עדויות קשות על התעללות – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

דע, כאשר פקידת הסעד סבורה כי בן משפחתך צריך לעבור אבחון כלשהו, זוהי מכשלה אשר נועדה לעשות לה את החיים קלים, לפרנס את עמיתיה, ולהרוס את חייך וחיי משפחתך. עדיף תמיד לטפל בבעיותיך בעצמך, או בסיוע מומחים שאתה/את קובעים ומשלמים להם. ועל זה נאמר: "אם אין אני לי, מי לי" (פרקי אבות).
.

.

.
יולי 2007 בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, …
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, … הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים … עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר – יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, … משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, … מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, … הם לא משתקמים לעולם, …הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, … הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, …"
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
קישורים:

פשעי הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר

מאי 2005 – "שלא על פי סעיף 5" – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.

לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.

בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.

עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.

מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.

אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע – חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"

את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".

לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".

שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".

אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.

בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.

חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם


קישורים:

פקידי סעד ועובדים סוציאליים – תביעות משפטיות ופלילים

עיריית נס ציונה – שירותי הרווחה נכשלים בסיוע לאלמן, אב לארבעה, ורוצים להוציא את ילדיו מחזקתו

בכתבה "הישרדות אמיתית: אלמן נאבק על ארבעת ילדיו" גיל לוינסון, mynet, פברואר 2009, מסופר על תושב נס ציונה שהתאלמן כשבתו הקטנה היתה בת שנה וחצי. מאז הוא מטפל בעצמו בארבעת ילדיו הקטנים. פקידי הרווחה מעדיפים להוציא את הילדים מרשות האב, שנלחם לשמור עליהם בחזקתו. שירותי הרווחה: "אנחנו מסייעים בכל דרך אפשרית".
.
שירותי הרווחה מפקירים את האזרח שתרם את מיטב שנותיו למדינה
האלמן חי בישראל כמעט 30 שנה. על עצמו ומצבו הוא אומר: "אני צבר לכל דבר. למדתי פה, גדלתי פה ושירתתי שירות קרבי מלא כחייל במג"ב. היום אני כבר לא מאמין בעירייה ולא מאמין יותר במדינה שלי. מתנכלים לי ולילדי בכל דרך אפשרית …
"הילדים האלה הם החיים שלי … בלעדיהם אין לי כלום. כל עוד אני חי, אתן להם כל מה שיש לי. אבל מי שנלחם בי כדי להוציא ממני את הילדים שלי, הן דווקא הרשויות וזה קרה מהרגע שאשתי נפטרה".

פקידי הרווחה מתנכלים מכשילים ומוציאים שם רע
"הם החליטו שאני לא כשיר, אבל נלחמתי בבתי משפט כדי להשאיר אותם אצלי. רציתי לגדל אותם לבד, אז החליטו שאם אני מגדל אותם לבד, יצמידו לי סומכת, שבאה לצפות בי ולא באמת לעזור. היא הייתה כמעט כל יום אצלי, יושבת בין השעות 2 ל-3 בצהרים ולא הבנתי בשביל מה. הייתי בין הפטיש לסדן".

"הבעיות הן לא של הילדים, אלא של האנשים שיושבים בתוך החדרים בממסד. כמעט שום עזרה ממשית אני לא מקבל מהם. אני לא מאחל לאף אחד לעבור מה שאני עובר: הרבה מצבים קשים, בעיות כלכלה, הוצאות".
כאב חד הורי זכאי האלמן להנחות ולהקלות רבות, אך הוא מוותר על מרביתן. "התעייפתי מכל הבירוקרטיה. החלטתי להמשיך ולחיות עם מה שיש, למרות הקושי. אני משתדל לתמרן ולהסתדר. אם הייתה עזרה אמיתית, זה היה טוב. התחושה שלי היא שפה מנסים לשים לי רגליים, כדי שלא אוכל לתפקד".

חברת הכנסת מרינה סולודקין ברשת א: " הסיפור מאוד טיפוסי כל הבעיות של האבא התחילו כשהוא התאלמן ופנה לרשויות הרווחה לבקש עזרה, ובמקום עזרה הוא קיבל שבע ועדות החלטה, וכל הזמן יש בדיקות, עזרה הוא לא מקבל, זה סיפור מאוד טיפוסי, לא רק יוצאי אתיופיה, … אלא גם יוצאי ברית המועצות לשעבר משפחות חד הוריות הן טרף קל. אנחנו לא מדברים על משפחות אלימות, אלא על משפחות עם מצוקה כלכלית, משפחות נורמטיביות .. רשויות הרווחה רוצות דבר אחד להוציא את הילד מהבית, כאילו, בסיסמא של 'טובת הילד' … במקום עזרה ממשית מקבלים אבחונים, מקבלים פסיכיאטרים ופסיכולוגים …מקבלים ועדות החלטה …"
.


.
פרופ. אסתר הרצוג ברשת א על מערך הרווחה: "מערכת הרווחה מאוד מקושרת .. למערכת הפוליטית, לתקשורת, למערכת המשפט, לכל מערכות השלטון, כל הכוח נמצא בידם, יעוץ משפטי עומד לרשותם, דוברות עומדת לרשותם כל הזמן, לעומת הורה שעומד מולם חסר אונים … אנחנו הכרנו את פרשת ילדי תימן, אך ה'שיטה' הזאת לא פסקה לעבוד מאז שנות החמישים היא ממשיכה כל השנים לפעול."

נקודות:

  • שירותי הרווחה מתנכלים לאנשים אשר נקלעו למצוקה, ופנו אליהם לבקשת סיוע.
  • שירותי הרווחה מטרידים ומסכנים את הפונים אליהם בדרך של: ועדות החלטה, אבחונים פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ועוד… מה שמוביל להוצאות כספיות כבדות, טיפולים פסיכיאטרים תרופתיים מיותרים, נזקים בלתי הפיכים ועוד…
  • לשכת הרווחה בעיריית נס ציונה כשלה בסיוע למשפחה החד הורית
  • שירותי הרווחה בעיריית נס ציונה עושים קשיים לאב, מתנכלים אליו, ומכשילים אותו.
  • עיריית נס ציונה מגיבה בדרך של צדקנות על מנת לטייח את אי רצונה בפתרון הבעיה.
  • עיריית נס ציונה פוגעת באמון הציבור ברשויות.

קישורים


המרכז לבריאות הנפש – טירת הכרמל – הגשת כתבי אישום בעקבות תחקיר כלבוטק

בעקבות תחקיר "כלבוטק" על המרכז לבריאות הנפש – טירת הכרמל הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד שתי אחיות ואח מעובדי המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, על מעשי התעללות שעשו ב-2008. בנוסף על התעללות בחוסים במוסד דובר בתחקיר גם על "קשר שתיקה" בין עובדים, ופיטורי עובדים שדווחו על התעללות בחוסים.
.

.
במאמר "התעללות בחולי נפש: 'חולה בסרטן? טוב מאוד' " , אחיה ראב"ד, YNET נכתב:
"באחד האישומים, נגד אחות מטירת כרמל, עולה כי במהלך התקופה בה עבדה בבית החולים, רחצה את אחת החולות הקשישות, הושיבה אותה בכוח על האסלה וצעקה עליה. אז פתחה את ברז המים החמים והתיזה עליה את המים. המטופלת אמרה לנאשמת 'את שורפת אותי', נטען באישום, הנאשמת השיבה בגסות, 'טוב מאוד, שייקח אותך אלוהים'.
בהמשך מתואר כיצד המשיכה המטפלת וצעקה על הקשישה, כשזו מנסה לעורר את רחמיה. "המטופלת פנתה אל הנאשמת ושאלה אותה אם ידוע לה שהיא חולה בסרטן, והנאשמת הגיבה בגסות באמרה 'טוב מאוד'". עוד מתואר כי הנאשמת דרשה מהאשה לנקות את עצמה בעודה מנבלת את פיה.

בכתב אישום אחר, שהוגש נגד אחות, בת 54 מחיפה, נטען כי במהלך אירוע בו רחצה את אחת הקשישות החולות, היכתה אותה בגבה. גם במקרה זה נטען כי דיברה אל המטופלת בגסות וכינתה אותה "מסריחה".

האישום השלישי הוגש נגד אח, בן 52 מעכו. הוא מואשם כי קילל את המטופלים, בין היתר תוך שימוש בביטוים "משוגע" ו"חולת נפש". בנוסף, הוא מואשם כי באחד המקרים, כאשר מטופלת סירבה לקחת תרופה, סתם את אפה ודחף את כפית התרופה בכוח לפיה, ובהמשך אף קילל אותה כשירקה את התרופה.
לשלושת הנאשמים מיוחסים סעיפי אישום הכוללים התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי והפרת אמונים. שניים מתוכם מואשמים בנוסף גם בתקיפת המטופלים. "

קישורים:

דף הבית – בריאות נפשית, פסיכיאטר, חולה, תרופות, מוסדות

מוסדות משרד הבריאות

תרופות

משרד הרווחה ואגפים לשירותים חברתיים ברשויות מקומיות, נזקקות לתרומות, וחוסר מסוגלות לקיום חובותיהם לאזרח

במאמר על אגף הרווחה ברעננה, "האם אגף הרווחה בעירייה מתקיים מתרומות?" נטע-לי בינשטוק, מרץ 2009, נכתב על תושבים המוכרים למחלקת הרווחה העירונית, המתלוננים על יחס אטום מצד המחלקה והעובדים הסוציאליים המטפלים בהם. על פי התושבים, בתקופה האחרונה, כשהם נזקקים לתרומה, הם נענים לרוב בתשובה, כי "המחלקה מחכה לתרומות, וכרגע אין אפשרות לעזור".
"אני מנסה להשיג את העובדת הסוציאלית מספר ימים ובסוף היא אומרת לי שמחכים לתרומות", מספרים תושבים.

ע' המתגוררת בקריית שרת, היא גרושה ואם לשישה ילדים. היא גרה בדירת 'עמידר', ועובדת כל היום משעות הבוקר ועד השעה חמש אחר הצהריים. היא וילדיה מוכרים על ידי מחלקת הרווחה כבר שנים, ומקבלים סיוע מפעם לפעם.
ע' מספרת, כי מצבה הכלכלי בכי רע. "לפעמים ממש אין לי מה לאכול", היא מגלה. "אני מפגרת בכל התשלומים. הילדים שלי לומדים בבית הספר בלי ספרים. לא מזמן היה לי פיצוץ בצינור בבית, והיינו כמה ימים ללא מים. הגעתי למחלקת הרווחה ושם אמרו לי: 'אנחנו מצטערים, אין לנו תקציבים'.
"אמרתי להם: לפחות תעזרו לי לתקן את הכיור, כדי שאני והילדים נוכל לחיות בצורה נורמלית. לאחר שרדפתי אחריהם, זאב יפה, בסוף תרם לי את הכיור. הוא ממש הפך להיות המחלקה". יש לציין כי לבסוף, המחלקה סייעה לע' בתיקון הליקויים בבית.
.
נזקקות הרווחה, וחוסר מסוגלותה לקיום חובותיה לאזרח היא מגפה מערכתית של כלל הרווחה.
בפנימיית "אשלים" בנגב הודיעה הנהלת המקום, כי נוכח הקושי בגיוס תרומות ובשל חוסר היענות שירותי הרווחה הממשלתיים, היא נאלצת לקצץ בסדרה של שירותים חיוניים לחוסים בפנימיה: הפסקת הטיפולים הפסיכולוגיים הניתנים לילדים, ביטול כל תמיכה מקצועית לצוות ההדרכה, ביטול תכניות ההעשרה והחוגים לילדים, קיצוץ שעות ההדרכה, קיצוץ מספרם של המדריכים במקום, קיצוץ מספרם של המדריכים האמורים לשמור ולהשגיח על הילדים. ובכך להציב את החוסים השוהים בפנימיה ע"פ צו בית משפט בסיכון.
בעמותת "אור שלום" הוחלט על תזונה צמחונית לילדים החוסים בה ע"פ צו בית משפט. לפי הממצאים הילדים ב"אור שלום" קיבלו אוכל תעשייתי רווי שומן, ולזה יש השלכות על התפתחותם התקנית.
.
תגובות משרד הרווחה ואגפי הרווחה באי קיום חובותיהן לאזרח הינן לקוניות בד"כ, וכל גוף מציין כי הוא פועל ע"פ חוק. גופים אלו משתמשים בתירוצים סתמיים כי הם ממתינים לתרומות, או שמטילים את האחריות אחד על השני, או על הגוף התורם. בתחקיר של כרמלה מנשה על כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים, תירץ פקיד הרווחה כי האבחון של אותם אנשים נורמליים, לפי הקריטריונים של אז הראה כי הם מפגרים ולכן נשלחו למוסדות למפגרים. אלא שתפקיד הרווחה הוא לסייע לאזרח ולא לכלוא אותו במוסד ע"פ קריטריונים המשתנים מעת לעת.
.
משרד הרווחה והרשות המקומית יעדיפו לפעמים משיקוליהם הזרים (להיפטר מחובתן, אכלוס פנימיות ועוד..) להלך אימים על משפחה באמצעות פקידת הסעד אשר תקטרג, תסלף, ותטיל דופי בהורים, באמצעות תסקירים, חוות דעת, וועדות החלטה, ועוד אמצעים חסרי טעם אשר רק מעמיקים את מצוקת האזרח. בעוד שהבעיה הנה במשרד הרווחה ובשירותים החברתיים, אשר רודפים את האזרח בימי הצלחתו, ומפקירים אותו בימיו קשים.
.
שכר, ביטחון תעסוקתי, ותקנים
שכרם של עובדי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות עומד על כ- 9500 שקלים כלומר גבוה בכ-20% מהשכר הממוצע במשק שעומד על כ- 7900 שקלים, וגבוה משכרם של העובדים במוסדות החינוך (מורים, עוזרי הוראה). בנוסף נהנים עובדי הרווחה מביטחון תעסוקתי בהיותם חברי איגוד העובדים הסוציאליים השייך להסתדרות.
.
במאמר מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית כותבת ד"ר אסתר הרצוג על קינותיהם של פקידי הרווחה למשאבים וכסף: "באופן חוזר ונשנה הם מקבעים את הדימוי של עומס בלתי נסבל של תיקים המוטל עליהם. על השקריות של טענה זו למדתי בעבודתי על הוסטל לנערים בראשית שנות ה-90 שהיה מיועד ל-15 נערים אך בפועל אף פעם לא היו בו יותר משמונה נערים, אך הצוות היה גדול יותר ממספר החוסים. …
המערכת הסוציאלית הייתה היחידה בשני העשורים האחרונים שהצליחה להתרחב בתוך המגזר הציבורי השכיר. סקירת הרשות לתכנון כוח אדם במשרד התמ"ת משנת 2003 מלמדת על כך שבין 1990/1 ל-2002 גדל מספר המועסקים בעבודה סוציאלית ב-75% בתקופה שבה צומצמה דרמטית המועסקים בשירות הציבורי.
מסקנה: הגדלת תקנים למערכת הסוציאלית תשמש חולייה נוספת בהגדלת וחיזוק המנגנונים הסוציאליים, שבפועל פוגעים באוכלוסיות החלשות
."

סוף דבר
מצופה כי עובדי הרווחה הנהנים משכר גבוה, ביטחון תעסוקתי, ועלייה מתמדת במספר העובדים, יהיו מסוגלים למלא את חובתם כלפי האזרח, ולא יענו לו תשובות לקוניות בימיו הקשים על בעיות תרומות, מדיניות ועוד…

קישורים: