מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית

הכתבה מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית , פרופ. אסתר הרצוג , יוני 2008 , ynet

הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בחיזוק המנגנונים שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות

מי שרוצה להרחיב את אימפריית פקידות הרווחה ולהחליש את השכבות החלשות – שייענה לעובדים הסוציאלים השובתים בדרישה להוסיף להם תקנים.

השביתה הנוכחית מספקת דוגמה נוספת לאופן שבו נבנית מערכת העבודה הסוציאלית כאימפריה ביורוקרטית משגשגת. תולדותיה של מערכת זו יכולות לשמש מודל מעורר התפעלות בלב כל בונה אימפריות פוטנציאלי.

כשעם המהפך של בגין קמה ב-1977 ממשלת הקואליציה של הליכוד עם ד"ש והדתיים / חרדים, קיבל ד"ר ישראל כץ לידיו את הנהגת משרד הסעד, שבמהרה שינה את שמו למשרד העבודה והרווחה. האידיאולוגיה השתנתה ממתן סעד, כחסד לנזקקים, לסיוע בזכות לאזרחים שווי זכויות על בסיס קריטריונים אוניברסאליים. המסחרה בין פקיד הסעד לקליינט, שנבנתה לעיתים קרובות על שרירות ליבו של הפקיד והתערבותו הבלתי נסבלת בחיי הקליינט, הוחלפו במתן סיוע קונקרטי, בעיקר כקצבאות, על בסיס זכאות מפורשת ומוגדרת אוניברסלית.

אין ספק שמחאות בני עדות המזרח שקופחו ונדחקו לשולי החברה בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה הצליחו להביא את בגין והימין לשלטון ותרמו לשינוי הדרמטי במדיניות הרווחה של מדינת ישראל.

המשמעות עבור פקידי הסעד / רווחה הייתה הרסנית: הם איבדו את השליטה המוחלטת על משאבי הסיוע לנזקקים. ד"ר כץ, שהיה בעצמו עובד סוציאלי (וממקימי המוסד לביטוח לאומי), שכנע את פקידי הסעד, שחשו כי האדמה נשמטה תחת רגליהם, כי השינוי הוא לטובתם והוא גם מוצדק אידיאולוגית, שהם הרי אנשי מקצוע "טיפוליים" ואין מתפקידם (וכבודם) להתעסק עם חלוקת כסף.

לטווח הארוך, ומתוך הסתכלות של לאחר שלושת העשורים האחרונים לקיום המדינה, מתברר שד"ר כץ צדק מאוד. העובדים הסוציאליים השכילו ללמוד את רזי הביורוקרטיה, ואין טובים מהם (ולפחות ממנהיגיהם) להציג דוגמא מושלמת של בניית מערכת ביורוקרטית גדולה ומסועפת לתלפיות, כזו הנשענת באופן שובה לב על אידיאולוגיה הומנית שאין עליה עוררין. במקום "מחלקי קיצבאות" הפכו העובדים הסוציאליים ל"מטפלים".

אז איך הפך אסונם של הפקידים הסוציאליים להצלחה מפוארת? יש הסברים רבים להתרחשות זו. אציין פה אך חלק מהם, כפי שכבר כתבתי בעבר: בעזרת סוד ה"מומחיות בטיפול" הם תפסו מונופול שדחק הצידה את הפסיכולוגים, קציני מבחן, עובדי קידום נוער, מחנכים, אחיות ועוד. הם הצליחו להפוך את העבודה הסוציאלית לגילדה המשתלטת בהדרגה על תחומים הולכים ומתרבים; הם הצליחו לשכנע את הציבור בצורך הגובר והאינסופי ב"מומחיותם", בדרך הקלאסית של יצירת "בעיה חברתית מיוחדת המצריכה משאבים מיוחדים".

כותרות ענק על סיפורים קורעי לב בלווית סטטיסטיקות מזעזעות סייעו לייצר את הדימוי של מצוקות רבות המצריכות את ההתערבות המקצועית-ייחודית שלהם. דוגמא אחת לכך היא המניפולציות במספרי ילדים ונוער במצוקה (שלפיהם כשליש מאוכלוסיית הנוער בארץ היא "אוכלוסיית יעד" לטיפולם); הם ניכסו פעילות חברתית-וולונטרית לעצמם, כמו למשל פעילותם של ארגוני הנשים בסוגיית האלימות נגד נשים שאותה הפכו לתחום טיפול ש"הצדיק" הקמת מרכזים למניעת אלימות במשפחה; הם ארגנו הפגנות שבהן לא נרתעו מלהשתמש בקליינטים, כאשר איימו בסגירת מוסדות כדי לשכנע את הציבור בצורך בהם;

את התקשורת גייסו בהצלחה עצומה ("בזכות" עמיתים המקורבים לראשי השלטון, כמו עליזה אולמרט) במאמציהם לחסום כל ביקורת על המציאות במוסדות רבים בטיפולם (לנוער, לזקנים לחולי נפש) ולעריכת קמפיינים על הצלחה לכאורה בטיפול בסוגיות רווחה וכן לתמיכה בדרישות להגדלת תקנים; הם הצליחו להפוך למומחים כמעט בלעדיים ומרכזיים בעיני בית המשפט בכל הסוגיות הקשורות למשפחה ילדים ונוער;

באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים.

הקושי למלא את המוסדות לנערות בקליינטיות, המושמות שם בדרכי כפייה קשות, נחשף זה מכבר. כך גם התברר כי ועדות ההחלטה הדנות בהוצאת בני נוער "במצוקה" מבתיהם, מנקזות אליהן פקידים סוציאליים רבים ל"שעות עבודה" רבות, בטענה של צורך בחוות דעת "מבוססת", כאשר בפועל ריבוי פקידי הסעד משמש להשגת גיבוי הירארכי להחלטות אסוניות של הפקידים "בשטח" עבור ילדים ומשפחות).

לא מפתיע, לפיכך, שהמערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.

מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות.

שקרים ודמגוגיה נגד ילדים ומשפחות – פרופ. לעבודה סוציאלית בלהה דוידזון ערד – לשעבר פקידת סעד לחוק הנוער

קישורים:

מודעות פרסומת

מדוע הוצפנו בסיפורי התעללות? – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

המאמר מדוע הוצפנו בסיפורי התעללות? , פרופ. אסתר הרצוג , אפריל 2008 , ynet

חשיפת התעללויות של הורים בזו אחר זו משרתת אינטרס של פקידי הסעד, שמעוניינים בתוספת תקנים. אך מדיניותם של אותם פקידים לרוב כלל לא מועילה

העובדים הסוציאליים מאיימים בשביתה. הם מוחים על העדר תקנים, בעיקר לטיפול בילדים בסיכון, ולדבריהם חסרים כאלף פקידי סעד. בין השאר הם איימו כי לא יטפלו בילדים בסיכון ולא יקיימו ועדות החלטה שקובעות את תוכנית הטיפול בילדים.

לאחר מספר שבועות בהם הוצף הציבור בסיפורי התעללות של הורים בילדיהם, רבים השתכנעו שילדים רבים מאוד מצויים בסכנה קיומית בבתיהם, וכי יש לתמוך בתביעת העובדים הסוציאליים להוסיף תקנים, על מנת שיוכלו לעמוד במשימה הנעלה של הצלת הילדים.

אך אני סבורה שאין להוסיף תקנים לעובדים סוציאלים. ייתכן שאף עדיף לילדים, לפחות במציאות הקיימת של טיפול ב"ילדים בסיכון", לולא "טיפלה" בהם מערכת הסעד.

יש אמנם מקרים חריגים של אלימות קשה של הורים, אך הצגתם כ"תופעה" היא מניפולציה לא מקרית. האינטנסיביות של פרסומי האימים על ההתעללות בילדים העלתה תמיהות: כיצד, בבת אחת, "התגלו" מקרים רבים של אכזריות הורים? האם ביתם של ילדים אינו עוד מבצרם והאם הורים מועדים למעשי אכזריות כלפי ילדיהם? כיצד מתגלים סיפורים רבים על אכזריות כלפי ילדים בבתיהם אך אין כל דיווח על התעללות בהם במוסדות?

ככל שהתרבו הפרסומים, הם לבשו יותר ויותר צורת קמפיין של דמוניזציה נגד הורים בישראל (ובתוך כך גם של החברה החרדית). בשולי העיתונים דווח על כמה מקרים שבהם החשדות להתעללות התבררו כחסרי יסוד, אך ההכחשה לא זכתה לגודל ולדרמטיות של פרסום החשדות.

התמונה החלה להתבהר כאשר בעקבות סדרת הפרסומים המחרידים הופיעה ידיעה על כך שהכנסת אישרה פתיחת שבעה מקלטים "לקטינים נפגעי עבירות מין ואלימות", בתקציב של שבעה מיליון שקלים. הייתכן שמדובר בשיטה של יצירת פאניקה ציבורית להשגת תקציבים, תקנים והכרה בשליטה פרופסיונלית?

הסוציולוג האמריקני ג'וזף גוספילד, תאר בעבודתו מראשית שנות ה-80 על נהגים שיכורים, איך מושגת הכרה ציבורית בקיומה של "בעיה חברתית קשה במיוחד", בעזרת סטטיסטיקות מבהילות וסיפורים קורעי לב, במטרה להשיג מימון ציבורי להקמת ארגוני טיפול כאלה ואחרים.

המניפולציה מאחורי הפרסומים מתבררת עוד יותר עם קריאת מכתב הוקרה של דוד גולן, דובר איגוד העובדים הסוציאליים, לנחום עידו, דובר משרד הרווחה. עידו כתב מכתב עידוד לפקידי הסעד בעקבות כתבתה של מרב בטיטו שחשפה את המדיניות הדורסנית של משרד הרווחה בסוגיית הוצאת ילדים מבתיהם למוסדות.

כך מציע גולן במכתבו לעידו להגיב על הפרסום הקשה: "האיגוד מציע להציף מקרים קשים של התעללות והזנחה מצד הורים. אנו מאמינים שעל ידי 'הצפה' כזאת נוכל להעלות את חשיבות תפקידם של פקידי הסעד לחוק הנוער, בהגנה ובשמירת שלומם וביטחונם של אותם קטינים".

אכן נראה שהשיטה מוכיחה עצמה. ההצפה "הבהירה" את חיוניותם של פקידי הסעד להצלת "אותם קטינים", קורבנות הוריהם האכזריים.

כמי שפעילה לצד הורים במאבקים נגד הוצאת ילדיהם למוסדות, נוכחתי פעם אחר פעם עד כמה חסרי יסוד היו הטענות נגדם בגין "הזנחה", "התעללות" וכיוב'. למשל, במקרה אחד, הואשמה אם בהכאת בנה בקולר של כלב, כשמדובר היה בכלב קטן שלא היה לו קולר.

בשבתי בכמה ועדות החלטה שבהן דנו בגורל הילדים שפקידות הסעד הרחיקו מהוריהם, השתתפו שמונה פקידי סעד ויותר, בתפקידים ובדרגות שונות. היו אלה מפגשים טראומטיים, שבהם פקידי הסעד הופיעו כקבוצה עויינת ומאיימת מול הורה חסר אונים וחסר סיכוי. נוכחתי אז לדעת שהנוכחות המאסיבית של פקידי סעד נחוצה לפקיד המקומי לשם גיבוי הממונים להחלטות פוגעניות בפני בית המשפט, ולא "לטובת הקטין".

בהרחקת ילדים ממשפחותיהם ומסביבתם החברתית, הופכים פקידי הסעד בפועל את הילד לחפץ של המדינה, שאותו היא מספקת לבעלי המוסדות (המופרטים, כידוע), לטובת רווחיהם, בתמורה לריבוי משרות לעובדים סוציאלים.

מדובר, אם כן, בקמפיין מוצלח להפליא: הוא גם מבסס הכרה ציבורית בחיוניות ביורוקרטיַת הסעד, גם משיג לה תקציבים ותקנים וגם מטשטש את נזקי הכתבות החושפות את הכוח להרע.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

קישורים:

השירות למען הילד – אי סדרים חמורים וקיצוניים בכל הקשור לאימוץ

ההורים הביולוגיים מבקשים לחקור השירות למען הילד , הארץ , רותי סיני , 12.07.2004

לטענתם, ישנם "אי סדרים חמורים וקיצוניים" בכל הקשור לאימוץ; דובר משרד הרווחה: השירות פועל בלא דופי

עורך הדין משה לוי, שמייצג את ההורים הביולוגיים בפרשת "תינוק המריבה", פנה אמש (שני) לוועדה לביקורת המדינה בבקשה שתחקור את התנהלותו של השירות למען הילד – הגוף במשרד הרווחה שמופקד על מסירת ילדים לאימוץ. במכתבו ליו"ר הוועדה, ח"כ אמנון כהן (ש"ס), האשים לוי את השירות "באי סדרים חמורים וקיצוניים".

לוי מעלה תהיות לגבי היבטים הנוגעים לפרשת האימוץ, לרבות העובדה שהתינוק נמסר להורים שביקשו לאמצו אחרי שהמתינו רק כשנה – במקום חמש וחצי שנים, שהוא אורך התור בדרך כלל. זאת משום שעל פי מדיניות השירות, ילדים לא יהודים נמסרים למשפחות שומרות מצוות כדי שיגיירו אותם. כך גם היה במקרה זה, שבו התינוק נולד לאם נוצרייה. אלא שלטענת לוי, תמונות של האב המאמץ שהתפרסמו בעיתונים מראות שהוא לא חובש כיפה. בתגובה מסר דובר משרד הרווחה, נחום עידו, כי בית דין לגיור נתן אישור בכתב שהמשפחה כשירה לגייר את הקטין.

לוי גם תוהה במכתבו אם השירות למען הילד ידע שהאב המאמץ סובל ממחלת כליות. זאת לאחר שב"ידיעות אחרונות" נטען תחילה שהשירות הופתע מהמידע ולאחר מכן נמסר רשמית שהיועץ הרפואי של השירות ידע על מחלת האב המאמץ ואישר שהוא כשיר לאמץ את התינוק. עידו חזר והדגיש שהשירות ידע על מחלתו של האב המאמץ.

תחת מעטה של חשאיות מתנהל השירות למען הילד כמדינה בתוך מדינה, תוך שהוא מבטיח לנשים שרוצות למסור תינוק לאימוץ שיוכלו לחזור בהן ובמקביל מבטיח למשפחות שמקבלות ילד לאימוץ שהוא שלהן – למרות תקופת המבחן של שישה חודשים שבמהלכה האם הביולוגית יכולה להתחרט. נחום מסר בתגובה כי בדיקת התנהלותו של השירות בפרשת תינוק המריבה העלתה כי עובדיו פעלו על פי כל הנהלים ובלא דופי.

 ההורים הביולוגיים מבקשים לחקור השירות למען הילד , הארץ , רותי סיני , 12.07.2004
ההורים הביולוגיים מבקשים לחקור השירות למען הילד , הארץ , רותי סיני , 12.07.2004

פלייליסט – אימוץ – השירות למען הילד