פשעי הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר

מאי 2005 – "שלא על פי סעיף 5" – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.

לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.

בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.

עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.

מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.

אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע – חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"

את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".

לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".

שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".

אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.

בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.

חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם


קישורים:

מודעות פרסומת

הוצאת ילדים מהבית – פנימיה, משפחת אומנה, אימוץ, מוסדות משרד הבריאות ועוד

מרכזי חירום

אימוץ סגור

מוסדות משרד הבריאות

סיפורו של איציק מליק שפקידי הרווחה לקחו את נכדיו

ספטמבר 2007 – שירותי הרווחה בעיריית ראשון לציון חטפו את ילדיה של בתו של איציק מליק הלוקה בשיכלה למשפחת אומנה. בשלב כלשהו נותק הקשר של משפחת מליק עם הילדים, והם אינם יודעים על מקום הימצאם.

קריאתו של איציק מליק: "תושבים יקרים, באתי לידע אתכם על חטיפת שני נכדי, אשר נחטפו על ידי פקידות הסעד ומשרד העבודה והרווחה ובית המשפט."

פרופ. אסתר הרצוג על הוצאת הילדים מביתם וממשפחתם ע"י שירותי הרווחה: "יש פה מדיניות מכוונת, זו מדיניות שמשתמשת בתינוקות וילדים כסחורה שבאמצעותה מממשים כל מיני אינטרסים של המערכת הבירוקרטית. יש לחץ מאוד גדול על מערכת הרווחה לספק תינוקות לאימוץ, אז את התינוקות האלה לוקחים בד"כ ממשפחות חלשות יותר, חד הוריות, עניות.
המקרה של איציק מליק יוצא דופן, הזדמן לי לפגוש אותו … התרשמתי מאדם מדהים, נחוש, שקול, מסודר עם משפחה חמה ותומכת, הרקע שלו עומד בסתירה מוחלטת לכל מה שמערכת הרווחה מציגה שמאלץ אותה להוציא ילדים מתוכה. .. הרווחה לא יכולים להודות שטעו כי המשמעות של טעות כזאת היא מאוד דרמטית וחמורה"

ראה הכתבות:
.

.

.

.

.
קישורים

פקידת הסעד "טובת הילד/ חסוי", והמוסר הכפול

עבודתם של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים כרוכה בהוצאת ילד/חסוי מהמשפחה, כפיית טיפולים פסיכיאטריים, פסיכולוגים יקרים על חשבון האזרח, חקירות, צווי בית משפט נגד האזרח ובני משפחתו, הוצאות כספיות אדירות, עגמת נפש ועוד.. . המניע לכך לטענת פקידי רווחה היא טובת הילד/ חסוי.
.
פקידי הסעד מוציאים דיבה על המשפחה, מתוך דאגה לנזקק לכאורה.
עבודה זאת מלווה בפגישת פקיד הרווחה עם הסביבה הקרובה למשפחה המטופלת, כן ידוע על ילדה שנחקרה רבות בבית ספרה ע"י מנהלת בית הספר בדרך להוצאתה מהבית (ראה/י עדות מצמררת של אמא שבתה הוצאה מהבית ע"י עובדי רווחה). מהאמא של הילדה בכתבה, נמנע אישור עבודה ע"י רופא קופת חולים, בעקבות פגישתו עם פקיד הרווחה.
גם בתסקירים המובאים לבית המשפט ישנם רכילויות ופברוקים, אנשי אקדמיה שקראו תסקיר סעד רשמו כי "לא ברורה כלל מטרתו של המסמך". (ראה/י תסקיר פקידת סעד – תביעה על לשון הרע ופגיעה בפרטיות). תסקירים אלו מוצגים בחיסיון וב"דלתיים סגורות", אם הציבור היה יודע על המתרחש בבתי משפט אלו, סביר שהיה בהלם, ויוצא נגד ההפקרות. (ראה בתי משפט לענייני משפחה ונוער – אי צדק בדלתיים סגורות). ועדת סלונים נבו מצאה ליקויים מהותיים בעבודת פקידי סעד לסדרי דין.
.
פקידי הרווחה פוגעים רבות באזרחים נורמטיביים, הורים טובים ומסורים אשר אירועים בחייהם הביאו אותם למצוקה זמנית, קבועה כלשהי. הפגיעה היא לא רק כלכלית אלא בעיקר נפשית שכן פקיד הרווחה לא פעם משאיר אחריו משפחה מפורקת ובני משפחה חרדים לגורל בן משפחתם שהוצא מהבית שאולי אפילו אינם יכולים לפגוש אותו (ראה משרד הרווחה חוטף ילדים בשם ה"חוק" וה"מקצועיות" – ח"כ מרינה סולודקין). פקידי הרווחה יטענו כי הם פועלים לטובת הילד/חסוי.
.
פקידי הרווחה מפקירים את הנזקק לאחר שהוצא מביתו
מה קורה עם הילד/חסוי לאחר שהוצא מהבית? האם פקיד הסעד מוודא שטוב לו? מתברר שלא. בפנימיית "בני ארזים" לדוגמא צולמו מדריכים צועקים על הילדים, משפילים אותם, ואוחזים בהם בתוקפנות, גם בפנימיית "בית טף" העידו ילדים על אלימות כלפיהם ממדריכים. עדות נוספת מצולמת היא של ילדה בת 12 אשר הוטרדה מינית במשפחת אומנה. הילדה פנתה קודם ללשכת הרווחה אך אלו גנזו את התיק.
דוגמה נוספת הוא סיפורה של תמר ( שם בדוי) אשר מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור. תמר מספרת על הרווחה: " אני מרגישה שבגדו בי, שאני קורבן של רשויות מנוולות, שאחרי שקרעו אותי מההורים שלי, הן לא היו מספיק אחראיות כדי לבדוק באיזו משפחה הם שמו אותי".
דוגמאות נוספות הם האירועים של הכוויות הקשות של פעוטה במעון יום בנתניה, או פרשת המין בבית ספר יסודי באשדוד . שירותי הרווחה לא ביצעו שום פעילות בירור או מניעה בעניין גם לאחר שנים.
.
כל מקרים אלו ועוד רבים נחשפו לא ע"י משרד הרווחה והם מעידים על התעללות בנערים במוסדות רווחה או בפיקוח משרד הרווחה הלקוי. ישנם ודאי עוד מקרים רבים שלא נחשפו של ילדים רבים שהוצאו מהבית ע"י הרווחה וסובלים.

טיפול בילד בפנימיית בני ארזים
משרד הרווחה פועל בשיטת המוסר הכפול. כלפי המשפחות במצוקה הוא פועל ביד קשה, מפרק והורס משפחות, גורם לכאב וצער להורים ולילדים, מסלף תסקירים על מנת להוציא את הילד מהמשפחה כל זאת תחת הסיסמה "טובת הילד". ואילו אם קורה אירוע כאשר הילד באחריות מוסד ציבורי כלשהו או אחר, התייחסות המשרד היא מעקב מזערי ורשלני.
מתברר שטובת הילד אינה מטרת המשרד. ישנם שיקולים זרים כגון: השלמת מכסות באימוץ בפנימיות, שמירה על תקנים של עובדי המשרד והגדלתם, ועוד.

משרד הרווחה ימשיך ככל יכולתו בשיטות לעיל כל עוד יש חיסיון על פעילותו, ודיוני בתי המשפט לענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות. ניתן ע"י חקיקה מתאימה לפרסם את הדיונים תוך שמירת פרטיותם של בעלי הדין.

קישורים:

ד"ר לין ורנל על תיאורית "טובת הילד" שכשלה בבריטניה.

ד"ר לין ורנל קרימינולוגית וסוציולוגית בריטית מדברת כל כישלון תיאורית "טובת הילד". רעיון אימוץ ואומנה לילדים צמח עקב משפחות אשר בהם גדלו ילדים שהוזנחו באופן חמור, עברו התעללות, או התעללו באחרים. אותם ילדים ניזוקו . מצד שני היו משפחות בעלות יכולת המוכנות לקבל את אותם ילדים, לשקם אותם. הגיוני היה לחבר בין שני הקצוות.
כיום המציאות שונה לגמרי. הילדים הנלקחים הם תינוקות רכים. במציאות המשפחות המאמצות רוצות תינוקות רכים, יפים, נחמדים, ללא פגמים, ולא ילדים "בעייתיים" בני 10 או יותר. התאוריה של טובת הילד כשלה. על מנת לעמוד במכסות האימוץ שהוגדרו על-ידי שירותי הרווחה, כדי ששירותי הרווחה יקבלו תקציב על כל אימוץ, נלקחים ילדים טובים מהורים טובים ומסורים.
.

.
נקודות

  • משפחות מאמצות מעדיפות תינוקות רכים, ויפים ללא פגמים.
  • שירותי הרווחה על מנת לזכות בתקציב על כל אימוץ, ולספק את הסחורה להורים המאמצים, לוקחים תינוקות לאימוץ מהורים טובים ומסורים.

קישורים:

אימוץ

אימוץ הוא קבלת ילד, למאמצים, והפיכתו באופן חוקי לחלק מהם. פקידי סעד לחוק האימוץ מועסקים ע"י השירות למען הילד המייצגת את המדינה בבקשה להכריז על ילד בר אימוץ.

אימוץ כרוך בדרך-כלל בביטול הזכויות והחובות החוקיות של משפחת הילד, והעברת חובות וזכויות אלה למאמצים. למרות העדר תהליך של הריון מצד בני הזוג המְאמְצים ביחס למאומץ – נהוג בעברית המודרנית (וכך ננהג גם כאן) לכנות את האדם המאמץ בשם "הורה" מאמץ, וזאת משום שבתום תהליך האימוץ – אין הבדל בין יחסו החוקי של ילד מאומץ כלפי האדם המאמץ אותו – לבין יחסו החוקי של ילד ביולוגי כלפי הורהו הביולוגי (אם לא ויתר על זכויותיו כלפי ילדו).

במדינות שונות חוקים שונים לאימוץ ולתהליכים שלאחר האימוץ. בחלק מהמדינות נהוג "אימוץ סגור", שבו נמנע כל מגע בין הילד המאומץ (שלעתים אף אינו יודע שהוא מאומץ) לבין הוריו הביולוגיים. במדינות אחרות יש דרגות שונות של "פתיחות", המאפשרת מידה מסוימת של קשר בין הילד לבין הוריו הביולוגיים.

במקרים מסוימים ילדים אומצו על ידי משפחות לאחר שהופקעו מרשות הוריהם הביולוגיים בשל יחס פטרוני של השלטון לתרבות ההורים. האבוריגינים באוסטרליה סבלו בעבר ממדיניות כזו, כמו גם האינדיאנים בארצות הברית ובקנדה. יש הטוענים שתופעה דומה התרחשה גם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשילדי יהדות תימן בישראל נחטפו מהוריהם על ידי הרשויות ונמסרו לאימוץ (ראו פרשת ילדי תימן).

קישורים: