ראשית דרכי הפעולה של הפסיכיאטריה והרווחה בארץ

דע/י, כי שירותי בריאות הנפש, ושירותי הרווחה חד הם. בשתי השיטות האבחון הינו סוביקטיבי על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פקיד הסעד. בתי המשפט מאשרים את הטיפול באופן אוטומטי, ע"פ המלצות המאבחנים. לשירותים אלו מאפיינים רבים משותפים: חיסיון, טיפול כפייתי המשאיר צלקות לאורך שנים למטופל ומשפחתו, העדר פיקוח חיצוני בלתי תלוי על הטיפול, העדר מעקב ופרסום נתונים סטטיסטיים על הצלחת הטיפול, תיאוריות שונות המשתנות בזמן ובמקום ללא הרף, ועוד ..

במאמר "עצבים רופפים" מוסף "הארץ" מאי 2009, סוקר יותם פלדמן מחקר שערכה ההיסטוריונית ד"ר רקפת זלשיק על תולדות הפסיכיאטריה והרווחה בארץ, בתקופת המנדט ולאחר קום המדינה, החושף את דרכי הפעולה, והמדיניות.

אימוץ תאוריות מפוקפקות שלא הוכיחו עצמן -"הנדסה חברתית"
בשנת 1944 נשא הפסיכיאטר קורט לוינשטיין הרצאה בכינוס של "איגוד רופאי העצבים והרוח" בתל אביב, ובה המליץ למנוע מבעלי הפרעות נפשיות ונוירולוגיות שונות, להביא צאצאים לעולם. … במסגרת תחום מדעי להשבחת החברה האנושית שנקרא "אויגניקה". בשנות השלושים שימשו אמצעים אלה את הנאצים בשלבים הראשונים של תכניתם להשבחת הגזע הארי. לוינשטיין היה מודע, כמובן, למטען הפוליטי המפוקפק שהתלווה להצעותיו, אך לשיטתו אפשר היה לזקק מתוך השימוש האידאולוגי של הנאצים באויגניקה את יסודותיה המוצקים והמועילים.
מחקר שערכה ההיסטוריונית רקפת זלשיק על תולדות הפסיכיאטריה בארץ, בתקופת המנדט ולאחר קום המדינה, מראה כי לוינשטיין לא היה חריג, וכי תפיסות של "הנדסה חברתית" המבוססות על האויגניקה היו נחלת הזרם המרכזי של הפסיכיאטריה כאן משנות השלושים ועד לשנות החמישים.

יצירת סטיגמות על קבוצות שלמות באוכלוסיה לפי מוצאן
כך, למשל, הפסיכיאטר אברהם רבינוביץ' שעבד במוסד "עזרת נשים" בירושלים ואחר כך כרופא אחראי על מוסד לחולי נפש בבני ברק, הפריד בדיווחיו בין החולים בשנים 1291-1928 בין כלל המאושפזים לבין היהודים ממוצא בוכרי, גיאורגי ופרסי, שאותם הגדיר "גזעים פרימיטיביים" והסביר מדוע הם לוקים פחות במחלות נפש: "הכרתם, בעלת התוכן הדל, אין לה תביעות מיוחדות כלפי החיים, והיא נכנעת באופו עבדותי לתנאים החיצוניים ומשום כך אינה נכנסת בהתנגשות ונותנת אחוז יחסי קטן מאוד של מחלות תפקודיות במערכת העצבים ובייחוד במחלות הרוח".

שילוב בין תיאוריות "מדעיות" לצרכים כלכליים, פוליטיים, סוציאליים
עמדותיהם של הפסיכיאטרים תאמו את מטרותיה של התנועה הציונית, שנקטה אז מדיניות קליטה סלקטיווית. "האויגניקה הייתה חלק מתפיסת הלאום של רוב הפסיכיאטרים", אומרת זלשיק. "התפיסה היא שצריך עם בריא כדי לממש את החזון הציוני בארץ. היה בזה גם שיקול כלכלי חזק – העדיפו למנוע מאנשים שנתפסו כנטל על החברה להביא ילדים לעולם, גם הומוסקסואלים, ופריג'ידיות נחשבו סוג של נטל".

אימוץ שיטות טיפול בלתי הולמות לאורך עשרות שנים
הפסיכיאטר ארנולד קוצ'ינסקי, למשל, טען ב- 1938 בכתב העת "הרפואה" כי ממצאיו של מפקד חולי הנפש בישראל צריכים לשמש בעיקר "יסוד לאמצעי העזר לשם השבחת הגזע". זלשיק טוענת כי תפיסות אלו, כמו גם הנחות שגויות ומזיקות אחרות שעליהן הושתתה הפסיכיאטריה הישראלית בשנותיה הראשונות, הביאו לאימוצן של שיטות טיפול בלתי הולמות ולעיתים אף אכזריות, שהשפעותיהן על מערכת בריאות הנפש הישראלית שרירות עד היום.

הפיכת בעיה חברתית, סוציאלית, לבעיה רפואית
ספרה "עד נפש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מתארת זלשיק את תולדותיה של הקהילה הפסיכיאטרית בארץ, שהחלה להתגבש בשנות השלושים, עם בואם של עשרות פסיכיאטרים יהודים ממדינות דוברות גרמנית, בעקבות עליית הנאצים לשלטון. … "רופאים יהודים ולא-יהודים נטו לחשוב שיהודים נוטים לחלות במחלות נפש יותר מאשר אחרים", אומרת זלשיק. "הוויכוח היה אם זה בגלל גזע, או גורמים סביבתיים: היהודים אמרו שיהודים סובלים ממחלות נפש כי הם עברו סבל ופוגרומים והם חיים בערים שיש בהן יותר מתח מאשר באזור כפרי. הלא-יהודים הגיעו לאותה מסקנה, אך התבססו על טענה שהיהודים שונים ביולוגית וגנטית". זלשיק טוענת שהשאלה אם זה נכון אינה רלוונטית להיסטוריון. "מה שרלוונטי זה שהמיעוט היהודי, בעיקר בגרמניה, הפך מבעיה חברתית לבעיה רפואית".

שימוש בתיאוריות של עליונות קבוצות אוכלוסיה על קבוצות אחרות
הפסיכיאטרים היהודים לא ויתרו עם עלייתם ארצה על התפיסות שעליהן חונכו, אלא רק התאימו אותן למצב שהשתנה. "אם באירופה הנטייה לחלות במחלות נפש העידה על נחיתות של היהודים", אומרת זלשיק, "אז בפלשתינה היא העידה על עליונות של החלוצים על פני יהודי הישוב הישן. הפסיכיאטרים אמרו שהחלוצים באו מהציוויליזציה, ושאנשים מתורבתים סובלים ממחלות נפש רבות יותר מאנשי הישוב הישן שחיו בסביבה כפרית". הפסיכיאטרים טענו עוד, שהחלוצים נוטים לפתח מחלות נפש בשל עצם המתח שגורמת ההגירה, וגם בגלל גילם הצעיר (בין 20 ל-30), שידוע כמועד להפרעות נפשיות.

המטפל רואה את טובת כלל האוכלוסייה על פני טובת המטופל
"יש הבדל בין מרפאה רגילה לבין מרפאה אויגנית מהסוג שהקימו כאן", אומרת זלשיק. "כשאתה בא למרפאה רגילה, המטרה היא להבריא אותך או לתת לך כלים לסבול פחות. כשאתה מגיע למרפאה אויגנית יש שיקולים נוספים שפועלים: המטפל מנסה להבריא את העם היהודי, ליצור אנשים חזקים פיזית, בעלי עצבים עמידים שיוכלו לממש את החזון הלאומי. בגלל שהמניעה היא מרכיב מאוד חשוב, אז כשנולד למשל ילד נכה, מנסים לשכנע את ההורים לא להיכנס שוב להריון".

רופאים ממליצים על שימוש באמצעי תעמולה לקידום רעיון ההנדסה החברתית
הפנייה לשיטות אויגניות לא היתה ייחודית לפסיכיאטרים. גם רופאים אחרים בארץ, כולל בכירים בממסד הבריאותי, ניסו לאמץ שיטות אלו. אחד הבולטים שבהם בתקופת המנדט היה ד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך כ-30 שנה כיו"ר קופת חולים כללית ועל שמו קרוי בית החולים מאיר בכפר סבא. ב-1934 פירסם ד"ר מאיר בעמוד הראשון של "האם והילד", מדריך להורים שערך בהוצאת קופת חולים, את הדברים הבאים:
"מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האויגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (…) האין חובתנו לדאוג שיהיו לעמנו בנים בריאים ושלמים בגוף ונפש?" ועוד כתב שם ד"ר מאיר: "בשבילנו יש ל'אויגניקה' בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! … הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש!"

השבחת העם היהודי באמצעות בקרה על הילודה
הניסיונות להשביח את הגזע היהודי באמצעות בקרה על הילודה נמשכו אחרי הקמת המדינה ואל תוך שנות החמישים, ובאוגוסט 1952 אף התקבלה בקונגרס העולמי של הרופאים היהודים החלטה להקים מוסד מדעי לבעיות האויגניקה בישראל. המוסד לא הוקם בסופו של דבר; באותה תקופה כבר החלו לזנוח את התפיסות האויגניות, לאחר שהוכחו ההנחות השגויות שבבסיסן ואולי גם בזכות הגידול והגיוון בממסד הפסיכיאטרי.

שיקולים זרים בטיפול נפשי הגורם נזק לניצולי השואה – דאגה לקופת המדינה
זלשיק הגיעה למסקנה כי במקום לנצל את ההזדמנות להתבוננות קרובה בניצולים, ולהכרה בסבלם הנפשי, הפסיכיאטרים ראו את עצמם בעיקר כשומרי סף של קופת המדינה, ומיעטו להכיר בנזקים שנגרמו לניצולים. אף כשהכירו בנזקים נפשיים, הם נטו להעניק להם אחוזי נכות נמוכים. הפסיכיאטר קורט בלומנטל אף טען כי רבים מהניצולים מתחזים לחולים, כשכתב ב-1953 על "נוירוזת התגמולים" או "נוירוזה תכליתית", שמתאפיינת בניסיון להציג נזק גדול ככל האפשר כדי להגדיל את הפיצויים שיקבלו. הפסיכיאטר יוליוס באומץ, מנהל התחנה הירושלמית לבריאות הנפש, התריע על "נברוזה שאיפתית" והזהיר באומץ את עמיתיו כי אם לא ישימו קץ לתביעות כאלה מיד, מצבו של התובע יחמיר ויגיע לכדי "תלות אינפנטילית".

מסימני השיקולים הזרים – חוות דעת מיושנות, לקוניות ולא מקצועיות של המטפלים
"הפסיכיאטרים הישראלים בגדו בתפקיד שלהם כשהחליטו לדאוג לקופת המדינה יותר מאשר למטופלים", אומרת זלשיק. "כשהגיעו אליהם אנשים שהתלוננו על סיוטים הם אמרו להם שהם מתחזים. פסיכיאטר גרמני שראיינתי סיפר שהזדעזע מחוות הדעת שקיבל מהמטפלים הישראלים. הוא אמר שהן היו כל כך מיושנות ולא מפורטות, שהן פשוט הזיקו למטופלים. התפיסות שעליהן הם התבססו, לפיהן טראומה לא גורמת לשינוי אישיות ארוך טווח, נחשבו מיושנות גם בגרמניה באותן השנים".

אימוץ גישות טיפול משיקולים זרים – מרפאות פרטיות
סיבה נוספת לאימוצה של גישת טיפול זו נעוצה לדעת זלשיק במעמדם של הפסיכיאטרים עצמם. "לפסיכיאטרים שבאו מגרמניה היו תפיסות שונות למדי מאלה של הממסד הציוני המזרח-אירופי ששלט במערכת הבריאות", היא אומרת. "רבים מהם גם לא עברו התמחות, ולא היתה התלהבות לקלוט אותם בממסד הרפואי. במקום לשלב אותם במוסדות פסיכיאטריים ציבוריים, נתנו להם לפתוח מוסדות פרטיים. אחרי שהממשלה גילתה שהחזקת מטופל במוסדות אלה זולה יותר מהחזקתו של מטופל במוסדות הבריאות הציבוריים, היא עודדה את הקמתם ואת הטיפול בפגועי הנפש במסגרתם".
ד"ר מוטי מרק, שהיה ראש מחלקת שירותי הנפש במשרד הבריאות בשנים 1991-1996 ו-1999-2001, הביא לסגירתם של המוסדות הללו ולהעברת המאושפזים בהם – על פי מצבם – למוסדות ממשלתיים, להוסטלים או לטיפול קהילתי. הוא עדיין נרגש כשהוא מספר כיצד הזדעזע כשנתקל בהם לראשונה: "יצרו מערכת בריאות נפרדת לחולי נפש. גיליתי שיש מקומות שקוראים להם בתי חולים והם זהים לבתי מחסה בארצות הברית. הם קמו מחוץ לערים הגדולות בכל מקום שהיה בו קסרקטין עזוב, או בית כלא נטוש, ושם שמו את החולים עם המצוקה הבוערת ביותר".
"בכל מקום עזוב מצא משרד הבריאות פתרונות אקס-טריטוריאליים, שהיו מין בתי חולים טוטליים, עם רופא או נוירולוג מסייע, שניסו לתת טיפול מלא לאנשים שסבלו מבעיות שונות ומגוונות – מצוקה, בדידות, דיכאון פוסט טראומטי, אבל גם למשל בעיות תזונה ומעיים. ב-91' ראיתי במוסד 30-40 אנשים שוכבים בחדר ענק בתנאים מאוד ירודים. לא ידעתי שקיימים דברים כאלה בישראל".

אימוץ מהיר ובהתלהבות טיפולים גופניים קשים – אי לקיחת אחריות בתוצאות ויצירת עיוות מתמשך
הפסיכיאטרים בארץ, כעמיתיהם באירופה ובארצות הברית, החלו בסוף שנות השלושים להרבות בניתוחי לובוטומיה כמו גם בטיפולים "סומאטיים" (גופניים) אחרים, כהלם חשמלי (בלי הרדמה) והזרקת אינסולין שגרמה לשוק היפוגליקמי ולתרדמת זמנית, עמוקה או קלה, של המטופל. טיפולים אלה, כותבת זלשיק, "נחשבים כיום מזיקים, רדיקליים, ובלתי הומניים וקשה להבין ולקבל את השימוש בהם… הפסיכיאטרים בארץ אימצו במהירות ובהתלהבות את התרפיות הסומאטיות, כמו במדינות אחרות. כאשר תוצאות התרפיה שביצעו הפסיכיאטרים המקומיים לא היו משביעות רצון, הם תלו זאת בחוסר הניסיון ביישום התרפיה, באבחון שגוי או באופי מחלתו של המטופל, אך לעולם לא בחוסר יעילותה של התרפיה עצמה".

שיקולים זרים – עובדת סוציאלית ממליצה לראש העיר תל אביב טיפול הלם חשמלי זול תחת חסותה
הטיפול בהלם חשמלי, שהיה זול משמעותית מאינסולין, עורר כאן אף הוא התלהבות. עובדת במחלקה לטיפול הסוציאלי בעיריית תל אביב המליצה בחום לראש העיר, ישראל רוקח, לשקול מימון של הטיפול לחולי סכיזופרניה שהיו תחת חסותה. "מתברר שאפשר לעשות ניסיון של 'אלקטרו שוק'", כתבה העובדת, "העולה יותר בזול מאינסולין ואפשר לעשותו בבית החולים של 'עזרת נשים' בירושלים… הטיפול צריך להימשך כשלושה חודשים ואחר כך נעמוד בפני שתי אפשרויות: או שהחולים יבריאו לגמרי או שניווכח כי אין להם כל תיקון לכל ימי חייהם, ואז נצטרך להעבירם לבית החולים בבני ברק".

חוסר מקצועיות – טיפולים ללא הצדקה
"חלק מהטיפולים היו חסרי הצדקה לחלוטין – הטיפול באינסולין, למשל, היה מבוסס על שטויות מבחינה תיאורטית. חלק מההצדקה להשתמש בהם קשור למעמד של הפסיכיאטרים עצמם בתוך מקצוע הרפואה: בזמן שרופאים בתחומים אחרים הציגו הישגים מרשימים ותגליות, הפסיכיאטרים נתקעו עם חולים כרוניים שלא הגיבו לשום טיפול. בעצם הם ידעו מעט מאוד על המחלות 'שלהם', ולא ידעו להביא הוכחות להצלחה כלשהי. מבחינתם היה עדיף לעשות משהו מאשר לא לעשות כלום. מעבר לזה, חלק מהטיפולים מעלים שאלות מוסריות קשות: לובוטומיה משנה את האישיות באופן בלתי הפיך. זה לא היה רק טיפול שגוי. זה הליך רדיקלי שהפך אנשים לזומבים".

קישורים:

מודעות פרסומת

מאת: חוה פלוצקי

טיפול אלטרנטיבי בילדים ומשפחות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s