את הגבר המתעורר בחדר השני, אבי התינוקת, פגשה לפני שלוש שנים בערך, היא לא זוכרת איפה ואיך, רק שזה היה קשור לעבודתה. בשלב מסוים עבר לגור איתה, אבל לא התגרש מאשתו.

"הוא היחיד שהייתי שוכבת איתו בלי אמצעי מניעה, כדי שהוא יישאר איתי", היא מספרת. "ואז נכנסתי להריון והוא עזב. הוא לא בקשר ממש, ככה ככה, בא מתי שבא לו. אני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה, אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני בהריון ועם ילד קטן בפנימייה. החיים שלי מסובכים, אף אחד לא ירצה אחת כזאת. מי ירצה להיות איתי? אם היתה לי משפחה טובה זה לא היה קורה לי, כל הדברים האלה".

היא גרה בדירה שכורה קטנה בשכונת עוני, 2,500 שקל בחודש. בעל הבית דרש תשלום לשנה מראש, אבי התינוקת סידר לה הלוואה אצל חברים בשוק האפור. בהתחלה החזירה את התשלומים מכספי הזנות, עכשיו כבר אין לה ממה לשלם. אבל הפחד הגדול יותר הוא מהיום שבו תאולץ לפנות את הדירה. זה יקרה באוגוסט, אז ייגמר החוזה, אז התינוקת שלה תהיה בת חודשיים. הלידה צפויה בחודש הבא.

מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי, שהתחילה לקבל שוב רק החודש, היא יודעת שלא תוכל לממן כמעט כלום. למצוא עבודה רגע אחרי שתלד היא לא תצליח, ממש כפי שעכשיו איש אינו רוצה להעסיק אשה בהריון, עם עשר שנות לימוד, בלי תעודת בגרות. "ניסיתי ליצור קשר עם ארגון 'סלעית' שתומך בנשים שיוצאות מהזנות", היא אומרת. "הייתי בפגישה אחת וזה לא התאים לי. יש שם בחורות שמשתמשות בסמים. אני מעולם לא נגעתי וזה טיפול קבוצתי, אני לא צריכה טיפול כזה. אני צריכה תמיכה אחרת". את פרויקט סלעית מפעילות עיריית תל אביב ועמותת קשת, ואנשיהן מרימים שם מאשפתות נשים שהידרדרו לזנות. לינור כבר הרימה את עצמה, היא צריכה משהו שיעזור בעלייה התלולה.

את העבודה בזנות הפסיקה, היא אומרת, כשהיתה בחודש השישי, לא עמדה בזה יותר. עד אז עברה עוד ועוד דירות דיסקרטיות בתל אביב. אחת בקרליבך ועוד דירה ברחוב בן יהודה. היא זוכרת איך פעם הגעתי לדירה עם צוות טלוויזיה, לתעד פשיטה של המשטרה על המקום. היא כל כך רצתה לקרוא לנו, לצעוק שניקח אותה איתנו, אבל הבוסים הורו לה ולאחרות להישאר סגורות בחדרים. אחר כך צפתה איתן בכתבה המשודרת, ראתה איך ההזדמנות שלה לצאת משם חולפת עם הפרסומות. כן, גם אני החמצתי אותה בדרך, קשה לתאר את רגשות האשם.

אין לה חסכונות. כרגע היא מחזיקה במחבוא את 500 השקלים האחרונים שלה. "אני באמת רוצה עזרה, באמת רוצה את השיקום. שלא יזרקו אותי לרחוב. העובדת הסוציאלית מנסה, אבל אין לה כלים. אני עדיין חייבת את ההלוואה על התשלום לדירה הזאת. האבא של הילדה שלי סידר אותה ולכן הוא מרשה לעצמו לבוא לפה. אני דואגת נורא לתינוקת, אין לי שום דבר לתת לה כשתיוולד. אני רוצה שיהיה לה עתיד אחר מאשר לבן שלי. אחר משלי. אני מסוגלת לגדל ילדים, זה לא שאני לא מסוגלת, פשוט אין לי אמצעים לעשות את זה".

בחודש הבא יתקיים דיון נוסף בבקשתה להחזיר אליה את בנה. אם לא תהיה לה קורת גג בטוחה, אין סיכוי שבקשתה תיענה בחיוב. יובל פרנקל, אחד האנשים הנדירים בעולם הרווחה, הוא מנכ"ל חברת הדיור הציבורי "עמיגור", אבל בעיקר אדם שלא משאיר אנשים בחושך. ואכן, מיד כשקיבל את הפנייה אליו התגייס פרנקל לסייע ואיתר בשביל לינור דירה פנויה באחת מערי הפריפריה בדרום. לא היתה מאושרת ממנה. אלא שאז התברר שאי אפשר לרשום אותה לדירה בדיור הציבורי, כי לפני כמה שנים קיבלה ממשרד השיכון סיוע בשכר דירה ובמשך שלושה חודשים לא השתמשה בכסף למטרה שלשמה ניתן. לינור טוענת שאינה יודעת במה מדובר. עכשיו, עד שלא תחזיר למדינה את 2,000 השקלים ההם, היא לא תהיה זכאית לדירה בדיור הציבורי.

לינור נשברה כששמעה את התשובה הזאת, עכשיו באמת אין לה לאן ללכת. "אני רוצה היום בדיוק הפוך ממה שהיה לי", היא אומרת. "אני מבקשת להרים את עצמי אחרי כל הצמתים שבהם אף אחד לא היה כדי לעזור. מגיע לי קצת טוב בחיים, לא? כמה אפשר לסבול?"

אחר כך דקות ארוכות היא שותקת. פתאום הטלפון מצלצל.

"אני חייבת לענות רגע", היא מתנצלת ומפנה את הגב במבוכה. "אני בת עשרים, ליברלית, פתוחה, זורמת. ניפגש בהתחלת סלמה, כשתהיה שם תתקשר, אני אכוון אותך לכניסה". השיחה מסתיימת. היא נראית בודדה כל כך, העיניים השחורות הגדולות שלה כמעט מתחננות לא לדבר על מה שקרה הרגע. היא הרי יוצאת מזה, היא החליטה, זה סופי. היא עם הזנות גמרה.*

רשות כליאה
דרכו של קטין שאינו עבריין אל מעון נעול

* חוק הנוער (טיפול והשגחה):

קטין נזקק:

קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: 1. לא נמצא אחראי עליו; 2. האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; 3. הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; 4. הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער; 5. הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; 6. שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; 7. הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).

דרכי טיפול והשגחה:

…משנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא… למסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).

* חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול):
החזקה בחדר נעול:

…עובד הנמנה עם צוות במעון נעול רשאי, באישור האחראי על המשמרת, להחזיק קטין הנתון להשגחתו בחדר נעול לפרק זמן של 20 דקות, לשם מניעת בריחתו, או לשם מניעת פגיעה בגופו של הקטין או בגופו של אחר, או לשם מניעת פגיעה ממשית ברכוש; ורשאי הוא, באישור מנהל המעון הנעול או הרכז החינוכי שלו, להאריך את פרק הזמן האמור להחזקה בחדר הנעול לפרקי זמן נוספים של 20 דקות בכל פעם, עד לפרק זמן כולל של שעתיים.

קישורים: