בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

 בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה…" נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.

כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.

מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.

בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.

השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.

אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".

על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.

מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.

אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.

בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.

השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".

הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.

ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.

מודעות פרסומת

ילד אסור

ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000
ילד אסור – מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000

זה היה בערב סוכות, השכנים של דודה שגרה ברחוב למעלה הזמינו אותי לאכול איתם, ואני הגעתי בהסכמת אמא. אחר כך הדודים שלי הציעו לי לישון אצלם. אמא שלי טילפנה בערב לחפש אותי והם אמרו לה שאני והבן דוד שלי מסתדרים וביקשו שאשאר לישון אצלם, והיא הסכימה. למחרת בבוקר היא התקשרה שוב וגילתה שלקחו אותי משם שוטר, פקידת סעד ועובדת סוציאלית, למרכז חירום בצפון הארץ.

"קמתי בבוקר, חיפשתי את הבן דוד שלי והתברר שהם הוציאו אותו, כדי שהוא לא יראה שום דבר. בדיוק התעוררתי והיה נדמה לי שזה חלום, שהאנשים האלה לא אמיתיים. הם הסתכלו אחד על השני והעובדת הסוציאלית התקרבה אלי ואמרה לי שאני צריך לבוא איתם. אמרתי שאני לא רוצה ללכת לשום מקום. השוטר התקרב אלי ואמר שאם לא תהיה ברירה הוא יקח אותי בכוח. התחלתי לבכות. הם לקחו אותי לרכב כשהשוטר כל הזמן החזיק לי את היד. הם אמרו שאני נוסע למקום אחר, רק לבקר, ושזה כמו בית רגיל ואם לא ימצא חן בעיני אני ארים אליהם טלפון ואגיד להם והם יבואו ויקחו אותי משם. אבל זה לא היה ככה".
ג' הוצא מביתו והועבר למוסד בניגוד לרצון אמו לאחר שפקידת הסעד של משרד הרווחה בעיר מגוריו קבעה שהוא ילד בסיכון. נסיבות הוצאתו של הילד מרשות אמו חסויות מאחר שמשרד הרווחה הוציא צו איסור פרסום על הפרשה בנימוק של טובת הילד. אפשר רק לציין כי הוא לא סבל בביתו מהתעללות או מהזנחה.
במשך שנה וחצי נלחם משרד הרווחה נגד פרסום הכתבה הזו ורק לאחר מאבק משפטי, הוסר האיסור על פרסום עדויותיו של הילד והוא הצליח להגשים את רצונו לספר מה עבר עליו בשני המוסדות שבהם שהה.
העדויות שלהלן נגבו ממנו בכמה פגישות שנערכו בתקופה שבה שהה במוסדות.
כיום הוא חי במשפחה אומנת, קרובה ביותר לו ולאמו.
המוסד הראשון

הגענו ל"מקום האחר". נכנסתי וראיתי עשרה ילדים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף אליהם. לא רציתי, לא התחשק לי לאכול. הרגשתי נורא ורציתי הביתה. חמישה ימים הסתובבתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. כל הילדים היו ממשפחות הרוסות. לא למדנו, רק שיחקנו וראינו טלוויזיה. אני קראתי הרבה ספרים.

רק אחרי חמישה ימים אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ראיתי אותה בנוכחות עובדת סוציאלית. היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי על הכתף שלה. קיללתי את העובדת הסוציאלית שהביאה אותי למקום הזה, כעסתי והתפרצתי עליה. בכיתי הרבה ואמא ניסתה לנחם אותי. ככה זה היה כל שבוע, בכל יום רביעי היא באה לשעה.

הבנתי שזה כמו בית רגיל, רק שלא לומדים ולפעמים גם מרעיבים. אחרי כמה ימים מדריך בשם ר' ישב לי על הצלעות. ככל שנשארתי שם יותר זמן ככה קיבלתי יותר מכות. תמיד המדריכים באו ושאלו אותי איזה עורך דין אמא שלך לוקחת וכל מיני דברים שקשורים למשפטים. אני תמיד שתקתי והם הרביצו לי בגלל זה, וככה זה היה במשך 11 חודשים.

"כל המדריכים הרביצו לי, כל פעם מישהו אחר. המדריך ש' ישב לי על הצלעות ועיקם לי את היד, המדריך ת' נתן לי אגרוף באוזן וירד לי דם. הוא שאל איפה הקלטות ולא עניתי לו. הוא חשב שזה יעזור. המדריכה נ' עיקמה לי את היד ודפקה לי את הראש ברצפה, והתנפח לי המצח. התקשרתי לאמא והיא הגישה תלונה ושלחה שוטרת. החוקרת שהגיעה אמרה שזה שום דבר, שזה קורה לפעמים. לא הבנתי מה זאת אומרת 'זה קורה לפעמים', זה כאב לי, זאת התעללות."

לפעמים גם היו מרעיבים אותי, ולא נתנו לי לאכול ארוחות צהריים. היינו מסתפקים בקצת אוכל, כי המדריכים הסבירו שאנחנו צריכים להתחשב בילדים אחרים, ואני ושאר הילדים היינו רעבים אחרי הארוחה. גם הכניסו אותי לחדר לכל היום. השיא היה כשהשאירו אותי למשך תשע וחצי שעות בחדר בלי אוכל ובלי מים.

אני לא הילד היחיד שהרביצו לו. היה לי חבר, ע', שביום העצמאות ביקשו ממנו שילך לטקס בבית ספר קרוב. הוא לא רצה, ואני כבר התכוננתי לצאת, והמדריך תפס אותו וזרק אותו על הידית של הדלת. הוא התחיל לבכות ואמר 'אני אגיד את זה לאמא שלי, אמא שלי תתלונן עליך במשטרה'.

היה עוד ילד, אתיופי, בשם פ', שביקש עוד אוכל ולא נתנו לו והוא קילל, והמדריך ו' נכנס לחדר והכה אותו, ודפק לו את הראש בקיר. אחרי שהוא השתחרר מהאחיזה של המדריך הוא התחבא מתחת למיטה והמדריך ו' הרים את הרגל וקפץ על המיטה, וכל המיטה נשברה לפ' על הגב. פלא שלא נשבר לו כל עמוד השדרה. כל הילדים שראיתי נשארו במרכז חירום רק שלושה – ארבעה חודשים, ואני הייתי המקרה המיוחד, שנשאר שם במשך 11 חודשים.

פעם, לפני הפגישה עם אמא, באתי למדריכה נ' ואמרתי לה שזה לא פייר, שאי אפשר ללמוד כאן ושאני רוצה להרחיב את הדעת, וחוץ מלקרוא אני רוצה גם ללמוד, ושאפשר לסגור להם את המקום בגלל זה. בגלל זה היא דפקה לי את הראש ברצפה. רצתי לאמא שלי שבדיוק הגיעה ובכיתי, והיא ניחמה אותי. היא ראתה בעצמה שהמצח שלי נפוח.

לקריאת המשך הכתבה הקליקו על התמונות או על קובץ ה- pdf למעלה.

הקומבינה של שופט לענייני משפחה גרשון גרמן והגרושה: "כמבוקש" במעמד צד אחד

הכתבה כך מתחתי בקורת על שופט וחטפתי כתב אישום , מעריב nrg , קלמן ליבסקינד , ספטמבר 2013

לכבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. לפני עשרה ימים שמעתי אותך תוקף בחריפות את המערכה התקשורתית "משולחת הרסן" שמתנהלת מול בית המשפט וכמה משופטיו. במידה רבה אני מסכים איתך. בפרסומים על שופטים, ממש כמו באלה העוסקים באחרון ההומלסים, נדרשת זהירות מרובה. ובכל זאת, מכיוון שאפשר היה להתרשם מדבריך שהמערכת שלך פתוחה לביקורת ואף יודעת לטפל לבדה בשופטיה הסוררים, מבלי להיזקק לביקורת "משולחת רסן" מצידנו, חשבתי שאני חייב לספר לך את הסיפור הבא.

זה קרה ב- 1 במאי 2002. ישבנו אז בחדרו של אמנון דנקנר ז"ל, העורך הראשי של "מעריב", והתלבטנו מה לעשות. ברקע עמד סיפורה של הילדה לילך רותם, בת הארבע, שמאז אין כלי תקשורת שלא עסק בו. הוריה של לילך, ירון ומרינה, התגרשו והסכימו על הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הילדה, באופן שימנע מכל אחד מהם את האפשרות לחטוף אותה ולהעלם. יום בהיר אחד פנתה האם לבית המשפט וביקשה להסיר את הצו, כדי שתוכל לנסוע מכאן עם לילך. דיון כזה לא מתנהל אף פעם במעמד צד אחד, מבלי לשמוע את עמדת ההורה השני, אבל זה מה שקרה באותו יום. השופט ד"ר גרשון גרמן, לא ברור למה – אולי מתוך בלבול, אולי מתוך חוסר שימת לב – כתב על הבקשה "כמבוקש" וחתם את שמו. ירון רותם האומלל גילה שילדתו האהובה נחטפה לו לעולמים, רק כעבור כמה ימים, כשלא הגיעה למפגש השבועי איתו. כשרותם ביקש להוציא צו מיידי המחייב את האם לשוב ארצה, מחשש שתעלם, קבע גרמן ש"חשש זה אינו 'קיים בשלב זה". כשרותם ביקש ממנו להתיר את פרסום הפרשה, כדי לעורר דעת קהל שתסייע לו באיתור הילדה ואף גייס לעמדתו זו את פרקליטות המדינה, נבהל השופט מהאפשרות שקלונו ייוודע ברבים והתיר לפרסם רק את מה שהתרחש מהרגע שאחרי החלטתו, לא כולל ההחלטה עצמה. כשהמקומון "צומת השרון" פנה לנשיא אהרון ברק בבקשה לפסול את השופט, בטענה שאחרי הטעות שלו הוא לא יכול לשקול שיקולים נקיים בשאלת הפרסום, קבע ברק ביהירות כי "חזקה על שופט היושב בדין כי …אין לביקורת זו או אחרת המושמעת כלפיו השפעה כלשהי על החלטותיו לגופן". חודשים ארוכים עברו והשופט המשיך לאסור בדבקות את פרסום המחדל שלו עצמו. על הרקע הזה החלטנו בעיתון שזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים להפסיק לשחק את המשחק. שאם יש איזושהי משמעות לתפישה של התקשורת ככלב שמירה של הדמוקרטיה, זה הרגע. החלטנו לפרסם את סיפורו של השופט גרמן, על מחדליו ועל השימוש שהוא עושה בכלים השיפוטיים כדי להגן על שמו, בידיעה שבכך אנחנו מפרים את צו איסור הפרסום ושלא מן הנמנע שיהיה לזה מחיר.

למחרת פורסמה הידיעה, כשאנחנו מקפידים שלא לציין בה שום פרט שעלול להסגיר את המעורבים. לא שמות בני המשפחה, לא ציון המדינה שאליה ברחה האם, אפילו לא את גילה של הקטינה.

ידיעות מהסוג הזה, חשוב לציין, מתפרסמות תדיר מבתי הדין הרבניים או בתי המשפט לענייני משפחה. אם העיתון לא מגזים במסירת מידע מזהה, המערכת מקפידה לעצום את עיניה.

שלושה ימים אחרי הפרסום הוזמנתי להתראיין בתכנית ביקורת התקשורת של רשת ב'. אני הייתי על קו אחד, האב על קו אחר. קודם לכן רשמתי לעצמי במסודר מה אני יכול להגיד, כדי שלא לחשוף פרטים שיזהו את בני המשפחה. התכנית החלה בשיחה עם רותם. המראיין, שאני מסופק אם הבין מה הוא עושה, שבר כבר בשאלה הראשונה את צו איסור הפרסום לרסיסים. "שלום ירון רותם", פתח, "בתך הקטנה, לילך, נחטפה על ידי גרושתך מרינה לרוסיה, ספר לנו את הרקע לדברים". לרגע לא הבנתי מה קורה פה. היה נשמע לי הזוי שהמראיין מזמין אותי לדבר על צו איסור פרסום שאני הפרתי, בעקבות שניים ורבע פרטים שגיליתי, ועוד בטרם שאני מוציא מילה מהפה הוא בעצמו פורט את הסיפור עם כל השמות וכל הפרטים כאילו תיקי גירושין בבית משפט לענייני משפחה הם הדבר הכי פומבי שיש. המראיין הזה, אגב, לא היה היחיד. בימים הקרובים עסקו בפרשה הזו גם הפרשן המשפטי של גלובס ומגיש פופוליטיקה בערוץ 1 ואחרים. כל אחד עבר על הצו לפי מידתו.

כעבור כמה ימים, הייתה זו שעת צהריים, אני זוכר את השעה והמקום המדויק, צלצל הנייד. על הקו היה קצין ממרחב ירקון. "אתה דרוש לחקירה". "באיזה עניין?". "הפרה של צו איסור פרסום". ארבע שעות נמשכה החקירה. הקצין, איש חקירות חביב ולבבי, ישב מולי עם קלסר עב כרס. אוסף של כל מה שנכתב בעיתונים על הפרשה. היו שם הכתבות של כל הקולגות שלי שעסקו בנושא. רובם הגדול הפרו את אותו צו שאני הפרתי, מי מעט ומי הרבה. היה שם, בפתח הקלסר, גם תמליל אותו ראיון שנערך איתי ברשת ב'. החוקר ציטט לי ממנו כדי להסביר לי את חטאיי. "תגיד לי", שאלתי אותו. "מי נראה לך מפר יותר את הצו בשיחה הזו, אני או המראיין?". התשובה הייתה ברורה. "גם אותו זימנתם לחקירה?", שאלתי. "ואת כל החבורה שמופיעה אצלך בקלסר? איפה כולם? איך אני לבד בסיפור הזה?". "מצטער", אמר, "אתה היחיד שנגדו הוגשה התלונה". הרעיון היה ברור. הצו הזה הופר, כאמור, על ידי שורה של עיתונאים. אני הייתי היחיד שלא הסתפקתי בעיסוק אינפורמטיבי, אלא מתחתי ביקורת על השופט. פניה רשמית שיזמנו אל מערכת אכיפת החוק העלתה שהנהלת בתי המשפט לא אהבה את הפרסום שלי, פנתה לפרקליטת המדינה עדנה ארבל וזו הורתה לראש אגף החקירות, משה מזרחי, לפתוח נגדי בחקירה.

כעבור זמן מצאתי את עצמי יושב על ספסל הנאשמים באולמו של השופט דן מור, משיב לכתב האישום. "מדינת ישראל נגד קלמן ליבסקינד". בעקבות סדרת דוגמאות של "עבריינים" נוספים ששיגרו עורכי הדין של העיתון אל היועץ המשפטי לממשלה, החליט האחרון לסגור את התיק תוך כדי המשפט.

האמת היא שכתב האישום הזה לא מאד הטריד אותי. במובן מסוים הייתי אפילו גאה בו. מה שהוציא אותי מדעתי הייתה האכיפה הבררנית שבחרה לדון רק אותי, משום שמישהו במערכת לא אהב את הביקורת.

ומה עשתה מערכת המשפט לשופט גרמן, זה שבגלל פאשלה שלו איבד ירון רותם את בתו, זה שהוציא צו איסור פרסום על המחדלים של עצמו? כלום. עד כדי כך כלום שכעבור זמן מה ידו של האיש לא רעדה, כשהגיש את מועמדותו לבית המשפט המחוזי. לילך, אגב, חוגגת בימים אלה 16 שנים. ברוסיה. רחוק רחוק מאבא. מאז הסיפור הזה, כבוד השופט גרוניס, אני לא קונה את האגדות על מערכת שיודעת לבקר את עצמה. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה.

קישורים:

סגן נשיא בית משפט לענייני משפחה שופט שמואל בוקובסקי: הליך מופקר ואלים במינוי אופוטרופוס לאישה – מדובר ב”ביקור בית” שערכו פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועובדת סוציאלית נעמי הלימי לחסויה כבת 60, במסגרת הליך מינוי אפוטרופוס לחסויה, כחודש לאחר שהשופט שמואל בוקובסקי מינה מינוי זמני אפוטרופוסים לחסויה, מבלי ששמע את דעתה, אם היא מסוגלת להבין בדבר, וניתן לברר דעתה. המינוי בוצע ללא תצהיר של פקידת סעד. בבקשת המינוי היה רשום כי אחד מבניה מתנגד למינוי. יש לציין כי אפילו לא נכלל סל טיפול לאישה שחירותה ורכושה נשללו ממנה. בוקובסקי הוציא צו השולל את חירותה ורכושה של האישה. כתוצאה מהצו של בוקובסקי חייה של האשה נהרסו, תוך חודש הפכה להיות שבר כלי, ירדה במשקל 10 ק"ג תוך חודש עיניה בלטו והיו מפוחדות…

המוסר הכפול המלוכלכך של ציפי לבני, מאיר כהן ואשר גרוניס – מחאה נגד ההחלטה להחזיר את "השופט המכה" לתפקידו – המוסר הכפול המלוכלך של שרת המשפטים, ציפי לבני, שר הרווחה מאיר כהן, ונשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. אם היה מדובר בחשד באזרח רגיל המכה את ילדיו היה נפתח נגדו תיק ברשות הרווחה, ילדים היו נתלשים מביתם למוסדות הכליאה של משרד הרווחה ופקידות הסעד היו כופות עליו ועל ילדיו טיפולים, משרד הרווחה היה פותח למשפחה תיק בבית משפט לנוער. חיי המשפחה היו נהפכים לגיהנום. במקביל היה נפתח נגדו תיק במשטרה, הוא היה נעצר במקום. המשפחה היתה מתרסקת פיסית, נפשית וכלכלית…

השופט נפתלי שילה ופקידת סעד ראשית סימונה שטיינמץ – דרכי רמיה לטיוח פשעי משרד הרוחה וסחר בילדיםספטמבר 2013 – מדובר באמא ל' חד הורית שילדיה נלקחו ממנה למרכז חירום מינואר 2009 למשך כחצי שנה מאחר ופקידת הסעד אתי דור דובריבינסקי היתה סבורה כי האמא מתעללת בילדים. לסברותיה של פקידת הסעד לא היו שום אחיזה במישור הפלילי ראייתי וכל התיקים שנפתחו במשטרה נסגרו מהעדר אשמה. האמא אינה רואה את בנה הבכור בן ה- 11 מזה כ- 5 שנים, ואת בנה בן ה-9 רואה כשעה בשבוע במרכז קשר מזה כשלש שנים…

 הנהלת בתי משפט – בכיר ועובדת מבלים בצימר בשעות העבודה – הכתבה בכיר בהנהלת בתי המשפט בילה עם עובדת בצימרים בזמן העבודה , ערוץ 10 | אלי לוי וניק קוליוחין , אפריל 2013 – עובדי הנהלת בתי המשפט בצפון הארץ חשדו זה זמן בעובד הבכיר ושכרו חוקרים פרטיים. אלו עקבו אחריו ואחר עובדת וצילמו אותם יוצאים מחדרי אירוח, בהם משלמים לפי שעה, במהלך שעות העבודה. "לכאורה, מדובר בסוג של גניבה", טוען מומחה בדיני עבודה. השבוע יועברו החומרים לידי מנהל בתי המשפט…